שיעור בוקר 13.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "התקפה על החיבור"

הנושא שלנו ההתקפה על החיבור. למה אנחנו צריכים להתקיף את החיבור? כדי לרסן אותו? כדי להמיס אותו? להרוס אותו? לכבוש אותו? לעשות ממנו משהו אחר? למה אנחנו צריכים להתקיף את החיבור?

סדנה

למה יש לנו צורך להתקיף את החיבור? זאת אומרת לא לכבוש אותו ולשלוט בו ולא להרוס אותו לגמרי? אנחנו לא צריכים אותו בשבי, אנחנו לא צריכים אותו כמת כתוצאה מהמלחמה, אלא אנחנו צריכים להתקיף. ומה רוצים ממנו?

*

כביכול יש לנו חיבור באיזו צורה, ואנחנו לא מרוצים ממנו במצב כזה אלא רוצים להעלות אותו לדרגה אחרת, להרוויח עליו משהו, אז אנחנו מתקיפים אותו. במה מתקיפים כדי להקפיץ את החיבור הזה לדרגה יותר גבוהה, או להוציא הפרעות לחיבור ולהעלות אותן? מה אנחנו רוצים להשיג בהתקפה על החיבור?

*

מהן התשובות על ההתקפה על החיבור?

תלמיד: מה שאמרו החברים זה שקודם כל המדרגה הבאה לחיבור מביאה איתה עביות חדשה, התגברויות חדשות, ועל פנייה במאמץ המשותף שלנו אנחנו רק יכולים להתחבר.

מאיפה הם לוקחים התקפה? כי המצב שלהם נגמר איך שהוא נגמר, אז מאיפה הם לוקחים התקפה על החיבור? הם מזהים שהחיבור שלהם היה לא מספיק או אם להתעמק, הוא היה לא מוצלח, אם עוד יותר להתעמק, היה גרוע ונכשל. איך עכשיו הם הולכים ומתגברים על מה שקרה אתמול וכשעושים את זה, איך הם מקבלים את הסימן, המצב מאתמול שהיה בשמחה, שהבורא, שאין עוד מלבדו, הכין להם את זה כמצב הטוב ביותר לקפיצה הנוכחית?

כשכולם באים, נניח שלא מצוידים נכון, ולפי מה שאני רואה על הפרצופים, אז אתמול בערב כולם לא כולם היו בהתקפה על החיבור אלא בהתקפה על איזו שתייה, אחד בכלל ברח מכולם שלא יתנפלו עליו, השני אני לא רוצה להגיד, השלישי שחקן, אחרי "המלט", האם היה בא היום לחיבור? זאת אומרת כל אחד מגיע במצב שהוא לא רצוי.

איך אנחנו מכוונים את עצמנו, ממש כאילו מה שהיה לא היה, או שלמרות כל מה שהיה, אנחנו לוקחים משם את כול הסלים שלנו עם כל הבעיות שיש בהם, ומסך כול הרצונות שלא כל כך מכוונים ועם ההכבדה הזאת מאתמול, שלא מימשנו את הנטיות שלנו, איך אנחנו היום מארגנים את ההתקפה? כי החיבור זה המטרה, ההתקפה זה האמצעי, המבצעים אנחנו? מה קורה? מה יש בתוך הסל של כל אחד? למשל מסל שהופך להיות אולי לתרמיל, אז לכול אחד יש שם משהו כמו כלי הגנה וכלי התקפה ואיזה ספר שאוסף אותנו ומכוון אותנו. איך אנחנו מארגנים התקפה על החיבור?

*

איך לקחת כל דבר שיש לנו מאתמול, למיין אותו ולהתחיל לעבוד עם הדברים המועילים, החשובים, הנחוצים לעכשיו, והיתר אחר כך, והנותר עוד יותר מאוחר, וכך אנחנו אוספים בינינו גם נטיות מכל אחד, גם ציוד שאנחנו צריכים, כל דבר. בקיצור מה שאפשר [לקחת] להתקפות, וכך לאט לאט מתארגנים? איך אנחנו מכל הדברים שרואים שיש לנו ומכל המטרה שאנחנו מאתרים שעומדת לפנינו, מתוך זה אנחנו צריכים לארגן פניה לבורא? כי הנשק שלנו והעמידה שלנו, זה טוב, אבל הסך הכול, הכוח המבצע זה הבורא. מתי אנחנו מגיעים למצב של "וייאנחו בני ישראל מהעבודה".

*

האם ברור לנו איזה סוג התקפה אנחנו הולכים לממש? איזו עשירייה מבינה, עיצבה את סוג ההתקפה שהיא הולכת לממש?

תלמיד: בהמשך למה שאמרת שכל אחד הלך אתמול למקום אחר וכל אחד עשה משהו אחר, אמרנו שמעל כל הדברים האלה צריך לייצב מחשבה אחת בתוך העשירייה שאיתה הולכים לישון, מחשבה על החיבור שאיתה אנחנו נקום כולנו לשיעור בוקר ביחד. שלא יהיה איזה מצב שכל אחד הולך בנפרד במחשבות אחרות.

לא הבנתי, אני חוזר מהסבתא, ואתה מהדודה וההוא מחתונה וההוא בכלל מבית משפט, והכדורגל מי יודע מוצלח לו או לא, ומחר בבוקר אנחנו מתאספים, אז מה יהיה?

תלמיד: אמרנו שמעל כל הדברים האלה מה שיחזיק אותנו זו המחשבה על העשירייה, שאנחנו לא ניתן לדברים האחרים האלה למשוך אותנו.

זאת אומרת, עכשיו אנחנו מסכימים בינינו שכל האירועים שצריכים לעבור במשך היום, בסך הכול כולם יהיו אצלנו כתוספת לכיוון שלנו, כהכנה לחיבור.

נניח שעשינו את זה, כל אחד עבר איזה אירוע, משהו עם המשפחה, שם עם הדודה, שם כדורגל, שם חברים ועוד משהו שם. מגיעים לשיעור בוקר כל אחד עם התרשמות משלו. מה אנחנו עושים הלאה?

מה אנחנו עושים עם ההתרשמות שלנו? אנחנו צריכים לעבד את התנאים האלה, הם ניתנו לנו מלמעלה, מהבורא בעד ההתקדמות. מה זה בעד ההתקדמות? שבטוח שהם לטובה, אבל אנחנו צריכים להשתמש בהם נכון. זה יכול להיות לטובה בדרך קצרה או לטובה בדרך ארוכה. איך אנחנו נשתמש בהם? איך אנחנו עושים זאת? איך אנחנו ממשיכים את היום מאתמול ולא שהיום לא שייך לאתמול?

קריין: קטע מספר 30 מתוך "כתבי רב"ש" כרך ב', "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור. והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים. כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שתפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. שפירושו, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

סדנה

איך אנחנו מגיעים לנקודה כזאת שיש בנו נחיצות לברוח משליטת הטבע שלנו שהיא מתנגדת לאיחוד?

*

מהו המצב של שער הדמעות, שזו בעצם הנקודה שממנה והלאה אנחנו מקבלים התקשרות עם כוחות העלייה?

*

קריין: קטע מספר 31 מתוך כתבי בעל הסולם, שמעתי י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה".

"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו." ובמצב כזה הוא צריך ב 100% להיות בטוח שאת כל ההכבדה שקיבל הוא קיבל מהבורא, שאין עוד מלבדו, זאת אומרת הוא לא הולך לבורא להתפלל על מישהו אחר, שם היצר הרע עומד בצד ומסיט את כל הדברים או שהחברים לא בסדר או עוד משהו, אולי הוא בעצמו, אלא את השינויים, כל השינויים לא חשוב איזה, עושה הבורא, עושה כדי שאדם יפנה אליו. "וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים? ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו. מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה. וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה"."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ח. "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א")

סדנה

על ידי מה אנחנו יכולים להעלות חשיבות, נחיצות, דריכות להשגת המטרה, שהיא דבקות בנינו ועם הבורא, עד כדי כך שזה מגיע לנו כשלב האחרון, הדמעות, שאין יותר אחרון מזה, זה השלב האחרון. הדמעות שהאדם עשה את הכול בכוחות, בהבנות והבחנות, שבירר את כל הדברים וירד לעומקי הבריאה והטבע, שהבין שהחיבור של כל חלקי הטבע נותן לכל המערכת להחיות את עצמה ולהתקדם, ורואה שהוא לא מסוגל לגרום לזה ולהיות בזה.

והמטרה היא כל כך ברורה והכוח, היכולת, שיש לאדם להגיע אליה כל כך לא מתאים, שהוא מתפרץ בבכי מתוך חולשה טבעית, שהוא מגלה שבטבע שלו חסר שם משהו מיסוד הבריאה, שעכשיו הוא מגלה שבחוסר זה הוא לא יכול להגיע לחיבור ואז מתגלה הבורא ונותן לו את המתנה שנקראת "לשמה" והאדם אז עולה לרמת ההבנה, הרגשה, קשר, פעולה שהוא כן יכול סך הכול לסגור את כל החיסרון הזה. אז איך אנחנו עוברים את התהליך הזה? איך אנחנו מכינים את עצמינו אליו, איך אנחנו עוברים אותו?

*

קריין: קטע מספר 32 מתוך כתבי רב"ש כרך א', "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".

"כתוב (תהילים, קמ"ז) "הרופא לשבורי לב". ויש להבין, מהו שה' רופא לשבורי לב. והענין, כי ידוע שעיקר אצל האדם הוא הלב, כמאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי". ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שענינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכל הולך לחוץ. כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי. ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם."

(רב"ש - א'. מאמר 2 "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" 1991)

מתי אנחנו יכולים לקבוע שליבינו שבור? מתי בליבנו כשהוא שבור אנחנו נמצאים באבל או בשמחה?

*

(סוף השיעור)