שיעור בוקר 13.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/OpokEtgW?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה"

"מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה". אנחנו לומדים שיש במציאות רק שני דברים, רצון לקבל שהבורא ברא והאור שעומד כנגד הרצון לקבל, כלומר יש לנו אור וכלי. מטרת הבריאה היא להביא את הכלי למצב שיקרא נברא ושיהיה בדביקות עם הבורא. היינו להביא את הנברא לדרגת הבורא, שזה המצב היחידי שהוא שלם ונצחי. כל יתר המצבים לפני כן הם מצבים לא שלמים ונצחיים.

כדי להביא את הכלי למצב הזה, לדרגת הבורא, הכלי צריך לעבור הרבה מאוד צעדים של תיקון. בתיקון הזה יש תוכנית, לפי "בראתי יצר הרע", זאת אומרת מביאים את הכלי למצב שנקרא יצר רע, ולפי הצורך באדם שמרגיש את יצר הרע הוא מרגיש צורך ב"תורה תבלין", זאת אומרת צורך בתיקונים. ואז התורה שבהתחלה הייתה רק תוכנית הופכת להיות כוח המבצע את התיקון, האור המחזיר למוטב.

אחרי שאדם עובר את התיקונים על ידי התורה אז הוא בא לגמר התיקון, ואז התורה הופכת להיות בשבילו מילוי אינסופי, היא כולה נמצאת בו, והמעמד הזה נקרא גמר התיקון ודביקות עם הבורא. זאת אומרת, בהתחלה התורה היא כתוכנית, אחר כך ככוח המבצע את התיקון, ואחר כך כמילוי, והכול בהתאם לחיסרון של הכלי, מה הוא רוצה. ודאי שאם הכלי עדיין לא מתעורר מצד עצמו כלפי התוכנית, התיקון והמילוי, אז התורה לא קיימת כלפיו.

לכן כתוב "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". זאת אומרת, מי שעדיין נמצא בחזקת גוי ולא מתכוון לעשות שינוי בכוונה שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, כלומר לא שעדיין הוא לא נמצא בעל מנת להשפיע, אלא הוא לא מתכוון אפילו, אז הוא לא מגלה את הנחיצות בכוח המתקן שנקרא תורה, כי אין בו את ה"בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". זה רק לפי האדם שמגלה את היצר הרע, ואת יצר הרע מגלים גם על ידי התורה, על ידי המאור שמחזיר למוטב.

כל האמצעים שלנו מתחילת העבודה ועד סוף העבודה נקראים "תורה ומצוות". "תורה" היא כאילו הדרך והכוח, ו"מצוות" הן הפעולות שלנו ממטה. זאת אומרת אני עושה איזושהי פעולה למטה בכלים שלי, במאמצים שלי, ביגיעה שלי, זה נקרא "מצוות", והכוח שמגיע, כוח המתקן, כוח הממלא זה נקרא "תורה". לכן כל פעולות האדם מתחלקות לשניים, לעבודה בכלים שנקראים "מצוות" ולכוחות שהוא מקבל ומשתפר על ידם שנקראים "תורה".

שאלה: אם אני מדבר על אורות וכלים אז למה לא כתוב במקום "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", בראתי מלכות ובראתי תורה לתיקון המלכות?

העניין הוא, שמה שאנחנו לומדים, שאחרי ד' בחינות דאור ישר יוצאת לנו מלכות דאין סוף, זה עדיין לא נברא, היא נמצאת כולה בשליטה מלאה של האור. האור שפועל בה ממלא אותה וביחד עם המילוי הוא מוסר לה את כל התכונות, ומלכות הזאת מרגישה את עצמה שהיא נמצאת במצב אינסופי. אין עליה שום הגבלה, אין עליה שום לחץ, דיכוי, חוק, אלא רק כשהיא מתמלאת עם האור במצב אינסופי אז מתגלה בה רצון להידמות לאור, לעשות פעולות שהן יביאו אותה להשתוות הצורה, ועדיין היא מלאה באור, בנוכחות הבורא ולכן לא יכולה להרגיש את עצמה נברא.

כי עד שהרצון לקבל נפרד מהאלוהות, מהבורא, מהאור, הוא מרגיש את עצמו כאילו מחובר לזה, ומחובר הכוונה היא שלא מרגיש את עצמו שהוא נבדל ונמצא ברשות בפני עצמו ויש לו תכונות הפוכות. זאת אומרת, אי אפשר להגיד על המלכות שהיא נברא. אלא כמו שאנחנו לומדים מהמלכות הזאת, אחר כך באים כל העולמות מהבחינות החיצוניות שלה שורש, א', ב', ג', ורק מבחינה ד' של המלכות באות הנשמות.

הנשמות נבראות לא מלכתחילה, לא מבחינה ד' בעצמה, ד' שבד', אלא אחרי שנעשתה שבירת הכלים ובחינה ד' בעצמה מתחלקת להרבה הרבה חלקים והם נפרדים מהאלוהות ומתרחקים מהבורא, מהמילוי, אז מתחיל להיות בבחינה ד' שבד' הזאת מין רצון חדש מתוך הכרת הרע, מתוך הנפילה, מתחיל להיות בבחינה ד' רצון לחזור לאותו מצב שנקרא "דבקות". ואז הכוונה הזאת, הרצון הזה לחזור בחזרה למצב, למעמד הבורא, הוא נקרא נברא.

"נברא" זה נקרא כוונה להגיע לדבקות. וצריכים לפרש, מה זו דבקות? השוואת הצורה, היינו שהנברא יגיע למצב בעל מנת להשפיע שהוא עדיין לא יכול לפרש, בתחילת דרכו הוא לא מבין מה זה. ואז לאט לאט כשהוא מתחיל לעבוד על עצמו, יוצא שלפי מידת היגיעה, כשמתגלה אליו האור העליון הוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא הפוך מהבורא, ולפי ההרגשה הזאת שהוא הפוך מהבורא ורוצה בכל זאת להגיע להשוואה, ההרגשה הזאת, הכוונה הזאת, המ"ן שהוא מעלה, הקו האמצעי שאז מחבר בין תכונות הבורא ותכונות הרצון לקבל הוא נקרא נברא.

זאת אומרת, נברא זה נקרא אותה הכוונה שאדם בונה בתוך עצמו בעצמו. זה לא דבר שאנחנו מקבלים מלכתחילה, ולכן זה נקרא "בראתי יצר רע", שהבריאה הזאת היא נעשית בתוך האדם כתוצאה מיגיעה שלו על ידי האור, הכול עבודה ממטה למעלה. מלמעלה למטה מתפשטים העולמות ורק ממטה למעלה מתחיל להיווצר הכלי של הנשמה והמילוי שלה, זאת אומרת הכרת הדרגה שאליה צריכים להגיע.

שאלה: מה נקרא שאני חייב שתהיה בי "אמונת חכמים", שצריכה להיות באדם אמונת חכמים?

איך יכול להיות שאדם צריך להאמין במשהו, בכלל מה זו אמונה? אנחנו לומדים שיש כלי ויש אור, ופעולות הכלי תלויות ב-100% באור שמשפיע על הכלים. משום דבר שאנחנו לומדים אין לנו עוד איזה הבחנות נוספות, עוד איזה סיבות נוספות שיכולות להשפיע על הכלים. מה נקרא אמונה, האם זה מין מאמץ שבא מצד הכלי לא כתוצאה מהאור? לא. אומרים שאמונה באה כתוצאה מהרגשת האור המקיף.

זאת אומרת יש ידיעה, ידיעה היא מה שהכלי מרגיש כתוצאה מהמילוי הפנימי של האור הפנימי בתוך הכלי, הוא נותן ידיעה, הוא נותן דביקות, הוא נותן שינוי בתכונות. וחוץ מהידיעה הזאת יש אמונה. אמונה היא שעדיין האורות עומדים לא במילוי בכלים אלא כאורות המקיפים מחוץ לכלים, והם מחזיקים את הכלים בזה שהכלי מתבטל כלפי האור המקיף. הדברים האלו הם תיקונים שהכלי צריך לרכוש.

אנחנו אומרים שיש לנו שני סוגי כלים, כלי מתוקן ולא מתוקן. בכלי הלא מתוקן, הראש נקרא "ידיעה" והגוף נקרא "קבלה". ובכלי המתוקן, הראש נקרא "אמונה" והגוף נקרא "השפעה". זאת אומרת אמונת חכמים זו אחת מהדרגות, זה נקרא "אמונת חכמים". אמונה זה הכוח שעוזר לכלי לעשות בראש חשבון נכון בעל מנת להשפיע, ואחר כך לבצע אותו בגוף. ואם אין כוח כזה אז הגוף והראש שלו עובדים לפי הרצון לקבל המקורי שיש בתוך הכלים. זאת אומרת הוא נמשך לידיעה, לדעת, וודאי הפעולות שלו הן כבר פעולות של קבלה.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על מצב של דבקות, של חזרה לשורש, אנחנו יודעים שברוחניות יש חוק של השתוות הצורה, אם אני עכשיו מגיע לדבקות עם הבורא, דבקות מוחלטת, מה עדיין מפריד, מה עושה אותי עדיין מחוצה לו? למה אני לא חוזר אליו לחלוטין?

אנחנו לא יכולים לדבר על דברים כאלה גבוהים, כי אנחנו לא מבינים מה באמת קורה. או שאנחנו מדברים על ההרגשה, או שאנחנו מדברים על המציאות עצמה. על המציאות עצמה אנחנו אף פעם לא יכולים לדבר. למה? כי מה שאנחנו יכולים בכלל לדבר עליו, על מה שאנחנו יכולים לדון, זה רק על גודל, על גובה ההשגה שלנו. וההשגה שלנו היא השגה בתוך כלים שהם כבר גמורים. ובכלים האלו יש דרגות של הידיעה ושל ההרגשה.

אם עכשיו יתנו לי מילוי אינסופי ואני ארגיש שאני כולי כולי מתייחד עם האור, השאלה שלי היא כזאת, אני באמת מתייחד עימו או זו רק ההרגשה שלי כזאת ואני לא יכול להבדיל איפה אני ואיפה האור. אני לא יכול להבדיל, אבל ודאי שיש הבדל. אלא האור ששולט בתוך הכלי הוא נותן לי הרגשה כזאת, ואז אני פשוט מלא מה שנקרא. מה זה "מלא"? שאין בי, בשום רצון שלי, לא מורגש בו שום דבר חוץ מהאור עצמו. אלא הרצון בעצמו לא מורגש. הוא מלא באור. הוא מדוכא על ידי האור. האור ממלא אותו, אז מדכא אותו ונותן לו את כל התכונות, ונותן לו את כל התענוגים, ונותן לו את כל המילויים.

אז החיסרון לא מורגש. אם לא מורגש החיסרון, אז איך אני יכול להרגיש בכלל האם הוא קיים. הוא כביכול בהרגשה שלי לא קיים. אלא לא בהרגשה שלי, כשאני מסתכל כביכול, מבקר את הדברים האלה מבחוץ, אז ודאי אני צריך להגיד שכן, יש בזה כלי ויש בזה אור, והאור ממלא את הכלי.

זאת אומרת, השאלה היא כך, מצד אחד מקובלים מעבירים לנו דברים שהם משיגים. מה שהם משיגים, זה בהרגשה. מצד שני, הם מדברים על ההרגשה הזאת בצורה אובייקטיבית, כביכול שזה לא קורה איתם אלא עם כלים, והם מסתכלים על זה מהצד, כמו על איזה מין שולחן במעבדה, כמו שעושים ניסיונות במעבדה על משהו. אבל איפה הם עושים את הפעולות האלה? על עצמם.

אז עד איזה גבול האדם יכול להישאר גם בהרגשה וגם בידיעה על מה שקורה לו? על זה בעל הסולם מסביר ב"מבוא לספר הזוהר". שם הוא מסביר לנו קצת על עומק ההשגה שלנו, על כמה היא, אפילו במה שהזוהר מדבר. כי הזוהר מדבר על עולמות בי"ע, ובעולם האצילות לא מדבר אלא בהקשר לעולמות בי"ע, בעולם האצילות בעצמו, לא. כי הזוהר שייך רק לצמצום ב', לדרך התיקון, ומה שקורה לנו בעולם האצילות, הכוונה לג"ר דאצילות. וז"ת דאצילות זה לא שייך לבי"ע.

אז מה ששייך לג"ר דאצילות, שם שליטת מלכות דאין סוף, שם שליטת גמר התיקון, שם פשוט אין הבדל כלפי הכלים שלנו בין אורות לכלים. ולכן אנחנו לא מקבלים מהמקובלים שום תמונות, או באיזו צורה הסברות, או הבהרות ששייכות למצב שהוא מעבר לצמצום ב'.

תלמיד: זאת אומרת שגם אחרי היציאה מהעולם האגואיסטי נשאר חלק סובייקטיבי בכלי?

יש כנראה דרגות שאני לא יכול להגיד עליהן כלום, אבל אם אנחנו מדברים על זה שהנברא צריך להגיע להתאמה מלאה לבורא, להשתוות הצורה ושאין הבדל ביניהם, זאת אומרת שחוץ מהנקודה יש מאין שבנברא, כל היתר הוא בונה על הנקודה הזאת במאה אחוז כדמות הבורא. אז יש כאן איזה דברים שאנחנו לא יכולים להעביר אותם קודם כל בשפה, והעיקר שאנחנו לא יכולים לבטא אותם. אבל כנראה שיש דרגות כאלו שחוץ מהנקודה הזאת, אני לא יכול להגיד עליה. בטוח שאין שום שוני בין בורא לנברא, מה קורה עם הנקודה הזאת אני לא יכול להגיד, זה כבר שייך לאיזה מין מצב, "מה שלא נשיג לא נדע בשם". והדברים האלה הם מעבר להשגה, אלא רק כמו שבעל הסולם כותב, שיש יחידים שמגיעים לכאלו דברים, ואי אפשר לדבר עליהם, כי זה נקרא כבר סתרי תורה שאי אפשר לבטא.

אז השאלה הופכת להיות בשבילנו תיאורטית או פילוסופית כזאת, ואין טעם להתעסק בזה, אנחנו לא מבינים את הדברים האלה. רק תאמין לי שהעולם הרוחני שאנחנו משיגים כשיוצאים מעבר לעולם הזה, גם הוא לא מובן לנו כל עוד לא נכנסים בו. ויש בו דברים והרגשות וההבנות ותפיסה, שהם לגמרי מעבר לזמן ומקום, חיים ומוות, וכל הדברים שאנחנו רגילים בהם, וזה צמצום ב'.

מכל שכן כשיוצאים לצמצום א' שם אין לי שום מושג. אני מבין עד כמה אני לא מבין, זו גם השגה, אז אני אומר לך שאנחנו לא יכולים לדבר על זה. אני מבין שזה מסקרן ושרוצים על זה תשובה, אבל תשובה לא נוכל לשמוע, היא לא מובנת בשכל שלנו.

תלמיד: רב"ש כותב שהצורך זה הכלי והחיסרון זה המילוי, ובהמשך הוא כותב שהחיסרון זה הכלי והמילוי זה התורה.

אנחנו מדברים בשפת הקבלה בצורה מאוד קונקרטית, אין הרבה מילים. וגם רוצים להביע את כל המושגים בצורה קצרה שיהיה מובן, כדי שאפשר יהיה להסביר דברים גדולים בכתב או בכלל בכמה שפחות מקום, בכמה שפחות מילים. לכן אי אפשר כל פעם לכתוב איזה סוג חיסרון ואיזה סוג מילוי יש.

החיסרון יכול להיות מזה שאני רוצה לקבל וליהנות, הוא להיות מזה שאני רוצה להשפיע, מזה שאני רק רוצה להגיע לזה שאני משפיע, ואז המילוי שלי באותו זמן יהיה לקבל כוחות דהשפעה, וזה מילוי. זה אור אחר לגמרי, זה כוח אחר לגמרי. אני מחכה שיהיה לי ריפוי למחלה שקבעתי שזו מחלה, וחוץ מזה אני לא רוצה כלום. אני לא רוצה מאכלים כמו שאדם בריא רוצה, אני לא רוצה שום דבר, אני רוצה את זה, זה נקרא החיסרון שלי עכשיו. מה זה חיסרון? הרגשת החולי, והמילוי שיבוא אליי הוא התרופה.

אבל אם נניח אני מדבר על הבורא, ואני רוצה לאהוב אותו, אז הרצון לאהוב אותו נקרא חיסרון, והאפשרות לאהוב אותו ולתת לו נקראת מילוי. זה כבר לא מדבר על מילוי מהאור עצמו, אלא מילוי בשבילי זה חפץ חסד, פשוט אפשרות לתת, ובזה אני מתמלא. יש פה כל מיני אפשרויות של כלים ואורות, אלא שהכלי תמיד נקרא חיסרון והאור תמיד נקרא מילוי.

אבל יכול להיות שהכלי בעצמו יהיה אור. מה זאת אומרת? שאם אני רוצה שיבוא אליי חיסרון מיוחד אליו, אז אותו חיסרון שאני מחכה לו יהיה בשבילי מילוי. בכל דבר ודבר אנחנו צריכים להבדיל בין מה זה כלי ומה זה אור, ושזה לא יבלבל אותנו, כי אלה דברים מאוד סובייקטיביים כלפי אותו מצב שבו באמת הנברא נמצא.

תלמיד: האם לכל אחד יצר רע וכבוד זה אותו הדבר?

לא. בעל הסולם מסביר את זה במאמר "בחירה חופשית", במאמר "החרות", שכל אחד מאיתנו יצא מנקודה אחרת של אדם הראשון. ובמאמר "החרות" הוא כותב שאסור לדכא אף אחד, ולא לבוא עם תכנית עבודה עצמית לאף אחד, ובכלל לשנות את האדם מהתרבות שלו, ולהביא ציוויליזציה וקידמה לעמים שנקראים פרימיטיביים כביכול אצלנו. כל אחד צריך להתפתח לפי התכונה שלו, ורק כך הוא מממש את הרצון לקבל שלו.

כל אחד הוא נברא בפני עצמו, ואפילו אם ירצה, הוא לא יכול לשנות את הרצון לקבל שלו, את נקודת המוצא שלו. הוא מסביר מה זה מוצא ותכנית, שלפי התוכנית הזאת המוצא מתפתח, ואחר כך הסביבה וסדרי התפתחות הסביבה. אדם לא יכול להיכנס בכוח ולשנות משהו, אלא השינוי היחידי שלו הוא בכך שיקנה צורה חיצונית מהחברה. והצורה החיצונית הזאת, זה לא שהוא קונה מהחברה רצונות נוספים ותכונות שאין לו. אלא הוא יקנה מהחברה התעוררות לאותו מקום שאליו הוא צריך להגיע, שזה ישמש לו כחומר דלק נוסף כדי להוסיף במהירות ההתפתחות, במהירות התיקון. אבל לא שבזה הוא קונה משהו לתוכו, איזה קניין חדש, כלים חדשים, תכונות חדשות, מחשבות חדשות. הוא רק מזרז איך הם יצאו, יגדלו בו ויתפתחו בו בלבד.

זה מאוד חשוב להתייחס לחברה, לדעה של החבר, לבניית החברה, בצורה כזאת שאנחנו צריכים כאן רק מאיץ שייתן לנו מרץ. אבל למרץ הזה אין שום אופי, הוא רק נותן יותר דחף לאותו כיוון שאני רוצה, ואני בוחר לאן. אותו הדבר יש לי מהחברה. אני צריך לבוא לחברה ולדרוש ממנה לקבל כוח נוסף לאותו כיוון שאני בחרתי. לא שהחברה באה אליי ומתחילה לשטוף לי את המוח. שטיפת המוח של החברה צריכה להיות רק כדי להוסיף לי כוח לכיוון שאני כבר יודע. אחרת לא תהיה לי בחירה חופשית, אחרת החברה תהיה חברה שמדכאה את האנשים. היא לא צריכה להביא לי דעה חדשה, אלא היא צריכה להגביר בי את הנתונים, שיהיו יותר גדולים בהתאם למה שהיה לי קודם.

לכן אומרים שכל אחד מאיתנו חייב להשפיע לחברה, ולקבל מהחברה מה שהוא משפיע רק פי כמה וכמה יותר. זה מאוד חשוב להבין שבסך הכול החברה היא כוח המזרז את ההתפתחות. ובאות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב ש"הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר קח לך את זה". ובאדם תלוי רק ללכת, לחפש כוחות, למצוא כוחות ולהתקדם בעצמו. אבל הכיוון הוא לפי שורש הנשמה שנמצא באדם, לפי מבנה הנשמה שלו, ולפי חלקו בנשמת אדם הראשון הכיוון הזה כבר ברור.

אז אנחנו צריכים לבוא לחברה, ולפי הדרישה שאנחנו רוצים להתקדם לכיוון מסוים, לבקש מהחברה, לדרוש מהחברה, לבנות את החברה כך שיהיו לנו כוחות לזה. כי האדם בעצמו ללא חברה לא יכול למצוא את הכוח הזה. וכמו שאתה בא למלא דלק בתחנה, כך החברה צריכה לספק לנו כוחות לדרך שאנחנו בוחרים. לא שאני מקבל דעות חדשות מהחברה, לא. הבירורים הם הבירורים שלי, החברים לא יכולים לעזור לי בזה. ובאמת כך זה קורה, אומנם אנחנו לא כל כך רואים את זה, אבל זה קורה אצלנו, רק בצורה כזאת שאנחנו מזרזים את ההתפתחות בלבד.

ולכן רב"ש אומר שהבוחר כל פעם בחברה יותר טובה, הוא מתקדם. הוא בודק את החברה לפי ההתפעלות ממנה, עד כמה זה מוסיף לו חומר דלק לאותו כיוון שהוא צריך. והוא אומר שחברה טובה צריכה לתת רק דבר אחד בעצם, רוממות ה', רוממות המטרה. כלומר ככל שהיא תהיה גדולה בעיניי, אבל את הדמות הזאת אני בניתי, רק החברה צריכה לנפח לי את הדמות הזאת כמה שיותר.

זה כמו שאנחנו רואים בפרסומת. גם לפני זה ידעתי שהסודה טובה לי, אני אוהב לשתות סודה, אבל עכשיו מגיעה פרסומת ומתחילה להגדיל לי את הדבר הזה פי כמה וכמה. אני בחרתי במשקה הזה, ואני בחרתי בזה שהמשקה הזה צריך להיות בעיניי פי כמה יותר גדול מהיום, אז אני הולך לאיזה מקום, משלם כסף או נותן יגיעה בין החברים, שהם יגדילו לי את הדמות הזאת של הבקבוק הקטן לבקבוק גדול. החברה היא ממש חברת פרסום, ואני בוחר את כל הדברים שיקרו לי איתם. אבל אחרי שבחרתי ואני נמצא בה, יש בטבע שלנו אפשרות בהחלט להתפעל ממנה ולבצע מה שקיבלתי מהחברה.

זה דבר מאוד חשוב שנבין טוב טוב איך המכשיר הזה עובד, כי יחד עם זה נבין שאין תמורתו שום דבר אחר מסביבנו שיכול לעזור לנו להתקדם בעצמנו. ככל שאני מעמיד את עצמי כלפי החברה, משקיע בה, ככל שאני רוצה להתפעל ממנה, ממשהו סלקטיבי שלי שאני בחרתי, לפי זה אני נהנה מזה ומתקדם.

אנשים שנמצאים באותה חברה שלנו, יש אחד שמתקדם פי עשרים ממה שהיה מתקדם לבד, והאחר מתקדם פי שלושה או ארבעה ממה שהיה מתקדם לבד. ויש כאלה שבכלל לא מתפעלים מהחברה, והם לא מתקדמים בעצמם. לא להתקדם מעצמו זה נקרא אצלנו לא להתקדם.

תלמיד: אם החברה גורמת לי להתפעלות, בסופו של דבר אני חייב לבחור להתפעל מהם, אם אני רוצה להגיע למטרה. עכשיו אני מבקש מהחברה שתשפיע עלי כי זה דבר שאני רוצה אותו ואני ארצה אותו יותר. אבל איך אני גורם למצב שבו אני זה שבוחר להתפעל מהם?

כתוב, "הבוחר כל פעם חברה יותר טובה". אתה בוחר את החברה, את האופי שלה, מה היא רוצה, מה המטרה שלה, ואתה בוחר שהיא תהיה באמת טובה בזה. יש לך כמה אפשרויות כביכול. גם עכשיו אתה נמצא בחברה כזאת, אבל אתה רוצה שהיא תהיה יותר טובה. אז או שאת אותה חברה אתה משפר או שאתה הולך לחפש חברה אחרת.

תלמיד: השאלה שלי היא אחרת. השבוע החלטנו שאנחנו מתחילים במהלך היום לפמפם זה לזה כמה חשובה הדרך, לסמס בטלפונים, "כדאי", ו"רצוי", ואתה מתפעל מזה. אבל יש רגעים שאתה רואה שבעצם זה משחק. איך אתה מכסה את העיניים לא לראות שזה משחק?

אתה שואל יפה. אם אנחנו מסכמים בינינו להפעיל זה את זה, או כולם את כל אחד מאיתנו בהכרת גדלות המטרה, אז אנחנו צריכים להבין אם אנחנו משקרים בזה או לא.

אנחנו עובדים בשקר, אנחנו לא מכירים את המטרה, לא מכירים את החשיבות שלה, אלא אנחנו רוצים למכור אותה לעצמנו. אם בא מישהו ומוכר לי משהו, אז הוא יודע שזה שקר והוא מקבל על זה משכורת, לכן כדאי לו לרמות אותי ולקבל משכורת. אבל כאן השאלה היא, האם אני עד כדי כך מתוחכם לדעת שיש לי בפנים יצר רע, וכנגד היצר הרע אני צריך להעמיד דמות שקרית ובצורה כזאת לבלבל את היצר הרע הזה. זה תלוי עד כמה אני עובד עם עצמי בצורה ישרה.

מה זאת אומרת ישרה? אני זה משהו ניטראלי שרוצה להתקדם לבורא, הנמצא בין היצר הרע שלי והיצר הטוב שלי, שרוצה להביא את הרצונות שלי לזה שהם בעצם זרים לי. "בראתי יצר רע", זה לא אני, זה הבורא ברא, "ובראתי תורת תבלין", שעל ידי הפעולות האלה אני מביא אותן לתיקון. אני צריך לראות את עצמי מנותק מהטבע שלי, מהגוף שלי, מכל הרצונות שלי. ואז אני אעבוד לא בלבלבל את עצמי ולבלוע את כל השקר הזה של הפרסום, אלא אני אהיה הפרסומאי, ואני אמכור את הפרסום הזה ליצר הרע שלי שהבורא הוא גדול. אני צריך להתייחס אליו כמו צד שלישי, ואז זה לא יהיה שקר, ואז זה יהיה בידיים שלי. אל תתחבר עם היצר הרע כאילו שאתה והוא זה אותו דבר.

תלמיד: האם לבודד אותו לחלוטין ממני?

לא. אתה תצטרך אחר כך לעבוד איתו, למה שלא. הרי אם הוא לא ידבר בך, אז מי ידחוף אותך להתקדם? כל פעם כשתראה הפרעות, כל פעם כשתראה כל מיני בעיות, מחשבות שהן כנגד גדלות המטרה וגדלות הבורא, זו בעצם העזרה לזה שתחפש גדלות.

רק כל פעם צריכים להבדיל. הבעיה שלנו היא ההבדלה - אני, שני המלאכים האלה יצר טוב ויצר רע, והמטרה שהיא הבורא. אני צריך להבדיל, להוציא את עצמי מהטבע שלי. הטבע הזה, זה הבורא שכל פעם מעורר בי כל מיני מחשבות והפרעות, זה לא אני, זה הוא עושה, זה בידיים שלו. אם אדם עושה את זה כך, הוא הופך להיות המוכר של הפרסום ולא המושפע. אז זו העבודה האמיתית, כי אתה הופך להיות בזה עצמאי, אתה בוחר.

מה אנחנו אומרים? אתה צריך ללכת לחברה, אתה צריך להשפיע לחברה, ואתה מזמין מהחברה איזו עבודת פרסום אתה רוצה מהם, "אני רוצה שתשפיעו את זה ואת זה, ואני אשלם על כל העבודה שלי ביגיעה. אני עובד במטבח, לומד אתכם, קם בשלוש בלילה, אני משלים את מה שאתם רוצים ממני בקבוצה. מה אני רוצה בחזרה? את זה ואת זה". אתה המזמין, אתה השולט. הבורא רוצה שאתה תעשה את הפעולות האלו ולא שיעבדו עליך.

תלמיד: אתה אומר שאני עצמאי ואני מסוגל לעבוד איתו איך שאני רואה לנכון, אבל ככל שאני מתקדם, כך אני רואה כמה הוא שולט עלי.

גם את הידיעה הזאת החברה צריכה לתת לי. כי בן אדם תמיד נופל לתוך הרצון לקבל ומזדהה עם הרצון לקבל.

תלמיד: אבל ככל שאני מתקדם, כך אני רואה כמה הוא שולט עלי, כמה לו יש יותר כוח ממני.

הבורא, כדי לקדם אותך, מיד מפיל אותך שוב לתוך הרצון לקבל, ואז אתה מרגיש שהוא שולט עליך. אפילו שאתה לא מרגיש שהוא שולט עליך, אלא שאתה זה הוא. להרגיש שהוא שולט עליך צריך להיות כבר האור העליון שנותן לך הרגשה שיש משהו חוץ מרצון לקבל, שיש גם רצון להשפיע. ואז אתה מבדיל שהרצון לקבל ואתה זה לא אותו דבר. כלומר צריך כבר להיות צד ג'.

תלמיד: אבל מה אני עושה במצבים כאלה?

אם יש לך כבר הבדלה, אני ורצון לקבל והוא שולט עלי, זו כבר הצלה. עכשיו זה תלוי בך. אתה כבר יצאת מחוסר הכרה, ועכשיו אתה יכול לפעול, "אני ולא הוא. הוא השונא שלי, הוא לא נותן לי להתקדם, הייתי הורג אותו, רק איפה אני אתפוס אותו, הוא איזה סרטן שחי בי". איך אני אעשה את זה? אני צריך לחפש כבר רפואה. רפואה נגד הרצון לקבל יכולה להיות רק אור.

הבעיה שלי שאני לא כל כך רוצה ריפוי. לכן אני צריך ללכת לחברה שתגדיל בי את הכרת הרע, שאני אראה שזו באמת מחלה שממש ממיתה אותי מהחיים הנצחיים, עד כדי כך שאני אצעק. צעקה אמיתית היא פותחת שמיים.

תלמיד: עם מה מזדהה אדם שנמצא בירידה, ולפי הרגשתו הוא והרצון לקבל זה אותו דבר?

בירידה אדם בהחלט מרגיש שהוא מזדהה עם הרצון לקבל, אבל לא מרגיש שהוא מזדהה, הוא נמצא בתוכו, בשליטתו, ו"שליטת הרצון לקבל" הכוונה שהוא ורצון לקבל זה אותו דבר. הוא אפילו לא מרגיש שזה רצון לקבל, שזה רע.

כמו שמסופר לנו שעם ישראל לא הרגיש רע במצרים, הוא הרגיש שטוב לו, שהוא שייך לפרעה וטוב לו במצרים. הוא לא הרגיש עבודה קשה. כתוב "וייאנחו בני ישראל מהעבודה" זה היה מאוחר יותר, כשפרעה הפך להיות רע. אבל ככה בדרך כלל, פרעה טוב. אנחנו עובדים, אבל אנחנו נהנים מכל היגיעה שלנו, וכך מרגיש אדם.

תלמיד: האם במצב כזה חברה צריכה לתאר לחבר את המצב שלו? או שהוא צריך לפנות לחברה ולבקש ממנה את הפרסום?

חברה יכולה להשפיע על אדם בכל מיני דברים ובעצות באופן כללי, כי בכל זאת אלה הם הדברים שהאדם התפתח על ידם. כמו עכשיו כשאנחנו קוראים במאמרים על דברים שכרגע אנחנו לא נמצאים בהם, שאולי במקצת היינו בהם, ואולי עוד נהיה. אנחנו רוצים לעורר על עצמנו את האור עליון שכל הזמן יביא לנו מצבים חדשים, והחברה כן יכולה לעשות את זה, ובטח שהיא יכולה להגיד לאדם.

אז במה הם משפיעים? רק יצעקו אליך "ה' גדול", כמו שערבים צועקים "אללה אכבר" מה הם יעשו לך בזה? אלא דרך כל מיני התרשמויות, הם צריכים להביא אותך להבין שבאמת השגת המטרה הזאת היא הדבר הנצחי, השלם והיחידי שבאמת עומד לפניך.

תלמיד: אמרת בהתחלה שהחברה בסך הכל צריכה להאיץ. אז אם נניח שאני עכשיו אפס, אז לא משנה כמה יאיצו בי אני עדיין אהיה אפס, אני צריך לבוא עם משהו שהוא קצת יותר גדול מאחד.

יש לך נקודה שבלב, אתה בא לחברה ואתה לא יודע עדיין כלום, אבל אם אתה נכלל בזה עם הנקודה שלך, החברה פועלת עליך כמו רחם על הזרע ומפתחת אותך. מספיק שתתבטל כלפי חברה. יש כאן אנשים שמגיעים ולא יודעים כלום, עובדים במטבח חודש, חודשיים, שלושה, וארבעה חודשים, וכמה שהם יושבים, הם עדיין לא מבינים כלום, אלא זו צורת הביטול שלהם כלפי החברה, ואז מתחילים להרגיש שהחברה משפיעה עליהם.

פתאום אחרי חודשיים שהוא עבד במטבח יש לו לפתע נפילות רוחניות. לא סתם אכזבה ש"המקום הזה לא שווה כלום", אלא אכזבה מהתקדמות, כבר מתחילות להגיע מחשבות זרות. כי הוא התבטל כלפי החברה, ומכך קיבל שטיפת מוח, ואפילו שלא שמע כמעט כלום. אולי שמע פה ושם כמה מילים, זה לא חשוב, זה האור שפועל. אתה חושב שממה שאנחנו אומרים יהיה לך הרבה יותר שכל והתקדמות? לא, אלא זו הצורה ההדדית של הפעולות.

אתה שואל האם חברה יכולה להשפיע לאדם כל מיני שמועות וידיעות, ויכולה לספר לו כל מיני דברים שאסור לו אולי לשמוע או שהוא ישמע אבל זה לא מה שהוא צריך לשמוע, או בכלל האם הוא צריך לקרוא על זה בעצמו או משהו שהוא שומע על החברים? זה לא עניין של שמיעה מה שאתה שומע באופן מילולי. אתה יכול לשבת כאן ולא לדעת עברית בכלל. זה לא חשוב. האורות האלה שאנחנו מעוררים, שאני בחיסרון כלפי חברה "תביאו לי", והחברה כלפיי, "יש לנו ואנחנו רוצים להשפיע עליך" האורות האלו, והכלים האלו הם אלה שעובדים.

המילים שלנו זה דבר מאוד חיצוני, זה רק מפה לאוזן וסתם למלא קצת את ה"קופסה", ולתת לך מין רגיעה פסיכולוגית שאתה כביכול מתמלא לפי זה, מתקדם ברוך ה'. כל זה לגמרי לגמרי לא שייך לשיפור הפנימי כי בפנים יש לנו כלים, ועליהם פועלים אורות ללא שום קשר לפה שלנו. אפילו אם כולנו היינו אילמים, זה לא היה מפריע, תאמין לי. ולא שהיינו מוסרים אחד לשני בידיים איזה מסר, גם בלי ידיים, בלי כלום, זה עובד פשוט במישור אחר לגמרי מחוץ לחמשת החושים שלנו.

אז מה שמדברים או לא מדברים בחברה, זה לא חשוב, זה תלוי בעומקא דליבא, ברצון הפנימי שבלב, מה אני רוצה להשפיע לחברה, ובמה אני רוצה להתרשם ממנה, זה הכלי, והאור בא כבר לפי זה מלמעלה. אז אל תדאג על מה שמדברים. חוץ מזה, הרב'ה אומר בפירוש, שבחברה חזקה נהוג לדבר בקלות ראש, בצחוק, בבדיחות, להסתיר את הדברים שבלב. כי שם עובדים כלים אמיתיים, ולא צריכים את הבלה בלה שלך.

זה נקרא עבודת הכוונות האמיתיות, נכונות. וזה באמת קורה גם בנו. לא שאם אין לנו את זה, אז זה לא פועל. זה פועל בדיוק בצורה שיש לנו, רק במישור הכוונות וכוחות הכלים.

תלמיד: אם יש חבר בירידה, עד כמה אני יכול לפנות אליו, ושוב ושוב להתקשר, איפה הגבול, איפה כבר אני כופה עליו?

עד כמה ואיפה הגבול שאני יכול לסחוב את החבר שלי למרות שהוא לא רוצה, איפה אני יכול לדעת שניסיתי את הכול, ואין לי שום חובה כלפיו, וההפך, אם אני ממשיך זה יהיה דיכוי וזה כבר אסור לעשות. אני לא חושב שאנחנו יכולים לקבוע כאן איזה קו אדום, אבל את זה רואים בשטח.

היו לנו כאלה חברים, שהם הגיעו למצב של התפרצות נגד החברה בצורה אקטיבית, עד שהיינו צריכים לגרש אותם, כי התגלה שהם בכלל לא בנויים עדיין, לא גדלו עדיין עד דרגה שהם בכלל שייכים לעבודה הפנימית. וזה לגיטימי, כל אחד יכול לבוא ולנסות את עצמו. והיו כאלה שנחלשו בדרך, והתחילו להגיע רק כדי להשתתף בצורה פסיבית, עד כדי כך שהיא החלישה אותנו ואז גם היינו צריכים לגרש אותם. היו כאלה שאנחנו סחבנו אותם בכוח חודשים עד שהם התעוררו, או עד שעזבו. יש מגוון יחסים.

גם בחברה עצמה יש אנשים שאני מתייחס אליהם אחרת, כך שאם מישהו לא יבוא בשלוש בלילה, או לפני שלוש, אני מתייחס אליו כמו שממש מוכן להרוג אותו. יש כאלה שבאים פעם בשבוע, וברוך ה' שהם באים. ויש כאלה שבאים בשלוש וחצי, ארבע, וזה גם משהו. זאת אומרת, זה תלוי במידת הנכונות של האדם, כמה הוא נמצא, כמה הוא משקיע, כמה החברה ואני משקיעים בו.

זאת אומרת, אין יחס אחיד לכולם, כי כולנו נמצאים בכל מיני מצבים שונים, כל אחד גם בדרגת התפתחות שונה, ובתהליך שונה. לכן אני לא יכול לתת לך עצה עד איזה גבול אתה צריך לסחוב את החבר שנפל. אבל צריך להיות ברור שעדיין אתה מתייחס לחבר שיש בו משהו ובכל זאת שייך לחברה. ולא מן הסתם כתוב, "אלף נכנסים לחדר אחד, ואחד יוצא להוראה", זאת אומרת שיש הרבה שכביכול הם נראים חברים שלך בדרך, אבל מתוך האלף יכול להיות שיישאר באמת רק אחד שהוא יהיה החבר בדרך בסופו של דבר. אין מה לעשות.

תלמיד: מצד אחד אנחנו אומרים שאדם צריך להגיע לשורש העליון להשפעה. מצד שני אנחנו אומרים שהאדם צריך להימצא בין שני המצבים. באחד צריך לשאוף לרצון להשפיע, ושני כאילו להרחיק את עצמו גם מזה וגם מזה, רוצה לשמור על מצב ניטראלי.

איך יכול להיות שאדם רוצה לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע? אם בזמן העבודה הוא לא נמצא ברצון לקבל וכבר נבדל ממנו, ועדיין לא הגיע לרצון להשפיע, אלא רוצה לרכוש אותו, אז הוא נמצא באמצע ביניהם, ועושה כל מיני מאמצים להתרחק מזה ולהתקרב לזה. אבל אם הוא כבר נכנס, לרצון להשפיע, אתה שואל איך הוא מרגיש את עצמו שהוא נבדל מהרצון להשפיע?

תלמיד: כן.

הוא לא צריך את זה. לרצון להשפיע אנחנו צריכים להיכנס כאילו זה אני, זה נקרא דביקות. אני רוצה לקנות את הצורה הזאת בלי שום גבול, שזה ישפיע עליי כנגד כל ההפרעות. אני אקבל כל פעם הפרעות מצד הרצון לקבל, כדי שוב יותר ויותר להיכנס לתוך הרצון להשפיע, להידבק בו במידות, בבחינות עוד יותר ויותר עמוקות. ועד שלא הגעתי לנקודה האמצעית, ללב האבן, שמתעורר בי מצד הרצון לקבל, שגם על פניו אני נדבק ברצון להשפיע, דווקא על ידי כל כוחות הטומאה, לא גמרתי את העבודה.

אבל כשאני גומר את העבודה לגמרי, אז אני כולי ברצון להשפיע, ואין לי אף נקודה שאני רוצה להרגיש את עצמי מחוץ לרצון הזה. אתה אומר, אז האדם אולי מאבד בזה את הייחודיות שלו או העצמאות שלו, האובייקטיביות שלו. לא, כי הרצון להשפיע הזה הוא כולו בנוי בכל זאת על פני הרצון לקבל שהיה. ואז יש אני, וההשפעה שלי לבורא, אני לא נבלע בתוך זה, זאת אומרת, זה מתבטא אצלנו במילים אחרות של קבלה פשוט מאוד, יש רצון לקבל ועליו מסך.

הרצון לקבל לא נאבד, והוא כנגד עבודת המסכים, והמסך שורה עליו ושולט עליו. אבל שהמסך שולט עליו, אז באמת ברצון האדם להזדהות עם המסך, לא עם הרצון לקבל. אבל בכל זאת גם זה וגם זה לא נעלם. יש כאן מצב, שעד כמה שאני נמצא בתוך הכוונה דלהשפיע, אני בכל זאת מרגיש את עצמי שאני נמצא בכוונה על מנת להשפיע. זה נותן לכל ההרגשה הזאת דווקא את היכולת לא להיות כנבלע בבורא, אלא עצמאי.

זה מה שאנחנו לומדים. גם בשפת הקבלה יותר קל להסביר, מלכות וזעיר אנפין דאצילות נמצאים כשני פרצופים הגדולים בקומה שווה בזיווג דלא פסיק, שהיא עצמאית כמוהו. מלכות זה אוסף של כל הנשמות.

(סוף השיעור)