שיעור ערב 12.01.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ג', דף קיג, עמ' 113,

"אור ישר ואור חוזר, כולל חמשה עשר פרקים", פרק ד'

קריין: אנחנו נקרא בספר "תלמוד עשר הספירות", בחלק ג', דף קיג, עמוד 113, "אור ישר ואור חוזר, כולל חמשה עשר פרקים", אנחנו בפרק ד'.

פרק ד'

"מבאר, אם התלבשות אור העליון היא באור חוזר דקומת חכמה, תהיינה כל עשר הספירות באור חכמה. ואם בקומת בינה, תהיינה כל עשר הספירות באור בינה. ואם בקומת ז"א, תהיינה כל עשר הספירות באור ז"א. ואם בקומת מלכות, תהיינה כל עשר הספירות באור מלכות."

מה הוא רוצה להגיד לנו? שהכול תלוי בגובה של האור החוזר. חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, כל האורות האלה כשהם מתלבשים בכל הכלים, הם תלויים אך ורק באור החוזר שמעלה את מלכות למעלה כלפי הבורא, כלפי הכתר.

"ובו ד' ענינים:

"א. כשא"ס מאיר בבינה דאצילות, אינו מאיר דרך התלבשות באו"ח דמסך דבינה, אלא האור דקומת חכמה מאירה גם בבינה. וע"כ אפילו ז"א שמקבל מבינה יש לו ג"כ אור חכמה. ב. אבל להאיר בעולם הבריאה הוא מתלבש באו"ח דמסך דבינה, וע"כ כל עשר הספירות הן אור הבינה, ואפילו כתר וחכמה אשר שם. ג. וכן בעולם היצירה, מתלבש באו"ח דמסך דז"א, וכל עשר הספירות הן מאור ז"א. וכן בעולם עשיה, שמתלבש במסך דקומת מלכות, כל עשר הספירות הן באור מלכות. ואפילו כח"ב ז"א אשר שם ד. ד' אותיות י"ה ו"ה רומזות על ד' עולמות אבי"ע."

קריין: אנחנו באות א'.

אות א'

"כשא"ק התלבש להאיר באצילות, לא נתלבש אלא באו"ח דקומת חכמה לבד, ולא באו"ח דבחי"ב שהיא קומת בינה, וע"כ לא נעלם מקומה זו רק כתר וכתר נתלבש בתוך חכמה."

קריין: אות א'.

"א ואמנם דע, כי כשרצה המאציל להאיר באצילות, נתלבש בחכמה שלמעלה מהאצילות, ועל ידי החכמה המתלבש הוא בתוכה, אז נכנס ומאיר בכתר וחכמה דאצילות, ולא הוצרך להתלבש גם בבינה שלמעלה מאצילות, ולא נתלבש רק בחכמה שלמעלה מן האצילות לבד, ב ועל ידה מאיר בכתר וחכמה דאצילות."

קריין: אות ב'

אות ב'

"הבינה מעבירה דרך חלון את האור דקומת חכמה, לז"א ומלכות.

בלי התלבשות שניה באו"ח דמסך דבחינה ב'."

קריין: אות ב' דברי האר"י.

"ואמנם, ג כשרצה להאיר מבינה דאצילות ואילך עד סוף כל האצילות, הנה ד ודאי, שהוצרך להתלבש גם בבינה דאצילות, כי ה אין ז"א ונוקבא מקבלים אור רק על ידי הבינה, אך הענין הוא, ו שלא הועילה הבינה רק למעבר לבד אל אור הא"ס המלובש תוך החכמה העליונה הנ"ל ועבר דרך בינה לאצילות, ז ולא נעשית הבינה, מסך ולבוש ב' כדי להאיר לז"א, רק בא האור עצמו ח דרך חלון, כנ"ל, בלתי שום מסך. ונמצא, כי אע"פ שנמשך דרך הבינה, אין זה נקרא התלבשות, כיון שאין שם מסך כלל, וא"כ האור א"ס עצמו המתלבש בחכמה לבד, הוא שמקבל זו"ן דאצילות."

קריין: ג'.

אות ג'

"להאיר בעולם הבריאה, מתלבש אור העליון באו"ח דקומת בחי"ב שהיא בינה.

ונמצא שגם החכמה נעלמה. והכתר והחכמה נכללים בתוך הבינה."

קריין: אות ג'.

"אמנם ט בבריאה, מתלבש הא"ס לבוש אחר בבינה דאצילות, וזאת י הבינה נעשית מסך סתום ומלבוש גמור, אשר על ידו מקבלים ע"ס דבריאה כולם, אפילו כתר וחכמה דבריאה.

קריין: אות ד'.

אות ד'

"הספירה העליונה שבכל קומת ע"ס, מאירה בכל עשר הספירות של אותה הקומה, באופן שבעולם אצילות מקבלות כל עשר הספירות שבו את אור החכמה ובעולם הבריאה מקבלות כל עשר הספירות את אור הבינה."

קריין: אות ד' דברי האר"י.

"נמצא, כי האצילות מקבל אור חכמה עלאה, כי א"ס מתלבש בתוכה, וא"כ כ אינו נחשב שמקבל רק מהחכמה לבד. והבריאה מקבל אור הבינה, כי ל הא"ס והחכמה מתלבשת בתוכה, וא"כ הבריאה אינה מקבלת רק מהבינה לבד, וז"ס מ אמא עילאה מקננא בכורסיא, כי כורסיא מקבל אור מבינה דאצילות הנ"ל, כי נעשה מסך מבדיל, בין א"ס וחכמה אל בריאה."

קריין: אות ה'.

אות ה'

"הבינה דאצילות מעבירה לזו"ן אור החכמה. הבינה דבריאה מעבירה לזו"ן אור הבינה."

קריין: אות ה'.

"ואם תאמר, אם כן ז"א ונוקבא דאצילות ובריאה, כולם שוים, כי כולם מקבלים מבינה דאצילות, ויש לומר כי כבר בארנו, כי זעיר ונוקבא מקבלים אור החכמה עצמו, כי כולם בחכמה עשית, ואין מועיל להם הבינה רק למעבר בעלמא, אך אחר האצילות נעשית בינה, מסך ומלבוש גמור מחיצוניות הכלי של בינה דאצילות, ועל ידי מסך זה, מקבלים כל הע"ס דבריאה את אור א"ס."

אור אין סוף חייב להתלבש בכל כלי וכלי וכך הוא מגיע בהשתלשלות עד סוף הקו. לא יכול להיות שכל כלי לא מקבל אותו לפי השתוות הצורה, לפי ההתלבשות עליו המתאימה לאין סוף, זאת אומרת כל הכלים גם חייבים להיות מחוברים כשרשרת, כקו, וכך האור משתלשל.

לעניינו, אנחנו צריכים להיות גם מחוברים לדרגה עליונה יותר וגם לדרגה תחתונה יותר. כמו שלמדנו, גלגלתא עיניים ואח"פ, שלא מפעילים את הכלי אלא רק על ידי האח"פ, והאח"פ מפעילים רק על ידי החיסרון של התחתון, גלגלתא עיניים דתחתון, וכך אנחנו בונים את הקו. כך הקו הוא הנפעל, והאור מגיע מראש הקו עד סופו.

שאלה: מה זה "וז"ס אמא מקננא בכורסיא"?

אמא זו בינה, קינון זה נקרא שבינה נמצאת בין חכמה לזעיר אנפין. היא בעצמה יש לה רק דבר אחד, להתקשר לאבא, לקבל ממנו אור החכמה ולהביא לזעיר אנפין, לגוזלים שלה. ולכן זה נקרא "קינון", קינון זה נקרא שבא והולך, בא והולך, היא נמצאת בין אבא לזעיר אנפין. אבא זה חכמה, וזעיר אנפין זה אי החכמה, חכמה קטנה. ואמא באמצע היא רק בינה, היא לא שייכת לחכמה, היא רק כמעבירה מאבא לזעיר אנפין.

קריין: אות ו'.

אות ו'

"ז"א דבריאה, מעביר למלכות את אור בינה."

קריין: אות ו' דברי האר"י.

"ודע, כי גם הבריאה, אע"פ שחזר האור להתלבש בז"א של הבריאה, עם כל זה, גם המלכות של הבריאה, מקבלת אור הבינה עצמה דאצילות, נ ואין ז"א מפסיק לה, רק דרך מעבר לחוד, דוגמא, מ"ש באצילות, וכן הוא ס בפרטות יצירה מיניה וביה, וכן, בפרטות עשיה מיניה וביה."

את זה אנחנו צריכים ללמוד למטה.

קריין: אות ז'.

אות ז'

"בעולם היצירה, מתלבש אור העליון באור חוזר דבחינה א', שהוא קומת זעיר אנפין.

ובעולם העשיה, מתלבש אור העליון באו"ח דקומת שורש עביות, שהיא קומת הנוקבא דז"א."

אנחנו עכשיו יושבים, קוראים, בקושי בקושי מבינים אולי על מה מדובר ואיפה זה קורה. מה שעלינו לעשות זה רק להתכוון למאור המחזיר למוטב, שהוא צריך לבוא ולטפל בנו. וכמה שאנחנו מבינים פחות הוא יכול להשפיע עלינו יותר, כי אנחנו לא דורשים הבנה בכלים, אנחנו מבקשים תיקון הכלים.

אז בבקשה, אני לא מרגיש שיש כאן באמת רצון עז שאנחנו עכשיו רוצים להיות בתיקון הכלים. אתם נכנסתם למוסך, אתם רוצים לתקן את עצמכם, ומה שאנחנו עכשיו שומעים וקוראים זה הכול ממש פעולות התיקון. תשתדלו שהן באמת יפעלו בנו.

קריין: אות ז' דברי האר"י.

"והנה, הא"ס, כדי להאיר ביצירה מתלבש ע לבוש גמור גם בז"א דבריאה, והוא נעשה מסך ומלבוש אל היצירה, ועל ידו מקבל כל היצירה. וכן להאיר בעשיה, מתלבש הא"ס לבוש ומסך גמור בנוקבא דז"א דיצירה ג"כ, ועל ידו מקבלת כל העשיה, וז"ס פ ו' ספיראן מקננן ביצירה, צ ואמא תתאה מקננא באופן."

קריין: אות ח'.

אות ח'

"אבי"ע ה"ס ד' אותיות י"ה ו"ה . י' היא אצילות, שהיא חכמה. ה' ה"ס בריאה, שהיא בינה. ו' ה"ס יצירה, שהיא ז"א. ה' אחרונה, היא עשיה, שהיא מלכות."

קריין: אות ח' דברי האר"י.

"והנה בזה תבין למה ד' עולמות ק אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, נרמזו בד' אותיות הויה: י' אצילות, ה' בריאה, ו' יצירה, ה' עשיה. כי ר אצילות האור שלו הוא ע"י חכמה העליונה כנ"ל, לכן נקרא י'. ובריאה על ידי בינה דאצילות, לכן נקרא ה'. וכן ו' ביצירה. וכן בעשיה ה' תתאה."

כל עולם הוא נפעל מהאצילות על ידי חלק מהאצילות. באצילות עצמו זה החכמה, אבל בריאה, יצירה ועשיה הם נפעלים על ידי בינה, זעיר אנפין ומלכות מעולם האצילות.

קריין: אות ט'.

אות ט'

"כלל העולה, שעיקר ההפרש בין עולם לעולם מאבי"ע,

הוא על פי המסכים שבד' בחינות עביות חו"ב תו"מ."

אנחנו לא שוכחים את הכוונה. אחרת כל הלימוד שלנו לא שווה. אחרת אתה לומד חכמה, ותורה לא. תורה זה רק האור המחזיר למוטב. אם דורשים חכמה, נשארים אומות העולם, אם דורשים תורה, מגיעים לאיחוד.

קריין: אות ט' דברי האר"י.

"נמצא עתה כלל העולה, כי אצילות מקבל אור מהחכמה לבד, כי החכמה, נעשית מסך סתום, בין א"ס, ובין אצילות, ומבינה דאצילות, מקבלת הבריאה, אחר שנתלבש אור הא"ס וחכמה עליונה בתוכה, ועכ"ז נקרא אור הבינה, לפי שנעשית מסך מבדיל גמור, וכן היצירה, מקבלת מז"א דבריאה עצמה, וכן העשיה, מקבל מנוקבא דז"א דיצירה עצמה, ש ולולי כל אלה המסכים והלבושים, לא היו יכולים לקבל אור עליון, רק שכל עולם ועולם, פחות במדרגה משל חבירו, על דרך הנ"ל."

שאלה: לפי מה שכותב הרב לא הכול בא מהאצילות לעולמות. אלא בינה דאצילות נותנת לבריאה, זעיר אנפין דבריאה נותן ליצירה.

כן זה משתלשל, אמת, נכון.

תלמיד: זאת אומרת, זה משתלשל, זה לא הכול ממקור אחד?

אבל זה בכל זאת מגיע מאצילות. בינה, זעיר אנפין ומלכות דאצילות הם מפעילים את בריאה, יצירה, עשיה, אבל כל דבר משתלשל ובא ממדרגה יותר עליונה הסמוכה. אתה צודק.

שאלה: מה זה מסך?

יש הרבה סוגי מסכים, על איזה אתה שואל? יש מסך המבדיל. נגיד פרסא זה גם מסך.

תלמיד: זה כוח, זה כלי, מה זה בדיוק? לא ברור.

בכלל מה זה המסך?

תלמיד: כי עכשיו הוא כתב על כל מיני סוגים.

זה כוח ההתגברות על הרצון לקבל.

תלמיד: מה זאת אומרת כוח?

אין לנו יותר מכוח, יש לנו כוח קבלה וכוח השפעה, שני כוחות בבריאה. ומסך זה הכוח הנוסף שאנחנו יכולים להלביש אותו על כוח הקבלה כדי שכוח הקבלה יעבוד בצורה אחרת, כמשפיע.

תלמיד: כלומר זה כלי קבלה שעובד בסגנון אחר?

כן. הכוונה שלו היא משתנה.

תלמיד: מה הפעולה הזאת של הכלי שהופכת אותו למסך?

זו לא פעולת הכלי, זו פעולת הכוח העליון שנקרא "המאור המחזיר למוטב", "האור העליון", שהוא משפיע על הרצון לקבל, והרצון לקבל מתוך ההשפעה הזאת רוכש כוונה בעל מנת להשפיע. הוא לא הופך להיות רצון להשפיע, הוא רוכש כוונה בעל מנת להשפיע לעבוד.

תלמיד: אז כוונה זה יחס בין שני רצונות?

כוונה זה יחס אחר לרצון לקבל שלי. שאני רוצה לעבוד עימו רק בלגרום נחת רוח למישהו. שרצון הזולת נעשה חשוב לי יותר מהרצון שלי, זה מה שעושה המאור המחזיר למוטב. הוא מביא לי הרגשת הזולת, והזולת הופך להיות יותר חשוב ממה שאני.

תלמיד: מסכים שונים אלו דרגות שונות של הכרה בזולת?

כן. עד כמה שהזולת יותר חשוב לעומתי, זה נקרא שאני קונה מסכים שונים. אבל אני נשאר רצון לקבל, אלא אני משתמש ברצון הזה בצורה לטובת הזולת. קשה לתאר זאת, אין לנו דוגמה כזאת בעולם הזה, רק שוב אימא ותינוק, אבל זו דוגמה גשמית שהיא לא שלמה.

הרצון לקבל לא משתנה, משתנה הכוונה. זאת אומרת היחס שלו כלפי הזולת, בלבד. אם לא היה זולת, לא הייתה יכולת במשהו לשנות את הרצון לקבל, לתקן אותו, כלפי מה?

מגיע כוח עליון, אנחנו לא יודעים מה זה, אנחנו יודעים רק את התוצאה שלו בנו. התוצאה שלו בנו, היא שהזולת נעשה חשוב לי ממה שאני לעצמי. ואז הרצון לקבל שלי עובד כדי למלאות אותו, כדי לגרום לו טוב. זה נקרא שיש לי כוח להשפיע.

אתה שואל טוב. לאט, לאט, זה לא פשוט. דווקא אחר כך זה יהיה פשוט.

שאלה: איך אני דורש תורה? איך אני דורש את האור המחזיר למוטב, מאיפה?

רק בתנאי שאני מקבל השפעה מהחברים, מהקבוצה, אני יכול לדרוש את המאור המחזיר למוטב. אני בעצמי לא יכול לדרוש אותו, אין בי רצון כזה ולא יהיה. ודרישה כזאת לא יכולה להיות. איך אני אדרוש המאור המחזיר למוטב? בזה שאני ארצה להשפיע לחברים. איך אני ארצה להשפיע לחברים? על ידי קנאה. אם הם לא יכולים לעורר בי, הם או מישהו אחר, לא חשוב, אתה צריך לראות שמישהו מצליח ושזה לא נותן לך מנוחה, זה אוכל אותך. ואז לאט לאט אתה תבין שזה הבורא עושה לך טובה.

שאלה: כמה פרסאות יש בפרצוף?

בפרצוף אין פרסאות. פרסאות זה המרחק. פרסא זה המבדיל בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה. בפרצוף יכולה להיות פרסא אחת.

שאלה: הזולת הזה שנעשה יותר חשוב ממני, זה משהו חד פעמי או שכל פעם צריך לחדש את זה?

אני צריך לעבוד על זה כל הזמן.

תלמיד: זאת אומרת זה לא משהו טבעי.

לא, אפילו כך לסגור עיניים ולתאר לעצמי עד כמה הם חשובים, עד כמה וכמה. כבר בזה אתה מעורר את המאור המחזיר למוטב. אתה צריך לעשות פעולות שאתה נותן ונותן, ובזה הם יכולים להיות חשובים לך. אתה צריך לשמוע מהם עד כמה הם עושים אותם הדברים, ואז מתוך קנאה, מתוך תחרות אתה כבר לא יושב בשקט. אתה צריך להסתכל על האחרים, "נראה לי שהוא כבר הגיע לרוחניות ואני לא, מה קורה לי? מה יהיה לי? מה, מתי?". כל דבר שמעורר קנאה זה טוב, אפילו שזה באגו, ברצון לקבל. אלא במה עוד אתה יכול להיות?

תלמיד: זאת אומרת, אפילו על אותה חשיבות שכבר קיבלתי גם צריך לעבוד?

זו חשיבות לא מכוונת. אתה קיבלת חשיבות לרוחניות, אתה רוצה משהו, אבל מה בדיוק? כדי לממש את זה אתה צריך רק לכוון את החיסרון שנתנו לך, למימוש הנכון. זה עליך, אסור לך לחכות עד שזה יקרה. זה לא יקרה.

תלמיד: נגיד שזה קרה ועכשיו הזולת הזה חשוב לי בעשרה קילו יותר ממני. אחר כך זה נעלם ושוב פעם צריך לעבוד על החשיבות?

למה זה חשוב? כי על ידו אתה מגיע למטרה.

תלמיד: כן.

אז אתה רוצה להיות מחובר עימו, אז אתה מחפש איך להיות מחובר ולא עוזב את זה, וכל הזמן רק דואג איך לפתח. וזו חייבת להיות בעיה של כולם, זו ערבות, זו הברית, שכולם נמצאים באותה הדאגה. "איש את רעהו יעזורו", זה עובר כמו וירוס מאחד לשני.

תלמיד: אני פשוט מחפש דוגמה בעולם שלנו, ונראה לי שאין כזה דבר.

מה אכפת לך מהדוגמאות האלה מהעולם שלנו? אומרים לך מה צריך לעשות בצורה מעשית, לא רוחנית. בצורה מעשית. אתה חייב לראות את החברים שלך גדולים. אתה חייב להשתדל להתחבר איתם. פשוט תעשו משהו. ו"איש את רעהו יעזורו", אתם חייבים לשחק, אתם חייבים לשחק אחד כלפי השני כגדולים. ואפילו שאתה לא רוצה לשחק שאתה גדול, תשחק שאתה בהסתרה, שאתה מסתיר מהם. אבל אתה חייב, אתה תעשה להם טובה גדולה בזה, אתה מדליק אותם. כי אין דבר יותר מעורר משנאה, מקנאה, מכל מיני דברים כאלה. זה משהו, זה פועל מאוד.

תלמיד: דווקא לשחק שאני גדול? האם זה לא בסתירה עם זה שאני צריך להתבטל?

אז תראה להם שאתה מתבטל.

תלמיד: בזה אני גדול?

כן, ודאי שאתה גדול אם אתה מתבטל, בטח. בחברה כזאת התבטלות זו הגדלות. ההתבטלות הכי גדולה היא אצל הבורא.

תלמיד: במה מתבטאת ההתבטלות שלו?

בזה שאתם לא מזהים אותו, לא רואים אותו. הוא לא רוצה להראות את הגדלות שלו. זה נקרא מאה אחוז ענווה, בסקלה הזאת של הענווה.

תלמיד: הוא גדול בזה שהוא עושה הכול, אבל כביכול אנחנו לא רואים את זה.

כן. כי הבורא זה "בוא וראה", כלפינו כך מתגלה הכוח. זה לא שעליו מדברים, מדברים על מה שמתגלה כלפינו.

תלמיד: אז גם אני צריך לעשות כך כלפי החברים? לעשות הכול ושהם לא ידעו, לא יראו?

לא. תעשה שהם ידעו שאתה מסתיר.

שאלה: אני לא הבנתי. האור המחזיר למוטב מביא רק להרגשת הזולת או שהוא גם מביא יחס מתוקן לזולת?

מתוקן?

תלמיד: כן.

המאור המחזיר למוטב מביא לך בהתחלה את הרגשת חשיבות הזולת. אתה צריך עם ההרגשה הזאת להתחיל לעבוד הלאה. כל פעם הוא מביא אותך משלב לשלב, משלב לשלב.

קריין: אנחנו בעמוד 119 קיט, פרק ה'.

פרק ה'

"מבאר שכל נאצל ונברא כלול מד' בחינות עביות הנ"ל שהן נקראות חו"ב תו"מ, שאור העליון מתפשט בתוכם לזווג דהכאה על מסך שבמלכות. ושורשם הוא המאציל הנקרא כתר. ומשום שכל בחינה משונה מחברתה, צריך להיות בחינה ממוצעת ביניהן הכוללת שתי הבחינות. ובו ז' ענינים:"

קריין: אנחנו נקרא את אות א'.

אות א'

"יש מאציל ונאצל. כל נאצל נחלק ע"פ ד' בחינות ההתעבות, שהאור מתפשט בהן ממאציל, להיות כלים לנאצל, והן סוד חו"ב תו"מ . וה"ס ארמ"ע. וה"ס ד' אותיות הוי"ה. וה"ס טנת"א. וה"ס ד' בחינות שבאדם: נרנ"ח, גוף, לבושים, בית שיושב בו. כי אין נאצל פחות מד' חלקים."

ד' החלקים האלה בכל מיני דרגות או הפעלות הם נקראים בשמות שונים, אבל בסך הכול זה רצון לקבל באיזו רמה של העל מנת להשפיע שנקראת מסך ואור חוזר. אין יותר. רק לפי התפקיד מקבלים החלקים האלה שמות שונים.

קריין: אות א' דברי האר"י.

"* הנה יש א מאציל ונאצל, ב והנאצל יש בו ד' יסודות: אש, רוח, מים, עפר. והם ד' אותיות הוי"ה, והם: חכמה, ובינה, ת"ת, ומלכות. והנה הם: טעמים, נקודות, תגין, אותיות. והם הם: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. שהם הם ד' בחינות שבאדם: א', אדם הפנימי, שהוא הרוחניות הנקרא: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ב', הוא הגוף. ג', הוא המלבושים שע"ג הגוף. ד', הוא הבית שיושב בתוכו האדם, וגופו, ומלבושו."

* עץ חיים שער מ"ב פרק א'.

ודאי שמדובר כאן על ההבחנות רוחניות, על הכלים שנמצאים בקשר ביניהם, מלמעלה למטה ומפנים החוצה, רק הוא קורא להם בשמות כמו שאנחנו לומדים שזו שפת הענפים, אין שמות ברוחניות.

תלמיד: בקשר למה שאמרת קודם, פתאום המסך הזה נשמע המפתח להכול.

ודאי.

תלמיד: למה אין לי דבר כזה?

מה אין לך?

תלמיד: התגברות, אתה יודע כמה הייתי יכול לעשות בשבילם אם היה? זו לא גישה נכונה?

צריכים לעבוד, צריכים לרצות שזה יהיה. אבל אתה שומע שהדבר הכי חשוב שיכול להיות לנו זה המסך. אין יותר, הוא קובע את הדרגה הרוחנית שלי, הוא קובע את עוצמת הכלי שלי. הוא קובע הכול, המסך.

תלמיד: זה לא בשביל להבין את הדברים האלה, אלא לעשות בשבילם.

לעשות בשבילם, בבקשה, תעשה מה שרב"ש אומר כלפי הקבוצה ואתה תקבל מסך. על ידי מאור המחזיר למוטב יתהווה לך מסך.

תלמיד: אם היה לי את המסך הזה, הייתי יכול לעשות עוד יותר, לא?

נכון, אבל אתה צריך להראות שאתה צריך את זה.

תלמיד: אני צריך את זה.

לא, מה שאתה אומר זה כלום. אתה צריך להשקיע בחברה. להגיע למצב שאתה מעורר את החברה, שאתה משתדל לקשור אותם יחד, להתפלל איתם יחד לבורא, לקבל מאור המחזיר למוטב, ואז אתה תקבל מסך. ועל ידי המסך הזה אתה תכלול את כולם יחד, וכך אתה תהיה "שליח ציבור" מה שנקרא. ועוד פעם תתפלל לבורא ושוב תקבל ממנו כוח התורה, והמסך שלך יגדל כבר לפעולה רוחנית משותפת וכן הלאה.

תלמיד: יש משהו יותר קצר? משהו שאני אוכל לעבוד איתו.

כך בנויה המציאות, לא יעזור לך כלום, כך בנויה המציאות. תבקש, אם תצליח בבקשתך תקבל כוח המסך. אם תצליח לעבוד עם כוח המסך, תקבל הכבדת הלב. אם תצליח לבקש מעל הכבדת הלב מסך חדש, תקבל מסך חדש, על ידו שוב תתכלל בחברה, שוב תעלה לדרגה וכך הלאה. זה התהליך, הוא נקרא "הסולם".

תלמיד: אז לבקש את הכוח לעשות בשבילם?

כן. אבל אני רוצה שיהיה לי מסך, כוח התנגדות לרצון לקבל שלי, מפני שאני רוצה להתחבר עם החברים שלי ויחד איתם להגיע לדבקות בבורא. זהו, תמשיך.

קריין: אות ב'.

אות ב'

"וכל בחינה מד' בחינות שבאדם כלולה מד'. הרוחניות, היא חיה, נשמה, רוח, נפש. הגוף הוא עצמות, גידין, בשר, עור. הלבושים, הם כתונת, מכנסים, מצנפת, אבנט. הבית, הוא בית, חצר, שדה, מדבר."

הוא מסביר לנו מארבע בחינות איך כל ארבע הבחינות האלה מתחלקות כל אחת גם לארבע.

קריין: אות ב' דברי האר"י.

"ג וכל בחינות אלו, כלולות מד' בחינות, ואלו הם: בחינה א' של הרוחניות, הנה: ד נשמה לנשמה, ונשמה, רוח, נפש. בחינה הב' שהוא הגוף, הוא: העצמות, שבהם המוח מבפנים, והגידין, והבשר, ועור. וכמש"ה, עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני. בחינה ג', שהם הלבושים, הנה הם נודעים, שהם לבושים המוכרחים אל כהן הדיוט: כתונת, ומכנסים, מצנפת, ואבנט. כי אותן הד' דכהן גדול, הם לבושים היותר עליונים מאלו, כנזכר בזוהר, שאלו הם לבושים של שם אדני, ואלו הם לבושי שם הויה, אבל עיקרם, אינם אלא ד' בחינות. בחינה הד', והוא הבית, יש: בית, וחצר, ושדה, ומדבר."

כך מתחלקות הבחינות, אלה השמות שלהן. אתם יכולים לקרוא להן א', ב', ג', ד', אבל כדי להבדיל ביניהן אנחנו נותנים שמות לכל הבחנה והבחנה.

שאלה: למה הוא קורא ליחידה נשמה דנשמה?

האמת שאין ליחידה שם מיוחד, כי הכתר, הכול בו נעלם, אין במה לאחוז בו מצידנו, מצד התחתונים. ולכן אנחנו אומרים שמה שלמעלה מנשמה, נשמה לנשמה, נשמה זה נקרא פנימיות, זאת היחידה. זה שם כזה שהוא לא השם שלו, אלא אומרים שהוא למעלה מהנשמה, כאילו מצביעים על הבורא. גם לו אין שמות, אנחנו נותנים שמות, אבל הם לא השמות שלו, אלא איך שאנחנו מכנים אותו ומכנים אותו מהתכונות שלנו.

תלמיד: הוא לא קורא פה לכתר, הוא קורא לחיה נשמה דנשמה, לא ליחידה. הוא קורא נשמה דנשמה, אחרי זה נשמה, רוח ונפש.

האמת שלמעלה מבינה אנחנו לא משיגים. עד הבינה יש לנו אותיות, עד הבינה אנחנו משיגים את הכול. למעלה מבינה אנחנו כבר לא משיגים, אלא רק בתוספת. עד שאנחנו לא גומרים את ל"ב האבן, התיקונים שלנו בחיה ויחידה הם לא אמיתיים, ולכן זה כך נקרא. אבל יש לזה עוד כמה טעמים.

שאלה: הוא כותב פה שבחינה ד' דד' שבאדם זה מִדבר. מה זה מדבר? לקראת הכנס במדבר שיש לנו אולי אפשר להוציא מזה איזה טעם.

זו דרגה כזאת שאין בה חיים, לכן זה נקרא "מדבר". ככה זה בעולם שלנו והוא מסביר את זה במקום אחר אחר כך.

תלמיד: מה זה המדבר ברוחניות?

הדרגה האחרונה שאנחנו כבר לא יכולים להוציא ממנה יותר. כל מה שאתה יכול להוציא ממלכות לט' ראשונות, אתה מוציא ועל ידי זה בונה את ט' הראשונות, ומה שנשאר לך זה המדבר, זה מקום שלא ראוי לכלום, לא יכול להיות שיגדל מזה משהו.

תלמיד: מה התועלת ברוחניות בכזו הבחנה?

אם לא היה מדבר לא היו כל הבחינות האחרות.

תלמיד: למה?

כל הבחינות האחרות הן קיימות דווקא מזה שהן מתבססות על המדבר. פעם היה כדור הארץ, סתם חתיכת שממה עד שהתחילו מכל מיני חלקי הבריאה, חלקי הטבע להתחבר ולהתקשר זה עם זה וזה עם זה, עד שהגיעו למה שהגיעו. אבל ביסודו זה היה מדבר, זו הייתה שממה, בחינה ד' בעצמה. איך מגיעים ליתר הבחינות העליונות יותר? על ידי זה שעל בחינה ד' פועל מאור ואז לאט לאט ממנה מגיעה בחינה יותר קרובה זעיר אנפין, עוד בחינה יותר קרובה, ועוד בחינה יותר קרובה. ככה זה.

מצד אחד יש לך מאור המחזיר למוטב, ומצד שני יש לך מדבר. מאיפה אנחנו מתחילים? גם מאותה הבחינה. "לכתך אחרי במדבר", הכול מתחיל משם. אנחנו רואים את זה גם בהיסטוריה, שתמיד כשהיו לעם ישראל איזה בעיות, תמיד היו בורחים למדבר, זה מקום שמשם מתחילים כל פעם.

שאלה: מה זה המסך בתוך האדם?

כוח התנגדות לרצון לקבל.

תלמיד: רצון זה שאני רוצה, מסך זו הזדמנות? מי מנהל את המסך, זה בידיים של האדם?

יש לי בכיס 1000 שקל ואני שומר עליהם. אני נכנס לאיזו חנות ורואה ויסקי, רדיו, גיטרה, איזה כלי, משהו, ויש לי 1000 שקל, ואז אני נמצא במה להעדיף, את זה או את זה? נניח שאני קונה, לא מתגבר על הרצון לא לבזבז וקונה. זה נקרא "מחליף פרה בחמור", זה יותר חשוב וזה פחות חשוב. יכול להיות שאחר כך אני מצטער, אבל לעת עתה זה כך.

בעולם הזה ככה זה, לא חשוב מה שאדם עושה במסגרת העולם הזה, מה שלא יעשה, זה תמיד בגלל שהוא מעדיף זה על זה. זה עם כל מיני חשבונות, יכול להיות שיתנו לי מכות ויצעקו ותהיה בושה, ותהיה גאווה וכולי, סך הכול אנחנו עושים כך, אנחנו מחליפים דבר אחד בדבר השני. זה לא נקרא שאנחנו עובדים עם המסך אלא עם הכדאיות. בתוך הרצון לקבל שלי, בתוך האגו שלי אני כל הזמן שוקל כדאי או לא, כן או לא, "אני אבזבז 1000 שקל אבל ידברו אלי אולי יפה, אני אבזבז 1000 שקל אבל אחרת אני לא אקבל". בקיצור, כל הזמן יש חשבונות כאלה בתוך הרצון לקבל.

מגיע חשבון אחר, שהחשבון הזה הוא לא מתוך הרצון לקבל, הוא מתוך הרצון להשפיע. מה זה רצון להשפיע שמסבירים לי? אני לא יודע, מגיע הכוח שהוא אומר לי שהאדם הזה הוא יותר חשוב לך מעצמך. איך יכול להיות? זה קרוב שלי, זה ילד שלי, תינוק, משהו? לא, למה הוא חשוב? חשוב. אבל אני לא רוצה שהוא יהיה חשוב. אז מגיע הכוח והוא עושה לי משהו שזה יהיה חשוב.

התאהבת פעם במישהי? אז פתאום זה נעשה לך חשוב. יושבים כאן חילוניים, מגיע גיל 15, טיפש עשרה, ואז אתה רץ. אתה מסתכל, אתה חושב. בכוונה זה מושרש כך בטבע כדי שאנחנו נקבל התרשמות. זו יכולה להיות אהבה גשמית, הורמונים ודאי, אבל יש לך בכל זאת רושם מזה שהיה לך משהו מאוד חשוב ואתה חשבת על זה כל הזמן. היה לך דבר כזה? אם לא אז אתה חולה. זה קורה בכל גבר בריא.

תלמיד: זו דוגמה טובה למסך?

חכה, מכאן ועד חכמת הקבלה יש עוד מרחק. מה הצורה הזאת אומרת לך? שיש דבר כזה לאהוב מישהו מפני שנדלק בך משהו. יש איזו סיבה? לא. כולם סביבך אומרים "מה אתה, בשביל מה לך את זה? בוא ניסע לאיזה טיול, יש לך חברים". "איזה חברים?" אהבת חברים פחות מאהבת הבחורה הזאת נניח, זאת אומרת מחליף פרה בחמור.

אבל מגיע לך לכאן גם הכוח העליון מלמעלה ומראה לך איזה חן, חן במישהו. תקרא לזה הורמונים, לא חשוב מה, אבל חן במשהו, חן במישהו. זה הכול השפעת המאור, זה הכול המאור. רק כאן אנחנו מדברים על המאור שהוא משפיע בצורה מיוחדת. הוא מביא לי חן לא בזה שאני מחליף בתוך הרצון לקבל שלי אובייקט אחד עם אובייקט שני, כמו אלף שקל עם גיטרה, או איזה חברים שלי עם הבחורה, עם מי ללכת לבלות.

אלא כאן אני פועל נגד הרצון שלי בצורה שאני למעלה ממנו עושה את הפעולה. ואני בעצמי מזמין את הכוח הזה, זה נקרא "מסך". אני רוצה משהו לעשות, אבל אני מחליט, שאני אעשה ההיפך. למה? למה זו השאלה. כדי להתקרב לבורא. למה זה חשוב? זה לא היה לי חשוב בכלל, לא חשבתי עליו, אבל נכנסתי לחברה והחברה התחילה להשפיע, או דרכה, דרך החברה התחלתי לקבל איזה השפעות, שזה נעשה לי חשוב. על ידי קנאה, על ידי איזו הארה, אני מרגיש שזה חשוב.

אני מתחיל וזה קשור לאלף דברים, שאני לא רוצה סתם לחיות, שאני רוצה לא למות כמו כולם. אני רוצה להשיג את הבורא, את העולם הבא, כל מיני דברים כאלה. זה הכול לא נכון, אבל בינתיים, אני עושה חשבון לפי השטויות האלו. כך מקדמים אותנו, אז מקבלים מלמעלה כוח, שבכוח הזה אני לא מחליף פרה בחמור, אלא הוא משאיר אותי בחמור שלי ואני למעלה מהחמור רוצה להגיע לפרה.

אני אומר ברצינות, שיש לי רצון ויש לי כוונה מנוגדת, המתנגשת עם הרצון וכך אני עובד. שני חלקים מנוגדים באדם אחד. ולכן המסך הזה נקרא "כוח התגברות". רצון, ואני מתגבר עליו ופועל למעלה מהרצון.

אני לא מכור לאדם שעכשיו אני אוהב אותו, כמו התינוק שלי, לא. אני שונא אותו ועל פני השנאה הזאת, אני רוכש כוח חיבור עימו וזה נקרא "אהבה". זה נקרא, "על כל הפשעים תכסה אהבה", זה המסך. ואני נמצא ממש בפיצול פנימי. ובתוך הפיצול הזה, בין זה לזה, בין הרצון האגואיסטי שלי ובין היחס לזולת למעלה מהרצון, שם המרחב שאני מרגיש את הרוחניות, הפרצוף.

תלמיד: למה אנחנו אומרים שהרצון נשאר ומחליפים רק את הכוונה?

הרצון כל הזמן משתנה, גדל, אבל הוא אגואיסטי, הוא נשאר. אנחנו נשארים בו. אחר כך זה נקרא, שמאל וימין. קו שמאל זה הרצון, קו ימין זו הכוונה עליו, קו אמצעי זה איך אני משייך, משלב אותם יחד. איך?

תלמיד: מעל המסך יש רצון חדש?

כן, רצון להשפיע, למרות הרצון לקבל. והכוח הזה שהוא נבנה דווקא על פני הרצון לקבל, הוא נקרא מסך.

תלמיד: כשאדם רוכש את המסך, מי מנהל אותו, איך האדם מפעיל אותו, זה בידיים שלו?

במידה שאני קשור לעשירייה, כי רק בעשירייה אני יכול לבצע את זה. אני לא יכול לקבל כוח עליון, כי זה עוד לא מסך, אלא כוח עליון בכלל אני לא יכול לקבל אלא רק דרך העשירייה. לכן כתוב, שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר, "קח לך". "קח לך" זה נקרא, תתחבר איתם ותצליח. יש לכם שאלות כבר יותר לעניין, גם נכונות לשמוע.

שאלה: האם בעבודה בעשירייה אני מבקש צמצום על השנאה שלי לחבר?

לא, שלא יהיה. אנחנו מבקשים רק כוח השפעה, רק כוח אהבה, אנחנו לא מתייחסים לצמצום ולכל הדברים הרעים, אנחנו תמיד משתוקקים רק לדברים הטובים. אנחנו לא רוצים שהבורא ימחק לנו את ייצר הרע, אנחנו עובדים רק על היצר הטוב.

תלמיד: הכוונה מכסה את הכול?

כן, אני רוצה להתחבר, אני רוצה לאהוב, אני רוצה להתייחס יפה, טוב, "אבל אתה כולך דואג לעצמך", לא חשוב מה אני, לזה אני לא דואג, תן לי עכשיו רצון להתייחס אליהם טוב וזהו. אני יודע שאם יהיה לי רצון להתייחס אליהם טוב אז כך אני אתייחס.

תלמיד: כשמגיע כוח השפעה, כוח אהבה, כוח חיבור, אז אני לא מרגיש את הרצון שלי, אני מרגיש רק את הרצון של הזולת?

כן, זה בינתיים, ואז אתה עדיין כמו ילד קטן, עובר ממצב רוח אחד למצב רוח שני, משנאה לאהבה נניח, אחר כך אתה תעבוד עם שניהם יחד כמו אדם בוגר.

תלמיד: מה הכוונה להרגיש את הרצון של החבר, מה אני מרגיש?

אני לא מדבר על הרצון של החבר, זה הרצון שלך, אתה רוצה להשפיע לו. במידה שאתה רוצה להשפיע לו אתה כבר מתחיל להבין מה אתה יכול לתת לו, עזרה להתקשר עם הבורא יחד.

תלמיד: איך עושים את זה?

מאמצים, אין לי יותר מה להגיד, רק מאמצים.

שאלה: נניח שהחברים ביקשו ממני משהו ואמרתי להם, אני לא מסכים, זה לא מתאים לי, אבל כשבא חבר אחר וביקש ממני ממש אותו דבר, הסכמתי לעשות בגלל שהוא יותר גדול בעיני.

זאת לא פעולה רוחנית, זו פעולה אגואיסטית.

שאלה: האם הייתי צריך לפעול דווקא עם ההתנגדות מול החברים?

אני לא יכול לקבוע. ברור שאתה צריך להתקשר עם החברה, להתקשר עם העשירייה ולהתפלל עבורם.

שאלה: יש לי הזדמנות לעבוד על ההתנגדות כלפי החברים שביקשו, אני יכול בלי לוותר על הרצון שמתנגד, אני יכול לעשות פעולה..

רב: לא מבין מה שאתה שואל.

תלמיד: נניח שהחברים ביקשו ממני לעשות משהו.

מה זה חברים? חברה, עשירייה.

תלמיד: כן, אבל אני מתנגד, אני לא רוצה לעשות את הפעולה הזאת.

אתה לא מברר בשביל מה ולמה?

תלמיד: אני דווקא מברר.

ואחרי בירור שלך ברור לך שאתה לא רוצה.

תלמיד: נכון. האם יש עדיין איזו דרך, כי בכל זאת, העשירייה מבקשת?

אתה צריך לעשות את זה למעלה מהרצון שלך, למעלה מהדעת שלך. אתה צריך לברר איתם, לשכנע אותם, אולי הם לא צודקים, אולי אתה צודק, אני לא יודע על מה מדובר, באיזו רמה, באיזה גובה. אבל אתה בעצם חייב לברר את הדברים ואחרי הכול להתחבר איתם, לממש את מה שהם רוצים.

תלמיד: אבל מול חבר, כמעט כל דבר שהוא מבקש ממני אני עושה.

חבר לא אומר כלום, רק עשירייה.

תלמיד: נניח שזה מול עשירייה ואני נמצא עכשיו במצב שכל דבר שהיא תבקש ממני, אני אעשה.

אחרי בירור. יכול להיות שזה אי הבנה, אני לא יודע באיזה מצבים אתם נמצאים.

תלמיד: זאת אמרת אני חייב לברר קודם.

כן, חייב לעשות בירור, אפילו שאתה מסכים.

שאלה: אני לא מצליח להכניס לתוך עצמי שהחברים גדולים ושהם בגמר תיקון. שהם גם ענקיים ואני צריך להתבטל אליהם, וגם לדאוג להם ולבקש בשבילם מאור. אני נופל או בזה או בזה, מה נכון?

גם זה נכון וגם זה נכון.

תלמיד: אבל זה לא יכול להיות.

ואני אומר לך שכן יכול להיות. תשתדל. זאת התשובה. אתה יכול להיות גם למעלה מכולם וגם למטה מכולם, כמו רבי יוסי בן קיסמא.

תלמיד: אמרת קודם כשמישהו מאוהב במישהי הוא לחלוטין מכור כלפיה.

זה קורה לבחורים, לכל אחד. זה מתוכנן כך מהשמיים שאדם ירגיש את זה.

תלמיד: הוא קיבל טעם של מכור?

ודאי.

תלמיד: אני רוצה להעביר את הדברים למה שנקרא מסך. כשכלי קבלה מנסה לבנות מסך ולקבל משהו על מנת להשפיע, האם המסך יכול לדחות תענוג שהוא לא טעם ממנו קודם טעם, כהוא לא טעם את ה"מכור" הזה?

המסך מגיע מחדש. המסך חייב להיות על פני השנאה ולא על פני האהבה. אל תתבלבל. אני יכול לאהוב ברוחנית רק את מי שאני שונא, והשנאה הזאת לא נעלמת, למעלה מהשנאה מגיעה אהבה, ולא מיד אהבה, זה בהדרגה.

תלמיד: האם מסך זה תוצאה של ניסיון?

לא. אל תכניס אותנו לחשבונות האגואיסטיים שלך. אין דבר כזה.

תלמיד: אז איך יכול להיות שיהיה מסך על משהו שלא טעמתי קודם?

מגיע לך, כי אתה לא טעמת, ודאי. זו מדרגה ראשונה או שנייה, לא חשוב, כל פעם זו מדרגה חדשה שאתה לא יודע מה זה. זה נקרא עולם חדש.

תלמיד: איך המסך יודע לדחות משהו?

איך אתה פתאום התחלת להרגיש שאתה אוהב מישהי? אתה היית בכיתה, פתאום הסתכלת על הילדה הזאת וראית שהיא מושכת אותך, שהיא אחרת מכולם, שהיא מקרינה לך איזה תענוג כשאתה מסתכל עליה. איך זה מגיע? היה לך משהו לפני זה?

תלמיד: אני מבין מה שאתה אומר, אבל אני שואל איך מגיעה ההבחנה הזאת?

זה מגיע מלמעלה על ידי המאור המחזיר למוטב, נקודה.

שאלה: כשאתה מזכיר לנו על הכוונה הנכונה בזמן השיעור, עדיין רק אחוז אחד של החברים יכולים לממש את זה. השאלה, אם חשוב שאני אעבוד על זה שאני אהיה בכוונה, או לעורר כמה שיותר חברים לקראת זה? כיוון שבי אני בטח לא רואה את זה.

זה לא טוב, כל אחד חייב להיות הגדול, וגדול בזה שעוזר ודוחף את האחרים. וזו דווקא הפעולה הכי קרובה לרוחניות, כי כמו שאמרתי "על כל פשעים תכסה אהבה", על כל שנאה צריכה להיות אהבה. שנאה מתקיימת ואהבה מעליה מתקיימת. ולכן למרות שלא נראה לך שאתה כך וכך, אתה חייב לעשות את זה. לבקש מאור המחזיר למוטב שיבנה לך כזאת צורה.

תשמעו מה שאנחנו מדברים, אני לא דיברתי ככה אף פעם. דווקא אני שמח ששואלים כך.

זאת אומרת, לא יכולים להגיע לאהבה אם לא קודם לשנאה. וזה שמתגלה לנו היום דחייה פסיבית מהעשירייה, שאנחנו לא רוצים כל כך להתחבר, אלא כן, לפי הזמן אנחנו מתיישבים מדברים, זה לא טוב. אנחנו צריכים להשתדל להגיע למצב שמתוך הדחיסות שבינינו נגיע למצב של דחייה. אבל אנחנו לא עוזבים את הדחייה הזאת וממשיכים לדחיסות, עד כדי כך שאין לנו ברירה ואנחנו צועקים "הצילו", אבל אנחנו לא מתרחקים זה מזה. אמנם לא יכולים לסבול זה את זה, אבל לא מתרחקים, לא פורצים החוצה, לא בורחים מהעשירייה ובכלל מבני ברוך.

זה שמתגלה השנאה, זו שנאה רוחנית. זה אותו האגו שהבורא אמר "בראתי יצר רע". ואז על פני השנאה הזאת אנחנו נוכל לדבר על אהבה. עליה, שהשנאה קיימת והאהבה קיימת ובקו האמצעי שניהם. ואז בקו האמצעי אנחנו נגלה את השורש של שניהם, שזה הבורא.

שאלה: כמו שאני לא מבין מה זו אהבה ברוחניות, כנראה שאני גם לא מבין מה זו שנאה. בגשמיות ברור לי, מי שפוגע באגו שלי אני שונא אותו, יש סיבה. ברוחניות, מה זה אומר שנאה? מה זה המצב הזה?

חוסר השתוות הצורה. אני מרגיש את זה כך, הוא לא כמוני, הוא לא כמוני חושב, לא כמוני אוהב את הדברים. זה מתגלה הכי טוב בקנאה. שנאה מתגלה הכי טוב בקנאה. אני מקנא במישהו מאוד חזק. יש דוגמאות בתורה, מי נכנס לגן עדן, זה הסיפור הידוע, או כמו לדקור שתי עיניים, כאלה דברים. השנאה היא קודמת לכול. זה הביטוי הכי גדול של הגאווה, של האגו. שלא יהיה לי, רק שלא יהיה לשני.

וכאן העבודה שצריכים להתגבר עליה כדי להיכנס לרוחניות. כאן אתה נותן את כל הספרים, נותן את כל הדברים, בבקשה תקבלו, בבקשה שיהיה לכולם, אני לא רוצה לחסוך מאף אחד שום דבר וכן הלאה, לא להיות גדול. ובאות כאלה מחשבות. אף אחד לא ידע שיש לי מחברת "שמעתי", אולי אני אכתוב שזה מיכאל לייטמן כתב ולא בעל הסולם או רב"ש. כל מיני כאלה דברים, מלמעלה עושים ממך את כל התרגילים שאתה רוצה. אלא ההיפך, תצלמו, תעשו הכול. אלה כאלו מכשולים מאוד גדולים.

וגם כשנאה אתם תרגישו, "ההוא כבר אולי רוחניות, ההוא כבר ברוחניות, ואני עוד לא." תחרויות, כל מיני דברים. זה המקום לבניית המסכים. למה תלמידי רבי שמעון שנאו זה את זה במקום להתחבר, במקום לתמוך, במקום הכול לתת לחבר? "לא. הוא יותר גדול ממני". ככה זה. אלה מאבקים פנימיים מאוד קשים.

תלמיד: אבל לא כדאי לעורר את הדברים האלו?

כדאי לעורר, אבל לעורר בצורה רוחנית. שאנחנו מעוררים אותם בצורה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו. תנסו להתחבר יותר, תרגישו שבפנים ישנה שנאה. אם לא נכנסים לזה, לא מרגישים את התגובה.

תלמיד: אדישות וזלזול אלו לא ביטויים של שנאה?

אדישות זה קטן, זה לא מספיק. אני לא נכנס עם השני למגע מזה. אני אדיש, אין בינינו שום דבר. חייבים לעורר חיבור, ומתוך החיבור יבוא הכול. אסור לנו להתעסק בשלילי, זה שיהיה ברור. שום דבר שלילי, שום הרגשה, שום פעולה שלילית לא עושים, רק חיובית. ומחיובי שתבוא התגובה השלילית.

שאלה: מצד אחד אתה אומר, לעורר קנאה. מצד שני, אתה אומר, לא להגזים, לא למשוך עליכם אש.

אני רוצה לטובת החבר מתוך אהבה. אני רוצה שיהיה לו קצת יותר "דרייב" מה שנקרא, פלפל, אש. אז אני מראה לו שאני יושב ולומד, אני מראה לו שאני הולך להפצה, איך אני דואג לחברים.

תלמיד: ואתה כאילו "מוציא לו את העיניים".

אם אתה מראה לו את זה בצורה נכונה, אתה בזה לא מעורר בו שנאה, אלא קנאה. קנאה ולא שנאה.

תלמיד: אבל צריך שנאה. לא שאני מכוון לשם.

השנאה היא תבוא מזה שהוא בעצמו יעשה פעולה. שהוא ירצה בעצמו להגיע למשהו, ויראה אותך גדול, את האחרים גדולים, אז יכול להיות שהוא יגיע אפילו לשנאה. אבל אלה כבר דברים גדולים. שנאה זה בדרך כלל למעלה, זה כבר בהשגת האח"פ, בהשגת כלים דקבלה. בהשגת כלים דהשפעה, בגלגלתא ועיניים שאנחנו עכשיו הולכים, השנאה לא מתגלה עד כדי כך, עוד לא מספיק מתגלה עוצמה ברצון לקבל.

תלמיד: מה זו שנאה בדרגה שלנו? למה אתה מתכוון שנאה עכשיו בינינו?

דחייה.

תלמיד: שאני לא סובל מישהו בחברה?

כן, אבל דחייה בצורה כזאת, שברור לך ועם החברים שכאן צריכים פשוט התגברות שטחית.

אני לא יודע אם כדאי לנו להמשיך בזה. כל כך הרבה אתם קבלתם היום, אבל אני אומר שוב, אנחנו לא נחזור על זה, מה שקרה, קרה. אם תממשו, נתקדם. אם לא תממשו, אני בעצמי לא אתקדם.

שאלה: אנחנו החלפנו עשיריות בשבוע שעבר. וביום שישי הזה ישבנו ישיבה ראשונה עם העשירייה. בסבב הראשון עשינו סבב של גדלות החברים. אנשים נשפכו אחד על השני, כאילו מצאנו אחד את השני אחרי שנים. לא עברה רבע שעה, המצב התהפך לנו, היו פה כמעט מכות. משהו כאילו לא ברור, לא הבנו איך המצב הזה התהפך ומה קרה. איך אנחנו חוזרים לחיבור? מה אנחנו עושים במצב כזה שמתגלה שנאה ומתגלה דחיה?

דיברתם בעשירייה על מה שהתגלה?

תלמיד: קודם כל אמרנו "לחיים" לבורא.

זה לא מספיק להגיד "לחיים". אתה בזה מזלזל בו.

תלמיד: על זה שהוא הראה לנו את המצב האמיתי.

זאת אומרת, שהוא יודע לקלקל עשיתם "לחיים", כן?

תלמיד: לא בדיוק.

מה זה לא בדיוק? תסביר לי.

תלמיד: כאילו על העבודה שעכשיו פתאום נוצרה לנו.

שהוא קלקל.

תלמיד: הוא קלקל, מי קלקל?

יופי. אז לפחות אתם אומרים "יש מישהו שמקלקל". מה הלאה?

תלמיד: מה עכשיו אנחנו עושים? איך אנחנו עכשיו מתגברים? איך אנחנו עושים את העבודה? אנחנו צריכים לשבת לקרוא מאמר של רב"ש?

מי אמר לך לקרוא?

תלמיד: אני שואל.

מה כל העבודה שלנו?

תלמיד: להתחבר. לגלות את הבורא.

זו לא העבודה שלנו. העבודה שלנו להתחבר? אנחנו מסוגלים?

תלמיד: לא.

אז מה?

תלמיד: דרך בקשה.

איזו בקשה?

תלמיד: בקשה שנהיה דומים לו.

זאת אומרת, להתפלל לבורא. כולנו יחד צריכים לחבר תפילה. כן?

תלמיד: כן.

לוקחים דף נייר וכותבים, כותבים בקשה, כמו שכתבו כל המקובלים. יש לך בסידור, יש לך בתהילים, בכל דבר, יש לך מלא. גם אתם תכתבו, "בקשה לבורא מספר 1, מקבוצה כזאת וכזאת. זה מה שקורה לנו, קיבלנו ממך עכשיו הכבדת הלב, נכנסנו לכאסח הדדי זה עם זה, הבנו שזה בא ממך, הבנו שאנחנו צריכים להתחבר עכשיו בפנייתנו אליך ואנחנו פונים ומבקשים". בבקשה, תכתבו את הדברים יחד. זה גם כברית, גם כערבות, וגם כתפילה כפנייה לבורא, הכול יחד בכתב אחד, בדף אחד. לא צריכים יותר. אלא מה, כולכם עכשיו תתחבקו?

אם אתם תתחבקו כאילו שהכול היה בסדר, אז מה שהבורא עשה לכם הלך סתם והוא לא יעשה את זה אולי בפעם הבאה. אלא מיד כשאתם מגלים שמשהו לא במאה אחוז, בתשעים ותשע אחוז בסדר, אבל לא במאה, כבר יש לכם אפשרות לפנות. ואתם לא מבקשים שימחק את השנאה או את הכאסח הזה, אלא שעל פני זה הוא יביא לכם כוח חיבור, על פני זה. "על כל פשעים תכסה אהבה", אתם רוצים דווקא להיות למעלה מזה. כל החכמה, כל ההתקדמות בחיים היא מזה שאתה יודע לעמוד על פני הסכסוכים, למעלה מהסכסוכים.

האנשים הקטנים רוצים לבטל את הסכסוכים ואז הכול בסדר. אין דבר כזה. אתה רואה, ילדים בני שנה, הם לא יודעים לשחק זה עם זה, כל אחד נמצא ומשחק עם משחק משלו. עדיין אין להם קשר ונטייה לקשר. ילדים בני שנתיים, שלוש, הם אולי כבר מתחילים לשחק זה עם זה, ואז מתחילים להיות מריבות וכל הדברים האלה, וצריכים ללמד איך להתגבר על המריבה כל הזמן. זו כל העבודה שלנו.

הבורא על ידי האבולוציה הזאת, ההתפתחות האנושית, הוא מביא אותנו גם להיות חכמים יותר, מורכבים יותר וכן הלאה, אבל העיקר, להראות לנו שאנחנו לא מסוגלים לסדר בעולם שלנו. כי מה אנחנו רוצים לעשות? כמו שאתם אומרים, שהכול יהיה בסדר, נעשה עוד ברית, עוד הסכם, עוד משהו, הכול יהיה בסדר. לא. האנושות בסופו של דבר תגלה שאי אפשר, לא רק במשפחה, אלא במדינה, בכל החברה, בכל דבר, אדם לא יכול להיות בקשר עם בני אדם, לא יכול. רק אם הוא עובד באהבה על פני השנאה, באמונה למעלה מהדעת, בסנדוויץ', בשתי הרמות. לכן, לשמור על כל מה שהיה ועל פני זה להביא כל פעם כיסוי חדש.

שאלה: אני לא הבנתי מה הבדל בין קנאה לשנאה? קנאה מעוררת אותי להגיע להישגים.

קנאה זה שאתה רוצה להיות כמוהו. שנאה זה שאתה רוצה לשבור אותו, שהוא לא יהיה.

תלמיד: זה חשוב, כי אתה אומר שבלי שנאה אין אהבה.

כן. זה כבר ברוחניות. אבל בגשמיות אם אתה שונא אותו, מה אתה רוצה? להרוג אותו, לבטל אותו, שלא יהיה קיים, שלא יהיה לו מה שיש לו, כי אתה מקנא בזה.

תלמיד: אז איך יכול להיות מקום לשנאה בינינו, עדיין הקטנים?

לא. כאן זו שנאה [אחרת], עוד נחכה, אנחנו עוד לא נכנסנו ואתם שואלים כאלה שאלות. בעליה בסולם יש לנו שני שלבים. עבודה על כלים דהשפעה, על דרגת הבינה, על גלגלתא ועיניים, עביות שורש וא' מעל הצמצום והמסך ודאי, זה לרכוש תכונת ההשפעה. ואחר כך על אהבה, על עביות ב' ג' ד', אח"פ. שהראשון זה להשפיע על מנת להשפיע והשני זה לקבל על מנת להשפיע. שם השנאה ממש מתגלה, זה אצל תלמידי רבי שמעון, וכאן אצלנו אלה דברים קטנים.

תלמיד: האם אפשר להגיד שקנאה היא לכלים דהשפעה ושנאה כבר לכלים לקבלה?

כשאתה מקבל אתה לא בדיוק יודע להבחין, כי אתה לא נמצא בכל הסולם שאתה עכשיו בוחר איפה נפלת ומה קורה. אם נגיע לזה, תקבלו הדרכה. בינתיים זה עוד רחוק.

שאלה: לפני רגע דברת על נושא ההתקדמות. לפעמים אתה אומר שאנחנו מתקדמים יפה. ולפעמים אתה אומר שאתה לא יודע מה יהיה איתנו. במה תלויה ההבחנה שלך כשאתה אומר כך או כך?

במצב רוח.

שאלה: לכתוב בקשה מהעשירייה, זו באמת תפילה, זה עובד?

ודאי שזה עובד כי אתם עושים את זה יחד, כדי לפנות לבורא שיעזור לכם. אפילו לא חשוב מה אתם כותבים, יותר נכון או פחות נכון, זה לא חשוב. אלא הפניה בעצמה, אתה לא יכול למחוק אותה. הפעולה, כשאתם מתחברים, שאתם יחד עושים, פונים לבורא אחד משותף ביניכם, מה זה? אין לך פעולה יותר חשובה מזאת, אין. בכל המציאות, בכל הדרגות, אני אומר לך, אין פניה יותר חשובה וגדולה.

תלמיד: פשוט עשינו כמה פעמים בכל מיני עשיריות ולא נדמה שזאת היתה הפעולה רצינית. איך להתייחס לזה?

זה תלוי בכם, אני לא יודע רצינית או לא. אולי לא הייתם בחוסר אונים, אז אתם כותבים בשביל לכתוב.

תלמיד: איך להתייחס נכון לפני שאנחנו כותבים, אולי לדבר על משהו?

ודאי שלדבר. אתם צריכים לשבת ולדבר בכובד ראש על מה שקורה לכם. לפנות, לא לפנות, האם יש לנו עם מה לפנות. האם באמת אנחנו נמצאים באיזו צרה שאנחנו פונים? כשפונים לבורא זה נקרא העלאת מ"ן, חיסרון. יש לכם חיסרון משותף אחד לכולם? אם לא אז באמת אין מה לפנות. לפחות תכתבו שתדעו בתוך הכתיבה, במשך הכתיבה שבאמת אין לכם על מה לפנות. איפה החיסרון המשותף שלנו? אין לנו. ההוא רוצה את זה, השני רוצה את זה וזה, זה נקרא שאין חיסרון, אין מנין.

תלמיד: לבקש חיסרון משותף.

כן. אחרת זה לא נקרא חיסרון. אדם אחד ואפילו תשעה לא נקראים "חיסרון". חייבים להיות עשרה, עשרה זה סימן שהחיסרון בשל.

אות ג'

"בין כל בחינה ובחינה, יש בחינה ממוצעת הכוללת שתיהן."

קריין: דברי האר"י.

"אמנם, בכל אלו הד' בחינות הפרטיות, יש ה בחינה אחת כוללת כולם, והיא ו ממוצעת בין בחינה ובחינה, הכוללת שתיהן. דוגמא מ"ש חכמי הטבע, כי בין הדומם וצומח, הוא הקוראלי, הנקרא אלמוגים. ובין הצומח והחי, הוא אדני השדה, הנזכר במסכת כלאים, שהוא, כמין כלב, גדל בקרקע, וטבורו נשרש בקרקע, ויונק משם, וכשחותכין הטבור שלו מת. ובין החי והמדבר, הוא הקוף."

אנחנו לא כל כך יודעים מה זה כלב השדה הזה אבל הוא אומר שישנו דבר כזה. יכול להיות שזה משהו מאוד קטן ולא מזוהה בכלל, אני לא שמעתי שזה קיים. אבל אם הוא כותב אז כנראה שישנו דבר כזה.

קריין: אות ד'

אות ד'

"בין בורא לנברא, שהוא הרוחניות שבאדם, יש בחינה באמצע, שעליה נאמר, בנים אתם וגו', אלקים אתם. האבות הן המרכבה."

קריין: אות ד' דברי האר"י.

"וכעד"ז יש בכאן, כי בין הבורא ית', ז ובין הנברא, שהיא הבחינה הכוללת הרוחניות, יש בחינה באמצע, אשר עליה נאמר בנים אתם לה' אלקיכם, אני אמרתי אלקים אתם, ונאמר, ויעל אלקים מעל אברהם, ואמרו רז"ל, ח האבות הן הן המרכבה."

בסדר.

קריין: אות ה'.

אות ה'

"הבחינה הממוצעת, כלולה מב' ניצוצין, מניצוץ בורא, המתלבש בניצוץ נברא,

שבו שרשי נרנ"ח שבאדם."

קריין: אות ה' דברי האר"י.

"והכונה, שיש ט ניצוץ קטן מאד, שהוא בחינת אלהות, נמשך י ממדרגה אחרונה שבבורא, וזהו כ הניצוץ, מתלבשת בכח ניצוץ אחר נברא, שהוא נשמה דקה במאד מאד, הנקרא יחידה, ובניצוץ זה, יש בה ל שרשי ד' בחינות הרוחניות, שהם: מ נפש, רוח, נשמה, חיה."

אות ו'

"בין הרוחניות שבאדם לבין הגוף, יש בחינת רביעית דם שבנפש, המורכבת משניהם. שהנפש היא רוחנית, ורביעית דם, שהנפש מתלבשת בה, היא גוף."

קריין: אות ו' דברי האר"י.

"וכן בין בחינת הרוחניות לבחינת הגוף, יש בחינה אחת, כוללת שתיהן, והוא בחינת רביעית דם של הנפש, כי יש בה ניצוץ אחרון של הנפש, שהוא הרביעית שבנפש, פירוש, בחינת נ נפש שבנפש, ולכן נקרא רביעית. וזה הניצוץ, מתלבש ברביעית דם הנזכר לעיל, והכל אחד, וכמ"ש, כי הדם הוא הנפש, הנאמר על רביעית דם הזה. וזה הרביעית דם, הוא היותר מובחר מכל ד' בחינות הגוף הנזכרים לעיל, אשר כל חלק נחלק לד' כנ"ל, והוא רביעית הראשון והעליון מבחינת העצמות של המוחין, שהוא החיות שבתוכו, שהוא הדם המתפשט בהם להחיותם. ובזה הרביעית שבדם העליון, כלול כל שרשי ד' בחינות הנ"ל, באופן, כי הוא בחינת אמצעי בין הרוחניות אל הגוף, והיא מורכבת משניהם."

זאת אומרת, עד כמה שיש חיבור בין האור העליון לרצון שהוא ברא. כי בכל זאת צריך להיות איזה מגע עם האור העליון, בין הרצון והאור. אז איך האור משפיע ובורא את הרצון? יש ביניהם איזה מעבר, במה הוא? עדיין אין לנו כלים לתאר את זה.

קריין: אות ז'.

אות ז'

"בין הגוף לבין הלבושים, יש בחינת שערות וצפרנים של האדם הכוללות שניהם.

ובין הלבושים לבין הבית, יש בחינה ממוצעת שהיא האוהלים."

קריין: אות ז' דברי האר"י.

"וכן בין בחינה הב' אל הג', יש בחינה ממוצעת, והם, שערות וצפרנים של האדם, כנודע, כי זה היה לבוש של אדם הראשון בתחילה. והנה הם דבוקים בעור של האדם, ודומין אל הגוף של האדם עצמו. אמנם בהסתלקותן משם, נעשה מהם לבוש מאותן השערות, ע"ד שעושין מצמר הרחלים והעזים, וכיוצא. ולא עוד, אלא שאף גם בהיותן דבוקים בגוף האדם, הם דומים למלבוש, דמיון הבהמות וחיות, ששערותיהן מלבושיהן. והמופת לזה, הוא אדם הראשון, בענין הצפרנים. ומצינו בנבוכדנצר, שזה היה לבושו, כמ"ש, עד די שערה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרי כו'. וכן בין בחינת הלבושים לבחינת הבית, הם אוהלים, הנעשין מצמר ופשתים, שהם בחינת לבושים, וגם הם משמשים לבחינת בתים. וזו הבחינה של אוהלים, צריכה עדיין עיון, אם הוא כך או אם יש בה דבר אחר."

שאלה: הוא הסביר שכל עולם מובהק על רמה של אור, זאת אומרת אצילות כולו חכמה, בריאה כולו בינה. וכולי. ובמקום אחר הוא כותב שנשמה דעשייה יותר חשוב מרוח דאצילות. אני מנסה להבין, בעצם זה הכול לפי הזכות של המסך, זה לא תלוי בכלי או בעביות?

זה מה שהוא אומר, שטוב להיות זנב לאריות מראש לשועלים. האמת, זו אמרה כזאת, מצד אחד וודאי שעדיף להיות שייך למדרגה עליונה, וודאי שזה כדאי מהבחינה שזו מדרגה עליונה. אבל אם אתה נמצא בדרגת נפש דמִדרגה יותר עליונה, האם זה יותר טוב מלהיות חיה בדרגה יותר תחתונה? אז כמו שאנחנו רואים גם במקצת בעולם הזה, זה תלוי באיך שאנחנו מדברים על מימוש עצמי.

שם בדרגה העליונה המימוש הוא בזה שאתה מבטל את עצמך לגמרי ושייך לעליון, ובדרגה התחתונה אתה דווקא עושה מעצמך את כל הפעולות האפשריות כדי להיות נניח בדרגת חיה, בדרגה תחתונה. זאת אומרת יש בזה ויש בזה, אי אפשר להגיד מה יותר טוב ומה פחות טוב, אלא כשרוצים להשוות בין המדרגות, כך אומרים.

תלמיד: אני אשאל אחרת, מה עושה יותר נחת רוח נשמה דעשיה או נפש דאצילות?

אתה עושה מקסימום נחת רוח בזה שאתה מבטל את עצמך בכל מצב שאתה תהייה. אני מרוצה מכל דבר שאני נמצא בו אם אני מסוגל מקסימום לכוון לעשיית נחת רוח, ולא חשוב לי מאיזה מצב.

תסתכל על האנשים, כמה הם שונים, כל אחד עם הנטיות שלו, עם ההבחנות שלו, עם כמה שהוא בנוי להצליח בזה או בזה, כולם שונים. אתה לא יכול להגיע עם המדידות שלך ולהגיד זה יותר מוצלח, פחות מוצלח או לא, זה לא נכון. אנחנו לא מודדים את האדם לפי זה, אלא אם מהמקום שהוא נמצא הוא עושה לפי מצבו מאה אחוז נחת רוח לבורא זה נקרא שהוא מוצלח. ואז הוא יכול להיות מוצלח כמו האדם בדרגה הכי גדולה שעושה את הפעולה נחת רוח לבורא, בצורה הכי גדולה. אין הבדל, כי סך הכול כל הבריאה היא כדור, עיגול. כולם נכללים בכולם ואז מגיעים למצב שהכול שווה. אין הבדל. שוויון טוטאלי.

שאלה: באות ו', כשהוא אמר הרביעית של דם הנפש שמחברת בין רוחניות לגוף, האם זו הנקודה שבלב, זה החלק הזה שהוא תיאר שם?

לא.

שאלה: מה זה ניצוץ הנברא וניצוץ הבורא?

נקודה של רצון לקבל ונקודה של רצון להשפיע.

תלמיד: זה קשור לנקודה שבלב?

נקודה שבלב זה הקשר בין רצון לקבל ורצון להשפיע שנמצא בתוך האדם כיסוד להתפתחות הרוחנית שלו.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על הניצוצות האלה, הבחינות האלה, זה קשור לנקודה שבלב?

כן.

שאלה: מקודם אמרת שהבחינה הממוצעת זה הקשר בין בורא לנברא, ופה אנחנו קוראים שבין כל בחינה לבחינה יש בחינה ממוצעת.

כן. הבורא נמצא בין כל בחינה ובחינה, אחרת לא היו קשרים בין הבחינות. זה לא מספיק לברוא רצון לקבל, צריכים לתת לו דרייב, דחף להתפתחות. ודחף להתפתחות זה שיהיה בתוך הרצון לקבל בחינת ההשפעה, בחינת הבורא, ואז הוא יוכל להתפתח. ולכן תכונת הבורא היא נמצאת בין רצון לקבל לרצון לקבל, היא שמפתחת את זה. כמו שהוא אומר כאן, קוף, אדם, כלב שדה בין דומם לצומח.

תלמיד: זאת אומרת הרצון להתפתח שברצון, זה לעבור מרצון אחד לרצון אחר?

דרגות הרצון לקבל הן יכולות להתפתח מפני שיש בתוכן כוח הבורא, שהוא מתגלה דווקא בין המדרגות.

שאלה: אנחנו בבוקר נקרא גם מאמר רב"ש?

אני לא יודע, זה לא מדי?

תלמיד: אני שואל כי אני מרגיש שאם אנחנו לא נתכונן אליו, זה יהיה מפוזר.

אם תתכוננו, נקרא, אם לא, נלך שוב לקטעים האלה של הלימוד הנכון של חכמת הקבלה. לי לא חשוב. אני רוצה שתתקדמו, אם אתם מרגישים שזה יותר טוב, אבל בצורה רצינית, אם אתם חושבים שיותר כדאי לנו לקרוא עוד, בבקשה, נקרא עוד מאמר. ואם לא אז לא. הכדור הוא בידיכם, אני אומר לכם ברצינות, לי אין מה לעשות. זה שעכשיו אנחנו עשינו כזה שיעור זה רק צריך לעורר אתכם, אבל אם לא, זה יהפוך להיות למצב הרע, ממש. אתם צריכים להפוך את זה להתקדמות.

תלמיד: נניח שיחליטו שקוראים מאמר, איך כדאי לנו להתכונן אליו?

אני לא יודע. אתם כבר בעלי ניסיון ואתם צריכים להחליט על זה ולעשות. אני פחות ופחות אוכל לתת עצות.

תלמיד: אבל כל עשירייה תחליט לעצמה או כל העשיריות צריכות להחליט ביחד?

גם את זה אתם צריכים להחליט.

שאלה: מה זה לבוש והתלבשות?

נגיד שזה אותו דבר. אבל לבוש בא מלמעלה, התלבשות באה מלמטה.

תלמיד: יש דבר כזה שאני חייב להתלבש בעשירייה?

לא, זה משהו אחר לגמרי. כאן מדובר על המדרגות הרוחניות.

תלמיד: אם אנחנו מדברים שעשירייה זה עשר ספירות, חלקי הנשמה שלי, אני חייב לברר איך להתלבש בתוך עשירייה.

אני צריך להתכלל בעשירייה מפני שאין כאן מה להתלבש, אין מה שיתלבש בעשירייה. זה חייב להיות גוף מעשרה חלקים ואז אפשר לדבר על משהו, לפני שיש עשרה יחד אין מציאות.

תלמיד: מה ההבדל בין התלבשות והתכללות? אתה אומר שאני חייב להתכלל לא להתלבש, מה ההבדל בין זה לזה?

התלבשות זה שמישהו מתלבש במישהו, נכלל זה נכלל לפי התכונות. תתחיל לקרוא את הדברים איפה שהם כתובים.

שאלה: יש שולחן ערוך, יש סעודה מוכנה, יש שש מנות ואני מחליט לטעום נניח מהאורז קצת ומהסלט קצת, כי אני יודע שאני לא אצליח לאכול יותר מבלי להשפיע.

אתה באמת חושב ככה להתנהג בסעודה או מה? אני לא מבין אותך.

תלמיד: אני שואל על הדבר הזה שנקרא צמצום ומסך. איך אני יודע שאני מהסטייק לא אוכל לאכול כי אז אני לא אצליח לעשות נחת רוח?

כשאנחנו נגיע, וזה לא יהיה מחר, למצב שאתה תצטרך לעשות חשבונות על הסטייק אז נדבר על זה. אנחנו עדיין מאוד רחוקים מזה. אתה עדיין לא רוצה להתקרב לחברים, על איזה סטייק אתה מדבר?

תלמיד: אנחנו יושבים בעשירייה, מגיעים לחיבור, אנחנו מרגישים תענוג מאוד מאוד גדול, ואני רוצה עכשיו שהתענוג הזה יעבור לבורא ויעבור לשאר החברה. יש פה הרבה מאוד עבודה שאנחנו עושים.

אתה לא יכול לעשות שהתענוג הזה יעבור לבורא. כי התענוג הזה הוא לא כנגד הרצונות שלכם, הוא עדיין עם הרצונות שלכם יחד. מה, אתה תשלח לבורא את ההשגה האגואיסטית שלכם שאתם התחברתם?

תלמיד: להיפך. אנחנו רוצים לשים שם מסך.

איזה מסך יש לך? מאיפה יש לך מסך?

תלמיד: המשותף שלנו.

במה?

תלמיד: בזה שעשינו יגיעה בחיבור.

התגברתם על ידי הדחייה?

תלמיד: בוודאי, הדחייה במדרגה שלנו. אבל אנחנו מקבלים שם איזשהו תענוג ואנחנו את התענוג הזה לא רוצים לקבל לעצמנו. אז השאלה שלי איך אני יודע שאת מה שטעמתי עכשיו מהתענוג אני לא יכול לקבל לתוך הרצון לקבל אם לא היה לי ניסיון קודם? אני מנסה להבין את הדבר הזה של הטעימה הקודמת.

אני ממליץ לך לא להתבלבל.

(סוף השיעור)