שיעור בוקר 22.03.2001 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", 

שיעור 4

אנחנו למדנו בעצם חלק ניכר מ"פתיחה לחכמת הקבלה". דיברנו על זה שכל החומר של הבריאה זה רצון לקבל, רצון ליהנות. והרצון הזה נברא מלמעלה על ידי רצון ליהנות של הבורא, על ידי האור נברא החומר הזה, הרצון לקבל שהוא נקרא "כלי". וכל החומר של המציאות, של הבריאה הוא רצון לקבל. גם בעולמות רוחניים, גם בעולם שלנו אין שום דבר חוץ מרצון ליהנות. 

בעולמות רוחניים הרצון הזה מקבל כל מיני צורות, בעולם שלנו הוא מקבל כל מיני צורות כמחשבה, כרצון, ככוח, דברים שאנחנו מרגישים אותם פחות או יותר. נמצא בכל הרמות במציאות בעולם הזה, גם בכוחות, ברצונות ובמחשבות, וגם ברמות יותר נמוכות שזה חומר של "דומם", "צומח", "חי". 

זאת אומרת, אלמנטים, תאים שהם נמצאים רק בקיום של עצמם, כמו דומם. אחר כך צומח שיש לו כבר איזו מין צורת קיום עצמית. חי שכבר יש לו תנועות פרטיות, אנושיות. ומדבר שכבר יש לו גם הרגשת עבר, הווה ועתיד. על זה אנחנו עוד נלמד, בעל הסולם מסביר את כל הדברים האלה בהקדמות אחרות חוץ מפתיחה. 

אז הרצון לקבל זה כל החומר של הבריאה מראשה ועד סופה, ואין חוץ מזה שום דבר. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על כל דבר שאנחנו רק יכולים להגיד משהו חוץ מהבורא, אז חוץ מהבורא זה רצון לקבל. והרצון לקבל הזה מתמלא באור שבא מהבורא. וצורת המילוי שלו מתחלקת לשני חלקים.

או שהוא יכול למלאות את עצמו בכוונה על מנת לקבל, זאת אומרת שיהיה לתועלת עצמו, אז הרצון לקבל נמצא ברמה שנקראת העולם הזה, זה מה שאנחנו ומה שסביבנו. ואם הרצון לקבל יכול למלאות את עצמו בכוונה שהמילוי שלו הוא רק אמצעי לגרום תענוג לבורא, בזה הוא נמצא בהשוואת הצורה עם הבורא שהוא רוצה לגרום תענוג לאדם, אז צורת המילוי הזו נקראת הצורה הרוחנית. ואז מי שנמצא בתכונה כזאת נקרא שנמצא בעולם הרוחני. 

לפי זה יש לנו בעצם שני מצבים, מצב של העולם הזה ומצב של העולם הרוחני. או לקבל לתועלת עצמו, או לקבל לתועלת הבורא. בדרך כלל שני המעשים האלה מתחלקים כך שלקבל לתועלת עצמו זה נקרא עבירה, ולקבל לתועלת הבורא זה נקרא מצווה. 

מה בעצם התועלת באמת? התועלת בזה שאדם מפני שהוא נברא ברצון לקבל יכול לקבל בתוך הרצון לקבל שלו רק מנה קטנה אחת של תענוג, ובזה הוא נשאר נבדל מאלוהות ומשלמות ומנצחיות. ואם הוא עובד לא לתועלת עצמו אלא לתועלת הבורא, זה רק סיסמה שכך נקרא, זאת אומרת, הוא לא שקוע בתוך הכלים דקבלה שלו, אלא הפוך, עובד על ההשפעה.

הבעיה הזאת היא בעצם בעיה פסיכולוגית, כי איך יכול להיות שאני אפזר ואני אתן? אנחנו לא מדברים על הדרגות כאלה כמו אצלנו בעולם הזה. אלא אם אדם יוצא מהכלים שלו הוא יכול לקנות במקומם כלים שנקראים "כלים מקיפים", ואז במקום לקבל רק מנה אחת קטנה שבזה הוא יכול למלאות את עצמו, הוא יכול לקבל מילוי אינסופי, בלתי מוגבל. הוא כבר לא מוגבל בתוך הכלי שלו, אלא רוכש כלי של כל המציאות. וחוץ מזה, בזה הוא נעשה דומה לבורא, וכשנעשה דומה לבורא, זה נקרא שהוא ממש נעשה כמוהו.

זאת אומרת, אדם מתרומם מדרגת הנברא לדרגת הבורא, ונעשה בדיוק כמו בורא. אנחנו עכשיו בינתיים מדברים על זה בצורה מאוד יבשה, לאף אחד מאיתנו אין עדיין הבחנות מה קורה איתנו כשאנחנו עוברים ממצב למצב. 

המציאות בנויה בצורה כזאת שנשמות מתגלגלות, ומשך הגלגולים מתחילים להתגלות בנשמות רצונות להתכללות, ואז אדם מתחיל לקבל לאט לאט הרגשה שקיימים חסרונות לא בדיוק לעולם הזה, ובצורה כזאת דוחפים אותו לרכוש מסכים. אני עובר עכשיו על הכול בקיצור. למדנו שמהבורא יוצא אור (ראו שרטוט מס' 1), האור הזה בורא כלי, וממלא אותו. מתוך שממלא אותו הכלי מקבל את התכונות של האור והוא רוצה להחזיר. הכלי הזה נקרא "כלי חכמה", הכלי שרוצה להחזיר נקרא "כלי בינה". ובינה אחר כך חושבת, "אז מה אני יכולה להחזיר? אני יכולה להחזיר רק דבר אחד, תענוג אפשר להחזיר, אם אני אקבל קצת כדי שהוא יעלה, אז בזה אני אוכל להשפיע לו". והכלי הזה נקרא "זעיר אנפין". 

אנחנו אומרים שזה בחינת שורש. בחינה א', ב', ג', ואחר כך הוא רוצה לקבל כולו על מנת לקבל זה בחינת מלכות, בחינת ד'. למה הוא רוצה לקבל כולו? כי הוא הרגיש מתוך בחינה ג' שהכי טבעי בשבילו זה לקבל. והמלכות הזאת, לפני שהיא בחרה בשני הרצונות שהיו לפניה במצב של בחינה ג', היא בחרה לעצמה שהיא רוצה לקבל. 

למה? האור בא מהבורא, רצון לקבל בבחינה א' בא מהאור, רצון להשפיע בבחינה ב' בא מן האור, בחינה ג' היא כלולה מבחינה א' ובחינה ב', מרצון לקבל ורצון להשפיע והיא בוחרת, בחינה ג', שהיא רוצה לקבל, היא בוחרת מעצמה, זה לא בא מלמעלה. מפני זה הרצון שיש בבחינה ד' הוא רצון עצמאי ולכן היא נקראת "מלכות" או "נברא". 

שרטוט מס' 1

ומה שקורה לנו אחר כך, קורה לנו עם הרצון הזה, אין יותר התפתחות של הבחינות, אלא מלכות עכשיו מתפתחת.

איך היא מתפתחת? היא מתחילה לקבל אור מהבחינות שקדמו לה, מבחינות שורש, א', ב', ג', ד', היא לוקחת הכול לתוכה, ואז היא כוללת את כל החלקים האלו. יוצא שמלכות כוללת חמישה חלקים, שורש, א', ב' ג', ד'. ההבחנות שלפניה נקראות בחינות, ובתוך בחינה ד', בתוך מלכות, ההבחנות האלו נקראות "דרגות עביות", דרגות של כוח הרצון. ככל שהרצון יותר גדול, כך בבחינת שורש הרצון לקבל הכי חלש, ובבחינה ד' הרצון לקבל הכי חזק (ראו שרטוט מס' 2).

למדנו שמלכות שקיבלה את כל האור בתוכה נקראת "מלכות" או "עולם אין סוף". למה? כי היא מקבלת בלי שום הגבלה, בלי סוף. ומפני שהאור ממלא אותה ונותן שוב הרגשה מי הוא, שהוא המשפיע ומלכות היא רק מקבלת, אז היא מרגישה שהיא לגמרי הפוכה מהאור. ואז מלכות, כמו שהיא קיבלה את האור לתוכה ונקראת "מלכות דאין סוף", היא מגרשת את האור מכל הבחינות שלה, והפעולה הזאת נקראת "צמצום א". אחרי הפעולה הזאת של צמצום א' שהאור עזב אותה, היא נשארת ריקנית, וזה נקרא "עולם הצמצום". מלכות נשארת ריקנית, ריקה.

שרטוט מס' 2

אחר כך היא חושבת, "מהמצב הזה אני לא מקבלת ונהנית ולא מהנה לאף אחד, אז איך אני יכולה לעשות בכל זאת איזה מעשה?". ואז היא עושה חשבון איך לעשות. אם אני אקבל רק עם כוונה שהקבלה שלי היא לתת תענוג, כמו שהייתה כזאת הבחנה בבחינה ג' בערך, אז אולי אני אקבל קצת כי אני צריכה לשמור שאני לא אהנה לעצמי, אלא אני אהנה רק מפני שהוא נהנה, ובצורה כזאת אהיה דומה לו. כמה שאני יכולה לקבל בתוכי בזה אני אהיה לגמרי דומה לבורא. מה זאת אומרת? בחלק הזה של עצמי אולי לא אקבל את הכול, חלק יישאר אצלי ריק, אבל חלק יהיה מלא, ובחלק המלא אני אהיה לגמרי דומה לו, ובזה אני אתעלה מנברא להיות בורא, עם כל היוצא מזה (ראו שרטוט מס' 2).

ואולי על ידי כל מיני פעולות אחר כך, אני אוכל עוד ועוד, לאט לאט למלא את עצמי עד הסוף, כך שאני אוכל אולי פעם, כך היא חושבת, לקבל את כל האורות, ואז אני אהיה מלאה והוא יהיה מלא ממני. בזה הנברא יהיה לגמרי שווה לבורא, וזו בעצם מטרת הבריאה, להגיע למצב כזה.

המצב שמלכות מלאה בכל האור נקרא "מצב א'". מצב ב' אלה התיקונים שאז מלכות חושבת איך היא תקבל על מנת להשפיע כולה, זה נקרא "זמן התיקונים" או "מצב של תיקונים", "מצב ב'". ו"מצב ג'" נקרא "גמר תיקון", כשמלכות מגיעה למצב שהיא כמו בחינה א' מלאה בכל האור, ובדומה לבורא גם בעל מנת להשפיע, היא לגמרי דומה לבורא.

מה היא מרוויחה מזה? היא מקבלת הכול כמו שהיא קיבלה במצב א', ממש אותו הדבר, זאת אומרת היא לא עושה שום דבר מהאור שמגיע אליה, מצד אחד. מצד שני היא לגמרי דומה לבורא. יש פה שני תנאים, מצב א' שמקבלת ובמצב ב' שמשפיעה. היא מקבלת כנברא, זאת אומרת לא מפספסת שום דבר, וגם דומה לבורא, וזה נקרא "גמר תיקון", מצב הג'. אנחנו נמצאים כמובן במצב הב'.

אנחנו לומדים בתע"ס על מצב הא' איך זה היה באין סוף, על מצב הג' מה בערך צריך להיות, אבל בעצם אנחנו לומדים על התיקונים שעלינו לעשות. את התיקונים האלו כל אחד מאיתנו צריך לעשות, למה? כי כל אחד מאיתנו הוא בעצם חלק קטן מהמלכות במצב הב', והיא מתחלקת לשש מאות אלף חלקים שנקראים "נשמות". כל חלק חייב לעשות את התיקון שלו, וכל חלק מתחלק לעוד חלקים שמתחלקים לעוד חלקים. יוצא שכל העבודה שלנו, כל החיים שלנו, החיים והמוות, כל מה שקורה איתנו במשך כל השנים שאנחנו נמצאים בעולם הזה או לא נמצאים בעולם הזה, חוזרים, יוצאים, כול זה הוא רק זמן התיקון. זה מה שאנחנו מבצעים, או מדעתנו או לא מדעתנו, בהכרה או לא בהכרה שלנו, אבל עוברים עלינו כל הזמן תיקונים (ראו שרטוט מס' 3).

התיקונים האלו צריכים לעבור על כל הנשמות מאפס במשך ששת אלפים שנה, על כל נשמה ונשמה. בסוף ששת אלפים שנה, כל נשמה צריכה לעבור כל מיני צורות, אבל כל אחת צריכה להגיע לפסגה שנקראת "מטרת הבריאה". 

שרטוט מס' 3

המצבים האלו הם מצבים שמתבצעים בנו בצורה בלתי פוסקת, בצורה בלתי רצונית מצידנו, אנחנו בכלל לא פועלים על זה ולא יכולים להשפיע על זה כעיקרון. אז בשביל מה אנחנו לומדים אם הכול בא ויש מצב א', מצב ב', מצב ג', וגם צריכים לעבור את המצבים האלה? למה הם מספרים לנו את זה? בשביל מה אנחנו בכלל לומדים את זה? מה אנחנו מבינים מזה?

זה מפני שהדרך הזאת לכל נשמה ונשמה היא דרך מיוחדת, ומפני שלכל חלק וחלק במלכות דאין סוף יש טבע משלו, אופי משלו, אז ודאי שזה כנגד הטבע והאופי הזה שהוא במצב הראשון ובמצב השלישי. נניח שאני נמצא במצב הראשון בצורה שעוד לא התקנתי על עצמי מסך, כוונות על מנת לקבל. ובמצב ג' אני עם אותם הרצונות רק על מנת להשפיע, ממצב א' עד מצב ג' אני רוכש מסך על כל הרצונות שלי.

אם הרצונות שלי כבר ברורים, ידועים, אז ודאי שידוע אילו מסכים ובאיזו צורה אני צריך לקבל ולהרכיב על עצמי. זאת אומרת איך אני אעבור מהמצב הראשון שלי, מהגלגול הראשון דרך כל הגלגולים, איפה שאהיה עד הסוף, הגרף כבר ידוע. עם הדרך אנחנו לא יכולים לעשות כלום, אנחנו לא יכולים להשפיע על הדרך שלנו, חוץ ממהירות. אנחנו יכולים לזרז את הדרך הזאת ובשביל זה אנחנו לומדים. מפני שמתוך הלימוד אנחנו רוכשים ידע איך אנחנו יכולים לזרז את זמן התיקון, וששת אלפים שנה יעברו אצלנו תוך שנתיים. זאת אומרת ששת אלפים זה עניין של ששת אלפים מדרגות. נניח משלב מסוים ועד שלב מסוים, במקום להתגלגל לעולם הזה ולעבור מאורעות דרסטיים כאלו ונוראיים, ה' ישמור מה יכול להיות, ובאמת זה מה שקורה לאנשים ולנו, אז אני יכול לעבור את השלבים האלה במהירות ולהחליף את צורות הייסורים. 

מה זאת אומרת צורות הייסורים? מפני שכל הייסורים, כל המאורעות הלא נעימים שבאים אלינו, באים מפני שהכלי ריק, לא יכול לקבל מפני שחסר לו מסך, אם אני עובד על מסכים על ידי השיטה שנקראת "קבלה", אז בזמן שאני עובד על המסכים אני לא סובל שהכלי ריק, אני סובל מזה שאין לי מסך. זאת אומרת אני מעביר את הייסורים מייסורים של שנאה מה שנקרא, לייסורי אהבה, ואז אני לגמרי פטור מכל הייסורים שבעולם הזה. לא עוברים על האדם ייסורים אם הוא משתוקק לרוחניות. הוא מרגיש את התהליך שלו לגמרי בצורה אחרת. בעצם אנחנו לומדים רק לצורך התגלות האלוקות במהירות, וזו התועלת מהלימוד.

למדנו שיש מצב א', ב' וג'. מצב א' מלכות דאין סוף, מצב ג' גמר התיקון שעליו עוד אין לנו עדיין מה לדבר. כל מה שהמקובלים כותבים בכל הספרים שלהם, הם כותבים על מצב של התיקונים, מה שמתבצע עם שישים ריבוא, שש מאות אלף נשמות במשך ששת אלפים שנה. אנחנו עוד נלמד מה זה ששת אלפים שנה ומה זה שש מאות אלף נשמות, אלה מספרים מיוחדים, זה לא בדיוק לפי החשבונות שלנו. עוד למדנו שמלכות הולכת ומתקנת את עצמה.

עכשיו אנחנו לומדים על התיקונים, איך זה נעשה. התיקון נעשה כך, אותה מלכות דאין סוף שציירנו בצורת עיגול, נצייר אותה כעת בצורה אחרת, ונחלק אותה לשלושה חלקים (ראו שרטוט מס' 4). החלק הראשון הוא ארבע בחינות דאור ישר שהיו קודם. מהבורא יצא האור והוא בנה את בחינות שורש, א', ב', ג', ד'. רק עכשיו אנחנו קוראים להם כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. יש לנו חמישה חלקים. אחר כך מתחילה להיות מלכות עצמה, והיא חושבת עכשיו איך היא יכולה לעבוד שקבלת האור לא תביא לה בושה אלא היא תהיה על מנת להשפיע, לכן היא עובדת עם המסך. מה זאת אומרת מסך? כוח התנגדות, שאני איהנה רק בתנאי שאני מהנה את בעל הבית.

בא אור, וכמו שדיברנו על האורח, אנחנו קודם כל דוחים את האור בחזרה. זה סימן שאני לא מקבל אור להנאתי. ואחר כך עושים חשבון, כמה אני יכול לקבל על מנת להשפיע. נגיד אני יכול לקבל על מנת להשפיע עד כאן, מחליטים ואחר כך מקבלים, עד גבול מסוים. האור שבא נקרא "אור ישר". האור שמחזירים אחורה נקרא "אור חוזר", האור שנכנס פנימה נקרא "אור פנימי". מפני שלא לוקחים את כולו, יוצא לנו שאור ישר שווה אור פנימי פלוס אור מקיף. יש כאן עוד אור שנשאר בחוץ והוא חוזר ולוחץ, הוא רוצה להיכנס ולמלא כאן את החלק שנשאר ריק. החלק שנשאר ריק מיועד לאותו עודף האור שלא נכנס.

תלמיד: האם אתה מדבר כאן על העולם הזה?

לא. אני לא מדבר על העולם הזה. אני מדבר על המלכות דאין סוף אחרי שהיא עשתה צמצום ואחרי שהיא החליטה שמקבלת רק על מנת להשפיע. קבלה זה משהו מיוחד, מי שלא שומע הוא פשוט סתם יושב, לא יעזור לו כלום. אם אתה לא תשמע בדיוק מה שאני אומר ותבצע, לא יקרה כלום, כמו שנכנסת ככה תצא. בכל שיעור ושיעור אתם חייבים לעבור אפילו יום יום על מה שאנחנו לומדים כאן, בשביל זה החבר מכין קלטות, אני לא צריך את זה. לא יעזור לך שום דבר, גם היום אתה יושב ומפספס, כי אתה לא יודע איפה אני מדבר ועל מה.

אני מדבר על המלכות דאין סוף אחרי הצמצום. היא קיבלה נניח באור פנימי 20%, ו-80% נשאר ריק למטה. המספרים הם בשבילנו, שיהיה לנו קצת מובן על מה מדובר. 80% נשאר ריק, כנגד זה 80% אור נשאר בחוץ, אז יש לנו 20% אור פנימי ו-80% אור מקיף. לוחצים על המסך שמקביל והוא לא נותן לאור להתפשט יותר. 

תלמיד: האם אור חוזר ואור מקיף זה אותו הדבר?

לא. זה לא אותו הדבר. אור חוזר שווה לאור ישר, ואור מקיף הוא חלק מאור ישר שנשאר כעודף. אור ישר, אור שבא, הוא שווה לאור פנימי שנכנס פנימה, ואור שנשאר מבחוץ כעודף הוא אור מקיף. המקום הזה שנעשה עיגול בהתפשטות האור בתוך הפרצוף נקרא "טבור", וכל המלכות נגמרת במקום שנקרא "סיום". המסך עומד במקום שנקרא "פה". החלק שאנחנו עושים חשבון נקרא "ראש", החלק שמקבל נקרא "תוך", והחלק שנשאר ריק נקרא "סוף". וכל המבנה הזה נקרא "פרצוף". אז מלכות, מ"פה" עד הסיום זו בעצם אותה מלכות. 

זו אותה מלכות שהייתה אצלנו, רק עכשיו על ידי הראש היא חושבת, "כמה אני יכולה לקבל עם המסך על מנת להשפיע לבעל הבית. אני נותנת תענוג לבעל הבית ולא בעל הבית לי, אז כמה אני עכשיו יכולה לקבל על מנת להשפיע", היא עושה חשבון. בגלל זה היא לא יכולה לקבל 100% על מנת להשפיע, אלא רק 20%. אז מ"פה" עד ל"סיום" זו אותה מלכות, רק מה שהתווסף לה זה "ראש", והיא עושה חשבון לפני שמקבלת. בגלל זה במלכות דאין סוף לא היה ראש, היא קיבלה כול מה שהיה בלי שום חשבון. עכשיו, מהחשבון שהיא עשתה קודם, בעצם יוצא לה ראש. 

תלמיד: וכל זה נקרא "פרצוף".  

וכל זה נקרא "פרצוף".

מה קורה הלאה? היה לחץ משני האורות האלה, אור פנימי ואור מקיף, על המסך שעומד בטבור, וזה נקרא "ביטוש פנים ומקיף", במסך שמקביל לקבלת האור. כתוצאה מזה מלכות מחליטה שהיא לגמרי מסתלקת מקבלת האור. כמו שהיא קיבלה אותו, עכשיו היא מגרשת אותו וחוזרת למצב שהיה קודם.

תלמיד: המסך יורד לטבור? 

המסך יורד לטבור. בהגבלה שהייתה המסך החליט "אני לא מקבל כלום". אחר כך חשב והחליט, "אני יכול לרדת, לפתוח את הרצון לקבל שלי למילוי". 

תלמיד: כמו בוכנה.

כמו בוכנה, אפשר להגיד. כן.

תלמיד: המסך מהווה למעשה מחסום לכל שלב ושלב.

נכון. ואז כמו שמלכות קיבלה את חמשת האורות האלו בתוכה, עכשיו היא מגרשת את חמשת האורות בחזרה. נכנס לה אור מבחינה ד', ג', ב', א', שורש, ועכשיו יוצאים האורות בחזרה, כמו שנכנסו כך הם יצאו. זה חוק בטבע, מי שנכנס אחרון יוצא ראשון.

תלמיד: מה הסיבה שהם יוצאים?

מלכות מחליטה שהיא בכלל לא רוצה להישאר כזאת. אם היא נשארת באותה צורה, היא מגלה שאור פנימי ואור מקיף לוחצים עליה. מה זאת אומרת? הם אומרים לה, "אם את נשארת כך, את לא מגיעה לגמר התיקון. שום דבר את לא עושה". בצורה כזאת וודאי שלא כדאי לה להישאר.

אלא מה? או לקבל בפנים, אבל אם היא תקבל את זה בפנים, אם היא תמשיך בפנים, אז הקבלה הזאת תהיה על מנת לקבל. על מנת לקבל היא כבר החליטה מקודם שהיא עושה צמצום, והיא לא יכולה להפר את החוק, להפר את ההחלטה שעשתה מקודם, לכן בשבילה זה פשוט לא בא בחשבון. מה עוד לעשות? להישאר כך היא לא יכולה, כי אז מטרת הבריאה לא תתבצע. נשאר לה רק דבר אחד, להזדכך. זה נקרא "הזדככות", חזרת המסך לפה דראש. ואז האורות מסתלקים והמצב חוזר כביכול לקדמותו, יש לנו ראש ויש לנו גוף שלא מחולק לתוך וסוף, הוא פשוט גוף.

דיברנו על זה שהאורות שמתפשטים ממעלה למטה בתוך הפרצוף נקראים "טעמים", והאורות שמסתלקים מהגוף נקראים "נקודות". כשהפרצוף מזדכך ונשאר ריק, אז מה שנשאר מהטעמים אלו רשימות שנקראות "תגין" ומה שנשאר מהנקודות אלו "אותיות". אז יש לנו טעמים ונקודות שאלה אורות שנכנסים ויוצאים, והרשימות מהם, זו קצת הארה שנשארת בפרצוף. כמו ששתיתי כוס חלב ונשאר קצת צבע לבן, משהו נשאר, מין הארה קטנה שנשארת בכלי.

תלמיד: זו תכונה?

כן, זו תכונה. מה שנשאר מאורות דטעמים אלו תגין, ומה שנשאר מאורות דנקודות אלה אותיות. האותיות הן בעצם הכלים. למה? כי אלה רשימות מהסתלקות האור. היה לי אור כל כך טוב והייתי חייב להיפטר ממנו. זה החיסרון, שאחר כך אני ארצה להביא את האור הזה בחזרה.  לכן האותיות דווקא נקראות "כלים". לכן על ידי האותיות אנחנו מקבלים את האינפורמציה הכי ברורה וקרובה אלינו.

כך נעשה הפרצוף הראשון, זאת אומרת, המנה הראשונה שקיבלה מלכות דאין סוף אחרי הצמצום. המנה הזאת נקראת "גלגלתא".

תלמיד: אחרי שהגענו לטבור והאורות יוצאים בפעם הראשונה, האם אנחנו חוזרים למצב שיש לנו אור ישר ואור חוזר, או שעדיין יש לנו מסך של אור מקיף? המצב הזה בגלגלתא, הוא מצב של אור ישר ואור חוזר?

מלכות דאין סוף מחליטה, "אני מקבלת עכשיו על מנת להשפיע. על מנת להשפיע לבעל הבית אני יכולה לקבל רק 20%". היא פותחת את עצמה ל 20% ומקבלת בפנים אור פנימי שנקרא טעמים. עוצרת את עצמה בטבור ואומרת "יותר מזה אני לא מסוגלת לקבל". מרגישה לחץ מאור מקיף ומאור פנימי ומחליטה "אני מזדככת. אני לא יכולה להישאר בצורה כזאת ויותר לקבל אני גם לא יכולה". היא מזדככת ואורות דטעמים מסתלקים. הסתלקות אורות דטעמים זה נקרא "נקודות". זה אותו אור, רק מלכות דוחה אותו, לכן הוא מקבל שם שונה, "נקודות". מטעמים נשארות רשימות ומהאותיות נשארות רשימות. 

תלמיד: במצב הזה בגלגלתא. המצב הזה הוא בעצם כמו המצב שהיה לפני שהיא נכנסה בפעם הראשונה, רק מזה שזה כבר קרה. 

איזה מצב?

תלמיד: בגלגלתא במצב השני. 

אני עוד לא דיברתי על זה. בגלגלתא הזאת היא נשארת ריקנית מכל האורות. בראש יש לה אורות, ובגוף היא ריקה.

תלמיד: השאלה אם יש לנו פה אור ישר ואור חוזר?

בראש יש הכול, ודאי שיש. בראש לא נעלם כלום, אבל בגלל שגלגלתא כבר באה לכאן עם הרשימות של תגין ואותיות, היא כבר יודעת באיזה מצב היא הייתה, ועכשיו היא כבר לא יכולה לעשות אותו דבר. היא כבר יודעת שאם היא תעשה אותה פעולה, הפעולה הזאת לא תביא אותה למטרה, למטרת הבריאה, אז עכשיו היא הולכת ועושה פעולה שונה. 

מה קרה? מלכות דאין סוף שקיבלה, קיבלה את כל החמישה אורות בתוכה ב-100%. זאת אומרת כל החמישה אורות שהיא קיבלה בתוכה, זה נקרא שהיא קיבלה אותם ב-ד' דהתלבשות וד' דעביות (ראו שרטוט מס' 4).

מה זאת אומרת? ד' דהתלבשות זה נקרא האור, התענוג שנמצא בה, ו-ד' דעביות זה נקרא הכלי, הרצון שהיא קיבלה בתוכה. בכל כלי וכלי יש לנו את שני הפרמטרים האלו, שתי בחינות, הבחנות, רצון שעל ידו מקבלים תענוג, והתענוג עצמו שמופיע. אז במלכות דאין סוף היה הרצון הגדול ביותר ונכנס האור הגדול ביותר. ואז גלגלתא שהתחילה לחשוב איזה אור היא מקבלת, עשתה את החשבון שלה מתוך ד' דהתלבשות ד' דעביות, מתוך כל החבילה הזאת שנשארה אצלה ממלכות דאין סוף.

מלכות דאין סוף התמלאה עם האור, זה נקרא עולם אין סוף, ואחר כך עשתה על עצמה צמצום א' ונשארה ריקנית. כשמלכות דאין סוף נשארה ריקנית, נשארו לה רשימות ד' דהתלבשות ו-ד' דעביות. נגיד אתמול בכל הרצון שלי, קיבלתי את כל התענוג. אחר כך יצאתי מהעניין הזה, היום גם רצון אין לי וגם תענוג אין לי. או נגיד יש לי רצון אבל אותו תענוג אני לא יכול להשיג. 

לא חשוב איזה וריאציות יש, מהמצב שהיה לי קודם נשארו לי רשימות, גם על הרצון שלי וגם על התענוג שאפשר להשיג על ידי הרצון הזה. אז במלכות המצומצמת, בעולם הצמצום, נשארו לנו שתי רשימות, ד' דהתלבשות ו-ד' דעביות. וכשהיא חושבת כמה אני יכולה עכשיו ללכת ולקבל על מנת להשפיע, כשהיא כבר תחילת הגלגלתא, אז היא חושבת ועושה חשבון לפי ד'/ד', מה שנשאר אצלה ממצב האין סוף. 

היא עשתה חשבון 20% אני מקבלת, 80% לא. וכל הפרצוף הזה שעובד, הוא עובד לפי ד' דהתלבשות וד' דעביות, שתי רשימות. כשהיא מזדככת, מה נשאר אצלה? נשאר אצלה ד' דהתלבשות וג' דעביות. למה ג' דעביות? כי היא התחרטה על המצב, על הרצון, על המסך שבהם קיבלה. היא כבר אומרת, אני כמו שקיבלתי, לא אקבל יותר.

אולי אני אקבל פחות, לא 20% מהאור אלא 15%. אם אני אעשה חשבון ואקבל 15%, אולי אני אצא מזה בצורה אחרת. למה היא יכולה לחשוב כך? מפני שהיא אף פעם לא הייתה במצב כזה, ואז היא מחליטה. איך היא מחליטה לקבל 15%? אנחנו אומרים שאז היא מקבלת פחות מקודם, זאת אומרת המסך שלה יורד בדרגה פחותה מקודם. הפה שלה יורד לעומת המצב הקודם למקום שנקרא "חזה", כלפי הדרגה הקודמת, ועכשיו זה הפה שלה. 

ואז היא עושה שוב חשבון, כמה היא יכולה לקבל על מנת להשפיע ומקבלת חלק, וחלק היא לא מקבלת, אבל היא בכל מקרה היא לא יכולה לרדת למטה מטבור הקודם. למה? כי למטה מטבור הקודם אפילו גלגלתא, שהיא חזקה מאוד, לא יכולה לרדת, כל שכן המנה השנייה הזאת שהיא עכשיו מקבלת על מנת להשפיע. אז היא מקבלת קצת, 15%, ונשאר לה מסך כל האור, שהיא עשתה כאן חשבון, גם אור מקיף, ושוב היא חוזרת עם ביטוש פנים ומקיף, ויורדת ועושה עוד חשבון על עוד פרצוף שנקרא ע"ב, ואז פרצוף שנקרא ס"ג, מה שלמדנו בשיעור הקודם וכן הלאה. וכך נעשים חמישה פרצופי דעולם אדם קדמון. 

בכל פרצוף ופרצוף יש לנו רשימות שלו. בגלגלתא זה רשימו ד'/ד'. בע"ב יש לנו רשימו ד'/ג'. בס"ג יש לנו רשימו ג'/ב'. בפרצוף הבא שנקרא מ"ה יהיה רשימו ב'/א'. ובפרצוף ב"ן, יהיה לנו פרצוף קטן מאוד, יהיה לנו רשימו א'/שורש. חמישה פרצופים, ובזה נגמר לגמרי הרצון, הוא הגיע לשורש, לרצון הכי קטן, וכל הסדרה הזאת של הפרצופים נקראת "עולם אדם קדמון".

שרטוט מס' 4

זה מה שלמדנו בשיעור הקודם, כמעט שעה דיברתי על זה. גם למדנו טנת"א, טעמים נקודות תגין ואותיות, עוד כמה פרטים של גימטריות, על כל הדברים האלה אתם צריכים לחזור לפי הקלטות, אין לי כאן מה להוסיף. 

תלמיד: בתחילת השיעור אמרת שהמטרה הסופית היא שהכלי יתמלא, אבל לפי התהליכים הכלי הולך ונעשה ריק יותר.

מטרת הבריאה שהכלי יתמלא, והכלי לאט לאט מתמלא, עוד 20% עוד 15%. מלכות דאינסוף מתמלאת. גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, כל הפרצופים האלה הם מוסיפים למילוי. מה קורה לנו הלאה זה מה שאנחנו עכשיו נלמד. 

יש את גלגלתא, היא מחולקת לראש, תוך, סוף, ויש בה פה, טבור וסיום. אחר כך יש את הפרצוף השני, ע"ב, פרצוף שלישי, ס"ג. גלגלתא יצאה על רשימות ד'/ד', ע"ב על רשימות ד'/ג', ס"ג על רשימות ג'/ב', כולם הסתיימו עד טבור דגלגלתא. ויש עוד שני פרצופים, פרצוף שנקרא מ"ה שיצא על רשימות ב'/א', וב"ן שיצא על רשימות א'/שורש.

עכשיו אני עובר למשהו מאוד מיוחד. למדנו על ד' בחינות דאור ישר, שמהבורא יוצא אור והוא בונה את בחינה א'. בחינה א' שנקראת חכמה, בגלל שהיא התמלאה עם האור היא לא רוצה לקבל את האור, ואז היא נקראת בינה. למה? כי הרגישה את תכונת האור שהוא משפיע וגם היא רוצה להיות משפיעה. ואז מה עושה בינה? היא אומרת "אני אקבל קצת, שזה יהיה כמו השפעה לבעל הבית, ובזה אני אהיה דומה לו", זה נקרא בחינת זעיר אנפין, בחינה ג'. ואחר כך מלכות מקבלת.

מה אנחנו רואים כאן? שכל ההחלטות נמצאות בבינה. בינה רוצה להיות כמו בורא, כדי להיות דומה לבעל הבית, להיות כמו בורא, כמו הדוגמה שהאורח יושב אצל בעל הבית וכול מה שקורה שם, מתוך שהיא רוצה להיות כמו בורא היא הולכת ומקבלת, זאת אומרת היא בונה את זעיר אנפין. זעיר אנפין כלפי בינה נקרא "בן", בינה נקראת "אימא", וחכמה נקראת "אבא". בעולם הזה נראה אחר כך לאט לאט איך זה מתיישב ונותן בעולם הזה את כל ההבחנות שיש אצלנו, מה אנחנו, מה שבתוכנו ובינינו. זה הכול תוצאה מהכוחות האלו שיורדים, יורדים, יורדים, ונותנים לעולם הזה גם חומר וגם תכונות של החומר (ראו שרטוט מס' 5).

יוצא שבינה, מתוך שהיא רוצה להיות דומה לבורא, היא האחראית לבנות את כל המערכת שיש תחתיה. היא בעצם חושבת איך היא תבנה את זעיר אנפין ואחר כך את מלכות, ומלכות שתקבל את כל האור על מנת להשפיע זה בעצם תוצאה של הבינה. כי בינה רוצה לתת מקסימום, לעשות מקסימום לבורא. איך לעשות מקסימום לבורא? אם אתה תקבל ממנו, אז בזה אתה תיתן לו משהו. לכן אפשר להגיד שמלכות היא בעצם תוצאה מהבינה, בינה מולידה את המלכות. לכן גם מלכות וגם זעיר אנפין שניהם נקראים "בנים" כלפי בינה.

שרטוט מס' 5

פרצוף גלגלתא אצלנו הוא פרצוף כתר, פרצוף ע"ב אצלנו הוא פרצוף חכמה, פרצוף ס"ג אצלנו הוא פרצוף בינה. וכאן אנחנו רואים שמה שקורה למטה בסוף, שאי אפשר למלאות את הכלים של סוף של גלגלתא באורות, בינה אחראית וסובלת מזה. ומה היא עושה? ס"ג הוא בינה, והוא בעצם אחראי למלאות את נה"י דגלגלתא. איך הוא עושה את זה? 

למדנו שבחכמה יש אור חכמה, בכתר יש אור כתר, בבינה יש כבר אור חסדים. מה זה "אור חסדים"? "אור חסדים" זה תענוג מזה שאני נותן, ו"אור חכמה" זה תענוג מזה שאני מקבל. אז למה ע"ב, הפרצוף הזה לא יכול לרדת למטה מטבור דגלגלתא? כי יש בו אור חכמה. למה ס"ג, בינה, לא יכול לרדת למטה מטבור דגלגלתא? אומנם יש בו אור חסדים, אבל יש בו ג' דהתלבשות שזה גם חכמה, כי נשאר בס"ג רשימו מע"ב,

מה אנחנו אומרים? היה לנו גלגלתא, גלגלתא הזדככה, אחרי הזדככות גלגלתא נשארו רשימות שעליהן נולד פרצוף ע"ב, איזה רשימות נשארו? ד' דהתלבשות, אור שהיה בגלגלתא, וג' דעביות, מסך שיש לנו בע"ב. זאת אומרת תמיד בפרצוף הבא יש רשימו מהתענוג מהפרצוף הקודם. לכן יש בתוך הס"ג אור חכמה, ולכן הוא לא יכול לרדת למטה. ס"ג בעצמו לא צריך אור חכמה. בעצם הוא צריך אותו אבל בשביל מה? כדי להגיד שהוא לא רוצה אותו.

מתי אפשר להגיד על בן אדם שהוא באמת לא יקבל? תן לו כך שאתה לא תדע ואף אחד לא יידע, ונראה אם הוא ייקח או לא ייקח. לפי זה אתה יכול להגיד אם הוא מקבל או לא מקבל. זאת אומרת אור של חכמה חייב להיות בס"ג כדי שס"ג יגיב עליו ויגיד שהוא לא רוצה, לצורך זה. אבל אם ס"ג מתפשט עם אור חכמה למטה, אז למטה כלים דקבלה, נה"י דגלגלתא, סוף דלגלתא, הם יקבלו את אור החכמה הזה על מנת לקבל, ולכן ס"ג לא יכול לרדת למטה מטבור דגלגלתא.

יש לי תיאבון, רצון ליהנות לכמה מנות, בשר, דגים, אורז, סלט ומיץ. אין לי מסך לקבל על מנת להשפיע בשר ודגים, אלו תענוגים יותר מדי גדולים. אם אני אקבל אותם מבעל הבית, הם כל כך טעימים שאני לא אחשוב על בעל הבית, אני אחשוב רק על עצמי ואיך אני נהנה מהם. לכן אסור לי לקבל אותם, זה נקרא שאני משאיר את החלק הזה בי, את הסוף, ריק.

למה אני משאיר אותו ריק? כי התענוגים שאני יכול לקבל ברצונות שיש כאן הם תענוגים מאוד גדולים, יותר גדולים מהמסך שלי, ואם אני אקבל אותם אני פשוט אאבד את הראש, לכן אני לא מקבל.

אם ס"ג ירד וימלא את הכלים האלו עם אור דחסדים זה בסדר. מה זה "אור דחסדים"? זה רצון להשפיע. רצון להשפיע, אם אתה רוצה רק להשפיע, אז אתה יכול להיות בכל מקום, כי לא אכפת לך איזה תענוגים יש או אין, אני לא רוצה, זה לא שלי. אבל אם בתוך הס"ג יש אור חכמה, ויש בתוכו אור חכמה, למה? כדי שאגיד שאני לא רוצה אותו. מאיפה נולד ס"ג, בינה? מזה שהיה מלא באור חכמה ופתאום התחיל להרגיש שבאור חכמה יש גם את תכונת הבורא, את תכונת בעל הבית. אני מקבל את אור החכמה הזה ואני נהנה, אבל מי נותן לי את אור החכמה? הבורא נותן לי. מה הוא רוצה? הוא משפיע, אז גם אני רוצה להשפיע.

זאת אומרת, ס"ג, כדי לקבל את תכונת ההשפעה, חייב להיות מלא באור חכמה, אי אפשר לרצות לתת אם אתה לא מרגיש תענוג מזה שאתה מקבל. בגלל זה החכמה שלנו, על אף שאנחנו לומדים איך להשפיע לבורא, החכמה הזאת נקראת "חכמה הקבלה", כי אתה משפיע על ידי שאתה מקבל.

אז ס"ג לא יכול לרדת למטה מהטבור מפני שיש בו אור חכמה, אבל כשס"ג מתחיל להזדכך, והוא אומר, אני מסתלק, ואין, אני יותר לא מקבל את האור, אז האור שנכנס כאן, טעמים דס"ג, כשהאור הזה מתחיל לצאת אור החכמה מיד מסתלק. הוא הראשון שמסתלק, כי הוא האור הכי גדול, ונשאר רק אור דחסדים. בהסתלקות האורות מן הס"ג נשאר רק אור דחסדים. ואז האורות האלה, אורות חסדים, יכולים להתפשט למטה ולמלא את כל הכלים של הסוף דגלגלתא. כך אור דחסדים מתפשט (ראו שרטוט מס' 6).

ולמילוי הזה אנחנו קוראים בשם נקודות דס"ג. כי הסתלקות האורות נקראת נקודות, והאורות האלו של הנקודות יורדים למטה וממלאים את הנה"י דגלגלתא. כבר יש לנו למטה מטבור עד סיום אור דחסדים. זה כבר משהו, כי אמרנו שאם נמלא גם את החלק הזה דמלכות דאין סוף באור, זה יהיה גמר התיקון. אז הנברא יגיע לדרגת הבורא, לנצחיות, לשלמות, להכול, אנחנו לא מסוגלים אפילו לתאר היום משהו מזה. מה חסר לנו? למלא כאן את הכלים האלה באורות, וכבר ס"ג יכול לרדת ולמלא אותם באור דחסדים.

שרטוט מס' 6

אבל אור דחסדים זה נקרא תיקון הבריאה. למה הוא תיקון של הבריאה? כי אור דחסדים זה כוונה על מנת להשפיע, "אני רוצה לתת לך", זה נקרא תיקון. מטרת הבריאה שאני אקבל הכול. אז אחרי שיש לי אור דחסדים, אני יכול לקבל את הכול על מנת להשפיע. לכן אור דחסדים נקרא "תיקון הבריאה", ואור החכמה נקרא "מטרת הבריאה". סך הכול יש לנו במציאות את שני האורות האלו. כמו שיש כלי דקבלה וכלי דהשפעה, זאת אומרת רצון לקבל ורצון לתת, תענוג מלקבל ותענוג מלתת, אור דחסדים זה תענוג מהשפעה, אור דחכמה זה תענוג מקבלה. 

מה קורה הלאה? נקודות דס"ג ירדו למטה מטבור. ועכשיו אני רוצה להסביר דבר אחד, אנחנו מחלקים את הפרצוף לכמה חלקים, ראש, תוך, סוף. אנחנו יכולים להגיד תוך וסוף הגוף. בראש אנחנו אומרים שיש חמישה חלקים. בתוך וסוף יחד בגוף, יש חמישה חלקים. או שאנחנו מחלקים את התוך לחמישה ואת הסוף לחמישה. יש לנו הרבה צורות של התחלקות הגוף והראש. 

הכי נכון לחלק כאן את הגוף כך, שלוש הספירות כתר, חכמה, בינה הן ספירות של ראש. חסד, גבורה, תפארת הן ספירות של תוך. נצח, הוד, יסוד, מלכות הן ספירות של סוף. מה הן הספירות האלו? עדיין לא דיברנו על זה. 

תיכף נדבר מה זה ספירות (ראו שרטוט מס' 7). יש לנו בחינות שורש, א', ב', ג', ד'. יש לנו גם ספירות, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. והתחלקות לעשר ספירות נובעת מכך שספירת כתר היא 1, ספירת חכמה היא 1, ספירת בינה היא 1, אבל זעיר אנפין הוא 0.6, ומלכות היא 1. למה זעיר אנפין הוא 0.6? הוא לא ספירה מלאה, מפני שזעיר אנפין נולד מבינה, אין לו ראש. אין לו כתר, אין לו חכמה ואין לו בינה. הוא לא מחליט שום דבר. 

בינה מחליטה שהיא רוצה פעולה שנקראת זעיר אנפין. ואחרי בחינת זעיר אנפין, שהוא לגמרי לא עצמאי, נולדה מלכות שהיא עצמאית, שהיא רוצה לקבל ולמלא את עצמה וליהנות. לכן זעיר אנפין נקרא זעיר אנפין, קטן, קצת רוצה חכמה. מי מחליט שהוא רוצה חכמה? בינה. הוא בעצמו שום דבר. 

כל הספירות האלו נכללות אחר כך זו מזו. יוצא שבכתר יש את כל עשר ההבחנות, ובחכמה יש את כל עשר ההבחנות, ובבינה יש את כל עשר ההבחנות, אבל בזעיר אנפין יש לנו רק שש הבחנות. חסר לו כתר, חכמה, בינה ומלכות. ובמלכות יש לנו שוב את כל ההבחנות. כדי להדגיש שזעיר אנפין הוא קטן, אנחנו לא סופרים 10, 10, 10, 6 ו-10 אלא אנחנו סופרים לצורך הקיצור, כדי לקצר את השפה - כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות.  לכל אחד מהם יש 1 במקום 10, אבל בזעיר אנפין אנחנו אומרים שיש 6 במקום 10, להרגיש שהוא קטנצ'יק.

מה יש בזעיר אנפין? זעיר אנפין גם כלול מכתר, חכמה, בינה, אבל הם נמצאים אצלו לא כדי לחשוב, אלא כדי להבין את הפקודה שבינה נותנת לו. אז במקום כתר יש לו משהו קטן שנקרא חסד, במקום חכמה יש לו משהו קטן שנקרא גבורה, במקום בינה יש לו משהו קטן שנקרא תפארת, הוא בעצמו נקרא נצח, ומלכות שנמצאת בתוכו נקראת הוד. מפני שהוא כלול מכולם, מכל חמישה החלקים האלו, יש לו משהו שעושה את הסיכום, את הסך הכול, שנקרא יסוד. אם כך בזעיר אנפין אנחנו סוברים שיש שש ספירות או ו"ק. ו"ק נקרא ו' קצוות, שישה חלקים (ראו שרטוט מס' 7). 

שרטוט מס' 7

עכשיו נבין למה חילקנו את פרצוף גלגלתא לעשרה חלקים. כי כתר, חכמה, בינה, הם ראש, וחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הם יתר הספירות. יש בזה עמקות אדירה, אני מפחד להיכנס בה.

אני חוזר על העניין הזה. יש לנו הבחנות, שורש, א', ב', ג', ד'. במקומן אנחנו אומרים כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. זעיר אנפין כלול מ-6, מחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. חסד שלו דומה לכתר, גבורה דומה לחכמה, תפארת דומה לבינה, נצח דומה לזעיר אנפין, הוד דומה למלכות, ויסוד הוא סך הכול של החמישה הקודמים (ראו שרטוט מס' 8).

זעיר אנפין הוא קטן. יש בו חלק קטן מאוד מכתר, כמו כתר, שנקרא חסד, חלק קטן מאוד מחכמה שנקרא גבורה, חלק קטן מאוד מבינה שנקרא תפארת. זה פרצוף שהוא כמו כל הפרצופים רק בצורה יותר קטנה. 

יוצא שאם אנחנו לוקחים כל מבנה של פרצוף רוחני, זו יכולה להיות כל המציאות, או החלק הקטן ביותר שבה, לא חשוב, תמיד יש בו 10 ספירות שהן כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כתר, חכמה, בינה בדרך כלל נקראים ג"ר, ג' ראשונות, וחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, נקראים ז"ת, ז' תחתונות.

שרטוט מס' 8

חסד, גבורה, תפארת, הם כמו כתר, חכמה, בינה, ולכן אנחנו מחשיבים אותם לחלק מיוחד. כך חילקתי את גלגלתא, כתר, חכמה, בינה, הם ראש, חסד, גבורה, תפארת, הם תוך, ונצח, הוד, יסוד, מלכות, הם סוף. למה? כי החלקים כך מתחלקים לפי התכונות שלהם. איפה גלגלתא יכולה לקבל על מנת להשפיע? איפה שהיא באמת דומה להשפעה, לכתר, חכמה, בינה. אבל איפה היא לא מסוגלת לקבל על מנת להשפיע? בכלים הכבדים שלה, בכלים העבים שלה, נצח, הוד, יסוד, מלכות (ראו שרטוט מס' 8). 

אין בזה שום דבר מיוחד, זו פשוט חלוקה של כל פרצוף ופרצוף. אין יותר חלוקות. אבל העניין של זעיר אנפין הוא עניין מאוד דק, תצטרכו לחשוב על זה ולהתרגל אליו, ואחר כך תבינו. 

מאיפה זה נובע? מתוך שבינה דאור ישר החליטה שהיא רוצה להמשיך קצת חכמה בשביל בעל הבית, ומה שהמשיכה נקרא זעיר אנפין. למה זה יצא זעיר אנפין? למה בחינה ג' יצאה קטנה שנקראת זעיר אנפין? מפני שבינה החליטה, לא הייתה החלטה בתוך בחינה ג' עצמה. אלא מפני שבחינה ב', בינה לא רוצה לקבל, רוצה רק להשפיע, ואחר כך מתוך שהיא רוצה להשפיע החליטה שאולי היא קצת תקבל, אז יצא זעיר אנפין. יצאה הבחנה כזאת שהיא רק תוצאה מההחלטה של בינה, שיש בו רק תוצאה מהעליון, העליון מחליט ובו זה מתבצע.

לכן לזעיר אנפין אין כתר, חכמה, בינה, איפה שעושים חשבונות, אלא יש לו רק חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. מה זאת אומרת שיש לו את הספירות האלו, את החלקים האלו? יש לו קצת שכל כמו אצל קטן, רק כדי להבין מה הגדול אומר ומה הגדול דורש. אז במקום להגיד כתר, חכמה, בינה שיש בתוך זעיר אנפין, אנחנו אומרים שיש בו חסד, גבורה, תפארת.

יש כמה דברים ברוחניות, שאנחנו כשלומדים את הרוחניות ועדיין לא נמצאים ברוחניות עצמה ולא מרגישים, קשה מאוד להבין אותם, בכלל בלתי אפשרי לפעמים להבין. כי החומר שאנחנו לומדים, ובכלל מה שאנחנו לומדים בחיים שלנו, אם אנחנו לומדים על דברים שהם נמצאים לפנינו, אז יש לנו במשהו לתאר לעצמנו, יש לנו דמיון, איכשהו להשוות עם כל מיני דברים, ואילו כאן אנחנו לומדים על דברים שהם נעלמים. אתה לומד היום, מחר הכול נעלם, כאילו לא למדת כלום. אתה רוצה לתפוס את זה, להבין, אתה לא יודע ממה להתחיל, איפה נקודת האחיזה. כך זה יהיה כל עוד האדם לא יקבל הרגשה רוחנית מינימלית. הרגשה רוחנית מינימלית כבר כלולה מעשר ספירות, יש שם את כל האלמנטים של כל המציאות, ואז כבר הכול יתחיל להיות ברור ולהסתדר. 

עד אז, זה ממש בחושך, כמה שאתם תשמעו זה הכול ייעלם, כמו שממש לא היה. אבל בלי שתלמדו ובלי שתשקיעו בזה המון כוח לדעת ולהבין ולשרטט, בלי זה אתם לא תגיעו, כי היגיעה היא בעצם זאת שמזמינה את האור מקיף. כמו שאתם זוכרים, אנחנו קראנו את זה באות קנ"ה בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, שהוא כותב שבזמן שאדם לומד קבלה, הוא מעורר על עצמו אור מקיף. אתם זוכרים מה זה אור מקיף? מה שנשאר מבחוץ ולא ממלא אותו. אז סביב הנשמות שלנו יש 100% אור מקיף, אין לנו אור פנימי. איך אפשר לעורר אותו שהוא יאיר לי חזק יותר? רק על ידי שאני ארצה אותו, איך אני ארצה אותו? רק על ידי זה שאני אתחיל ללמוד. מי שלא לומד בבית, לא יעורר על עצמו אור מקיף, פשוט חבל עליו. החברים שלו יתקדמו והוא לא. חייבים לעבור על קלטות או על ווידאו הרבה פעמים על כל שיעור ושיעור. 

ובהתחלת השיעור אני שואל, אני לא רואה שום שאלות. זה באמת נכון. אדם שמתחיל ללמוד, הוא נמצא באיזה מין ערפול, זה טבעי. מפני שדווקא אין לו שום התקשרות עם הרוחניות והוא מאוד מבולבל ועוד לא יודע איך לסדר את עצמו עם הרוחניות, באיזה קשר, איך להסתדר עם זה, איך להיות שייך לא שייך. זה נורמאלי, זה בסדר. אבל התקופה הזאת יכולה להימשך חודשים ויכולה להיגמר אחרי כמה שבועות. 

שוב, זה תלוי רק ביגיעה. אל תפחדו להתבלבל. אל תפחדו ללכת כמה ימים מבולבלים כאלה, שכאילו אתם לא יודעים איפה אתם נמצאים, באיזה עולם. זה בסדר. זה יסתדר ויעבור מהר, ואז אתם תראו עד כמה אתם יכולים לחיות בשני עולמות יחד, ולהרגיש את כל המציאות העליונה והתחתונה יחד וממש לעכל את הדברים. אבל הדרך לזה היא רק ביגיעה. 

תלמיד: איך אני אדע שאני נמצא ברוחניות?

כשאתה תהיה ברוחניות אתה תדע. אין שאלה על זה.

תלמיד: כמה אנשים בעולם ברוחניות?

יש. כשאתה תצא לרוחניות, אז אתה תראה שיש עוד חוץ ממך.

תלמיד: על פי ההסבר שלך במעבר בין בינה לזעיר אנפין, אתה אומר שבינה לקחה בשביל זעיר אנפין את ההחלטות והוא רק התוצאה. אבל בפתיחה, למרות שבינה נחשבת לכלי זך יותר מזעיר אנפין, אז ככל שהכלי עצמאי יותר, הוא פחות זך.

בינה מחליטה הכול בשביל זעיר אנפין. זעיר אנפין הוא תוצאה מהבינה. הוא נקרא בן כלפי בינה, אבל הוא נקרא באמת תכונה יותר תחתונה מהבינה, מפני שמשתמש ברצון לקבל. ובינה לא.

תלמיד: אבל בינה החליטה את זה בשבילו.

לא חשוב. אבל היא החליטה כדי להשפיע ולתת, והוא כבר תוצאה ומקבל. נלמד את זה, זה יש המון פרטים. 

תלמיד: אמרנו שבכל אחד מה הראשונים, כתר, חכמה, בינה וגם במלכות, יש עשר ספירות. זה העשר ספירות האלה?

כל אחד כלול מכולם. אנחנו נלמד את החוקיות הזאת. כל הבחינות כלולות מכולם. זה כמו שתא אחד של הגוף יודע איך כל הגוף חי. ובו תלוי כל הגוף. ככה בנויה המציאות. מפני שהאורות עוברים מלמעלה למטה לפי העביות ,וממטה למעלה לפי זכות המסכים. ואז כולם מתקשרים עם כולם, מזה יוצאים כל החוקים הרוחניים וכל החוקים הגשמיים, וכל אחד תלוי בכולם וכולם בכל אחד. 

אז לכן אנחנו מדברים על זה שכתר וחכמה ובינה ובמלכות הם כלולים מ-10 נקודות, מה שנקרא. וזעיר אנפין כלול רק מ-6 נקודות. כתר, חכמה, בינה ומלכות כמעט לא נמצאות בו, אלא נמצאות במידה קטנה מאוד. מה שנוסף בו זה רק ספירת היסוד. אנחנו נלמד עליה במיוחד כי ספירת היסוד זה אוסף של כל יתר הספירות כדי למסור את זה למלכות. 

תלמיד: מאיפה פרצוף ס"ג מקבל אור חסדים שעובר את הטבור ונכנס עד סיום?

האור שלא נמצא בפרצופים, אלא מחוץ לפרצופים, זה לא אור חסדים וזה לא אור חכמה, זה אור פשוט. כי מה זה נקרא אור חסדים ואור חכמה? צורת ההנאה שאני נהנה, ככה היא נקראת או חסדים או חכמה. אם אני נהנה לאכול מאותו עוף בעולם הזה, זה נקרא "הנאה שלי מקבלה". ואני יכול ליהנות מאותו עוף שאני נותן לך, וזה נקרא "הנאה שלי מהשפעה". אז העוף נשאר אותו עוף, התענוג נשאר אותו תענוג מבחוץ. כשאני מקבל את התענוגים, אני מבדיל, או שאני מקבל את התענוג כאור חכמה, או שאני מקבל את התענוג כאור דחסדים. הכלי הוא הקובע.

לכן, אתה שואל איך יכול להיות שפרצוף ע"ב כולו חכמה, ופרצוף גלגלתא גם כן, ופתאום מגיע לס"ג אור דחסדים? הם מעבירים ע"ב וגלגלתא מאינסוף אור דחסדים? אין דבר כזה להעביר אור חסדים או אור חכמה, אלא ס"ג לפי צורת העבודה שלו, לפי התענוג שהוא רוצה, בשבילו האור אינסוף שמקובל בו מורגש כאור של השפעה, אור של חסדים. ומחוץ לכלי - אור אינסוף. 

אין שום הבחנות באור מחוץ לכלי. לכן, אם אתה תגיד לי על הבורא שלא נמצא בתוך הנברא, הבורא הזה שלא בתוך הנברא נקרא "עצמותו", שאנחנו לא יכולים לקרוא אותו באף מילה, ואין לנו בזה שום השגה, אלא מזה שאנחנו משיגים אותו, שהוא נכנס בתוכנו, אז אנחנו יכולים להגיד עליו כמה מילים לפי ההשגה שלנו.

לכן הפעולות שאנחנו עושים, שאנחנו מקבלים את האורות בפנים, זה נקרא "פעולות התגלות האלוהות", "התגלות הבורא". 

תלמיד: איך זה מתקשר לביטוי הגשמי של תפילין, ציצית?

זה לא מתקשר לדברים כאלה בכלל. מה יש בין האורות האלה שעליהם אנחנו לומדים והכלים, לבין התפילין או הציצית שלך? אין שום דבר. סתם עשית אותם מכל מיני דברים. אחר כך נלמד שיש ענף ושורש אתה יכול לקרוא על זה בחלק א', הסתכלות פנימית, תלמוד עשר ספירות. שם הוא מסביר את זה. 

יש עולם רוחני, תחתיו יש מחסום, ולמטה יש עולם גשמי. מה שיש בעולם הרוחני, יורד לעולם הזה, ונותן כאן כל מיני תוצאות גשמיות. כל דבר ודבר שיש ברוחניות, מופיע גם בגשמיות, ונותן כאן תוצאות. התופעות הרוחניות נקראות שורשים, והתופעות בגשמיות, התוצאות מהן, נקראות ענפים. 

אז יש לנו שורש למעלה, וענף ממנו מלמטה. ועל כל פרט ופרט שבעולם הזה יש לך שורש שיורד אליו, וקובע מה הענף שלו. מי זה יהיה? מה זה יהיה? באיזה צורה? באיזה אופי? איך יתקיים? איך יתקדם? למה יגיע? את הכול קובע השורש הרוחני לענף הגשמי. ואנחנו שקיימים בעולם הזה, כולנו קיימים בעולם של ענפים, לא בעולם של שורשים. ועד כדי כך שעד שלא נגלה שיש איזה שורש גם למעלה, אנחנו לא נבין את הסיבתיות שיש כאן, את החוקיות שיש כאן, ונחשוב שזה ככה. 

ידיעת ענף ושורש היא בעצם ידיעת חכמת הקבלה, זו חכמת ההנהגה. אז יודעים מה נמצא למעלה, מה צריך לרדת למטה, ומה הדברים שעלולים לקרות. הכול מתברר רק מתוך שמשיגים את השורשים, ואז בהתאם, כשמשיגים את השורשים מתחילים לדעת מה השורש רוצה מאיתנו. ואז כבר למטה אנחנו יכולים מראש לעשות כל מיני פעולות כדי להקדים את התגובה והפעולה של השורש, לעשות את המעשים, ולגרום להתפתחות יותר נכונה, יותר טובה, יותר יפה, יותר נוחה, ונעימה. זה בעצם כל העניין. 

עכשיו, כמו שאמרתי, מכל השורשים יש לנו בעולם הזה ענפים. ולכן בעולם שלנו יש מושג כזה של מצוות, אבל המצוות של העולם הזה, הן שוב, דברים שאין בהם שום קדושה, חוץ מזה שהן שייכות לשורש הרוחני. 

זאת אומרת נגיד יש ציצית, תפילין, אלה אורות שמתגלים בעולם האצילות בזמן הגדלות. יש עולם אצילות כזה למעלה, עולם מאוד חשוב וגדול, ובעולם האצילות יש פרצוף זעיר אנפין, כמו שלמדנו כאן. וזעיר אנפין מקטן הופך להיות גדול כמו כתר, חכמה, בינה. כאן אנחנו לומדים שהוא קטן מהם, ושם בעולם האצילות הוא הופך להיות כמוהם. 

אז בזמן שהוא נעשה כמוהם, יוצאים מתוכו הרבה אורות החוצה, והאורות האלה נקראים תפילין. אותו הדבר עם הטלית, אור מקיף שעוקף את זעיר אנפין בזמן הגדלות, גם אצלנו זה אחרי י"ג שנה, וכן הלאה, נקרא טלית. כל החוקים, וכל החגים, כל מה שנלמד ברוחניות, אתה תראה איך זה מתגלגל לעולם שלנו בחיצוניות, בגשמיות. 

מה שאנחנו עושים כאן לא משפיע בחזרה לרוחניות. אין שום קשר. בין שאתה תקיים כאן מצוות גשמיות, בזה אתה לא יכול להשפיע למעלה, אתה יכול להשפיע למעלה רק אם יהיה לך מסך. מסכים זאת ההשפעה, לא סתם מה שנקרא עבודה ידנית, בידיים, או בפה. אם אתה באחד מהרצונות שלך, אפילו בהכי קטן, תוכל להרכיב מסך, כוח התנגדות לקבל רק על מנת לתת לבעל הבית, להחזיר לבעל הבית כמו שדיברנו בדוגמה שלנו על האורח ובעל הבית, אז יתגלה לך קשר עם בעל הבית, וזה כבר נקרא שעשית מצווה. 

מצווה זה נקרא קיום של חוקים רוחניים על ידי מסכים. זה בעצם עניין מצווה. מה זה נקרא שזעיר אנפין גדול, ומניח תפילין? שעל ידי עבודה פנימית הוא מגיע למצב גדלות, עושה זיווג דהכאה עם האור העליון שבא אליו, עד כדי כך שבמצב גדלות הוא מתחיל בעצמו למסור את האורות שלו החוצה, שנקראים תפילין. אם תגיע למצב כזה, כמוהו, זה נקרא שאתה באמת מניח תפילין במובן הרוחני. ומה שאתה עושה? אתה סתם לוקח קופסה עם עורות כאלה, ועושה איתה דברים. 

אמנם שיש בזה דבר מאוד מיוחד כשאנחנו עושים את זה, מפני שאם אתה קודם קושר את הדברים האלה לבורא, אתה כבר מתחיל להזמין אורות מקיפים עליך, כמו בזמן הלימוד. אם אתה עושה את זה סתם, אפילו כמו שלימדו אותך לעשות, אתה בכל זאת דרך הענפים קשור לשורשים, וזה שומר עליך, אבל לא מקדם אותך, כי ההתקדמות היא רק על ידי בניית מסכים. 

לכן בזכות זה שכל אלפי השנים שמרנו על מצוות, על ידי זה נשמרנו, אבל לא התקדמנו ברוחניות, רק נשארנו כמו העם בלבד, בגלל זה הקיום הזה נקרא דומם דקדושה. עוד נדבר על זה הרבה, אי אפשר להסביר זאת בכמה מילים או ב 10-15 דקות להבין את הדברים האלה.

אל תקחו מכאן שום תוצאה, אל תתחילו להוציא מזה דברים, ולהבין משהו, זה מאוד קשה. כמה שאני מסביר זה לא מובן לאנשים, כי כדי להבין את זה, צריכים להגיע באמת לדרגות רוחניות. 

אחרי כל החכמות, קח דוגמה ממני, אני עושה גם את זה וגם את זה. אם אתה כבר שואל, אם כן או לא, אז קח דוגמה. כי להבין זה ייקח הרבה זמן. בשביל זה צריכים להבין את כל המציאות, איך היא מתחלקת לשני חלקים, איך עוברים את המחסום, איך זה משפיע מלמעלה למטה, מכל ההשגחה. אז בסופו של דבר זה מה שאני חושב, ואפילו בקורס הקטן הזה, עוד נדבר על זה.

תהיו בריאים.

(סוף השיעור)