שיעור בוקר 10.02.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: להגדיל את גדלות הבורא בעינינו

נעשה היום תוספת קטנה. קודם כל נחשוב על החברים שלנו שנמצאים עכשיו בכל מיני עבודות הכנה לכנס המדבר והכנס הגדול. עשרות חברים יצאו עכשיו מכאן לכל מיני תורנויות ועבודות כלליות, זה דבר אחד. ודבר שני שהוא יותר פנימי, שנחשוב על מה שדיברנו בימים האחרונים איך לשייך הכול לבורא, שכל הסיבות וכל מה שקורה, הכול בא ממנו. לא ממה שבא אלי מחוצה לי, אלא גם ממה שמתעורר בי, מתוכי, הכול בא ממנו, הוא הסיבה היחידה לכל השינויים הפנימיים והחיצוניים, ואני בסך הכול צופה או עֵד למה שקורה.

ולכן אנחנו גם רוצים להתייחס למה שקורה לי בפנים ומה שקורה מחוצה לי אך ורק דרך העשירייה. מה זאת אומרת? שהבורא פועל עלי דרך העשירייה להרגשה ולהבנה האישית והפרטית שלי ואני מאתר אותו ומשייך לו כל מה שקורה לי דרך העשירייה שלי, וכך אני אהיה מכוון אליו גם בכניסות אלי וגם ביציאות ממני דרך העשירייה, והעשירייה היא כצינור, כמתאם ואז אני בטוח מכוון את עצמי יותר נכון, יותר מדויק לבורא, או כמו למקור שאני מתאר במוחא וליבא, או כמטרה שאליה אני משייך את כל המציאות.

קריין: קטע מס' 13 מתוך רב"ש ג', "ענין שמחה".

"ענין שמחה הוא העדות. היינו באם האדם מתגבר בענין אמונה, להאמין בהשם טוב ומטיב, שאין למעלה הימנו, אף על פי שבמצב, שבו הוא נמצא עכשיו אין לו במה לשמוח, היינו להיות מאושר, ומכל מקום הוא מתחזק את עצמו ואומר, שה' יתברך משגיח עליו בבחינת טוב ומטיב. ואם האמונה שלו היא באמת, ממילא הדעת נותן, שהוא צריך להיות מאושר ולשמוח, ושיעור השמחה מעידה על מדת האמת, שיש באמונה שלו. ובזה יש לפרש מה שמספרים על רבי אלימלך, שהיה אומר, כשיבוא לעולם האמת ויאמרו לו, שיכנס לתוך הגיהנום, אזי הוא יגיד, אם זהו רצון ה' יתברך, אזי הוא יקפוץ. היינו כנ"ל שזה בחינת השגחה הטוב ומטיב, ונמצא שהוא תמיד בשמחה."

(רב"ש - ג'. מאמר 805 "ענין שמחה")

נניח שעכשיו אנחנו לא נועם אלימלך ולא לפני הגיהינום ולא לפני דברים קשים אלא [משהו] יותר קל. אני עכשיו מרגיש מבולבל, ושמים לפניי כאלה דברים שאני לא יכול לעכל אותם, בלב אני לא יכול להרגיש אותם ממש לעומק, מרגיש עד כמה שאני נמצא בהרגשות כאלה מעורפלות ומבולבלות. גם במחשבה אני מבולבל ומעורפל. ואני לא יודע מה רוצים ממני, כמו ילד שאתה אומר לו משהו, והוא לא פותח את הפה והאוזניים לא קולטות מה שאומרים לו. זה לא חשוב לי. זה לא חשוב בכלל, כי לא ברגש ולא בשכל הנוכחיים שלי אני הולך לקלוט הבחנות רוחניות אלא אני צריך [להתחבר] דווקא על פני הבלבולים האלה וחוסר האונים. זה עוזר לי ובכוונה אני מרגיש כך את ההשגחה מלמעלה, שאני דרך הבלבולים, דרך אי ההבנה וחוסר ההרגשה, ארצה להידבק בו כבסיבה לזה. ואז אני פותח ערוץ חדש של קליטה, לא דרך הרגש והשכל שלי אלא בצורה קצרה שאני מחובר אליו וזהו.

וזה מה שכאן הופך להיות לערוץ החדש, לצינור החדש, לקשר החדש שיש לי עם הבורא ואז אני מבין ומרגיש את כל מה שהוא רוצה לתת לי, לפי מידת הדבקות שלי מעל הבלבול בהרגשה ובהבנה.

סדנה

איך אנחנו מסדרים ערוץ כזה, צינור כזה אל הבורא, דווקא בזכות זה שהוא מבלבל אותנו ברגש ובשכל ומחייב אותנו בזה שאנחנו ניצור עימו ערוץ חדש?

*

קריין: קטע מס' 14, מתוך רב"ש ג', "עבדו ה' בשמחה".

"הזהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'.

וכאן מתפתחות ב' הבחינות:

א. בזה שאין לו הרגשת גדלות המלך צריך להצטער.

ב. צריך להיות בשמחה בזה שכל הצער מהחסרונות על רוחניות, ולא כמו שאר אנשים, שכל חסרונות, שמהם מצטערים, הם רק על על מנת לקבל.

וצריך לדעת, מי הוא שנתן לו לאדם את הידיעה הזאת, שצריך להצטער על רוחניות. ומזה הוא צריך להיות שמח, שה' שלח לו מחשבות של חסרון רוחני, שזה בעצמו נקרא ישועת ה'. ולכן הוא צריך לשמוח."

(רב"ש - ג'. מאמר 42 "עבדו ה' בשמחה")

איך אנחנו מייצרים מצב כללי בינינו, שישמור על כל אחד ואחד לא לעזוב את המחשבה על הסיבה היחידה לכל מה שקורה לו וכל הזמן להיות דבוק כך בבורא? זה תלוי בשדה -כוח שאנחנו מייצרים על ידי הקבוצה שלנו.

איך אנחנו מייצבים כזה כוח כללי שמחזיק את כל אחד ואחד בתוך השדה הזה, שכולו מחובר עם המקור שלו, עם הבורא. כי יש כבר בורא אחד לכולם ואנחנו כולנו נמצאים כמערכת סביבו?

*

קריין: קטע מס' 15, מתוך רב"ש ב', "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'".

"בשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

(רב"ש - ב'. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה – ב" 1990)

איך אנחנו מייצרים בתוך הקבוצה הכללית והעולמית שלנו, הרגשה שבכוונה הבורא מעורר בנו כל מיני דאגות, בעיות, בלבולים פרטיים וכלליים כדי שאנחנו נזדקק לפָנים, לחיבור, לדבקות?

איך אנחנו נהיה כל הזמן במודעות שכל הצרות והבלבולים באים אך ורק כדי לזרז אותנו להגיע לגילוי, לדבקות? זה ברור בעצם, רק איך אנחנו נחזיק כזה שדה כוח, שמיד כשאני נופל לכזה דבר, הכוח הזה מכוון אותי נכון. כי בזמן שאני נופל אין לי שום שליטה. איך אני אפול למשהו שהכנתי קודם עם החברים, ואז אני כבר מתקדם נכון קדימה ולא נמצא בכל הבלבולים והפחדים, והכול זה במוחא וליבא ומי יודע עד מתי. איך בונים כזאת כרית ערבות, ביטחון?

*

איך אנחנו לוקחים מהבורא את כל התפקידים שבהם הוא מגלה לנו את כוח הרע, שהוא מגלה לנו כל מיני בעיות במוחא וליבא, סכסוכים למיניהם, בעיות בעולם, בעיות אצלנו, בתוך האדם, בסביבה הקרובה שלו, איך אנחנו לוקחים ממנו את התפקיד הזה וגם מעוררים את עצמנו לא כמו שהוא מעורר אותנו, אלא [בדרך אחרת] במקום בהתעוררות השלילית שלו?

*

אנחנו יודעים שאנחנו מתפעלים מהפחד. זה עובד כנגד האגו שלנו הכי חזק וקצר. אולי זה יעזור לנו. איך אנחנו יכולים להפחיד את עצמנו? אולי זו הדרך? לפני שזה מגיע מהבורא בכל מיני צורות של בעיות ובלבולים, איך אנחנו נעשה את זה? זה ילך כך או לא?

כלפי הילדים אנחנו כך עושים לפעמים. בכל פנייה חינוכית שלנו יש איזה מין פחד, בעיה, תמריץ כזה שלילי, שאם לא תעשה כך אז לא תדע. אז איך האחרים? אז עוד משהו? איך אנחנו בונים תמריץ? לא לחכות מהבורא אלא אנחנו רוצים לקחת את הכול ממנו. זו הדרך. שתי המושכות, ימין ושמאל חייבות להיות בידינו.

כל אחד חצי מילה, פתאום אתם תראו שזה מתבהר.

*

אחרי שאנחנו מתארים לעצמנו איך אנחנו יכולים לעורר את עצמנו על ידי כל מיני פחדים, קנאה, כל מיני בעיות ולהתקדם מתוך זה שאנחנו בעצמנו כאילו מעוררים את השחר בצורה כזאת, את החושך, אולי אנחנו נעשה את זה בצורה אחרת, ולא שהפגיעה בכבוד הבורא מביאה לי פחד? איך אני בוגד? איך אני עוזב אותו? איך אני חושב בזמן שאני רוצה להתקדם אליו מעל הכוחות השליליים אפילו? איך אני אעשה את זה בצורה חיובית שאני אדאג לו? זאת אומרת לא שבי נמצאות כל מיני הבחנות שליליות ואני רוצה להתקדם אליו, אלא לא חשוב מה שנמצא בי, העיקר שעליו אני חושב, ולא איך אני פוגע בו? איך אני עוזב? לא מכבד? לא משתוקק? לא דואג? אולי מתוך זה אני אמצא תמריץ להתקדם אליו יותר ויותר, כדי לאתר אותו כל פעם יותר ויותר?

איך אנחנו עושים בחינה כזאת, שלא לעורר בי כל מיני תמריצים כדי להתקדם אליו, אלא לעורר בו משהו שאני אהיה מכוון אליו?

שכל אחד ישתדל למשש ככה בפנים, ותדברו יחד.

*

שאלה: כשהחבר נמצא בירידה ואנחנו דואגים לו, ומגיעים לאיזה הסכמות בינינו לגבי מה אפשר לעשות. האם אפשר כאן אולי להגזים ולא להשאיר לו מקום לעבודה, או שכן צריך להשאיר לו מקום לעבודה ולהתפתח מזה, או שצריך בכל הכוח לעשות כל מה שאפשר וזהו? איך נכון לשקול כאן ולהחליט?

צריכים לרדת למצב שלו כמה שניתן ויחד עימו לעלות בהדרגה. ואז הירידה שלו היא תהיה כהזדמנות שלנו לקבל אותה לעלייה. וזה שהוא עולה על ידינו זה לא שהוא עושה את זה חינם, אלא מתוך זה שעשה מאמצים קודם להתקשר אלינו. ובזמן הירידה הוא איבד את הקשר, אז אנחנו מצידנו מחיים את הקשר הזה והוא יוצא יחד איתנו.

זאת אומרת עובדים בצורה כזאת כמו בוכנה, למעלה למטה, למעלה למטה. כל אחד שבירידה הוא מקבל תוספת אגו שנגלה מהשבירה ואז אנחנו עוזרים לו, וכך עבור כל אחד ואחד. עשירייה חייבת לעבוד עבור כל אחד ואחד. בעצם אם אנחנו עובדים נכון, כמו שכתוב "אין אסיר מוציא את עצמו מבית האסירים", אף אחד לא יכול לעזור לעצמו, אלא אנחנו כל הזמן עובדים עבור כל אחד ואחד. אנחנו, הכוונה עשירייה. לכן זאת עבודה קבוצתית ולא עבודה פרטית. הפרט בשבילנו הוא רק כמעורר לעבודה בעשירייה.

שאלה: איך יראה מסייעת לנו להימצא בדבקות עם הקבוצה ועם הבורא?

כמו שהזוהר אומר, יש שלושה סוגי יראה, יראה מהעולם הזה, יראה מהעולם הבא ויראה מדבקות בבורא, היינו אם אני עושה לו נחת רוח. אנחנו צריכים כל פעם לעבור את כל היראות אלו, בכל פעם. אם זו ירידה, אין ברירה, אתה נופל לבהמה ואז אתה חייב לעלות דרך יראה ראשונה ושנייה עד השלישית, וזה הכול ודאי כמו שעכשיו דיברנו בשאלה הקודמת, רק על ידי עשירייה, כי "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים". והיראה הבהמית הופכת להיות לפחד בוא נגיד, הפחד הבהמי הופך להיות ליראה א-לוהית, האם אני מכבד, האם אני מעלה את הבורא בתוך הכלי של החברה למצב הכתר.

שאלה: אנחנו כעשירייה רוצים לבחור קריטריון שביחס אליו נבדוק את ההתקדמות שלנו יום יום עד לסוף השבוע, עד לכנס. איזה קריטריון כדאי לבחור?

זאת שאלה לכם, לא לי. אני לא רוצה לענות. טוב שאתם תחפשו. תגיד לנו עוד הפעם את השאלה.

תלמיד: אנחנו רוצים כעשירייה לבחור קריטריון, שבסוף כל יום נוכל לבדוק את ההתקדמות שלנו ביחס אליו עד לסוף השבוע, עד לכנס. איזה קריטריון זה?

סדנה

איזה קריטריון אנחנו צריכים לקבוע ולחדש יום יום לכניסתנו הנכונה לכנס כעשירייה? זו שאלה אקטואלית לכולם.

כשאתם מגיעים נגיד בעוד חמש דקות לתוצאה, תרשמו את התוצאה הזאת, אולי אני אשאל כמה קבוצות מהי התוצאה שלהם, ואנחנו נבדוק את זה מחר, מחרתיים, איך זה משתנה. תרשמו את השאלה ואת התשובה שתקבלו היום, נבדוק את זה מחר, מחרתיים, כך עד זמן הכנס ואולי גם אחר כך.

איזה קריטריון אנחנו בודקים בעשירייה שלנו בהכנתנו לכנס, או לפי איזה קריטריון. איך להגיד נכון?

תלמיד: איזה קריטריון אנחנו צריכים לקבוע בעשירייה שלנו ולחדש בכל יום לכניסתנו הנכונה לכנס?

יפה. תרשמו את השאלה ואת התשובה הקבוצתית שתקבלו עכשיו, וגם מחר ומחרתיים נחזור על זה.

*

מה אתם עוד ממליצים לעשות בעשיריות כהכנה לכנס? איזה תרגילים, איזה הכנות?

תלמיד: ממליצים לעשות תורנות רמח"ל וגם פגישות בזום. יש חברים שעושים הכנה מ-2 עד 2:30 בזום בשלוש שפות.

יש כזאת פגישה מ-2 עד 2:30?

תלמיד: כן, בזום העולמי.

מעניין. טוב. לא ידעתי.

תלמיד: כל הזמן לעורר את החברים ולהזכיר להם אם עדיין הם לא הזמינו מישהו שיכולים להזמין לכנס, להזמין אנשים לכנס.

זה נכון, זה בטוח טוב. זה גשמי, זה נשאר, אם באים עוד כמה אנשים בעקבותיך זה הרווח שלך, זה הכלי שלך שכבר נמשך אחריך. זה מאוד חשוב. זה רווח נקי. שאתה סוחב עוד אנשים זה רווח נקי. "מכל תלמידי השכלתי", הכוונה היא בזה גם כן. שכל האנשים שגרמת להם קשר עם הבורא, הם כבר שייכים לך. מהבחינה הטובה הם שייכים.

תלמיד: יש הזדמנויות שהחברה מאפשרת בצורה כללית לעסוק בהם. לדוגמה היום, אני בטוח שכל עשירייה שתצא לקבוצות עם החברים בכלי העולמי זו תהיה הכנה הכי טובה לכנס.

היום אין לכם כאן ישיבת חברים.

תלמיד: אני קצת אדייק את זה. יוצאים רכבים בודדים, אולי נגיע למשהו כמו 12 קבוצות, בכל רכב יהיה נהג מפתח תקווה ועוד חבר מהכלי העולמי במינימום, יכול להיות שיהיו קצת יותר, אבל בסך הכול תתקיים פה ישיבת חברים חגיגית עם עשרות חברים מהכלי העולמי. רוב החברים נשארים כאן. יש גם המון פעולות נוספות של הפצה והתכללות בהכנה לכנס. אנחנו מזמינים כל מי שרוצה אבל לא בטוח שנאפשר לכולם כדי להשאיר את כל שאר הפעילויות במצב טוב ומעלה.

תלמיד: יש באמת עניין של אחריות ודיוק במשימות. אז היום חברים יוצאים לקבוצות וזה בסדר עדיפות ראשון. אחר כך יש טלמרקטינג, אנשים יבואו ויעשו טלמרקטינג לכל החברים שאנחנו רוצים להביא, ויש ישיבת חברים. נשים אם הן רוצות יכולות לצאת לחלוקת עיתונים, אבל עיקר חלוקת העיתונים לא תהיה היום אלא תהיה בימי שני, שלישי ורביעי.

אז היום סדר העדיפויות הוא קודם כל, מי שהוזמן לצאת לקבוצות עם הכלי העולמי, זו חגיגה של פעם בשנה, אין דבר כזה יותר, זה בעצם היום האחרון שאנחנו יכולים לעשות את זה. אחר כך טלמרקטינג, כי באמת לא תהיה הזדמנות אחרת להזמין חברים, והשתתפות בישיבת חברים. חלוקת העיתונים תהיה בימים הבאים.

קריין: קטע מס' 16 מתוך רב"ש ב', "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה"

"האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות. כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

אני חושב שזה כבר ברור לנו. גם העליות וגם הירידות ודאי שהן ממקור אחד, אלא אנחנו צריכים לעבוד על זה עד כדי כך שלא חשוב לנו אם זו עליה או ירידה, אלא זו הזדמנות עוד ועוד להעלות את הבורא כמקור לכל מה שקורה במציאות, מקור של כל המציאות.

שאלה: קראנו שאדם מרגיש מעצמו שה' מקרב אותו. השאלה, איך הוא מרגיש? איך זה מתגלה?

בינתיים במאמצים ללא הרגשה, עד שאתה תפתח כלי הרגשה. על ידי זה שאתה עושה מאמץ אתה מפתח חוש להרגיש את הבורא שנמצא לפניך, אחריך, מסביבך, מלמעלה למטה, אחר כך בך בכל מיני רצונות ומחשבות, עד שכבודו מלא עולם ואין מקום פנוי ממנו. זה על ידי התרגילים, המאמצים שנקראים "יגיעה". והיגיעה הזאת צריכים לעשות בעשירייה, יחד כולם שאתה מסדר כך.

תלמיד: במצבים האלה של עליות וירידות יש בהם כדי לקרב אותנו לבורא, איזה סוג של תענוג, צריך להיות תענוג גם בעליה וגם בירידה.

זה לא אסור, זה לא אסור, אם אני נהנה. תלוי אם התענוג שלי הוא מניתוק או מדבקות, אבל ליהנות זו מטרת החיים, מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו.

תלמיד: המשמעות של זה היא איזו דואליות.

לא. לשם מה אתה עושה את הפעולה, כדי ליהנות או ההנאה היא תוצאה מהפעולה, ולא המטרה אלא התוצאה, התוצאה כבדיקה ועל ידי זה אני בודק האם באמת אני נמצא בזה, כל עצמותי תאמרנה שכן יפה, הגעתי, עשיתי פעולה בשלמות.

תלמיד: זאת אומרת שבכל מקרה מה שמסובב זו לא המטרה אלא הגילוי, מה שמסובב אותנו לבורא.

אני עושה כדי לעשות נחת רוח לבורא?

תלמיד: כן.

כשאני עושה נחת רוח לבורא ואני נהנה מזה, אז זה סימן שהפעולה שלי היא בשלמות.

תלמיד: אבל לא כל אחד מוצא את ההנאה שלו לשרת.

אנחנו לא מדברים כך, אנחנו מדברים רק על מה שצריך להיות. נקודה.

שאלה: איך המקובל מתאר את המציאות כל הזמן מתרגם אותה לשמחה וכל הזמן לעליה, איך הוא רואה אותה?

אם זה מהבורא. אני לא מקובל אני לא יודע, אבל אני שומע ככה, רואה מה שכתוב, אם הכול בא מהבורא וטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, לא יכול להפריע לו אף אחד והוא מפזר רק דברים טובים לכל הנבראים, אז מה יכול להיות רע? רק בגלל שאני כמו ילד רע לא רואה שרוצים את הכול בשבילי. ההורים רוצים את הכול לתת לי, לעשות לי, לחנך אותי ממש ב-100% שיהיה לי עולם טוב ואני לא מסכים לזה, בגלל אי ההסכמה שלי העולם ניראה רע.

תלמיד: אז ההסכמה היא קודם כל הבסיס.

כן. זה נקרא הכנעה ואחר כך הסכמה. יש כמה דרגות בזה.

תלמיד: והשמחה הזו היא משהו שאנחנו יכולים מהדרגה שלנו לתאר? מה זה סוג השמחה הזו שמדובר עליה?

שאני נמצא קודם כל בעולם שאני איתרתי אותו כעולם שהוא מטרתי, שיש לו התקדמות, ולא הכול נגמר בזה שחיים למטרה, מתים למטרה וסתם הכול הלך, אני מקבל מזה הרגשת הנצחיות, אפילו בצורה אגואיסטית, בצורה מעל האגו בעל מנת להשפיע, שם בכלל נפתח לך באמת אין סוף, מרחב שאתה לא ציפית בכלל שזה הכול שלך.

תלמיד: אם אני רוצה שהחברים יחוו כזו שמחה, מה אני רוצה שהם יחוו?

אתה צריך רק דבר אחד להגיד לעצמך, מה שנראה לך עכשיו אתה צורת התפיסה הזאת היא לא נכונה, אלא מה שנראה לך החברים זה אתה האמיתי, זה מה שקורה לך בהרגשה שלך, איזה עיוורון או סטייה בתפיסה, שאתה לא מסתכל בצורה נכונה על המטרה הנכונה. אתה רואה משהו לא נכון, ואתה האמיתי זאת העשירייה, אבל עכשיו היא לא נראית לך כך, אבל זה אתה כולך והבורא בפנים, וזה שאתה רואה את עצמך לבד זה רק כדי שתתקן את התפיסה שלך, תגדיל אותה פי תר"ך פעמים.

שאלה: איך לבצע בעצם את הבדיקה הזאת שיש הנאה מזה שיש נחת רוח לבורא בעשירייה כלפי החברים?

אם אתה עושה את זה לחברים אתה צריך להאמין שזה בטוח גם לבורא, זה היינו הך לגמרי. אתה אף פעם לא תופס את הבורא אלא סך הכול החברים זה נותן לך את התפיסה, ההרגשה, הקשר עם הבורא. הבורא זה הכולל שאתה מגיע בסך הכול בתפיסת העשירייה אתה מגיע לתפיסה בבורא, לדבקות בבורא.

תלמיד: אפשר להגיד בצורה פשוטה שאם יש לחברים שלי הנאה אז יש לבורא הנאה בזה?

כן. ככה שיהיה.

שאלה: לשייך הכול לבורא ולהתעלות מעל פני כל המצבים זה אותו דבר?

כן. יש הבדל במעשה ובתוצאה אבל כן זה נכון.

תלמיד: מה נותן לכל הנקודה איפה אני יכול להתעלות מעל פני המצבים?

לשייך אותם לבורא.

תלמיד: מה זה נותן?

אתה לא עשית את זה, לא הרגשת את זה אף פעם? אם נניח עכשיו נופלת עלי איזו צרה קטנה ואני משייך את זה לבורא, אפילו בצורה גשמית, אני מרגיש בזה הקלה שזה בא מהבורא וודאי שהוא סידר לי את זה כדי לתת לי אחר כך שכר.

כך כל הבניין של הדת, כל הדת בנויה על זה שאנחנו מקבלים עונש כדי לקבל אחר כך שכר פי כמה. כדאי. לא כדאי? תחשוב. להיות דתי זה כדאי מאוד, אתה כבר חי בעולם רגוע, טוב, על כל דבר יהיה לי תשלום אז לא העולם הזה בעולם הבא, כמה שמקבל יותר צרות אולי אחר כך בטוח שאני אקבל תשלום, בטח, כך גם כל החברה מסביבי חושבת. זה מאוד מפרגן לאגו שלי.

תלמיד: אבל זה לא נכון.

למה זה לא נכון? נכון או לא נכון זה איך שאני משכנע את עצמי. יש משהו נכון או לא נכון אחר? יש משהו אבסולוטי? לא. תראה איך אני עכשיו יכול לעשות מימך כזה דוס, איש דתי. ודרך אגב לא חשוב באיזו דת, פתאום ניראה אותך כך מחר. האגו מאוד תומך בזה, מאוד קל לשכנע.

אתה רואה איך במאה עשרים ואחת העולם שוב ושוב פונה לדת. איך זה? כי זה מאוד תומך, מאוד מפרגן, מאוד יפה לאגו שלנו להיות בטריפ כזה. נכון שזה סם אבל זה סם החיים בינתיים, שזה סם המוות שזה לא מתקן אותנו, מנתק אותנו מהאמת אבל תראה כמה אנשים רוצים סמים. מה קורה היום עם הקנאביס הזה, עוד מעט היהודים יהיו הראשונים שימכרו את זה לכל העולם. הם כבר הראשונים, אז מי אומר שאנחנו לא מוצלחים, שאנחנו לא עושים טוב לכולם? עכשיו מובן למה אנחנו קיימים.

תלמיד: מה נותן לנו את הכניסות ויציאות בעזרה ההדדית לצאת מהמצבים?

ליפול מהמצב את זה עושה הבורא או אור העליון שכל הזמן פועל על הרצון לקבל, והרצון לקבל על ידו כל פעם מגלה יותר ויותר שכבה של הרצון המקולקל. זה כמו השמש הוא כל הזמן דולק. איך? בתוכו יש כמה מיליארדי פצצות אטומיות מתפוצצות שם כל יום, כל רגע, הראקציות האלה התהליכים שקורים בתוך השמש, ככה זה, אבל זה עובד ועובד פולט ופולט עד שעוד כמה מיליארדי שנה זה יהפוך להיות כרגיל לגוף קר.

כך אנחנו מקבלים כל פעם התגלות הרצון לקבל מתוכנו המקולקל שהוא כולו מקולקל אבל שכבה אחר שכבה כך פרוסה אחר פרוסה זה מתגלה מהקל לכבד ואנחנו מגלים את זה. על ידי מה זה מתגלה? על ידי האור העליון שפועל כל הזמן בצורה רגילה, נמצא במנוחה מוחלטת, אבל הרצון לקבל כל פעם עובר שינויים ומתגלה. ולכן אני מרגיש כל פעם שינוי. אז מבחינה שלילית הבורא מעורר אותנו בצורה כזאת, בצורה הדרגתית, מהקל לכבד ברצון לקבל.

אנחנו בהתאם לזה מתפתחים, או בצורת דומם, צומח, חי, ללא הכרה, ככה אוטומטית, שמחייבים התהליכים האלו אותנו להתפתח, או אחר כך מתחילים להתפתח על ידי שיטה.

בדרגת המדבר, אנחנו חייבים להוסיף מעצמנו השתתפות. ההשתתפות הזאת היא גם נקראת השתתפות של דומם או צומח או חי בדרגת האדם, כזאת השתתפות. או שאנחנו משתתפים כמו אדם בלייעל או אחר כך יותר ויותר, עד שמלפני ששת אלפים שנה התחלנו לאתר את שיטת התיקון בדרגת האדם, לכן זה נקרא אדם הראשון שקיבל, גילה את שיטת התיקון, ככה זה האדם. ומאז אנחנו כבר מתחילים שוב אותן פרוסות שמתגלות, יש בהם כאלו שהם חייבים כבר לקבל את השיטה הזאת למימוש. ואז התורה מספרת לך על זה, מה שהיה שם. שם, חם ויפת וכל האלו הדרגות וצורות המקובלים שבכל מקום. כמה שיותר רצון לקבל, ויש יותר בו נקודות כאלה שיכולות לממש את השיטה מעצמם, אז כך מתפתחים. בזמננו זה כבר אתה רואה, גם אתה ביניהם.

תלמיד: לא ברור איך אנחנו גדלים בעבודה הזאת.

אתה מקבל התעוררות שלילית בתוך הרצון לקבל הכללי, ובתוך הרצון לקבל הפרטי שלך אתה מקבל ניצוץ, התעוררות שלילית, שהוא דורש, הניצוץ הזה דורש קשר עם האור כי הוא חלק מהאור. הוא מרגיש רע ומשתוקק להדבק לאור, לחזור לשורשו, ולכן אתה נמצא בחוסר מנוחה.

תלמיד: עכשיו ברור מה העבודה שלנו. בערבות אנחנו מעוררים את השחר. אנחנו צריכים לחשוב כמו עשירייה, כגוף אחד, איך לעשות צעד קדימה מצידנו. מה היגיעה שלנו נותנת לנו? אם אנחנו חושבים מראש על כל חבר איך לעזור לו לצאת מהמצבים, מה נותן לנו המאמץ הזה?

מה זה נותן, מה אני מקבל מזה שאני עוזר לחבר?

תלמיד: כן.

אני צריך לשכנע את עצמי שזה לא חבר אלא חלק ממני והאגו שלי הוא המפריד את כל המציאות, את כל בני העולם, כל באי העולם האגו שלי מפריד ממני ואומר שאלו רחוקים, ואלה יותר ואלה פחות, ואלה אתה שונא ואלה אתה אוהב, אבל, כולם כולם זה לא אתה, העיקר זה אתה. אז מי אני? אני זו נקודה האגואיסטית שלי, כל היתר הם נקודות שלי שמחוצה לאגו שלי, שהאגו שלי דוחה אותם, דוחף אותם, לא רצה לקבל אותם.

אם אני הופך את האגו שלי לההיפך אז אני ההיפך רואה. אני זה האגו והם זה דווקא הרצון להשפיע שלי. כמה שאני רוצה להיות עם הרצון להשפיע, עם הבורא, אני צריך להתחבר איתם. זה נקרא ש"בתוך עמי אנכי יושבת". ואז, מאהבת הבריות, שאני אוהב אותם, רוצה להיות בהם, להתאחד איתם, להזדהות איתם, אז "מאהבת הבריות לאהבת ה'", הבורא נמצא בהם. מאוד פשוט, להחליף רק את האני ל-הם.

שאלה: המטרה מקדשת את האמצעים. והרגע דיברנו על דוגמאות שליליות, שהם כאילו לא מתאימות להם, יותר תומכות ברצון לקבל, כמו דת, דברים כאלה, שטוב להם בזה. מה יש לנו ללמוד מזה? כי יש לנו מטרה מאוד גבוהה ויכול להיות שאפשר ללמוד.

מה אפשר ללמוד מדת? עד כמה שהאגו שלנו עוזר לנו לסגור את העיניים ולהאמין בכל דבר רק שתהיה לי הרגשה טובה, ביטחון.

תלמיד: אבל אנחנו יכולים להשתמש בדוגמאות האלה כדי לקדם את ההפצה שלנו?

לא. אני לא רוצה לנגוע בזה. אני מספר לכם דרך אגב, שתדעו מה היסוד של דת, למרות שזה די ברור.

תלמיד: למשל דיברנו לא מזמן, איך אנחנו משתמשים ביראה, להפחיד את עצמנו בדברים כאלה.

אני משתמש ביראה, הדגשתי שזה פחד, פחד ממוות, פחד מהלא ידוע וכן הלאה, עד שזה הופך להיות יראה. מה ההבדל בין פחד לבין יראה? איפה שאני עובד ברצון שלי מתוך הפחד עליי, על האגו שלי, זה נקרא פחד. כשאני עובד עם הרצון לקבל שלי כדי להשפיע לבורא, ויש לי מחשבה האם אני משפיע לו או לא, בניתוק ממני אלא רק לו, זה נקרא יראה.

שרטוט מס' 1

למטה פחד, ולמעלה זה יראה. פחד זה איפה שהאגו שלי, ויראה זה איפה שהבורא, לה', וזה לי, זה הכול. (ראו שרטוט מס' 1). אז איפה ש"לי" זה נקרא "פחד", איפה שכלפי הבורא זה נקרא "יראה". עוד נראה במדרגות, נעבור את כל הדברים האלה יחד.

שאלה: אני יכול להגיד שפחד זה חוסר אמונה ויראה זה הפחד לא לעשות נחת רוח לבורא?

פחד עדיין זה לא אמונה.

תלמיד: חוסר באמונה, זה שאני מפחד זה בעצם מחוסר האמונה שלי ויראה זה הפחד לא לעשות נחת רוח לבורא.

כן, איפה שיש פחד זה חוסר אמונה.

שאלה: אני לא כל כך מבין מה מפריע לאדם להרגיש פחד? בצורה הגיונית, בטח זה מצב לא נעים.

מה מפריע? לא מפריע, זו לא מילה נכונה. מה מפריע לאדם להרגיש פחד?

תלמיד: אנחנו רואים בעם היהודי שיש את כל הסיבות להרגיש פחד במצב היום, אבל לא מרגישים את הפחד.

זו הכוונה.

תלמיד: בדיוק אותו דבר יש במצב שלנו בצורה פנימית. צריך להיות פחד, יש לנו כנסים, הזדמנות מאוד גדולה. אבל אם יהיה פחד, זו הרגשה אחרת. עם פחד, מה מפריע להרגיש את הפחד?

מה מפריע לנו? כי זה מחייב.

תלמיד: אנחנו לא רוצים להרגיש התחייבות בדרגת כזאת?

בטח, מי צריך את זה?

תלמיד: אנחנו רוצים יגיעה.

או כן, כן.

תלמיד: לא?

לבוא לכנס וככה לעשות חיים אני מוכן. אבל אתה אומר שלפני כנס אני אהיה בפחד, בחרדה, בלחץ, מי צריך? כשאני אומר מי צריך, אני מתכוון שהרצון לקבל שלנו הוא נגד זה.

תלמיד: זו תשובה כללית. אני רוצה לברר את הנקודה הזאת, שאנחנו מבינים שצריך פחד.

לא צריכים פחד, צריכים יראה. יש לנו הזדמנות, את זה אני מעורר אבל לא פחד. אני מעורר יראה שיש לנו הזדמנות לקבל דרגה גבוהה, עלייה יפה מאוד בזמן הכנס, וזה תלוי גם בהכנה שאנחנו התחלנו היום במיוחד. ומעכשיו, שבועיים יש לך ממש עבודה רוחנית וצריכים להיות יחד ודרוכים לזה. אבל לעלות על זה, אפשר רק "איש את רעהו יעזורו". כל אחד יחשוב על האחרים, זה נקרא ערבות. שאני דואג לאחרים ולא לעצמי, שהם יהיו כולם ממש דרוכים למשימה.

תלמיד: אבל העזרה היא רק בצורה לחשוב?

תעשה, ודאי שזה עוזר.

שאלה: האם הפחד הגשמי הוא לא כדי להראות לנו שאין לנו פחד רוחני?

זה נכון. כן, ודאי. כי אם יש לי יראה כלפי הבורא, אז אין לי פחד גשמי, אני מעלה אותו לדרגה רוחנית וזהו. אבל, שוב, האם אני מעלה אותו כדי להפטר מהפחד הגשמי, בהתחלה כך הבורא גורם לנו, או שאני כבר עושה את זה כדי באמת שאני שמח שיש לי את זה כתמריץ ליראה?

תלמיד: מה אתה יכול לומר לנו, שיעזור לנו לעשות את ההיפוך הזה, את השינוי בתוך הלבבות שלנו, לקראת שנקבל משהו שמביא לנו את הפחד הגשמי, וכמה שיותר מהר נוכל לראות את זה שהבורא מביא לנו הזדמנות לפחד רוחני?

רק מתוך העבודה בקבוצה, עבודה יחד. אנחנו נממש את זה תוך שבוע. זה יקרה.

קריין: "שמעתי" קל"ח, "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם".

קלח. ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם

"בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.

ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו".

ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים." הכול כתוב.

שאלה: אם יש תנאי ש"אין עוד מלבדו", זה כאילו מבטל את השמחה וגם את הפחד. אז איך אדם יכול לעבוד, מה הוא עושה בצורה כזאת?

השמחה הופכת להיות לשמחה בבורא, "כי בו ישמח ליבנו"¹, והפחד הופך להיות ליראה. כי גדלות הבורא מגדילה את השמחה, ואז הופכת להיות אצלי שמחה גדולה שממלאה את כל המציאות.

שאלה: בדרך כלל אנחנו מדברים על כך שבעשירייה אנחנו חייבים לעורר את גדלות וחשיבות הבורא, לתת ביטחון במטרה לחברים. אבל היום דיברנו על פחד ויראה, אז איזה פחד מותר לעורר בין החברים בעשירייה?

להשתמש בזה בעדינות, כי אנחנו לא רוצים להשתמש בחברה בדברים שליליים. פחד זה הרגשה ברצון לקבל ויראה זאת הרגשה ברצון להשפיע. תשמעו את ההבדל (ראו שרטוט מס׳ 2), פחד זה ברצון לקבל ויראה היא ברצון להשפיע, אז זה ההבדל. אז אנחנו צריכים להשתמש בפחד בצורה מאוד מאוד מדודה, מינימלית כמה שאפשר, כי זה לא ברצון טוב של החברים ולא ברצון טוב של הבורא.

שרטוט מס׳ 2

וצריכים כמה שיותר להגדיל את חשיבות הבורא, לכן כל הנושא שאנחנו עכשיו לומדים, זה איך להגדיל את גדלות הבורא, חשיבות הבורא בעינינו. שמתוך זה תהיה לנו תשוקה, משיכה קדימה, ולא על ידי הפחד או משהו שדוקר אותנו מאחורה. אני רוצה לאתר את הבורא מתוך זה שהוא גדול, אפילו שאני רוצה להתכלל בו כי אני בורח מהצרות, אבל בכל זאת למשהו טוב. אני לא בורח ממשהו רע, אלא אני נמשך בכל זאת למשהו טוב. להשתדל להעביר את זה לפסים יותר מתקדמים כלפי תכונת ההשפעה.

שאלה: קודם דובר על שמחה, אבל איך לעבוד ומאיפה לקבל תמיכה במצב שלאן שאני מסתכל, אני רואה הפוך?

אני מסתכל על כל מה שמסביב ואני רואה הפוך, העולם שבור, האנשים גרועים, המצבים נוראים, מזג האוויר והאקולוגיה בכלל על הפנים. מה עוד? הכול הכול רע. יש בזה דבר טוב? יש דבר טוב, שכל זה לוחץ עלי ועוזר לי לקפוץ מהעולם הזה מעלה, כלפי מעלה.

שאני צריך להחליף את ההסתכלות שלי על כל הדברים האלה, ואני פתאום מגלה ש"כל הפוסל במומו פוסל". שלעולם הזה אין שום צורה וציור, אלא אני מצייר אותו בתוכי. ועד כמה שמתגלות בי התכונות שלי, תכונותיי הגרועות, אז אני אראה את העולם עוד יותר גרוע, גרוע וגרוע, אפילו עד מלחמות עולם, עד מה שלא תגיד, הכול מתואר בי והכול תלוי בי. ואני יכול בתיקון הפנימיות שלי לעבור מעולם שנמצא תחת התקפת פצצות אטום, לעולם שהוא רגוע, יפה, גן עדן, ציפורים, שמש.

במה זה תלוי? הכול תלוי אך ורק איך שאני מסדר את הכלים שלי. זה נראה לכם כמו איזה דברים בלתי מציאותיים, אבל זו המציאות דווקא.

שאלה: העשירייה שלנו קבלה מכשול, הפרעה, הבורא לא נותן לאחד החברים שלנו בעשירייה להגיע לכנס. אני ממש מפחד לנסוע לכנס, כי החבר לא יהיה יחד איתי. איך אני יכול להפוך את הפחד הזה ליראה כלפי הבורא? איך משתמשים נכון בפחד הזה?

תתחייב כלפי החבר וכלפי הקבוצה שאתה לוקח אותם בפנים, אתה לא עוזב אותם, הם לא עוזבים אותך, ואתם יחד בצורה כזאת מגיעים לכנס. שאתה לוקח אותם ממש בפנים, מכניס אותם לתוך הנשמה, ולא תהיה שום בעיה והם ירגישו שזה כך.

שאלה: אפשר לומר שיראה זאת שמחה, ערגה למשהו, ואילו פחד זה ההיפך מזה, זה ניתוק?

אפשר להגיד, כן, שכשזה מלווה בהרגשה חיובית זאת יראה, ובהרגשה שלילית פחד.

שאלה: מה הקשר בין הלל, לתת כבוד, ליראה וגם פחד?

לא, לא גם. פחד זה משהו שלילי, יראה היא משהו חיובי מאוד. אני רוצה להיות ביראה, כתוב "יראת ה' היא אוצרו"². זאת אומרת, זה הכלי ששם אתה מקבל את הגילוי. מה שאין כן פחד, לא, פחד זה כדי לתת לך בעיטה שתלך קדימה. מיראה אנחנו לא בורחים, ליראה אנחנו נמשכים, ומפחד אנחנו בורחים. מה זה שייך להלל? בתוך יראה יש לנו הלל, הללויה.

תלמיד: לפעמים אני רוצה להלל את הבורא, אבל זה מפחד, אני כאילו רוצה לרכך אותו, אז זה לא טוב.

לכן אנחנו אומרים, "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא'".³ מה ההבדל? אנחנו מבקשים "בוא נצליח", חוץ מזה על ישועה וגם כן הצלחה, גם זה וגם זה. גם כאן יש עניין של פחד ויראה.

אלה דברים שסתם אנחנו מדברים עליהם, אתם תכירו אותם במשך העבודה, פתאום אתם תתחילו להכיר אותם מתוך הכלי שמתברר.

שאלה: אמרת שבכל מדרגה אנחנו צריכים לעבור גם פחד וגם יראה, ראשונה, שניה ושלישית. אז מה שמעניין אותנו בכלל זה השינוי, ולא להישאר באיזו יראה נכונה?

עד שאנחנו נשתוקק ליראה. אם אנחנו מדברים על גדלות ה', שאנחנו כל הזמן צריכים להגדיל ולהגדיל אותו, מה התמריץ להגדיל את גדלות ה'? יראה.

תלמיד: ואם הגעתי למצב הזה, זה אומר שמיד אני אמור לרדת בחזרה לפחד?

לא, אני רוצה כל הזמן להיות בעליה בזה. למה לא? כל הזמן בעליה. כי זאת הרגשה, אמנם מגלים חיסרון, אבל חיסרון מתוק. כי זה כמו שיש לפניך שולחן ערוך, אבל חסר לך תיאבון, לכן התיאבון כאן הוא ברכה. לכן "יראה" זה נקרא כלי לגילוי הבורא.

שאלה: ממה אנחנו באמת צריכים לפחד?

מלהתנתק מלחשוב על הבורא, על "אין עוד מלבדו", על "טוב ומיטיב". מליפול לעולם הזה בגלל שאז אני לא מכבד, אלא מזלזל בו. דרך החברה, העשירייה, שאני מתנתק ושוכח. על הבורא זה לא כל כך נורא, כי אני בדרך כלל יכול להיות קשור אליו, אבל אם זה דרך החברה, מזה אני כל הזמן מתנתק. למה? כי הבורא הוא הקבוע, אבל הכלי שזו העשירייה, כל הזמן משתנה. הכלי משתנה כל הזמן ולכן אני מאבד אותו כל רגע ורגע. ואז אני נמצא בפחד, בחרדה לאבד את הכלי, לאבד את העשירייה. כלפי העשירייה אני נמצא ממש בפחד. איך אני נופל מהם, האם אני נופל מהם, או שאפשר להגיד, שאני נסחף בזרם הנהר והם לא יכולים לזרוק לי את החבל, או שאני נמצא בבית סוהר והם לא יכולים לחפור לי מנהרה כדי למשוך אותי, להוציא אותי משם. היום כבר לא חופרים, היום אוספים כסף, נותנים שוחד ומוציאים מבית סוהר.

תלמיד: אז לפחד כל הזמן, שאם אני מתנתק מהעשירייה אז אני מתנתק מהבורא?

אם אני מתנתק מהעשירייה ודאי שאני מתנתק מהבורא. אם אני מתנתק מהעשירייה ועדיין חושב שאני דבוק בבורא, אז זה כבר לא בורא, זה ממש כיוון אחר לגמרי. אני התבלבלתי ולא יודע בכמה מעלות, ממש, "לא אותי קראת יעקוב". ⁴

תלמיד: היראה, האם אני אוכל מתישהו להשפיע נחת רוח לבורא, וכשהרצון לקבל לא מאפשר לחשוב על זה בכלל. כאילו זה מנותק ממנו. איך לקשר את זה לבורא, איך לשייך הכול לבורא דרך העשירייה? והאם אני אוכל להשפיע לו נחת רוח?

זו גם דרך לבורא.

תלמיד: איך לקשר את זה? איך לפחד מזה?

מאמץ. אני לא יכול לעשות במקומך את העבודה הזאת. תקבל עזרה מכולם, גם ממני, אבל אתה צריך להתאמץ.

שאלה: שאלת קודם בסדנה, איך העשירייה לוקחת את המושכות מהבורא על המצבים שהחברים בעשירייה עוברים?

כן.

תלמיד: אם יש בעשירייה חבר או חברים שעוברים מצבים לא פשוטים, והנטייה שלי או שלנו היא לרכך, לעזור לחבר לצאת מהמצב.

לעזור לחבר בצורה של לרכך זה נכון במשהו מאוד מאוד מסוים. במשהו מאוד מוגבל. אחרת אתה מקלקל את הדרך הרוחנית שלו. זה חייב להיות יחד. נניח, החבר שלך קבל עכשיו קנס עשרת אלפים שקל, אפילו יותר מזה. נכנס במרצדס של מישהו, ועשה נזק במאתיים אלף שקל. מה לעשות? אז אפשר לעזור לו בצורה חומרית ובצורה רוחנית, גם בזה וגם בזה.

תלמיד: לדוגמה, חבר שעובר הרבה מאוד הפרעות, והרבה מאוד הסחות דעת. הנטייה שלי להגיד לו, "הבורא ממש אוהב אותך. הבורא עכשיו מטפל בך, ממש מטפל בך אישית. אתה עכשיו נמצא ממש בטיפול של הבורא"

זה תלוי באיזה מצב הוא נמצא. יכול להיות שהוא לא יקבל את זה ממך, אלא ישנא אותך. כי קל לך להגיד לו דברים כאלה, זה לא קרה לך.

תלמיד: לא. אני יכול להגיד את זה רק אם עברתי את המצב הזה בעצמי.

זה לא חשוב.

תלמיד: אז איך אני מטפל בדבר הזה? כי הוא נמצא ממש בשפלות, הוא נמצא במצב מאוד ירוד, אז איך אני כעשירייה לוקח את המושכות?

בלי לדבר עליו, על הצרה האישית שלו, על המצב האישי שלו, אלא להשתדל להביא אותו לחברה וללמוד יחד, לעשות משהו יחד, לעסוק במשהו יחד, בלי להצביע על מה שקורה לו. גם זה יכול להיות, אבל זו כבר אומנות. הכי טוב זה בצורה כזאת להכניס אותו לקבוצה, על רקע משותף לכולם.

שאלה: מה ההבדל בין כאב ליראה? אם כואבת השן אז הרופא מוציא את השורש של השן כי השן מתה.

אני לא מבין את השאלה. אין קשר בין כאב ליראה. הכאב יכול להיות סיבה לכל מיני תוצאות אחר כך, אני לא מפחד. כאב? כאב. כאב ופחד אלה שני דברים שיכולים להיות לא קשורים זה לזה. אולי יש לי פחד לחזור לכאב? פחד מהכאב? אני לא יודע.

שאלה: מבחינת גילוי, למדנו שדווקא כשעמדו על שפת ים סוף אז אפילו תינוקות בבטן אימם גילו.

אתה יודע כמה עוד יש לך לגדול עד אותו תינוק?

תלמיד: בסדר, אבל מבחינת הגילוי זה כאילו משהו שכבר קרה.

מה זה שקרה? כל הרוחניות נמצאת, אין בה שום דבר, אין בה זמן.

תלמיד: יש מצב שאנחנו פוחדים בגלל משהו שקורה לנו בפעם הראשונה. ויש מצב שאנחנו פוחדים בגלל משהו שחוזר על עצמו.

שעלול לחזור?

תלמיד: שעלול לחזור או שפתאום אנחנו נמצאים במצב שכבר קרה, שהפחיד אותנו בפעם הקודמת. אז מתי אנחנו יותר פוחדים?

לא, אנחנו מפחדים ממה שיתגלה. העתיד לא נמצא בכלי, ואז הוא נראה כמשהו גדול. כשזה כבר מגיע, אז אני יודע, אני נמצא לפני זה. הרבה יותר קל כשזה כבר מתגלה, כי יש לו כבר כלי, מידה, ואפשר להתמודד עימו.

מה שאינו כן כשעדיין לא הגיע, אז אני מתאר אותו כמשהו מכל הצדדים ומי יודע מה. זה העיקר, עיקר הבעיה היא שאנחנו לא נמצאים במגע עם המצב השלילי, לא מעבירים אותו, לא עובדים עליו.

תלמיד: יוצא מזה שכל המצבים שאנחנו חושבים שהם מצבים חדשים, הם בעצם איזו ורסיה למצב קודם, כי הרי הבורא רוצה שאנחנו נגלה יראה.

אנחנו לא צריכים לגלות יראה בצורה כזאת, כמו שאתה אומר. אנחנו צריכים להשתוקק לבורא מתוך החיסרון החיובי שאנחנו מעצבים בעשירייה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בלבד. ככה זה.

תלמיד: ומה ההבדל בין יראת ה' נניח לפחד יצחק, הפחד מפני העקידה.

אני לא יודע, זה קבול'ה, את זה אתה תלמד לבד.

שאלה: האם הודיה על המצבים היא עשיית נחת רוח לבורא?

ודאי. אבל תלוי מה, זה עדיין לא מבורר מה זה נקרא "הודיה". אם אתה מודה לו על כל דבר שהוא עשה לך ולא חשוב אם זה דבר רע או דבר טוב שהרגשת, אבל אתה מודה שעל ידי זה התקדמת ועכשיו אתה מבין שאין דבר רע ואין אכזר בבית המלך, אז ודאי שאתה עושה לו תענוג.

ממה? מזה שהכלים שלך מתוקנים, ומתוך הכלים המתוקנים אתה נמצא בדבקות עימו. זה נקרא הודיה.

(סוף השיעור)

---

1. "כי בו, ישמח ליבנו" (תהילים ל"ג, כ"א)↩

2. ישעיהו מ"ג, ל"ג וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ".↩

3. תהילים קי"ח, כ"ה↩

4. ישעיהו מג כב" וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב,  כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל"↩