שיעור בוקר 03.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 998,

מאמר "מהו, שעשו נקרא איש שדה, בעבודה"

מהו, שעֵשָׂו נקרא איש שדה, בעבודה

תש"ן - מאמר ח'

1989/90 - מאמר 8

"הזה"ק (תולדות ל"ג, ובהסולם אות ע"ה) אומר שם וזה לשונו, "כתוב כאן, איש יודע ציד, איש שדה. וכתוב שם (אצל נמרוד) הוא היה גיבור ציד לפני ה'. מה שם פירושו, שהיה צד דעתן של בריות, ומטעה אותם למרוד בה'. אף כאן כן איש שדה פירושו, כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם. ועשו אמר, שהוא נמצא בשדה, כדי להתפלל, כמו יצחק, כמו שכתוב, ויצא יצחק לשוח בשדה, וציד ורימה את יצחק".

ויש להבין, מהם הב' דברים, שאומרים על עשו, כלומר, מהו ההבדל בין "איש יודע ציד" ל"איש שדה", בעבודה. ועוד יש להבין, מה שאומר שם הזה"ק, "איש שדה, משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. ועל כן נקרא איש שדה". הלא גם נח נקרא "איש אדמה", כמו שכתוב "ויחל נח איש האדמה". וכמו כן ביצחק עצמו כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה". וכן כתוב שיצחק אמר על יעקב, כמו שכתוב "ויאמר ראה ריח בני כריח השדה, אשר ברכו ה'". אם כן מאיפה משמע אצל עשו, שאיש שדה, הכוונה לגזול בני אדם ולהרוג אותם. ויש לפרש זה על דרך העבודה.

ידוע מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", שה' ברא את העולם על הכוונה, שרצונו להטיב לנבראיו. ולמטרה זו ברא דבר חדש, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג. וכמו שלמדנו, שבכדי להנות מהטוב ועונג, מה שהוא רוצה לתת, ההנאה היא לפי מידת החסרון וההשתוקקות להדבר, כי ההשתוקקות היא הקובעת שיעור מידת הנאה, שיכולים להנות מהדבר.

אם כן תחילה יצא מבחינת יש מאין הרצון לקבל הזה. וזה נקרא "אשר ברא אלקים". "לעשות", הוא בחינת תיקון הבריאה, היות שע"י זה שיש הבדל בין המשפיע להמקבל, אם כן יש כאן ענין של נהמא דכסופא, היינו בחינת בושה. לכן ניתן לעשות כוונה בעל מנת להשפיע, כלומר, שלא לקבל, אף על פי שיש השתוקקות גדולה לקבל את הטוב ועונג, מכל מקום בכדי שלא יהיה בחינת בושה, ניתנה עבודה להנבראים.

ועבודה זו נקראת בשם עבודה, מטעם שזהו נגד הטבע, שהבורא ברא את הבריאה. כי ענין מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, פירוש, שכל מה ששייך לומר שהאדם מקבל, היינו שיש לו חשק לקבל, בא מצד הבורא, שברא את הטבע הזה. מה שאין כן, לא מקבל, מה שבורא רוצה לתת טוב ועונג, את זה אנו מיחסים להנבראים. לכן התיקון הזה, שלא לקבל את הטוב ועונג, רק בתנאי שיש לנו הכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא לעשות, שהנבראים צריכים לעשות זה, הגם שזהו נגד הטבע.

הנה הרצון לקבל הזה נקרא בשם מלכות, כידוע שהכלי לקבלת האורות נקרא בשם מלכות. וכמו שלומדים, שעל המלכות הזו היה הצמצום וההסתר, שהמלכות, מבחינת רצון לקבל לעצמה, נשארה בלי אור. אלא רק בזמן שיכולים לתת עליה הרצון בעל מנת להשפיע, בשיעור הזה מסתלק הצמצום וההסתר, ויכולה לקבל שפע. אחרת נקראת מלכות חלל הפנוי מאור. ומזה נמשך, שנעשה אח"כ שתי מערכות, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". היינו כמו שיש אבי"ע דקדושה, כמו כן יש לעומת זה אבי"ע דטומאה.

הנה המלכות, יש לה כמה שמות, היינו ארץ, אדמה, ים, עפר. והוא לפי מה שהיא מקבלת. והנה במלכות הזו, הנקראת ארץ, נמשך האדם, כמו שכתוב "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". וזוהי בחינת מלכות, כמו שכתוב "הכל היה מן העפר". ואמרו בזה"ק (צו דף ס"ב, ובהסולם אות קע"ג) "הכל היה מן העפר, אפילו גלגל חמה". שפירושו, שכל מה שמדברים, מדברים רק מן האורות המלובשים בהכלים, כנודע, שאין אור בלי כלי. וכל הכלים נמשכים ממלכות, שהיא הרצון לקבל.

זאת אומרת, כל מה שמדברים, מדברים רק מן המלכות, שהיא הרצון לקבל. והוא נמצא בין בהקדושה, ובין בהקליפה. וכל ההבדל הוא, שהקדושה אינה משתמשת עם הרצון לקבל, רק בזמן שיכולה לתת עליה רצון שהוא בעל מנת להשפיע, אחרת היא מצמצמת עצמה מלהשתמש עם הרצון לקבל.

מה שאין כן הקליפה רוצה להשתמש עם הרצון לקבל בעל מנת לקבל. זאת אומרת, כשאומרים שהאדם משמש עם כלים דהשפעה, אין הפירוש, שכלים דהשפעה עושים משהו, היות שכלים דהשפעה אינם נמצאים בהרצון לקבל. כי כל הבריאה נחשבת רק לרצון לקבל, כידוע, שחוץ מהרצון לקבל מייחסים הכל להבורא, כנ"ל. כי הבריאה נקראת יש מאין. וזהו שייך דוקא על בחינת חסרון, שהבורא בראה. אלא בזמן שאנו אומרים, שהאדם משמש עם הרצון להשפיע, יהיה הפירוש, שהרצון לקבל אינו משמש עם בחינתו עצמו, אלא עם הרצון של הבורא, שרצונו הוא רק להשפיע ולא לקבל כלום.

ובהאמור נבין את ענין שדה, הנאמר אצל עשו, הנקרא איש שדה. ואנו רואים, שגם יצחק יצא לשדה, וגם אצל יעקב כתוב, שיצחק אמר, "ראה ריח בני, כריח השדה, אשר ברכו ה'". ויהי הפירוש כנ"ל, "שדה" נקרא מלכות, שהוא הרצון לקבל. ושם שייך ענין הבחירה, אם לתקן אותו בעל מנת להשפיע, שזה נקרא קדושה. ועל זה אמר יצחק כשדה, אשר ברכו ה'.

ואם לא מתקנים אותו בעל מנת להשפיע, אלא עוסקים במקבל על מנת לקבל, זהו נקרא איש שדה, שהיא קליפה, כנ"ל, שמפרש "איש שדה, כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם". וזה היה אצל עשו. מה שאין כן אצל יצחק כתוב ויצא יצחק לשוח בשדה, שהוא הלך לתקן את השדה, שהוא בחינת מלכות, לתקן שבחינת מלכות, שהיא רצון לקבל, תהיה בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "לתקן עולם במלכות שד"י", כידוע ששם שד"י נקרא יסוד. ויסוד נקרא "יסוד צדיק", שהוא המשפיע, שהכוונה לתקן את המלכות, שהיא בחינת קבלה, שתהיה כמידת היסוד, היינו בעל מנת להשפיע. וזה פירוש "ויצא יצחק לשוח בשדה".

וכעין זה כתוב אצל יעקב, שיצחק אמר "ראה ריח בני כריח השדה, אשר ברכו ה'". כלומר שיצחק ראה, שיעקב תיקן את המלכות, שכבר רואים את ברכת ה' השורה על השדה, שהיא בחינת מלכות.

אולם יש להבין, מדוע בזה"ק על השדה הנאמר אצל עשו לגנאי, כנ"ל. ויש לפרש, היות שכתוב "איש יודע ציד". ואח"כ כתוב איש שדה. ומפרש, "איש ציד", מנמרוד, שנמרוד היה "גיבור ציד לפני ה'". ומפרש הזה"ק, שפירושו, "שהיה צד דעתן של הבריות, ומטעה אותם למרוד בה'".

ויש להבין מה הוא ההבדל בין איש ציד לאיש שדה. ולפי שאנו לומדים, שיש הבדל בין מוחא לליבא. כי מוחא, מפרש אאמו"ר, שהכוונה על בחינת אמונה למעלה מהדעת. וליבא פירושו רצון הלב, שהוא עובד רק לתועלת עצמו. היינו לתועלת עצמו, שהאדם מוכן לעשות את כל עבודה שבעולם, אם הוא יראה את הכדאיות שבדבר, מה שיקבל תמורה עבור יגיעתו. נמצא לפי זה, מה שאומר איש ציד ואיש שדה הם ב' דברים, הנקראים בעבודה מוחא וליבא.

ובהאמור נבין, אם הכתוב אומר על עשו, שהיה "איש ציד". ופירושו של "ציד" לומדים מנמרוד, שהיה צד דעתן של בריות ומטעה אותם למרוד בה', שהוא פגם בבחינת מוחא, היינו בבחינת אמונה. כבר מזה יודעים לפרש איש שדה, פירושו, כמו שפגם במוחא כן פגם בליבא. לכן מפרשים מהו איש שדה, שזהו בחינת אהבה עצמית, דהיינו שהשדה שלו היה בחינת לגזול בני אדם ולהרוג אותם. והוא היה צריך לעשות בחירה בהשדה לטוב, שישרה שם ברכה. והוא עשה להיפך, שהמשיך לשם בחינת מיתה והריגה להשדה הזה.

ובדרך העבודה יש לפרש, היות שהאדם נברא עם הרצון לקבל, וצריך לתקן אותו בעל מנת להשפיע, ובכדי שתהיה לו האפשרות לתקן, היינו שתהיה בחירה, כלומר שהאדם יקיים תו"מ בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו, נעשה צמצום והסתר, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת נעשתה ההסתרה, מטעם הנ"ל.

אז מתחיל העבודה בבחינת הבחירה, כלומר שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, שפירושו עול, כדרך כשור לעול, היינו, אף על פי שאין הגוף מסכים לעשות דבר, אם אין הוא רואה את מה שנעשה מעבודתו, כי זה הטבע, אשר ברא אלקים לעשות, שהאדם מוכרח לראות מה שהוא עושה, כלומר מה נעשה מעבודתו, שהוא צריך לראות, מי נהנה מעבודתו שהוא עושה.

לכן כשהאדם עוסק בתורה ומצות, הוא רוצה לראות, מי קיבל את עבודתו. והיות שנעשה לצורך תיקון הסתר והעלם, אין האדם רואה ומרגיש, מי שמקבל את עבודתו. רק צריך להאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה מקבל את עבודתו. והגוף לא רוצה להאמין.

לכן ניתנה לנו עבודה זו בבחינת כשור לעול, כלומר, כמו שהשור עובד בכפיה והוא מוכרח לקיים מה שהבעל בית רוצה, כמו כן אין להאדם לשאול את הגוף, אם הוא רוצה לקבל על עצמו את עול תו"מ, אלא הוא צריך ללכת עמו על דרך הכפיה, ולהאמין באמונת חכמים, שכך היא הדרך האמת.

וכמו כן יש בחינת וכחמור למשא, שפירושו הוא בחינת ליבא, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. לכן כשאומרים להגוף, שיעבוד בלי שום תמורה, עבודה הזו היא עליו למשא. כלומר, שהגוף רוצה להוריד מעליו המשא הזה, מה שהאדם רוצה שהוא יסבול. היינו, הגוף מבין, שהוא יכול לשאת משא, אפילו על ספק שיתנו לו שכר עבור עבודה הזאת. אבל כשאומרים לו, תעבוד ותסחוב משאות בלי שום תשלום, עבודה זו הוא רוצה כל רגע להפטר מזה. אז אומרו כחמור למשא, היינו שהאדם צריך ללכת בכיוון זה אף על פי שהגוף לא מסכים. נמצא, שהיגיעה היא בשני אופנים:

א. בבחינת כשור לעול,

ב. כחמור למשא.

ואם האדם הולך בדרך של עשו, אז האדם נקרא איש יודע ציד, איש שדה. דהיינו כנ"ל, היינו שחסר לו אמונה, שנקרא איש יודע ציד, כמו נמרוד, שהגוף רוצה למרוד באמונת ה', שהוא פוגם בבחינת מוחא. וגם הוא בבחינת איש שדה, היינו שהוא גוזל בני אדם, שפירושו, שהוא גוזל את בחינת האדם שבו, והוא נשאר בבחינת בהמה, שאין יודע רק את עצמו, ולא את הזולת.

וזה שכתוב "איש שדה, כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם". זאת אומרת, אם הוא גוזל את בחינת אדם שלו, ונכנס לבחינת בהמה, שהיא רצון לקבל לעצמו, אז הוא בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", מטעם היותם נפרדים מחיי החיים. וזה נקרא בחינת ליבא. והאמת היא, אמר אאמו"ר זצ"ל, כי עיקר שורה על האדם בחינת ליבא, כלומר שהוא השורש, שאינו רוצה להאמין, מטעם, היות שיש יותר הנאה לאדם, מה שהוא רואה ומרגיש, לכן אין הוא רוצה להשפיל את עצמו, וללכת בעינים עצומות, ולהאמין את כל מה שאמרו חז"ל.

ועיקר היסוד הוא אמונת חכמים, כמו שכתוב (שבת ל"א) "מעשה בנוכרי אחד, שבא לפני שמאי. אמר, כמה תורות יש לכם. אמר לו, שתים. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו, שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו, והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל. גיירני, יומא קמא. אמר ליה א. ב. ג. ד. למחר אפיך ליה, (כגון תשר"ק) אמר ליה, והא אתמול לא אמרת לי הכי. אמר ליה, לאו עלי דידי, קא סמכת, דעל פה נמי סמוך עלי". ופירוש רש"י, "לאו עלי קא סמכת", מנין אתה יודע, שזו אלף וזו בית, אלא שלמדתיך וסמכת עלי, "דעל פה נמי סמוך על דברי". רואים אנו מכאן, שאמר לו הלל, שבלי אמונת חכמים אין שום דבר.

אבל ענין אמונה הוא טענה שכלית. כלומר, שהאדם אומר, אם הוא לא היה צריך להאמין למעלה מהדעת, אלא הכל היה בתוך הדעת, אז הוא היה מתקדם בלי שום מעצורים. אבל הוא זצ"ל אמר, שבאמת הרצון לקבל, שהאדם רוצה לעבוד רק לתועלת עצמו, כמו בהמה, זהו הסיבה שלא יכול להאמין. זאת אומרת, מה שהאדם טוען, שקשה לו ללכת למעלה מהדעת, זה נובע מאהבה עצמית, שהיא בחינת בהמה שבאדם, וזהו כל המפריע. לכן צריכים ב' כוחות, לבחינת מוחא ולבחינת ליבא. וזה שכתוב "כשור לעול וכחמור למשא".

לכן אם מתקנים את השדה, היינו את המלכות, הנקראת רצון לקבל לעצמו, בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'", הנאמר אצל יעקב. וכמו כן אצל יצחק כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה", שהוא ענין תיקון המלכות כנ"ל. מה שאין כן בחינת עשו, שהוא נקרא "איש שדה", שבמעשה נראה שהוא הולך לתקן את השדה, אבל בבחינת הכוונה הנקראת בעל מנת להשפיע, שזהו כל התיקון של המלכות.

יש מקום שהאדם יכול לרמאות עצמו, היות שזה הוא דבר המסור ללב, ולא ניכר מבחוץ, שיש באפשרות לעשות בקורת. מה שאין כן דבר שבמעשה, המתגלה לחוץ, האדם יכול לעשות בקורת, אם הוא מרמה עצמו או לא. לכן מפרש הזה"ק וזה לשונו "ועשו אמר, שהוא נמצא בשדה, כדי להתפלל, כמו יצחק", כמו שכתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה, וציד ורימה את יצחק", שפירושו כנ"ל, שהוא נכנס בשדה כדי להתפלל, כלומר שנכנס בשדה, כדי לתקן אותו, כמו יצחק.

אבל וציד, שפירושו שציד, פירושו כמו נמרוד, היינו שמטעה את דעתן של בריות, כדי למרוד בה'. בזה הטעה את עצמו עשו, ומזה נמשך גם בחינת גזילה, כמו שאומר "כדי לגזול בני אדם". וזה על דרך שאמרו חז"ל על אדם הראשון, שאמרו, שגנב היה, בזה שאכל מעץ הדעת, שפירושו שהוציא מרשות היחיד, היינו מרשותו של הקב"ה. כלומר, שהכל צריך להיות עבור הקב"ה. וע"י אכילת עץ הדעת, הוא נפל לרשות עצמו, כלומר שהיה רוצה לקבל הכל עבור תועלת עצמו.

כמו כן עשו, שנכנס בשדה, היינו לתקן את המלכות, בחיצוניות לא היה ניכר, שאינו עובד בעל מנת להשפיע. אלא בחיצוניות אמר עשו, כמו שכתוב הוא נכנס כדי להתפלל, כמו יצחק, היינו לתקן את השדה, שהיא המלכות. אבל רימה את עצמו, היינו על הכוונה, מה שצריך להיות עבור רשות היחיד, היינו לשם שמים, הוא היה בבחינת "כדי לגזול בני אדם", שפירוש, כמו שאדם הראשון גזל, כנ"ל, שהיה גנב, כמו כן עשו עשה הכל לתועלת עצמו, שזה נקרא שגזל את בני אדם.

לכן האדם שנכנס לעבוד עבודת הקודש, היינו שיעשה מהכל קדושה, הוא צריך להיות נזהר מחיצוניות, שאל ירמה עצמו בעת עשיית המעשים, שהיא עבודה של שלא לשמה, והוא צריך לומר להגוף שלו, אני עוסק עתה בתו"מ שלא לשמה, ואני רוצה ע"י זה להגיע לכוון לשמה. והוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה אני רוצה לבוא לשמה". והוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו, "המאור שבה מחזירו למוטב". ויזכה לזה."

שאלה: כתוב: "לכן האדם שנכנס לעבוד עבודת הקודש, היינו שיעשה מהכל קדושה, הוא צריך להיות נזהר מחיצוניות, שאל ירמה עצמו בעת עשיית המעשים, שהיא עבודה של שלא לשמה, והוא צריך לומר להגוף שלו, אני עוסק עתה בתו"מ שלא לשמה, ואני רוצה ע"י זה להגיע לכוון לשמה". כשהוא עובד בבחינת מעשה, בבחינת חיצוניות, למה חשוב שהוא לא ירמה את עצמו כאילו הוא עובד בלשמה? מהי האזהרה כאן?

מי יכול לענות?

תלמיד: שיהיה חיסרון ברור על מה הוא מבקש.

לא הבנתי. מה זה חיסרון ברור? מה הוא מבקש?

תלמיד: על מצבו האמתי.

אתה עונה לי מסביב, אני לא יודע מה זה חיסרון אמתי.

תלמיד: כתוב, "אבל בבחינת הכוונה הנקראת בעל מנת להשפיע, שזהו כל התיקון של המלכות. "יש מקום שהאדם יכול לרמאות עצמו, היות שזה הוא דבר המסור ללב, ולא ניכר מבחוץ, שיש באפשרות לעשות בקורת". ובעניין הכוונה אדם לא יכול לסמוך על עצמו.

אז מה הוא עושה?

תלמיד: מה הוא עושה? אמונת חכמים, שהוא יכול לסמוך את עצמו רק עליה, לכפות את עצמו בזה.

מי עוד רוצה לענות?

שאלה: הוא כותב "לכן התיקון הזה, שלא לקבל את הטוב ועונג, רק בתנאי שיש לנו הכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא לעשות, שהנבראים צריכים לעשות זה, הגם שזהו נגד הטבע." איך אני יכול להרגיש שהכוונה שלי להשפיע היא אמתית, נכונה? איך אני בודק את עצמי שאני מכוון את הפעולה שאני עושה?

אתה צריך לכוון את עצמך בעל מנת להשפיע, זו התשובה. איך עושים את זה?

תלמיד: אני דורש את הכוונה הזאת מהבורא כל הזמן, שיכוון אותי לבקש את הכוונה הזאת. אבל אחרי שאני עושה את הפעולה, אני לא תמיד מרגיש שהייתה לי שם את כל הכוונה.

כנראה שהפעולה לא שלמה.

תלמיד: למדנו שפעולה שלמה היא בכוונה שלמה. איך אני מגיע לעשות את הפעולה הזאת שלמה עוד לפני שכיוונתי אותה באופן שלם?

אתה בודק את הכוונה שלך, ואז מעלה את בקשתך לבורא שיעזור לך להיות בפעולה ובכוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: עצם זה שאני כבר מבקש, זה מראה על חיסרון, שאני מבין שאני לא נמצא במקום הנכון.

אתה לא נמצא במקום הנכון, כי הכוונה שלך עדיין על מנת לקבל, עד שהבורא לא ייתקן.

תלמיד: האם אני צריך להרגיש את התיקון הזה בפנימיות שלי, ביחס שלי לחברים, לבורא, כל פעם יותר ויותר?

כן.

תלמיד: העבודה שלא לשמה בונה כיוון בצורה הפוכה. קודם אין כיוון, הלא לשמה עושה כיוון והאדם יכול לתקן את הכיוון לבורא.

בסדר, זה נכון, זה מה שצריך.

שאלה: מה זה להיות ציד, איש שדה ולהתפלל בשדה? מה ההבדל ביניהם?

אם אני נמצא בשדה, ואני מגלה שאני נמצא עדיין בכוונה בעל מנת לקבל, אז אני עושה כל מיני פעולות שעוזרות לי להחליף את הכוונה לעל מנת להשפיע. זה בעצם כל העניין. צריך לצוד בשדה ולעשות את זה בעל מנת להשפיע, כלומר להתחבר עם האחרים בעל מנת להשפיע.

תלמיד: מה זה מלכתחילה לצאת אל השדה?

לצאת לשדה זה נקרא לחפש תיקון על טבע האדם. הוא מחפש תיקון איך הוא יכול להיות דומה לבורא, קרוב לבורא.

תלמיד: האם תיקון הוא ברצון המשותף שלנו?

כן. שדה זה המלכות שאדם מתקשר אליה בעל מנת להשפיע. הוא מקבל משם כוחות ומתקן את עצמו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אני מתחבר עם החברים בעשירייה, מה זה אומר שלקשר הזה אני מוסיף עוד תיקונים?

אתה מוסיף לרצונות של החברים שלך בקבוצה, בעשירייה, את הנטייה שלך להיות משפיע לאחרים, וכך אתם מתחברים עוד יותר.

שאלה: כתוב שהוא מאמין בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. מה ההבדל בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה?

מי יכול לענות?

תלמיד: אולי תורה שבכתב אלו מעשים שהוא עושה בפועל ואין לו פה מקום לרמות את עצמו, כמו בכתב שאפשר לראות אותו. תורה שבעל פה זו אמונת חכמים, הוא נשען על ידע של חכמים ממנו והוא לא יכול לראות בעיניים.

טוב. עוד דעה?

שאלה: אני חושב שתורה שבעל פה זו אמונה מעל הדעת, ותורה שבכתב זו אמונת חכמים, כל מה שמעבירים לנו החכמים שקיבלו את זה כבר.

טוב, יכול להיות.

תלמיד: כתוב פה שהוא אומר ""דעל פה נמי סמוך על דברי". רואים אנו מכאן, שאמר לו הלל, שבלי אמונת חכמים אין שום דבר". אולי גם להאמין לחכמים, אבל הבדיקה שלנו אם אנחנו בדרך או לא, היא האם אנחנו נזקקים לעזרת הבורא בבקשת אמונה למעלה מהדעת. ואם לא, אז ברור שאנחנו עדיין קבורים ברצון לקבל.

טוב.

שאלה: לתקן את הכוונה על מנת להשפיע, זה ברור. מה זה נקרא שצריך לתקן את הרצון שהוא יהיה להשפיע?

לא, רצון אין מה לתקן. אולי הוא כותב ככה, אבל עם הרצון אי אפשר לעשות שום דבר. רצון זה רצון, הוא לא משתנה. אנחנו יכולים לשנות רק את הכוונה. את הרצונות שלנו, היינו המעשים שלנו, אנחנו לא צריכים לשנות, לכן כל העבודה שלנו לא נראית לעין, שזה רק על כוונה.

כן.

שאלה: בעניין הבושה, האדם מגיע למצב של בושה ברצון לקבל ואז הוא נותן לו את העבודה כדי שיתגבר על הבושה. מה התהליך פה? הרצון לקבל הוא טבעי, אז למה שהאדם יתבייש לקבל?

הרצון לקבל הוא טבעי בדרגות דומם, צומח וחי, ובדרגת המדבר הרצון לקבל מלווה בהרגשת "אני" יותר מאחרים, שונה מאחרים. וכאן הרגשת הבושה עוזרת לאדם, שהוא צריך לעבוד על האגו שלו, על הרצון לקבל שלו, כדי שלא יתבייש מאף נטייה ומאף מקרה שהוא עובר.

תלמיד: האם הבושה טבועה בתוך הרצון לקבל, זה חלק מהרצון לקבל?

כן. בושה ודאי שנמצאת בתוך הרצון לקבל.

תלמיד: זאת אומרת זה גם מתעורר באופן טבעי, אם אני רוצה ליהנות אז אחרי זה מתעוררת הבושה, כשלב הכרחי.

כן.

תלמיד: איך זה גורם ליגיעה?

הבושה מחייבת אותך, ליגיעה.

תלמיד: להתגבר על הבושה?

הרבה אנשים מתעסקים במה שהם מתעסקים מפני שהבושה מחייבת אותם.

תלמיד: כל החכמה היא לא להתבייש, פשוט ללכת עם כולך לתוך האמונה מעל הדעת, לצעוק.

כן. תראה את כל האנשים שיושבים כאן, למה שכולם לא יתפזרו עכשיו בעיר הגדולה ויקבלו נדבות? נגיד מי שמקבל נדבות, הוא במשך היום גם מרוויח אותו סכום שהם מרוויחים. לא.

תלמיד: עובדה שיש כאלה שכן מקבצים, שאיבדו את הבושה.

יש כאלה שכן, זה לא שאיבדו, יש להם תירוצים. זה לא פשוט.

כן.

שאלה: הוא מסביר במאמר על שני מצבי יגיעה "כחמור לעול ושור למשא". הוא אומר שהחמור למשא זה הליבא ושור למשא זה המוחא. מה ההבדל ביניהם?

זה ההבדל בין מוחא לבין ליבא.

תלמיד: למה החמור זה ליבא והשור מוחא?

השור יותר קרוב לבעל הבית וחמור יותר קרוב לעשייה וכך הם מחלקים את העניין, לכיוון בעל הבית או לכיוון העבודה. אנחנו צריכים לעבוד גם בזה וגם בזה.

תלמיד: האם המצבים של כפייה הם רק בשלבים הראשונים בדרך, או שאנחנו תמיד נשתמש בכפייה?

עד סוף הדרך.

תלמיד: האם עד סוף הדרך צריך לעבוד בכפייה? יש מצבים שכן הבורא מתגלה.

ודאי, ודאי.

תלמיד: ואז לא צריך כפייה.

כן, אבל בכל זאת נשאר עד סוף הדרך, רק בסוף הדרך אתה גומר עם זה.

תלמיד: בשלבים הראשונים זה יותר בכפייה, וככל שמתקדמים זה קצת יורד.

מצד אחד זה יורד ומצד אחר זה מתגלה.

תלמיד: בשלבים הנוכחיים שלנו, מאיפה אנחנו מקבלים כוח ללכת בכפייה נגד הרצון לקבל?

ככל שמדברים על זה ורוצים להשיג את זה, ומתוך בושה כלפי החברים וכלפי עצמי, שאני לא יכול להרשות לעצמי שוב ושוב לחזור לאותו המצב שהיה קודם.

תלמיד: איך מתייחסים להרגשה? כי בכפייה נגד הרצון לקבל יש הרגשה של חולשה, אתה מרגיש חלש, אין לך כוח להתגבר או שאתה מתגבר רק על חלק.

תתאר לפניך שונא, וכך תתגבר.

תלמיד: זה רק באמצעות חברה, לבד אדם לא יכול לתאר דברים כאלה.

בסדר, הם כותבים על זה. דווקא על זה כתוב הרבה.

שאלה: הוא כותב "האדם מוכרח להתחיל בעבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת כי בתוך הדעת נעשתה הסתרה ואז מתחיל העבודה בבחינת הבחירה. כלומר שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים שפירושו עול כדרך, כשור לעול. דהיינו אף על פי שאין הגוף מסכים לעשות את הדבר, אם אין רואה עם מה שנעשה את עבודתו כי זה הטבע אשר ברא ה' לעשות שהאדם מוכרח לראות מה שהוא עושה. כלומר מה נעשה מעבודתו שהוא צריך לראות מי נהנה מעבודתו שעושה".

אני יכול להבין שאפשר לכפות את הגוף, את הרצון לעשות, כי יש חברה, אני רוצה להיות מכובד בעיני החברה, אני לא רוצה להתבייש, לכן אני יכול לעשות כל מיני דברים שהחברה קובעת שצריך לעשות, גם אם זה להשפיע לאחרים על אף שאני לא רוצה. אבל איך אני יכול לכוף את הכוונה? איך אפשר לכוף את הלב?

גם על ידי אותו חשבון.

תלמיד: איך?

עכשיו סיפרת לנו שאתה יכול להתגבר על הרצון שלך ולבצע רצון אחר, נכון?

תלמיד: כן.

כדי?

תלמיד: כדי להיות חשוב, מכובד בעיני החברה.

לקבל משהו.

תלמיד: כן.

זהו. מה הלאה? איך אתה יכול להעביר את זה לדרגה הזאת של יחס לבורא?

תלמיד: זאת השאלה.

הבורא מאוד ייהנה אם תתחיל להתייחס לחברים באהבה, זו תהיה בשבילו המתנה הכי גדולה.

תלמיד: אני יודע, אני רוצה. איך אני מתחיל לאהוב אותם כשאין לי משגיח? אומנם החברה משגיחה עלי.

גם החברה יכולה לתת לך עצה.

תלמיד: אבל בלב אין לי משגיח, הוא יכול להשתולל, הוא יכול לעוף לאלף כיוונים, רצונות, מחשבות.

זה תלוי איך אתה מכוון את הלב. אם אתה פותח את הלב שלך קצת יותר לחברה ומתאר לעצמך שמה שיש בליבך זה נראה לחברים, אז אתה מבקש מהבורא שיעזור לך לכוון את הלב יותר קרוב לחברים.

שאלה: מהי הגישה הנכונה לאמונת חכמים?

להאמין למה שהם כתבו, שזה יהיה בשבילנו כחוק.

תלמיד: האם לבדוק את עצמי אם אני מסכים או לא?

כן.

תלמיד: ומה לעשות עם חוסר ההסכמה?

לבקש מהבורא שיהיו לך כוחות להבין כמה אתה לא נמצא איתם יחד, ושיהיו לך כוחות לבצע.

שאלה: הלב של האדם זה הרצון, נכון?

כן.

תלמיד: האם הכוונה היא גם בלב של האדם?

כן.

תלמיד: מה התפקיד של המוח?

המוח הוא יותר כדי לשקול, לסדר את הדברים.

תלמיד: לתקן את הרצון זה לבקש לתקן את הלב.

כן.

תלמיד: האם תפקיד המוח לעלות מעל הדעת?

כן.

תלמיד: אז עם מי אני עובד?

גם עם המוח וגם עם הלב, אתה לא יכול להפריד לגמרי בין מוח ולב. אלא אתה רוצה לעבוד יותר במוח, כי כאן אתה יכול להחזיק את עצמך ולהיות באיזה שיקול דעת. אבל בכוונה זו בעיה, כי אתה מהר מאוד יכול לברוח ולא בדיוק לאחוז בכוונה.

תלמיד: ובין שניהם, מי מנהל את מי? או שזה לא עובד כך.

לא.

תלמיד: האם הם עובדים יחד?

הם תלויים זה בזה, אבל זו לא חובה. לאט לאט נתקרב. ולהגיד תשובה שהאדם לא ישתמש בה, זה לא טוב, כי הוא יתבלבל עוד יותר.

שאלה: הרצון שלנו הוא כמו נהר גועש. איך בלי לטבוע לשנות את כיוון הנהר? איך לשים צמצום על נהר כל כך גועש?

על ידי החברים אתה יכול לחלק את הנהר בין כולם ולעבוד רק עם שביל אחד.

תלמיד: הבונה, בעל החיים שבונה סכר בנהר, עם איזה חומר הוא בונה את הסכר?

עם מה שהוא רואה לד הנהר, כל מיני חתיכות עצים.

תלמיד: מה העבודה שלנו בעשירייה על מנת למצוא את הכוח לעבוד נגד הנהר?

אנחנו רוצים למצוא סכר, זאת אומרת קיר באמצע נהר, כדי שהמים מהנהר יזרמו לכיוון שלנו. מה אתה שואל על זה?

תלמיד: מהו החומר של הסכר הזה?

החומר של הסכר הוא עצים ואבנים.

תלמיד: מה הם העצים והאבנים בעבודה שלנו?

הרצונות שלנו. אנחנו לא רוצים לתת לנהר לזרום כפי שהוא זורם, אלא אנחנו רוצים שהוא יזרום לכיוון שלנו, כי בזה אנחנו מגיעים לבורא.

תלמיד: לשים לב לדוגמאות גבוהות של הגדולים מסביב.

בסדר.

(סוף השיעור)