שיעור הקבלה היומי5 апр. 2019 г.(בוקר)
שיעור בוקר 05.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 166 "פתיחה לחכמת הקבלה",
אותיות י"ט – מ"ג
ההתחלה היא במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, מזה אנחנו מתחילים, את זה אנחנו משיגים. למעלה מזה לא משיגים, למעלה מזה זה שייך לכוח העליון עצמו שנקרא "עצמותו". לשם אנחנו לא יכולים לחדור, כי כל החדירה שלנו ממושג למושג, מהשגה להשגה היא לפי היכולת שלנו לחדור לאותן ההבנות, מושגים, לאותן היכולות להשיג, זה אין לנו.
אנחנו סך הכול נמצאים בתוך הרצון לקבל. הרצון לקבל לא משתנה, הוא לא מזדכך, הוא לא מתהווה, הוא כמו שנברא כך נברא. ומהמקום הזה, מהרגע שהוא נברא ומטה אנחנו יכולים לחיות, להשיג, להבין, להתקיים, ובתוך הרצון לקבל הזה כמה שאנחנו משנים אותו, שניתנה לנו אפשרות, הזדמנות לשנות אותו, להתאים אותו לכוח העליון, אז מתוך הרצון לקבל שאם אנחנו מתאימים אותו לכוח העליון, מתוכו, בתוכו שאנחנו חיים, אנחנו יכולים להשיג את הכוח העליון.
ובמידה שהוא ברא את הרצון לקבל, במידה שהוא עוזר לנו לשנות את הרצון לקבל הזה, ובכל התופעות שברצון לקבל אנחנו עוברים, אנחנו מרגישים, משנים בעצמנו, משנים על ידי הכוח עליון, אז בהם אנחנו חיים, מבינים ומרגישים את עצמנו, וחוץ מזה שום דבר. אבל גם זה, למרות שזה נראה לנו די מוגבל שבתוך הרצון לקבל אנחנו נמצאים אבל זו כל הבריאה, כל העולמות. הרצון לקבל כשהוא מקבל הזדהות, השתוות הצורה עם הכוח עליון, כשמקבל את תכונת ההשפעה כמו הכוח העליון, אז אנחנו בזה מכירים את הכוח העליון.
אנחנו קוראים לו "כוח עליון" אבל צריכים להבין שזה הכול רק לעומתנו, הכוח העליון איך הוא מתנהג כלפינו, באיזו צורה הוא רוצה להתגלות בנבראים ברצון לקבל. הכוח העליון בעצמו, ללא קשר לרצון לקבל, נקרא "עצמותו" ואליו אנחנו לא יכולים לנגוע, אין לנו שום חושים, כוחות, אפשרויות. קודם כל להבין שמה שאנחנו פועלים, אפילו בכל העולמות העליונים שנקראים "עולם אין סוף" "נצחיות" "שלמות", כל זה בכל זאת מוגדר אך ורק בתוך הרצון לקבל ובשינויים שהרצון שלנו עובר, שיהיה לנו יותר ברור שאנחנו נבין מה הנושא ומה קורה.
אחרי שהרצון לקבל נברא, הוא נברא בד' בחינות, לא בבת אחת, אז בחינה ד' מתחילה בפעם הראשונה, הרצון לקבל מתחיל להגיב על מה שקורה לו, שצריכים התפתחות מיוחדת כדי להרגיש משהו ברצון לקבל. כי בהתחלה כשהוא נברא מבחינת שורש, שזה כוונת הבורא כלפי הרצון לקבל, בחינה א' זה רצון לקבל אבל הוא מרגיש את עצמו בעלמא שאין לו שום הרגשה אלא זה רצון, איזה נתון של הטבע.
ורק כשהאור ממלא את הרצון בבחינה א', אז הרצון מתחיל להרגיש מה הוא רוצה, זה הוא עוד לא מרגיש. הוא מרגיש מה שממלא אותו. ממלא אותו משהו שנותן לו, ואז מתוך זה בתוך הרצון ישנה תגובה, הוא רוצה דווקא להיות כמו הנותן לו. כביכול זה נראה לנו מאוד מהר איך מבחינת שורש מגיעה בחינה א' שמיד כך מגיבה, אבל התגובה הזאת היא תגובה אינסטינקטיבית ללא החלטה, ללא הרגשה עצמית, ללא ניתוק מהאור, מהמאציל. ולכן ההחלטה הזאת נמצאת ברצון לקבל בהכרח.
ואנחנו עדיין לא מייחסים את זה לרצון לקבל, אמנם שכביכול הוא משתנה, אבל משתנה בהכרח על ידי האור. ונדבר אחר כך על הרצון לקבל העצמאי בתנאי שהוא מתנתק מהמשפיע ויכול לקבוע מי אני, מה אני ללא המשפיע, מה המשפיע פועל עליי, ומה אני רוצה להגיב על המשפיע. ולכן הוא בהכרח משתנה ורוצה מתוך זה שקיבל מהמשפיע השפעה, הוא משתנה ורוצה להיות כמו המשפיע. כשהוא רוצה להיות כמו המשפיע זה כבר בחינה ב' שהיא רוצה להשפיע.
אנחנו מבינים שאם האור ממלא את הרצון, זאת אומרת הרצון להשפיע שממלא את הרצון לקבל, אז הרצון להשפיע הוא הקובע, הוא השולט, והוא משנה את הרצון לקבל שיהיה כרצון להשפיע. מאוד מעניין מה קורה כאן בבחינה ב'. כשהוא רוצה להיות כמו המשפיע הוא מפסיק לקבל, זאת אומרת הוא מפסיק להרגיש שהוא מקבל ומתמלא עם הרצון שלו להשפיע. ואחר כך מתוך זה שהוא מרגיש שקיבל רצון להשפיע, אז הוא מקבל מאותו רצון להשפיע שממלא אותו, רצון כמו שהיה בבחינת שורש לברוא את הרצון לקבל ולמלא אותו.
ואז הוא עושה אותו דבר. בחינה ב' עושה אותו דבר כמו שעשתה בחינת שורש בבריאתה את בחינה א', כך בחינה ב' עושה מאמץ ומולידה את בחינה ג'. מגלה רצון לקבל שקיים בה כדי להשפיע לו וממלאה אותו באור. אבל מפני שזו ההחלטה מצד הנברא אז בחינה ג' לא שלמה, אין לה כל הבחינות שיש בבחינת א' וב', כי נולדה מהחלטת הרצון ולא מהחלטת האור, ובחינה ג' גם מתמלאה בהתאם לזה לא באור השלם אלא בהתאם לכמה שיש לה רצון, שנקרא אור חלש, אור של השפעה.
אחרי שהיא מתמלאת היא מרגישה שהיא רוצה יותר, כי היא מגלה בבחינה ב' שיש לה רצון שלם ולא כמו שהיא נולדה ברצון חלקי, ואז היא ממשיכה את כל האור שבחינת שורש התכוונה לבריאה, וכשהיא מתגלה כרצון שלם, יוצא שהיא מתחילה להרגיש בתוך הרצון השלם הזה שהיא משכה אותו, את הרצון, וגם את המילוי, ואז יוצא שהיא מרגישה את פעולת עצמה, שיש כאן ניתוק בינה לבין המאציל בבחינה ב', קבלה חלקית על ידי המאציל בבחינה ג', ואת מה שהיא רוצה בעצמה ומושכת ומתמלאת בבחינה ד'.
לכן מה שקורה כאן, שבחינה ד' מרגישה שוני בינה לבין המאציל, והרגשת השוני הזו בין כמה שהיא רוצה לקבל את כולו ובין כמה שהעליון רוצה להשפיע לה, ההרגשה הזאת מולידה בה בושה. מה שכביכול המאציל לא התכוון, כי הוא רוצה למלא את הנברא בצורה שלמה, "מכל הלב" מה שנקרא. והנברא רוצה לקבל מכל הלב אבל מרגיש שבזה הוא הפוך מהמאציל, מפני שבבחינה ד' הוא מרגיש את כל הבחינות הקודמות, ואז הוא מרגיש המשפיע, המקבל, שהמשפיע רוצה לתת, שהמקבל לא רוצה לקבל כמו בבחינה ב' ואחר כך כן מקבל.
כל השינויים האלו שהרצון עבר הם נרשמים כולם בבחינה ד', ובחינה ד' מרגישה את עצמה שהיא המקבלת, כי היא בעצמה משכה את האור מלמעלה מבחינה ג', וזה הבדל גדול. כי בבחינה ג' היא מקבלת כמו קטן שמקבל מהגדול כי מגיע לו מפני שהוא קטן, נולד. אבל בחינה ד' כשהיא מקבלת היא כבר מושכת לעצמה. ההרגשה הזאת נותנת לה הרגשת הפכיות מהמאציל, שהיא מושכת, היא מקבלת, והמאציל נותן. והפער בין שני אלו מורגש בנאצל, בבחינה ד' כבושה, הפכיות הצורה.
לא מספיק שזו הפכיות, אלא זה מאוד מאוד לא נעים, זו אש שממש שורפת את בחינה ד'. לכן היא עושה חשבון, "מה אני יכולה לעשות?", ואז היא מצמצמת את הרצון לקבל שלה והאור מסתלק, כי אין כפייה. אי אפשר ליהנות, והרי מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, להנות לנבראיו, אבל אי אפשר שהנברא ייהנה אלא אם כן מושך ומתמלא מרצונו עצמו. לכן כשנפסק הרצון לקבל מצד הנברא כשהוא מושך, אז האור נפסק, לא מורגש. אנחנו תמיד נמצאים באור אין סוף, אלא השאלה באיזו צורה ובאיזו מידה אנחנו רוצים להרגיש אותו, כי זה תלוי בכלי בלבד.
אחרי ד' הבחינות הללו, כל מה שקורה עם המציאות של האור והכלי, הכלי קובע. כי אחרי ד' הבחינות הללו מובן שהרצון להיטיב לנבראיו יכול להתקיים רק בכלי שנמצא בהזדהות עם האור, רוצה אז מקבל, לא רוצה אז לא. וכך זה לאורך כל הבריאה עד שרק בסוף התיקונים משתווים אור וכלי, המאציל עם הנאצל.
אחרי שהכלי, הרצון לקבל צמצם את עצמו, מטעם שהרגיש שהוא הפוך מהאור, ומפני שתכונת הבינה כבר החליטה שהיא רוצה להיות המשפיעה, ובחינה ד' הבינה שהרצון לקבל שלה הוא הגדול וצריך לממש אותו כדי להחליט איך להשתמש עם בחינה ב' ובחינה ד' יחד, אז ישנה שם החלטה שאפשר לעשות את זה רק בלקבל על מנת להשפיע. זו ההשתתפות הראשונה שיש בין בחינת ההשפעה לבין בחינת הקבלה שבתוך הנברא, בחינה ב' ובחינה ד'. אחר כך יהיו עוד צורות השתתפות של ב' וד', בצמצום ב' ובכל מיני הבחנות עד גמר התיקון.
כאן אנחנו צריכים לראות מה הנברא עושה הלאה. אחרי שצמצם את עצמו והבין אחרי הצמצום, ועשה חשבון, מה הוא עושה אז? הוא יצטרך כדי ליהנות ולהנות, להשוות, לחבר את שתי המגמות הללו, הוא יצטרך לחבר את בחינה ב' ובחינה ד' יחד. לכן הקבלה שלו תהיה בעל מנת להשפיע, וזה מה שהוא עושה. עם כל הנתונים שיש לו במלכות דאין סוף אחר הצמצום הוא עושה חשבון. ואז ד' הבחינות האלה דאור ישר הופכות אצלו כג' בחינות לראש הפרצוף, חשבון, ובחינה ד' הופכת להיות למלכות שמקבלת לפי השיטה החדשה. שמקבלת אך ורק כשהיא משפיעה על ידי הקבלה. זאת אומרת, החשבון שלה הוא כבר חשבון שאנחנו אחר כך נקרא לו "לשמה", רק כדי ליהנות למאציל, וכך היא פועלת.
אז יש כאן חשבון, כמה המאציל רוצה ממני, במה הוא רוצה ליהנות לי? אור אין סוף. כמה אני יכול לקבל ממנו? נעשה חשבון. החשבון נעשה מתוך הרשימות שיש לנו במלכות דאין סוף לפני הצמצום, כשהיא עוד קבלה. אחר כך עשתה צמצום, ועכשיו היא צריכה לעשות חשבון, כמה היא יכולה לקבל כדי לא להפר את הצמצום? היא לא רוצה לקבל על מנת לקבל, אלא למעלה מהצמצום שלה לעצמה, כמה היא יכולה לקבל בעל מנת להשפיע?
זאת אומרת, הקבלה הזאת היא ממש נגד כל הרצון לקבל. אז איך נגד הרצון לקבל אפשר לקבל? פשוט מאוד, אם קודם בד' בחינות דאור ישר הקבלה שלי הייתה מפני שהרצון לקבל שבי פעל בצורה ישירה, שכך נברא, וכך תפקד מהמאציל, עכשיו אני משתמש ברצון לקבל שלי בצורה הפוכה, בעל מנת להשפיע.
מאיפה אני לוקח את הכוחות האלו להשתמש ברצון לקבל בצורה הפוכה? איך אני יכול לטעום משהו ולא ליהנות בעצמי אלא ליהנות למאציל, איך אני יכול לעשות את זה? אז יוצא שאני יכול לעשות את זה בתנאי שהמאציל יהיה יותר גדול מהרצון לקבל שלי. הוא ברא בי רצון לקבל על ידי האור שלו, שאור ורצון לקבל כנראה שהם שווים בעניין התענוג, אבל האור הוא יותר גדול מהתענוג, האור שייך למאציל עצמו. ואם המאציל עצמו ייתן לי התרשמות מעצמו, שזה נקרא "גדלות המאציל בעיני", אז אני אוכל לעבוד למעלה מהרצון לקבל שלי. ואפילו שאני נהנה, אני יכול את התענוג הזה לשייך למאציל.
כאן יש לנו שיטה חדשה, איך להשתמש בתענוג שאני מקבל. שהתענוג כבר לא חשוב כל כך, והרצון לקבל כבר לא חשוב כל כך, אלא חשוב מה גדול בעיני, או אני, האגו שלי, זאת אומרת לא סתם רצון לקבל, אלא חשיבות עצמית או חשיבות המאציל. ולכן כאן, אני צריך לעשות חשבון למעלה מרצון ותענוג, אלא על החשיבות של האני והחשיבות של הבורא. ואת החשבונות האלה עושה ראש הפרצוף.
ובזה אנחנו כבר מדברים על הנברא שמייצב את עצמו לעומת הבורא. שעל פני הרצון לקבל והמילוי שברצון לקבל שנקרא "תענוג", או חיסרון של המילוי, שאז הרצון לקבל מרגיש שחסר לו, מרגיש ייסורים, אני למעלה מזה רוצה לעשות חשבון. לטובת מי אני עושה את זה, לטובתו או לטובתי? כי אם אני עושה חשבון לטובתו, אז אני מרגיש את אותו החשבון שהוא עשה לטובתי מקודם. ואני נכלל במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, אני מבין אותו. זה כמו ילד שמתחיל להשיג איך שאימא אוהבת אותו. לא שמקבל ממנה כל מיני מתנות, שזאת האהבה שלה, אלא הוא מרגיש עד כמה שהיא אוהבת אותו.
זאת אומרת, בפעולה הזאת הנברא מזדהה עם המאציל, הוא מבין את המאציל, הוא מרגיש אותו, הוא עולה לדרגת המאציל. לכן נקרא ממש "נברא", שנמצא בדבקות עם המאציל, בצורה מסוימת, בכמה שמסוגל להשוות את עצמו עם המאציל. שמקבל מהמאציל אך ורק לפי גדלות המאציל בעיניו, ולא גדלות המילוי. קודם כל הוא צריך לעשות כאן צמצום על הרצון לקבל שלו, צריך לעשות חשבון כמה אני מקבל בשביל המאציל, אז כמה שיש לי את גדלות המאציל, רק לפי זה אני אקבל כדי להשפיע לו, אם אני אקבל יותר זה יהיה לעצמי.
ובצורה כזאת מעכשיו והלאה הוא ממשיך לעבוד. עד כמה שיהיה לו כוח, עד כמה שיוכל להשיג את גדלות המאציל כל פעם ופעם, לפי זה הוא יתקדם. מה מטרתו? הכול לעשות לפי רצון המאציל, רק בהזדהות עימו. זאת אומרת שאין לנברא כוונה לא לקבל, כי זה רצון של המאציל שיקבל. אבל הוא גם מבין מתוך איך שהוא נברא, שרצון המאציל לא רק לתת לו את התענוג, שהתענוג הזה שהוא מקבל זה רק אמצעי, רק סיבה שהוא יקבל מהמאציל את הדרגה של המאציל, המעמד של המאציל, זאת כל מטרתו.
שבזה המאציל באמת רוצה להיטיב לנבראיו, ולא למלאות אותם בתענוג ישיר. כך שאת הרצון לקבל ברא, ותענוג ברא, וממלא את הרצון לקבל בתענוג, ואז הנברא לא מרגיש את עצמו, אלא מרגיש בצורה מאוד מאוד שפלה כזאת תענוג. זה קורה לו בדרגות דומם, צומח, וחי, וגם בדרגות האלה התענוג מורגש אך ורק בהקדם הייסורים.
וכוונת הבורא שהנברא על ידי ההתפתחות שלו ירגיש תענוג לא על ידי ייסורים, אלא דוקא ההפך, שירגיש אותו בצורה שלימה. שגם חיסרון הנברא ירצה שיגדל בו יותר ויותר, חיסרון לקבל, חיסרון להיטיב, להשפיע, כי בכל ההבחנות של החיסרון הזה הוא ירגיש את התענוג.
כאן דברנו על מטרת הבריאה.
שאלה: שמעתי אותך אומר, שאחרי בחינה ד' כל ההתפתחות היא החלטה של אותה בחינה ד'. היא קובעת את המשך ההתפתחות.
כן, קובעת את זה בראש הפרצוף.
תלמיד: אבל איך היא קובעת אם היא עדיין לא נבדלת מהבורא?
צמצום, צמצום מבדיל אותה מהבורא. ואחרי הצמצום היא מושכת, ממשיכה את האור ובודקת מה היא רוצה, מה היא יכולה לעשות עימו, לקבל על מנת להשפיע, מחליטה ומקבלת. ודאי שכל ההבחנות הללו עדיין לא ממש נמצאות בבחירה חופשית, כי הנברא עדיין לא לגמרי נבדל מהבורא. כדי שהנברא יהיה נבדל מהבורא, זאת אומרת שצריכים לחלק בין האור לכלי, זה בהשתלשלות עד העולם הזה, שאז כמו שאומר בעל הסולם, "אז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו".
רק מהנקודה הזאת ומעלה, שאנחנו מתחילים לעלות, אנחנו באמת נקראים "הנבראים". אמנם אנחנו עוד לא מבינים מי אנחנו, מה אנחנו, אבל באמת ההתחלה חייבת להיות מהנקודה הזאת של הניתוק הסופי ממש, השלם, מהבורא, מהאור.
ובניתוק הזה יש גם בחינות שאנחנו צריכים לעבור כדי להתנתק, להתנתק, להתנתק, להתנתק לגמרי. ולהיכנס ברצון לקבל האגואיסטי הארצי הזה יותר ויותר ויותר, להתחרט עליו, להתייאש ממנו, כך שאנחנו מבינים שזה לא החיים. שנבין שלא יכולים להתקיים, ושלא יכולים להתקיים זה גם כן לא מספיק, אלא שאנחנו רוצים להגיע למשהו אחר, והפוך. שאנחנו מבזים את הרצון לקבל שלנו, את החיים שלנו, את הכול. ובאמת מתוך הנקודה הנבזית הזאת האחרונה, מרגישים שהצורה ההפוכה היא צריכה לשלוט. ולזה מה שהעולם הזה צריך להגיע, להחלטה כזאת.
תלמיד: אחרי בחינה ד' כביכול עדיין יש מכוח האור את ההתפתחות?
כן. כל ההתפשטות מלמעלה עד העולם הזה, היא עדיין על ידי הכוח העליון, אבל אנחנו אומרים שהנברא כביכול עושה את זה. אבל את זה ודאי שבחינה ד' עושה בצורה מכנית, שאין כאן ממש ניתוק, אין ממש החלטות, הכול זה לפי הרשימות, הכול זה לפי הנתונים שישנם ברצון לקבל.
אבל בכל זאת כדי ללמוד את זה נכון לעצמנו, כך אנחנו מרגישים. כמו שאתה יכול להגיד כך על הצמח, על החי שהם פועלים, האם הם פועלים? או נגיד על עצמנו, האם אנחנו פועלים? ודאי שזה לא אנחנו. כל מה שקורה בנו זה הרשימות, ההחלטות מלמעלה. אנחנו לא יכולים להחליט שום דבר על עצמנו. והעובדה היא, מי יודע מה יקרה איתו בעוד רגע? מה אתה מחליט אם בעוד רגע אתה לא יודע מה יקרה? יש לך נתונים? אתה עושה את זה? לא, אלא אתה זורם בחיים. ניראה לך שאתה עושה, מבצע משהו, אבל באמת במוח ובלב שלך, בכלים שלך הקטנים מאוד, שם מתרחשים כל מיני חשבונות, כל מיני נתונים והם עולים לך ללב ולראש וניראה לך שכך אתה מחליט, כך אתה מרגיש, זה נקרא "החיים".
תלמיד: מה זה אומר שההתפתחות מתחילה להיות מתוך גדלות המאציל, שיש לו הכרה בגדלות המאציל ולפי זה אותה בחינה ד' מתקדמת?
כן, כשבחינה ד' קיבלה את הכול, היא הייתה מלאה והרגישה אי נעימות, היא הייתה מנותקת והרגישה שהיא חייבת להמשיך ולקבל בדומה למאציל בבחינה ב'. עכשיו היא עושה חשבון מה היא יכולה לעשות. היא הפוכה מהמאציל, ההרגשה הזאת נקראת "בושה" והיא מאוד לא נעימה. זאת אומרת לקבל היא לא יכולה, להשפיע היא עושה את זה בבחינה ב' אבל היא לא יכולה להיות כמשפיע כי אין לה מעצמה מה להשפיע. אז גם בחינה ב' וגם בחינה ד' נראות בחינות לא שלמות. איך היא יכולה להיות בשלמות? שלמות זה אך ורק להידמות למאציל. להידמות למאציל זה להשפיע, אבל להשפיע אין לה ממה. מה יש לה? יש לה אפשרות לקבל, אז איך היא יכולה להשתמש ברצון לקבל שלה כדי להשפיע.
זאת אומרת היא מחליטה כך, שקודם העיקר בשבילי היה לקבל ואני השתמשתי ברצון להשפיע של המאציל. עכשיו אני הופכת את היוצרות האלה, עכשיו בשבילי חשוב להשפיע ואני אשתמש כדי להשפיע ברצון לקבל שבי. אז היא עושה צמצום ומחליטה שמכאן והלאה היא משתמשת ברצון לקבל שלה כדי להשפיע. ומכאן והלאה יש לנו שיטה חדשה, שבזה היא משווה את עצמה למאציל. היא באמת מרגישה את עצמה בתענוג של המאציל שזה תענוג אחר לגמרי מלקבל, כמו שהוא נותן בדוגמת אורח ובעל הבית. היא יכולה להתמלא באור ההשפעה ובאור הקבלה והכול לפניה. רק מה שחסר כשהיא מתפתחת, היא מגלה עד כמה היא יותר ויותר נמצאת בשליטה העליונה וזה מה שמפריע לבחינה ד'.
זאת אומרת כל ההתפתחות שלה זה לגלות יותר ויותר עד כמה היא לא מנותקת מהמאציל. זה כבר החיסרון הנוסף שלאט לאט מתייצב במדרגות האלו. זה מגיע מתוך ביטוש, פנים ומקיף בפרצוף, שמצד הבורא הוא מבטש ואומר "תקבל את הכול", מצד שני, הנברא אומר, "אני לא יכול, זה מה שאני יכול לקבל בעל מנת להשפיע". זאת אומרת, הבורא משווה את עצמו לנברא בזה שהוא מראה לנברא שיש לו את האור העליון השלם, ויש לנברא האור הפנימי הקטן, קו דק מאוד לעומת החלל המלא באור. ואז יוצא שהנברא כל פעם מרגיש את עצמו בפחיתות יותר ויותר גדולה. אמנם הוא כביכול מקבל ומקבל, אבל הקבלה הזאת היא דווקא עוד יותר מבררת לו עד כמה הוא לא עצמאי. בעצם מה שהוא מקבל עכשיו, הוא משתמש בכל הבחינות הללו שהן באות מהבורא, וההרגשה הזאת יותר ויותר מלווה את הנברא עד שהוא מגיע לצורת האדם הראשון.
אני רוצה להגיד, שכל מה שנברא עכשיו זה העלמה, העולמות, שהנברא מעלים את עצמו מהבורא במידת אי הנעימות, במידה שהוא לא מתאים, שאין לא בחירה חופשית. זאת אומרת, הוא יותר ויותר מגלה עד כמה כל מה שיש בו, בא מלמעלה. וזה הפגם הגדול, שהבורא לא מסכים עם זה. כי מטרתו לברוא נברא, ונברא נקרא שהוא מנותק מהמאציל, מהבורא. הוא יכול לפנות אליו ולבקש ממנו כוחות, אבל לא שהוא יהיה בשליטת העליון כי זה העיקר, אחרת אין שום צורך לכל הבריאה.
יש על זה הרבה מה לדבר, אבל כדי שיהיה מתאים לכולם נדבר בצורה יותר שטחית.
שאלה: אתה נותן דוגמה של אימא שאוהבת את הילד ואנחנו מרגישים כמה אימא אוהבת את הילד. וגם עם החברים אנחנו מרגישים כמה הם אוהבים אותנו. אבל איך אנחנו מרגישים שהבורא אוהב אותנו? אנחנו לא מרגישים כלום.
את הבורא אפשר להרגיש רק לפי הזדהות עימו. זאת אומרת, כמו שהוא נותן ללא רצון לקבל, כך אם אתה תיתן ללא רצון לקבל שלך, אתה תרגיש אותו. זה הכלל. כל תופעה ותופעה שאנחנו מרגישים, או אפילו המכשירים שאנחנו בונים כדי להרגיש, זה לפי החוק הכללי והעיקרי שבטבע, שהרגשה יכולה להיות רק לפי השתוות התכונות. אפילו במקלט רדיו, בכל דבר שאתה רוצה. בכל צורות הקומוניקציה, ההתקשרות בין הנבראים, או מלאכותיים או טבעיים, זה רק לפי השתוות ביניהם, אחרת אם לא משתווים, אין קשר.
תלמיד: איך אני משווה את עצמי לבורא? איך אני מכייל את עצמי כדי להרגיש את האהבה ואת הגדלות של הבורא?
זה בקבוצה. עם הבורא אין לך כוח, קשר. לבורא אתה לא יכול לפנות, אתה לא יכול להרגיש. כדי לבנות קשר, מכשיר להתקשר לבורא אתה צריך תשתית, מקלט. המקלט זה העשירייה. בלי זה, אנחנו נמצאים בגלים, באוויר מלא מלא גלים, אנחנו לא תופסים אותם, חייבים מקלט. כך גם אנחנו חייבים מקלט לבורא, ליחס הבורא אלינו. המקלט הזה נקרא "נשמה". תנסה לבנות אותה. זו עשירייה שמחוברת לפחות באיזו מידה קטנה, ואז אתה כבר מתחיל לשמוע שם קולות כמו ברדיו לא טוב, שלא קולט. אחר כך קצת יותר וקצת יותר, וכך לאט לאט.
תלמיד: אמרת גם שמחיסרון מרגישים תענוג מאוד גדול. מהו החיסרון הכללי הזה שאנחנו צריכים לשאוף אליו, לרצות אותו כל הזמן?
חיסרון אחד צריך להיות, איך אנחנו נכנסים למגע עם הבורא. אין יותר. ומכאן כבר אנחנו צריכים לראות מה עכשיו אנחנו יכולים לעשות בהדרגה כדי להגיע לזה. ולכן רב"ש מתחיל את כל המאמרים שלו מבניית עשירייה. אין אחרת. כמה שאנחנו לא רוצים, אבל זה המקלט, זה המכשיר שבו אנחנו נפגשים, אנחנו והבורא, רק שם. במרכז העשירייה אנחנו בונים מצידנו את הגלאי, הדיטקטור (detector), חיבור בינינו מצד הרצון ואז אנחנו מרגישים. כשהרצונות שלנו נמצאים בהתחברות, בהשתוות למעלה מהרצון עצמו, אנחנו בזה דומים להשפעת האור עלינו.
אנחנו לא יודעים מה זה אור, אלא מה שמתגלה בתוך הרצונות האלו, זה נקרא "אור". כמו שאנחנו לא יודעים מה זה גל שאנחנו תופסים אותו במקלט רדיו, אלא כשתופסים זה נקרא גל. אבל הוא בעצמו לא ידוע לנו, רק אחרי שאנחנו מגלים אותו באיזה מכשיר.
תמיד אנחנו עובדים עם תופעות ולא עם הנושא עצמו, לא עם התופעה עצמה כביכול, אלא תוצאה באיזה מכשיר. תמיד כך, כי אנחנו נבראים. גם כשאנחנו אומרים אור, זה איזו התרגשות בתוך הרצון לקבל שנקראת "אור". ההתרגשות הזאת נקראת צער, מתוק, יפה, מילוי, אהבה, שנאה. התרגשויות שונות בתוך הרצון לקבל. ואנחנו קוראים לזה, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ההתפעלות של הרצון, כך אנחנו קוראים.
זאת אומרת האור נקבע לפי התפעלות הרצון. לאור עצמו אין לנו שם אפילו, אלא הרצון נותן שם. את אור החכמה אנחנו מסמנים כ-יוד, את אור החסדים כ-הא. למה? כי אחרת אנחנו לא מסוגלים להביע מה זה אור. הוא מופשט, משהו קורה מחוצה לנו, אבל מה, לא יודע. כשנכנס ועושה בי איזו פעולה, לפי הפעולה הזאת אני יכול לדבר עליו. כך זה גם הבורא, "בוא וראה". כשהוא "בוא", מתיישב בנו, מתוך זה אני מרגיש אותו, "ראה". זו הדרגה הגבוהה ביותר בגילוי הבורא, אור החכמה, ראייה. כך הנבראים מקבלים.
תלמיד: תחושת העצמיות, הנפרדות של בחינה ד' גורמת בעצם לבושה בהתחלה ומשם לצמצום.
כן.
תלמיד: ואחרי הצמצום לנסות להתחיל ולקבל בחשבון.
כן.
תלמיד: יש פה איזו התפתחות של אותה תכונת עצמיות, אותה הרגשת נפרדות.
מהצמצום עד קבלת החשבון.
תלמיד: כן.
ודאי. הרי אנחנו לא לומדים את כל פרטי הפרטים האלה, הרבה מאוד פרטים. בעצם דיברנו על זה, שבין כל דבר ודבר יש תמיד התפתחות בארבע בחינות, חייבת להיות. כשאנחנו אומרים זה ואחר כך זה, אין אחר כך, זה צריך לעבור ארבע בחינות. זה כמו שאנחנו לומדים שאם אני עושה איזו פעולה בעולם האצילות, אז אני צריך להעלות מ"ן עד האין סוף ומשם לקבל את התגובה למקום שלי, ואז לבצע פעולה.
אתה מבין מה קורה כאן? פשוט כל הדברים צריכים לעבור הרבה מאוד ה-ו-י-ות, שינויים ורק שם, אם אני מזדהה בפעולה שלי עם מה שהחליטה מלכות דאין סוף, אז אני מקבל בחזרה אישור. האישור הזה זה נקרא מ"ד, שנותנים לי כוח ואישור, ואז אני מבצע. ככה זה. זאת אומרת, כל הפעולות שלנו בעצם נמצאות שם.
שאלה: האם אתה יכול להסביר עוד פעם את המעבר בין ג' ל-ד'. אני שמעתי אותך אומר שבחינה ג' לא שלמה כי היא נולדה מעצמה ולא מהאור, ואין לה בחינה א' וב', ואז נולדת בחינה ד'. אני לא מבין פה מה זה עצמאי ומה לא עצמאי?
זו שאלה יפה. בחינה ג' נולדה בהכרח מבחינה ב', אין לה ראש לבחינה ג'. היא לא החליטה על עצמה שהיא רוצה והיא קיימת והיא מקבלת, אלא בבחינה ב', בסוף בחינה ב', שם הראש של בחינה ג'.
זה כמו שאנחנו בעולם שלנו מחליטים שאנחנו רוצים ילד ועושים אותו. האם הוא מחליט? הוא לא מחליט. אחר כך כשהוא גדל ונעשה גדול, אז מחליט גם על עצמו משהו וגם מחליט האם הוא רוצה שיהיה לו ילד. זאת אומרת יש כאן עניין שכל נולד, הוא נולד ללא החלטה משלו מקודם אלא הפרצוף העליון מחליט עבורו. אבל אחרי שהוא התפתח, בחינה ג' שהתפתחה וקיבלה הכול, אז התגלה בה חיסרון שהיא בעצם לא עצמאית, לא מקבלת מעצמה, וזה חסר לה, ואז היא מחליטה שהיא מקבלת את כל מה שיש בבחינה א'. בחכמה, בבחינה א'.
ואז בחינה ד' שיוצאת, היא דומה בקבלתה לבחינה א', אבל ההבדל הוא שבבחינה א' הכול בא מבחינת שורש, מהמאציל, ובבחינה ד' ישנה החלטה שהיא מקבלת את זה בעצמה, שהיא רוצה את זה. ואז כשהיא קיבלה, היא מתחילה להרגיש מה מהות האור שממלא אותה. שהאור בא מהמשפיע, והיא קיבלה אותו מתוך זה שהיא רוצה לקבל וליהנות.
ואז יש כאן התנגשות, בין יחס האור אליה והיחס שלה לאור שממלא אותה, וההתנגשות הזאת מעוררת אותה. מאיפה באה ההתנגשות? מתוך זה שבחינה ד' כוללת בתוכה את כל הבחינות הקודמות. ואז יוצא שהיא מרגישה את בחינה ב' שהפסיקה לקבל כי היא רוצה להידמות לבורא. ואז בחינה ד' מרגישה את עצמה שהיא הפוכה מהבורא, מבחינת שורש, שבחינת שורש כולה משפיעה, וגם שבבחינת שורש התהוותה לכן נקודת הרצון לקבל, רק בנקודה אחת יש מאין. אז בחינה ד' התפתחה כולה יש מאין, והיא מרגישה שהיא בעצם כל כולה מקבלת, כולה נבראה בצורה כזאת ואין לה שום דבר מעצמה.
ואז כמו שהיא הרגישה בבחינה ב' והפסיקה לקבל, עכשיו היא עושה אותה הפעולה שהיא רוצה להפסיק לקבל. כי קבלת האור שהיא מקבלת לא מביאה לה תענוג, אלא ההיפך, מבטלת אותה. זאת אומרת, בחינה ד' שמרגישה את הרצון לקבל במלואה, היא מרגישה שהרצון לקבל הוא לא שלה, והתענוג לא שלה. ולכן היא מרגישה את עצמה שאין לה שום דבר משלה, וזו השפלה גדולה מאוד, גם מצד הכלי, גם מצד האור.
גם יוצא מזה שאין לה קיום. אני אפילו לא יודע לבטא את זה, זה פשוט ביטול, זה מבטל אותה. ואז היא מוכנה לעשות צמצום כדי לתקן את המצב הזה. זאת אומרת, אפילו שהיא תישאר בבחינה ד' ריקנית, ואפילו שבחינה ד' לא תרגיש כלום בתוכה, זה טוב, היא מעדיפה את זה על פני מילוי. כי המילוי מביא לה ייסורים, והריקנות לפחות לא משפילה אותה. יש כאן דברים שצריכים לחשוב ולדבר עליהם, אבל זה מה שקורה.
ואחר כך יש התפתחות, התפתחות בד' דרגות בבחינה ד', ומה היא תעשה בזה? ואז היא מתפתחת, היא מחליטה שבמצב כזה מה שהיא יכולה לעשות, זה שהיא תקבל על מנת להשפיע. מאיפה זה בא? מתוך זה שיש לה בחינה ב' שהיא לא מקבלת, יש לה בחינה ד' שהיא מקבלת. בחינה ב' שהיא מקבלת היא קרובה למאציל, בחינה ד' שמקבלת היא רחוקה מהמאציל, אז איך היא יכולה להשוות ביניהם, בין בחינה ד' ובין בחינה ב', להשתמש עם אור החסדים ולהשתמש עם אור החכמה?
אם קודם היא הייתה מקבלת בבחינה ד' מפני שהרצון לקבל היה קובע לקבל אז עכשיו היא רוצה להשתמש בבחינה ד', אבל לפי הרצון להשפיע שיקבע כמה היא תקבל. ואז יוצא שהיא דומה למאציל. היא דומה למאציל בצורה כזאת שכל הקבלה שהיא מקבלת, היא עושה את זה כדי להנות למאציל. המאציל רוצה שהיא תקבל, היא תקבל, אבל היא תקבל רק בשבילו. מאיפה יודעים שבשבילו? מזה שעכשיו הצמצום מבדיל בינה למאציל. כשברור לי שאני לא מקבל, אני יכול להישאר אחרי הצמצום לעולם ועד, וכשאני הולך לקבל זה רק כדי להשפיע לו.
אנחנו יכולים ללמוד את הדברים האלה בצורה מכנית (ראו שרטוט מס' 1). ישנה קבלת האור בתוך הרצון, זו בחינה ד' לפני הצמצום, אחר כך צמצום, שכשמגיע האור הוא דוחה אותו לאחריו, וזו בחינה ד' אחרי הצמצום. ואחר כך חשבון, כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע. מגיע אור ישר, ועם הרצון לקבל שלי אני עושה חשבון. זאת אומרת למעלה, לפני שאני מקבל, אני חייב להרגיש את כל האור ואת כל הרצון לקבל שלי ולבנות כאן החלטה, ראש הפרצוף. וכשאני מחליט, אז אני פותח את הצמצום, גבול הצמצום, ועד כמה שיש לי אור חוזר להחזיר כוונה שלי למאציל, לפי זה אני מקבל. וזה נקרא "אור פנימי", זה כבר פרצוף. למעלה ממסך זה ראש הפרצוף, אחרי מסך זה תוך הפרצוף, החלק שמקבל, והחלק שלא מקבל זה סוף הפרצוף. זה מה שיש לנו.
שרטוט מס' 1
שאלה: אם אני מקבל, ואחרי צמצום אני נותן מידה למה שאני מקבל, הרי ככל שאני אקבל יותר ואני אהיה יותר שבע רצון ויותר מאושר, אז הבורא שרוצה להיטיב לנבראיו יקבל ממני אור גדול יותר. איך אני עושה בעצם את הקו הזה של הקבלה שלי? איך אני מגביל את הכמות שאני מקבל ומה שאני מחזיר?
אין דבר כזה. כמו שאתה אומר אין פעולה כזאת. אני צריך להגיע למצב שאני לא מקבל כלום, אז אתה נמצא בצורה נקייה, בצמצום, שאתה מוכן לא לקבל שום דבר.
תלמיד: אני נמצא בצורה נקייה, אבל עדיין אבא שלי רוצה לתת לי ואני לא קיבלתי.
אחרי שאתה מפסיק לקבל ממנו, אז תחשוב על אבא. לפני זה מה שאתה חושב על אבא זה איך לקבל ממנו.
אתה מבין את זה או לא?
תלמיד: לא כל כך.
לא כל כך. אתה כל הזמן מקבל מאבא שלך?
תלמיד: כשאני רוצה משהו אני מקבל מאבא שלי, כן.
עד שאתה לא מפסיק לגמרי להיות תלוי באבא מרצונך, לא שהוא מפסיק לתת לך, אלא אתה לא רוצה לקבל, עד שאתה ממש לא מקבל מאבא לפי רצונך, זה לא נקרא שאתה עצמאי.
תלמיד: אבל כשאני לא מקבל מאבא ואבא רוצה לתת לי?
זה לא חשוב מה שהוא רוצה לתת.
תלמיד: אבל אני גורם לו עוול.
בסדר, נכון, אז מה? קודם כל להיות עצמאי. כי אתה עושה את ההפסקה הזאת מפני שאתה רוצה אחר כך להנות לאבא. כי אם תקבל ממנו לא בגלל שאתה זקוק אלא כדי לעשות לו נחת רוח, זה משהו אחר.
תלמיד: בדיוק זה. משם אני חושב.
תחשוב.
שאלה: כל מה שאני מחזיר זו החלטה אישית או קבוצתית? מאיפה מגיע כמה אני רוצה להחזיר?
שאלה לעניין, יפה. אני מחליט. אבל כדי להשפיע לבורא ולהיות איתו בהתקשרות הדדית אני חייב להיכנס לקבוצה. ודרך הקבוצה כמה שאני מסוגל להשפיע לו, זה באמת משפיע לו, זאת הפעולה הנכונה. ואז בחזרה אני יכול להרגיש את הקשר עימו במידה שאני מתקשר עם הקבוצה.
אם אתה לא מתקשר עם הקבוצה, אתה לא מבטל את הרצון לקבל שלך. זה פשוט תרגיל פרקטי. כשאתה מכייל את הכלי שלך כלפי הבורא, איפה אתה מכין אותו לקשר עם הבורא? בקבוצה. כיילת אותו בצורה כזאת שאתה יכול להיות ביניכם בחיבור. אם אתה בחיבור איתם, אתה מתחיל להרגיש התקרבות לבורא, וזה קורה. כמה שאתה נכלל ונכלל איתם בצורה רגשית, אתה מתחיל להרגיש, להבין יותר את הבורא, מה זה הבורא, מי זה הבורא, מה הכוח הזה, איך הוא צריך למלאות את היחסים בינינו, עד שאתה מגיע למצב שיש לך חשבון עימו.
תלמיד: מה שמגיע מבחוץ, זה משפיע?
מה שמגיע מבחוץ, מה זאת אומרת?
תלמיד: אם קבוצה או אדם מרגיש לחץ מבחוץ להגיע לשלמות, להגיע להסבר נכון, זה משפיע עליו או לא?
ודאי שזה משפיע, על אדם הכול משפיע. הכול משפיע על האדם, אבל העיקר זה ההתקשרות שלי לעשירייה שלי. כמה שאני יותר נכלל שם, אני בזה מעבד את הכלים שלי, את הרגשות שלי, אני מכוון אותן להרגשת הבורא. אף פעם לא הייתי מכוון להרגשת הבורא, ההרגשות האלה הן היו אצלי לא מפותחות. ועכשיו, על ידי ההתפתחות שלי עם החברים, ההרגשות האלה מתחילות להתפתח, אני מתחיל להרגיש אותן. ובהתפתחותן אני מתחיל לקבל כבר איזשהו יחס לבורא, מי הוא, מה הוא, איך הוא יכול להגיע, איך הוא יכול לבוא.
זאת אומרת יש כאן חוש חדש. החוש הזה הוא חוש על מנת להשפיע, הוא חוש רוחני שהתפתח בי אך ורק מתוך עשירייה. זה לא שלי, זה משותף ביני לבינם. ואז החוש החדש הזה, איתו אני הולך לפתח אותו כל פעם, והוא חוש רוחני. הוא נמצא מעלי, שאני עושה צמצום על עצמי ופועל לפניי. אז יוצא שאני כמלכות פועל כלפי ט' ראשונות, כלפי תשעה חברים. ואז אני מתחיל לעבוד איתם כמו עם הפרצוף שבו לאט לאט מתגלה הבורא.
אבל העיקר הוא שאנחנו צריכים להרגיש איך אנחנו בקשר עם החברים מתחילים לעורר חוש חדש, חוש של השפעה. זה רודימנטרי (rudimentary)1, זה כמו שלעובר יש זנב ואחר כך הוא נעלם. יש כל מיני צורות כאלה של חיות שאנחנו התפתחנו מהן בזמן עיבור, אחר כך הצורות האלה נעלמות. בקיצור, ישנם חושים שלנו שהם נמצאים בהרדמה ואנחנו צריכים להחיות אותם. אז אותו חוש כלפי הבורא אנחנו יכולים להחיות רק על ידי התקשרות בינינו. למה? מפני שפעם היינו יחד, ועל ידי השבירה התנתקו, והחוש הזה נמצא אבל הוא לא חי. ואנחנו על ידי המאמץ שלנו חייבים להחיות אותו, על ידי החיבור בינינו, וכך אנחנו מתקנים את עצמנו. ואין שום סיכוי להגיע לרוחניות, אלא על ידי זה שאנחנו פשוט מחיים את פרצוף אדם הראשון. אז כלפיי זו רק עשירייה שאני יכול לעבוד בה וכך להגיע להקמה עצמית. זה מה שקורה.
שאלה: אמרת שיש בושה בבחינה ג'. אני הרגשתי כמה צורות של בושה. מה יותר נכון, על מה אני צריך לחשוב יותר, על בושה עצמית, שאני התנהגתי לא יפה, או על בושה של חבר שלא רואה שמתנהג לא יפה אבל אני מתבייש בהתנהגות שלו, או שיש חבר שהוא מתבייש והוא מספר לי, וגם אני מתבייש ביחד איתו?
אני לא יכול להגיד. גם אתה לא מבין בדיוק את עצמך ואת החבר, וגם אני לא מבין את שניכם, אתם צריכים רק להמשיך לברר, כמה שיותר ויותר אינטנסיבי. תזרזו את הקצב.
שאלה: הבחינה היא מקבלת, היא מחליטה, מי זאת הבחינה הזאת? איך לתפוס את זה שהיא זאת שעכשיו דוחה, מקבלת, חושבת?
זו ההשתתפות המשותפת שלנו בעשירייה, ששם אנחנו מגיעים לאיזה אוסף, לאיזה חיבור משותף בינינו של הרצונות, וכך אנחנו פועלים. זה עניין רגשי, עד כמה אתה יכול לצאת מעצמך לאחרים. כמו שכתוב, מה זה נקרא "ללמוד תורה על רגל אחת", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שיש לך כיסא אחד, תן לו, יש לך כרית אחת, תן לו. בצורה כזאת אתם מתקשרים, שכל אחד נותן לשני. ואז אתם מייצבים את הכלי המשותף, שכל אחד יצא מעצמו לט' ראשונות, ואתם דואגים לט' ראשונות שבהם אתם מקבלים התקשרות עם הבורא.
נעבור על הפרצופים. אחר כך בא לנו אור ישר, ותלוי מאיזו עביות שבבחינה ד' הוא מתקשר. אם הוא יכול להתקשר לבחינה ד' שבד' אז האור החוזר שהוא לא רוצה לקבל בעצמו אלא רק לשייך את עצמו לבורא, אפילו בבחינה הגרועה, הגדולה ביותר הוא לא רוצה לקבל, אז הוא משיג אפילו אור היחידה, ההשגה שלו עד הכתר (ראו שרטוט מס' 2). זאת אומרת, לפי דרגת העביות, דרגת הרצון לקבל שהכלי מוכן לצמצם ולא לקבל לעצמו אלא לטובת הבורא, זאת אומרת העיקר בשבילו זה הרצון להשפיע, ואת הרצון לקבל הוא מפעיל רק במידה שיכול להשפיע, אז הוא מגיע לגובה של נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, תלוי באיזו דרגת עביות הוא עובד. תמיד בכלי יש לנו שורש, א', ב', ג', ד' דרגות העביות ובהתאם לזה הוא יכול להשיג את הבורא כאור נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
שרטוט מס' 2
יש לנו בחינת שורש, בחינה א', בחינה ב' שלא רוצה לקבל, בחינה ג' שהיא קצת מקבלת מבחינה ב', ובחינה ד' שהיא מקבלת כולה כולה. ואחרי בחינה ד' יש לנו צמצום א', והיא מחליטה שהיא עושה הכול על ידי המסך (ראו שרטוט מס' 3). מסך נקרא, שהעיקר בשבילי זה להשפיע, וכדי להשפיע אני מקבל. אין לי שום פעולה אחרת שאני על ידה יכול לעשות משהו, לבצע משהו, אלא אך ורק כדי להשפיע.
ואז יש לנו פרצוף, שאותה בחינה ד' הופכת להיות כך, שהיא קודם כל עושה מעצמה מלבן. ראש, תוך, סוף. היא מחלקת את עצמה. כל בחינה ד' אומרת כך, כמה שאני יכולה לקבל זה יהיה ראש. זו החלטה כמה היא יכולה לקבל על מנת להשפיע, אז ודאי שזה דבר מוגבל כי זה נגד הרצון. וכמה שאני מחליטה, אני מקבלת. זה נקרא אור פנימי, כמה שהיא מחליטה שהיא מקבלת מאור ישר. וכמה שלא יכולה זה נשאר ריק, בסוף הפרצוף (ראו שרטוט מס' 3). אז יש לנו ראש, תוך וסוף. כמה שלא יכולה לקבל זה נמצא בטבור. זה נקרא אור מקיף שהוא פועל ולוחץ על הטבור. הוא רוצה להיכנס פנימה אבל אין כאן אפשרות, כי אם יקבל זה יהיה על מנת לקבל. זאת אומרת הכוונה שלו על מנת להשפיע מתקלקלת, והוא יהפוך לעל מנת לקבל, ואת זה הוא לא מרשה. ולכן הטבור הוא עומד ממש ושומר. איפה שהוא מחליט, זה נקרא פה. ואז יוצא שכשהוא קיבל, יש ב"תוך" דבקות בינו לבין הבורא, חלקית. ובסוף זה ריק.
שרטוט מס' 3
הלחץ שהוא מרגיש בטבור, הוא לחץ מאוד גדול. מפני שאם הוא יעצור בצורה כזאת, הוא כאילו לא עשה כלום כי הוא קיבל קצת מאוד, וכוונת הבורא שיקבל הכול. אם היה מקבל לפי הרצון לקבל שלו, אז היה ממלא את עצמו לגמרי כולו. אבל הוא עשה חשבון אחר, שאני מקבל רק לפי הרצון להשפיע שלי.
אתם יושבים אצל אימא, לפי הרצון לקבל שלכם היא הכינה לכם אוכל, כל אחד לפי מה שהוא רגיל אצל אימא. ואימא יודעת כמה שאתם רוצים ומה שאתם אוהבים. פתאום אתם עושים חשבון ולוקחים ממה שהיא הכינה לכם אלפית. זה באמת ככה. כי אין כוח השפעה לנברא, רק קצת. ואז הנברא מקבל אלפית ממה שאימא הכינה. אימא יודעת כמה שאתם רוצים לאכול, כמה אתם רעבים, את הרצון לקבל שלכם, היא יודעת כמה היא נותנת לכם. ופתאום אתם נמצאים כאן באיזה חשבונות, והחשבונות האלה בכלל לא מעניינים אותה והיא סובלת. זה שאתם נמצאים במעמד כזה, זה יותר גרוע מאשר בכלל לא הייתם נכנסים לאיזו התקשרות, כי זה ממש ריחוק ולא קירוב לאמא.
זה מה שמרגיש הפרצוף כשהוא מגיע וגומר בטבור, בנקודה האדומה הזאת (ראו שרטוט מס' 3), כשהוא גומר כאן את פעולת הקשר, פעולת הקבלה, הוא מרגיש שהוא הגיע להפכיות. מה לעשות? הוא צריך על ידי הלחץ של אור מקיף, שזו האימא לוחצת, איך יכול להיות שאתה קיבלת רק אלפית ממה שאני הכנתי לך, אני יודעת שאתה רעב. מאיפה אני יודעת? אני מרגישה את הבטן שלך, אני רואה שהיא ריקה. איך אנחנו יכולים להרגיש כך אצל התינוק? לפי הבקבוק. אבל הוא לא אכל כלום. מה עושים הלאה? אנחנו לא יכולים להישאר במצב הזה, אנחנו חייבים להזדכך. אנחנו מזדככים, מגיעים בחזרה.
זאת אומרת, להמשיך לקבל למטה, זאת אומרת למלאות את הבטן שלי, שבסוף זה הכול ריק, אני לא יכול, לכן אני מזדכך (ראו שרטוט מס' 4). אני לא יכול לעמוד בלי טבור. כי בעצם בקבלת אלפית, מה קיבלתי? אחד חלקי אלף, נגיד. אמנם זה הרבה פחות מאחד חלקי אלף, אבל נגיד. בזה לא עשיתי שום דבר. אני רק עכשיו מרגיש עד כמה אני לא משיג. לא מצד הבורא ולא מצד הנברא, לא השגתי כלום ולכן אני מזדכך. יש לפניי אור מקיף, שזה אור של גמר התיקון, שאותו אני צריך בעצם, לפי כוונת בעל הבית או כוונת האימא, לקבל. אני לא יכול לעמוד, ואז ישנה כאן ההחלטה להזדכך, ומזדככים. באותה הדרגה שהאור ירד לתוך הכלי, י-ה-ו-ה, יש ה-ו-י-ה הפוכה, ה-ו-ה-י, ואז אנחנו מזדככים.
שרטוט מס' 4
כשהוא מזדכך הוא מגיע לפה עם הרשימות שעבר. הרשימות האלו הן כבר לא כמו שהיו קודם. אם מאין סוף מגיע לרשימו ד' דהתלבשות וד' דעביות, מה שהיה לו במלכות דאין סוף, ועשה חשבונות לפי הרשימו האלו, עכשיו הוא נמצא ברשימו ד' דהתלבשות וג' דעביות, ועושה לפי זה חשבון (ראו שרטוט מס' 5). אבל לפי זה הוא עושה חשבון באותו הכלי. הכלי זה מלכות דאין סוף, שהיא כבר מצמצמת את עצמה, מסדרת את עצמה בכל מיני צורות. אותה מלכות דאין סוף היא נעשתה בגלגלתא בצורה מיוחדת, ועכשיו מגלגלתא היא עושה הלאה פעולות.
הוא כבר יורד בדרגה פחות, הוא היה בדרגת ד'/ד', וכאן הוא צריך להיות בדרגת ד'/ג', והוא עושה חשבון. ואז הראש שלו הוא מהפה דפרצוף הקודם ומטה עד החזה דפרצוף הקודם, חזה דגלגלתא. איפה שחזה דגלגלתא שם זה יהיה פה, המסך דפרצוף הבא. ואז מכאן והלאה הוא עושה את הפרצוף הבא, ראש תוך וסוף, פרצוף שני שנקרא ע"ב. רשימות ד'/ג', והוא עושה חשבון. זאת אומרת כל פרצוף הבא נולד מהפרצוף הקודם לפי הרשימות, לפי לכל הנתונים שקיבל מהפרצוף הקודם. וכך הפרצופים משתלשלים.
שרטוט מס' 5
שאלה: מה זה התהליך של ההזדככות בעצמו?
הזדככות זה שהוא מחליט שהוא מתפטר מקבלה. הוא קיבל משהו, וראה עכשיו שהוא לא מגיע למימוש. האלפית שקיבל זה לא מספיק. זאת אומרת בזמן שהוא מקבל, הוא מרגיש שהוא עושה תענוג למאציל, והמאציל לא עוצר אותו, שניהם נהנים ושניהם נמצאים בדבקות. בתוך הפרצוף הם נמצאים בדבקות. בתוך הפרצוף שם הנברא והבורא נמצאים בדבקות (ראו שרטוט מס' 5). הוא השיג איזו דבקות מסוימת. אבל כשהוא גמר את הפעולה, הוא רואה שהגיע רק כדי להבין עד כמה הוא לא משיג מה שצריך.
לפני שהוא ניסה לעשות את זה, הוא אפילו לא ידע למה מתכוון המאציל. ועכשיו כשקיבל במקצת בעל מנת להשפיע, הוא רואה שהמאציל התכוון לכולו, שיקבל 100%, שימלא את הסוף שלו כולו. הוא רואה שהוא לא מסוגל ואז הוא מתפטר מהכול. אין לו ברירה, הוא חייב להגיב, לכן הוא יוצא, כי הוא מעדיף שוב לחזור לצמצום לעומת להמשיך לקבל. כי אם הוא ממשיך לקבל לסוף הפרצוף, הוא יהיה מנותק מהמאציל, הוא יחשוב רק על הקבלה, כי אין שם מסך להשפיע. בתוך הפרצוף הוא מימש את כול המסך שלו בעל מנת להשפיע. אם יקבל יותר מזה, בסוף הפרצוף, זה יהיה על מנת לקבל, וזה ינתק אותו מהמאציל. אז כל הפעולה היא לחינם, הוא מפר את צמצום א'. ולכן לא נשאר לו שום דבר לעשות אלא להזדכך. והוא חוזר לפה ואומר "אני לא יכול, אני לא מקבל".
אבל יש לו כבר רשימות ממה שהוא ניסה קצת, ועכשיו מה לעשות עם הרשימות האלה? כשהוא מגיע לפה דראש, הוא נכלל באור אין סוף שיש בפה דראש, ואז הוא חושב מה לעשות. המאציל רוצה לתת לי אין סוף, אני לא מסוגל לקבל אפילו במקצת משהו, מה לעשות? אבל מצד שני, אם הוא הולך אפילו על מקצת בעל מנת להשפיע, אפילו בפחות מקודם, בכל זאת הוא עושה תענוג גדול למאציל, אפילו שזה תענוג חלקי. ואז הוא הולך על זה.
כשהוא הולך עכשיו על תענוג פחות כביכול, ד'/ג', זה לא פחות זה יותר. אמנם הוא כאן עובד עם האור קטן אחרי הגלגלתא, אבל גלגלתא בזה מתמלאת באור הרוח כשהוא מתמלא באור הנפש. כי במה שהוא הע"ב עכשיו ממלא את עצמו, הוא מעלה חסרונות שלו לגלגלתא, גלגלתא למלכות דאין סוף, מבקשת ממלכות דאין סוף כוחות. הכוחות האלה מגיעים לגלגלתא, היא עושה זיווג דהכאה, ושוב חוזרת על הרשימות החדשות האלה. בזה נבנה ע"ב הפנימי שבגלגלתא. ואחר כך היא מוציאה החוצה ומולידה את הע"ב החיצון.
יש כאן הרבה פעולות מהרצון לקבל שבע"ב, אפילו פחות מקודם. בצורה כמותית אולי זה נראה לנו פחות, כי ע"ב הוא פועל לפי דרגה ג' דעביות ולא בדרגה ד'. אבל הפעולות שנעשו בעקבות זה גם בפרצוף גלגלתא וגם במלכות דאין סוף הן פעולות מאוד חשובות, הן דווקא מושכות את האורות ממלכות דאין סוף על ידי המסך. ואז עוד קצת ועוד קצת אורות מתקבלים בעל מנת להשפיע. זה נקרא "פרוטה ופרוטה מתחברת לחשבון גדול"2 שמגיעים כך לגמר התיקון. בכאלה פעולות עקביות החוזרות כביכול, אנחנו מגיעים לגמר התיקון.
לכן מכאן אנחנו צריכים להבין, אנחנו כשפועלים אצלנו, בינינו, בקבוצה, בלימוד, בכול, צריכים להתחשב בכל רגע ורגע, כי כל רגע אפילו שאנחנו עושים פעולות כאילו שאין בהן שום תועלת וסיכום, תוצאה, אבל בהן, אפילו במחשבה הכי קטנה לעניין, אנחנו מעוררים את כל השרשרת מאיתנו עד אין סוף, וכולם זזים ונמצאים בפעולות.
זאת אומרת, האדם אפילו לא יודע למטה, מה הוא מעורר למעלה. זה כמו תינוק שהוא לא יודע כלום כשהוא נמצא בעריסה שלו, אבל כמה מפעלים וכמה אנשים עובדים כדי לספק לו כל מה שהוא צריך, מזון ותרופות וכלי מיטה וכל מיני צעצועים וכל מיני דברים, ממש תעשיות שלמות.
שאלה: במה ההזדככות שונה מהצמצום?
הזדככות זה המשך של הצמצום, אבל זה לא צמצום. אמנם אתה יכול להגיד שהוא מצמצם את עצמו, אבל מצמצם את הקבלה שלו בהדרגה. ובהזדככות יש לך הרבה מאוד פעולות, הוא נמצא בהתקשרות עם המאציל. אנחנו אומרים כך, כל פעולה חייבת להיות בה-ו-י-ה. יה-ו-ה, חייבת להיות בד' בחינות. כמו שיש לנו ד' בחינות דאור ישר, אותה התבנית חייבת להיות בכל פעולה, לא פחות ולא יותר. זה נקרא עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. ולכן כשהוא מחליט להפטר מהאור הפנימי, הפעולה הזאת חייבת להיות הדרגתית.
ופעולה ההדרגתית קורית כך. (שרטוט)
שרטוט מס' 6
יש ראש, תוך, סוף. ומסך עולה ממטה למעלה. למעלה זה קוצו של י', י-ה-ו-ה, עשר ספירות דתוך. כשהוא עולה, הוא עולה מדרגת ד', ג', ב', א' שורש. כשהוא עולה מדרגה ד' לדרגה ג', עלה לדרגה ג', עלה לדרגה ב', דרגה א' ודרגת שורש. נניח שהוא נמצא בדרגה ב', המסך עולה, ועכשיו הוא נמצא בדרגה ב'.
אז יש כאן אור שלוחץ עליו שהוא יקבל, הוא לא רוצה לקבל, הוא עושה עליו ביטוש, לוחץ עליו בחזרה. ואז מהביטוש הזה יוצאים ניצוצין, הניצוצין האלו יורדים למטה. ואז יוצא שכאן יש רשימו ממצב הקודם ונופל אליו ניצוץ ממצב המתקדם, ואז יש פער בין ההווה ועבר.
וכאן נולדות הרשימות החדשות. שאני נפטר מבשר, מדגים, מסלט, ממיץ, מלחם. אני נפטר לאט לאט וזה משאיר אצלי רושם ממה אני עכשיו נפטר, עד כמה זה היה טעים ועד כמה עכשיו אין לי את זה. מזה נולדים כלים חדשים. ואז כשהוא מגיע למעלה, לא סתם האור מסתלק, אלא יש לו רשימות על כל מצב ומצב. במה הייתי ולמה השגתי, ובמה עכשיו אני נשאר.
וכל הרשימות האלו, (ראו שרטוט מס' 6) יש כאן ניצוצין הנופלים, ומתחתיו הרצון, יש התנגשות ביניהם, יש הרבה מאוד הבחנות. וכשהוא מגיע לפה דראש, יש לו כאן סך הכול רשימות, הרבה רשימות, ואז הוא מחליט לפי זה מה הוא הולך לעשות הלאה.
אנחנו חייבים את הדברים האלה, זה ניסיון, זה התרשמות, בלי זה אי אפשר להמשיך. זה מה שבונה אותנו, כמו שכתוב "אין חכם כבעל ניסיון". ומתי הניסיון הזה קורה? התפשטות האור והסתלקותו, אבל בסך הכול יחד, זה עושה את הכלי ראוי לתפקידו.
יש בזה הרבה פרטים. רק תבינו שבכל דבר יש לנו ה-ו-יה שחוזרת על עצמה. זה דומה שמלכות דאין סוף, שזה ה-ו-י-ה, משפשפת את עצמה ועושה מעצמה כמו בריחיים, כך עד פירורים פירורים של הרצון לקבל, וכל פירור ופירור, עד כמה שהוא מתקשר לרצונות האחרים, וכמה שהאור שיכול להיכנס ולהתאים בכל רצון ורצון. עבודה שלמה, עד שבסופו של דבר לא יהיה הבדל בין אורות וכלים.
שאלה: מה זה ניצוצין נופלים?
האור מגיע, יש רצון, האור רוצה להיכנס לאותו רצון, והרצון זורק אותו (ראו שרטוט מס' 6). אבל ביני לביני האור פוגע ברצון ואז בתוך הרצון יש גם אור משלו, וכאן מגיע אור אחר. והביטוש נעשה בין שני הרצונות. היה לי תענוג אחד, זה לא רצון דגים ובשר, זה כמה הייתה לי קודם אפשרות להשפיע וכמה יש לי עכשיו אפשרות להשפיע. לכן ההבדלים הם לא בין מינים שונים, אלא בעוצמת ההשפעה. ואז יוצא מהחיכוך הזה שביניהם, ניצוץ. וכשמבטשים זה בזה, יש ביניהם התנגשות, התחתון לא רוצה להזדכך, אבל אין לו ברירה, ולכן הוא חייב, ההתנגשות בתוך הנברא בעצמו.
מה זה ניצוץ? אני לא רוצה אבל אין לי ברירה, אני חייב מתוך המצב. חיכוך, זה ברור שחיכוך או יותר מזה, הם הכלים החדשים. כלים חדשים. כי סך הכול החיסרון כאן חדש. אין לי ברירה, אני חייב ובזה אני עוד יותר נעשה קרוב לבורא, כי אני מעדיף להזדכך על פני כל מה שהייתי באור.
שאלה: אז בעצם נולד ניצוץ?
הניצוץ.
שאלה: שהוא?
הוא הכלי החדש.
שאלה: להשפיע יותר?
כן. הניצוצין האלה נקראים אותיות. יש טנת"א, אז הניצוץ הוא האות, הוא דווקא הכלי האמיתי לפרצוף הבא. הפרצוף הבא משתמש כבר בניצוץ. יש לנו טעמים, נקודות, תגין ואותיות. זאת אומרת, אותן ד' בחינות רק בצורה חדשה. בכל דבר יש ד' בחינות, באורות, בכלים, כל דבר ודבר, הכול חייב להיות ד' בחינות אחרת ברצון לקבל זה לא משתווה, זה לא מופיע, זה לא מורגש. אז ארבע הבחינות האלו של הטנת"א, אלה האורות שפועלים בפעולת המסך עם האור. והאותיות, טעמים, נקודות, תגין, ואותיות, האותיות זה הכלים לפרצוף הבא. ובפרצוף הבא גם יהיה טנת"א משלו, ואותיות. התוצאות מכל זה יהיו כלים, היינו הרשימות לפרצוף הבא אחריו.
שאלה: אם הוא עשה חשבון מדויק בגלגלתא, אז למה שהוא ירצה יותר (ראו שרטוט מס' 7)?
אתה מדבר על טבור?
שרטוט מס' 7
שאלה: כן. הרי הוא עשה חשבון מדויק, או שהחשבון לא היה מדויק?
הוא עשה חשבון מדויק, הוא לא יכול לקבל יותר, אלא האור העליון לוחץ, אור מקיף לוחץ עליו ואומר תקבל יותר.
שאלה: אז לדרגה שלו הוא עשה בצורה מדויקת, חשבון מדויק?
כן. בפה דראש מה שהוא החליט, הוא החליט במאה אחוז נכון, כי הוא עשה את זה לפי הרשימות הקודמות.
שאלה: וההזדככות זה בעצם אותה הכרת הבושה?
הזדככות זה מאין ברירה. אני רואה שבצורה כזאת אם אני אמשיך לעמוד אני לא אגיע אף פעם לקבל על מנת להשפיע אור מקיף. וגם עכשיו אני לא רואה שאם אני מזדכך אני מגיע לאור המקיף הזה. עוד יותר מזה, אני כביכול מתרחק, רק אין לי ברירה. לעמוד במקום אני לא יכול.
שאלה: כשהאור מקיף מאיר זה בעצם מחזיר אותו לאותה נקודת התחלה שהוא מרגיש בושה מהפער ביניהם וצמצום וכולי, זה אותו דבר?
אור מקיף מעורר בו שוב בושה, כן. אבל בושה כבר אחרת. שם הייתה בושה מהרצון לקבל, במלכות דאין סוף. כאן בושה שאתה בכל זאת לא מגיע להשתוות הצורה עם בעל הבית.
שאלה: לאורך כל השרטוטים תמיד יש אינטראקציה בין המאציל לנברא, בין הבורא לנברא.
ודאי, אחרת אין בריאה.
שאלה: הוא לא נעלם אף פעם, כאילו באיזה שלב הוא מתנתק, הוא אף פעם לא נעלם.
מי?
תלמיד: המאציל.
לא. כאן הוא לא מתנתק אף פעם. האור העליון כל הזמן נמצא בפנים, ובחוץ ובכל מיני צורות. מה זאת אומרת? רק האור מנענע את הכלי ומביא אותו לגמר תיקון. אלא רק אנחנו לא מרגישים את הפעולות שלו וכל העבודה שלנו כדי להתחיל לעבוד עימו.
שאלה: אז מה חסר אצלנו באינטראקציה בכל רגע, בכל פעולה?
אצלנו, השתוות הצורה. במקצת כשאנחנו נוכל להיות "לשמה", בלהשפיע, אנחנו כבר נתחיל לעבוד עם האורות.
שאלה: במה מצב ד'/ג' הוא יותר מוצלח מהקודם?
הוא לא מוצלח, הוא רואה לפי המצבים שלו שהוא יכול עכשיו להמשיך לקבל בעל מנת להשפיע עוד מקצת, זה מה שיש.
תלמיד: האם הוא לא מרגיש מה שהרגיש קודם בטבור?
לא, אלה רשימות חדשות, זה מימוש חדש. מה זאת אומרת לא מרגיש? יש לו איזו הרגשה בד'/ג' מה שקרה, מאיפה הוא, זה כמו שילד יכול להגיד מה שקרה לו, שיצא מאבא ואמא, אבל לא יותר מזה.
שאלה: ציירת כאן ראש, תוך וסוף של ע"ב, האם תוכל להסביר מה זה סוף בע"ב?
אני לא יכול להסביר על זה, צריך ללכת יחד עם כולם. אני מאוד מכבד את זה שאתה לומד, וגם את זה שאתה מלמד, אבל אתה חייב ללמוד יחד עם כולם. מה שאני מסביר אני מסביר בינתיים, אני לא הולך לבלבל את התלמידים לפי השאלות שלך, יש עניין של לימוד הדרגתי, שהמורה חייב כך ללמד, גם אתה, ואני מקווה שכשאתה מלמד אתה מלמד בצורה הדרגתית.
שאלה: כשהאור פועל על הרצון, האם אפשר לתאר את ההכאה הזו לא כמכה, אלא כמשחק של האור, שקורה בעשירייה?
כן.
שאלה: איך הפרצוף עושה חשבון מדויק כמה הוא יכול לקבל?
הוא בא עם הרשימות. הרשימות כוללות את כל הנתונים שהפרצוף צריך כדי להחליט נכון. ברשימו יש הכול, זה לא סתם נתון ד'/ג', אלא יש את כל התנאים להחלטה, את כל הנתונים להחלטה.
שאלה: איך רצון וניצוץ יכולים להיות באותו מקום כשאין להם אותן התכונות?
אנחנו צריכים ללמוד את זה. הזדככות הפרצוף ואיך שיוצאים הניצוצין, שם זו טרגדיה שלמה, דרמה, יש שם ממש המון נתונים, וזו יצירת הכלי, כי שם ממש האורות והכלים נפגשים, מתנגשים, יוצאים ניצוצין, הרבה דברים, ונולדים פרצופים.
כשאנחנו אומרים שבהזדככות האור, ביציאת האור מהפרצוף, כשמזדכך המסך יש כאן י-ה-ו-ה, בכל מצב ומצב הוא יוצר כאן פרצופים. והפרצופים האלה הם לא סתם פרצופים, מכל נקודה ונקודה הרשימו עולה לראש, מחליט כאן שוב מה לעשות, יורד בחזרה ובונה פרצוף. יש כאן הרבה פעולות (ראו שרטוט מס' 8).
אבל זה לא שייך לנו עכשיו, אנחנו לומדים בעיקר מה ששייך לעבודה הרוחנית, לעבודה הפנימית שלנו, כדי שנדע קצת יותר על אור, כלי, מסך, איך בתוך החברה אנחנו מעוררים את האור, איך הוא פועל עלינו, בצורה יותר מעשית. כי תיאורטית אפשר ללמוד כאן [בלי גבול], כמה שהם כתבו זה אולי אלפית, אפילו לא, ממה שקיים באמת במציאות. אי אפשר לכתוב על כל הפעולות האלה, זו מערכת שהיא לפרטי פרטים, ללא גבולות.
שאלה: גלגלתא מזדככת ואז ע"ב מגיע. הראש של ע"ב מופיע בשרטוט מפה ועד החזה של הפרצוף הקודם. האם תמיד בכל פרצוף הבא, הראש נמצא בין החזה לפה?
כן.
תלמיד: למה הוא לוקח את האזור הזה מהפרצוף הקודם וזה ראש הפרצוף?
הוא מתלבש שם. קודם כל, נחזור שוב (ראו שרטוט מס' 8), רשימות ד'/ג' הן רוצות לבנות את הפרצוף, הן רוצות לקבל בעל מנת להשפיע, איך הן עושות זאת? הן פונות לפרצוף הקודם, לראש שלו, ואומרות, ''אנחנו רוצות לקבל על מנת להשפיע בדרגת ד'/ג'''. הפרצוף הקודם מעביר אותם עוד לפרצוף הקודם, שזו מלכות דאין סוף, מכאן הם מקבלים את כל האורות, את כל הכוחות.
ואז גלגלתא קודם כל נכנסת להיריון, היא בונה בתוכה את הפרצוף הזה של הע"ב העתידי, היא בונה אותו בתוכה, זה נקרא ''ע"ב הפנימי'', והוא כולו מתעצב בתוך הגלגלתא, מפה עד הטבור דגלגלתא.
הראש שלו, מפה עד החזה, והתוך וסוף שלו, מחזה עד הטבור. ואחרי שהוא מתעצב בצורה כזאת אז גלגלתא עושה זיווג דהכאה על ד'/ג', לא הפנימיים שלה, אלא החיצוניים, ומולידה את פרצוף ע"ב. ופרצוף ע"ב, כשהוא נולד, כשהוא יוצא מהגלגלתא, הוא בעצמו עוד צריך להתיישב ולקבל על עצמו את העבודה הזאת, זאת אומרת, שהוא נעשה בד'/ג' משלו.
אתה מבין איזה פעולות ישנן כאן, עד שאנחנו אומרים שיוצא פרצוף ע"ב על ד'/ג' והוא מתלבש על הגלגלתא, ועוד בהסבר שלי דילגתי על עוד אלף פעולות באמצע. אבל זה לא חשוב, אנחנו צריכים רק נקודות אופייניות לעבודה הרוחנית שלנו, כי בכל זאת, כמה שתספר זה לא יעזור. למשל היית שחיין, כמה שתספר על המקצוע הזה ומה זה, לא יעזור כלום, מי שלא יכנס לזה ולא יהיה בזה הוא בכל זאת לא יתרשם נכון.
לכן "ממעשייך הכרנוך", אנחנו רק צריכים ללמוד את הדברים האלה כדי לדעת בערך. לא מה לעשות, מה לעשות בכל זאת אנחנו נדע מהמעשה, אלא שזה יעורר אותנו בכל זאת לעשות פעולות שמביאות אותנו למעשה.
שרטוט מס' 8
תלמיד: בע"ב האם הסוף הוא אחרי טבור?
לא, ע"ב לא יכול להיות למטה מטבור, מפני שהוא מקבל פחות מגלגלתא, איפה שגלגלתא לא יכולה לעמוד, בסוף שלה, הע"ב גם לא יכול לעשות שם כלום. מה שהוא מקבל זה הרבה פחות מגלגלתא.
תלמיד: האם הטבור משתנה?
לא, הוא מתפשט רק עד הטבור דגלגלתא. יש טבור דע"ב וסיום דע"ב, ופה דע"ב. יש בזה גם שאלות, אבל אם זה מפריע לכם תעזבו את זה כי אנחנו לא לומדים את זה בצורה כזאת, לא מפרטים את זה.
אני ממליץ לכם ללמוד את זה יותר בצורה רגשית, כי בטכניקה יש המון פעולות כאלו שאנחנו לא יודעים, שפתאום הוא אומר, פתאום לא אומר, ואנחנו רק מתוך ההתפעלות הרגשית שלנו יכולים להוסיף.
שאלה: מסך של ע"ב מתעצב על בסיס ההתרשמות שקיבל מגלגלתא, מהניצוצות של גלגלתא? על בסיס מה מתעצב המסך של גלגלתא, מה ההתרשמות שלו?
התרשמות ממלכות דאין סוף. מלכות דאין סוף אחרי הצמצום, שהייתה ריקנית, ולפני זה הייתה מלאה עם הבושה, עם מה שיש לה, הה-ו-י-ה הפנימית שהתפתחה מזה, עם כל הרשימות הללו, היא מגיעה אחר הצמצום להחלטה שמקבלת על מנת להשפיע. לפי איזה נתונים? לפי מה שנשאר במלכות דאין סוף אחרי מה שהיא עברה.
תלמיד: האם זו התרשמות מלפני הבושה?
גם לפני הבושה יש לה רצון לקבל ותענוג, ואחר כך, כשהיא סולדת מזה ורוצה להגיע למצב חדש, כל זה נמצא במלכות דאין סוף. כל ההתרשמויות, הכול, אין היעדר ברוחני, אנחנו צריכים את הדברים האלה.
שאלה: בגלגלתא הוא עושה חשבון בפה דראש שנניח 20% הוא יכול לקבל על מנת להשפיע. כשהוא עובר לע"ב זה כאילו יש פחות קבלה על מנת להשפיע ובשאר הפרצופים זה קטן יותר ויותר. אבל צריך להיות ההפך, אנחנו אמורים להגדיל את הקבלה בעל מנת להשפיע, מה זה נותן?
קודם כל זה שהוא מקבל פחות זה לא אומר שאתה נהנה פחות. יש לך ילדים?
תלמיד: כן.
יופי, אז אתה רואה שאתה נהנה מהם. הילד אכל חמישים גרם, בשבילך, תוסיף לארוחה שלך חמישים גרם, אני לא חושב שאתה תרגיש שינוי, איך שאני רואה אותך, ברוך ה'. זה לא עניין כמותי, זה עניין איכותי. זה עניין איכותי, שהוא רוצה להוסיף בהשפעה, באהבה, בהזדהות, בדבקות בבורא, והוא מוסיף, אמנם שהוא קטן לפי המצב שלו לעומת הגלגלתא, אבל הגלגלתא מעלה את הרשימות שלו לאין סוף והוא סך הכול גורם לבורא במקום אור הנפש תענוג אור הרוח, כי הוא דווקא עושה מאמץ מעצמו.
תלמיד: הוא הופך להיות יותר מרוכז כאילו, אם אני מבין נכון.
לא.
תלמיד: אני אצטרך להשתמש במילה אותי .
כן.
תלמיד: אבל עדיין זה נשאר יותר מרוכז ב20%, זה אף פעם לא יגדל יותר, להגיע ל100% מתוך המאה אחוז?
לא, הוא מוסיף. העניין הוא לא 20%, גלגלתא לא מקבלת 20%.
תלמיד: לא, רק לשם הדוגמה.
בסדר, רב"ש כך אמר אז אני משתמש באותו מספר.
תלמיד: האם יש שלב שזה עולה ל30%?
בסך הכול כולם מתאספים. כן, אם בגלגלתא אנחנו אומרים שיש לה 20%, והיא נתנה קבלה 20% בעל מנת להשפיע, אז על ידי הע"ב שמעלה חיסרון לגלגלתא, רשימות לגלגלתא, וגלגלתא עושה זיווג לאין סוף, אז על ידי הע"ב, בגלגלתא נעשה עכשיו אור הרוח במקום אור הנפש.
תלמיד: אפשר לקרוא לזה 30%? שזה מרוכז יותר?
זה לא כמותי, זה איכותי.
תלמיד: הבנתי שזה יותר איכותי.
נניח 30%.
תלמיד: כי לאחר מכן הקבלה על מנת להשפיע הולכת וקטנה, מרוכזת יותר בנרנח"י.
אבל אתה לא מבין מה קורה כאן, שיש לנו גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, בו"ן, הפרצוף האחרון הזה, בו"ן, (ראו שרטוט מס' 9), אז יש בו אור הנפש כשהוא מקבל. אבל בגלגלתא יש יחידה באור הנפש הזה. אתה מבין כמה שזה שונה? בגלגלתא ישנה יחידה, אור היחידה. אמנם שהפרצוף הזה האחרון, הקטן הזה, הוא מקבל רק אור הנפש.
שרטוט מס' 9
תלמיד: אז אפשר להגיד שמפרצוף לפרצוף שזה עובר, אז בעצם גלגלתא גדלה בקבלה בעל מנת להשפיע שלה גם בריכוז?
לכן, אם נניח אתה בעולם הזה תעשה, אתה לא יכול, בדרגה הרוחנית הראשונה שאתה תעלה ותעשה איזו פעולה, אתה מעלה אור גדול מאוד בדרגות הגבוהות. רבי שמעון ישמח ממך.
שאלה: כשהאור מתפשט מלמעלה למטה עד לצמצום א'במסך לבחינה ד', הנברא מחליט להצטמצם, לעשות פעולה. מהי הפעולה שהנברא עושה כלפי הבורא אחרי הצמצום?
אחרי הצמצום?
תלמיד: אחרי ההתפשטות.
רק לקבל על מנת להשפיע.
תלמיד: כשהוא מרגיש חוסר השתוות, הוא מחליט כאילו רק להשפיע?
כן.
תלמיד: איך הוא עושה את זה?
הוא עושה זיווג דהכאה עם הרצון לקבל שלו, כמה שהוא מסוגל להיות בהשתוות עם הבורא למעלה מהרצון שלו. זה נקרא עושה חשבון בלשמה. עד כמה שגדלות הבורא גדולה בעיניו, מורגשת בו יותר מגדלות הבטן שלו.
שאלה: אני רוצה לשאול על רשימו ואיפה זה נשמר? איפה זה מורגש? נניח בעשירייה, אם אנחנו עושים איזה מאמץ לחיבור ומרגישים משהו, והמצב הזה עובר אחר כך. נגיד נהיה אפילו איזה משבר קטן. יש כאילו עליות וירידות ביחסים וזה נשמר באיזה מקום.
זה חייב להיות.
תלמיד: איפה נשמר הרשימו? מה ההבדל בין הרגשה של רשימו של אור.
ההרגשה של הרשימו, שאתם מרגישים התפעלות, זה נניח רשימו דהתלבשות. וההרגשה שאתם מאוכזבים ממשהו מזה שעובר ונשאר מקום ריק, כמו שבעל הסולם כותב שיגיעה שלא משתלמת מביאה צער גדול, זו נפילה, ירידה לצורך עלייה. שאנחנו צריכים דווקא בירידות האלה להתחשב, כי זה מאוד חשוב. הירידות האלה הן דווקא יצירת הכלי. לעבודה שלנו הירידה יותר חשובה מהעלייה. רק צריכים כמה שיותר מהר לעלות ממנה, אבל באמת היא נותנת לנו את כל הכלי.
תלמיד: הסברנו שבעלייה מלמטה למעלה אנחנו מממשים רשימו. כאילו מצבים שעברנו בהיווצרות הכלי, עכשיו הכלי, כשהוא רוצה להתפתח, נניח להתקרב לבורא וכולי, אז הוא כאילו מממש מצבים שהוא עבר.
כן.
תלמיד: איפה נצבר הזיכרון הזה? יש כאילו זיכרון בתוך הכלי שנצרב. איפה הוא נמצא? ומה זה אומר לממש רשימו? נניח עכשיו אנחנו נעשה עוד איזו פעולה, עוד שיעור עובר, עוד איזו מחשבה על גדלות הבורא וכולי, איפה זה בא לידי ביטוי מבחינת מימוש רשימו? מה אנחנו מממשים פה בדיוק? איך מרגישים את הרשימו הזה?
אני למדתי באוניברסיטה ולא ידעתי בשביל מה אני לומד. לומד על זה, לומד על זה, כל מיני דברים. בסך הכול מי צריך אותם, ומה כן ומה לא. אחר כך כשאני הגעתי לעבודה, התחלתי להרגיש כמה שהדברים האלה שלמדתי, כאן אני צריך אותם, כאן אני צריך אותם. עד כדי כך שהייתי זקוק אפילו לחזור על אותם ספרים, ללמוד עוד ללמוד וכן הלאה.
זאת אומרת עד שאתה לא מגיע לפעולה מעשית, אל תשאל אותי איפה כאן הרשימות שלך ואיפה הכול. הכול נבלע בינתיים, הוא כותב בחיזיון של רבי חייא בזוהר, בכה, "מלכות, מלכות, כמה שאתה..". שהיא בלעה את הכול ושום דבר לא נשאר והכול נעלם שם. ועכשיו הוא רואה ששום דבר לא נעלם, אלא כל הרשימות, כל ההתרשמויות האלה, האכזבות, כל הדרמות האלה מה שהוא עבר, עד כמה שזה הכול נשמר במלכות דאין סוף. והכול זה כשהאדם צריך הוא מקבל.
תלמיד: עוד מעט יהיה לנו פסח, ואנחנו כאילו משחזרים איזה מין מצב רגשי מסוים, יחס של אורות וכלים, איזה תהליך של התפתחות. זה משהו שהוא כאילו אמור לעורר בנו רשימו של מצב מסוים של אורות וכלים? של כלי, של התפתחות? זו המטרה של כל החגים לעורר בנו את הרשימו האלה?
כן. שיהיה כך. זה הרבה יותר ואחר, אבל לעת עתה כן. עד שלא מגיעים למצב שזה נפתח ואנחנו יכולים לעבוד עם זה, וזה אם יש לנו אישור, מסך, אור חוזר וכן הלאה, אז אנחנו מגלים.
(סוף השיעור)