i
שיעור בוקר28.04.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חוה"מ פסח תשפ"ד
ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 470
מאמר "מדוע חג המצות נקרא פסח"
קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 470, מאמר "מדוע חג המצות נקרא פסח".
מדוע חג המצות נקרא "פסח"
תשמ"ז
-
מאמר
י"ג
1986/87
-
מאמר
13
"העולם מקשים, מדוע יום טוב, המכונה בתורה "חג המצות", אנו קורין אותו "פסח" (קדושת לוי, בא). תירוץ, משום שכתוב "אני לדודי ודודי לי", היינו שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח ישראל. ולזה בתורה נקרא, יום טוב זה בשם "חג המצות", כביכול ה' מספר שבח ישראל, היינו שישראל ואנו קורין היום טוב בשם "פסח", כמו שכתוב "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל".
וכעין זה אנו מוצאים במלחמת מדין (מטות שני) "וידבר ה' אל משה לאמור, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, וידבר משה על העם לאמור, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין". יש להבין, מדוע ה' אמר למשה, שמלחמת מדין היא נקמת בני ישראל, ומשה אמר להעם להיפך, ממה שאמר לו ה'. והוא אמר, שמלחמת מדין היא נקמת ה'. וגם זה יש לתרץ באותו אופן, שה' דיבר בשבח ישראל, שהוא נקמת בני ישראל, ומשה דיבר לישראל בשבח הקב"ה. ומשום זה שינה את הלשון ממה שאמר לו ה'.
אולם גם זה יש להבין, מהו הפירוש שהקב"ה מדבר בשבח ישראל, ועם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. וכי אנו מדברים מבני אדם, שהם בשר ודם, שכל אחד נותן כבוד להשני, וכי יעלה על דעתך, שהקב"ה צריך שיכבדו אותו. וכבר אמרתי על זה משל, לאדם שנכנס ללול של תרנגולים, והיות ששמע מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ג ע"א) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותו (כלומר, כשאדם מתלבש בבדים נאים, מכבדים אותו). ומשום זה, כיון שהוא רוצה שהתרנגולים יכבדוהו, לכן הוא לובש לבושים יקרים. ובטח שמי שרואה אותו, שהוא עושה כך, יצחקו ממנו. וכי איזה כבוד יכולים לקבל מתרנגולים.
ולפי זה, איך אנו יכולים לומר, שהבורא רוצה שאנו נכבד אותו ונדבר בשבחו. ובטח הקב"ה אינו דומה אפילו להמשל שלנו, כי המרחק שיש בין אדם לתרנגול הוא רק מדרגה אחת, שהתרנגולים נקראים בעלי חי ואנו נקראים בחינת מדבר, אבל הכל גשמיות. אבל איזה מרחק יש בינינו לבין הבורא, שיהיה אפשרות לומר, שהבורא מתפעל מהשבח שלנו, שבשביל זה משה רבנו עליו השלום שינה את לשון הבורא, שאמר "נקום נקמת בני ישראל" ואמר "לישראל נקמת ה'".
ולהבין את הנ"ל, צריכים לזכור את מטרת הבריאה, כמו שאמרו חז"ל, שהיא להטיב לנבראיו. ובכדי שההטבה מה שהוא רוצה לתת לנבראים, תהיה בה שלימות, כלומר שלא תהיה בה בחינת בושה, נעשה תיקון, המכונה "העלם והסתר", שבזמן שהאדם עוד לא מסוגל לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע, ורק בזמן שהוא מתקן מעשיו, ויוצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה יוצא מהחושך ונכנס להאור, שזה נקרא שיוצא מאפילה לאורה, כי אז כל קבלותיו הן רק משום שרוצה להשפיע תענוג להבורא, בזה שהוא עוזר לו, שיוכל להוציא לאור את מטרתו, שהוא הטבה בלי שום חסרונות, היינו מתנה בלי שום בושה בעת קבלת התענוג מהבורא.
ובזה נבין מה שהבורא מדבר בשבח ישראל. כלומר, שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מדבר בשבח ישראל, שהכוונה היא להטיב לישראל. ומזה נברא רצון לקבל בהנבראים, שרוצים לקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא שרוצים לקבל מטעם אהבה עצמית, היות שהרצון לקבל, שהבורא ברא בנבראים, הם משתוקקים לקבל טוב, בכדי להרגיע את מחסורם, מה שההשתוקקות גורמת להם. זהו הסיבה שמקבלים. וזה מכונה "עמ"נ לקבל".
אבל מזה נמשך בחינת פירוד, מטעם שינוי הצורה, כידוע. ומשום זה עם ישראל מקבלים עליהם בחינת צמצום, שלא יקבלו טוב ועונג אף על פי שמתחשק להם, מכל מקום לא רוצים לקבל, אלא אם יודעים שיכולים לכוון קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, היות שרצונו יתברך הוא שרוצה לתת, ומשום זה הם מקבלים את הטוב. אבל מטעם תועלת עצמם הם מוותרים על התענוגים. נמצא, שעם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. כלומר, על רצונם של עצמם הם מוותרים, וכל ענינם הוא בשבח המלך, היינו מה שהמלך רוצה, הם מקיימים.
ומשום זה משה שינה במה שאמר הקב"ה "נקום נקמת ישראל", כי הקב"ה מה שאומר שישראל יעשו, הוא רק לטובת ישראל. אולם משה שינה במה שאמר לו הקב"ה. וזה לא נקרא, שינה מהמטרה להטיב לנבראיו, אלא שסיבת ה"שינה" היתה גם כן להטיב. וגם שלא מטעם, שאי אפשר שיהיה טובה לעם ישראל, שיקבלו טוב ועונג, אם אין הם מכוונים במעשיהם אך ורק לטובת ה', שזה נקרא, שכל מה שהם עושים הוא מטעם שבח ה', היינו מטעם יראת הרוממות, שהוא משום גדלות וחשיבות המלך.
אבל יש להבין ענין מה שמכנים שבח של ה' בשם "פסח", על שם שפסח הקב"ה. וכמו כן כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.
ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה.
ובכל פעם ופעם שבכל יום ויום, לאט לאט מתבררים חלקים מהקליפות, הנקראים "מקבל בעמ"נ לקבל". ומתקנים אותם, שיוכלו לשמש עמהם בעמ"נ להשפיע. והסדר הוא, שמעלים איזה חלק להקדושה, ואח"כ שוב יורדים למצב של קבלה, ושוכחים אפילו שיש ענין של השפעה. אבל אח"כ שוב האדם מקבל עליה, ושוב לוקח את חלק של הרצון לקבל שבו, ומתגבר עליו, ושוב מתקן אותו בעמ"נ להשפיע. וחוזר חלילה כל פעם, עד שמקבל שיעור מסויים של קבלה, שקבל תיקון דהשפעה, שבשיעור הזה יהיה מקום להכנס בתוכו שפע עליון. והכלי הזה נעשה ע"י זה שמצטרפות כל העליות, שהיה לו, לכלי אחד, כמו שכתוב "פרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (סוטה ח').
ובזה יש לפרש מה ששאלנו על ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.
ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".
מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר יש הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה, שישנו באמצע. אמנם כשהירידות נעלמו מן האופק, יש להסתכל רק על העליות, ואז כבר יש מקום לדבר מן כלי, שיהיה מוכשר לקבל את אור הגאולה.
אי משום זה יש לנו ללמוד, שאין להאדם להסתכל על הירידות, מה שהוא נופל תמיד ממצבו הרוחני, אלא יש לו להסתכל על העליות. ולכן כשהוא רואה, שנמצא במצב של שפלות, אסור לו להתייאש, אלא עליו מוטל להתגבר למעלה מהדעת, ושוב לעלות. ואין לו להסתכל על העבר, ולומר, היות שעד עכשיו חשבתי תמיד, שאני כבר הגעתי לידי הבנה, שלא כדאי להסתכל על אהבה עצמית, מכל מקום הוא רואה, שתיכף הוא מקבל ירידה. אם כן האדם שואל, מהו התועלת, שכל פעם אני עולה, אם אני מוכרח שוב ליפול, ומה אני מרויח בזה.
על זה באה התשובה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל ה'", היינו שהיתה אתערותא דלתתא, אז הרג ה' את המצרים, וממילא נשארו הישראלים והצטרפו לחשבון גדול, שכל העליות שהיו להם זה אחר זה, ומשום זה היה להם כלי גדול, לקבל לתוכם השפע.
ובהאמור יוצא, ששום מעשה טוב שיש להאדם אינו הולך לאיבוד. ומשום זה אין לומר מה מועיל לי העליות, באם תיכף אני מאבד אותם. זה נכון, אם היה בידו להחזיק אותם מכאן ולהבא ולא לרדת. ועל זה נאמר "מי יעלה בהר ה'". זהו בחינה אחת. ובחינת שניה היא "ומי יקום במקום קדשו". על זה באה התשובה "נקי כפים ובר לבב", שפירוש, מי שכבר זכה לידים נקיות, ואין בו אהבה עצמית, אלא כל כוונתו הוא רק להשפיע, ו"בר לבב" פירושו שלבו הוא עם ה', שהאמונה קבועה בלבו, אלו אנשים אין להם ירידה במדרגת השפלות, אלא בהם נוהג עליות וירידות הכל במדרגות הרוחניות. היות שיש להשיג מדרגות שלמות, הנקראים "נרנח"י דנפש" ו"נרנח"י דרוח". נמצא, שהעליות שלהם והירידות שלהם הכל הוא בהיכל המלך, ולא חס ושלום מחוץ להיכל המלך, אבל לא שזורקים אותם למטה למקום חושך וצלמות.
אולם יחד עם זה צריכים לדעת כנ"ל, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק.
אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה. וזה דומה למלך גדול, שבא לעיר ולא מספרים לכל האנשים, אלא רק לקומץ אנשים סיפרו, וגם לא לכולם נתנו רשות להיכנס אלא ליחידים, וגם צריכים השתדלות גדולה בין השרים, שיהיה להם רשיון ליכנס.
ולאדם הזה נתנו רק ידיעה שהמלך בא, אבל רשות כניסה לא נתנו לו. איך האדם הזה נותן תודה, לאלו שהודיעו לו. כמו כן כאן, שיש לו ידיעה, שיש מלך בעולם, אבל הוא עוד לא קבל רשות להכנס ולשמש את המלך. היינו, שיודע ומאמין בשיעור מה, שיש בורא עולם, אבל לעזוב את עבודה שלו ולעבוד לטובת המלך עוד לא קבל רשות מלמעלה, כלומר מלמעלה לא קבל רצון לעזוב את צרכי גשמיים ולעסוק ברוחניות. האדם הזה הוא צריך לשמוח עם הידיעה הזאת, היינו שיש קצת אמונה בה'. ואם האדם מחשיב את הידיעה הזאת, אף על פי שלא יכול להתגבר ולעסוק בעבודת ה', מכל מקום השמחה מזה שנזכר עכשיו, שיש מלך בעולם, יש בכוחו להרים אותו משפלותו ולהכניס אותו לעבודה, ולהיות לו רצון להתגבר על הגוף שלו. וזה דוקא אם האדם משים לבו ומחשיב את הידיעה הזו.
וזה נמשך מהשורש, מה שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל'). זאת אומרת, מהשמחה שיש לו בעת עשיית המצוה, זה גורם לו דביקות עם הבורא, כנ"ל "ברוך מתדבק בברוך". כי שמחה היא תוצאה משלימות. והיות שהוא מעריך את הנותן, את חשיבותו וגדלותו, ויש כלל, באם הנותן מתנה הוא אדם חשוב, אפילו שהוא נותן דבר קטן, גם זה לדבר גדול יחשב. ומשום זה מהידיעה, שהוא מאמין שהודיעו לו מלמעלה שהמלך נמצא בעיר, הגם שלא נתנו לו רשות ליכנס ולשוחח עם המלך, מכל מקום על ידי זה שרואים שהוא מחשיב את ידיעת מציאות המלך, תיכף נותנים לו רשות לכנס ולשרת המלך, כי רואים שהוא מחשיב את המלך, כבר מתחשבים עמו ונותנים לו כח להתגבר על המחשבות ורצונות הגוף.
לפי זה יכולים לומר בזכות השמחה. כלומר, מהשמחה שהוא מתפעל מחשיבות המלך, נותנים לו מלמעלה הארה, ששורה על הכלי של שמחה, שהוא נתן מלמטה, מבחינת אתערותא דלתתא, זה גרם אתערותא דלעילא, שנותנים לו רשות, כלומר נתנו לו רצון וחשק להתגבר על המחשבות של הגוף.
ובהאמור יוצא, שענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה.
ומה ששאלנו בענין השבח, איך שייך לומר, שה' רוצה שישבחו אותו, וכי הוא מתפעל מהשבח של בשר ודם. על זה יש להשיב ב' תשובות:
א. מבחינת המטרה, שרצונו להטיב לנבראיו, כלומר כל מה שעם ישראל מקבלים הנאה ותענוג, הם מכוונים בעת קבלתם לשם שמים, שפירושו הוא, שהבורא יהנה מזה, משום שהוא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שהם רוצים בהשתוות הצורה, לכן כל מה שהם עוסקים בתו"מ, הוא רק מטעם, שהם רוצים להשפיע לה', ולא מטעם תועלת עצמם. וזה נקרא, שעם ישראל מדברים בשבח הבורא, שמטעם גדלות וחשיבות המלך אנו משתדלים להשפיע לו נחת רוח.
והקב"ה מדבר בשבח ישראל, היינו שהוא רוצה לתת טוב ועונג, שזהו מטרת הבריאה. וגם רוצה שלא יהיה בחינת בושה בעת שמקבלים את הטוב והעונג. לכן הוא רוצה שיעבדו בעמ"נ להשפיע. ונמצא שהוא מדבר בשבחן של ישראל, יהיה הפירוש, שעם ישראל מוותרים על אהבה עצמית ורוצים לעבוד רק להשפיע.
לכן הוא מסתכל תמיד על השבח שלהם, כלומר הוא סופר את העבודות שלהם, מה שעוסקים בעמ"נ להשפיע, בכדי שיהיה לו מקום להשפיע שפע ולא יהיה שם שום פגם של בושה. ועל מה שהם עוסקים בעמ"נ לקבל, מזה הוא לא מדבר, את זה הוא רוצה למחוק מעל פני האדמה, כנ"ל בביאור את שם "פסח" על זה שפסח, היינו שהרג את המצרי, שהיה בין ישראל לישראל, והשאיר הישראל, שהיה באמצע. וממילא היה יכול להסתכל רק בשבח ישראל, היינו בחינת העליות שהיו להם, שזוהי שבח ישראל, כלומר, במה שעשו אז אתערותא דלתתא באפיית המצות.
ומשום זה נכתב בתורה את חג המצות ועם ישראל, היות שהבורא הסתכל בשבח ישראל באפיית מצות לתועלת ה', ועל השאר דברים לא הסתכל, כנ"ל שזה נקרא, ועל המצרי שהיה שם, הרג, כלומר שמחק אותו כאילו אינו במציאות, שע"י זה הצטרפו כל בחינות ישראל למדרגה אחת גדולה, שכבר היה שלם, שיהיה כלי לקבלת השפע. זהו נקרא שעם ישראל קראו אותו יום טוב בשם "פסח".
ובהאמור נבין את טעם הב', שעם ישראל קראו אותו בשבח של הקב"ה. טעם הא' הוא, משום שרצונו להטיב לנבראיו, והם לא רוצים לקבל, מטעם אהבה עצמית, לכן הם מקבלים את הטוב והעונג, מטעם שהוא רוצה שנקבל. וזה נקרא "בעמ"נ להשפיע", וזה שבח ה'.
טעם ב' שמדברים בשבח הקב"ה, הוא מטעם שלא חשב את הירידות ורק הסתכל על העליות, שזה נקרא "ופָסח", שכל העליות הוא לקח בחשבון, והירידות מחק אותם מעל פני האדמה. וזה השבח של פסח. וזה נקרא, שמדברים בשבח הקב"ה.
ויש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".
מה שאין כן בגמר התיקון כתוב (ישעיה נ"ב, י"ב) "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד". האר"י הקדוש מפרש, שזה יהיה בגמר התיקון, שאז אפילו ס"מ יהיה מלאך קדוש, שגם לב האבן, שלפני גמר התיקון אסור לברר אותו, ונשאר בקליפות, גם הוא אז יתברר לקדושה. וזה ענין "טוב מאוד", "טוב" זה הוא מלאך החיים, "מאוד" זהו מלאך המות, שגם הוא יהיה מלאך קדוש, שזה מכונה "בלע המות לנצח". כך מפרש האר"י הקדוש.
ובאמור נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.
מה שאין כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר".
אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה. וע"י השמחה הוא יכול לצאת ממצב השפלות, שהוא נמצא. ואם האדם ישאל, במה יש לו לשמוח, בזמן שהוא רואה, שהוא בשפלות, שאין לו שום רצון לעסוק בתורה ומצוה, אז צריך לקבל השמחה שלו מזה, שהוא יודע על כל פנים, שיש מלך בעולם. מידיעה זו לבד הוא יכול לשמוח, כמשל הנ"ל, שהודיעו לו שהמלך בא לעיר, וזה נותן לו כח לעלות."
מאמר יפה. אין שאלות, בסדר. סימן שאנחנו כנראה גומרים את הפסח.
שאלה: באמת מאמר מעשי, פרקטי, מרגש. יש פה המון שאלות, מהקל לכבד, ברור שאי אפשר להימנע מירידות. ירידה, עלייה, ירידה, עלייה, בסוף כל הירידות נמחקות, אוספים את כל העליות, אז מהעלייה יוצרים כלי בשביל לקבל את השפע. אני דווקא רוצה לשאול על המצב העלייה. בן אדם מקבל התעוררות, הארה מלמעלה, באמת רוצה רק רוחניות, להשפיע, ובאיזשהו שלב הוא צריך להכין את עצמו למצב ירידה. מה ההכנה הכי טובה למצב הירידה?
למה הוא צריך להכין את עצמו לירידה?
תלמיד: כי הוא אמור לעלות מדרגה, הוא חייב לרדת בשביל לעלות.
אין חובה.
תלמיד: אפשר להימנע מירידה?
אני לא יודע, אבל אין חובה, אין מצווה לחשוב על ירידה.
תלמיד: אז בגדול אין צורך לחשוב ולהכין עצמו למצב הירידה?
לא. רק לעליות הוא צריך להשתוקק.
תלמיד: במאמר יש הבדל בין מצב ירידה אצל אדם שכבר נמצא ברוחניות ואדם שעוד לא השיג רוחניות. האדם שעוד לא השיג רוחניות, מחזירים אותו לרצון לקבל ומי שכבר נמצא ברוחניות לא מפילים אותו. השאלה, מה ההבדל בירידות בין אדם שהשיג רוחניות וזה שלא השיג?
שהוא שוקל אחרת את הירידה.
תלמיד: היחס אחר?
כן.
שאלה: מה הקשר בין אפיית מצות ופסיעות? הוא נותן פה רמז, שפסיעות זה דילוג על כל המצבים, הירידות. ואחר כך הוא מכניס מושג "אפיית מצות" ולא מסביר מה הקשר, ובעצם זה השם של המאמר.
יש מי שיודע?
שאלה: אני מבין שהמצות זו היתה פעולה שנקראת אתרעורתא דלתתא.
כן.
תלמיד: הם עשו את זה, וכתגובה לזה ניתן להם הדילוג על המצבים של המצרים ונשאר רק ישראל, והיתה התעוררות מצידם על ידי המצות שעשו אותן בחיפזון.
שאלה: זה כשאנחנו מפעילים את הבורא ובלי התעוררת מלמטה הוא לא מדלג?
הבורא מפעיל אותנו, אבל אנחנו מקבלים את זה כאילו שבאה התעוררות משלנו.
תלמיד: אפיית מצות זה הפירוש?
אפיית מצות זה רצון להיכנס ליציאה ממצרים בכוחות עצמם.
שאלה: כשאנחנו נמצאים בתקופה של פסח אנחנו צריכים להיות בחיפזון, למהר את הפעולות שלנו. מה זה אומר למהר את עצמי כדי שלא יתעוררו המצרים, ועדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו לכן ממהר את מה שהיה יכול לתקן. יש איזו עבודה מיוחדת בתקופה הזאת שצריכים לעשות אותה. מהי המהירות שאני צריך לתקן לפני שהמצרים יתעוררו?
אנחנו צריכים למהר להתחבר בינינו עד כמה שאפשר, שלא יישאר משהו שעוד לא צירפנו לחיבור כללי.
תלמיד: האם בתקופה הזאת זה נכון לעלות כמה שיותר את החיסרון המשותף בינינו, את החשיבות המטרה?
כן.
תלמיד: לחיבור?
ודאי.
תלמיד: זאת ממש תקופה כזאת?
כן.
שאלה: בעניין אפיית מצות הוא אומר שזה תנאי א'. תנאי ב' זה שהבורא נותן להם אפשרות לכוון שהקבלה שלהם תהיה בשביל לממש את מטרת הבריאה, לעשות לו נחת רוח.
כן.
תלמיד: ולדילוג הזה אנחנו קראנו בעשירייה בהכנה דהכנה, תפילה קודם תפילה של רבי נועם אלימלך מליז'נסק, הוא אומר, "תן לנו לראות מעלת חברנו ולא חסרונם".
כן.
תלמיד: במה זה מכין אותנו לעשות את הפעולה הזו כהכנה לשיעור, כהכנה לתפילה משותפת, שהבורא יראה שהכוונה שלנו מתאימה לדילוג הזה? אנחנו גם צריכים לעשות דילוג כזה כשאנחנו מסתכלים על החברים?
לא, אבל כאן מדובר על בירור פנימי.
תלמיד: ההתעוררות מלמטה שלנו, חלק מזה זה בניית הכלי המשותף, החיסרון המשותף?
כן.
תלמיד: הוא גם אומר, "אני לדודי ודודי לי". מה הפעולה הראשונה שלנו בעשירייה כדי להיות ישראל, כדי להיות מוכנים ליציאה?
כדי להיות מוכנים ליציאה אנחנו צריכים בעיקר לדעת שהחיבור בינינו המתגבר, הוא שמוציא אותנו החוצה.
תלמיד: היינו עם חברים במטווח ירי והמאמן אמר, שיש כוונה קדמית ויש כוונה אחורית ואם תסתכל על הכוונה הקדמית לא תפגע. אתה צריך קודם לכוון על הכוונה הקדמית - ככה אני מבין שזה חיבור ואהבת חברים. איך אנחנו משלבים בין הכוונות שזה יהיה למשהו אחד לכיוון המטרה. האם אנחנו צריכים לשמור את שניהם בקו אחד ולא לאבד אחד מהם?
זה ברור. כן, אפשר כך להגיד.
תלמיד: אבל עיקר החשיבות צריכה להיות בעבודה בינינו.
כן.
תלמיד: כי בלי זה, זה לא יקרה?
כן, זה הקשר הנכון.
תלמיד: כתוב, "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה, מהשמחה שיש לו בעת עשיית המצוה, זה גורם לו דביקות עם הבורא,".
כן.
תלמיד: ואז הוא נותן דוגמה על קבלת מתנה מאדם חשוב. אנחנו באופן טבעי כל הזמן בודקים מה המדרגה הבאה, מה חסר לנו, למה אנחנו עדיין לא הגענו, וכל מיני שאלות כאלה. וכאן הוא אומר בדיוק הפוך, הוא אומר אתה צריך לשמוח ממה שיש ואם אתה תשמח ממה שקיבלת, הבורא יפתח לך את השלב הבא.
כן.
שאלה: אז השאלה היא, למה זה פועל בצורה כזאת, זה מנוגד למה שאנחנו רגילים בשכל הישר?
לא מובן לי.
תלמיד: מה שרב"ש כותב כאן כביכול מנוגד למצב הרגיל. בעשירייה אנחנו תמיד רוצים יותר, אנחנו כל הזמן עוסקים במה שחסר. ופה הוא אומר, אל תתעסק במה שחסר, תתעסק, תשמח במה שקיים. אם כך, איפה השאיפה להתקדם הלאה?
אני לא חושב שאין כאן שאיפה להתקדם. כדי להתקדם אנחנו צריכים דבקות, הדבקות מגיעה מתוך זה שבכל זאת אנחנו מייצבים ומחברים את כל הכלים שלנו לכלי אחד, ורוצים לראות בו את הדבקות השלמה.
תלמיד: לפי מה שאני מבין רב"ש כותב כאן, תסתפק במועט. גם אם יש לך קצת הכרה, או קצת חיבור, תהיה שמח מזה, אל תשאף ליותר. השאלה אם זה המצב באמת?
המצב הוא שאנחנו צריכים להיות שמחים במה שנמצאים בתנאי שזה בדרך, ולא דורשים יותר ממה שכרגע אנחנו יכולים להשיג.
תלמיד: אם אני אקח את זה לעבודה בעשירייה, אנחנו כבר הרבה זמן רוצים להגיע למדרגה מסוימת וכל הזמן עסוקים בזה, ואנחנו גם רואים שאנחנו שלא מצליחים להגיע למדרגה הזאת. האם זה אומר שאנחנו אולי בורחים מלשמוח במה שכן יש לנו, במה שקיבלנו?
יכול להיות.
שאלה: אם אפשר לברר קצת את המצב הזה שנקרא "פסח". לפי מה שרב"ש מספר, אדם עובר עליות, ירידות, ושוב עליות וירידות, חיסרון לרוחניות ואחרי זה לגשמיות, ואז הוא שוכח בכלל, ופתאום קורה משהו. אמנם יש איזו הכנה מצידו, אומרים לו לעשות מצות - צריך להבין מה זה, גם זה לא ברור – ואחרי שהוא עושה את המצות הוא מקבל פתאום עליה אחת שלמה כאילו לא היו אף פעם ירידות בין העליות. מה הדבר הזה? מה זו ההכנה לדבר, ומה הדבר שנקרא "פסח"?
פסח זה שהוא פוסח, שהוא מדלג, מדלג על כל הירידות ומחבר את כל העליות.
תלמיד: האם המצב הזה זה בא לאדם מלמעלה, הבורא נותן לו אותו?
כן. זה פסח של הבורא.
תלמיד: ואז האדם נמצא בעליה אחת שלמה?
כן.
תלמיד: באותו מצב אין ירידות, רק עליות?
כן.
תלמיד: ומהי ההכנה לפסח מצד האדם, או מצד הנברא, או מצד העשירייה?
ההכנה היא שהוא עסוק בחיבור של כל הכלים שלו יחד, והוא מחבר אותם לבורא.
תלמיד: את זה אנחנו עושים כל הזמן.
לא, יש הבדל. ויצעקו ותעל שוועתם אל ה'.1
תלמיד: אז מהי זה הצעקה הזאת שלפני הפסח?
כשלא נראה להם שהם מסוגלים לעשות את זה אז הם צועקים, ומתוך הצעקה הם מתחילים להבין שהם חייבים לעבור את השלב הזה, ועל אף שנראה שאין אפשרות הם בכל זאת הולכים על החיבור.
תלמיד: אבל על מה הם צועקים, שלא יהיו ירידות?
הם צועקים על זה שהם לא יכולים להשפיע בתוך הירידה הזאת שעכשיו מגיעה, בתוך הכלים האלה שעכשיו מגיעים.
תלמיד: זאת אומרת, שהירידות מנתקות אותן מהשפעה?
כן.
שאלה: כתוב "ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי,". איך העשירייה יכולה להיות כמו ישראל כשהבורא פוסח ממצרי למצרי?
על ידי חיבור ביניהם. על ידי החיבור ביניהם הם סוגרים את החשבון ומחייבים את הבורא לספור רק את ישראל.
שאלה: כתוב גם במאמר שצריכים ידיים נקיות ולב נקי.2 איך עשירייה יכולה לבנות קשר לחיבור ביניהם אם הם עדיין ברצון לקבל והידיים שלהם לא נקיות והלב לא נקי?
הם קובעים שהם רוצים להתקרב בקשר ביניהם בצורה נכונה, אמיתית ככל האפשר, וכך הם פונים לבורא, צועקים, בוכים, ובעזרת הבורא הם מגלים את נקודת הקשר ביניהם.
כל הפעולה היא דרך "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", זאת אומרת, הם מבינים שהם לא מסוגלים בעצמם, ומצד שני שאין להם ברירה.
שאלה: אם עבור העליה אני אקבל שכר גדול, האם מתוך אני כבר אוכל לעשות חשבון, כי אם הבורא מעורב כאן אז אני ארצה לקבל את השכר לא בשבילי אלא בשבילו?
זו השאלה שלך? בסדר.
שאלה: מה זה אומר שהוא מוחק את הירידות? הרגשתי שאנחנו לא מתרכזים בירידות אלא רק מוסיפים, ומתרכזים רק בלעלות ולעלות.
כן.
שאלה: הרב"ש כותב שמצב בו אדם "עוד לא קבל רשות מלמעלה" לעבוד לטובת הבורא3, "כלומר מלמעלה לא קבל רצון לעזוב את צרכי גשמיים ולעסוק ברוחניות.". מה הכוונה לצרכים גשמיים שרב"ש מתאר פה?
צרכים גשמיים הם על מנת לקבל.
תלמיד: לא בהכרח הכרחיות?
לא, זה לא חשוב.
תלמיד: ומה אדם צריך לעשות בשביל כן לקבל רשות לשרת את הבורא? פשוט לעזוב את המחשבות על הרצון לקבל ואז ייתנו לי רשות?
שיהיה כך.
תלמיד: למצב שהוא מתאר פה הוא קורא קצת אמונה בה'.
כן.
תלמיד: איך להגיע לאמונה שלמה?
שיתמודד, על ידי זה שייכנס לתהליך.
תלמיד: לעבודה רוחנית?
כן.
שאלה: בעצם פה מתואר ממש תהליך איך האדם עובד בעבודה הפנימית שלו עם הבורא, עם הרצון שלו, איך שהבורא משנה לו בעצם את הרצון. אבל זו עבודה פנימית של בן אדם אחד, ובעשירייה זה בדיוק אותו תהליך, רק ביחד? ממש צריך להתחיל מההתחלה ביחד, לעבור את כל זה?
כן.
שאלה: מה הכוונה במאמר ש"על הירידות אין להסתכל ש"לא יתעוררו המצריים".
פחות להיות קשור לירידות, ורק בעליות להיות יותר קשור וכול העבודה שלנו היא בכך שצריך להתחבר לעליות.
שאלה: למה הבורא קודם פוסח, קופץ ואחר כך אומר שלא צריך להיות בחיפזון?
זאת בעצם העבודה שלנו, כך אנחנו עוברים מכמות לאיכות בחיבור.
שאלה: איך אפשר להחזיק במצבי עלייה כך שבשלב מסוים בעבודה שלנו כבר לא יהיו ירידות?
אם האדם כל הזמן רוצה להיות קשור להליכה הזאת, אז זה מה שקורה.
שאלה: כתוב, "שהוא יודע על כל פנים שיש מלך בעולם ומידיעה זו לבד הוא יכול לשמוח, כמשל הנער שהודיעו לו שהמלך בא לעיר וזה נתן לו כוח להעלות". נשמע שזו עבודה אישית, מה על לאדם לעשות בעשירייה עם השמחה, לשתף בה או לשמור לעצמו?
אני חושב שלשתף.
תלמיד: איך מחברים עליות?
עליות מחברים על ידי הכוונה להיות בתוכן.
שאלה: מה זה ה-ס"מ?
זה מלאך המוות.
שאלה: אמרת קודם שאנחנו צריכים להגיע לקשר נכון ואמיתי. איך מגיעים לזה?
לפי הרצון. סך הכול אנחנו צריכים כל הזמן לגלות את הרצון שלנו ואפילו אם לא רואים שהוא הולך יחד עם מה שקורה בשטח, אנחנו מבקשים מהבורא שזה יתבצע.
תלמיד: אנחנו מבקשים שיהיה לנו רצון למרות שאין לנו רצון?
כן.
תלמיד: אם אנחנו מסתכלים בעשירייה, אז יש הרבה דעות לגבי מה זה חיבור נכון, רצון נכון אפילו, ואילו כאן אנחנו לא מתחשבים על הדעות?
אנחנו יכולים להתחשב, אבל אין בזה שום הוכחה שזה נכון. מאיפה אני לוקח שמה שאני רוצה, או מה שאני מתאר לעצמי, זה המצב המתוקן?
שאלה: גם הדעות לא חשובות וגם הרצון שלנו לא לכיוון הנכון, אז על איזו נקודה אנחנו מתפללים, על איזו נקודה אנחנו מבקשים את הרצון הנכון?
אנחנו מבקשים רצון שיהיה מחובר מכל הרצונות שלנו, שיעברו את התיקון ושברצון הזה אנחנו נראה שיכולים להידבק.
תלמיד: ולמצב הזה מגיעים רק כמו שאמרת מקודם ל"וייאנחו"?
כן.
שאלה: הוא מתאר את המצב ש"מלך גדול בא לעיר ולא מספרים לכל האנשים, אבל רק לקומץ אנשים כן סיפרו, אבל לא לכולם נתנו את הרשות להיכנס ולשמש את המלך", אבל בכל זאת הוא שמח מזה שנתנו לו את הידיעה הזאת. "האדם הזה הוא צריך לשמוח עם הידיעה הזאת, היינו שיש קצת אמונה בה'." איך השמחה מביאה אותו למצב שאחר כך הוא נכנס לשמש את המלך, במצב של שמחה מה החיסרון שלו, איזו תפילה יש לו?
שהוא מבין שנתנו לו את ידיעה הזאת ונתנו לו הזדמנות להתקרב לבורא.
תלמיד: ועל מה הוא מבקש? הוא בסך הכול הוא נמצא בשלמות כזאת, הוא יכול להישאר בזה שמח לנצח.
לא, שיתאר לעצמו שזה לא הסוף, שיש עוד לאן להתקדם.
שאלה: האם הבורא צריך את השבח שלנו?
בכלל לא צריך.
תלמיד: וגם כתוב במאמר שהשבח עצמו נקרא פסח. אנחנו בתפילה צריכים להגיע ל"וייאנחו" וזה פסח, אבל גם השבח הוא פסח. איך סוגים שונים של תפילה מתחברים יחד?
לא חשוב.
תלמיד: או שניתן רק על ידי שבח לצאת מהמצרים?
אפשר.
תלמיד: אני שומע שזה כאילו תפילה בשמחה?
כן.
תלמיד: ולא צריך "וייאנחו"?
לא.
שאלה: אנחנו אומרים תמיד שהכול מתחיל בחיבור?
כן.
תלמיד: ועכשיו אני יושב בעשירייה פה בשולחן, מה אני מחפש בחיבור, מהו החומר, אני מסתכל על החבר, מה אני מחפש בו?
תמיכה, שאתם יכולים לתמוך זה בזה.
תלמיד: במה?
בזה שהבורא נמצא והוא טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו ושאתם תחזיקו בזה שניים יחד, אז בזה אתם יכולים להינצל.
תלמיד: אז אני ממשיך עד שאני ארגיש את זה בפועל?
כן.
תלמיד: אני בודק שהחבר מרגיש?
תשתדל.
שאלה: הוא כותב "מכל מקום על ידי זה שרואים שהוא מחשיב את ידיעת מציאות המלך, תיכף נותנים לו רשות לכנס ולשרת המלך, כי רואים שהוא מחשיב את המלך, כבר מתחשבים עמו ונותנים לו כח להתגבר על המחשבות ורצונות הגוף", אני משוכנע שאני נמצא במצב הזה, שאני מחשיב את המלך, אני רואה הכול מתוך אין עוד מלבדו, זאת אומרת מבחינתי אני קיבלתי חותמת שיש בורא, אין לי ספק בזה. השאלה למה אני לא מרגיש שתיכף נותנים לי רשות להיכנס?
תשאל בצורה כמה שיותר נכונה ותקבל תשובה.
שאלה: הוא כותב פה "מה שהוא נופל תמיד ממצבו הרוחני, אלא יש לו להסתכל על העליות. ולכן כשהוא רואה, שנמצא במצב של שפלות, אסור לו להתייאש, אלא עליו מוטל להתגבר למעלה מהדעת, ושוב לעלות" אבל הוא כותב גם ש"ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס", מה זה ה"פתאום" הזה? זה מופיע בהרבה מאמרים ה"פתאום" הזה.
ככה זה מרגיש.
תלמיד: זאת אומרת זה קורה לי ולמעשה גם אחרי שזה קורה לי אני לא מבין איך זה קורה לי?
לא ציפית לזה.
תלמיד: לא ציפיתי לזה ולכן בכל מדרגה ה"פתאום" הזה מופיע בלי שאני אדע איך הגעתי אליו?
כן, זה דווקא אומר שהתופעה נכונה, חדשה.
שאלה: אם אני מבינה נכון, הנשמה עוברת איזה ניסיון בתוך הגוף הגשמי כדי לתקן את הקשרים בינינו, כלומר העולם הגשמי מאוד קשור לרוחניות, אז התפילה עבור החברה כדי שהמצב שלה בעולם הגשמי יוטב צריכה לצאת מתוך החיבור בעשירייה אבל החברה לא תמיד מוכנה לשתף בעשירייה.
האם אני יכולה לפנות לבורא לשנות איזה מצב גשמי עבור החברה וכביכול לשחק שאני פונה מתוך החיבור או שאני צריכה לפנות לבד לבורא, בצורה פרטית?
גם כך וגם כך.
תלמידה: ואיך זה יהיה יותר מועיל?
גם כך וגם כך.
תלמידה: כלומר אני יכולה להגיד את זה בפנים, שאני פונה אליך מתוך החיבור למרות שבעשירייה לא דובר על זה?
כן.
שאלה: המאמץ הזה עליו מדובר במאמר, שישראל לא יסתכלו על הירידות ויהיו רק בעליות ובשמחה זה כמו ריקוד שבו אנחנו מעלים את הרגלים שיורדות מוות. מה עכשיו יכול להביא את כל הקבוצה למצב של ריקוד שמחה משותף?
שתבקשו מהבורא שהוא ייתן לכם שאלות שבאמצעותן אתן תתקרבו למטרה.
שאלה: מה הוא המנגנון הזה שסופרים רק את העליות, ממה הוא מורכב, איך זה עובד?
זה עובד כמו מיישר זרם שנותן לזרם לעבור רק לכיוון אחד ולא לכיוון השני.
תלמיד: ממה הוא מורכב, מי בונה את המנגנון הזה?
המנגנון הזה נבנה מדבר והיפוכו.
תלמיד: למה סופרים בעצם רק את העליות כי כביכול העלייה היא הרי תוצאה מהירידה, מה זה אומר שסופרים רק את העליות, רק את מצבי השבח וההודיה והשמחה והחשיבות וההתפעלות של האדם?
כן.
תלמיד: מה עם כל הצער והחיסרון?
האדם הוא מורכב משני מקורות, מקור אחד מגיע לו מהטבע שלו, הרצון לקבל, והמקור השני מגיע לו מהבורא, מהרצון להשפיע. אז סופרים באדם כמה שהוא יוכל לחבר את הרצונות להשפיע על פני הרצונות לקבל.
תלמיד: אנחנו מתרגלים הרבה פעמים את המאמץ לחבר את התפילות שלנו, להתכלל בתפילות, גם בהכנה לשיעור נשאלנו, איך כל החסרונות הופכים לחיסרון משותף. וכאן כביכול מתוארת עבודה טיפה אחרת, מצד שני, לחבר את העליות, לחבר את ההתפעלויות, לחבר את השבח והודיה, לא לחבר את החסרונות ואת הכאבים ואת הצער.
זה נכון או שצריך גם וגם? למה המנגנון הזה עובד רק על העליות, איפה כל העבודה שלנו בתוך הירידות וכל מה שאנחנו צוברים שם?
זה קורה מפני שבעליות אנחנו נותנים את הכוחות שלנו, הכלים שלנו, מאמץ, יגיעה ובירידות זה הבורא מוסיף לנו עוד רצון לקבל, הוא פותח לנו עוד בטבע שלנו.
תלמיד: כאילו את הייאושים הפרטיים אנחנו לא מחברים, הם לא מתחברים או שכן?
לא.
תלמיד: התהליך הזה מתואר בצורה פרטית מאוד יפה, איך זה עובד בעשירייה, כל אחד צריך להגיע גם לסאה פרטית ועשר סאות פרטיות מצטרפות, ורק אז כל העשירייה. איך זה עובד?
לא, זה עובד כבר בצורה אחרת, אני לא יכול להסביר, פשוט, אתם תראו איך שזה עובד אבל לא שזה עובד כמו בחשבון אחד פלוס אחד ולא בצורה שזה עובד לפי הנוסחאות האחרות, לא, הכול תלוי בתפילה.
תלמיד: בעניין גמר התיקון, רב"ש אומר שכל החיפזון והדילוג והמנגנון הזה עובד ביציאה ממצרים בכניסה של האדם לרוחניות. ובגמר התיקון זה לא עובד כך, אין שם את הדילוג ואת החיפזון, שם מלקטים את הכול גם את לב האבן הכול נכנס לתיקון.
כן.
תלמיד: הנשמות שלנו הן נשמות שכבר עברו את היציאה, איך זה עובד עכשיו, אנחנו גם צריכים לעבור את היציאה עוד פעם את החיפזון הזה או שאנחנו יותר בתקופה של גמר תיקון?
לא, אנחנו צריכים לעבור, בכל זאת זה עומד לפנינו.
שאלה: ישנו כלי פרטי של אדם וכלי של העשירייה, באיזה שלב הכלי הפרטי של האדם משתלב עם העשירייה הכללית?
האמת שזה קורה כל הזמן, רק לפעמים אנחנו מרגישים את זה, מקבלים את החשבון ולפעמים לא.
תלמיד: זה עניין של הרגשה.
כן.
תלמיד: ובקשר לתפקיד הפרטי של האדם, כשאדם נכנס לעבודה, אז יש לו חיסרון לגלות מה תפקידו הפרטי ובאיזה שלב מגלים לו מה התפקיד שלו?
זה תלוי באדם, אי אפשר לומר. יש כאלה שנמצאים ברוב הדרך שלהם בתפקיד הפרטי ורק אחר כך הם מתקשרים לכלל ויש שעושים אחרת.
תלמיד: אז אפשר לומר שזה תלוי ברשימו ולא בחופש בחירה של אדם?
כן.
שאלה: לגבי גמר התיקון. איך זה שמלאך המוות יהפוך למלאך קדוש ויבולע המוות לנצח?
אני לא יודע, מתי שהוא זה יקרה, נתקרב לזה ונדע טוב יותר.
תלמידה: מה זה אומר שאתן לכם לב בשר?
שנצליח להרגיש הגדרות אמיתיות ולא את מה שמרגישים היום.
תלמידה: איך לעזור לבורא שיממש את המטרה שלו לתת לנו הכול?
צריך לרצות קודם כל ולהיות קשורים בקבוצה ודרך הקבוצה תוכלי לעזור לו.
שאלה: נתנו לאדם ידיעה שהמלך בא אבל לא נתנו לו רשות להיכנס, הוא עוד לא קיבל רשות מלמעלה, כלומר מלמעלה הוא לא קיבל רצון לעזוב את צרכי הגשמיות ולעסוק ברוחניות? מצד שני אף על פי שהוא לא יכול להתגבר מכל מקום בזה שיש שמחה שהוא נזכר שיש מלך גדול בעולם הוא יכול להרים אותו מהשפלות, זאת אומרת נוצר פה כלי של שמחה, הוא אומר שנותנים לו הארה מלמעלה, זאת אומרת למרות שהוא לא קיבל רשות כן נותנים לו הארה מלמעלה בכלי של שמחה. מה זה כלי של שמחה בעשירייה?
שמתחברים כולם ומגלים שהם כולם תלויים כל אחד באחרים וכולם רוצים שזה יהיה ותומכים בזה, זה הקבוצה שחיה מתוך שמחה שלה.
תלמידה: זה בעצם הכוח של הסביבה למשוך את המאור.
כן.
(סוף השיעור)