שיעור בוקר 24.07.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

אחרי שמובן שמטרת הבריאה היא להביא את הנבראים לדרגת הבורא, כשהפער ביניהם הוא מקצה לקצה - אלו שתי צורות טבע, רצון לקבל שהוא הפוך מהבורא ורצון להשפיע שהוא הבורא בעצמו - מטרת הבריאה היא להעביר בהדרגה, מהקצה התחתון שהוא כל הכוונות שבנברא על מנת לקבל, ליהנות בעצמו ואם אפשר אפילו על חשבון הזולת, ומשם לעלות, כלומר להקטין את הרצון לקבל לעצמו, ולהגדיל את הרצון להשפיע לזולת, עד כדי כך שהרצון לקבל לעצמו נעלם והרצון להשפיע לזולת מגיע למצב שהוא תופס את כל הטבע של הנברא ובזה הוא משתווה לבורא. את הדרך הזאת אנחנו צריכים לעבור יחד.

לכן הבורא ברא את הנבראים, שבר אותם, הכין אותם בכל התכונות השליליות ההפוכות מהסוף, מפני שלהגיע לתיקון אפשר רק בזה שמרגישים את כל השבירה, את כל השוני מהמצב המתוקן, ורק בפער בין שני המצבים האלה אנחנו יכולים לגלות את המציאות האמיתית.

לכן לא לזלזל באף מצב, צריכים ללקט את כל המצבים האלה, לאסוף אותם, לחבר אותם נכון. אם אנחנו לא מסוגלים, אז הבורא עוזר לנו, ואז אנחנו מגיעים ל"אברהם הזקן בא בימים" כמו שכתוב. הוא אסף את כל חלקי הבריאה מקצה לקצה, ואז גילה את כל הפער בין הבורא לנבראים בצורה שלמה וכך השיג את המציאות בכללותה.

נמשיך ונשתדל להיות כך, לכוון את הלב לזה שאנחנו רוצים להתחבר יחד, שבמוח ובלב שלנו נהיה כאחד, כי בצורה כזאת נוכל באמת להרגיש את המציאות הנוכחית והמציאות שאליה אנחנו צריכים להגיע, לפרוץ ולעלות. בהצלחה.

קריין: קטע מס' 38 ממסמך "חורבן כהזדמנות לתיקון" כותב הרב"ש.

"היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.

כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שאלה: על אילו קלקולים בעל הסולם מדבר כאן? כשמקובל נמצא במצב כלשהו, איך הוא שמח בקלקולים שמתגלים? רואים שיש בתוך המקובל איזשהם תהליכים, אבל איך אפשר לשמוח בקלקולים?

אם אני מגלה שאין לי אהבה בלב לחברים, הם נראים לי רחוקים, נבדלים, לא קרובים, לא נמצאים בתוך הלב שלי כמו שמקובלים כותבים, אז אני צריך לקבל את הדברים האלה כתקלה. אני חייב לעשות משהו כדי לקרב אותם, כדי להרגיש אותם בלב, לראות אותם ממש כחלק מהלב שלי, ואפילו לא חלק, אלא שהלב שלי כולו מורכב מהחברים, כי בלי חברים אין לב. הלב הרוחני הוא הרצון לקבל שלי שכולו נעשה מהרצונות של החברים, מהלבבות של החברים, וכך אני מתאר לעצמי את המצב. ואם אני רואה שעדיין אני לא נמצא ממש בלב שלם, שכל החברים מתאחדים, מתחברים ומארגנים בצורה כזאת את הלב שלי, אז יש כאן בעיה, ואני נמצא כאן ממש בצרה, בהכרת הרע.

שאלה: מהו אותו מצב שאתה לא דואג לעצמך אלא רק לצער השכינה?

זה בדיוק מה שעכשיו אמרתי. אני דואג איך אני ארגיש את הלב שלי כחיבור מכל הרצונות, מכל החברים. זו ה"שכינה" והיא צריכה להיות מורגשת בליבנו. עליי לפתוח את הלב, לקבל את כל החברים שימלאו לי את הלב, וכך להרגיש שהם נמצאים בליבי, בלב אחד, בכלי אחד. במידה הזאת נתחיל להרגיש את הפנימיות של הלב הזה, כמה הוא פועם, ולפי זה נתחיל להרגיש את הבורא שרוצה למסור לנו בפעימות הלב האלה את הרגש שלו, את השכל שלו, את המהות שלו, את כל הבריאה.

תלמיד: מה זה נקרא שהלב הזה פועם, איך להרגיש את זה?

הלב הזה פועל לפי הפעימות שלו, זאת אומרת בהתכווצות ובהתרחבות, כי רק על ידי הפעולות האלה אנחנו יכולים להשיג את החיים הרוחניים, אלו עליות וירידות שאחר כך נגלה בחיבור שלנו שנקרא "נשמה" או הכלי שלנו. ובעליות ובירידות של הכלי שלנו נרגיש אחר כך את פעימות הלב.

תלמיד: מה שחשוב כאן לפי המאמר, שזה יהיה הדבר היחיד שידאיג אותי וכל היתר צריך להיות מחוץ למיקוד.

אין חוץ מזה שום דבר. אחר כך אנחנו מגלים שמה שהיה לנו קודם חשוב והרגשנו כקיים - העולם, האנשים, כל הדברים האלה - הכול נעלם, הכול מתאדה כמו בערפל, ונשאר רק זה. כמו שרב"ש כותב, "ואז אני רואה שיש רק אני וחברים, ואחר כך גם האני נעלם ונשארים רק החברים", כלומר אותו מקום שבו התחברנו, תיקנו את הקשר שלנו, והבורא שם ממלא את המקום.

שאלה: אנחנו פותחים את הלבבות שלנו, מתחברים, מתקרבים, ואז מתגלה כוח כנגד כבר בדרגה חדשה, מתגלה התנגדות. האם כשזה קורה, עלינו להמשיך להתקרב או כדאי להיות יותר זהירים וקצת לעצור?

אני לא יודע למה אתה מתכוון בלהיות זהירים ולעצור. אם אנחנו מבינים שהחברים האלה הם לא מתחילים אלא הם יודעים על מה מדובר ונמצאים איתנו כבר כמה שנים, אז מה יש כאן לפחד? אנחנו צריכים יותר ויותר להתקשר אחד לאחר ברגש הפנימי שלנו שבלב המשותף, ולהרגיש שכולנו נכנסים ללב המשותף הזה. שבזה אנחנו מגיעים לתיקון השבירה, לתיקון המציאות, מחזירים אותה שוב למצב כמו שהיה לפני חטא עץ הדעת וכך אנחנו מתקנים את הכול.

תלמיד: כלומר, אם אנחנו מודעים לתהליך שאותו אנחנו עוברים, אז יש את כל התנאים להמשיך בהתקרבות.

ודאי. כל המצבים שאנחנו עוברים הם אך ורק כדי להחזיר אותנו למצב המתוקן. אין אף רגע, אף מצב, אף פעולה הכי קטנה מלמעלה, מחוץ לנו שפועלים סתם. אלא "הכול עשה ה' למענהו", כדי להחזיר את המציאות, את הבריאה למצב המתוקן.

שאלה: למה הבורא מרגיש את החיסרון שלנו ורוצה להפוך את הצורה שלנו כך שתהיה כמו הצורה שלו?

על זה כתוב פשוט, ש"מטבע הטוב להטיב". למה הוא ברא אותנו? למה הוא ברא אותנו בצורה הפוכה ממנו? כדי שאנחנו כנבראים נרגיש מהמצב ההפוך שלנו אותו. כי הנברא חייב להרגיש את שני המצבים כפלוס ומינוס ואז ביניהם הוא מקבל את הרֶגֶש. לכן הרְגֶש המציאות חייב להיות מתוך זה שמצד אחד הנברא נברא ברצון לקבל, שהוא הפוך מהבורא, ומצד אחר הוא מגיע לטבע של הבורא, ואז בפער בין זה לזה הוא מרגיש את המציאות שלו.

שאלה: מצד אחד צער השכינה זה מקום קדושה. מצד אחר, אם יש צער זה אומר שיש חוסר תיקון. האם זהו מקום של תפילה אמיתית עבור קדושה?

"שכינה" אלו הרצונות המחוברים והמתוקנים שלנו כך שהאור העליון, הבורא יכול לשרות שם, למלא את הרצונות האלה לפי השתוות הצורה. אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו משפיעים והבורא משפיע, במידה הזאת הבורא נכנס ושורה בנו ואז אנחנו מרגישים אותו, מגלים אותו. את זה אנחנו צריכים לעשות ולגלות, והכול במידה שנגלה בינינו כוח השפעה, כוח חיבור.

שאלה: יש פה צער של האדם וצער של השכינה, ולא ברור איך עוברים מצד אחד לאחר. מכך שהאדם מצטער שהוא לא יכול לקבל את מה שהבורא הכין לו, עד שמגיע לזה שהוא מצטער שבעל הבית לא יכול לתת את מה שהכין לו. איזה שלבים של צער עוברים ואיך עוברים בין אחד לאחר?

זו בעיה שאנחנו לא מרגישים לפי הטבע שלנו שום דבר זר, אלא רק מה שנמצא ברצון לקבל שלנו. להרגיש משהו חוץ מהרצון לקבל שלנו, זאת אומרת מה שקיים מחוץ לנו, אנחנו יכולים בתנאי שאנחנו רוכשים רצון להשפיע. ואז ברצון להשפיע הזה אנחנו מתחילים להרגיש מה שקיים בטבע חוץ מאיתנו, חוץ משלנו, וזה נקרא העולם העליון.

אז אנחנו מגלים ממש עולם אחר, עם כל מה שיש בו. לכן כל העבודה שלנו היא להגיע לרצון הפוך, לכך שאני יכול להרגיש משהו שנמצא מחוץ לי. מלכתחילה אנחנו נולדים בטבע שאנחנו מרגישים רק את עצמנו, וחוץ מעצמנו אנחנו לא מרגישים כלום. ואפילו שאנחנו חושבים ואומרים שאנחנו כן מרגישים את הזולת, אנחנו לא מרגישים את הזולת, אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו מתפעלים מהזולת לטובה או לרעה, אבל אותו בעצמו אנחנו לא מרגישים.

כל העבודה שלנו, כל המטרה שלנו, כל ההצלחה שלנו תלויה בזה שנתחיל באמת להרגיש את הזולת, ואת זה אי אפשר לעשות אם אדם לא יוצא מעצמו, ולצאת מעצמו הוא מסוגל רק על ידי עזרה מבחוץ. את זה אנחנו לומדים, איך אנחנו יכולים להשתדל לצאת מחוץ לרצון לקבל שלנו ולהתחיל להרגיש את המציאות מחוץ לרצון לקבל שלנו. זאת חכמת הקבלה, שיטה מיוחדת להרגיש את המציאות לא בתוך הרצון לקבל.

כל העבודה שלנו היא איך לרכוש כלים דהשפעה, רצון להשפיע, לצאת לזולת, לחשיבות הזולת, שזה ההיפך מהטבע שלנו. כאן אנחנו צריכים לשים לב ואיכשהו לאט לאט להתקרב בהדרגה לרצון להשפיע.

קריין: 39. כותב הרב"ש:

"על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" (תפלת יום כיפור).

ויש לשאול, הלא כל עבירות באות על ידי יצר הרע. ויש לפרש שהחטא הוא בזה, שאומר שיש יצר הרע. אלא "אין עוד מלבדו". כי אם האדם אינו ראוי, משליכים אותו מלמעלה. וזה בא על ידי התלבשות ברצון לקבל, הנקרא יצר הרע.

וזהו "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר שהבורא ברא אותו כך, כי הרצון לקבל הוא עיקר הכלי, אלא שצריכים לתקן אותו. ובזה יש לפרש מה שכתוב "ויתעצב אל לבו". כי האדם מרגיש שבזה שהולך אחר היצר יש לו מכך עצבות. וזה נקרא צער השכינה."

(הרב"ש. 890. "צער השכינה - ב'")

כל העבודה שלנו היא להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלנו ולהתחיל לרכוש רצון להשפיע, ואחרי שיהיו לנו רצונות דלהשפיע לאט לאט לחבר אליהם גם את הרצונות לקבל שלנו שמלכתחילה נמצאים בנו. ואם כך אנחנו עוברים על שתי מדרגות, שני שלבים. שלב ראשון, שאנחנו מצמצמים את הרצון לקבל ורוכשים רצון להשפיע. והשלב השני, שאנחנו שוב חוזרים לרצון לקבל בהדרגה כדי להשתמש בו עם הרצון להשפיע, עם הכוונה בעל מנת להשפיע. זה בעצם התהליך שאנחנו צריכים לעבור עד גמר התיקון.

שאלה: מה הכוונה "כי אם האדם אינו ראוי, משליכים אותו מלמעלה"?

כדי שיהיה ראוי. אנחנו לא מבינים עד כמה הבורא שאומר "בראתי יצר הרע", בעצם לא מודה בזה שהוא ברא את יצר הרע ועשה משהו רע, אלא הוא אומר בזה שהוא התחיל את הבריאה. בזה שהוא ברא את יצר הרע הוא נתן לנברא נקודת אחיזה, שהנברא יכול להתחיל את תיקון הבריאה. ועל ידי זה שהנברא מתקן את היצר הרע, הוא מתחיל להשיג את הבורא. כי את הכול אנחנו מקבלים כנבראים רק מדבר והיפוכו. לכן כשיש לנו יצר הרע אנחנו יכולים להשיג את הטבע השני, את יצר הטוב, ואם כך אנחנו משיגים את הפער, את העוצמה שביניהם.

שאלה: אמרת שאני מצמצם את הרצון לקבל שלי ורוכש את הרצון להשפיע. מה זה נקרא שאני מצמצם עכשיו את הרצון לקבל? זה מצב שמעניין אותי רק חיבור או שמדובר במצב קונקרטי כרגע?

אני לא יודע מה יהיה בעוד רגע, אני יודע רק דבר אחד - אני צריך לעבוד עם הרצון להשפיע. אז ככל שאני כל פעם משתדל להיות בנתינה, בהשפעה, לצאת מעצמי, להיכנס לתוך החברים, להיות בהם, איתם, זה בעצם התהליך שאני צריך לעבור.

תלמיד: כלומר, היום אנחנו צריכים להיות במיקוד אחד שהוא קשב לחברים, וכל היתר לא חשוב?

זה תמיד כך. רק יש לנו עוד משפחה ועבודה ועוד כל מיני בעיות ודברים, אבל בעצם הדבר העיקרי שאנחנו צריכים הוא להיות שקועים בחיבור בינינו, עד שנגלה בחיבור בינינו את הבורא, ונגלה את העולם העליון, ונגלה את גמר התיקון, ובכלל העולם הזה כבר ייעלם מההרגשה שלנו.

שאלה: כשאתה נכנס לחיבור, אתה רוצה לדאוג לחברים, אבל אז קורה שאתה תופס את עצמך בהרגשה הפוכה כזאת.

זה נקרא הכרת הרע. לא יכולה להיות הכרת הרע בלי עשיית הטוב. ולכן נותנים לך מלמעלה עוד קצת להכיר את הרע, כדי שאתה תצטרך עוד קצת להתקדם לטוב. כשאתה תתקדם לטוב הבא, אז שם יגלו לך שיש בך עוד רע. וכך צד שמאל, צד ימין, אבל בסופו של דבר אתה תתקדם.

תלמיד: שמתי לב לזה שכבר הרבה זמן העניין הזה מעציב אותי.

אתה צריך להיות שמח בזה שאתה נמצא בתהליך. אני מבין, זה יכול לקחת הרבה זמן, אבל בסופו של דבר אתה מתחיל להבין שאי אפשר ללכת אחרת, אלא ברגל ימין, רגל שמאל, רגל ימין, רגל שמאל, ובדרך כלל מתחילים משמאל, מגילוי הרע, אחר כך מתקנים אותו ויש עוד גילוי הרע, ועוד מתקנים אותו. וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: מה זה אומר שתיקנתי את הרע? זה אומר שאני מרגיש שאני לא עושה בשביל לקבל כבוד?

כן, שאתה מתנתק מכל מיני מטרות גשמיות ונדבק רק בקשר בינך לחברים, ובזה אתה רוצה להישאר. ובעוד רגע או בעוד זמן מה אתה שוכח מזה ושוב נופל לאיזה חשבונות של לקבל, ושוב אתה עושה כל מיני מאמצים כדי לצאת מזה לדבקות ביניכם. וכך כל פעם, עוד ועוד.

שאלה: הסברת את זה קודם שכל פעם בשביל לצאת משליטת הרצון לקבל, אדם מגיע למצב שהוא רואה שלא מסוגל לצאת בכוחות עצמו וחייב לבקש עזרה.

לגבי הרגשת הצורך בעזרה, זאת עזרה מהבורא או עזרה מהחברים?

זה לא חשוב בעצם. ודאי שקודם אנחנו רוצים עזרה מהבורא, אחר כך אנחנו רואים שזה יכול להיות רק בתנאי שאנחנו מארגנים קשר נכון עם החברים, ואז אנחנו מתקרבים אליהם.

תלמיד: יש הרגשה שצריך את העזרה הזאת מהבורא אבל אני לא כל כך מרגיש שזה תלוי בחברים. זאת אומרת, חסר פה משהו. למה יותר קל להרגיש נחיצות לעזרה מהבורא ולא להרגיש שאני תלוי בחברים בתהליך הזה?

זה ברור, כי האגו שלך, יצר הרע שלך מוכן להתכופף כלפי הבורא, אבל כלפי החברים עדיין לא. זה טבעי, אבל כעבור זמן מה אתה תראה שאתה כבר תוכל וגם תרצה להיות נמוך לעומת החברים, להתחבר איתם, להתכופף כלפיהם ואחר כך גם המצב שלך, הגובה שלך, לא יהיה חשוב לך, אלא כמו שבעל הסולם ורב"ש אומרים, תוכל להכניע את עצמך בפני החברים בפועל.

שאלה: האם העבודה היא לעבור מהצער האישי שלי לצער המשותף של העשירייה?

זו העבודה שלנו ולזה אנחנו צריכים להגיע, לצער השכינה, זאת אומרת צער הקבוצה שלא יכולה עדיין להשפיע לבורא.

תלמיד: ולזה מגיעים רק במאמץ לחיבור?

זה מגיע לנו על ידי המאור המחזיר למוטב. כך אנחנו מגלים.

קריין: שוב 40.

""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים."

(הרב"ש. 71. "ענין גלות")

שאלה: הלב המתוקן שלי מורכב מחברות, אבל אנחנו לומדות שאדם לא מסוגל להרגיש את הזולת. איך אם כן אול לאסוף את הרצונות של החברות שלי ולהרגיש אותם כשלי?

זה מה שאנחנו כל הזמן לומדים. על ידי מאמצים החברות מתקרבות, ובמידה שאני מתחילה לקבל הארה מהבורא דרך החברות, אז אני מתחילה להרגיש שיש לי כן נטייה, אישור, ורשות להתחבר איתן. ואז אני נמשכת להתחברות אליהן כי אני רואה שאחרת אף אחת מאיתנו לא יכולה להגיע לגילוי הבורא, למטרה.

הבורא מתגלה בחיבור בין החברות. אלו רצונות אגואיסטים, מנוגדים, אבל אין ברירה, אם בכל זאת מעל האגו שלנו אנחנו רוצות להתחבר, אז זה קורה, הבורא עוזר לנו ומחבר אותנו ומתגלה בקשר בינינו.

לכן כאן זו עבודה נגד הרצון האגואיסטי הארצי שלנו, פשוט לשכנע את עצמי בכל זאת להתחבר עם החברות למרות האגו שלי. שם נגלה את הבורא.

שאלה: לפי קטע 39, מתי נהיה ראויות שלא ישליכו אותנו מלמעלה?

מתי שנגלה עד כמה אנחנו לא רוצים להתחבר בינינו ואז נצעק ונדרוש מהבורא שיעשה חיבור בינינו, וכך נחייב אותו שיתקן אותנו. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע לחיבור, כי הבורא עושה את התיקון. עלינו רק לגלות כמה אנחנו לא מסוגלים להתחבר וכמה בכל זאת רוצים להתחבר. ואז אנחנו צועקים, מגישים לו את הרצון שלנו לחיבור ואת חוסר היכולת שלנו להתחבר, ואז הוא עושה את התיקון.

שאלה: האם נכון לפנות לבורא ולבקש לתת לי כוח לעזור לחברה, כאילו לבקש לעצמי אבל בכוונה לעזור לאחרת?

אנחנו לא יכולים לעשות את זה מלב שלם כי אנחנו לא מתוקנות, אבל אנחנו צריכות לבקש. ולמרות שאנחנו לא מתוקנות והבקשה שלנו לא נקייה, אבל הבורא לוקח את זה בחשבון ודווקא עוזר.

שאלה: מה זה אומר, לחוות את כל המציאות במוחא וליבא?

גם במחשבה וגם ברצון אנחנו רוצים להרגיש מציאות האמיתית היכן שאנחנו קיימות. איפה אנחנו קיימות? לא ידוע, זה נקרא "עולם המדומה" בינתיים, או כתוב עליו "הייתם כחולמים". לכן כל העבודה שלנו היא בכך שאנחנו צריכים להשתדל להבין את עולם השקר שבו אנחנו קיימים כרגע, שאין בו שום דבר מעולם השלם הנצחי הרוחני וכל המאמץ שלנו הוא כדי שאנחנו נזרוק מאיתנו את ההסתרה הזאת ונתחיל להרגיש מציאות האמיתית.

שאלה: מה הוא התנאי שהבורא מושיט לאדם יד לעזרה?

זה תלוי ברצון לקבל של האדם, כמה הוא מכל הרצון שלו רוצה להגיע לתיקון ככל האפשר. זה לא תלוי בשכל, זה לא תלוי בידע, זה תלוי רק ברצון. על זה כתוב "לא החכם למד".

שאלה: איך אפשר לעזור לחברה לצאת מעצמה?

להראות לה דוגמה נכונה.

שאלה: האם נכון לומר שבמידה שאנו מבטלות את עצמנו מול חברותינו, בזה נפתחת אפשרות להשפיע נחת רוח לבורא?

ודאי. זו הפעולה המיוחדת היחידה שאנחנו יכולים כך להגיע להשפיע נחת רוח לבורא, זה רק דרך להשפיע נחת רוח לחברות.

שאלה: איך אפשר להעביר מצב רוחני או רגש ליבי לחברות?

לפתוח את הלב. כשהלב פתוח כולם מרגישים שהלב פתוח.

שאלה: האם המצב שאני מצטער על עצמי, שואל מה יהיה איתי, לא יכול להיות במקביל להרגשת צער השכינה?

אנחנו עוברים הרבה רגשות, מצבים, בינתיים אנחנו לא יכולים בדיוק לקבוע ממה ולמה הם אלא להמשיך, העיקר כל הזמן להמשיך, להגביר את קצב השינויים שבנו.

שאלה: אנחנו אומרים שכל הבריאה היא שבירה כי הבורא שבר אותה, מצד שני אומרים שכל הקלקולים הם בתוכי. איך להבין את זה? אני היחידי שמקולקל או שכולם סביבי גם מקולקלים?

אנחנו משיגים את הבריאה בהדרגה ובסופו של דבר אתה מגלה את השכינה וכל מה שיש חוץ ממך זה הבורא בלבד. ואיפה מושג הבורא? בכך שאתה מתחבר עם כל הרצונות של הנבראים ומשייך אותם אליך ללב אחד. לכן חוץ ממך והבורא אין כלום, ואחר כך אתה מגלה שגם אתה בעצם לא קיים אלא רק כנקודה כדי לגלות ש"אין עוד מלבדו".

שאלה: מה זה אומר שאם אדם אינו ראוי הרחיקו אותו מלמעלה?

אני לא חושב שהדברים האלה מתקיימים בזמננו ואצלנו, לפעמים זה קורה אבל לא מדובר עלינו. צריכים להיזהר, במה להיזהר? לגרום רע, דחיה, לחבר וכך יכולים להרחיק אותך מהרוחניות לכמה זמן.

שאלה: אני חושב כל הזמן על מילוי לקבל עבור עצמי, האם נכון להגיד שהתיקון שאני אהיה דומה לבורא זה בצורה שאני אדאג קודם כל לחברים?

ודאי, זה בדיוק.

סדנה

איך על ידי חיבור עם החברים אנחנו משיגים מציאות מחוץ לעצמנו?

*

למה ההשגה הרוחנית היא תלויה רק ברצון ולא בשכל, ולא ברגש במשהו, אלא ברצון בלבד? למה ההשגה הרוחנית היא תלויה רק ברצון ולא במחשבה, בשכל, בכלום? רק ברצון היא מתגלה. למה ההשגה הרוחנית תלויה רק ברצון?

*

קריין: ממשיכים בקטע מס' 41. כותב הרב"ש.

"האדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה. 

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש. מה שאם כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

זאת אומרת שהוא בכל מצב ומצב קשור לשכינה, זאת אומרת, קשור לבורא, לנוכחות הבורא וצריך רק להתחזק.

שאלה: למדנו שמחוצה לנו יש עולם שיש בו חלומות ושקרים, אבל באותו זמן לכאורה זה הבורא, איך אנחנו משלבים את שני ההיבטים האלה? מחוצה לנו זה כמו מגרש משחקים שהבורא הוא כאילו המנהל של החוקים באותו מרגש משחקים?

כן. הבורא מנהל את המציאות ומראה לנו את המציאות כדי שאנחנו דרך כל המציאות הזאת נתקרב אליו ונכיר שכל המציאות היא סך הכול משחק שלו. והמציאות קיימת כדי שנבטל את עצמנו כלפי המציאות הזאת וכך נבטל את עצמנו כלפי הבורא. ועיקר המציאות זו הקבוצה, זה החיבור שלנו, אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבטלים את הכול כדי להיות מחוברים לקבוצה, לאט לאט אנחנו מרגישים שגם אין חברים, אין קבוצה אלא רק הבורא שהוא כל המציאות.

שאלה: מאיפה מתחילים את המעגל הזה שהרב"ש פה מתאר, אם הוא יאמין שזו לא ירידה, שזו דחיפה אז יהיה לו עידוד?

כתוב על כך "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". זאת אומרת, שאנחנו תמיד נמצאים בתנועה לקראת גמר התיקון. הבורא דואג לכך. רק השאלה היא איך מתקדמים? ברוחניות אין זמן. אנחנו יכולים להסתובב עוד אלפי שנים לפי ההרגשה שלנו כי זמן זו הרגשה, ולכן הכול תלוי במאמץ שלנו איך אנחנו מתארגנים. מקובלים שכבר עברו את כל התהליך הזה הם ממליצים לנו מה לעשות, איך אנחנו יכולים לקדש את הזמן ולקדש את המקום, זאת אומרת לקצר את הזמנים ולצמצם את המקום, שאנחנו נרגיש את המציאות האמיתית.

תלמיד: תמיד ישנה השאלה, אם מה שהאדם מרגיש כירידה זו ירידה בגלל שהוא קודם עבד טוב, או שזו ירידה בגלל שהוא התרשל קודם?

גם זה וגם זה. העיקר אנחנו צריכים להשתדל להיות בחיבור נכון למטרה הנכונה בכל מצב שהבורא מסדר לנו.

תלמיד: אבל איך הוא יכול לעודד את עצמו אם הוא התרשל קודם?

הבורא נתן לו להיכנס דווקא לרשימות יותר שבורות ולהעלות אותן לתיקון. "אין עוד מלבדו". צריכים כל מצב לשייך לבורא, חוץ מהעבודה שלנו לחיזוק עם החברים.

שאלה: מבחינתי סיכום של הקטע הזה, זה לא להיות במצב של ייאוש, ואז השאלה, איך לא לברוח מהמערכה ולא להיכנס לייאוש?

על ידי חיבור עם החברים. אם אתה מחובר עם החברים אני לא חושב שאתה תיפול לייאוש.

שאלה: מה הכוונה שהשכינה מלבישה את עצמה בירידה ועוד להאמין בזה, כדי להעלות במעלות הקדושה, כדי לצאת מהגלות?

תמיד צריכים לא לשכוח שאנחנו נמצאים בתוך הבורא והוא ממלא את הכול ולכן כך גם בירידות, גם בעליות, ולא חשוב באיזה מצבים אנחנו נמצאים בו. השאלה היא רק עד כמה אנחנו דבוקים בזה. ועל זה צריכים לשים לב ולעזור אחד לשני, איך אנחנו מגיעים לחיבור כזה, ששום שוני בינינו לא יכול לשנות את החיבור בינינו.

שאלה: אני כולי רצון לקבל, אז מה שאני בעצם תופס בחברים זה בתכונות המקולקלות שלי?

כן.

תלמיד: זאת בעצם הדרך היחידה שלי לתפוס אותם?

כן.

תלמיד: ומה הלאה מפה?

לתקן את עצמך ואז תראה אותם בצורה נכונה. בינתיים אתה מקולקל ורואה אותם מקולקלים.

תלמיד: מה זאת אומרת לתקן את עצמי?

שתהיה לא ברצון לקבל, אלא ברצון להשפיע, ברצון לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: ואז איך אני אתפוס אותם?

אז לפי הרצון שלך תראה אותם בצורה אחרת. מתוקנים יותר, טובים יותר, אדיבים יותר.

שאלה: הרב"ש כותב "וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא," אז מה צריך לדעת ולמה צריך להאמין? זה שני דברים שונים.

יש דברים שאנחנו צריכים לדעת ולהשתדל לא לשכוח. בינתיים בצורה מכאנית, כמו שלמדת את טבלת לוח הכפל בבית הספר. ו"להאמין" אני מקבל בדרגה כזאת, כי כך אמרו החכמים ואני מקבל את זה ומקיים כמה שאני יכול, כי אני רוצה להתקדם למצב שלהם. זה גם כמו שלימדו אותך עוד כל מיני דברים והאמנת למורים שלך שזה כך וזכרת אותם. וזה בעצם מה שסידר אותך, עיצב אותך, לכן אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה.

שאלה: כתוב, "בכל מקום שגלו שכינה עמהם"." יש את אלה שגלו ויש שכינה. מה זה שכינה בנפרד?

שכינה זה מציאות הבורא שנמצא בכל מקום וממלא עולם - "כבודו מלא עולם". אם אנחנו מרגישים את עצמנו נמצאים בתוך השכינה, זו "גאולה", ואם אנחנו מרגישים בחוסר שכינה זו "גלות". ואם אנחנו בכלל לא מרגישים, לא את השכינה ולא את חוסר השכינה, אז אנחנו לא נמצאים במציאות האמיתית, אלא במציאות המדומה וכך נקרא העולם הזה.

תלמיד: שכינה זה מצב של העשירייה?

זה לא מצב של העשירייה. שכינה זה נוכחות הבורא כלפי הנבראים.

שאלה: כתוב שכשהוא מרגיש את טעם הגלות בעבודה, אז הוא רוצה לברוח מהגלות. אם הוא מרגיש שהוא בגלות, למה הוא לא רוצה לברוח?

הוא לא רוצה לברוח כי אין לו כוח. לברוח מהגלות אפשר רק בתנאי שאתה מפתח רצון להשפיע, פעולות השפעה, כוונות השפעה ואין לו כוח לזה. לכן הוא מוכן להישאר בגלות מונח תחת הרצון לקבל שלו, בשליטת הרצון לקבל שלו, זה "שליטת פרעה" או "שליטת הגלות".

מהכנס בבלטיה: אנחנו ממשיכים להתקרב עם הלבבות אין לנו עבודה אחרת - יחד. אנחנו יכולים לענות לעצמנו על השאלה, מה מפריע לנו, מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי להתקרב עוד יותר כדי שבאמת נאהב זה את זה ונוכל לחיות ולמצוא בזה חיים. אז אולי בסדנה נמצא איפה עוד אנחנו יכולים להוסיף.

כן זה נכון.

שאלה: מה מפריע לנו עכשיו כאן לעשות צעד אחד לקראת השני, כדי שלא יהיה בינינו שום דבר שיפריע לנו, ונוכל להידבק כמו שאתמול הייתה כאן תחושה מדהימה כזו.

איך לעשות כך שלא יישארו בינינו דברים שמפריעים לחיבור בינינו, שום מרחק, שום ריחוק, מה אנחנו צריכים לעשות ואיך לחיות כך?

בשביל זה צריכים בכוח למשוך את הלבבות ולפנות לבורא. תנסו לעשות את זה.

סדנה

השאלה מה מפריע ממש עכשיו, ברגע הזה, לעשות את הקפיצה הזאת אחד לקראת השני כדי שלא יישאר שום מרחק בינינו, כדי שנהיה דבוקים לחלוטין? בשביל זה הגענו לכאן, אנחנו אומנם עושים את זה כל הזמן אתכם, אבל מה חסר לנו, מה המאמץ אחרון שנדרש?

התרשמות מהכנס: אתמול היה לנו מסע שבחלקו הלכנו בשקט וצריך היה לחשוב על הקשר בינינו. עשינו כל הזמן עצירות, קראנו קטעי מקור, שאלנו שאלות, עברנו באזורים קשים בעצימת עיניים, כשאנחנו סומכים אחד על השני ולכולם הייתה תחושה שאנחנו עוברים את זה בתוכנו.

ולאחר מכן היה אירוע שנקרא "סאונה", שבו התפשטנו פנימית אחד כלפי השני. ישבנו כאן, קראנו ציטוטים, בחרנו את השאלות הכי משמעותיות והרות הגורל עבורנו ודנו עליהן במעגלים.

שעתיים וחצי חלפו ואפילו לא נכנסנו לסאונה בפועל. הכול היה מוכן ואפילו אמרנו שזה מרכז הנשמה שלנו.

יש כאן יופי רב בחוץ, נהר שאפשר להתרחץ ולשחות בו, אפשר לטייל ביער, אבל אף אחד לא יצא, לא הלך לשום מקום, ישבנו כאן ודיברנו.

יש ציטוט נוסף שעורר כאן רגש מאוד מיוחד.

תלמיד: רב"ש, מתוך מאמר "בוא אל פרעה",

"עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו עניין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהיכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'."

(הרב"ש, מאמר 13, "בוא אל פרעה - ב'", 1986)

שאלה: יש כאן אמירה מאוד חזקה של רב"ש. נתחיל מהמשפט בסוף, אין איזו התגלות הדרגתית של הבורא אלא הוא אומר בצורה מאוד חדה "כישגמור את העבודה של אהבת חברים" מה זה? "אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'".

מכיוון שכלפי הבורא אין שום מצבים או החלטות, חצאי החלטות, אין אפשרות לבצע משהו בחלקיות של אחוזים או איכשהו אחרת. ביחס לבורא אפשר לפעול רק מתוך כלי שלם ומתוקן, רצון שלם ומתוקן ולכן נאמר שמאהבת החברים לאהבת הבורא.

לא בהדרגתיות - ככל שאתה אוהב את החברים יותר ומתקשר איתם יותר ככה אתה מתקרב יותר לבורא, וודאי שכן, אבל אולי זה יכול להיות לא מורגש. כמו שיש לנו דרגות של התקרבות בינינו אבל אנחנו עדיין לא מגלים את הבורא, גם אם אנחנו מתקרבים אחד אל השני. כדי להתחיל לגלות את הבורא נדרש כלי שלם. אז בואו נשתדל ונלך בדרך הזו כול עוד זה לא יתגלה.

שאלה: הציטוט הזה, אתמול קרע אותי וגם עכשיו אני נכנסתי שוב לתוך המצב הזה. מה הרב"ש הכניס לתוך הציטוט שמביא את האדם אל איזו יראה פנימית שאי אפשר ממש לסבול?

אתה מבין? אפשר לדבר עם האדם בדרגות שונות של רצון, של רצונות. אבל עם הבורא - רק אם אתה מתמסר אליו באופן מוחלט. מהשמיים לא נותנים חצי אלא רק כלי שלם, רצון שלם. לכן למרות שאנחנו מחלקים אותו לנרנח"י, לשורש א', ב', ג', ד' דרגות של רצון אבל כל זה כבר מתייחס למצב שבו האדם סוגר את עצמו באופן מוחלט, נועל את עצמו, נועל את הקבלה העצמית ועובד בהשפעה.

אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתקרבים לזה. האם יש לנו כבר איזה חלק בזה או שעוד לא. אבל כדי שזה לא יראה לנו כבלתי אפשרי או מאוד רחוק, כעקרון אנחנו נמצאים על המפתן של המעבר לשלב הזה. אז עוד מאמץ קטן ואנחנו נהיה בו. זה שאנחנו מרגישים כמה זה נעלה, כמה זה גבוה, כמה זה רחוק - טוב מאוד, בדיוק כדי שאנחנו נבצע את הקפיצה הזו.

תלמיד: בציטוט כתוב – "אם אין לאדם אלא רק רצון להשפיע נחת רוח להמלך, בטח שהוא יפגום בכבוד המלך שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים". מה הם אותם חיצוניים, כוחות אגואיסטים?

אלה הכוחות הבהמיים של האדם, הרצונות הגשמיים שלו, להסתדר בעולם הזה, לרכוש איזה מילויים גופניים, גשמיים, מה שיש לכל אחד מאיתנו.

שאלה: ביום שישי נתת לנו דברי הכנה, פתיחה לכנס. מאוד התרשמנו מזה - שלא יהיה בינינו שום מרחק, שניפול אחד על הידיים של השני וניסינו לחיות כך בכנס, ממש כך ניסינו לעבוד.

בכלל, קשה מאוד לאגואיסטים להימצא בכנס הזה - כי אתה רואה איך החברים סביבך משתדלים ממש לקיים את ההנחיה הזו שלך.

תראה מה מתרחש פה, אני יכול ממש לנקוב בשמות. אבל כמו רמז, בהשפעה מוחלטת, אתה מסתכל על מארגני הכנס, אתה רואה באופן מוחלט, אפילו נהיה לך כואב בגוף - מי אתה בכלל? חבר עוטף את כולם באהבה, חבר אחר קיבל את כולם ובכלל נמצא בדאגה מתמדת.

אני מדבר פה על החבר'ה שארגנו את הכנס. מאוד מורכב לאגואיסט להיות פה. חבר אחד לא עוזב את המטבח וממש מספק את הצרכים של כולם 24/7, אני לא יודע איך או מתי הוא ישן בכלל. התחושה הזו ממש שורה כאן.

מה עוד אנחנו צריכים לעשות? שאלתי את השאלה הזו עכשיו בסדנה את החבר'ה, איזו עוד צעד לעשות, איך לעשות כך שהמרחק הזה כבר ייסגר, איך?

תקנאו.

תלמיד: זה קיים.

תקנאו טוב טוב בחברים, זה יעלה את כולם. תלמדו מהם, תקנאו ותלמדו מהם, אין לי עוד מה לומר. אני מאוד שמח כשאני מסתכל עליכם, שמח ממה שקורה ובאיזה אופן אתם מחזיקים הכל, שורדים, זה לא פשוט.

תלמיד: אנחנו הבנו כאן דבר כזה, הכנסים בלעדיך הם כנסים ייחודיים אבל אנחנו רוצים שאתה תהיה איתנו, מה נו? אין כאן מה לומר, כן, מה נו? ככה זה.

יהיה לכם עוד מספיק הזדמנויות לעשות כנסים גם בלעדי.

תלמיד: ולכן כולם כאן מאוד רוצים שתהיה בריא, שתהיה מלא כוחות ושנעשה כנסים איתך, זה חד משמעית, אין בכלל משהו אחר.

הצלחה לכם, אני מחבק.

שאלה: ההודיה שאנחנו חשים כלפי הבורא, איך כקבוצה, ההודיה הזאת לא תנטרל את התפילה המאומצת שלנו, איך התחושה שאנחנו מקבלים הכול מהבורא מובילה אותנו הלאה לקראת האצה, אקטיביות ובקשה משותפת?

בינתיים אתם עוד לא יכולים להרגיש את זה כיוון שכל זה עדיין ברצון לקבל ולא ברצון להשפיע אבל עוד מעט אתם תתחילו להרגיש עד כמה כבר אספתם את הרצונות שלכם להשפיע ובהם יתחיל להתגלות אור ההשפעה של הבורא.

ברגע שאתם תעלו לדרגה שבה תהיו דומים ליחס המינימאלי של הבורא כלפיכם, בדיוק כפי שאתם תתייחסו אליו, בהתאם לכך, בדיוק באותו זמן, מיד תתחילו להרגיש את ההדדיות, את היחסים ההדדיים ביניכם לבין הבורא.

שאלה: אתה אמרת לנו שאנחנו יכולים למשוך את הלבבות בכוח אחד כלפי השני, איך עושים את זה, למה התכוונת כדי שנוכל לייצר את ההתקפה הזאת, המשיכה הזאת של הלבבות אחד כלפי השני בכוח, איך עושים את זה?

למשוך את הלבבות בכוח אחד כלפי השני אפשר אך ורק על ידי דוגמה, שכל אחד בכוונה נותן לחברו עד כמה הוא מסור לכולם.

שאלה: מהו הכוח המיוחד של הניגון כשאנחנו שרים ביחד ניגון, והוא מעלה אותנו מעלה, ועד כמה שרו ניגונים אצל הרב"ש?

העניין הוא לא בניגון או במנגינה אלא העניין הוא בכמה הלבבות נמצאים במתח, בכיול, כך שהניגון עצמו אין לו חשיבות במלודיה עצמה ולְמה שאנחנו רוצים לבטא באמצעותה, עד כמה אנחנו מאמצים את הלבבות שלנו, כורכים אותם יחד וכן הלאה. הניגון טוב בכך שהוא פשוט מובן, זו שפה משותפת לכולם, הוא לא מתבטא במילים והתווים זהים לכולם.

שאלה: כשהניגון ממש מעלה אותנו ובכלל, המוזיקאים שלנו הם משהו מיוחד, נמצאים בהתעלות גדולה, עולה השאלה, אנחנו ממש מרגישים בזמן הניגון כאן איך הכול רועד, הייתי רוצה לומר, התחלתי לדבר על כנסים איתך, ויש כנסים גם בלעדיך כמו עכשיו, בכנס הזה אנחנו הבנו איך בונים צורה כזו של כנס.

צריך להיות איזה מרכז שמתקיים תמיד, אולי כל 24 השעות, כמו איזה אקווריום ואנשים יכולים להיכנס אליו, לצאת מתוכו, מישהו הולך לתורנות, מישהו הולך למטבח, מישהו הולך לסאונה אבל כולם חוזרים לתוך "הסאונה הפנימית" הזאת שבה קוראים ציטוטים, שבה שואלים שאלות, שבה חברים יושבים במעגלים, דנים וכן הלאה.

בבקשה, אתם יכולים לארגן כזה מרכז וירטואלי בין לאומי שמתוכו כולם יפעלו בהתאם לסדר זמנים מוסכם ואפשר יהיה להיכנס וכל אחד עוסק בזה יחד עם החברים סביב כדור הארץ, וכל הזמן, 24 שעות ביממה יהיה לנו כנס כזה בלתי נגמר, בלתי פוסק.

תלמיד: זו משימה רצינית, כן.

כן.

(סוף השיעור)