שיעור בוקר 10.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/EuOxcmXD?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 23, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

עמוד ע"ז, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", בשביל מה? "כדי לרכוש נעליו לרגליו". היינו זה תמורת זה. באמת, הוא רוצה להגיד שכל דבר שאנחנו רוצים להשיג, הרצון האמיתי בא רק מתוך הנחיצות, שאנחנו רואים שבלי שאנחנו נרכוש את הדבר הזה, המטרה שלנו לא תתממש. זאת אומרת, יש לי איזו מטרה, למשל להגיע לירושלים, אני צריך לדעת שכדי להגיע לירושלים אני צריך לקנות חמור. אחרת אני לא אגיע לשם. "בסדר, שמעתי על זה. אמרו לי, סיפרו לי", וזהו.

עכשיו, השאלה, עד כמה נחוץ לי להגיע לירושלים, במידה הזאת יהיה לי נחוץ לקנות חמור. וכך סתם אני לא אקנה חמור, זאת אומרת, חשיבות המטרה היא הקובעת את חשיבות האמצעים להגיע אליה. וכך לאמצעי בהחלט אין שום חשיבות, לא חברה ולא חבר, אף פעם לא יכולים להיות חשובים לי, אלא אם אני אדע במאה אחוז, שאני לא יכול להתקרב למטרה אפילו צעד אחד, ואת הצעד הזה אני לא אעשה אלא רק על ידי חבר או חברה.

ורק אחרי שאני יודע את זה, ממש כך בטוח שרק זה יכול לעזור לי, ולהגיע למטרה זה הופך בשבילי להיות הדבר הנחוץ מכל הדברים האחרים, אז במידה הזאת אני באמת מוכן לקנות את האמצעי ולהשקיע בו כמו במטרה, כי אז האמצעי הופך להיות המטרה, רק אם השגת המטרה יכולה להיות על ידו.

השאלה עד כמה אני צריך ללמוד שיש קשר ביניהם, עד כמה אני צריך להגדיל את חשיבות המטרה כדי שהאמצעי יהיה מקובל עליי, כי הוא נגד כל הרצון שלי.

אילו ייסורים אני אצטרך לעבור כדי שהדבר הזה יהיה לי ברור כאור היום, שפשוט כך צריך להיות, ולא שברור שזה יהיה בהרגשה, בידיעה המוחית, אלא בהרגשה שבלב שזה כאב וחיסרון כמו שהדבר שבלעדיו ממש לא אוכל יותר להתקיים, אז אני בהחלט מוכן לעשות הכול כדי לרכוש אותו. יש כאן הרבה פרטים כוללים עד שאנחנו מגיעים לנחיצות באמצעי, כמו אהבת חברים כדי להגיע לאהבת ה'.

התהליך מתחיל להיות יותר הכרתי, אם אפשר כך להגיד, אחרי שאדם מקבל על עצמו אמונת חכמים, בזה שבהחלט אהבת חברים זה האמצעי, ואז הולך לבדוק את זה.

זאת אומרת, הוא מוכן להשקיע בחברים מפני שכך אומרים המורים שלו - בעל הסולם ורב"ש. אף על פי שלא רואה בזה שום צורך, לא מרגיש את הקשר, לא רואה את הקשר בין הפעולה בחברה להשגת המטרה, שני הדברים נראים לו נפרדים ולא מחוברים, איזה מין משחק צדדי מכניסים לו כאן, ללא שום קשר לכלום.

אלא אחרי הרבה זמן, הוא מתחיל להסכים לבדוק, אולי הם צודקים, שהגדולים האלה לא סתם אמרו את זה. ככל שהדברים האלה נראים זולים ולא מושכים את האדם, הוא חייב פשוט לקחת את זה כחמור, כשור ולבדוק את זה ולעסוק בזה מפני שכך הם אמרו, ולא לעזוב את זה בצד, ש"כן הם אמרו את זה יפה, אני לפעמים מדבר על זה בישיבת חברים, אני לפעמים שומע, קורא על זה, אני מתייחס לזה באמת בחשיבות".

זאת אומרת, צריכים לראות בדבר זה חולי של עצמו - אני חולה, אני ממש נמצא בחיסרון, והחיסרון שלי, המחלה שלי, שאני לא רואה חשיבות בזה, שאני לא רואה קשר בין האמצעי הזה למטרה. ועל המחלה הזאת, על החיסרון הזה צריכים לדבר בחברה. כי הזלזול שלנו באמצעי היחידי הזה, הוא מה שגורם לנו לכל רע והרחקת המטרה והאריכות הזמן.

שוב ושוב מדברים, וקוראים, והיחס הוא אותו יחס - חוסר נחיצות. צריכים לעבוד רק על חוסר הנחיצות, הזה, לשכנע כל אחד ואחד שאנחנו חסרי חשיבות לאמצעי הזה ובכך כל הצרות שלנו.

מתחילים רק מאמונה ברבו. אמונת רבו - אומרים שהדבר הזה הוא הכרחי, כמו שבעל הסולם כותב במכתבים, שבזה תלוי כל העתיד הטוב שלנו. לא צריכים אהבה כמו שאנחנו רגילים לחשוב על – "מה זו אהבה". צריכים חשיבות, חשיבות החבר להשגת המטרה. חשיבות הקשר בין היחס לחבר המטרתי, להשגת המטרה.

וזה איננו עד כדי כך שאנשים מוכנים בכלל להיות לבד, בכלל לא להיות קשורים אחד עם השני. הם לא מבינים שצריכים קודם להתחבר ביניהם ואחר כך לרב, ולרב יתחבר כבר כלי גדול שיוכל לקבל משהו, וכך לא מקבלים כלום. ואותו דבר כלפי הבורא. קודם להתחבר יחד לכלי יותר גדול מזה שיש לכל אחד ואחד, כדי לקבל מהבורא. זו כל הסיבה שעדיין לא מצליחים כל כך.

תלמיד: למה דווקא אהבה בין חברים, ולא נגיד עסק משותף?

אהבה זה נקרא הרגשה שיש באדם כלפי הזולת אם הם נמצאים בתהליך אחד, במטרה אחת, בהשתוות התכונות, בהשתוות הדעות. הדבר הזה נקרא אהבה.

שאלו את הרב'ה החבר'ה הצעירים שהבאתי, האם כדי להתחתן צריך לאהוב. בזמנו הייתה בעיה, תוך חצי שנה עשינו אולי 20 חתונות. הוא אמר, איך תספיק לאהוב לפני החתונה, איך אתה יכול? אתה צריך להיפגש פעמיים לפני חתונה, לראות האם הזולת הזה לא דוחה אותך. כי יש עניין פיזיולוגי כאן. כמו שחיות ובהמות בוחרות אחת את השנייה, יש עניין לאדם גם בדרגה הבהמית שלו. אז אתה צריך לראות האם הדבר הזה לא דוחה אותך בצורה פיזיולוגית, בהמית, גופנית. אם אין דחייה, אחרי דקה או שתיים מבינים את זה. אתה יכול לראות את זה גם בבהמות, בחיות, תוך שנייה הן רואות אם זה סוג שמתאים להן או לא מתאים.

לאחר מכן אתה צריך לבדוק בדרגה האנושית, כי חוץ מבהמה יש לך גם משהו מבן האדם. אז מדברים כמה מילים, שתהיה פחות או יותר השתוות. רצוי שהם יהיו מאותה התרבות, מחינוך מתאים, כי אנחנו אומרים שהשוואת הצורה זו הקרבה בין בני אדם. לכן אין מה לחפש משהו כזה מיוחד, שדווקא זה ייתן לנו מין טעם נוסף, מה שאנשים חושבים. אחר כך יש להם מזה רק תוצאות הפוכות. לא ללכת נגד החוק הכללי של המציאות, אלא לחפש משהו מתאים, דומה. והעיקר המטרה, כי היא מכסה הרבה דברים שיכולים לא להיות בהשתוות. לא צריכה להיות דבקות במטרה ממש, אלא הסכמה. אפשר לברר את זה תוך שתי פגישות מקסימום. אם לא אחת, אז שתיים, כך הרב'ה אמר את זה לחבר'ה התל אביביים, לא יותר.

אהבה היא תוצאה מהחיים, מהסכמה, מוויתור, כמו שאנחנו רואים איך אדם בא לאהבת ה'. אחרי הסתרה, שינה ויגיעה גדולה, למרות הרצון ולמרות האגו והטבע, אחרי שבכל זאת הוא רואה שזה החשוב, אז הוא בא למצב שנקרא אהבה. אהבה היא לא קורית פתאום, זו שטות. אהבה היא מה שרוכשים לאט לאט במשך החיים, זה הרגל, אבל העיקר אלו הויתורים מה שנקרא. כך אמר.

אומרים לנו שהוויתורים שנעשה זה כלפי זה שיביאו אותנו לאהבה בינינו, לחיבור בינינו, אהבה זה חיבור, תוצאה מהשתוות, ייתנו לנו כלי לקבל משהו מהבורא שנקרא רוחניות, וללא הכלי הזה לא נקבל רוחניות, פשוט מאוד. אנחנו בזמן ההכנה מסתובבים ומחפשים עם הנרות בחושך אולי אני יכול על ידי איזה אמצעי אחר להגיע לבורא. אם אני מחפש אמצעי אחר חוץ מחברה, אז סימן שאני לא מחפש להגיע לבורא, כי בורא נקרא בחינת ההשפעה, תכונת ההשפעה.

במידה שאני כבר מתחיל להרגיש מה זו תכונת ההשפעה, במידה הזאת אני מתחיל להסכים גם עם האמצעי שהוא אהבת חברים. במידה שאני מתקרב יותר ויותר להבין שההשפעה חסרה לי, שזה נקרא להיות קרוב לבורא, במידה הזאת אני מתקרב לקבל את החברה כאמצעי הראוי, הרצוי, האהוב. במידה שאני מחפש כל מיני אמצעים אחרים ולא חברה, במידה הזאת אני רחוק בכלל לקבוע בצורה נכונה מה זה בורא. לכן "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול לתורה", זה הכלי, ומקבלים בו את אור התורה.

זה ששואלים האם לעשות כאן כל מיני עסקים חברתיים, לחבר אותם באיזושהי צורה שיהיה ביניהם משהו, לדאוג לכל מיני דברים, את זה חייבים לבדוק ולדון רק במידה שזה יביא אותנו לחיבור לכלי הרוחני. אם זה לצורך אחר, אז ודאי שלא צריכים. להיפך, כשמתחילים להתחבר בכל מיני צורות אחרות, אז יכול להיות שזה יכבה לנו את הנחיצות להתחבר בצורה נכונה, וזה ישלה אותנו שאנחנו כבר מחוברים. צריכים להיות מאוד זהירים בזה. הסתרה זה נקרא שלא רואים גם את הדברים הטובים, וגם את הדברים הרעים.

תלמיד: האם מספיק חמישה אנשים?

מספיק כמה אנשים מהחברה, אי אפשר להתחיל עם כל החברה. יחס כללי טוב חייב להיות לכולם, אבל אי אפשר בשדה הראייה להחזיק יותר מחמישה או עשרה אנשים, כך הטבע. גם בטבע, אני רואה את היד, חמש אצבעות. אני בנוי כך לפי תיבות בראש שלי שיותר מזה אני לא יכול לראות בבת אחת. אני חושב שפסיכולוגים גם יודעים, שנגיד יותר מחמישה ילדים, יותר מכמות מסוימת, אין כבר אהבה, האדם מפסיק להרגיש, מפסיק לאחוז בזה.

תלמיד: מאיפה יש מרגלים באדם, כאלה שהוא רואה את החברים בשלילה? המרגלים שיש בנו.

המרגלים שיש בנו הם כוחות העזר, שדרך האחוריים מזכירים לנו איפה אנחנו צריכים באמת לתקן את התכונות שלנו כדי להביא אותן לשימוש הנכון. זה נקרא "המרגלים". אומנם שולחים את המרגלים, ומקבלים אותם בחזרה, כי בלי מרגלים אי אפשר להיכנס לארץ ישראל, חייבים קודם לרגל. אבל כשהמרגלים באים, הם באים עם הדברים המפחידים, ומספרים, "הארץ טובה, אבל איך אפשר, יש שם אנשים כל כך חזקים, כל כך גדולים, ומה הם יעשו איתנו", כלומר ההפרעות הן הרבה יותר מהפירות. אומנם הפירות מאוד טובים, אבל אפשר להסתפק בזה שאנחנו נמצאים כאן. והם מסכימים עם זה, הם לא מגדילים את החשיבות לארץ ישראל, לכוונה על מנת להשפיע, יותר מהעמים שצריכים לכבוש אותם, בכיבוש הארץ.

יוצא מכך שיש קללה, ואז יש עונש, לא על המרגלים, אלא על התוצאה, על מה שהעם עשה. אבל המרגלים עצמם תמיד נמצאים, הם כוחות העזר.

תלמיד: מה זה נקרא לנעול את המרגלים ביחס לחברים?

המרגלים ביחס לחברים - וודאי שיש באדם כל מיני מחשבות כלפי החברים, "הם לא טובים, הם לא מספיק נקיים בכל מיני מחשבות ומטרות שלהם. אז מה, אני אתחבר איתם? אולי אני אקבל מהם וירוס מחשבתי, רוחני, במקום לקבל מהם טוב, מי יודע מה. יותר טוב לי לבד".

כל אחד חושב שחסר לו, אולי להתחבר אליי, אבל לחברים? "חסר לי להתחבר לרב, שישרת אותי, שייתן לי כל מה שאני צריך כדי להשיג את המטרה, וגמרנו. מה זה חברה?".

תלמיד: אני לא יכול להבין מה זה להתעסק באהבת חברים. אהבת חברים, חיבור, זה מצב. מה זה להתעסק בזה?

להתעסק באהבת חברים, זה נקרא להגיע למצב שעל ידי כל מיני פעולות, שמועות, מחשבות, קריאה, לימודים, אספות, סעודות, אני צריך על ידי זה לגרום שנרגיש את הרצונות אחד של האחר בזמן הלימוד.

דבר עם איזו כנופיה שהולכת למבצע, לשדוד בנק נגיד, בנק מיוחד שצריכים שם עשרים, שלושים איש, ותכנון מיוחד כדי לעשות את זה, או סיירת מטכ"ל בצבא, או כל מיני כאלה דברים, תראה עד כמה הם קשורים ומרגישים תלויים זה בזה. זה לא חשוב איזו מטרה יש ביניהם, הם פשוט מרגישים שההצלחה היא כללית ולא יכול להיות שאחד מצליח, ואז הם דואגים אחד לאחר. מתוך זה כבר ישנה דאגה שאף אחד לא יהיה חולה, שיהיה לכולם טוב, שכל אחד יבין את הדרך, שכל אחד יהיה גדול בזה שהוא יהיה מומחה במשהו, ואז גם אני אצליח. האם כאן מישהו דואג שהחבר כן יבין וכן ירצה? מה אכפת לי אם הוא יודע יותר טוב, פחות טוב. שלא יידע, לי זה יותר טוב.

תלמיד: איך מחובר הראשון לשני וגם השני לראשון?

זה לא חשוב אם בקבוצה יש חיבור הדדי, אני צריך לדאוג עליי, איך אני מתייחס לחברה.

החברה היא כלי רוחני שקיים מלמעלה, מפני שהבורא מביא אותנו להיות יחד. אף אחד לא בחר כאן, ולא חיפש את השני והביא אותו לכאן במיוחד, בגלל שהוא ידע מראש שדווקא האנשים האלו צריכים להיות כאן. הבורא בחר בנשמות שהן צריכות להתחבר יחד, וחיבר אותן יחד, ואנחנו קיימים ככלי רוחני. אנחנו בכלי שלנו עומדים לקבל את הרוחניות, או עכשיו או בעוד מאתיים שנה, זה לא חשוב, לבורא אין בכלל מושג הזמן, פשוט אין, לכן מצידו הכלי קיים.

כשאני רוצה להתחבר לחברה, אני לא צריך להרוג את כולם כדי שיאהבו אותי כמו שאני עכשיו הולך לאהוב אותם, ואני לא הולך לאנוס אותם בכל מיני התחייבויות כלפיי והתחייבויות אחד כלפי השני. אני פשוט צריך להתחבר לאותו הכלי שהוא בעצם קיים, וזה לא קובע באיזו מדרגה נמצאים האנשים האחרים ששייכים לאותו כלי.

אני עכשיו נוסע לאמריקה. בעוד שבוע אני אשב בניו יורק או בפילדלפיה עם קבוצת אנשים שרוצה להגיע לרוחניות. הרצון שלהם הוא הקובע, כמו שכאן. אני מתחבר לא אליהם, אליהם אין לי מה להתחבר, לחיצוניות שלהם, הם לא יודעים בכלל מה הם עושים, בשביל מה הם באו, אלא יש להם איזשהו דחף, רוצים ובאים. אני מתחבר לכלי שלהם שהוא כבר קיים מעליהם, הוא קיים. הם צריכים להגיע לכלי הזה, ואז הם יקבלו בפועל מה שבכלי הזה כבר הוכן בשבילם. אני לא צריך את זה. כך כל אחד ואחד, שלא יילמד את החברים אהבת חברים, אלא שילך ויתייחס לחברה שהיא כלי מוכן, ורק בו יש חיסרון לרכוש את הכלי הזה ולהתכלל בו.

לכן, שיהיו הקטנים ביותר, אם יש להם רצון והם כבר במשהו כן נמצאים, אז אני על ידם, דרכם יכול להגיע להשגות, לפעולות, לדברים רוחניים חדשים, זה כלי חדש. אתם מרגישים, שכשאני בא מחו"ל, יש לי משהו חדש, אפילו הגישה לפעמים משתנה, הדיבורים הם בצורה אחרת. אני תופס מהם. מה יש להם? הם לא יודעים בכלל להגיד מילים על משהו. ואני לפי הכלי שלכם, שבו אני אחר כך יכול להסביר, תופס את הגישה והרצון מהכלי שלהם, לא מהם, וכך מעביר. ובאמת אנחנו מתעשרים מזה. כך אפשר לעשות עם כל החברה ממש. לכן לא לחכות עד שהחברה תהיה גדולה. יש לך כבר את הכלי הזה, בבקשה תתחבר אליו. אבל בלי שתתחבר אליו אין לך למה לצפות.

הבעיה היא, שמה שאני אומר עכשיו יכול להיות כמו כל דבר ברוחניות, גם מזיק ולא מועיל. כי אתה עכשיו יכול להגיד, "יש כלי רוחני ששם כל החברים נמצאים בצורה יפה, בהשפעה, מחוברים יחד, אני רוצה להיות מחובר בכלי ההוא. מה הם אלה שכאן לפניי, מה שאני רואה בעיניי? אני רוצה להתחבר לכלי ההוא, לא אליהם".

אם יש לך הבדל בין אלו שנמצאים עכשיו כאן ובין אותו כלי שאתה יכול לדמיין, אז אתה צריך עוד לתקן את עצמך עד שלא יהיה לך ההבדל הזה, ואז נקרא שאתה מתחבר לכלי הרוחני ההוא. אם יש לך הבדל בין האדם שכאן ובין הצורה הרוחנית שלו, אז סימן שאתה עדיין לא ברוחניות. לכן שלא תהיה טעות להתחיל עכשיו לטפל בדמיונות חיצוניים ממני, אני צריך לטפל בחזרה בתכונות הפנימיות הממשיות שלי עכשיו.

תלמיד: איך אני מבקש תיקון ביחס לזה? חבל שעכשיו אתה מדבר על עוד חודשיים, עכשיו דברים נכנסים ויוצאים, אני מרגיש שאתה מדבר, נכנס לי מפה, יוצא משם.

נכנס יוצא, נכנס יוצא. שום דבר לא נשאר בדרך?

תלמיד: משהו נשאר.

משהו נשאר. אז אתה מבין כמה פעמים אני צריך לשמוע, ואחר כך שיעבדו עליי בכל מיני צורות במעשה אולי, עד שאני אקלוט את זה, כמה חודשים ושנים. רק לפי הנחיצות אנחנו קולטים את הדברים. גם רוחניות יש סביבנו, לא רק הוויברציות באוויר שאני שולח אליך עוברות דרך התוף שלך. הרוחניות נמצאת בכל מקום, וכבר נמצאת בתוך הלב שלך, אף אחד לא צריך לשלוח אליך, אלא חסרה לך רגישות, נחיצות להרגיש, ורק על זה צריכים לעבוד. אתה לא צריך לרוץ לשום דבר, אלא שב בשקט ותתחיל לעבוד בפנים על העלאת רגישות הכלי, שיהיה חוש רגיש.

תלמיד: מה לבקש?

לבקש.

תלמיד: על רגישות הכלי.

רגישות לדבר, כמו במכשיר, את זה אתה צריך להעלות כדי להרגיש את הדבר. אם תרגיש שזה באמת חסר, שזה באמת חשוב, שזה באמת לא נמצא, אז לא צריך יותר. נחיצות, שאני צריך את זה.

תלמיד: כשאני הולך להתחבר עם מישהו, היגיעה הכמותית צריכה להיות פחות או יותר אותו דבר, כי זה מה שאני רואה? אני לא רואה יותר כלום, אני לא יכול לדעת כמה איכות יש שם.

אנחנו לא יכולים למדוד יגיעות, כמותית ואיכותית, עד כמה שהן צריכות להיות. הוא כותב על היגיעה כלפי הלימוד, כוונה בלימוד. אבל כוונה בלימוד זה אחרי שיש לך את כל הדברים האלו. כוונה בלימוד זה משלוש עד חמש שנים, שאתה יושב והלב שלך בוער, ואתה מחפש תרופה למחלה. אז משלוש עד חמש שנים ואתה שם. זה לא מהזמן שהתחלת להגיע לקבוצה הראשונה שלנו בתל אביב.

תלמיד: לא, זאת לא השאלה.

אותו דבר כלפי החברה. אתה שואל איפה כמות ואיפה איכות כאן. לא נותנים קנה מידה, שלוש עד חמש שנים, או שלוש שעות ללמוד בבוקר וזה מספיק לך בשעות האלה להתרכז בהשגת המטרה. לא נותנים לך מספרים. למה? כי זה לא מספר, זה עניין של הרגשה. "ואהבת לרעך כמוך" כלל גדול בתורה. איזה מספר יש כאן, בכמה אני אוהב אותו ב10%, 20%, ב30% אז זה נקרא כמוך.

תלמיד: נגיד אם אני מגיע שלוש פעמים בשבוע, זאת אומרת אם אני פה שנה, שנתיים או ארבע. ויש מישהו אחר שהוא פה חודש. היגיעה היא בכמות?

ודאי שהיגיעה בכמות והיגיעה באיכות קובעות, אבל הן לא נותנות לנו מספרים. אחרי הכול ודאי שיש יגיעה. אני לא יכול לבוא לכאן, להרביץ איזשהו ערב עד הסוף באהבה, לעשות להם איזשהו נשף וגמרנו. אני בזה לא אשנה את הכלי שלי. הכלי שלי משתנה לאט לאט, על ידי פעולות ממושכות, שאני רואה סיבה ומסובב, שאני נכשל. וכשאני נכשל אני רוכש עוד איבר לכלי הזה. ואני מבצע על ידו בכל זאת התחברות עם החברים ושוב נכשל.

מה זאת אומרת נכשל? איזשהו איבר לא מתוקן מתגלה לי. הרי עכשיו אצלי לא מתגלה כלום. צריכים להתגלות תרי"ג איברים חולניים. מאפס צריך להיות פרצוף, והפרצוף נולד כשמגלים לי איזשהו איבר אחד שמתפקד לא טוב ואני לאט לאט מתקן אותו שיהיה טוב, במידה קטנה.

איבר שני, איבר שלישי, וככה תרי"ג איברים. או שיש לי משהו קטנצ'יק, איזה עובר, כלי קטן שלי ואני עוד מגדיל אותו כאן וכאן וכאן. איך אני יודע להגדיל ידיים, רגליים, כל מיני איברים פנימיים ובאיזה הקשר? אני לא יודע. זה מתגלה בי בצורת הפרעה שלילית, ואז אני יודע שבזה אני צריך לטפל. אני רק צריך לדעת מה חסר, איפה חוסר התיקון, ומגלים לי אותו, ברוך ה'. בשבילי זה כבר נקרא מילוי. חוסר התיקונים הופך בשבילי להיות מילוי. למה? כי חוץ מזה אני לא צריך לקבל שום דבר מלמעלה. מה שמקבלים מלמעלה זה נקרא מילוי וכך אני מתקדם.

תלמיד: איך לקשור את זה למפעל?

איך לקשור את זה למפעל אני לא יודע. יש לי תשובה מאוד ברורה, מובנת לכולם, זו בעיה שלכם ועבודה שלכם. אבל יש לכם מפעל ושום דבר במפעל אסור שישתנה. שלא יקפוץ פה מישהו להיות מנהל. חסר לו. היו לנו מספיק דוגמאות ואני חושב שעברנו אותן. אם זה לא מספיק אז נטפל באותו קופץ בצורה אחרת, כי מפעל זה מפעל, יש חוקים. צריכה להיות בדיוק אותה שגרה במפעל כמו שעכשיו. יותר אני לא אומר, לא פחות, זה הכול.

עכשיו, כל דבר ששייך ליחסים בין כל החברים, חוץ מעובדי המפעל, זה כבר לא תלוי בי. זה לא שייך לי. אני בזה רק יכול להסביר עד כמה זה נחוץ, אם בכלל אפשר להתרשם מזה. וכמה שמתרשמים אתם צריכים לבנות מערכת באותו מפעל, איזושהי מחלקה שהיא תטפל בנחיצות הרגשת החברה שבתוך המפעל ולטפח אותה טוב. כי בזה תלויה, חוץ מהמטרה הגשמית של מה שאנחנו מוציאים, ספרים, קלטות, סרטים, גם המטרה הרוחנית. אחרת לא יצא חוץ ממטרה גשמית שום דבר. אנחנו ניצר חומר ונפזר אותו בעולם, בסדר גמור. יהיה לנו מזה גם שכר גדול מאוד, אבל אנחנו עושים את זה כדומם, בזה אנחנו מגלים כלפי כל העולם את החומר. השכר הגדול הוא על ידי גילוי "טעמי תורה", שכל אחד ואחד יכול לגלות אותם רק בכלי הפנימי שלו. זה שאנחנו עוזרים לאחרים לגלות את הדברים האלו בחיצוניות זה לא מיותר ודאי, אבל לא זה העיקר.

יש שאלה, האם מרוב שאנחנו מתעסקים במפעל אנחנו לא משאירים לעצמנו זמן, כוח לחשוב על החברה, להתחבר עם החברים. לא, לזה לא צריכים זמן. דווקא זה שאין לך זמן חופשי כל כך, ועוסקים כמה שיותר במפעל עצמו, בעבודת כפיים מה שנקרא אצלנו, זה צריך לתת לאדם שטח להדביק לזה כוונה וכל ההשתוקקות שלו למטרה היא צריכה להיות בפנים. לזה לא צריכים זמן נוסף. ההיפך, זה צריך להיות על זה.

תלמיד: איך פועל הקשר שלי עם שלושת החברים נגיד שאני בוחר? אכפת לי איך הם מתייחסים אליי, אם הם מחוברים אליי, לא מחוברים אליי?

אני מתייחס לכל החברים, ויותר טוב להתייחס בכללות לכולם, כי זה הכלי הרוחני שלי, שאם אני מתייחס לזה בצורה ללא שום פנייה לעצמי, זה נקרא אהבה, וכמה שיותר מוסר את עצמי אליהם, לכולם, ובפועל מחכה לכל מיני הזדמנויות שאני אשרת אותם, בזה אני מתחבר לכלי הכללי שלהם, ובמידה הזאת אני כבר זכאי להתקדם.

תלמיד: היחס זה גם אם מגדירים אותי כחבר מהחמישה?

שוב, אפשר לפרש את זה כמו כל דבר בצורה שלילית. אז אני אזלזל בכל אחד בצורה אישית ואתייחס רק לכלי הרוחני הזה שאני מדמיין לעצמי. אני אומר לך, זו בעיה, כל פעם יש לנו בעיה איך אני צריך לכוון את עצמי בצורה נכונה בקו האמצעי.

תלמיד: האם זה שייך גם למשפחה?

לחברה שייך רק מי שנמצא איתי באותו כיוון, באותה התפתחות, הוא שייך לאותן שעות לימוד, הוא שייך לאותן פעולות שאני עושה, אני רואה אותו, אני קרוב אליו. אפשר לבנות חברה אחרת, חברה וירטואלית, שנמצאים במדינות שונות, ביבשות שונות, זה משהו אחר, אז הקשר צריך להיות אחר.

אבל אני מדבר על החברה כאן, שאין לך מה להכניס לכאן עוד מישהו או משהו. אם אתה מתחבר כמו לאנשים כאן גם לאנשים מבחוץ, צריך לראות מי הם האנשים האלה, האם יכול להיות שיש לך בלבול כזה שכדאי להרחיק אותך מהחברה ההיא.

תלמיד: השאלה היא לגבי המשפחה, אשתי.

מה אכפת לנו מהיחסים שלך עם אשתך? אנחנו מדברים עליך כחבר שלנו וזהו. מה לגבי אשתך? "אשתו של אדם כגופו". יש לך אישה, יש לך בית, יש לך ילדים, יש לך עוד משהו, מה זה חשוב לנו מה יש לך. אתה מחובר איתנו עם הנשמה שלך. מה זה עם הנשמה שלך? עם הרצון שלך להידבק בבורא. זה שלך, זו הנקודה שיש בך שאליה אנחנו רוצים להתחבר, ובה אתה צריך להידבק אלינו. נקודה.

תלמיד: בשביל מה להיות במשפחה?

בשביל מה לך להיות במשפחה? כדי שתהיה לך יותר עביות להתחבר אלינו. בשביל מה בכלל יש לך כל מיני דברים רעים, כל מיני קשיים בעבודה, קושי בחיים, קושי בכל דבר? עזר כנגדו, אז יש לך גם משפחה. אף אחד לא אומר לך שזו צריכה להיות עזרה.

תן לי אפשרות לסדר את החיים כמו שאני מבין, אז אני ארצה משפחה? אולי מצד הטבע כן מקבלים איזה רצון ללהקה כמו שכל החיות, אבל אם יש לי איזשהו מין רעיון, אידאה, משיכה למשהו, אז אני צריך את כל הדברים האלה? אני יכול לארגן סביבי את החיים בצורה אחרת. אתה רואה איך אנשים מארגנים את החיים, מגיעים אליי בגיל 40 ואני שואל, מה עם משפחה? והאדם אומר, "אני צריך באמת להתחיל לחשוב על זה".

באמת החברה הכללית שלנו בנתה כל מיני מערכות כאלה שהבן אדם לא צריך. הוא צריך אישה, יש לו נשים. הוא צריך אוכל, יש אוכל מוכן בסופר. הוא צריך בית, יש לו בית. מכבסה, טלוויזיה, הזמנות. הוא לא צריך מישהו שישמור לו בבית על הבית. אישה זה בית. "אישה זה הבית" ככה זה נקרא. אין אצלנו מושג כזה היום, אין בזה נחיצות. יש המון שירותים סביבנו שיכולים להשלים לי את כל העניין הזה.

בשביל מה אני צריך להיות חייב למישהו? אני מרוויח ברוך השם, מכסה את זה עם כסף וגמרנו. יש לי כל מה שצריך. אז מחייבים מהתורה דווקא לא להיפטר מהנטל הזה, אלא לרכוש אותו, לקנות אותו, להשקיע בו, מפני שהוא נותן לך עזרה כזאת, "כנגדו", כנגד הבורא. מושך תשומת לב. והאמת מצד שני, אנחנו צריכים להבין שזה "עזר כנגדו", זה "עזר", וכתוב שאישה שומרת על האדם. יש בזה דברים.

אני כאילו כבר התחלתי את ההרצאה שלי.

תלמיד: היא היום בערב.

בגלל זה אני התחלתי. אז היום מתקבצים כאן אנשים וגם נשים.

תלמיד: ואני לא מגיע.

ואתה לא מגיע.

תלמיד: לא, יש לי הרצאה להעביר.

איזו הרצאה? שיעביר אותה מישהו נשוי.

תלמיד: יש בעיה עם הקבוצה, אני צריך להיות.

איזו בעיה עם הקבוצה? תבדוק וזהו, מה פתאום, איזו בעיה יכולה להיות עם הקבוצה? ואם לא תהיה, אם אתה חס ושלום חולה?

תלמיד: לא יודע, אמרו לי שאני כן צריך להיות.

בלעדיך הם רבים ואתה צריך להיות באמצע?

תלמיד: לא, אני כן רציתי לבוא.

תאמין לי שאם תעזוב אותם אז הם יסתדרו יותר מהר. מה פתאום שתלך? יש כאן אסיפה, תשתדל.

תלמיד: אמרת לחבר שצריך לשרת את החברים. מה זה לשרת אותם?

לשרת את החברים?

תלמיד: כן.

נתתי לא פעם אחת דוגמה שיש הורים שמזלזלים בילדים ויש אנשים שמקבלים ילד מבחוץ, לא שלהם ומתחילים לטפל בו ולהשקיע, לשרת אותו, ולפי זה נקשרים אליו ואוהבים אותו. אהבה היא תוצאה מוויתורים והשקעות. בגלל שאני אגואיסט, ככל שאני מוותר על האגואיזם כדי להשקיע אותו במישהו, כך החלק שלי נעשה כבר במישהו, והמישהו הזה חשוב לי. כמה השקעתי בו, כמה עשיתי עבורו, איך טיפחתי אותו, ותראה מה הוא עושה לי בחזרה. אבל אם לא עשיתי כלום, אין לי רגש אליו, ואין לי מה לדרוש ממנו.

תלמיד: אז להיות אלטרואיסט?

לא אלטרואיסט, את זה תעזוב. אני אומר לך איך יכול להיות הקשר שלך לחבר, במידה שאתה תוציא מעצמך ותכניס בו, זו דוגמה מהחיים. אבל הכול צריך להיות בצורה מטרתית. יש כאן אנשים שעוזרים אחד לאחר המון. אני שומע, אני יודע את זה. אחד מעביר לאחר את הדירה, וזה עוזר לזה, וזה עוזר לזה. קודם כל יכול להיות שזה מטעם המחלקה, אז יכול להיות שזה קצת מטשטש את העניין. מה שלא יהיה, חסרה כאן כוונה, אבל זה יבוא.

תלמיד: הדרך להתחבר לחבר היא בעצם לפתח חיסרון שיש לו, משהו שאני יכול לתת לו, ובעצם להיות החלק משלי בו. זה נכון?

כן.

תלמיד: חלק מהחיסרון שלו הוא להגיע לרוחניות וזה בכלל לא קשור אליי, אז מתוך זה כבר חשוב לי איך הוא מתייחס אליי. לא מתוך זה שאכפת לי איך הוא מתייחס אליי.

תראה, זה עניין של אופי. יש אנשים שהם מאוד סגורים. יש אנשים שאתה רוצה לנגוע בהם, והם נרתעים, כמו איזושהי חיה, אני כזה. יש אנשים שההפך, הוא בא, מחבק אותך, אתה בכלל לא יודע מה קורה לו שם. יש עוד אלף ואחת וריאציות, אין פה מרשם אחד לכל המקרים.

תלמיד: שאלתי כללית.

כללית, כל אחד צריך להיות מוכן ליחס טוב לחברים וליחס טוב של החברים אליו. בכללות צריכה להיות לנו הבנה כללית שבהחלט אנחנו צריכים את זה, אין לנו ברירה.

תלמיד: אני שואל לגבי האכפתיות שלי, איך הוא מתייחס אליי.

אכפת לך איך הוא מתייחס אליך במידה שאתה יכול להצדיק אותו.

תלמיד: נגיד וכן, זה רלוונטי בכלל אם אני חושב שהוא עובד טוב, לא עובד טוב, בכלל אכפת לי מזה?

האם אכפת לך? לא. אתה צריך דווקא ההפך, לדאוג גם לעורר אותו יותר. הכול משתנה. אל תסתכל כך שכדאי לך להתחבר עם אנשים שהם כאילו יותר פועלים ויותר פעילים.

תלמיד: אני כלפיו מחפש את החיסרון שלו, האם זה רלוונטי בכלל איך הוא מתייחס אליי מבחינת החיסרון שלו?

איך אתה יכול לדעת ולהבין איך הוא מתייחס אליך אם הוא בעצמו לא יודע את זה ואתה לא יודע את זה?

תלמיד: לפי הטבע שלי.

לפי הטבע שלך זה הרי שקר.

תלמיד: מן הסתם.

אנחנו לא מבינים דבר פשוט. יש מצב יחידי שהוא אמת, שאנחנו דבוקים בבורא, בינינו ובבורא בצורה החלטית וסופית. זה המצב האמיתי, היחידי שקיים, ואנחנו קיימים בו. כל המצבים שלנו שהם מחוץ לזה, לפני זה, שבהם אנחנו נמצאים, הם מצבים שקריים, בכל מיני מידות, בכמה אחוזים הם שקר ובכמה אחוזים הם אמת.

עכשיו, כשאני אפילו לא יודע עד כמה ובמי אני דבוק, גם כלפי החברה וגם כלפי הבורא, על אף שאני באמת דבוק, רק אני אפילו לא מרגיש את זה, זה נקרא שאני נמצא בכלל מחוץ למערכת הזאת. אז מאיזו מחשבה, מאיזה רצון, מאיזו תכונה שלי אני יכול לדון על הדברים האלה נכון? מלכתחילה כל דבר שאני הולך לבצע ולחשוב הוא שקר ולא נכון. רק זה כמו תינוק, עושה ככה וככה. "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה".

תלמיד: אבל אין לי אפשרות לגשת לכל דבר שאני עושה עכשיו בידיעה שזה שקר.

למה לא? אני הולך לבצע את הדברים, ואפילו שזה יהיה שקר, קצת יותר או קצת פחות, או אמת, זה לא חשוב לי, אני מבצע מפני שזה צעד בדרך. זה נקרא "שקר של אמת", שהדבר בעצמו הוא שקרי אבל מגיעים לאמת. לכן זה נקרא "אמצעי" ולא "מטרה". יש פה דברים שאי אפשר להעביר במילים, אני מודה.

שאלה: מה זה נקרא להאמין באמונת חכמים?

כותבים על זה הרב'ה ובעל הסולם, אנחנו נדבר על זה בפעם הבאה, זה לא פשוט. אמונת חכמים זה מושג.

שאלה: האם קניין אומר שאני צריך לקבל משהו במקום זה?

בטח שמקבלים. אנחנו תמיד מדברים על זה ששום פעולה שלנו לא יכולה להיות בלי השתתפות של שניים, בורא ונברא, אור וכלי, ששניהם תומכים ושניהם נמצאים בהשתוות הצורה, זאת אומרת בפעולה הדדית. אומנם אלו שתי צורות טבע הפוכות, אבל הן פועלות אחת כלפיי השנייה. ולכן בקניין ודאי שאני טורח, אני משלם ביגיעה, ותמורת זה אני מקבל מה שאני רוצה. ודאי שאני מקבל במקום זה משהו.

(סוף השיעור)