שיעור בוקר 24.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

איך לסדר את עצמנו לתפילה

"איך לסדר את עצמנו לתפילה", בעצם אין לנו חוץ מתפילה שום דבר, אם אנחנו נתאר את המערכת שקיימת, אנחנו נתאר אותה כנשמות. קודם כל היה רצון אחד שכולו נמצא בשליטת האור העליון, ואחר כך כשרצה לעשות פעולה מעצמו לקראת האור העליון, לקראת ההשפעה כמוהו, התגלה שהוא לא מסוגל, וכתוצאה מזה אנחנו אומרים ש"נעשתה שבירה".

זאת אומרת, מה זו השבירה? נאבד הקשר בין החלקים, כי קודם לא היו מרגישים בכלל את החלקים. קודם היו מרגישים רצונות שונים, דרגות שורש, א', ב', ג', ד', שכל הרצונות האלה הם היו עובדים ביחד בחיבור, באיחוד במערכת אחת. והשבירה גילתה שהרצונות האלה לא רק שהם נמצאים בחמש דרגות שורש, א', ב', ג', ד' של הרצונות, אלא גם קודם זה היה ידוע, מורגש, אבל לא היה מבדיל ביניהם, כי כל אחד היה תומך ועוזר לשני, אלא על ידי השבירה התגלה שכל הרצונות האלו הם נבדלים זה מזה בכל בחמש הרמות שלהם, הם עוד נבדלים, עד שממש יש ביניהם חוסר קשר.

וחוסר הקשר זה עיקר הפגם, כי הפגם הוא לא בכל רצון ורצון, אלא בהתקשרות הרצון, כל רצון לרצונות האחרים. כל רצון הוא רצון לקבל, כמו שהבורא ברא, וזה לא יכול להשתנות, אלא החיבור ביניהם שהיה קודם בכוח העליון, לכן המערכת הזאת נקראה "אדם הראשון בדרגת מלאך", המערכת הזאת היא התפרקה וכל החלקים שלה הם לא נמצאים בקשר ביניהם.

זאת אומרת, נעשתה כאן איזו פרידה בן החלקים, שכל אחד עכשיו מרגיש את עצמו, שלא היה הייתה לו קודם הרגשה כזאת, פתאום כל אחד ואחד מרגיש נבדל, הוא מרגיש נפרד, הוא מרגיש מנוגד, כי הרצון לקבל שלו הוא בכל אחד ואחד אז מרגיש את עצמו בכל חמש הדרגות שלו ברצון לקבל. אז אני קודם כל קיים ואני לא כמו כולם, ומה שאני זה אני והם זה הם, ואני רוצה גם מה שבא לי, אפילו שזה יהיה על חשבונם, ואני לא הולך להתחבר איתם, אלא בתנאי שאני מחבר אותם כשהם שייכים לי, ממלאים אותי וכן הלאה.

זאת אומרת, הרצון לקבל גילה את עצמו בחמש דרגות של הרצון לקבל על מנת לקבל ובזה כל אחד ואחד מרגיש את עצמו לקיים בפני עצמו. והמערכת הזאת השתלשלה עוד ועוד מהמצב הזה של השבירה לניתוק, עד כדי כך שהתחיל להתגלות החומר החומרי שבעולם הזה, ובני אדם שהם לגמרי מרגישים את עצמם הקיימים כל אחד בגופו, שלא מרגיש את הגוף של הזולת, את המחשבות והרצונות של הזולת, וכך מהאדם לדרגת חי, לדרגת הצומח ולדרגת הדומם. כך כולם.

ויוצא שאותה המערכת היא קיימת, בעצם לא קרה בה כלום, כביכול בצורה הפיזית שלה, אלא נעשה ריחוק, חיתוך, שבירה, ניתוק בכל מיני דרגות שקודם היה בהם חיבור. והמערכת הזאת היא נופלת, מתרחקת אפילו מהשבירה עד כדי כך שהחלקים שלה לא מרגישים ביניהם שום צורך לחיבור, ואין להם זכר לזה שהיו פעם מחוברים יחד. ועד כמה שהרצון לקבל יותר גדול, השבירה היא יותר גדולה, זאת אומרת, מצב הפוך ממה שהיה קודם. אבל שוב, המערכת היא אותה המערכת, אלא היחס שביניהם כך הוא מתגלה להם. זאת אומרת, כלפי הבורא, לא כלפיהם, אלא בכוח העליון שברא אותם אין שום שינוי, אלא כביכול שעושה בהם תרגיל, נותן להם מצב שלאט לאט הם יוכלו לגלות ממטה למעלה את הפירוד ביניהם, בכמה הם פרודים, ולאט לאט כך יתגלה להם הנזק מהפירוד, גם בשבילם, ואחר כך הנזק מהפירוד כלפי הבורא. וכך הם יגיעו למצב שירצו לתקן את עצמם, לא בגללם, אלא בגלל שהכוח העליון יוכל לשרות ביניהם.

אז אם אנחנו מסתכלים על כל המערכת הזאת, וחוץ ממנה אין כלום, זו כל המציאות. ולמערכת הזאת אנחנו יכולים לקרוא "בית הכנסת", מקום ששם צריכים כולם להיכנס, להתכנס, להתחבר, להתחבר ביניהם ועם הכוח העליון. כל הכלים שיתחברו ויתחברו עם האור, עם המילוי. כל הכלים שיתחברו הם יקראו "שכינה", ומי שימלא אותם נקרא "השוכן". המערכת הזאת היא נקראת "אדם", מי שממלא אותם זה הבורא שלהם, האור העליון, אבל סך הכול זה מה שיש.

לכן העבודה שלנו היא כולה כולה מרוכזת בקשר בינינו, בגילוי החיסרון הנכון כמה שיותר, ובתפילה. אנחנו צריכים לפנות לאותו כוח עליון ששבר אותנו בכוונה, זה נקרא "בראתי יצר הרע, ובראתי תורה תבלין",¹ גם בו יש איזה כוח שיכול לתקן אותנו, כי "מאור שבה מחזירו למוטב"², שיכול להחזיר אותנו למצב הטוב. אז כל העבודה שלנו היא להתכנס יחד, לדעת איך עושים זאת בעשיריות, ובתוך כל עשירייה, ואחר כך בקשר בין העשיריות כדי שנוכל לבקש את החיבור ובחיבור נשיג את מצבנו המתוקן.

לכן כשאנחנו מדברים על בית הכנסת, תפילה, תפילת רבים, מניין או עשירייה, אנחנו מדברים על אותה מערכת של אדם, שכינה או כלי, רצון שנברא ונמצא במצב השבור וצריכים להתחבר, לחבר את הרצונות האלה.

הציור הזה צריך להיות מאוד ברור. אין שאלות? אני רואה שגם בחו"ל וגם אצלנו אין. יפה, טוב, סימן שעד כה אנחנו מבינים איפה נמצאים ומה קורה.

שאלה: איך אפשר להתעמק בזה? זה כאילו ברור מדי, כאילו מכירים ויודעים.

מה יודעים? יודעים שנמצאים במקום שנקרא בית הכנסת השבור, כמו שאתה תיכנס לכל בית כנסת ותראה שם אנשים שעומדים ומתפללים, לא מדברים ביניהם, למרות שזה יכול להיות נכון, הם לא מכירים זה את זה, ולא מחוברים זה עם זה, אין להם כוונה מיוחדת להתפלל לבורא כדי שיחבר אותם וכולי וכולי.

מה זה ברור? ברור שאנחנו נמצאים במצב השבור. וגם זה לא ברור, כי אם זה היה ברור אז כבר היו עושים משהו. ברור שנמצאים במצב השבור, זאת אומרת, באיזה מצב אנחנו נמצאים, מה אנחנו מפסידים, מה עלינו לעשות, ואם לא נעשה, אז על ידי איזה כוחות בכל זאת נתקדם, כל זה צריך להיות ברור. אלה כוחות התיקון, כוחות ההתקדמות שלנו.

תלמיד: אני מבין שאנחנו צריכים איכשהו להיכנס לזה יותר עמוק, כי יש לנו ידיעה שאנחנו שבורים וצריכים תפילת רבים כדי להתחבר.

אם תיכנסו יותר עמוק לקשר ביניכם, אתם תגלו שם את השבירה. לא צריכים להיכנס כל כך עמוק, היא נראית מבחוץ ממש מבלי להתעמק. אתה מרגיש את הלב של העשירייה שלך?

תלמיד: לא.

קודם כל בעשירייה, אנחנו צריכים לבחור את ראש העשירייה שהוא ידאג גם לצורה הגשמית וגם לצורה הרוחנית של העשירייה, בתחלופה, זאת אומרת, כל אחד שבוע ימים. אז נניח תוך חודשיים וחצי, עשינו סיבוב שכל אחד במשך שבוע היה ראש העשירייה, והוא היה אחראי על הגשמיות ועל הרוחניות של העשירייה. פשוט, גם מזכיר, גם סדרן וגם הכהן הגדול. אני לא צוחק, לאט לאט, אני לא רץ, יש לי עוד הרבה רעיונות, זה בינתיים.

שאלה: למה זה נקרא שבירה?

היה קודם רצון טבעי שכולנו היינו מחוברים, וזה היה נקרא אדם הראשון לפני השבירה, לפני החטא. היה פרצוף שבפרצוף הזה היה כל הרצון, הרצון העיקרי, הרצון שהבורא ברא, ומפני שהכול היה מחובר, לא היה נגלה שבתוך הרצון הזה קיים רצון מיוחד שנקרא "לב האבן".

אנחנו עוד נדבר על זה, אבל אפשר להבין את זה גם מתוך דוגמאות מהעולם שלנו. יוצא לך לפעמים להתווכח עם הגברת שלך?

תלמיד: יוצא.

אז כשאתם מתחילים, פתאום אתם נזכרים בכל מיני דברים, "את כך ואתה כך", זאת אומרת אתם פותחים את קופסת הפנדורה שלכם. מה זאת אומרת? חוסר האור שאתם מגלים, הוא מגלה את החסרונות האחרים שהיו קודם מכוסים. אותו הדבר כשאנחנו מביאים את האור, גם אז קורה לנו אותו דבר, שאנחנו מתחילים לתקן, ותיקון אחר תיקון הכול נמשך אחרי אותה המגמה.

אז אדם הראשון כשהוא נכנס לחטא, על ידי החטא נגלה לו החיסרון שהוא לא יכול להיות מחובר ב-100%, אלא יש שם איזה חיסרון שהוא לא מסוגל להיות בחיבור עם האחרים, שנקרא "לב האבן", כמו אבן שלא מבינה, ולא מרגישה ואתה לא יכול לעשות עימה כלום.

אם כך מה אפשר לעשות, מה אנחנו עושים? אנחנו עושים התכללות, כמו שרב"ש אומר, שהוא לוקח חתיכת עוגה, ורק טובל אותה בוויסקי, ואז הוא אוכל את העוגה, ואת הוויסקי כמעט ולא מרגיש, אבל על ידי שנכללו זה בזה, יצא שהוא קיבל כוסית וויסקי יחד עם חתיכת העוגה, וכך בצורה כזאת אנחנו יכולים לתקן את "לב האבן".

בכל זאת יש כאן הרבה שאלות על התיקון, נראה איך זה נעשה, זה לא פשוט, אבל עושים את זה.

תלמיד: אנחנו נפרדים בינינו רק ברצון הזה שנקרא "לב האבן"?

לא, אנחנו נפרדים בכל הרצונות, כי השבירה הייתה לאורך כל הרצונות, אבל ביסודה של השבירה היה "לב האבן". זאת אומרת מה הייתה הסיבה? שאדם הראשון רצה להשתמש ברצון לקבל על מנת לקבל, והוא התחיל להשתמש ברצון לקבל על מנת לקבל והרגיש מתיקות רבה בהשפעה, עד כמה זה טוב שמתחברים ויכולים להשתמש כל אחד בכלים האחרים. כי קודם הוא היה מחובר, כל המערכת הייתה מחוברת, רק בכלים דהשפעה, בחצי מהכלים נניח, בגלגלתא ועיניים, ובאחפ"ים לא, והוא רצה להכניס גם את האח"פ, עוד יותר לקדש את עצמו, ואז המערכת התחילה לעבוד בזה והם הרגישו איזו מתיקות יפה וטובה, אבל אז הוא כבר לא היה יכול לעצור, העל מנת להשפיע היה כל כך גדול שהוא לא יכל לעצור אותו אפילו כשזה עבר לעל מנת לקבל, "אכלתי ואוכל עוד".

תלמיד: אז "לב האבן" זה על מנת לקבל?

האח"פ כלול מרצונות שהיו יכולים להיות בעל מנת להשפיע ובזה הוא התחיל לעבוד איתם, אבל הוא לא יכול היה לעצור את עצמו, כי באח"פ נגלה גם "לב האבן", רצונות לקבל שלא יכולים להיות בעל מנת להשפיע, אלא כשהם מתגלים הם כולם מתגלים בעל מנת לקבל, ל"ב רצונות שאי אפשר לצרף אליהם כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: הבירור הזה בין הכוונה לבין הרצון קצת לא ברור לי.

כל הבירורים הם בכוונה, כי רצונות הם רצונות, רק השאלה האם הרצון הזה יכול להיות בכוונה על מנת להשפיע, ואז אני משתמש בו. עוד רצון יכול להיות בכוונה על מנת להשפיע, אני משתמש גם בו, וכן הלאה. הרצון נשאר רצון, רצון לקבל, רק לאיזה כיוון אני משתמש בו.

תלמיד: אז כל הבעיה בשבירה הייתה שהיו רצונות שלא ניתן להשתמש בהם בעל מנת להשפיע וזה נקרא "לב האבן"?

לא, הרצונות שהתגלו שאי אפשר לתקן אותם בעל מנת להשפיע זה שלושים ושניים רצונות שהתגלו מתוך שלוש מאות ועשרים, והם נקראים "לב האבן". זה ל"ב, לב, והאבן שאי אפשר לתקן.

תלמיד: אי אפשר להלביש עליהם כוונה בעל מנת להשפיע, ואז כשקיבלו בהם, מה קרה לכוונה? איך פתאום היא השתלטה על כל הרצונות?

הוא רצה שכל הרצונות יהיו מחוברים בכוונה על מנת להשפיע, אלא מפני שלב האבן הזה, שהוא אמנם רק שלושים ושניים רצונות מתוך שלוש מאות ועשרים, אבל הוא קיים בכל פירור בכל רצון ורצון, בכל קשר וקשר, כי זו מערכת אינטגרלית, אז יוצא שבכולם יש לב האבן, ולכן בכולם יש בעל מנת לקבל. אין מקצת ברוחניות, זה נעשה ממש בכל הרצונות.

שאלה: אז איפה הבעיה, בלב האבן, ברצון הזה, או בכוונה שהשתלטה עכשיו על כל הרצונות?

ודאי שבכוונה. הרצון לא משתנה אף פעם. אתה יכול להשתמש בו יותר או פחות, בהתקשרויות לרצונות אחרים, בבקשה, איך שאתה רוצה, אבל העיקר זו הכוונה. חוץ מכוונה אין לנו מה לתקן או לקלקל חס ושלום.

תלמיד: אבל כל הסיבה לשבירת הכוונה הייתה הרצון שאי אפשר להלביש עליו כוונה, אז עכשיו יש כאילו שני גורמים.

הבורא בכוונה ברא רצון לקבל שיש בו חלק כזה, שהאור העליון שנמצא במערכת, לא יכול לשנות את הרצון הזה שיהיה בעל מנת להשפיע, בכוונה על מנת להשפיע. הוא לא יכול אלא נדרשת כאן יגיעה מצד האדם. לא שהאדם עושה את זה, אלא הוא מתייגע ומסדר את עצמו כך שיכול לשכנע את הבורא, את האור העליון שיעשה את העבודה הזאת.

האדם מחפש באיזו התכללות, באיזו התקשרות. הוא מוסיף התקשרות משלו בכל הרצונות, בדרגת האדם, מפירוד לחיבור, ואז אפשר להביא כוונה בעל מנת להשפיע אפילו על לב האבן, שזה בכל זאת נגרם על ידי האור העליון, אבל האדם מכין את זה. בזה שהוא מצטער שהוא לא יכול, אני לא מסוגל, אבל אני מתפלל ומבקש, ואני מרגיש את השבירה, מצד השבירה, מהצד ההפוך, ואז אני מבין שאני לא מסוגל ואני משיג כמה שאני רוצה את זה, באמת רוצה. זאת אומרת, אני כאילו רוצה לעשות בלב האבן מה שלב האבן לא מרשה לי לעשות.

אין לזה מילים כל כך. זאת אומרת, אם יש לי רצון לקבל על מנת לקבל בלב האבן, אז אני לא מסוגל ברצונות האלה לרצות חיבור, לרצות תיקון, לרצות השפעה, אהבה, לא מסוגל, זה כמו שיש בליבי חתיכת אבן, אבל על ידי היגיעה וההתכללות שהבורא הכין לנו בשבירה, שאנחנו נכללים זה מזה בט' ראשונות, אנחנו יכולים כביכול לכסות את לב האבן בזה שאנחנו כן רוצים שהוא ייתִקָן, למרות שבו בעצמו אנחנו לא מסוגלים לרצות את זה.

תלמיד: אם כך כשאנחנו עובדים על התיקון, אנחנו מנסים לחבר את הכוונות שלנו ברצונות הזכים יותר, לא בלב האבן ישר. במה עבודת החיבור?

אנחנו עובדים בט' ראשונות. אנחנו לא עובדים בלב האבן, אלא אנחנו כל הזמן מנקים אותו, ומנקים אותו מהשימוש, שמים אותו בצד כביכול, וכל הזמן דווקא ההיפך, מוציאים אותו. כל העבודה שלנו היא בבירור וריחוק בכמה שאפשר ממנו. אבל בזה אנחנו מנקים את עצמנו ממנו. זאת אומרת, יש כאן עבודה שאתה צריך לאתר אותו, אתה צריך לחתוך אותו, זה צמצומים, אתה צריך להתרחק ממנו, אתה צריך לבנות כאן איזו מערכת הגנה וביטחון כדי לא להשתמש בו, ורק אחר כך אתה יכול להתחיל להשתמש בט' ראשונות.

כי אם תתחיל להשתמש בט' ראשונות, אולי פתאום הוא יתחבר, כי הוא נמצא בכל זאת בכל רצון ורצון. הפירור של לב האבן נמצא בכל דבר, ולכן אתה צריך להיות בבירור מאוד עדין של הכוונה. שהכוונה שאתה עכשיו עושה, היא לא בזה ולא בזה לטובתך, אלא כל העבודה היא בהתכללות בזולת. כשאתה נכלל בהם, העבודה שלך נעשית יותר רחבה, יש לך שדה איפה שאתה עושה.

אתה כאילו מסתכל דרך מיקרוסקופ, בזכוכית מגדלת על הרצונות שלך, כי כל העולם או לפחות העשירייה הם הרצונות שלך, ובהם אתה יכול לראות. לא באיזו נקודה, אלא פתאום אתה מסתכל דרך זכוכית מגדלת, איפה כאן אני ולב האבן, ועל מנת להשפיע להם, ולהתכלל בהם, ולעזור להם ולתמוך בהם, ולשכוח את עצמי, ואז בצורה כזאת אתה מברר אותו. פתאום הדברים נראים גדולים, כך שאתה יכול ממש למשש אותם.

תלמיד: מה אני רואה שם, מה נקודת התיקון שדורשת תיקון?

איפה זה באמת על מנת להשפיע, איפה זה באמת על מנת לקבל, איך אני מרחיק את זה מזה, איך אני שומר, איך אני נכלל בהם. אין לי בינתיים כוחות בעצמי לעשות משהו, או אולי כן. יש לי רצונות להשפיע, יש לי גם רצונות לקבל, חוץ מלב האבן, רק אני צריך לנקות אותם, לייחס אותם לט' ראשונות. מתחילה להיות העבודה שאנחנו לומדים. זו כבר עבודת התיקון, עיבור, יניקה, מוחין.

תלמיד: יש כוונות, יש רצונות שאפשר בהם לקבל על מנת להשפיע, ויש לב האבן שאי אפשר להשפיע בו. כשמתחילים לעבוד מאיפה מתחיל התיקון בעשירייה, על מה לשים לב, איך בכלל להבחין בכוונות, רצונות, לב האבן?

איך אתם חושבים, ממה להתחיל?

סדנה

איך אנחנו עושים את עבודת הבירור ברצון לקבל שלנו, הכוונה שלנו להתחיל להתחבר, לחבר את המערכת, לבנות עשירייה, שזה נקרא "בית הכנסת"? "בית" זה כלי וכינוס של כל הרצונות, אז כל הרצונות האלו יהיו כולם מכוונים לעל מנת להשפיע אחד לשני, ומכולם, כשיש כבר חיבור ביניהם, לבורא. איך אנחנו מתחילים את העבודה? אין דבר יותר חשוב.

תדברו איך שאתם רוצים, כולם ביחד, כל אחד לחוד, מה שאתם בוחרים. אתם צריכים להרגיש מה לטובתכם.

*

קריין: קטע מספר 19 מתוך "ליקוטי הלכות", "הלכות בית הכנסת":

"בית התפלה נקרא בית הכנסת על ששם מתכנסים כל הנפשות על ידי התפלה שמתפללין שם. כי התפלה הוא בחינת נפש. ועל כן עיקר התפלה בבית הכנסת ובצבור. כי עיקר עליית הנפש ושלמותה, הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ צריך לקבל עליו, קודם התפילה, מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם ע"י השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. וע"כ עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלמות התפילה." (ליקוטי הלכות, הלכות בית הכנסת, א')

זאת אומרת, אין לנו יותר מאשר מקום איפה שאנחנו יכולים להתחבר, זה נקרא "נשמה" או "בית הכנסת" או "מקום המציאות כולו". וחיבור זה המטרה. ו"תפילה" זה נקרא "העלאת מ"ן" שאנחנו צריכים לפנות לאור העליון, לבורא שיחבר בינינו. זו כל התפילה שלנו, שנוכל להיתִקָן את עצמנו כדי שבחיבור ההדדי להשפיע לו כמו שהוא משפיע לנו ואז מגיעים לדבקות.

יוצא לנו שבית הכנסת זו השכינה, והבורא הוא השוכן, וכל העבודה שלנו היא בלהתחבר יותר ויותר ויותר עד שמאהבת לרעך כמוך מגיעים לאהבת ה' אלוקיך. ומי שמכוּון לזה, נקרא "ישר אל", ישראל, ומי שלא, לא נקרא כך.

שאלה: בכל תהליך התיקון בחיבור, הכוונה היא המרכיב הכי חשוב, הכי מהותי.

המהותי, זהו, אין "הכי". זה הכול.

תלמיד: מתי נוצרה הכוונה, בשלב התיקון?

אין רצון ללא כוונה, רק שהיא לא ברורה, לא מבוררת, לא גלויה כלפי אותו אדם, אבל אין רצון ללא כוונה. לא קיים.

תלמיד: הכוונה היא חלק מהרצון?

לא חלק מהרצון. הכוונה מלווה את הרצון.

תלמיד: מתי היא מתלווה לרצון, מתי היא נולדה?

תגידו לי אתם. בבחינת שורש ד' בחינות דאור ישר, הייתה כוונה או לא?

תלמידים: לא.

מה זה לא? מה היה קודם, כוונה או רצון?

תלמידים: כוונה.

להיטיב לנבראיו, כוונה. מתוך הכוונה להטיב לנבראיו, בתוך הרצון שנולד, נעשתה בו לאט לאט, בד' בחינות דאור ישר, כוונה ליהנות מלהטיב לנבראיו, ואז הוא הרגיש בושה בכוונה שלו, שהכוונה שלו היא הפוכה מכוונת העליון.

הוא הולך לצמצם את הרצון שלו מפני שבתוך הרצון קיימת כוונה הפוכה מכוונת הבורא. אבל אם הכוונה תהיה כמו הבורא, אז הרצון ייפתח. הוא בכלל לא שם לב על הרצון שלו. העיקר זה ההבדל בכוונות.

תלמיד: והשבירה מגיעה בהמשך?

תסתכל על אמא ותינוק. התינוק נניח מוצץ ממנה, הוא מקבל, והיא כאילו משפיעה לו, נותנת, כמה יש ביניהם הבנה ואהבה ודבקות. זה לא שייך מי מקבל ומי משפיע בפעולה. בתינוק זה עדיין אפס כוונות, זו כוונה טבעית, שהבורא כך עושה, הוא משלים את הכוונה שלא מגיעה מצד התינוק. אבל תמיד החשבון הוא לפי הכוונות. לכן זה נקרא "תורת הנסתר". כי הכוונות לא מבוררות, לא גלויות, ולכן אנחנו צריכים להתחיל לברר את הכוונות.

תלמיד: היתה בושה כתוצאה מזה שהבנו שהכוונה שלנו היא לא כמו הכוונה של הבורא.

כן. צמצום א', בגלל שהוא הרגיש בושה מפני שכוונתו היא ליהנות לעומת כוונת הבורא להנות לו. וכתוצאה מזה צמצום וכתוצאה מזה כל התהליך. מהו? רק לשנות את הכוונה. הרצון לקבל נשאר וכמה שיקבל יותר אם כוונה על מנת להשפיע, יממש את עצמו יותר. על הרצון לא מסתכלים.

תלמיד: ותהליך תיקון הכוונה מתחיל ישר אחרי שלב הבושה או אחרי השבירה?

אחרי השבירה. אין לנו מה לדבר על הנברא לפני השבירה. לפני השבירה זו מערכת שפועלת לפי החוקים שלה מהאין סוף, ועל ידי השבירה כאילו יש ניתוק של המערכת מאין סוף, היא לא נפעלת מאין סוף אלא בהקדם התפילה, בהקדם העלאת מ"ן, ואז אנחנו יכולים לדבר על הנברא שמעלה מ"ן ולפי זה הוא מחבר את עצמו לפעולות הדדיות עם הבורא.

תלמיד: בשלב התיקון כשאנחנו מעלים מ"ן שם אנחנו מנסים ליצור את הכוונה הנכונה?

רק על כוונה נכונה אנחנו מדברים. רק על כוונה, לא על המעשה.

תלמיד: כל שלב התיקון הוא בעצם תיקון הכוונה?

כן. זה ההבדל בין רופא מנתח שפותח את האדם כדי לעזור, לבין מישהו שמכניס סכין ברחוב למישהו. מה ההבדל? המעשה אותו מעשה. הכול כוונה, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד על זה. לאט לאט. אם תתברר לנו המערכת שבה אנחנו קיימים, כמו שעכשיו מדברים, עשירייה, שהכול מתחיל ונגמר שם וכן הלאה, אז אנחנו נתקרב לבירור הכוונות. חכמת הקבלה היא כולה בכוונות.

שאלה: אני רצון מנותק מהאחרים, אני לא מרגיש את הרצון של האחרים או את הכוונה של האחרים, את המחשבות של האחרים.

רצונות, אתה לא יכול להרגיש של אחרים. כשאנחנו מדברים על רצונות, אנחנו מתכוונים לכוונות.

תלמיד: וגם את הכוונות של האחרים אני לא מרגיש.

אתה יכול להרגיש.

תלמיד: חיבור זה להרגיש את הכוונות של אחרים?

כן, ודאי. רצונות בכלל לא. הרצון שייך לך, הוא נסתר, הכוונה זה מה שיתגלה. הכוונה צריכה להתגלות, בעבודה רוחנית מתגלה הכוונה. וכל החשבונות, כל ההתקשרויות זה בכוונות. בכמה הכוונה שלי משתווה או יכולה להיות במשהו שווה עם הכוונה שלך, באיזה אחוזים, באיזה כיוון וכן הלאה. הכול כוונות. לכן בעל הסולם, כשכתב הקדמה לספר סידור שרצה לכתוב, קרא לו "בית שער הכוונות".

תלמיד: אני מבין איך אני עובד עם הכוונה שלי ואני מגלה כמה היא עוד לא מתוקנת. אבל מה זה להרגיש כוונה של חבר, איך זה יכול להיות שאני מרגיש כוונה של חבר?

אבל גם את הרצון של חבר אתה לא יכול להרגיש.

תלמיד: אם אני לא מרגיש את הכוונה של חבר ולא את הרצון שלו ולא את המחשבות שלו, אז מה זה חיבור? אני יכול אולי רק לנחש אולי האם הכוונות שלנו דומות, אז אולי זה נקרא חיבור.

ואז מה עליך לעשות?

תלמיד: להצדיק שהחבר נמצא בכוונה הנכונה ולנסות להשתוות אל הכוונה שלו.

התחלת נכון, זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו" ולפי זה אתה תבין מה הכוונות שלו. עוד נחזור לזה, לא מיד.

שאלה: אם הכוונה שלי האמיתית הייתה גלויה לי, בוודאי הייתי מצטער ומבקש על זה תיקון?

כן.

תלמיד: אפשר לבקש שהכוונה האמיתית שלי תתגלה, יש כזאת תפילה?

אבל על סמך מה זה יתגלה? אתה צריך להביא איזה מקרה שאתה מבקש שזה יתגלה. אתה צריך להתחיל את העבודה, לראות אם אתה מצליח או לא מצליח בחיבור עם החברים, כמה שאתה חושב לטובתם וכמה לא, ובהתאם לזה אתה פותח את התפילה שלך ומתחיל לקבל עזרה מלמעלה.

תלמיד: אני מבין שזו תוצאה של עבודה, אבל איזה אינדיקציות יש לי מהעבודה כדי בכלל לשפוט?

רק לפי המאמץ שלך להתחבר. אם אין לך מאמץ ואתה מגלה בעד או נגד ואיך אתה רוצה וכן הלאה, ורק מתוך זה אתה יכול לבקש. לבורא פונים רק בבקשה אחת, תן חיבור, זה הכול, אין יותר, כל התפילות הן כך. עוד לפני זה אתה צריך להגיע למצב שכביכול הוא גדול ומסוגל ויש לו רצון טוב לתת, לתקן וכן הלאה ואתה צריך את עצמך לסדר כך שאתה נמצא בהודיה וברצון להגיע לחיבור ותודה על זה אחר כך וכן הלאה, אבל בסך הכול כל הבקשות כלפי מעלה הן לחיבור, ואין יותר בכל מצב ומצב שיהיה. וכל המצבים מתגלים רק לצורך זה. אז אם אתה משתדל להתחבר אז אתה מתחיל לגלות חיסרון ומתוך החיסרון כבר אתה פונה.

זו לא תפילת יחיד אלא צריכה להיות תפילה בציבור, זאת אומרת שכל העשירייה היא מגלה כאלו חסרונות ונטיות ואז נכללים גם זה מזה, ואז מפעילים את העליון. העליון מוכן. ברגע שהם מתחברים ופונים אליו לחיבור הוא מיד עונה, זו מערכת שהיא לא מחכה ולא דנה בבקשות שלכם, היא נמצאת ממש בסטנד ביי כל הזמן.

תשאלו יותר ויותר ותנסו להרגיש את המצבים האלה, זה העיקר אין כלום חוץ מזה.

שאלה: כשאנחנו מדברים על קשר בין האור וכלי, הקשר ביניהם מתבצע ברמה של כוונות?

ודאי. מה זה רצון שלי מכוון לרצון שלך? רצון זה רצון, רצון זה כוח, כוח שנמצא בפנים, הוא נמצא בפנים בתוכי. אני רוצה להשתמש בו, או להשתמש בך או להשתמש בעצמי לטובתך, או לשלילי או לחיובי אז אני מפעיל את הרצון במידת הכוונה ובעוצמת הכוונה שלי.

תלמיד: אבל אם אני רוצה רצון מסוים ואתה מממש לי אותו, איפה פה נכנסת הכוונה? אם חסרה לי נניח כרית, אתה בא ונותן לי כרית, אתה לא נותן לי כוונה?

כן בעולם שלנו זה ככה. אבל מה אני בזה מבטא שאני נותן לך כרית?

תלמיד: במה בא לידי ביטוי הקשר בינינו? אם הכול זה כוונות, אז למה בסופו של דבר אני צריך לעשות פעולות שמביאות ביטוי בתוך רצון, איך הכוונה היא זאת שמבטאת את הקשר בינינו, אין לי תפיסה בכוונה שלך?

אתה הגעת אלי ונתת לי כרית כי גילת על ידי החיסרון שלך שזה מה שחסר לי. גילית. קודם כל גילית את זה בחיסרון שלך שזה מה שחסר לי, אז כבר הייתה לך הכוונה במשהו להיטיב לי, אחרת לא היית מרגיש את זה בכלל. זאת אומרת, שאנחנו נמצאים בשדה אור הנפש, משהו משותף, מלכתחילה יש הכנה לזה. אתה עשית מאמצים והבאת לי כרית. מה זאת אומרת שהבאת לי כרית? מה רצית בחתיכת החומר הזה להביא לי?

תלמיד: למלא את הרצון שלך.

למלא את הרצון שלי. איך אתה ממלא את הרצון שלי על ידי הכרית?

תלמיד: בזה שחסר לך כרית ואני מביא לך כרית.

כרית חסרה לי לרצון? לא יודע זה אנחנו נתבלבל ככה.

תלמיד: לפי כל ההסבר יוצא שמה שממלאים ברצונות זה בכלל לא קשור, הכול לפי מה שהכוונות ממלאות.

יופי.

תלמיד: פה אני מנסה להבין כאילו, איך אתה ממלא אחד את השני בכוונות אם זה כל הזמן נסתר ממך הכוונות, אתה לא יודע מה הכוונות של האחרים?

אתה בינתיים מרגיש את זה לפי המעשה. זה שאני הבאתי לך כרית לפי זה אתה מרגיש שאני בכוונה להיטיב לך, בכמה? בכמה שחסרה לך כרית ואני הבאתי אותה, אז הכוונה שלי למלאות את הרצון שלך. זאת אומרת, כבר הרצון הוא שלך, והמילוי ממני. זאת אומרת אתה מקבל מילוי ממני ברצון שלך, אז אתה הבנת את הכוונה שלי. אני לא הבאתי לך את הרצון שלי, אני הבאתי לך את הכוונה שלי להטיב.

תלמיד: בזה שאחד ממלא את השני אז לא להתייחס לזה שהוא בא למלאות אותו, אלא אתה מתייחס לכוונה שהוא עושה?

ודאי הכוונות, אלא מה מזה? אבל על ידי הכוונות אנחנו ממלאים זה את זה.

תלמיד: אבל המילוי זה לא בין אור וכלי, בין מילוי וחיסרון?

אבל אני לא אור ואני בעצם לא כלי, אני רק על ידי הכוונה פותח את הדרך להאור.

תלמיד: אז למה כל הזמן מדברים על אור וכלי אם אנחנו לא יכולים להיות זה או זה?

כי במידת הכוונה אנחנו יכולים לדבר על האורות ועל הכלים. על ידי הכוונה אני עושה מהכלי שלי שהוא רצון לקבל רצון להשפיע, ועל ידי הכוונה שאני רוצה להשפיע לך אני נעשה מקושר בין הבורא אלייך, ואז יוצא שאני לא מעביר לך נניח כרית, אני נעשה אליך כהמעביר, וזה בכוונה.

תלמיד: כשאנחנו אומרים שבחיבור שלנו אנחנו הופכים להיות כלי, אז מה המשמעות הכוונה שלנו הופכת לכלי, מה הופך להיות לכלי?

לא, שאני מתחבר כדי להיות כלי לקבל ולהשפיע, ולפני זה לא נקרא שאני כלי.

תלמיד: אבל מה הכלי, מהו הכלי שאנחנו מתחברים?

שאני רוצה לקבל ממך ואני רוצה למלאות אותך בהדדיות.

תלמיד: אז הכלי הוא מתבטא ברמת הכוונות שלנו, או מתבטא בסופו של דבר גם ברצון?

לא, ברמת הכוונות אנחנו עובדים. רק ברמת הכוונות, כי הרצון שלנו תמיד לקבל, ליהנות.

תלמיד: אז מה התפקיד שלו? כי כאילו נראה שאתה כל הזמן מסתובב סביב הרצון.

רצון זה כמו כוח במנוע, אבל לאן אתה זז, מה אתה מבצע עימו, זה תלוי בכוונה.

תלמיד: אבל כל הזמן מביא, כאילו התוצאות, המילויים כל הזמן באים לרצון?

אבל דרך הכוונה. אני מתקשה כאן להסביר.

תלמיד: הכוונה ממלאת את הרצון?

אנחנו מתבלבלים בין הכרחיות אולי שבעולם הזה ובין הכוונות. בוא נעזוב את זה, אין עדיין מילים. טוב שהתחלנו ונחכה עד שיהיו לנו כמה מילים.

שאלה: בכלי המתוקן יש חיסרון משותף וראש משותף, כוונה משותפת?

הכלי המתוקן של כל המציאות זו העשירייה, עשר, כמו "תלמוד עשר הספירות", עשר ולא יותר. זה אותן ארבע בחינות דאור ישר שבאינסוף, רק שהם לגמרי גילו את עצמם, פיתחו את עצמם והם הפכו להיות לעשר ספירות שלמות. זה הכול מציאות. בעשר ספירות האלה יש לך ראש, תוך, סוף, כל החלקים לכל הכיוונים, מה שאתה רק יכול לתאר לעצמך. אין יותר. עשירייה השלמה, היפה, המתוקנת, המחוברת, המלאה בכל האור, בהשתוות הצורה עמו זו כל המציאות, זו המלכות דאינסוף, זה הכלי המתוקן, ואנחנו בה.

תלמיד: הכוונה שלי הופכת לכללית, למשותפת? הכוונה של כל אחד הופכת לכזאת?

כוונה של כל העשירייה זו כוונה שלי. בכוונה של כל אחד מעשירייה יש לנו כוונה אחת, תפילה אחת, רק להשפיע מאיתנו לבורא. ובאור חוזר הזה אנחנו מקבלים השפעה ממנו ואז נעשים כזיווג קודשא בריך הוא ושכינתא, מה שנקרא.

שאלה: במה אני צריך לשחק כלפי החברים בעשירייה? בזה שחסר לי משהו כדי שתהיה להם הזדמנות למלא את זה, או שאני מוכן לתת להם את הכול כל הזמן?

אנחנו צריכים לגלות חיסרון להשפיע זה לזה, לתמוך זה בזה, כדי לארגן עשירייה כזאת שנוכל ממנה כאיש אחד לפנות לבורא. זאת העבודה שלנו, להתחבר כאיש אחד ולא עשרה, בראש אחד ובלב אחד ולפנות לבורא. אז אנחנו ניקרא "אדם הראשון".

שאלה: אני רוצה לברר האם אני מקבל עזרה תמיד מהבורא כנגדי, או שזה קורה בדרך אחרת?

אני תמיד קשור עם הבורא דרך הקבוצה ותמיד מקבל ממנו מה שטוב לעשירייה. ולכן לא תמיד אני מבין אותו, למה קיבלתי שינוי מצב מזה לזה. הייתי במצב אחד, עברתי למצב שני, מה קרה? לא יודע. אבל הבורא סידר לי את העברת המצב מפני שזה לא לטובתי, אלא לטובת כל העשירייה שלי.

החשבון שלו תמיד עם העשירייה, כמו שהחשבון שלו הוא בכלל עם כל המציאות, עם כל האנושות, עם כל דומם, צומח, חי, מדבר שיצר, כמו אחד, כמו מכלול אחד. ולכן הוא מתייחס לכולנו כאחד, ואנחנו לא מחוברים ולכן מרגישים את עצמנו רע. ברגע שנתחבר, נגלה שהיחס שלו אלינו הוא נכון.

קריין: שוב קטע 19, מתוך ליקוטי הלכות, הלכות בית הכנסת, א'.

"בית התפלה נקרא בית הכנסת על ששם מתכנסים כל הנפשות על ידי התפלה שמתפללין שם. כי התפלה הוא בחינת נפש. ועל כן עיקר התפלה בבית הכנסת ובצבור. כי עיקר עליית הנפש ושלמותה, הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ צריך לקבל עליו, קודם התפילה, מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם ע"י השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. וע"כ עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלמות התפילה."

אין לנו יותר מלפנות לבורא שיתקן, שזה נקרא תפילה, ורק אם אנחנו מתארים את עצמנו כעשירייה אחת שלמה. ובזה בעצם כל העבודה שלנו להכין את עצמנו לזה.

שאלה: אני שואל על הוויסקי והעוגה בעשירייה. מה הופך את הפעולה הזאת לפעולת אכילה בעשירייה ולא לפעולת שתייה?

למה אתה מתכוון בוויסקי ועוגה, שהחברים נכללים זה מזה?

תלמיד: אני מתכוון איך אחד שנכנס לסיבוב הזה של לגעת בלב האבן, או לנסות לברר את לב האבן.

איזה לב האבן, שלו, של העשירייה, של מי? אני לא יודע למה אתה מתכוון.

תלמיד: אני מתכוון איך אחד, או איך העשירייה מתפעלת את המנגנון הזה של הבירור, בזה שנכנסים למקום מסוכן והעשירייה מוציאה את אותו אחד שעשה את הסיבוב הזה ואיך הם מבררים?

עשירייה זורקת מחוצה לעשירייה את ההוא שרוצה לברר ככה. מי שרוצה ככה לברר, הייתי נותן לו בעיטה החוצה. למה? כי כל העבודה שלנו צריכה להיות לחיוב ולא לשלילה. אנחנו לא הולכים לברר את הרע שבינינו, אנחנו הולכים לברר את הטוב שבינינו ולהגדיל אותו ולבקש עזרה.

תלמיד: בדיוק על הנקודה הזאת אני שואל. הפעולה הזאת של הנגיעה בוויסקי, של הנגיעה במקום האסור, היא הופכת לעבודה רק בטוב תמיד?

למה אתה מתכוון שאני טובל את העוגה בוויסקי? מי זה עוגה ומי זה הוויסקי?

תלמיד: שאני נכנס למקום שאסור לי, כי אם אני אגע בו אני אפול.

אז אל תיכנס למקום שאסור.

למה תמיד אתה פונה לשלילה? מה אתה רוצה לברר טוב?

תלמיד: אני רוצה לברר איך הביחד נהייה חזק יותר כל הזמן על פני האפשרות שיישבר.

אז תדבר כל הזמן על החיבור, על אהבה ופנייה לבורא, שיחזק לנו את הקשר הזה.

תלמיד: איך העשירייה מבררת?

היא מדברת רק על אהבה וחיבור. זה נקרא שהיא מטפלת בינתיים רק בכלים דגלגלתא ועיניים. אין לה אפילו את זה, עוד לא הגענו לעיבור, אז יש על מה לדבר, שאנחנו רוצים לברר את השלילה בינינו, לא להיכנס לזה או כן להיכנס? לא נוגעים בזה בכלל. אנחנו רק כמו תינוקות או כמו עובר, אנחנו רק צריכים להתכלל ולהתבטל כלפי העליון.

בשביל מה כל פעם לברר קו שמאל, מה יש לך מזה? עזוב את השלילה, תהיה כל הזמן דבוק לחיוב. אחר כך עוד יבואו המצבים, אבל יהיה לך כבר כוח, הבנה ותוכל לגשת עם שני קווים.

שאלה: הכוונה שמדברים עליה זו הכוונה של העשירייה כלפי הבורא.

כן.

תלמיד: מה הן הכוונות בינינו, בתוך העשירייה? מה הקשר לזה?

כדי לחברם. רצונות אנחנו לא יכולים לחבר, הם כל אחד לחוד, אבל כוונות אנחנו כן יכולים לחבר. לפי הכוונות אנחנו הופכים להיות כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: יש כוונות בינינו ויש כוונה אל הבורא?

כוונות בינינו לבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

תלמיד: זה הצטרפות הכוונות שלנו לכוונה אחת משותפת?

כן. נניח שבעל ואישה דואגים לתינוק. כל אחד ברצון שלו, כל אחד בשכל, בהבנה, בכול משלו, אבל יש מטרה אחת ושניהם מכוונים לשם. כך אנחנו, כולנו בקבוצה מכוונים כל הזמן, כל אחד תומך בשני, רוצה לעשות כל מה שרק אפשר לשני, אבל כולנו יחד כדי לכוון את עצמנו כולנו אחר כך לבורא.

תלמיד: אז אלה שתי כוונות.

לא, זו כוונה "ואהבת לרעך כמוך" היא מתחברת ל"ואהבת את ה" אלוהיך". אלה לא שתי כוונות, זה הופך להיות לאחת, כי אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו כאיש אחד בלב אחד, ואת הבורא שנמצא גם איתנו יחד באותו גוף אחד.

תלמיד: אז אני מתעסק רק במגמה, בכוונה שאני מסוגל כלפי החברים.

כן.

תלמיד: בלי בורא.

בינתיים נניח שבלי הבורא. הבורא צריך להיות, כי גם מלכתחילה זו תחילת העבודה שלנו, "סוף מעשה במחשבה תחילה". אבל הבורא הוא כאן אנחנו לא יכולים לעזוב אותו, כי בכל זאת צריכים אותו בכל צעד ושעל. אבל החשוב לנו להגיע לאהבה, לחיבור בינינו, אחרת לא נוכל

שאלה: הכלי המשותף בינינו זה הכוונה להתחבר?

הכלי המשותף בינינו זה הכוונה להתחבר. הרצונות שלנו שם גם מחוברים, אבל מחוברים על ידי הכוונה. רצון עם רצון לא יכולים להתחבר, כל רצון הוא לחוד. אתה לא יכול לחבר עין עם יד, עם רגל, עם כלום, הכול מחובר רק על ידי הכוונות, ממש כמו בגוף אחד, הקשר בין התאים, אפילו בין חלקי תאים רק בכוונות.

תלמיד: ומה זו הכוונה המשותפת לעשות נחת רוח לבורא, זה אותו הדבר? כי נראה לי שיש שתי רמות שאני לא מצליח לחבר ביניהן.

כוונה מכולנו, מכל העשירייה, לעשות נחת רוח לבורא זאת כוונת העשירייה. לפי זה היא נקראת "עשירייה", לפי הכוונה המשותפת.

תלמיד: בהנחה שיש כזאת כוונה, הצלחנו לייצר בינינו כוונה כזאת משותפת לעשות נחת רוח לבורא, אז בעצם כל הרצונות הגשמיים שמתעוררים בי אני יכול להשתמש בהם כמו חומר דלק כדי לחזק את הכוונה הזאת.

ודאי. ואז תראה למה הם התעוררו.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך כרית, אני בא לעשירייה, מראה להם שאני צריך כרית כדי שאחד החברים ייתן לי כרית, כדי שביחד נעשה נחת רוח לבורא. משהו כזה.

יכול להיות. פה אתם כבר עובדים עם כלים דקבלה כדי להשפיע, כן. והחבר כדי להשפיע לך פונה לבורא. כך עובדים עם כלים דקבלה.

קריין: 22, מתוך זוהר לעם, פרשת נשוא, "מדוע באתי ואין איש", סעיפים 105-108.

"כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם," אם הם מחוברים, קשורים יחד, "משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת.

אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה."

האם אפשר להתחבר אם יש פחות מעשרה? למה הוא אומר שחייבים להיות בבת אחת עשרה?

תלמיד: למה לא בעצם?

איך כן? איך אתה יכול להתחבר אם אין עשרה?

תלמיד: עושים אותה עבודה.

איך אתה יכול לעשות אותה עבודה אם אין עשרה?

תלמיד: מה זה עשרה?

פרצוף שלם. חסר חלק מהגוף, איך אתה יכול לעשות את העבודה? יש לך מנוע, אתה יכול להדליק אותו אם חסר לך שם משהו?

תלמיד: כנראה שלא, אבל כדי להתחיל בעבודה ובכלל לברר שחסר משהו אני יכול לעשות מהתחלה אפילו שחסר.

אבל זו לא עבודת החיבור זו עבודת הבירור. אתה צודק, להתחיל אפשר אפילו אם אין עשרה. אבל אם יש עשרה, רק אז אנחנו יכולים לראות שזו מערכת שיכולה להגיע לחיבור.

"כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם. ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.

וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.

בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה.

(זוהר לעם. נשוא, "מדוע באתי ואין איש", 105-108)

יש כאן הרבה שאלות.

סדנה

איך כתוב שהבורא ברא את המערכת בבת אחת, לא באיזה סדר, מכתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, לא בחזרה איכשהו, אלא בבת אחת ועשירייה יצאה? למה הוא כותב כך? בכל זאת בספר הזוהר כתוב "כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד." איך זה קרה?

אתם ראיתם את הסרט פארק היורה, מ-די. אן. איי. הוא ייצר את הדינוזאור. זאת אומרת, יש בכל דבר את המערכת כולה. לא רק דינוזאור הוא יכול ליצור, הוא יכול לבנות את כל המציאות. כל דומם, צומח, חי, מדבר, חוץ מבורא, היה אפשר לעשות ככה. איך זה?

*

אתם חושבים שישנה תשובה או לא, איך זה שהכול נברא בפעם אחת?

תלמיד: יש תירוץ, אולי התירוץ שזה בפעם אחת כנגד כלי הקבלה, ואנחנו בתיקון, בהשפעה, בתהליך, בהדרגה. נראה לי שזה התירוץ.

בסדר. התירוץ הנכון הוא שבכוונה זה בבת אחת נברא. ואחר כך רק במעשה הכוונה הזאת צריכה להתממש, כמו שאנחנו רואים במשך הרבה פעולות, שזה כבר כלפינו, אבל מהבורא זה בבת אחת.

תלמיד: כתוב ב"הסתכלות פנימית" חלק א', פרק א', אות ח'.

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה".

לכן הזוהר כך אומר.

שאלה: כתוב בקטע "באתי ואין איש".

"אין איש" זו עשירייה לא מחוברת.

תלמיד: אז יכול להיות שבא לפני שיש איש?

כן, כך כתוב, בצורה כזאת ספרותית. כאילו הוא לא יודע, אבל הוא הגיע וחשב שהוא ייכנס ומחכים לו, אבל לא מחכים לו ואין אף אחד. "אין אף אחד" כי פחות מעשרה הוא לא סופר.

שאלה: אם במחשבת הבריאה הכל הוכרע עד גמר התיקון, אז חוץ מלגלות את שלבי ההתפתחות, מה אנחנו מוסיפים מעצמנו?

אתה מפעיל את המערכת. ודאי שהכוחות הם לא שלך אבל אתה מפעיל, אתה אומר, את זה, את זה, את זה. אתה עושה, הפעלה.

תלמיד: אם יש פעולה מצד התחתון, כאילו יש פגם במחשבת הבריאה והוא כאילו לא יודע מתי יגיע גמר התיקון, אני הקובע?

מי לא יודע, אני לא מבין.

תלמיד: אם יש תכנית ומחשבה וסדר פעולות ומטרה.

אבל אתה לא יודע.

תלמיד: אז לי נשאר רק לגלות. יש סרט, ואני רק צריך להסתכל עליו, אני לא עושה את הסרט.

לא. שום דבר אתה לא עושה. חוץ מהרצון שלך להשתתף בזה, לממש את זה.

תלמיד: בתור צופה.

לא. בתור מפעיל. אתה לא יכול לעשות שום חדש, אין חדש תחת השמש, מלבד להגיע ולהדליק את זה ואת זה. למה אתה מדליק? כי כך בתכנית, אבל אתה מדליק. למה? כי עכשיו אתה מבין שצריכים להדליק את זה ואחר כך את זה, וכך וכך. זאת אומרת, מה כאן נעשה חדש? אתה נעשה חדש, אתה נעשה אדם.

תלמיד: זה יכול להיעשות בלי עזרה מהעליון?

לא.

תלמיד: למה העליון לא עוזר?

תבקש שיעזור לך.

תלמיד: מאיפה תהיה לי בקשה אם לא תהיה עזרה מהעליון?

הוא נותן לך חיסרון שתבקש ממנו.

תלמיד: ולמרות שהוא נותן לי אני לא מבקש, כאילו אני לא עושה את רצונו של העליון?

אתה תמיד עושה את רצון העליון.

תלמיד: אז למה הוא לא עוזר?

הוא עוזר בזה שלא נותן לך, כדי שהרצון שלך יהיה שלם.

תלמיד: אני יכול להשלים משהו מעבר למה שהוא נותן לי?

לא, אתה לא תדע מה. לא יהיה לך רצון כזה. אתה פועל בתוך רצון, אתה לא יכול לרצות משהו שאתה לא רואה, שלא מתגלה לך כחיסרון.

תלמיד: אנחנו בעשירייה יכולים לגלות חיסרון חדש? יכולים להוליד משהו כמו שהוא בורא, גם אנחנו יכולים לברוא משהו חדש שלא היה קודם?

לא, אין חדש תחת השמש.

תלמיד: אז מה אנחנו עושים אחד עם השני?

על ידי ההתקשרות שלנו אנחנו מולידים הבחנות חדשות.

תלמיד: אנחנו כאילו מלמדים אחד את השני להתבונן בפעולת הבורא?

בזה שנכללים זה מזה, אז אני נכלל מהרצונות שלך, אתה מהרצונות שלי, וכך אנחנו כביכול רוכשים משהו חדש. ועל ידי זה הכלי שלנו גדל פי תר"ך פעמים.

תלמיד: מה בדיוק אנחנו רוכשים?

רצונות, חסרונות, כוונות, תשוקות, הכול. גם לרע וגם לטוב.

תלמיד: אני רוכש מהמשחק של החברים כלפיי, רצון שלא היה לי קודם, שלא הייתי מודע שהוא קיים אצלי כאילו? משהו שלא רציתי אתמול, עכשיו אני רוצה?

ועוד מעבר לזה. כי לאדם הראשון הייתה חסרה עוצמת תר"ך. הוא עבד רק בכלים דהשפעה, רק בנפש, רוח. ועכשיו, כשנסיים את העבודה, יהיה לנו נרנח"י שלם למערכת הזאת.

תלמיד: כאילו מגיע אליי חיסרון לחיבור מהחברה וגם הרגשת חוסר הצלחה מהחברה, וזה שולח אותי לבקש מהבורא עזרה על זה דווקא?

גם.

שאלה: איך המערכת הופכת לנברא. כאילו עד שלב מסוים אדם הראשון הוא מערכת, ומהו הנס שמתרחש פה שהופך אותו לנברא?

אין שום נס. המערכת נשברה, היא מפורקת, מתפרקת. ואז מגיע אל החלקים שלה [חיסרון] להתחיל לחפש איך להתחבר. ומתוך זה שבכל חלק וחלק מהמערכת יש איזה ניצוץ שמניע אותו לחיבור, זה נקרא אותו ניצוץ מהשבירה, מהמסך שקודם חיבר אותם, אז מתוך אותו ניצוץ עכשיו שדוחף אותם להתחברות, כל החלקים האלה מתחילים לזוז אחד כלפי השני. ואז, הם שהולכים להתחבר ביניהם, הופכים להיות משפחות, הם מתחילים להיות מעין חמולות, אחר כך עמים וכן הלאה, והם נמצאים ביניהם בכל מיני חיבורים כאלה, סכסוכים ובעיות ומלחמות ומה לא. הם יוצרים מעצמם שם, דת ומדע וכל התרבויות וכל השטויות.

עד שהם מתחילים להרגיש ששום דבר לא עוזר להם, שהם לא יכולים להתחבר בצורה נכונה, אבל כל הזמן נמצאים בחיפוש, כל הזמן. וכל הזמן נמצאים בשבירה, בצורה כלכלית, תרבותית, חינוכית, צבאית, לא חשוב במה, הכול מגיע לחיכוך, חיכוך, חיכוך. מתוך החיכוכים האלו מתחילים להתגלות בהם הבחנות חדשות. וכך הם מגיעים למצב שהם יכולים כבר להבין שרק חיבור למעלה מהחיבורים שלהם, בכוונה על מנת להשפיע יכול לעזור להם. וגם אותו הם לא יכולים לבצע, ואז מאין ברירה מתחילים לחפש. אבל כבר מאותו כיוון חדש, מתחילים לגלות את חכמת הקבלה, ובעולם הזה מתחילים להיות כאלה חלקים שכבר מתחילים להבין איך לזוז ואיך לעשות כדי להתחבר בצורה נכונה לעשירייה, והם מגיעים אלינו. אנחנו צריכים כבר לבצע את זה ממש בפועל בצורה גשמית ורוחנית אחרי כל השבירות והגלויות. ככה זה עובד.

שאלה: אם הבנתי נכון, אדם אחד צריך להתכלל בתשעה אחרים כדי להיות שלם, איך אנחנו יודעים מי הם אותם תשעה? כל הזמן נאמר שאנחנו מגיעים משורשים שונים, אז איך אנחנו יודעים?

אני לא יודע ואני לא צריך לדעת את זה, אני צריך רק לדעת שאני צריך להתכלל עם כולם. וכולם זה מי שנמצא לפניי. אם לפניי נמצא עוד אחד, אני אשתדל להתחבר עימו. וזה יותר קשה מאשר עם תשעה, כי תתאר לעצמך שכל הבעיות שיש לך עכשיו עם תשעה יתגלו באדם אחד לפניך, עד כמה יהיה לך קשה להתמודד עם זה. כשזה עם כל אחד ואחד, עם זה ככה, ועם זה ככה, ועם זה כך, קצת כל חלק איכשהו. אני פעם בורח מכאן, פעם בורח ממנו וכן הלאה, ובסך הכול מגיע מאחד לשני איכשהו, זה יותר קל. אבל להתחבר עם אחד זה מאוד קשה. זה לא פשוט, [אפשר] אפילו רק שניים, אבל קשה. אנחנו צריכים להאמין שהבורא מעמיד כל אחד מאיתנו, ואפילו אם אין שני אלא אני נמצא, כמו שאנחנו רואים עכשיו כאן בקבוצות וירטואליות, גם כן. אני בטוח שזה עובד, אני בעצמי לא ניסיתי את זה אבל אני בטוח שזה עובד. תראה, יש לך חברים בקבוצה הוירטואלית, יש את צ'כוסלובקיה הוירטואלית, יש עוד הרבה וירטואליים שאנחנו לא רואים אותם עכשיו.

שאלה: האם לא כולנו מחוברים באותו רצון, לאותה כוונה? האם לא כל הכלי העולמי רוצה חיבור? אם כך איך זה שאנחנו לא מצליחים להשיג תוצאות משמעותיות אחרי כל כך הרבה שנים?

אתם לא רוצים. מה זה שאתם לא יכולים? אתם לא רוצים. צריכים לעבוד כך, אין שום בעיה. אבל בינתיים אנחנו נמצאים בזמן ההכנה וגם בורחים מההכנה הזאת.

תלמיד: מה זאת אומרת בורחים? כל החברים רוצים חיבור.

רוצים. היום למדנו על החיבור קצת. אתם עומדים לממש את זה ממש במשך היום, שאני כל הזמן חושב על זה, שאני מתאר שכל המציאות זו העשירייה שלי בלבד וכולי?

תלמיד: זה מה שהבורא נותן, החברים משתדלים.

עזוב את הבורא, אתה לא יכול להגיד הבורא נתן ככה או ככה.

תלמיד: החברים משתדלים מצידם.

אם אתם חושבים שאתם משתדלים וזהו, אז חכו.

תלמיד: אז מה עוד חסר? מרגישים שכן החברים רוצים, החברים עושים המון פעולות.

רק דבר אחד חסר, "איש את רעהו יעזורו". לא מעוררים זה את זה, לא דוחפים זה את זה קדימה, לא נמשכים במרץ החיצון. יותר פנימי הוא קצת ישנו, אבל חיצון בכלל לא. לא מרגישים שיש כאן ממש עשירייה אחת שחייבת להתחבר.

לכן אמרתי היום ואני מבקש, שכל עשירייה בוחרת ראש עשירייה לשבוע ימים, וכל שבוע הוא מתחלף. אולי זה ייתן קצת התעוררות. והוא חייב לדאוג וכל הזמן לחשוב על זה. לפחות אחד. בואו נראה, האם האחרים יתפעלו ממנו והוא יעורר אותם, או שהם יגידו "יש לנו אחראי אז אני הולך לישון. אני הרי האחרון, אז בעוד תשעה שבועות אני רק אבוא לתפקידי, עד אז אני אשן". אבל לפחות תדעו איפה אתם נמצאים. ותדרשו מהאחראי, מהתורן, תדרשו ממנו עבודה בפועל.

שאלה: כיצד לברר את הקשר בינינו באופן חיובי מתוך השלילי שמתגלה?

להפוך את השלילי לחיובי, אין ברירה, על ידי החיבור לתפילה.

למשל אתה ואשתך, משהו קרה שם, רבתם על משהו, קורה, בלי זה אי אפשר. אם לא נכנסים לפעמים לכאסח זו לא משפחה, אז אין קשר. קשר בין שני אגואיסטים חייב להיות גם בזה שהולכים ראש בראש. מה עושים? מחזיקים בידיים זה את זה ומתפללים לבורא שיעשה בינינו חיבור. ואתה יכול אז להגיד מה שאתה רוצה חוץ מרע, ש"אנחנו לא יכולים להתחבר, ולמה לא מבינים זה את זה" וכול'. כי הוא עושה את זה, זה הבורא עושה גם בינך לאשתך. ואולי היא תשמח לשמוע שזה לא אתה אלא הבורא, או ההיפך. אבל תנסו בצורה כזאת, אתה תראה עד כמה זה עוזר לחיבור.

שאלה: מה זאת הפעולה הזאת של להחזיק ידיים?

זה שאנחנו מחליטים בצורה גשמית שאנחנו הולכים להתפלל לכוח העליון, שהוא המסדר הכול, המביא הכול, הוא המחליט, הוא הקובע, הוא ברא אותנו, הוא בעל הבית. כשמכניעים את שניהם כלפי אחד, זה כבר יסוד נכון לחיבור.

תלמיד: ומה זה להתפלל ביחד?

שמבקשים ממנו חיבור.

תלמיד: מה זה ממנו?

מהבורא. ודאי שמהבורא. אם אין את הכוח השלישי הזה העליון, תראה מה שקורה היום, לא רק גירושין, אין בכלל רצון להתחתן, כי ברור שאחרי כמה חודשים אנחנו כבר לא נוכל לסבול זה את זה. זה הכול מפני שאין כוח עליון. כי לפי סדר הבריאה הוא חייב להיות מעלינו, להתגלות איכשהו, לתלות בו משהו, לפנות אליו, איכשהו הוא חייב להיות. בלי הכוח העליון, החיבור במשפחה, בחברה, בעם, ותראה בעם ישראל במיוחד, לא יכול להחזיק. רק באין ברירה, שאתם נכנסים לחובות, למשכנתא, ילדים וכן הלאה אז לא יכולים להיפרד, וכך זה במדינה, בעם, אבל זה לא חיבור. רק לחפש "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו".

(סוף השיעור)

---

1. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב)↩

2. "המאור שבה מחזירו למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א)↩