שיעור בוקר 19.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 163, אותיות י"ז – י"ט

קריין: "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 165, אות י"ז.

פשוט נמשיך. העניין הוא שכאן אנחנו צריכים בכל זאת לשים לב מה המנוע, הסיבה להתפתחות אותו רצון לקבל שנברא מלמעלה, "בראתי יצר הרע", עד שאנחנו צריכים לעבוד עליו, לזכות אותו. בגלל זה, לשם זה אנחנו מרגישים בו, ברצון לקבל, בושה. מצד אחד לפי גודל הרצון לקבל, מצד שני לפי גובה הנקודה שבלב, בהתאם לזה יש שתי צורות הפוכות, כוחות הפוכים בכל נברא.

הבושה הזאת שהיא מורגשת כהפכיות הצורה בינו לבין המאציל, היא דוחפת אותו לתיקונים. עד שמגיעים לכזאת בושה, כמו שכתוב, שזה הוכן רק לנשמות הגבוהות, המיוחדות, וכבר יש בהן מאבק פנימי ובאמת עבודה כדי להשתמש נכון בהרגשת הבושה. מה שאין כן הבושות הקודמות שלנו, שגם צריכים ללמוד מהצורות הללו מה קורה. סך הכול זה בושות אגואיסטיות, שכל אחד ואחד רוצה להסתיר את עצמו, את האגו שלו, או יותר נכון להסתיר את הבושה כדי לא להתבייש, כי זה מביא לו הרגשת ייסורים גדולים.

וכך אנחנו לומדים את עצמנו, לומדים את הטבע ומתקדמים. יש בזה עוד הרבה הבחנות שנצטרך לגלות אותן, אבל העיקר זה סביב עניין הבושה, צמצום וכל היתר, מסך ואור חוזר, הכול נבנה על אותה הרגשת הפער בין הרצון להשפיע והרצון לקבל.

אנחנו עכשיו, ב"ה' בחינות שבמסך". מסך זו התוצאה מהרגשת הפער, הרגשת הבושה. לא יכול להיות שהמסך מתהווה מאיזו סיבה אחרת, אלא רק מפני שהנברא מרגיש שהוא מחויב להסדיר את היחס שלו עם המאציל, עם הבורא.

גם דיברנו אתמול בקשר לכל התהליך הזה, איך אנחנו צריכים לעבור אותו בעשירייה. אז מיד כשמדובר על ה' בחינות שבמסך, אני לא יודע מה זה מסך, אני לא יודע בחינות שבו, אני רק יודע שהדברים האלה צריכים להתרחש בתוך העשירייה שלי, שאני מגלה את התופעה הזאת, אני מגלה את הפרטים שבה, וכך אני עובד עם זה. לא יודע בדיוק עם מה, אבל אני צריך להשתוקק קודם כל לזה, אחרת לא יהיה לי כל התהליך הזה כתיקון.

ה' בחינות שבמסך

אות י"ז

"והנה נתבאר עד הנה ג' יסודות הראשונים שבחכמה: הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון."

זאת אומרת, שהאור מפתח את הרצון לקבל שהתהווה בו מאותו מקור, מהבורא, עד שהרצון הזה יהיה מותאם אליו. עד כדי כך, שדווקא דרך הרצון הזה הנבראים יכולים להרגיש ולקבוע התרשמות שלהם מהאור העליון. אנחנו לא מרגישים את האור, אנחנו מרגישים איזה תופעות ברצון שלנו, שלתופעות הללו אנחנו קוראים "אור". אבל הכול מורגש ברצון בלבד.

"ענין הב', הוא ביאור הע"ס וד' עולמות אבי"ע, שהם ד' מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו."

זאת אומרת, זה לא מספיק שהרצון לקבל נבנה באין סוף, התהווה בכל מלואו, אלא הוא צריך לבוא לאיזה צורות חדשות על ידי האור שמזמין בו כל מיני פעולות. בד' בחינות דאור ישר בסך הכול התהווה הרצון לקבל, אין בו יותר תכונות חדשות חוץ ממה שהוא כלול בשלבי הה-ו-י-ה, ומרגע זה והלאה התגובה שלו, שממלכות דאין סוף והלאה הוא מתחיל להגיב על המאציל, על האור העליון שמחזיק אותו, שממלא אותו, אנחנו לומדים את זה כדרגות של העולמות.

מה הם העולמות? העלמה של האור העליון שמשפיע על הרצון, גם בצורה הפנימית שלו, גם בצורה החיצונה שלו, שבזה הרצון מקבל הזדמנות, יכולת להגיב, להיות עצמאי, לייצב את עצמו לפי החלטה של הרצון.

לכן אנחנו צריכים לראות, ללמוד איך הרצון הזה משתלשל. איזה חופש, איזו תכונה הוא מקבל כל פעם בהורדתו ממדרגה למדרגה, ומזה אנחנו לומדים גם איך אנחנו יכולים לעשות את הדרך אחרת, הפוכה, חזרה לאין סוף ממצב של מטה, למצב של מעלה. על ידי איזה אמצעים, באיזה מדרגות צריכים לעשות זאת, מה צריך להשתנות בנו. את כל זה אנחנו צריכים ללמוד.

כל המדרגות שאנחנו יורדים בהן ממטה למעלה, אנחנו בדיוק צריכים לעלות לאותם המצבים ממטה למעלה. ודאי שכאן אנחנו נצטרך לעשות עבודות מיוחדות על עצמנו, למשוך המאור, לראות את הדברים, איך אנחנו מסדרים אותם, משלבים אותם יחד, אבל סך הכול לפנינו 125 מדרגות שבהן אנחנו צריכים כל פעם להשתנות ולעלות.

וכמו שהיינו מלמעלה למטה בכל מדרגה ומדרגה, כך אנחנו צריכים לעלות לאותו מצב ממטה למעלה, רק ביגיעה שלנו, שאנחנו עושים את עצמנו ומשתווים לאותן המדרגות. זאת אומרת, מדרגות זה מידות השתוות הצורה של הנברא לבורא.

"ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג' יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו".

שאלה: מלמטה למעלה אני מבין שזו עבודה שלנו, אבל מה זה מלמעלה למטה?

האור העליון שמשפיע על הרצון, הוא מעורר ברצון כל מיני כוחות בהתקשרות עם הרצון. יש כוח רצון שזה רצון לקבל, זה כוח, כוח משיכה בוא נגיד, ויש תכונת האור, שזה רצון להשפיע, נגיד שזה כוח הדחייה, שני הכוחות האלה פועלים בתוך הרצון, בתוך הנברא. עכשיו הנברא צריך לעשות חשבון, איך הוא משתמש בשני הכוחות האלו.

אם אין שני כוחות אז אין לו שום ברירה, הוא גם לא מרגיש שיש לו בחירה. אבל אם יש לו שני כוחות, כבר ניתן לו להרגיש את עצמו לעומת איזה מאציל. ואז הוא צריך לעשות חשבון, לקבל, להשפיע, להרגיש את המאציל. את הטבע של המאציל, שזה רצון להשפיע, להרגיש את עצמו, שזה רצון לקבל. הוא מתחיל להרגיש את עצמו לא בנוח, בלחצים, כי שני כוחות מנוגדים פועלים בו, ואז הוא לא יודע מה לעשות. מתבלבל, מחפש, הוא לא מוצא את המקום שלו.

עד שבכל מיני חיפושים כאלו הוא מזמין על עצמו אור עליון יותר ויותר גדול כל פעם, עד שהוא כבר מגיע למצב שיכול להתחיל לבנות כלי שלו, להיכנס במגע עם האור העליון. זה נקרא שמביאים אותו לקבוצה, בורא שם ידו על גורל הטוב ואומר, "קח לך", ויש לו כבר מורה ויש לו קבוצה ויש לו שיטה, ואז צריך לממש את זה.

וכך מתקדמים. זאת אומרת, ההתקדמות היא על ידי זה שיש באדם שני כוחות. ואז על ידי הגורמים הללו, שהם השיטה, כולל מורה, וקבוצה ואדם, הוא מתחיל ליישם את זה, עד כמה ששומע. זה בעצם המימוש.

שאלה: למה יש התייחסות לעולמות אבי"ע כיסוד, אחד משלושת היסודות של החכמה?

עולמות אבי"ע הם העולמות. עולם א"ק זה לא עולם. זו פשוט מערכת שהיא מחלקת את הרצון לקבל והאור על ידי המסכים לחמישה חלקים. זאת אומרת, אותה ה-ו-י-ה, רק שהיא מחולקת לחמישה חלקים מפני שבתוך הה-ו-י-ה נכנס מסך.

זאת אומרת, אתה לוקח אותה מלכות דאין סוף שיש לה שורש, א', ב', ג', ד' בחינות, לבחינות האלה אתה מוסיף מסך, צמצום, אור חוזר, ואז אתה רואה את הה-ו-י-ה הזאת איך שהיא צריכה במלואה להתקיים מלמעלה למטה, ואז אתה מקבל עולם אדם קדמון, שזה בחינת שורש, עולם השורש, אין בו עדיין שום דבר ששייך לנברא.

ולכן כל העולמות, כהעלמות הם אבי"ע, שהם למטה מטבור של הא"ק ובהם מתקיים הכול. אדם הראשון, שזה מבנה, זאת הנשמה, היא חייבת להיות בתוך הסביבה. הסביבה שלה זה עולמות אבי"ע.

זאת אומרת, שהאור העליון כדי להגיע לנשמה, הוא חייב להיות מסודר בהתאם אליה, לנשמה. נשמה כזאת, נשמה אחרת, שבורה, מתוקנת במקצת, עושה מאמצים כאלו או כאלו, צריכה להיות מערכת שכל הזמן תתאים את אור אין סוף למאמצים, למצבים של הנשמה, בכל מיני אפשרויות. יכול להיות שהנשמה נופלת, נמצאת בחוסר הכרה. יכול להיות שהיא עושה מאמץ, איך שהיא תקבל מה שמגיע לה ולא מגיע וכן הלאה. בקיצור, בעולמות, יש הרבה מאוד, זה כמו מטפלת.

תלמיד: זאת אומרת שהנשמה לא מתחילה לפני עולמות אבי"ע. עד אז אין נשמה?

עד אז אין. לפני שמתייצבים כל העולמות מלמעלה למטה, א"ק ואבי"ע, לא נברא אדם הראשון. רק אחרי זה יוצאת לנו נשמה. לפני זה זה רק העלמה על האור העליון שהיא מערכת מאוד משוכללת, שהיא ממש מוכנה להתאים את עצמה, או יותר נכון, להתאים את האור העליון דרכה, דרך מערכת העולמות לנשמה בכל המקרים שהנשמה עוברת.

תלמיד: והוא מדבר על עשר ספירות שבד' עולמות אבי"ע.

כן, כי זה סך הכול עשר ספירות.

תלמיד: מה זה עשר ספירות שבד' עולמות? מה זה אומר?

אדם קדמון זה כתר, אצילות זה חכמה, בינה זה בריאה, יצירה זה זעיר אנפין ומלכות זה עשיה.

תלמיד: כן. אבל הוא מדבר על עולמות אבי"ע.

בעולמות אבי"ע הוא גם אומר שזה חמישה, כי הוא לוקח בחשבון את עתיק, שהוא כביכול נציג של עולם אדם קדמון באבי"ע, שיש שם גם כאילו את הכתר. בחינת אין סוף שבעולמות אבי"ע זה עתיק.

שאלה: מה זה "הוא ושמו אחד"?

"הוא ושמו" זה, שהאור העליון מגיע במבנה שלו לה-ו-י-ה באותה צורה של התבנית שהוא ברא לרצון לקבל, והיא לגמרי לגמרי מותאמת לאור. במה? שכל הרצונות שבה-ו-י-ה, כל התכונות, כל הבחינות האלו סופגות את האור העליון ומותאמות אליו. זה מצד הבורא. וכל היתר מתחיל אחרי הרגשת הבושה והצמצום, שאז מתהווה הנברא, תחילת הנברא, שורש הנברא, ומהרגשת הבושה והלאה מתחיל הנברא. והנברא עושה כל מיני פעולות שבסופו של דבר מביאים אותו להזדהות מצידו כלפי אותו "הוא ושמו אחד".

תלמיד: הוא מתחיל את אות י"ז ואומר שיש שם אור וכלי, והכלי משתלשל ואל תשכחו ש"הוא ושמו אחד". בחינה ד' היא הבחנה באור, אלה ד' בחינות באור הישר, ומצד שני היא גם כלי, איזה רצון שיצא ממנו, ובכל זאת הם אחד. לא ברור אם זה נפרד או עוד לא נפרד, מה המשמעות שם של אחד?

בה-ו-י-ה הראשונה, באין סוף, אין שום הפרדה ביניהם, אלא זאת השלמות שהבורא מציג כלפי הבריאה, כך הוא רוצה לראות אותה. כביכול, הוא מתאר לעצמו את האורח ובמה הוא מכבד אותו, ואיך האורח מתמלא מכל מה שהוא הכין לו. אני רואה אותו ליד השולחן נהנה מכל מה שהכנתי לו. ממש, שום דבר לא נשאר מהכיבוד, ושום דבר לא נשאר מהרצון שלו. הכול מתמלא בצורה אין סופית. זה נקרא ה-ו-י-ה. זו הכנת הבורא לבריאה.

תלמיד: זאת אומרת, כל ד' בחינות דאור ישר, כולל בחינה ד', זה עדיין לא נקרא משהו נפרד, אלא רק הכנה מצד הבורא?

בלבד. הכול הכנה מצד הבורא. הרצון לקבל שבבחינה ד', לפני הרגשת הבושה, נמצא ברשותו של הבורא במלואו. אלא מהרגשת הבושה והלאה אנחנו כבר יכולים, כביכול, יכולים להגיד, שעל ידי הרגשת הבושה הוא נפרד מהמאציל, מתחיל להיפרד מהמאציל, דוחה, עושה צמצום, מסכים, כל מיני דברים. וכאן יש לו בירור פנימי, "בשביל מה אני עושה את זה? למה? כדי להתפטר מהבושה או כדי להזדהות עם המאציל"? אלה שתי דרכים שונות.

תלמיד: האם בגלל זה אומרים שהצמצום הוא משהו נורא, בגללו בעצם בפעם הראשונה יש הפרדה בין בורא ונברא וזה על חשבון הנברא, לא על חשבון הבורא?

כן. אין מה להוסיף.

שאלה: אפשר להגיד ש-ג' היסודות האלה הן כל ההטבה מצד הבורא, שזה רק כלי, רצון לקבל חדש?

אני לא הייתי אומר כך, כי זה שהוא מכניס כאן את עניין הצמצום והמסך, זה כבר לא מגיע בצורה ישירה מצד הבורא, אלא בעקיפין. זה הוא שמזמין בנברא, ודאי, אבל את זה אנחנו מייחסים כבר לנברא, כביכול. הכול ברור, תלוי באיזו דרגה אנחנו מדברים, כשאנחנו מסתכלים על מה שעושה תינוק ואיך הוא מגיב, אתה יכול להגיד שזה בא לו מהטבע. אבל, בכל זאת, אנחנו אומרים שהוא כך עשה. אז הכול תלוי.

שאלה: הוא כותב כאן "ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג' יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו." לאיזו חכמה הוא מתכוון?

הוא מתכוון לחכמה שעליה הוא רוצה לספר לך, הוא אומר לך זו "פתיחה לחכמת הקבלה". אז על החכמה הזאת הוא רוצה לספר לך.

תלמיד: איך הרשימו מאור ישר יודע בדיוק רב מאוד לחזור לשורשו? איך באור חוזר הוא עושה זאת?

בירידה מלמעלה למטה בכל המדרגות נשארות לנו רשימות, רושם, והרשימות האלה מתעוררות בנו כך שאנחנו מחויבים להתפעל לפיהן ולממש אותן. יוצא שאנחנו בעצם אף פעם לא בוחרים את הרשימות, אלא בהתאם למצב הקודם מתעורר תמיד רשימו למצב הבא. וככה זה סוחב אותנו ממצב למצב. אנחנו רואים את זה על עצמנו, פתאום מתעורר בי איזה רצון, איזה מצב רוח, איזו מחשבה. מאיפה זה בא וכל הזמן מתחלף? זה מתוך זה שרשימו מושך רשימו. ואני צריך רק לדעת איך אני מממש את זה, וזה מה שאנחנו לומדים, מימוש הרשימות, וזה בדרך כלל על ידי "אין עוד מלבדו", קודם כל.

שאלה: האור או עולמות אבי"ע עושים התאמה להגיע להשוואת הצורה עם הנשמה?

העולמות נמצאים בין הנשמה לאור אין סוף והם עושים התאמה בין אור אין סוף לנשמה. או אפשר להגיד כך, שהעולמות הם עטיפה לנשמה, המתאם בין הנשמה לאור אין בסוף. מידת וסוג ההעלמה, הכול צריך להתאים כדי שהנשמה תוכל להיות בקשר, בהזדהות עם האור העליון, עם הבורא. אלה דברים שיחסית איכשהו ברורים.

שאלה: האם "שמו" הוא כאילו מעשה ו"הוא" זו מחשבה?

אנחנו עוד נלמד את זה, אני לא רוצה לענות. אלה מושגים כבדים. כוללים.

אות י"ח

"ועתה נבאר ה' בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס, והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה ג"כ מהמשל הנ"ל באות ט"ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו."

סדנה

מה זה נקרא שדווקא דחייה וסירוב הופכים להיות כלי קבלה, שהצמצום נותן לי כיוון אחר לגמרי בהתנהגות ומייצב לפניי כלים ואורות חדשים?

*

בואו ניתן דוגמאות לכוח הסירוב מצדנו ולכוח ההפצרה מבעל הבית.

*

איך אנחנו מסדרים, מאזנים את כוח ההפצרה של הבורא עם כוח ההתנגדות שלנו? איך אנחנו עושים את זה בדרך כלל בחיים שלנו, איך צריך לעשות אם אנחנו רוצים להשוות צורה?

אני מרגיש מכל הבחינות מכל הצדדים מכל צורות הלחצים עליי, הלחצים זאת אומרת, אפשרות ליהנות מכל הדברים שיהיו, איך מכוח ההפצרה הזה שמגיע מהבורא ודאי, מאין עוד מלבדו ומכוח ההתנגדות שלי, אני עושה כך שהוא ואני נהיה מאוזנים, איך אני עושה זאת? בבקשה.

*

אות י"ח

"ועתה נבאר ה' בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס," זאת אומרת, אני פוסל אותה ואומר, "הרצון לקבל לא ידבר בי". זה נקרא ש"אני עושה צמצום". "והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה ג"כ מהמשל הנ"ל באות ט"ו."

תלמיד: מה שקראנו עכשיו, "והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה".

זאת אומרת, זה שאתה פסלת את הרצון לקבל שלך, ואומר "אני לא", אתה לא יכול למחוק רצון לקבל, אתה רק אומר למחוק אותו משימוש, אתה פוסל אותו משימוש, כאילו עשית נדר, "אני לא משתמש בו". מה הלאה? אתה לא יכול להשפיע על ידי זה שום דבר, אתה רק מנתק את עצמך מליהנות. זאת אומרת הגעת לאפס. איך אתה עכשיו הולך להשתוות הצורה לבעל הבית. אם אתה לא נהנה לא על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע, אז אתה מזלזל בבעל הבית בצורה הגסה ביותר. כי הוא ברא רצון לקבל, והוא רוצה שהנבראים יהינו, ומצדו כביכול לא חשוב על מנת לקבל או על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל עצם התענוג שלי, לא הופך אותי מיד לשונה בצורה ממנו?

לא. אני יכול ליהנות. אני לא עושה דווקא, אני לא עושה כלום. מה אני רוצה להגיד, הצמצום, למה הצמצום נקרא "חמור בחמורות"? שאני בזה מפסיק את הקשר שלי עם הבורא. אם הוא נותן ואני מקבל, ואני מודה לו, אני בכלל לא מבין מי הוא, מה הוא, ואין לי שום קשר עימו, זה נורמלי. זה כמו שתינוק עם אימא, אף אחד לא דורש ממנו שהוא יהיה בכוונות. מה שאין כן אני בכוונה מפסיק את מה שבעל הבית, הבורא רוצה לתת לי, אז כבר הסירוב הזה הוא ממש "חמור שבחמורות", אין יותר גרוע ממנו. כך כתוב על הצמצום.

תלמיד: זה סוג של ריב, מריבה, לא?

זה בוז, כאילו אני לא רוצה את כל הבריאה שלך, אני לא רוצה את כל היחס שלך. הצמצום בעצמו הוא מצב מאוד מאוד לא טוב. אדם שמפסיק ליהנות ממה שהבורא הכין. כוונה זה כוונה, אבל אם אתה לא עושה בזה שום דבר רע לאף אחד, למה לא? יש לך הרבה אנשים שחיים ונהנים מהחיים, הם לא נקראים "רשעים". לכן הצמצום בעצמו זה ממש מצב הכרחי כדי לעבור להשפעה. אבל אם לא לעבור להשפעה, הצמצום בעצמו, אי אפשר להגיד שזו פעולה שלמה.

איפה כתוב "חמור שבחמורות"?

שאלה: אז צמצום זה פעולה לגמרי לטובת הנברא, זאת אומרת אין לו עוד חשבון עם הבורא?

קודם כל צמצום עושה נברא בעצמו. בינתיים אנחנו כך מדברים. אנחנו לא מדברים במדרגות איפה נברא מתחיל להרגיש, איפה מתחיל להבין, איפה מחליט, איפה עושה, איפה הוא פונה לבורא כבר במ"ן שהבורא ייתן לו כוחות לבצע, אנחנו עוד לא מדברים בדברים כאלה, אלא לעניין, זה בא מלמעלה או בא מלמטה. אז צמצום זאת פעולה שבאה מלמטה. הנברא מחליט. זאת פעולה ראשונה שבנברא.

תלמיד: והיא לגמרי לטובת הנברא. אין לה שום רצון להשתוות לבורא, אין בכלל דברים כאלה, זה הכול כאילו חשבון.

כדי לא להרגיש בושה.

שאלה: זה מה שרציתי לשאול. מה בכל זאת מייחד את הצמצום, ביחס לסתם החלטה של רצון לקבל לבחור בתענוג יותר גדול, על פני תענוג יותר קטן?

בינתיים שום דבר. ההחלטה שאחרי שהוא מצמצם את עצמו מה קורה לו הלאה, איזה חשבונות, למה הוא צריך להגיע. אז קודם כל הוא מנתק את עצמו מהתענוג, כדי להיות לא מעורב עימו, ואז הוא יכול להחליט.

שאלה: יום יום רצון לקבל עושה החלטה לפי מקסימום התענוג לעצמו. הצמצום זה פעולה שכביכול אני יכול גם להכניס לאותה שיטת העבודה. הרצון לקבל הוא מרגיש ששם פחות סובל, אז הוא מצמצם את עצמו, או שיש פה משהו נוסף?

על זה עוד נדבר. זה הכול נכון, רק אי אפשר הכול בבת אחת. כל מה שאתה מדבר זה אחרי הרבה צמצומים וכל ירידת העולמות, אז תהיה לו הזדמנות, אפשרות לקבוע את עצמו. בינתיים זה רק הכנה מלמעלה.

זה דברים שהם מאוד.. אתה רואה בתמצית גדולה איך שהוא מביא לנו את זה, המון שאלות יש על זה. אבל בכמה נגיע וניגע, ובכמה לא.

"כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס, והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה," זאת אומרת, הרצון לקבל הוא בכל זאת פועל, רק בצורה אחרת.

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר רצון לקבל איך שהוא פעל לפני הצמצום, ואיך שהוא פועל אחרי הצמצום? בבקשה. תתחילו לחטט בפנים ותעזרו זה לזה.

*

קריין: אנחנו בטור ב' אות י"ח, סוף שורה "ותבין זה גם כן".

זאת אומרת, במצב שלפני הצמצום יש לנברא את כל הנתונים כדי להבין בשביל מה הוא עושה צמצום, ואיך שהוא מתנהג אחר הצמצום. ואז הוא מבצע את הצמצום, ואחרי הצמצום כבר יש לו על ידי הפעולה שעשה, גישה חדשה לבעל הבית.

"כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו. ועכ"ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע"מ להשפיע, ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אמנם ע"י תיקון המסך בהבחי"ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק' או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ"ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי"ד, נתגלגל ובא תוך האו"ח, וע"כ נעשה האו"ח מוכשר להיות כלי קבלה, ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב' כחות:

הא' קשיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון,

הב', עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי"ד הנכלל בהמסך, אשר ע"י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה.

ואלו ב' הכחות שבמסך פועלים בה' בחינות, שהם ד' הבחינות חו"ב תו"מ הנ"ל, ושורשם הנק' כתר."

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שאותו תענוג שהיינו יכולים להרגיש בצורה ישירה, אנחנו עכשיו יכולים לקבל בצורה הפוכה. מה קורה עם זה? בבקשה.

איך אני באותו רעב ותאבון כמו שהוא כותב, שלא נפסלו להיות הכלים על האור העליון, אני לא יכול לשנות את היסודות הללו, איך יכול להיות שהם עכשיו גם פעילים, ואני מפעיל אותם בצורה ההפוכה?

איך אני יכול ליהנות מהכיבוד ברעב ותיאבון שלי, לטובת בעל הבית נגיד בצורה פשוטה? איך זה לא נמצא בסתירה? אני צריך את הכלים שלי, אני צריך את הכלים של בעל הבית שאני רוצה למלא את בעל הבית. איך אני עושה את החשבון הזה, משלב את הכלים שלי עם הכלים שלו, וממלא את הכלים שלי בתענוג, שבזה אני ממלא את הכלים שלו. דברו ביניכם.

*

שאלה: נראה שהפעולה הזאת של סירוב ודחייה כאילו חושפת את הכלים של הנותן. זאת אומרת, הרצון של הנותן לתת נהיה פתאום חשוף בתוך המערכת הזאת, שלפני כן הוא נתן אור, ופתאום יש לו כאילו חיסרון. יכול להיות שכך אנחנו מדברים, כאילו שלבורא יש חיסרון?

גם יכול להיות.

תלמיד: אז בעצם כל הפעולה הזאת היא חושפת כלים של השפעה? אתה גם נתת על זה רמז בשאלה, אז יש כלים לבורא, כלים של השפעה? יש דבר כזה כלים של השפעה?

רוצה להיטיב לנבראיו, זה חיסרון, זה צער השכינה.

תלמיד: אז התהליך הזה של הסירוב שהנברא עושה, בעצם גורם להגדלת הקשר הזה בין הבורא לבין הנברא בצורה מאוד ברורה. זאת אומרת שני הצדדים כאילו מרוויחים מזה שהנברא מסרב. זה נכון להגיד כך?

כאן עניין הצמצום, זה העיקר. שנברא שעושה צמצום, על מה בדיוק הוא הצמצום, מה הוא רוצה בזה?

תלמיד: הוא רוצה יותר להשתוות. הלא כל הפעולות של הנברא הם כדי להגיע ליותר דבקות, זו המטרה של כל העסק הזה, אחרת למה להתעסק עם זה?

כן, ו..

תלמיד: אז הוא הגיע למקום שהוא הבין שהשיטה הזאת של לקבל ישר מהבורא, היא מביאה אותו דווקא לפירוד ולא לדבקות. אז נשמע שהוא עושה כאילו את הפעולה היחידה האפשרית בשבילו כרגע, שזה לא לקבל. כתוצאה מזה, זה נראה מוזר, כי כאילו אני לא מקבל מהבורא, והדבקות שלי אתו גדלה.

נשמע עוד אנשים.

שאלה: דיברנו עכשיו בסדנה ופתאום היה ברור, שלמרות שהנושא כאילו ברור לנו, ואנחנו מבינים שיש רעב, הרעב צריך להישאר וצריך לעשות אור חוזר, פתאום כל הקונספט הזה נשמע הזוי לגמרי. מה קורה פה? זה לא ברור איך זה יכול לקרות?

זה תמיד כך, זה בסדר גמור, איך זה צריך לקרות? מה הנברא צריך להרגיש כדי לעשות צמצום?

תלמיד: בושה, ואז הוא צריך להימנע מהבושה.

נגיד, בעל הסולם כותב שזה בושה. בושה זאת אומרת שהוא כבר מרגיש אי השתוות עם הבורא. בושה היא תוצאה מזה שהוא נותן ואני מקבל, זאת אומרת הבושה הזאת לא מגיעה בנברא שמרגיש את עצמו שנמצא ברשות הבורא אלא שיש לו משהו משלו. תינוק לא מרגיש בושה. ממתי הוא מתחיל להרגיש בושה? מגיל 7, 8, 10, תלוי מי. אבל מה זאת הרגשת הבושה? הרגשת הבושה זאת אומרת שהרצון לקבל שלי שייך לי ולא לאמא ולא לבורא, זאת אומרת הצמצום זה תוצאה מהרגשת האני. אז מה הוא רוצה בזה שהוא עושה צמצום?

תלמיד: הוא רוצה תענוג יותר גדול, זה התהוות הכלי, הוא רוצה ליהנות ממעמד הבורא, הוא רצה להיות כמוהו. זה העניין, סך הכול תענוג יותר גדול, יותר עבה.

בסדר, שומעים. ואז כל הפעולות שלו שהוא עושה אחר הצמצום הן פעולות עוד יותר לטובת עצמו ממה שהיה קודם. בסדר, אני שומע. למה אתה חושב שזה כך?

תלמיד: כי בעל הסולם כותב, הוא אומר שזה התהוות הכלי. גם לבחינה ב' שמצטמצמת הוא קורא לזה התהוות, סך הכול הכלי הופך להיות עבה יותר, לא זך.

זאת אומרת הוא מרגיש את עצמו יותר עבה ולכן דוחה את האור ולא רוצה לקבל אותו.

תלמיד: בדיוק. בחינה ב' היא עבה מבחינה א'.

כתוצאה ממה?

תלמיד: הרגשת הנותן.

תוצאה מהרגשת הנותן?

תלמיד: בדיוק.

שומע, בסדר.

תלמיד: נכנס פה עניין חדש, עניין של כבוד. קודם לא היה כבוד, היה רצון לקבל וזהו. עכשיו נכנס עניין חדש, זו תוספת העביות.

זו תוספת עביות.

תלמיד: כל מה שהתגלה פה זה ביטול התלות בבורא. הנברא לא רוצה יותר להיות תלוי בבורא. כל עוד הוא תלוי בבורא, הוא לא יכול להחזיר לו אהבה. אם אני תלוי במישהו, אני לא יכול לתת לו אהבה אמתית, כי אני תלוי בו.

תוסיף. אם כבר בלבול, אז בלבול שלם.

תלמיד: לי לא נראה שיש פה בכלל עניין של אהבה, הכול נראה לי עניין של שנאה.

בסדר, גם נכון.

שאלה: האם אפשר להגיד שמערכת היחסים בינינו בתוך העשירייה, שכל אחד ואחד מאיתנו, איך שהוא מרגיש את החברים, איך שהוא מרגיש את העשירייה שלו, הוא מקבל את זה רק ברמה אגואיסטית, כמה טוב לי או כמה רע לי?

בינתיים כן, אבל אנחנו רוצים להעביר את זה בצורה אחרת.

תלמיד: וזה כאילו המקום של הצמצום. זאת אומרת, החשבון מול העשירייה.

בדיוק, זה המימוש הנכון.

תלמיד: שם אני מתחיל את הצמצום.

כל ההשתלשלות מלמעלה למטה, היתה אך ורק כדי שאנחנו נשתמש נכון בעשירייה.

תלמיד: וזה כמו שהחבר אמר לגבי העליון, כשאני מרגיש איך העשירייה רוצה לשמור איתי על הקשר, דואגת שאהיה בשיעור, דואגת שאתעורר כל הזמן במהלך היום, זה כאילו הבורא שפועל עלי. ועכשיו, האם אני לוקח את זה כעל מנת לקבל או כעל מנת להשפיע? מה זה על מנת להשפיע שם?

על מנת להשפיע כבר לפני הצמצום כנראה צריך להיות. אלא מה המניע לצמצום, מה הסיבה לצמצום? למה הוא צריך להיפטר מהבושה, מה אכפת לי בושה? זאת אומרת, איזה חשבון אני עושה? זו בושה שאני מקבל או בושה שאני לא משפיע לבעל הבית?

תלמיד: אני כל הזמן גם כך בתוך הכלא הזה שאני פועל בצורה טבעית, שזה רק לפי רצוני, לפי הדאגה לעצמי.

אנחנו צריכים את כל הדברים האלה לבדוק. בעצם הנברא כאן בבחינה ד', שהוא מרגיש את עצמו שקיים, הוא מתחיל לעשות חשבון עם המאציל, למה הוא עושה לו את זה, בשביל מה הוא עושה לו את זה. מה מגיע מהמאציל? רצון לקבל, התענוג, המעמד, הכול מגיע מהמאציל. מה יכול להיות ממני? איפה אני רואה את עצמי?

ואז כתוצאה מזה הוא צריך להתחיל לסדר את היחסים ביניהם מחדש, כי אחרת הוא רואה שזה לא נכון בעיני המאציל ולא נכון בעיני הנאצל. מלכות דאין סוף שהיא מקבלת את כל האור אין סוף, היא לא לטובת אף אחד. מצד אחד הנברא מרגיש כאילו שהתענוג ממלא אותו, מצד שני הוא מרגיש בזה ייסורים גדולים מאוד.

שאלה: זה נשמע כאילו בחינה ד' זה לא סתם רצון לקבל את מעמד הבורא ואת התענוג מהבורא. זה להיות כמו הבורא, להיות כמו הנותן, אחרת על מה הבושה?

נכון.

תלמיד: אחרת זו בושה אגואיסטית.

יפה. זו לא בושה על זה שאני מקבל, גם כך אני אקבל, אלא בושה על היחס שלי להנותן.

תלמיד: כשמתגלה הרגשת הנותן, ולא רק זה, אלא שאני רוצה להיות כמוהו.

זה כן, זה נקרא יחס.

תלמיד: בעל הסולם כותב שהרעב והתיאבון נשארים כמו שהיו תמיד, מצד שני הם קיבלו צורה חדשה. זה לא ברור.

אני אגיד לך. רעב ותיאבון, תענוג, כל מה שמגיע מגיע לי מלמעלה, מהבורא. גם הכלי וגם האור מגיעים מהבורא. השאלה שלי רק איך אני עכשיו יכול לקבוע את היחס שלי למה שנעשה, וזה גורם לצמצום. ואז אני מתייחס אחרי הצמצום גם לרצון שלי, לתיאבון שלי, לכל התכונות שלי, שזה לא שלי, שזה מגיע ממנו. הצמצום מנתק אותי מלהיות דבוק לעצמי הזה הבהמי, לרצון לקבל שלי. ואז אני יכול להיות למעלה ממנו. זאת אומרת, לבנות מסך ואור חוזר.

זה מה שחשוב, איך אנחנו מגיעים למצב שהרצון הוא לא שלי, בכול הבורא משחק איתי, בכול הוא מכשיל אותי מכל וכל, ומביא לי תענוגים ומנפח אותי בכל הקליפות וכל מיני דברים. אני רוצה להתנתק מזה, להתעלות מעל זה. אם אני משייך את כל הדברים האלה לבורא ש"אין עוד מלבדו", מהנקודה הזאת והלאה אני יכול להתחיל לבנות את עצמיותי.

תלמיד: ומהנקודה הזאת איך משתנה היחס לרעב ולתיאבון?

כלאמצעי בלבד. אני לא רוצה להיות שייך להם, לשום דבר אני לא רוצה להיות שייך, חוץ מלנקודה שממנה אני עושה חשבון על מנת להשפיע. ואז לפי החשבון על מנת להשפיע, אני לוקח מה שאני צריך מהרצון ומהתענוג, ובכל הדברים האלה אני משתמש מהנקודה הניטרלית בוא נגיד.

תלמיד: אני כאילו עכשיו רוצה לנצל אותם כדי להשפיע לבורא?

כן. אבל יש כאן הרבה שאלות. כשאני מסתכל עליהם בצורה כזאת כדי לנצל אותם להשפיע לבורא, אני משתמש בהם באמת בעוצמה כמו שהם היו קודם בי, אלא ברגישות אחרת, בטעם אחר. אומרים שזה פי תר"ך פעמים, אני לא חושב שזה פי תר"ך פעמים. בואו ננסה, אפילו על הרעבון שלי, שאני עכשיו מרגיש, להסתכל עליו מהצד, מאיפה זה בא ולמה זה בא וכן הלאה. זה כבר מוריד מהעוצמה שזה שלי. אלא אם אני מגיע למצב ששלי ושלו זה היינו הך, יוצא שאני מקבל פי תר"ך פעמים. עוד יש נקודות שאנחנו צריכים [לברר], בהרגשה זה מסתדר יפה, עד שנקלט.

שאלה: בזמנו עשינו כמה תרגילים בעצתך, שנאכל ונחשוב על החברים ואז האוכל מאבד את הטעם, כאילו שאוכלים עפר.

כן.

תלמיד: מבחינה פיזיולוגית איך קורה דבר כזה?

אבל ראיתם שזה כך.

תלמיד: כן.

כי התענוג לא שייך לאוכל אלא לכמה שאתה משייך את זה לזה, אתה מחבר. אתה יכול לאכול לא יודע מה, חתיכת נייר, זה עניין אחר לגמרי. חומר זה חומר בעולם הזה, וזה שמחובר אליו תענוג זה דבר רוחני, אפילו בחפצים דעולם הזה. את זה עוד נלמד.

שאלה: אז יוצא בעצם שהצמצום זה כבר תחילת הראש, זה לא מסך ואור חוזר, אלא כבר בצמצום יש ראש?

לפני הצמצום, בהחלטה על סוג הצמצום.

תלמיד: בגלל זה הוא כותב שזה בעצם לא מטעם בושה, אלא מטעם רצון להוסיף דבקות במאציל הוא מצמצם את עצמו.

כן, יפה.

שאלה: אז מאיפה באה היכולת לפני הצמצום להעריך את הנותן, את התענוג שהוא רוצה לתת, מאיפה הוא יודע להבחין בדברים האלה כדי לצמצם?

מהבושה. "בושה" זאת לא סתם מילה, שאני מתבייש, אלא "בושה" זה נקרא הבחנה ביני לבינו באופן הפעולות, במהות הפעולות שלו ושלי.

תלמיד: אבל איך הוא מעריך? יש פה הערכה מדויקת.

כן, כי אני מקבל בכלים שהוא ברא בי, ואני מקבל ונהנה, ונהנה ממש. זאת אומרת, מרגיש את התענוג לעצמי, ויחד עם זה אני מרגיש את כל היחס שלו אלי. כאילו בחינת שורש ובחינת מלכות עכשיו נכללות יחד. ואז אני נמצא בסתירה מאוד גדולה מיחס המאציל ויחס הנאצל, זה מול זה.

תלמיד: אם הוא לא יצמצם מה הוא יודע שיקרה, מה מפחיד אותו?

הוא לא יכול, הוא יתפוצץ מהבושה. אני לא יודע מה יקרה אם הוא לא יעשה, הוא לא יכול לא לעשות. זה פשוט כל כך מתנגש, זה יותר גרוע מלצמצם את עצמו. וגם בצמצום אנחנו עוד צריכים לדבר על זה, האם הוא חייב לצמצם את עצמו או שהוא עושה את זה מתוך איזו התעלות, שרוצה להזדהות דווקא עם הבורא. גם אין כאן מילים.

שאלה: אם היה צמצום על בחינה ד', אז מה מטרת ההפצרה?

אם לא הייתה הפצרה, אז היה נשאר נברא אחר הצמצום שסגר את עצמו מהמאציל וזהו. "הפצרה" זה נקרא, שהמאציל נכנס דרך חלון, דרך דלת, דרך איזה חור בקיר, לא חשוב איפה, והוא בכל זאת חודר לתוך הנברא ומעורר בו רעב ותיאבון יותר גדולים מקודם, ובצורה אחרת. האור שעכשיו מופיע בנברא הוא אומר, אתה רוצה להשפיע, אתה רוצה לעשות לי טוב? בבקשה, תעשה את זה בכוונה על מנת להשפיע, לי לא חשוב, אבל תקבל, כי בלי זה לא יהיה קשר בינינו.

זאת אומרת, קבלת האור אחר כך על ידי המסך ואור חוזר היא אחרת ממה שהיה קודם. זה לא סתם אותו אור, אתה לא מדליק ומכבה את המנורה, אלא זה הכול כלפי הרצון לקבל של הנאצל שכל הזמן משתנה. ובהתאם לזה הוא עכשיו מרגיש תענוגים שונים לגמרי מקודם. אופן קבלת התענוגים משפיע על תענוגים עצמם.

תלמיד: אבל ברגע שיש צמצום זה לא מאפשר לנברא עכשיו להתחיל לעשות פעולות עצמאיות, להחליט אני מקבל, אני לא מקבל? זאת אומרת, כאילו ההפצרה באה להכשיל אותו.

אבל זאת לא המטרה שלו לעשות פעולות עצמאיות. מה זה עצמאיות, מה זה נקרא שהוא מקבל את האור הזה? אתה מקבל את האור הזה או בניתוק עם המקור או עם המקור בהתאם למקור, בהתאם לכך שאתה מזדהה, משתווה עם המקור. אני עכשיו מקבל רק את התענוג, אין דבר כזה, זה אצלנו בעולם הזה כשאנחנו נמצאים בניתוק, אבל בכל העולמות העליונים, שם יש לך קשר עם מקור האור.

תלמיד: הצמצום לא נותן לו יכולת להתחיל לקבוע את הקשר שלו עם אותו מקור?

כן.

תלמיד: אז בשביל מה צריך להפציר בו?

הנברא לא מסוגל לעשות שום תנועה בלי שהבורא מקדים אותו ומעורר אותו. הרצון לקבל לא יכול לעשות, הוא לא מיועד בכלל לעשות פעולות, לא יכול. אחרי שעשיתי צמצום, מה אני עכשיו עושה, הולך לקראת הבורא? מה זאת אומרת שאני מתקרב אליו, שאני עושה איזו פעולה, איך, עם מה אני עובד? מה אני יכול לעשות, מה נמצא בכלל ברשותי? בהתאם לכך שהאור משפיע עלי ומביא לי כל מיני הזדמנויות, לפי אותן ההזדמנויות שהוא מביא לי ולפי אותן ההחלטות שהוא מביא לי, לפי זה אני מחליט כביכול, ולפי זה אני אחר כך עובד. אם הבורא לא יבנה בי תפילה, אני לא יכול לבקש ולהתפלל. גם כתוב כך, שהבורא הוא מסדר את התפילה לנברא.

תלמיד: אז הנברא מגיב על מה שהבורא עושה לו כל הזמן?

כן.

תלמיד: אין שום דבר שבא מצד הנברא?

מצד הנברא?

תלמיד: גם הצמצום לא בא מצידו?

ודאי שלא, בעקיפין הכול עושה הבורא, אין עוד מלבדו.

תלמיד: אז מה הבריאה פה אם הוא עושה הכול?

מתי אנחנו מגלים את גילוי הבורא? כשאנחנו מגלים ש"ומלכותו בכל משלה", וכולי וכולי.

תלמיד: אז מה נשאר לנברא אם הבורא עושה הכול?

להיות בדבקות. דווקא על ידי הצמצום, דווקא על ידי הפעולות האלו, הנברא יכול להכין את עצמו למצב שהוא נותן לבורא לשלוט בו. אבל מפני שהוא עושה את זה נגד הרצון לקבל שלו כביכול, אז זה נקרא שהוא עושה, זה נקרא שהוא מכין, זה נקרא שהוא נעשה עצמאי.

תלמיד: אז בצמצום הוא קובע שהוא מסכים לשליטת הבורא עליו, הוא לא משנה את התגובה שלו מלהתמלאות ממילויים, עכשיו להתמלאות מיחס לנותן המילוי?

הוא עובר מפסים של תענוג ורצון לפסים של כוונות, כן. החמור שבצמצום שהוא אומר כך, אני רוצה שאתה תשלוט בי בצורה אידיאולוגית, לא בצורה רצונית.

שאלה: הבושה שמורגשת בד' דד', האם זה מורגש פעם אחת או שזה מורגש בכל דרגה ודרגה?

עד העולם הזה ומהעולם הזה בחזרה לאין סוף. אך ורק בעבודה על הבושה אנחנו מתקנים את עצמנו.

שאלה: בסעיף 165 בשלוש השורות הראשונות, בעל הסולם כותב על איך שנוצרת הבושה. אפשר להסביר עוד פעם איך התהליך הזה מתרחש מתוך מה שכתוב שם?

"ועכ"ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו", זאת המילה. כאן מילת המפתח. "נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה,"

זאת אומרת רעב ותאבון, על ידי סירוב להשתמש בהם, שאני מתעלה מעליהם ולא רוצה לקחת אותם בחשבון, כביכול הם לא קיימים אבל הם קיימים ונשארים, אז הם מקבלים צורה אחרת, צורה חדשה שהיא קבלה בעל מנת להשפיע. ומה אני צריך כאן להוסיף? "ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד." וכולי.

אז מה השאלה?

תלמיד: לא ברור איך זה נוצר. מה צריך להתחולל בתוכי שיש לי גם תאבון ואני גם רוצה לקבל את זה והכול נפלא, אבל פתאום אני אומר, "לא", כביכול אין בי את זה אבל אני יודע שזה קיים?

לא. לא שאין בי. אתה לא יכול להגיד שאין לי על רעב ותיאבון, כי את זה לא אתה קובע. אתה רוצה לקבוע רק את היחס שלך לזה, שאתה לא רוצה שזה יכוון אותך, שזה ישלוט עליך, שזה יקבע את הפעולות שלך. אתה רוצה שהפעולות שלך יקבעו את היחס, את מידת הדבקות עם בעל הבית, שבמידה שתהיה לי דבקות עם בעל הבית אז אני ארצה להפעיל את הרעב והתיאבון. ואז הבורא מסכים עם זה ונותן כזאת אפשרות.

זה דבר מאוד פשוט. אני יושב אצל חבר ואני מת מרעב ואני אומר, "אני לא אוכל. גם אם אני אמות אני לא אוכל, אלא רק שתהיה לי כוונה בעל מנת להשפיע". בצורה כזאת פשוטה. מה אפשר עוד לעשות? לא יודע. כל היתר צריכים להשתדל לראות איך זה מתגלגל עלינו.

שאלה: אז מה הפעולה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות כדי להראות לחבר שיש לנו את הכוונה להשפיע?

לעבוד לחיבור העשירייה. אין משהו שיכול להועיל יותר ולקרב אותנו במהירות ובקלות, רק זה, חיבור בעשירייה. כל אחד צריך להראות את זה לאחרים עד כמה הוא עובד על זה, וצריך לעורר באחרים את הרצון, את הדחף לזה, את הנטייה לזה ואתם תראו עד כמה זה פשוט יהפוך אתכם. לכן לומדים את זה עכשיו.

שאלה: איפה שאמרת שהתחתון מבקש מהעליון שהוא ישלוט בו, מבחינה אידיאולוגית עד כמה שאני מבין, הדבקות בחברים זה היסוד לצמצום במקרה שלנו. זה נכון?

כן. בלי שאנחנו מעוררים את העשירייה כה-ו-י-ה אנחנו לא יכולים לעשות שום פעולה רוחנית כי הכול מתרחש בתוך הה-ו-י-ה. זו חובה.

אתם יכולים להתנתק קצת מהרצון לקבל ולרחף שם במשהו, אבל לעשות פעולות תיקון אמיתיות זה רק בתוך החיבור בה-ו-י-ה.

שאלה: איך לבטא נכון את היחס בין הבורא לנברא, בין בעל הבית והאורח ביחסים בינינו בעשירייה?

זה דרך העשירייה. זה הכול. העשירייה המתוקנת, השלמה, הנמצאת בחיבור, היא מהווה לך את צורת הבורא. עד כמה שאתם לא מוצאים זה את זה ועד כמה שאתם שבורים ומנותקים, זאת צורת הבורא שבינתיים כך אתם מגלים.

אבל לפחות ככה לגלות ולא שלא לשים לב. לפחות כך, צער השכינה, לפחות להצטער על זה שלא מסוגלים. לצעוק ולבקש שיעשה, שיחבר ושיתגלה בתוך העשירייה שלנו. יש לזה המון פעולות, זה קבלת אורחים, אושפיזין, כל מה שאתה רוצה, זה הכול בתוך העשירייה.

שאלה: איך אני עושה חשבון חדש? זאת אומרת, את הכוח של הקבלה אני יכול לנתח אבל איך אני מנתח את כוח ההשפעה?

אם אנחנו מדברים בעשירייה אז אין בעיה. ברוחניות זה בכוונה על מנת להשפיע. אין כוח השפעה, כוח ההשפעה זה הבורא. אצלנו זה מתגלה רק בכוונה. זאת אומרת, אם אני משתמש ברצון לקבל שלי כביכול למען הזולת, ומה זה "למען הזולת"? עד כמה שאני מתחבר אליו אני כביכול משתמש למענו. אבל זה לא למענו, זה גם למעני, רק במידה שאני מתחבר אליו אז נקרא ב"על מנת להשפיע". האמת שהכול רק ציורים של הרצון לקבל, אנחנו לא יוצאים מהרצון לקבל שלנו.

שאלה: על איזה יחס מהעשירייה צריך להשתדל לעשות חשבון? כי הרי ביחס בין האורח לבעל הבית זה ברור וזאת דוגמה לזה שלא מרגישים את הכוח העליון, ולכן במקום זה יש את העשירייה. אז על איזה יחס צריך להתחשב?

אני לא מבין מה זה. אני צריך להתחשב בעשירייה עד כמה אני דואג לה שהיא תהיה מחוברת ומטופלת.

תלמיד: אנחנו אומרים שהצמצום הוא לא על הרצון לקבל אלא על הכוונה.

כן. איזו כוונה?

תלמיד: על מנת לקבל.

כן.

תלמיד: אז על איזה יחס מהבורא או דרך העשירייה, צריך לעשות צמצום?

אבל אין לי כאלו יחסים עם העשירייה שאני צריך לעשות עליהם צמצום. אני לא רוצה מהם כלום ולא רוצה לתת להם כלום. אני מגיע, יושב איתם, מדבר כמה משפטים במשך השיעור והולך לי. אז איזו קבלה, סירוב, צמצום, השפעה יש לי כאן? אין לי.

תלמיד: נכון. לכן אני שואל. אז משהו דומה לזה, איזה משחק כזה.

תעשו משחקים.

תלמיד: אבל אני לא יודע אם צריך, לכן אני שואל.

מה זה "אם צריך"? כל התהליך של החינוך והגדילה, זה רק על ידי משחק.

תלמיד: אז איזה משחק אפשר לעשות בעשירייה, כדי איכשהו להדמות למצב שאנחנו לומדים כאן?

את זה אתם צריכים למצוא. לדאוג למבנה של העשירייה. אתם לא הגעתם לעשירייה המקורית, לד' בחינות דאור ישר. איפה? תבדקו, תבנו את עצמכם ביחסים כאלו שיהיה לכם אכפת אם אתם מחוברים או לא, ושכל אחד גם ידאג לתת דוגמה לאחרים, לדאוג לזה, לעזור לחבר, להיות במקומו וכן הלאה.

זאת אומרת אני צריך להיות כלול מכולם, ואני צריך להיות במקום כל אחד ואחד. ורק אחרי שאני ממש רוצה להיות במקום כל חבר וחבר בעשירייה ולמלאות את המקומות שלו, את האחריות שלו בעשירייה, אחרי זה אני הופך להיות למלכות שיכולה להעלות את המ"ן וכך לדאוג לשלמות העשירייה. צריך כל הזמן לחשוב על זה. אין בחיים שלי דבר יותר חשוב, זאת הנשמה.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני מבין נכון, קודם כל צריך לבנות את העשירייה, ואחר כך כל מה שאנחנו לומדים עכשיו, כל היחסים האלו, יתבררו מתוך ההרגשה של העשירייה.

כן.

תלמיד: כרגע אין עם מי להתחשב, אין עם מי בכלל לעשות חשבונות כי זה לא מורגש.

כל החשבונות הם רק לחיבור בעשירייה. זהו. אין אחרת. זה הדבר החשוב.

תלמיד: איזה חשבון נכון?

החשבון הנכון הוא שאנחנו יכולים להיות כל אחד במקום כולם בעשירייה. מוכנים למלאות את המקום של כל אחד, לעזור לכל אחד, לא לתת לאף אחד, לעורר את מצב הרוח, לעורר את הביטחון, את התקווה, הכול.

שאלה: אם יש אורח ובעל הבית אז איכשהו ברור שהאורח צריך לקבל את מה שבעל הבית נותן ופשוט לא לשכוח אותו. לשים את החשיבות של בעל הבית מעל הבטן שלו.

כן. זה כבר צמצום.

תלמיד: נכון. בעשירייה זה נורא מבלבל, מה אני צריך לקבל לתוך הבטן שלי מהעשירייה ולא לשכוח אותם כשהם נותנים לי?

לא, אני לא מדבר על זה. אף אחד לא מקבל מהשני במה שאתה חושב למלאות את עצמו. אני דואג להיות מחובר אליהם, להשפיע להם כמה שהם צריכים את כוחות החיבור.

תלמיד: זה לא קשור לבעל הבית והאורח בינתיים.

לא, בינינו. אחרת אנחנו נתבלבל. אני, ואורח ובעל הבית, מי זה האורח, אני או הקבוצה? לא. אני רק דואג לחיבור של עשרה חברים. למה, בשביל מה? עוד קצת קדימה.

שאלה: מה זה להיות במקום החבר?

להיות במקום החבר, זה אם יש לו איזה תפקיד בעשירייה, לא גשמי, זה מילא, זה לא פשוט אולי דווקא, אז אני מוכן לעזור, אני מוכן להיות במקומו, אני מוכן למלאות אותו מאמץ לקשר בין כולם, מה שהוא צריך לעשות, אני מסוגל. בקיצור להיות אחראי על כל העשירייה, כל אחד ואחד חייב. על החיבור בין כולם.

תלמיד: איזה תפקיד יש לחבר שאני צריך למלא?

לחבר את כולם יחד. אני צריך לדאוג גם עבור עצמי וגם עבורו, וגם עבור כולם. כך כל אחד ואחד מגיע גם לכתר וגם למלכות, ואז כולנו נכללים זה מזה.

קריין: עמוד 166, טור א', אות י"ט.

אות י"ט

"כי הגם שביארנו שג' בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי"ד לבדה נחשבת לכלי, כנ"ל באות ה'. עכ"ז מתוך שג' בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי"ד, באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה, ואח"כ בחי"ג העבה יותר מבחי"ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי"ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד' בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה' בחינות הקבלה הכלולות בבחי"ד, ונק' ג"כ בשמות הע"ס כח"ב תו"מ הכלולות בבחי"ד, כי הד' בחינות הם חו"ב תו"מ כנ"ל באות ה'. והשורש נקרא כתר."

סדנה

מה אומר בחינת שורש, א', ב', ג,' ד', כל הבחינות במידת הקבלה שבה? יש בחינה ב', נגיד שזה בחינת השפעה או לא? למה הוא כותב גם עליה? "ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה". למה, למה כל הבחינות הן כל אחת יותר מחברתה מבחינת הקבלה? יש שם גם דהשפעה או לא?

*

כשבחינה ב' משפיעה, היא מקבלת יותר תענוג בזה שהיא משפיעה מבחינה א'? כאילו כן. זאת אומרת זו צורת קבלת התענוג.

אם כך למה אנחנו אומרים שבחינה ב' היא שורש לבחינה ד'? היא כולה להשפיע, ובחינה ד' היא כולה לקבל. בגלל שצורת ההשפעה שבבחינה ב' זה בעצם צורת הקבלה. אני לא מקבל ובזה אני מרגיש תענוג. והתענוג שלי, בבחינה ב', הוא יותר גדול מהתענוג שלי בבחינה א'.

כשאני בא אליך ואתה מביא לי איזו צלחת יפה מאוד, כל מיני דברים, ואני לא אוכל, אני מקבל יותר תענוג מזה שאני לא אוכֶל ממה שאני אוכָל אצלך. אני שוקל זה כנגד זה. זאת אומרת, בחינה ב' לא מבטאה את הרצון להשפיע. רק מסך ואור חוזר מבטא את הרצון להשפיע.

שאלה: זה לא שהיא שורש לד' עצמה, היא שורש לד' כבר אחרי הרגשת הבושה והצמצום. היא שורש לפעולת ההחלטה שד' עושה.

כן, היא שורש לזה שלא הפעולה היא הקובעת את מהות היחס אלא הכוונה. זאת אומרת לקבל או להשפיע אין שום בעיה, וזה בחינה ב' ובחינה ד' מראים לנו, ובחינה א' ובחינה ב'. לא עניין של לקבל או להשפיע, אלא הכוונה. יכול להיות שאתה מקבל ובזה אתה משפיע, ויכול להיות שאתה לא מקבל ובזה אתה מקבל.

שאלה: זאת אומרת, השורש של הצמצום הוא בגלל שיש את הזיכרון מב', מה שעשינו מא' לב'?

ודאי. צמצום זה בכלל תוצאה מכל הבחינות. זאת אומרת, שהוא כבר מבין שלא הפעולה עצמה, קיבלתי, לא קיבלתי, הוא עושה חשבון עם היחס.

תלמיד: אז אחרי הבושה הוא נזכר שיש פתרון במשהו שכבר עשיתי.

זה עוד לפני הצמצום. סך הכול מכל ד' הבחינות שהן עכשיו מופיעות בבחינה ד', סך הכול מהם נעשה צמצום.

תלמיד: כשאמרת לפני זה שב' וד' קשורות, זה מסתדר רק בחלק של הצמצום. כי ד' מקבלת וב' משפיעה?

שתיהן מקבלות. שתיהן מקבלות, זה מה שאני הסבתי את תשומת הלב שלכם. תראה איך הוא מדגיש כל פעם יותר ויותר, "באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה" וכן הלאה. הם כבר לא ד' בחינות דאור ישר, הם כבר ד' בחינות שבבחינה ד'.

אות י"ט

"כי הגם שביארנו שג' בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי"ד לבדה נחשבת לכלי, כנ"ל באות ה'. עכ"ז מתוך שג' בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי"ד, באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה, ואח"כ בחי"ג העבה יותר מבחי"ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי"ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד' בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה' בחינות הקבלה הכלולות בבחי"ד, ונק' ג"כ בשמות הע"ס כח"ב תו"מ הכלולות בבחי"ד, כי הד' בחינות הם חו"ב תו"מ כנ"ל באות ה'. והשורש נקרא כתר."

(סוף השיעור)