שיעור בוקר 22.03.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

פסח - קטעים נבחרים מן המקורות

פסח הוא מצב מיוחד שבו האדם עובר, פוסח, עושה צעד קדימה מהעולם הגשמי לעולם הרוחני, המעבר הזה נקרא "פסח". אנחנו עומדים ממש במעבר הזה, יש כאלה שקצת לפניו, יש כאלה שכבר נמצאים במעבר בין שני העולמות האלה, ויש כאלה שכבר כמעט ועברו את המעבר הזה, מהעולם הזה לעולם הרוחני. אנחנו חוגגים את החג הזה כי הוא הדבר הכי חשוב. לכן אנחנו צריכים להגיד על כל מעשה השפעה "זכר ליציאת מצרים". למה? כי בזכות זה שיצאנו מעל מנת לקבל, מהרצון לקבל, אנחנו נמצאים עכשיו ברצון להשפיע, וזו בשבילנו נקודת המוצא הכי חשובה.

צריכים כל הזמן לראות איפה אנחנו נמצאים, באיזה תכונות, מחשבות, כוונות ופעולות. או שאנחנו עדיין נמצאים במצרים, או שרוצים להיות במעבר, או שאולי כבר נמצאים מעבר לזה. לתאר את הדברים האלה, לדמיין את הדברים האלה, לבדוק כל הזמן את עצמנו איפה אנחנו נמצאים, זה באמת מאוד חשוב. הגענו למצב שיש בינינו עוצמה גדולה מאוד במחשבות וברצונות שלנו ואנחנו באמת נמשכים קדימה. מיום ליום אנחנו מקבלים מהבורא כוחות חדשים, הכְוונות חדשות, רואים ומרגישים איך הבורא מושך אותנו ממש קדימה, נותן לנו להרגיש כל יום משהו חדש, והעיקר כאן שנגלה ונממש את זה בתוך החיבור בינינו.

עוצמת החיבור בינינו היא בעצם אותה המדידה האמיתית הנכונה שחייבת כאן להראות לנו איך אנחנו מתקדמים. לכן אנחנו כל פעם צריכים לשאול, לראות, לבדוק, למדוד עד כמה אנחנו מרגישים שהשתוקקויות שלנו, הנטיות שלנו כולן מושכות אותנו קדימה לחיבור. כשנגיע לחיבור הראשון סימן שיצאנו ממצרים. זו הנקודה הקרובה שאליה אנחנו צריכים להגיע, הרגשת החיבור בינינו, בין כל חברי "בני ברוך", גברים, נשים. כמו שמסופר בסיפור "יציאת מצרים" שכולם יוצאים ממצרים, כל מי שרוצה, כל מי שנקרא "בני ישראל", מכוון לבורא, ישר אל, ישראל, כולם יוצאים.

נקווה שממש כולנו נרגיש את זה. גם ביציאת מצרים כתוב שלא כולם היו באותה רמה אלא כל אחד לפי שורש נשמתו, ככל שיכול היה לפתח את עצמו ולהיות דבוק באחרים, אבל מידת הדבקות של האדם בחברים מקנה לו את היכולת לצאת עם כולם, אפילו תינוק. מה זה "תינוק"? תינוק הוא מי שלא יכול לפתח יותר מהרצון הקטן ביותר שלו כדי להתכלל, להיות בכולם, זה מה שהוא מסוגל, יותר מזה הוא לא מבין, לא מרגיש, אין לו שכל ורגש ליותר, אבל הוא יודע שאם הוא הולך עם כולם כמו ילד שדבוק בגדול, אז הוא יוצא. כך אנחנו צריכים להיות עוד ועוד צמודים זה לזה ואז נצא כולנו, אף אחד לא יישאר.

יציאת מצרים היא העברת הפרסה מהרצון שכולו לקבל, עולם של קבלה, לעולם של השפעה, לרצון שכולו להשפיע. עדיין רצון קטן שכולו להשפיע, אבל הוא כבר רצון ונמצא באדם, והאדם כבר מתחיל להרגיש כמה הוא מתעלה מעל הרצון לקבל וכמה הוא מסוגל להשקיע ולבנות את עצמו בעל מנת להשפיע, וודאי שזה על ידי המאור המחזיר למוטב שמאיר עלינו, וכך נתקדם. יש בזה הרבה פרטים, התורה מספרת על זה, אפשר לקרוא את הסיפור הזה בתורה ולראות איך זה להיות לקרות איתנו בשתי הפעולות - בחיבור בינינו ובנטייה לגילוי הבורא. החיבור בינינו הוא אותו הכלי שבו צריכה להתרחש יציאת מצרים, וגילוי הבורא הוא אותו המילוי, אותו האור שצריך להתגלות בתוך הכלי.

נדבר על זה עוד ועוד, ונפרש את זה יותר. תשתדלו לקרוא את הפסוקים האלו וכך נתקדם. אנחנו נמצאים במצב שבהחלט קרובים ליציאה מהאגו שלנו לחיבור בינינו ובו נגלה את מהות המציאות העליונה.

שאלה: נקודת החיבור הקרובה, הראשונה בינינו, שבה כולם שווים, גברים, נשים, כל הקבוצה שלנו יוצאת לרוחניות, האם תוכל לתאר אותה עוד קצת? איך אפשר לתאר אותה לעצמנו, לקרב אותה?

אנחנו יכולים לתאר אותה כחיבור בינינו, גברים, נשים, קטנים, גדולים, חדשים וותיקים שכולנו נמשכים. אנחנו גם רואים לפי הסיפור שמספרים לנו המקובלים, שכל היציאה הזו קורית לכולם. למה זה צריך להיות לכולם? למה בן אדם שרק עכשיו הגיע גם יוצא ממצרים? למה נשים כמו גברים? מפני שמחוברים. ככל שכל אחד מסוגל, ככל שמלמעלה הבורא נותן לו רצון לקבל, כל מיני תכונות, אם האדם משתדל בכל כוחו במשהו להיות מחובר עם האחרים, הוא מתחיל לגלות שדווקא בחיבור שלו עם החברים, עם כולם, עם כל בני ברוך העולמי, כשמגלה את לבו, לא שומר על הלב אלא פותח אותו, הוא יכול לגלות שם את כולם. ולקבל את כולם כמו את עצמו זה נקרא "יציאת מצרים", זה נקרא מעבר מאני לאנחנו.

שאלה: מה זה אומר שאני אפתח את ליבי ביחסי לקבוצה?

לפתוח את הלב זה נקרא שאני אבטל את המחסום שיש לי להרגיש את הזולת, ואתחיל להרגיש את הזולת כמו שאת עצמי. זה קשה מאוד לתאר למי שלא הגיע לזה, אבל זה מה שצריך לקרות. אנחנו לא יכולים לראות את זה על בני האדם מבחוץ.

יש בינינו שכבר נמצאים בפתיחת הלב ויש שנמצאים קרובים לזה. אבל כולנו צריכים להתחבר בינינו, אלו שכבר הצליחו ואלה שמשתדלים ולא כל כך מצליחים ואלו שלא כל כך משתדלים - אבל כולנו יחד נתקדם ליציאה הכללית.

אנחנו עכשיו כמו קבוצת ישר-אל שיוצאת ממצרים, ועכשיו כן יכולים לחבק את כל החברים שלנו והחברות ולתת לכולם מקום וכוח לעלות לדרגת החיבור הראשונה הפנימית שנקראת "יציאת מצרים" – כי הכול מתבטא כלפיי החיבור.

שאלה: אני מנסה לפתוח את הלב בעשירייה, אבל אני מרגיש שאתה מדבר על מצב מפותח יותר, שבו אני צריך לעשות את זה כלפיי הכלי העולמי.

כן. אנחנו צריכים עכשיו לחשוב על כול הכלי העולמי שלנו, כי יש לנו כל כך הרבה חברים, ואנחנו אפילו לא יודעים כמה ולא יכולים לתאר לעצמנו עד כמה שאנחנו באמת אלפים אלפים בכל העולם, וזו עוצמה מאוד גדולה, כוח מאוד גדול, ו"איש את רעהו יעזורו",

אם אנחנו נחשוב על החיבור של כולנו יחד, אז החיבור הזה בהחלט ייתן לנו דחף מספיק בפנייה לבורא ואנחנו נזכה ליחס שלו אלינו שיקרב אותנו, שימשוך אותנו אליו. זאת אומרת שייתן לנו כוחות השפעה, ואז בכוחות ההשפעה האלה אנחנו נתחבר יחד כולנו והרגשת החיבור בינינו תקרא שאנחנו יוצאים ממצרים.

שעבוד מצרים זה כאשר אנחנו לא מסוגלים להתחבר, ויציאה ממצרים, מגלות מצרים, זו גאולה. "גלות" - זה כשלא מסוגלים להתחבר, וההבדל בין גלות לגאולה זו האות אלף, אלופו של עולם, כשהבורא מתגלה ובזה אנחנו מתחברים בינינו.

שאלה: כדי שנצא ממצריים, אנחנו צריכים לבקש מהבורא את החיסרון, כדי שיחזק את החיסרון שלנו? איך עושים את זה?

רק בכך שאנחנו חושבים על זה, מתארים את זה לעצמנו כמה שיותר נכון, קרוב בלב ומבקשים יחד. מעבר המחסום הוא "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". זאת אומרת אנחנו רוצים להתחבר ולא מסוגלים ואז צועקים לבורא והבורא עושה את החיבור.

מעבר המחסום זה מעבר מהניתוק שאנחנו מרגישים בינינו אבל לא מסוגלים להתחבר. הבורא נותן לנו אפשרות להתחבר ובחיבור אנחנו מתחילים להרגיש משהו מהכלי של האדם הראשון.

שאלה: מה הקשר בין שכינה, הכלי המשותף שלנו, והתיקון שלנו ביציאה ממצריים?

שכינה זה כשאנחנו ביחד רוצים לקיים רצון המשותף שבו יש נטייה משותפת בינינו להיות כולנו ברצון אחד. וכשנגלה נטייה כזאת גדולה, כל אחד לאחרים, אז ברצון הזה, בתוך החיבור הזה מתגלה הבורא. והכלי, היינו הרצונות שלנו יהיו בנטייה לחיבור ויהיו מתאימים לאור ההשפעה שמתלבש בהם.

תלמיד: אנחנו הרי יוצאים כולם ביחד.

זה אחר כך, בינתיים אנחנו לא מחוברים לפני היציאה ולכן אנחנו צריכים כל אחד כמה שהוא מסוגל להיות בנטייה לחיבור עם כולם. ובנטייה הזאת כל אחד מוסיף תפילה מעצמו ותפילה עבור האחרים. מעצמו - שהבורא ייתן לו כוח להימשך לחיבור עם כולם ונטייה עבור האחרים.

כשהבורא ייתן לכולם רצון להיות בנטייה להיות מחוברים עם כולם, אז התפילה הפרטית והתפילה הכללית יהיו אותה תפילה. ואם כך נבקש כולנו, אז ודאי שנזכה לתגובה משמיים.

תלמיד: בסופו של דבר כל אחד מבקש על כולם שהבורא ישחרר את כולם ממצריים.

ודאי. כי אנחנו רוצים בזה לקיים את רצון הבורא ורצון הבורא הוא עבור כולם.

שאלה: אנחנו יודעים שיוצאים לא כבודדים אלא כעם. מה זה אומר ש"בני ברוך" הופכים להיות עם? מהי ההרגשה הרוחנית הזאת?

אנחנו לא עם? אנחנו דווקא עם, אנחנו נציגים של כל אומות העולם. הבורא אסף אותנו מכל האנושות, כולם נמצאים בינינו וזה נקרא "עם ישראל".

"עם" – זו קבוצה, מסה, שמשתוקקת לבורא ומכוונת ישר-אל. כל אחד מהמקום שלו, מהתכונות שלו, מהרצונות, מהיסטוריה שלו, אבל כולנו רוצים להתחבר בינינו ובבורא ולכן זה נקרא "ישר-אל". גם לפי ההיסטוריה עשינו את הפעולות האלה בבבל, כשיצאנו מבין כל העמים שהיו אז בבבל, שהייתה מרכז ציוויליזציית העולם, וגם עכשיו אנחנו כך סביב העולם.

תלמיד: כרגע אנחנו מרגישים את ההבדלים בינינו כי כל אחד מגיע ממקום אחר, למרות שהנטייה אחת. יש דרך להתקרב להרגשה, למונח הכללי של מה זה "בני ברוך" הרוחני, העם החדש שייוולד?

אנחנו צריכים להשתוקק. יש בכל אחד ודאי יסוד משלו, נטייה מסוגו והתיאור של היציאה והגאולה והחיבור בינינו שבו מתגלה הבורא, העולם העליון, העולם הרוחני, המציאות הנצחית. כל אחד יכול עכשיו לתאר את זה לפי הפנטזיות שלו, לפי הטבע שלו, אבל אם נמשכים לזה, אז האור העליון משפיע לפי הנטייה לחיבור והוא בעצמו נותן נטייה לחיבור. ובנטייה לחיבור מתחילים לגלות מה זה נקרא בדיוק מושג ה"יציאה" - יציאה מפירוד לחיבור.

אנחנו לא יודעים מה זה חיבור בדיוק. בעולם שלנו במצבנו אי אפשר לתאר את זה, אבל לאט לאט זה יתגלה יותר ויותר כתוצאה מהמאמצים וזה לפנינו וקרוב. אז נעשה מאמצים ותראו. אתם צריכים לדרוש מיום ליום שזה יתגלה עוד ועוד ברגש ובהבנה וכך זה יהיה. תשתדלו סביב זה להיות כל הזמן, זה הזמן הרצוי מאוד לזה וראוי.

שאלה: ביציאה מהגלות, אנחנו צריכים כבר להיות מחוברים בשביל לצאת ממצריים או שמספיק שכולנו רוצים את אותה מטרה, אבל עדיין לא הגענו אליה?

לאו דווקא שאנחנו מחוברים, ואז אנחנו יוצאים. אנחנו לא יוצאים פיזית, אנחנו יוצאים מפירוד לחיבור, ובהתאם לעוצמת החיבור שנגלה, אנחנו מגלים את הבורא. כתוב שהבורא הולך לפנינו בלילה כעמוד אש, ביום כעמוד עשן¹. אז בעצם אנחנו צריכים לראות את עצמנו כנמשכים אחרי הבורא שזה כוח אחד יחיד מיוחד, שמתגלה במצב החיבור בינינו, אחרת אין בורא, וצריך לראות לפנינו את עצמנו מחוברים גם ביום וגם בלילה.

זאת אומרת גם כשאנחנו מבינים, מרגישים משהו, וגם כשאנחנו מבולבלים ורחוקים. לא חשוב באיזו צורה, אנחנו צריכים כל הזמן לתאר לעצמנו שאנחנו הולכים אחרי הבורא. הבורא זה כוח האיחוד שלנו, החיבור שלנו, ומתוך המאמצים יהיה לנו יותר ויותר ברור מה אנחנו עושים.

העיקר ההרגשה, שנתחיל להרגיש קרובים בלבבות שלנו, ברגשות שלנו. את הרגשות לא צריך כל כך למיין ולהבין, כי רגש זה רגש, ברגש אין שכל. רק להרגיש שאנחנו נמצאים בלב אחד כמה שיותר. השלבים האלה יתגלגלו אלינו, בקרוב נתחיל להרגיש את התהליכים האלו, שאנו בהחלט יוצאים מפירוד, ונכנסים לאיחוד, ובאיחוד בינינו מתגלה הבורא. שהעולם הרוחני מתגלה בלב אחד.

שאלה: נניח שיוצאת ממצרים כמות של אנשים, מה זה משנה בעולם למחרת או בכלל? מה ישתנה חוץ מאשר לקבוצה הזאת?

קודם כל השאלה במקום. אנחנו רואים שבעולם שלנו אין כוח אחד שמחבר את כולם, ובעצם לזה העולם מאוד זקוק. תראו מה קורה בעולם בכל הרמות. כמו שכותב בעל הסולם אנחנו באמת נמצאים בסכנה של מלחמת עולם. לכן ככל שנביא לעולם את כוח החיבור, בכך נביא לעולם כוח כנגד המלחמות, כנגד הבעיות הפרטיות והכלליות.

האנושות בעצם מצפה שזה יקרה. היא לא מצפה לזה מאיתנו כי אנחנו נמצאים בהסתרה, בינתיים אנו נמצאים באותו חלק אגואיסטי של המציאות. אבל ברגע שאנחנו נצא מהגלות לגאולה ונהיה מהצד השני של המציאות, בעל מנת להשפיע, בעולם הרוחני, "אז יאמרו בגויים הגדיל אדוני לעשות עם אלה"². זאת אומרת, אנחנו נרגיש איך היחס אלינו משתנה, מכולם, וכולם יתחילו לגלות, יתחילו איכשהו לשים לב שיש בעולם שלנו קבוצה שנקראת "עם ה'".

שיש בינינו בעולם איזו מהות חדשה, שמצד אחד קשורה לעולם שלנו, לגשמיות, ומצד שני יש בה כוח רוחני. והקבוצה הזאת יכולה להיות כדוגמא, כמושכת את כל העולם לאותו המקום. זה התפקיד שלנו. שנצא מהגלות, ונגיע לגאולה, שהבורא יהיה בינינו, אז נוכל לתת דוגמא לכולם. כך העולם שלנו יוכל להכין את עצמו ולעלות גם הוא עלייה רוחנית.

הם לא צריכים לעבור את אותם השלבים שאנחנו עברנו, הם פשוט מתחברים איתנו והולכים אחרינו. בעל הסולם כותב על זה, ונלמד איך לעשות את הדברים האלה. הכול לפנינו ובקרוב. לכן אני ממליץ לכולם תשקיעו בזה כוח, זמן, תשומת לב וזה יסתדר. אנו נמצאים במצב הנכון, בזמן הנכון, יש לנו חברים מאוד מסורים, קרובים ביניהם בדרך, וראויים לעלייה הרוחנית.

שאלה: ההבחנה הזאת של לא להשאיר אף אחד מאחור. איך זה עובד? מה זה נקרא בדיוק שלא משאירים אף אחד מאחור ביציאה?

כך כתוב בתורה, משה אומר אני לא משאיר אף פרסה במצרים. פרסה זה בדיוק אותו הגבול שעוברים מהעולמות הגשמיים לעולם הרוחני. אז מה אנחנו צריכים לעשות? אנחנו צריכים פשוט לגרום לחיבור כזה בינינו, שאנחנו נסחוב את כולם.

אפילו את אלו שלא היו איתנו במשך כל הזמן, גם הם יתחברו, אנחנו לא זורקים אף אחד, מי שרוצה לצאת איתנו, בבקשה שיצא. אומנם כתוב שאחרי שיצאנו ממצרים הם עשו בעיות. זה כלפי הרצונות הפנימיים שלנו שלא תיקנו בצורה מספקת, וגם כביכול כלפי בני אדם, יש ויש. אבל אנחנו צריכים לדאוג שכל אחד שיכול לצאת, ייצא.

תלמיד: אבל אמרת שהיציאה זו דווקא הבחנה בין היציאה מפירוד לחיבור.

כל אחד ככל שהוא נכלל בזה הוא משתדל ויוצא. זה לא דבר שאנחנו יכולים בדיוק לחתוך.

תלמיד: אז מה יוצא? כי נשמע כאילו בסופו של דבר חברים, חברות שיש להם השתוקקות לבורא, הם אלה שיוצאים, ופה באותה נשימה אתה אומר שכאילו אנחנו יוצאים דרך איזו הבחנה מפירוד לחיבור.

כן.

תלמיד: איך להתייחס לזה?

אבל בהבחנות האלו יש לך הרבה דרגות ומצבים. לא חשוב, לכל אחד שנמצא בדרך יש יכולת, הזדמנות לצאת ממצרים שלו, ולהתחבר עם כולם.

תלמיד: ומה זו הפעולה של לפתוח את הלב ולהכניס את כל הכלי העולמי בתוכו, שאתה פותח את הלב, ואתה מתחיל לגלות שכל החברים שם?

אנחנו בנינו משהו, בעזרת ה', ודאי שהבורא עשה זאת עלינו, אין עוד קבוצה כדוגמתה במציאות של העולם שלנו. אין עוד קבוצה שכוללת כל כך הרבה אנשים שונים לגמרי, זרים לגמרי ומחוברים בכל זאת, על ידי הבורא. ודאי שזה לא אני, אלא הבורא שמכוון אותנו ומקרב אותנו זה אל זה.

אנחנו מוכנים להיות אותה הקבוצה שבאמת בפעם הראשונה בהיסטוריה עושה מעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. אני מאוד מקווה שזה יקרה לנו בקרוב, הכול תלוי במאמץ המשותף בינינו.

תלמיד: מה לעשות כדי לפתוח את הלב?

לחשוב על זה כל הזמן, להתכלל בחברים, ולהכניע את עצמו כלפי כל הכלי הכללי. כשאני שומע איך אתם מדברים ביניכם במשך היום, אני מאוד מתפעל מזה, זה עוזר גם לי להיות מחובר אליכם ולעלות עוד ועוד. להיות יותר קרובים אליכם, ולהיות יותר קרובים לבורא. אני ממש מרגיש שבתוך הלבבות שלכם נמצא הבורא ומצפה שאני בצורה כזאת אתקרב אליו.

תלמיד: אז מה הבדיקה שכל חבר צריך לעשות כדי לראות שהלב נפתח?

זה תלוי באופי האדם. יש כאלה שמדברים על זה יפה, יש כאלה ששותקים. אבל בסופו של דבר הנטייה הפנימית שמתגלה בלבבות היא החשובה ביותר. לא שדווקא זה צריך להיות בשקט.

אבל הנטייה הפנימית לא שייכת לכמה האדם מדבר או לא, אם הוא יודע לשיר או לא, הכול תלוי בפתיחת הלב, ולא רואים את זה לפי התכונות החיצוניות שלו.

צריכים להשתדל להרגיש איך הלב שלי בכל יום נפתח יותר. זה לא יכול להיות לפי מה שנראה, כי אי אפשר לראות את זה. אני חושב שאני דוגמה לזה, כי אני לא יכול להביע לפי פעולות חיצוניות את מה שיש בי, אני לא בנוי לזה.

תלמיד: כי יש רצון מאוד חזק עוד יותר להתחבר בינינו, עוד יותר לפתוח את הלב, אבל לא ברור איך לממש את הרצון הזה עד הסוף, כדי שזה יקרה.

אם נחשוב על זה יותר, ונתאר יותר שהמחסום, הפרסה נמצא דווקא בחיבור בינינו ואם אני יכול לעבור מהחלק שלי לחלק של החבר, ולבטל את הגבול שבינינו, זה בעצם המעבר מגשמיות לרוחניות.

כי זה מה שהעולם מאוד מאוד צריך, ויצטרך יותר. חלילה, אם לא נעשה את זה במצב של היום, אז כמו שכותב בעל הסולם, אפשר להגיע למלחמת עולם, ואז נהיה יותר לחוצים, וכך נתקדם.

שאלה: איך אנחנו יודעים שעשינו את החיבור ההכרחי והנכון? ואיך אנחנו יודעים שהוא הצליח?

אם החיבור מצליח, אז אנחנו מרגישים שכולנו נמצאים בלב אחד. אלו מילים פורמליות. אבל גם לפני זה אנחנו מרגישים שאנחנו קרובים יותר זה לזה, שאנחנו חייבים להתחבר ועדיין לא מסוגלים. זה לא קורה בבת אחת. תהליך היציאה מהאגו שלנו לחיבור בינינו הוא תהליך הדרגתי, ואנחנו יכולים לראות בו כל מיני אופנים, איך אנחנו מתנתקים מהאני שלנו ואיך אנחנו מתחילים להרגיש את החיבור בינינו בצורה יותר מוחשית, רגישה. אנחנו גם נדבר על זה בצורה יותר רגישה, יותר פנימית, כי ככה זה, אי אפשר לדבר על זה, אין כל כך מילים פורמליות, אלו מילים ששייכות לרגש. "כי כל הלבבות דורש ה'".³

שאלה: מהי תפילה משותפת מתוך לב העשירייה?

אנחנו משתדלים להתחבר בינינו ברצון אחד ככל שמסוגלים, מתארים שאנחנו נמצאים ברצון אחד, בלב אחד. מהרצון האחד המחובר מכולם אנחנו צועקים, ובאותו רצון מצפים לתגובה, לתשובה מהבורא, שיחבר את הלבבות שלנו, את הרצונות שלנו עד כדי כך שיתגלה.

שיתגלה בצורה שהוא יוכל להופיע ולהביע את עצמו גם בריחוק וגם בחיבור. כמו שאנחנו רואים בטכניקה, בכל דבר, שצריך להיות דבר והיפוכו, "כיתרון אור מתוך החושך". כי אנחנו לא יכולים לראות משהו אם אין בו צורות של חושך, צל ואור. ולכן בחיבור ההפכים האלה הנברא יכול לגלות את הבורא ואת פעולות ההשפעה. כך אנחנו נגלה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להרגיש כל יום שאנחנו מתקרבים זה לזה. אצלנו זה משתנה מפעם לפעם. יום אחד יש בינינו התקרבות וביום אחר מורגשת דחייה. מה זה אומר לגבי התהליך?

התהליך הוא כך בדיוק צריך להיות. השילוב בין אור לחושך, דחייה לעומת קירוב, זה מה שצריך להיות. ואנחנו צריכים מעל זה לעבוד ולחבר את כל המצבים האלה לתהליך אחד. לתלות אותם בבורא ולהתחבר גם בחושך וגם באור וכך להתקדם.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים אומץ להיכנס לחיבור ולפתוח את הלב. מה זה אותו אומץ?

האומץ הוא לפתוח את הלב. תנסו לפתוח ותראו כמה הוא לא נפתח, ואז "איש את רעהו יעזורו". כל החברים יכולים לבוא לכל אחד ואחד ולעזור לו לפתוח את הלב. תנסו לתאר את זה ותנסו לבצע.

שאלה: איזה סגנון ואווירה רצויים בעשירייה כדי לצאת ממצרים? יש שתי גישות - אלו שמזכירים כמה רע במצרים, כמה העולם הזה לא טוב והרצון לקבל דוחה ומפריע, והגישה האחרת היא לדבר על גדלות החברים, גדלות הבורא, אהבת החברים וכמה הבורא הכין לנו אהבה וטוב.

אנחנו צריכים לחבר את כל המצבים בין חברי העשירייה, ולכוון אותם לנקודת החיבור בינינו, ששם יש אור וחושך, דחייה ונטייה לחיבור, ומעל זה תפילה לבורא.

שאלה: אתה חוזר ואומר לנו שאנחנו צריכים לתאר לעצמנו, ויש בנו כוח דמיון שהוא עוצמתי. כשאנחנו משתמשים בדמיון אנחנו רואים תוצאות עוצמתיות, אבל אנחנו לא עושים את זה מספיק. אתה יכול להסביר איך לעשות את זה בעשירייה או בכלי העולמי?

אני לא יכול להביע את זה. תשאל חברים ואולי הם יוכלו לתת לך דוגמאות.

תלמיד: אנחנו מדברים בינינו איך היינו רוצים שהעתיד יהיה, איך אנחנו מתארים לעצמנו חברה אוטופית מושלמת, ומה האנושות תרגיש כשנהיה מחוברים. האם זה עוזר לנו לדון בזה ולכוון לזה? נראה לי שאם עושים זאת, אז אנחנו מכוונים למשהו שכולם מסכימים לו. אני מנסה להבין איך לגשת לזה בצורה הטובה ביותר.

זה לא כל כך חשוב עד כמה אנחנו דומים, אלא כמה אנחנו רוצים להיות מחוברים בבורא. אנחנו ממש מנותקים, שונים, אבל רוצים להתחבר בבורא. כל אחד רוצה מליבו להיות מחובר לאחרים בוויתור ובביטול, כדי להיות מחובר עם כולם בבורא. הבורא הוא בעצם הכולל שאנחנו צריכים להגיע אליו.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים לתאר שאנחנו בתפילה אחת בלב אחד, אתה אומר את זה הרבה, כאילו שזה איזה מושג או מנטרה, "תארו את עצמכם כמחוברים". אבל קשה לעשות את ההנחיה הזו.

זה קשה מפני שאנחנו לא מגדילים קנאה, שאני מסתכל על החברים שלי ואני מקנא בהם, מסתכל עליהם ורוצה לקנא. מקנא בהם עד כמה הם עוזרים ותומכים זה בזה, ואני לא כמוהם, יש לי לב אבן. ואז אני שמסתכל עליהם, ממש מרגיש שאני מצטער שהם יותר קרובים זה אל זה, יותר תומכים זה בזה, יותר חושבים זה על זה, יש ביניהם איזו קרבה ואני לא כמוהם, ביני לבינם יש איזה בידוד.

צר לי מצד אחד, מצד אחר מה אני יכול לעשות? על זה אני צריך לתת תפילה. ממש כל הזמן להצטער שאני לא מחובר כמוהם, ולפנות לבורא שייתן לי יכולת להתחבר כמו שהם ביניהם, זאת בעצם הפעולה העיקרית שצריכה להיות כאן. במידה שאנחנו נתחיל להתקרב זה אל זה, במידה הזאת אנחנו נתחיל לגלות שיש בינינו כוח משותף שנקרא "בורא".

תלמיד: התיאור הזה הוא יותר להראות מאשר לדמיין?

להראות לעצמך, כן.

שאלה: איך אפשר להשתמש בתכונת הקנאה כדי לקבל את מה שהחברים שלנו רוצים להשפיע, כדי להיות כלול יותר בתוך הסדנה, או בזמן הסדנה?

כתוב "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם"⁴, קנאה, תאווה וכבוד, הם צריכים לעזור לי, הבורא לא ברא שום דבר סתם אלא כדי לעזור לי לצאת מהעולם האגואיסטי לעולם האלטרואיסטי. ואז אני רק צריך לראות איך אני משתמש בכל התכונות האלה, השליליות כאילו, כדי להתעלות מעל האגו שלי.

שאלה: אנחנו לומדים על פסח ומדובר שם על עשר המכות על האגו. אני רואה שאני והחברים עוברים את המכות האלה על האגואיזם שלנו, אז איך לעבוד עם זה נכון, ואיך לעזור לחברים לעבור את המצבים האלה?

על זה עוד נדבר, ניכנס לזה אחר כך.

קריין: קטע מספר 20, אומר הרב"ש.

"כשעם ישראל, שהיו בגלות מצרים, שהיו תחת שליטת פרעה מלך מצר-ים, ורצו לצאת מתחת שליטתו, לא היה ביכולתם. אולם עוד לא היה ברור להם כל כך, מהו הפירוש "לעבוד להשפיע ולא לתועלת עצמו", הגם שרצונם היה לעבוד לתועלת ה', וראו שלא יכולים. אבל היה להם תמיד תירוצים, על מה שלא יכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ולא הרגישו שהם כל כך רחוקים מה'". 

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

זאת בעצם הרגשת הגלות, שמבינים קצת מה זה נקרא "גאולה", מרגישים שצריכים להשתפר, אבל עם זה נמצאים במצב הזה ולא יכולים כל כך לזוז, אין כוח ליציאה, אין מצב כל כך רע שאפשר לברוח ממנו. מצב שהרע מצטבר ואז דוחף אותם לצאת ממצרים, לברוח בחושך, לא חשוב לאן העיקר לברוח, עד שבורחים לקריעת ים סוף וקופצים למים, ש"טוב לי מותי מחיי"⁵, אני לא מסכים להישאר במצב כמו שהייתי, לזה צריכים להגיע בהדרגה. זה מצב מצטבר, שכך מצטבר בנו ואז נעבור את כל זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לקבל ביטחון, להיות בטוחים שעם כוח החיבור אנחנו מסוגלים לעשות את זה?

אנחנו צריכים להיכנס לחיבור בינינו, ולחפש בחיבור בינינו כוח שנקרא "ערבות", שזה בעצם כוח הבורא שהוא אחד לכולנו. ועל ידי הכוח הזה שיהיה לנו ביטחון ויכולת לעשות הכול, אפילו אחר כך לקבל על מנת להשפיע. מאיפה אנחנו מקבלים כאלה כוחות לעבוד מול האור, נגד הרצון לקבל? מתוך כוח הערבות שמקבלים מתוך החיבור בינינו.

קריין: קטע מספר 21, אומר הרב"ש.

"אם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה. 

וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים", שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים."

(הרב"ש. אגרת ס"ו)

שאלה: כתוב בקטע שאם אני מזהה שאני עובד אלילים אז יש בי מקום לתפילה, מה זה אומר שאני מגלה שאני עובד כוכבים ומזלות?

עובד אלילים זה נקרא עובד עבודה זרה, משתחווה לאלוקים אחרים. יש הרבה כוחות אגואיסטים וכוח אחד הוא הבורא, כוח השפעה. אז תלוי למה אדם משתחווה, מה הוא מכבד, אחרי מה הוא הולך, נמשך, או שהוא הולך אחרי כוח השפעה או שעדיין נמצא בזה שהולך בכוח קבלה.

תלמיד: מה אני צריך לראות, מה אני רואה כשאני עובד עבודה זרה?

שכל פעם כשאני עושה עבודה אגואיסטית אני מודע לזה, אני מרגיש שאני נמצא בכוח האגו שלי, בשליטת האגו שלי, ורע לי מזה, זה מה שאני רוצה שיקרה. שיהיו לי הבחנות במה שאני עושה, מהם כוחות שהם מצד הבורא ומהם כוחות כנגדו, ושזה יהיה לי ממש בהרגשה אפילו לא רק בהבנה.

תלמיד: אם גיליתי שכל מה שאני עושה אני עושה כבר לא למען שכר גשמי אלא נניח למען שכר רוחני, האם זאת עבודת אלילים?

זה בדרך, בדרך לתיקון. אנחנו לאט לאט עוברים מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, והדרך הזאת היא עד גמר התיקון. שכל פעם מתגלות לנו הבחנות יותר ויותר מדויקות, עדינות, גבוהות, שבהן פתאום אני מגלה שאני בעל מנת לקבל, שלא חשבתי על זה, אולי לא הרגשתי את זה, או חשבתי שזה באמת נכון ועכשיו אני מגלה שזה לא נכון.

זה כמו בעולם שלנו, שאנחנו מסבירים לילדים שלא כך צריכים לעשות אלא אחרת. אם אתה לא תעשה כמו שאני אלמד אותך אז אתה תטעה, אתה תעשה נזק לעצמך, לאחרים וכן הלאה. הם לא יכולים לראות, לשמוע, כי האגו שלהם דורש, את זה אני רוצה וזהו. אז לאט לאט אנחנו מחכים עד שיגדל, עד שיבין, עד שילמד, שלעשות את הדברים האלה בצורה אגואיסטית בזה הוא מזיק לעצמו, אז מסבירים לו את זה במשך הזמן. כך הבורא איתנו, זה אותו דבר.

שאלה: אני מאוד מוטרד מהשאלה הזו, האם עבודה זרה היא בשביל מה אני עושה שאני מגלה את זה בשביל את עצמי או שאני מגלה שאני לא מרגיש את החבר אלא מרגיש את עצמי, כמו שאמרת בתחילת השיעור?

זה קורה לכל אחד ואחד. אנחנו כולנו עובדי עבודה זרה. כך גם כתוב, בתחילה אבותינו היו עובדים עבודה זרה, בתחילת ההגדה של פסח כך כתוב. ואחר כך הבורא מוציא אותם מזה. מאיר להם האור קצת יותר והם מתחילים לראות שהם נמצאים ביחס אגואיסטי לכל דבר בעולם. ולאט לאט באור ה' שמתגלה להם, הם מתחילים לראות שזה לא בסדר, וכך לא בסדר, ובהתאם לזה יש להם הכרת הרע שאני לא בסדר. וכך הם מגיעים למצב שקודם יש הכרת הרע בעלמא, ואחר כך בפועל לא יכולים לגעת במשהו, מרגישים את הרע במלואו, בצורה כזאת שאני לא יכול, אני שונא את הרע הזה.

בהתחלה זו סתם הסכמה, מה לעשות, כך אני חלש. עד שאני מגיע למצב שאני שונא את זה, ומסבירים לנו שרק לשנאה להרע אנחנו צריכים להגיע, וזה מספיק לנו כדי שאנחנו נתנתק ממנו. אנחנו לא הורסים ולא עושים שום דבר עם הרע, אנחנו רק שונאים אותו, וזה מספיק לנו כדי שאנחנו לא נגע בו, ואחר כך אנחנו לוקחים את הרע עם השנאה והופכים לטוב. זו כבר עבודה יותר גבוהה.

קריין: נמשיך אל קטע מספר 22, אומר הרב"ש:

מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע.

נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה.

(הרב"ש. 936. "זמן הגאולה")

שאלה: האם יש לנו כוח לצאת ממצרים או שהכוח מגיע מלמעלה לאחר שאנו מתפללים ליציאה?

אם אנחנו מתפללים נכון אנחנו מקבלים את כל הכוחות.

שאלה: אמרת כדי שנגיע למצב בו נהיה האור לעולם עלינו ללכת תמיד אחר הבורא בכל מחיר. מה זה נקרא ללכת אחר הבורא וכיצד ניתן לעשות זאת לפני הכניסה לרוחניות?

שאנחנו משתדלים לעשות פעולות חיבור בינינו כדי לאפשר לבורא להאיר בינינו, זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות פעולות חיבור בינינו כדי לתת לבורא אפשרות להאיר בינינו. אנחנו חושבים על התוצאה שהבורא יאיר לנו. אנחנו לא חושבים על כך שאנחנו צריכים לתת מקום לזה שהוא יאיר. דווקא אנחנו צריכים לדאוג לכלי כי האור נמצא במנוחה מוחלטת. הבורא ממלא את כל המציאות. רק שאנחנו נגלה את הכלי לגילוי הבורא.

שאלה: האם היציאה ממצרים היא לעלות מעל הדעת כי בדעת אי אפשר להגיע לחיבור כי זה נגד הרצון לקבל?

ודאי שהיציאה למעלה מהדעת היא יציאה מניתוק לחיבור. רק שזה מבחינת הכלים.

שאלה: איך לעבוד נכון עם מצבים שיש כזאת תחושה של חוסר אונים, איך בזמן נפילה או עליה בעשירייה יש איזו תחושה שהכול מגיע מהבורא?

אם אתה נכלל בעשירייה, אז אתה תקבל שם גם כוחות וגם הכוונה. כמו שכותב רב"ש במאמרי הקבוצה, קודם צריכים להתכלל בעשירייה להביא את עצמו לאפס, ומזה תתחיל להבין מה הלאה צריכים לעשות. אם לא הגעת לאפס כלפי הקבוצה, אז אין לך שום דבר מה לעשות חוץ מזה.

שאלה: האם דרך התורה היא יכולה להיות גם דרך של ייסורים וגם דרך של אור בהתאם לכוונה?

דרך התורה היא לא דרך ייסורים. אם אני הולך בדרך תורה אני שמח בכל מצב שאני עובר. גם במצבי חושך.

שאלה: למה רב"ש מתכוון אם הוא כותב פה בקטע 22 שבן אדם צריך לחיות חיי צער. מה הוא הצער שאדם צריך לעבור?

הוא לא חייב להיכנס לחיי צער, הוא פשוט צריך כל הזמן לצמצם את עצמו ככל האפשר בכל מיני העסקים המדומים ולכוון את עצמו רק לעסק הכרחי כדי להתקיים וכל היתר בחיבור הקבוצה.

תלמיד: מאיפה הוא לוקח את הכוחות האלה כדי רק להתקיים וכל היתר להשקיע בעשירייה ובקבוצה?

מהבורא ממנו באים כל הכוחות שלנו אפילו הכוחות הרעים שיש לנו גם זה הכול ממנו הוא המקור.

שאלה: אני מצטער אבל אנחנו מדברים על יציאת מצרים, מדברים על זה בצורה מאוד יפה ואגואיסטית אבל איך אני יודע שאני כבר במצרים?

אנחנו לא מדברים על זה שאנחנו כבר יצאנו ממצרים, אנחנו מדברים על המעבר מה עלינו לעשות כדי לצאת ממצרים, להתעלות למעלה מהאגו שלנו, מהאגו הפרטי של כל אחד, להתכלל בעשירייה וכך להתקדם לכך שתהיה לי אהבת חברים ואהבת עולם אלה ה"תכונות של יציאת מצרים".

שאלה: הכניסה למצרים היא החלטה הכרתית זה משהו שאני רואה איך שזה קורה או שזה במקרה קורה?

הכניסה למצרים היא נעשית על ידי זה שאדם משתוקק לדעת יותר, להבין יותר, להרגיש יותר ובצורה כזאת הוא נכנס ללימוד הקבלה לקבוצה לכל מיני כאלה מצבים הוא לומד ומתפתח. לאט לאט הוא מתחיל להרגיש על ידי הלימוד והשתתפות שלו בקבוצה שהוא נמצא במצרים, מציאותו במצרים מתחלקת לכמה מצבים, הוא קודם כל לא מרגיש שזה רע כי הוא רץ אחרי הידע, אחר כך הוא גם משתדל להבין, להרגיש, שטוב לו להיות עם החברים, הוא משתמש במצבים האלה בצורה אגואיסטית ורואה את החיים שלו חיים טובים.

אחר כך זה קצת נמאס לו, הוא לא רואה לא מגלה בזה שום דבר כל כך טוב לפעמים הוא מתחיל לשמוע שצריכים לעשות פעולות נגד הרצון על מנת להשפיע אבל הוא לא כל כך שם לב על זה כמו שאנחנו יודעים על עצמנו. ועובר את החיים שלו ככה אפילו שאני אגואיסט אבל נמשיך בצורה כזאת, הוא מצדיק את עצמו וממשיך עד שמגיע למצבים שממש רואה את עצמו שאם הוא לא נפטר מהאגו שלו אז יש לו בעיה.

הוא לא יכול להגיע לרוחניות, שהרוחניות עדיין אצלו היא משהו טוב ברצון לקבל שלו, הוא מתקדם הלאה ומתחיל לראות שהרוחניות היא דווקא בעל מנת להשפיע ואז יש לו כאן גם מעבר שהוא צריך להסכים עם זה שהרוחניות היא על מנת להשפיע והוא על מנת לקבל ולצאת לרוחניות זה להחליף את הטבע שלו שהוא ידאג לכולם.

והדברים האלה נעשים בו על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב וכך הוא מתקדם, כאן כל אחד ואחד צריך לראות את עצמו איך שהוא עושה את המעבר הזה, אלה עניינים רגשות פנימיים אישיים של האדם. אבל בסופו של דבר צריך רק להמשיך ולהמשיך והבורא כבר ידאג איך אדם יעבור את הדברים האלה.

שאלה: כדי שהחברים יוכלו להרגיש את הצורך לחיבור, מהי התפילה הנכונה כדי שנגיע באמת לערבות?

התפילה הנכונה להגיע לערבות היא שאנחנו מתפללים על הערבות, כדי שנשיג את הערבות בינינו, זה מה שאנחנו צריכים, אין לנו יותר. ושאנחנו מתפללים שתהיה לנו ערבות בינינו ואפילו שאנחנו לא רוצים אותה אלא רק כתוב, אז אנחנו כן מבקשים שיהיה בינינו. ולאט לאט צריכים לדבר וכאן זה עניין של קנאה העיקר שאנחנו עדיין בכוחות האגואיסטים נמצאים אז העיקר בשבילנו כאן זו קנאה.

אני מסתכל על אחרים נראה לי שיש להם ערבות או שאם לא נראה לי אז הם מדברים על זה כשהם מדברים על זה אז למה אני לא, למה לי לא. ולכן אני גם רוצה מטעם הקנאה, אפשר לעשות הכול כמו שאתם יודעים לפי הבדיחה שאתה דוקר לו עין אחת אז עדיף תדקור לי שתי עיניים.

וכך אנחנו מתחילים על ידי הקנאה להגיע למצב שאנחנו רוצים את הערבות, למה? כולם נמצאים בזה ואני לא, אם כולם כן אז איך יכול להיות שאני לא אהיה בזה. מאיפה זה מגיע לנו? מהשבירה, הבורא עשה את השבירה בכוונה שמה שנמצא לפי הרוב זה מושך אותנו למרות שזה לא טוב, למרות שזה לא טוב אבל זה מושך אותנו.

שאלה: אמרת שצריך לקנא. באיזו עשירייה אחרת אנחנו צריכים לקנא?

מה זה באיזו עשירייה? בעשירייה שאני נמצא. אני לא צריך לקנא בעשירייה אחרת. איך יכול להיות? אני נמצא באיזו עשירייה - בעשירייה שאני נמצא אני צריך למצוא שם את כל הכוחות, כל ההבחנות עד שאני מגלה בה את הבורא, הכול מתרחש בעשירייה שלי.

תלמיד: הכניסה למצרים זה רצון שנמצא בתוך הטבע או מחוץ לטבע?

הכול מחוץ לטבע. כול מה ששייך להתפתחות הרוחנית שלנו זה למעלה מהטבע. בהשתתפות שלנו, או לא בהשתתפות שלנו, זה כבר תלוי באיזה מצב מדובר.

תלמיד: לפי הקטע, התענוג האמיתי הוא רק בלשמה, אבל אנחנו עוברים את השלב הזה מלא לשמה לשמה.

לעומת התענוגים והמילויים שיש לנו בלשמה - כשאנחנו נמצאים לפני כן, זה לא נחשב בכלל למילוי ותענוג.

שאלה: האם אנחנו צריכות את הכוח של כל העשירייה כדי לחצות את הפרסה, האם עלינו לעבור כעשירייה?

רצוי כעשירייה כולה, שלימה. אם זה בלתי אפשרי אז במה שאפשר.

כן.

שאלה: האם אתה צריך לצאת קודם ממצרים שלך כדי להתחבר לאחרים?

כן. אני צריך לצאת ממצרים שלי כלפי האחרים כדי להיכנס לחיבור, ל"ארץ ישראל" מה שנקרא, בחיבור עם אחרים.

שאלה: בעשירייה האיחוד חזק מאוד אבל יש עליות וירידות, קשה מאוד להישאר ביחד כל הזמן. מה לעשות כדי להרגיש את הבורא בינינו כל דקה, האם בכלל זה אפשרי?

זה אפשרי ואם לא נחזיק יחד בעליות וירידות אז לא נרגיש את הבורא.

שאלה: על מה אתה צריך לדבר כדי לפתוח את הלב שלך, אילו מחשבות יעזרו לפתוח את הלב?

רק על גדלות הקבוצה וגדלות הבורא.

שאלה: אם אנחנו מרגישות בלב מחסום שלא מאפשר לנו להתחבר לחברה, האם עלינו לבקש מהבורא לשבור את המחסום או לעשות מאמצים בניגוד לרצון שלנו ולשחק באהבה, מה העבודה הנכונה?

להתחבר למעלה מהמחסום.

שאלה: אמרת שקנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם הזה. האם זה אומר שהתגברות על התכונות האלו בעולם הזה תביא אותנו לעולם הרוחני?

כן.

שאלה: איך הדמיון שלנו קושר אותנו עם תחושת ציפייה לשלב הבא?

צריכים להמשיך וכך זה יהיה. הדברים האלה צריכים להתגלות, להיפתר גם בתהליך שלנו שאנחנו עוברים.

שאלה: מה היא העשירייה שהולכת נכון לקראת היציאה ממצרים?

עשירייה שמרגישה שהיא יותר ויותר צמודה בתוכה, גם בעליות וגם בירידות.

שאלה: איך לעזור לחברים לפתוח את הלב?

לתת דוגמה.

שאלה: החומר של פסח הוא מאוד קשה וחזק ויש תחושה שלחלק מהאנשים בעשירייה יש צורך במעט יותר רגש. האם זה נכון להתאים את המפגשים של העשירייה לתוכן רגשי יותר או לוותר על העיסוק בחומר, איך למצוא את האיזון?

אנחנו כל הזמן נמצאים ברגש. אם חסר למישהו רגש שיפתח את הלב, שיקרב את עצמו לחברים.

שאלה: אתמול בזמן התפילה העולמית המשותפת, היומית היינו כמעט אלף נשים. הורגש עוד צעד לפתיחת הלב, אבל הרגשנו שזה לא לעצמנו, שזה למען האנושות. איזו תועלת מביאה פעולה כזו של תפילה עולמית יומית?

זו צריכה להיות תפילה מאוד חזקה, בתנאי שאתן בזמן התפילה פונות לבורא מטעם כל האנושות. ומבקשים מהבורא עבור כל האנושות. ואתם מוכנים להיות כמעבר, כצינור, שדרככם יעבור כוח התיקון, כוח המילוי לכל האנושות ואתם לעצמכם לא דורשים ולא רוצים כלום חוץ מזה.

שאלה: האם עלינו לעשות מאמץ מיוחד בהפצה כדי לעזור לנו לצאת ממש לקרוא לכולם?

כן.

(סוף השיעור)

---

1. "ויהוה הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה "(שמות י"ג, כ"א)↩

2. "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל יהוה לעשות עם אלה" (תהילים קכ"ו, ב').↩

3. דברי הימים א', כ"ח, ט'↩

4. "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם." (משנה, מסכת אבות, ד',כ"ז [כ"א])↩

5. "טוב מותי מחיי" (יונה ד', ג')↩