שיעור בוקר 15.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בצפון אמריקה,

שיעור 5: מעוררים את השחר בשמחה

אדם שיש לו אפילו נקודה שבלב, והוא מתחיל להרגיש שמשתוקק לגלות את מהות החיים, מטרת החיים, מי מנהל לו את החיים, איך החיים מתגלגלים, מה הוא צריך להשיג, להבין, להשקיע במה, אפילו שיש לו את כל הנטיות הללו הוא לא מוכן, לא מוכן להיות בעל מנת להשפיע. הוא לא יודע מה זה. הוא מגיע לחכמת הקבלה, הוא לומד, הוא לא מבין מה שדורשים ממנו. כמו שאנחנו מדברים לפעמים לתינוק, לילד קטן, משתדלים להסביר לו משהו, והוא מסתכל עלינו ככה עם פה פתוח, עיניים פתוחות, ולא מבין על מה אנחנו מדברים.

כך גם האנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, שעברו עליהם אפילו כמה שנים, גם כן עדיין, עוד שנה, עוד שנה ועוד שנה, עד שאדם מתחיל לקלוט את המושגים האלו. וגם כן רק לשמוע מרחוק שיש עניין של השפעה, יציאה מהרצון לקבל, מה זה "מצרים", מה זה "ארץ ישר א-ל", ישראל, ועוד ועוד. קשה, קשה להתקרב לזה.

וכשהוא מתחיל קצת להתקרב אז גם כן, בשבילו זה נראה כמו אש שורפת, הוא לא מוכן, לא מסכים ובועט בזה, הוא לא יכול. איכשהו ישיבת חברים, לדבר על משהו אם צריך, הוא לא מבין עדיין, אפילו ששומע הוא עדיין לא מבין למה ובשביל מה. ואחר כך אולי עוד כמה שנים ועוד כמה שנים עוברות, עד שהוא מתחיל לקלוט שיש כאן עניין של להתעלות מעל עצמו, מעל הרצון שלו, מעל האגו שלו, להתנתק מעצמו, להידבק למה שנקרא להשפיע.

ושאת הדבקות הזאת לטבע השני הוא עושה על ידי דבקותו בסביבה הנכונה, בעשירייה, אז הוא מתחיל להבין עד כמה שזה קריטי. עדיין הוא חשב לפני זה, שזה אולי רק דיבורים בעלמא, מדברים יפה, כמו שהוא רגיל בחיים שלנו, שמדברים על דבר אחד וחושבים ועושים משהו שני.

כאן הוא רואה שלא, לא יכול להיות, כאן זה עניין אמיתי. וכך הוא עושה חשבון כל הזמן לעצמו, מסוגל, לא מסוגל, מוכן, לא מוכן. ולכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". אבל האמת, שזה הכול תלוי עד כמה שהאדם משכנע את עצמו שאין דרך חוץ מזה. שאין יציאה, אין חזרה, רק קדימה.

ואז הוא מתחיל להבין שדווקא ההיפך, הוא זכה למשהו מיוחד. שלא כל החיים הם כמו שכולם חיים, אלא אצלו יש אפשרות, הזדמנות מיוחדת. ואז מתוך זה מתעוררת בו חשיבות, גדלות הדרך, גדלות הבורא, גדלות הסביבה, העשירייה. הנקודה שבלב מתחילה להיות גדולה, חשובה.

והסימן שזכה לזה זאת שמחה. הוא נמצא בשמחה מתוך זה שיש לו את התחלת הנפש דקדושה, והוא עומד עכשיו להתחיל לפתח אותה וכך להתקדם. אז שמחה היא סימן שאדם כבר מבין שהוא נמצא בגורל הטוב. אמנם עוד לא רכש אותו, עוד לא ממש נמצא בו, אבל כבר מגיע אליו. ואם כבר יש לו הכרת הרע, שמחה, אם יש לו כל מיני הבחנות כאלו, יחד עם העשירייה, עם הלימוד, עם הקבוצה, אז הוא כבר מוכן כנראה להתקרב לנקודת הכניסה לרוחניות. אז בואו נראה את זה.

קריין: קטע ראשון, מתוך "אור הבהיר".

"בכל יכולתו המציא ית' תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים עכ"פ בהארותיו, ותחבולה הזאת היא הנקראת בלשון חכמים חושך בסו"ה "ובורא חושך", מלשון בוא וראה חושך. כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו, המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס "כיתרון האור מן החושך", כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך."

(בעל הסולם. ספר אור הבהיר. "או"י או"ח")

עד כמה שאנחנו מבינים את החיים שלנו כחושך, שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים איפה נמצאים, שאנחנו לא נמצאים בתכונת ההשפעה שזאת תכונת הבורא, היינו בכלל לא מבינים, לא מרגישים ולא מסוגלים אפילו להיות במקצת בהבנה, מי, מה הוא העליון, שכל ההבחנות האלה הן כחושך אצלנו, אז כנגד זה אנחנו יכולים להתחיל להתקרב לאור. שהשפעה, הבנה, הכרה, יציאה מהאגו שלנו, להתעלות מעל החיים הקצרים האלו, כל הדברים האלה, אמנם יש בזה עדיין הרבה על מנת לקבל, אבל כבר הנטייה שלהם היא לקראת האור.

אז לא לעזוב את החושך, לא לשנוא אותו. אלא שאנחנו מבינים עד כמה שהדבר הזה הוא הכרחי, כי אנחנו כנבראים יכולים להרגיש רק זה כנגד זה. גם בעולם שלנו אור מורגש רק על פני החושך, כך זה ברוחניות, רק שהגדרות אור וחושך שם אחרות ממה שבעולם שלנו. שאור זאת השפעה, נתינה, תכונות הבורא, והחושך זה ההיפך, התכונות שלנו שאיתן אנחנו ניגשים לגילוי האור.

זאת אומרת, גם את החושך אנחנו עוד נצטרך לגלות עד כמה שנתקרב לגילוי האור. כי אנחנו עכשיו בינתיים לא יודעים מה זה בדיוק שהקבלה נקראת חושך, וגם כן מהו האור. האור שאנחנו רואים זה לא אור, חושך גם כן לא. מהם החושך והאור הרוחנים, את זה עוד נצטרך לאתר.

קריין: קטע הבא, קטע שני מתוך זוהר לעם, בראשית א', 159.

"לפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההיעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג. שנאמר, וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא אותו שמעון, ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה."

(זוהר לעם. בראשית א', 159)

גם אנחנו כך צריכים להבין, שהחושך שאנחנו מרגישים כתוצאה מהלימוד, מהחיבור, מכל הדברים האלה שמגיעים לנו, מצבים כאלו שהם החושך, זאת הזמנה, קריאה דווקא, הבורא מושך אותנו על ידי החושך הזה אליו. אם אנחנו מבינים שזה כך, אז אנחנו דווקא מתוך החושך מתקדמים, בתוך החושך גדלים, בתוך החושך אנחנו מכינים את הכלים שלנו. כמו שאנחנו לומדים מ"תלמוד עשר הספירות", שהכלים גדלים בלילה, לקראת הבוקר. זה הזיווג בחצות לילה, זיווג אבא ואמא לעשיית הכלים לתחתונים. ואז במשמרות הבאות באים לאור, לשחר.

ולכן אנחנו צריכים מאוד לכבד את המצבים האלו שהם הפוכים מהאור, מהביטחון, מההבנה, מההרגשה. שאנחנו נמצאים בבלבול, בחוסר התמצאות, שדווקא המצבים האלו הם בונים את ההכנה לגילוי האור.

לכן לפי מידת ההזמנה הזאת, לפי מידת החושך, לקבל אותו כהזמנה, אנחנו יכולים כבר לזהות לאיזו מדרגה אנחנו מגיעים, עד כמה שאנחנו מוכנים לגילוי. ומוכנים לגילוי בתנאי שלא מספיק רק להרגיש את החושך, אנחנו צריכים להגיע לאור. והשינוי מחושך לאור הוא תלוי עד כמה שאנחנו כאן משנים את ההגדרות שלנו, ההגדרות הפנימיות שלנו, כמו במחשב, ואז החושך הופך להיות לאור.

שאלה: אפשר להכניס את זה אולי לאיזו נוסחה, נניח אור שווה חושך כפול משהו, או אור שווה חושך ועוד משהו?

כן, אפשר לעשות את זה, רק מזה אני לא חושב שיהיה לנו יותר ברור. החושך שאנחנו מרגישים, על זה אנחנו צריכים לעשות צמצום, מסך, הכאה ואז החושך ההוא הופך להיות לאור. לא מגיע אור חדש, אנחנו רק מדברים כך, אלא אם אני עושה עם הרצון לקבל שלי כאלו פעולות שנקראות הכרת הרע, אחר כך צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, אז אני מקבל את האור. זה הכול עבודה עם הרצון לקבל. כי אנחנו מלכתחילה ולתמיד נמצאים באור.

שאלה: אני מכבד באופן טבעי את האור והתענוג, מה פתאום לכבד את החושך, זה לא טבעי לכבד את החושך?

אם אני מקבל את זה מהעליון, שבטח לא עושה שום דבר סתם, אלא אור וחושך שורים יחד, בניית הכלי והאור שממלא את הכלי, שזה בסך הכול בניית הנשמה שלי, אז אני לא רואה שום הבדל בין זה לזה. אלא זה הכול תלוי עד כמה שאני מתייחס, מה אני מייחס לאור ולחושך. והאמת שהחושך הוא הרבה יותר חשוב לי מהאור. כי זה בניית המצב שלי, בניית הכלי שלי, זה רצונות, זה היסודות שלי, הכול בא מהכרת הכלי. והאור, מה זה אור? הכלי שמקבל את תכונת ההשפעה על ידי המאור המחזיר למוטב, מתחיל לגלות את אותו חושך כאור. אין חושך הכול זה אור, אבל זה כלפיי, אם אני מזהה את זה כך או אחרת, אז זה או אור או חושך.

תלמיד: בעל הסולם אומר "כיתרון האור מן החושך", מה זאת אומרת?

כן. שעד כמה שאני אגלה את החושך הוא יהפוך להיות לאור. החושך זה עצמו. דיברנו לא פעם אחת ש"אורתא" זה לילה, זה מהמילה אור בארמית, כי ארמית הפוכה מעברית.

תלמיד: אני לא מבין למה צריך חושך?

אין חושך, זה כלפינו בלבד, עד שאני לא אשנה את הכלים שלי, שהם יהיו בהזדהות עם הבורא, שאז אני ארגיש במקום חושך, אור. אני ארגיש שאני מלא באור, שאני נמצא באוקיאנוס של אור, אין חושך בכלל. ואז "חשיכה כאורה יאיר". למה? כי אני הפכתי את זה מחושך לאור בהגדרות שלי.

שאלה: איך מתבטא אצלנו החושך הזה?

שאני מתחיל לקבל מה שקודם הרגשתי בכלים דקבלה שלי כחושך, עכשיו בכלים דהשפעה שלי אני מגלה כאור. הכלים השתנו.

תלמיד: בחיים האלה, מה אני מרגיש, חושך, רע לי, מה זה החושך הזה?

כן. לא קרה לך אף פעם בחיים?

תלמיד: כל הזמן, כל החיים שלי זה חושך.

אבל לפעמים זה "טק!", מתהפך משהו.

תלמיד: נדיר.

נגיד אתה מסתכל על משהו, אתה שונא. נגיד, אתה רואה את הבית שלך נשרף חס ושלום. נשרף. מגיע לך אדם מחברת הביטוח, נותן לך צ'ק של חמשה מיליון דולר, כשהבית עולה אולי מאה אלף. אז ברור שזה מתהפך.

תלמיד: זה נקרא אור?

כן. כשהסתכלת על זה, היה חושך, הכול נשרף, הכול נעלם, הכול נאבד, פתאום אתה רואה.

תלמיד: לפני הכנסים אני שומע המון, אני בעצמי חווה. פתאום אתה רואה שיש הרבה צרות. ואז אנשים מתלוננים, חולים. למה צריך את זה, למה לא בטוב?

אני לא מבין אתכם, אני לא הרגשתי את זה אף פעם. לא יודע.

תלמיד: אתה בעצמך אמרת שאתה חולה לפני כנסים. למה צריך ככה?

אני חולה לפני כנסים?

תלמיד: כן. כל פעם שיש כנס, אתה אומר, אני לא מרגיש טוב, אני חולה.

כך אני אומר.

תלמיד: אנחנו מאמינים לך, הרגשת לא טוב. אבל מה הסיבה, אני הולך לכנס, למה צריך לקבל חושך?

יתרון אור מתוך חושך.

תלמיד: למה זה?

כי אתה לא יכול להעריך אחרת. בעולם שלנו ברור לך שאתה בעוד כמה שעות תהיה רעב ואז אתה תאכל. אתה מרגיש מינוס ואחר כך מרגיש פלוס. יש יום ולילה. יש חושך ואתה מדליק משהו, אור. כשקר, אתה מדליק חימום, חם. או ההיפך, חם אתה מדליק קירור, יפה, קר.

זאת אומרת, יש לך דברים שמשתנים בעצמם. ברוחניות אתה צריך להזמין. אתה צריך להזמין שיהיה לך חושך, ואחר כך כיתרון אור מתוך החושך. כי אחרת אתה לא תוכל להרגיש מה זה אור, רק מתוך החושך שקדם לו, נקודה.

אלה תופעות בעולם הזה, בפיזיקה, במה שאתה רוצה, רק כך. ולכן ההרגשה שלנו כנבראים בנויה מדבר והיפוכו, לא מדבר אחד. אם היית נמצא באור הלבן, לא היית מרגיש שום דבר. רק משהו ששונה ממנו קצת, נותן לך הרגשת החיות, או ברגשות, או בראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, בכל דבר ודבר. נותנים לך משהו מתוק ביותר, אתה רוצה את זה קצת לשבור, שיהיה מר. זה תמיד ככה.

אני נתתי הרבה דוגמאות כאלה. עושים עוגיות מתוקות מאוד, מוסיפים לשם וויסקי. איך יכול להיות דבר כזה? אתה לא יכול להרגיש משהו מתוק מתוק אם לא יהיה בפנים קצת מר.

תלמיד: בעצם מלמדים אותנו להעריך מצבים?

לא להעריך, להרגיש. אנחנו נמצאים בעולם הרוחני, איפה הוא? אין. אז חכמת הקבלה מלמדת אותנו איך להתחיל להרגיש איפה אתה נמצא. אני צריך להרגיש שתי הבחנות מהעולם הרוחני, אחד כנגד השני. "זה כנגד זה ברא א-לוהים". אם אני לא מבחין ביניהם ולא נמצא ביניהם, אז אני לא מרגיש. אני נמצא בהרגשת חיה, דומם, צומח, חי.

זה מה שמלמדים אותנו. איך אני יכול להרגיש רוחניות, מה זה חושך ברוחניות, מה זה אור ברוחניות, איך אנחנו יכולים בעצמנו לקרב את עצמנו לחושך ולאור הרוחני, על זה אנחנו מדברים כבר שנים.

שאלה: מה עוד חשוב בחושך? הרי זה לא רק יתרון האור, לא מיד אדם מרגיש הרגשה רעה ברצון לקבל. בטח יש מאמץ, פנייה לבורא. מה בכל זאת חשוב עוד לעשות במצב של חושך?

אנחנו צריכים ללמוד מה שכותבים לנו מקובלים ולעשות מה שהם ממליצים לעשות, ואז אנחנו נתחיל להבדיל מה זה טוב ומה זה רע, מה זה אור ומה זה חושך ברוחניות. נעשה לפי ההוראות שלהם.

הם אומרים להתאסף, ישיבות חברים, לקרוא, להתכוון כך וכך. תעשה כמה שאתה יכול. ואז תתחיל להרגיש מה הם אומרים, מה זה חושך ומה זה אור. לאט לאט תתחיל להבדיל. כשאדם נולד, יוצא מהאימא, הוא לא רואה ולא שומע ולא כלום. אחרי כמה ימים נפתחות לו העיניים, מתחיל להרגיש אור או חושך. אחר כך האוזניים, מתחיל להגיב על איזה רעש וכן הלאה. ואחר כך עוד חושים, ואחר כך מתחיל לפתח את החושים האלה יותר ויותר. והשכל אחרי החושים מתחיל להתפתח כדי להבדיל מה קורה בחושים, בכל חוש וחוש ובקשר בין החושים. מזה השכל מתפתח. אם השכל לא היה מקבל השפעה מהחושים, לא היה מתפתח. אז האדם לא היה בכלל מבין איפה הוא נמצא.

כך אנחנו ברוחניות. אנחנו צריכים להתחיל להתפתח בלהבדיל בין החושך והאור הרוחני, חושך זה קבלה ואור זה השפעה. אין אחרת. תתארו לעצמכם עולם אחר, שם יש רק קבלה, השפעה. זה הכול, לא יותר כלום. השפעה זה הבורא, קבלה זה האדם. וברוחניות אפשר להיות רק אם אתה נמצא בהשתוות עם הבורא, אז אתה נכנס לעולמו. איך יכול להיות? על מנת להשפיע. להשפיע זה הבורא. אנחנו יכולים להיות רק בעל מנת להשפיע. זה מה שמלמדים.

קריין: קטע שלישי, מתוך מאמרו של הרב"ש "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

כאן הוא מדבר על דבר אחר, כבר מתקדם יותר. שאנחנו מקבלים מהשמיים, מלמעלה, מהבורא, איזושהי הבחנת חושך, ואיך אנחנו יכולים להפוך את החושך הזה לאור, ואז יהיה לנו זוג, חושך ואור. זו כבר הבחנה אחת. אחר כך חושך ואור, הבחנה שנייה, וכן הלאה. כך אנחנו נתקדם.

מה הוא אומר, "בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים," "מלכות שמים", זאת אומרת להשתדל לקרב את עצמו לעל מנת להשפיע, "ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'." זה שעשה אתמול פעולת השפעה. "אתמול", זאת אומרת בפעם הקודמת. זה לא שייך, זה כבר נעשה. אלא כל פעם מחדש, כל פעם כך אנחנו חיים, בצורה כזאת. כל רגע ורגע זה נקרא רוחני, שיש בו טיק טק, טיק טק, חושך אור, חושך אור. "לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה,". מה זאת אומרת "בחינת קבלת מלכות שמים"? שאני מקבל שהמצב שלי עכשיו בא מהבורא, כדי שאני אתייחס אליו שהוא בא מהבורא, כדי שאני אכבד אותו, כדי שאני אבין שאני צריך להפוך אותו ביחס שלי לאור, לטוב, לשמחה, להתקרבות לבורא. אז כל בחינה כזאת "נבחנת לבחינת שמים חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי," מהרצון לקבל "שהיה ריק ממלכות שמים," שהרצון לקבל היה סתם בדרגה שלי, בדרגה הבהמית, "ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים." זאת אומרת, אני מבין שזה בא מהבורא כדי שאני אתחיל עכשיו למלאות אותו ביחס שלי, אני רוצה שהמקום הזה יהיה מיועד להשפעה, הרצון שלי שיהיה להשפעה. נגיד שאני נמצא בקבוצה ויש לי כל מיני רצונות, ואני עכשיו מכוון אותם, או רצון אחד מהם, לטובת הקבוצה, זה נקרא שמקבל עליו מלכות שמים. "נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק," שלא הייתה שם שליטת הבורא, שליטת ההשפעה, "ומילא אותו עם מלכות שמים." מילא אותו עם מלכות שמים. "וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה," כך לאט לאט כל רגע ורגע אני מסוגל לעשות, "עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

שאלה: מה הקשר בין חושך רוחני לחושך גשמי?

אין לי מושג. כל הגשמיות ניתנה לנו כדי שממנה והלאה אנחנו נגלה מה זה נקרא "רוחניות", כל דבר בגשמיות, כענף לעומת השורש.

תלמיד: האם אני חייב להרגיש חושך בגשמי לפני שאני מגלה חושך רוחני שאותו אני יכול להפוך לאור.

אחרת אתה לא תבין מה שהם כותבים.

תלמיד: זאת אומרת שהתהליך הוא כזה, שאני חייב להרגיש בגשמיות חושך, לקבל איזו הבחנה רוחנית ואת זה להפוך לאור שהוא בכלל אור רוחני?

מה זה "להפוך"? אני לא מבין. אתה יכול להפוך את החושך הזה שאתה רואה בחוץ? דרך החלון אתה רואה חושך? חושך. אתה תהפוך אותו לאור?

תלמיד: מה שאני שמעתי אותך אומר קודם, שצריך לעשות צמצום, לעשות זיווג דהכאה, ואז החושך הופך לאור. כנראה צריך לעשות פעולות כדי להפוך את החושך לאור.

איזה חושך?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

"חושך" בחכמת הקבלה, ברוחניות, זה נקרא שאתה נמצא בכלים שבהם אתה מרגיש ששורה רצון לקבל והוא ריק, והוא הפוך מהבורא, רחוק מהקדושה. אתה לא יכול בו להשפיע לשום דבר. ואתה קובע שהמצב הזה הוא חושך, למה? כי זה לא עם הבורא.

אבל איזה יחס יש בין זה לחושך ואור שאנחנו רואים בחוץ? אלא אנחנו נולדנו בעולם הזה, מה זאת אומרת בעולם הזה? באיזה דמיון. אבל מתוך הדמיון הזה יש לנו כאן הגדרות, הגדרות של חושך, אור, יום, לילה, טוב, רע, מתוק, מר, לא חשוב. יש לנו עולם שהוא מלא ענפים. אנחנו צריכים לקחת את הענפים האלה, שפת הענפים, להעלות את עצמנו על ידם לשורשים. אבל לא שאני את החושך הזה שיש עכשיו בחוץ הופך לאור. איך זה אפשרי?

תלמיד: זה בדיוק מה שאני אמרתי. אמרתי שאני לוקח את החושך הגשמי.

איזה חושך גשמי? איך אתה לוקח אותו, ביד?

תלמיד: לא. יש לי רצון לקבל שהוא כרגע ריק, בגשמיות אני קורא לזה "חושך". אני רוצה משהו ואין לי אותו. זה גשמי לגמרי, על מנת לקבל.

את זה אני לא מבין. זו הרגשה?

תלמיד: כן, וודאי.

זאת הרגשה. ההרגשה הזאת היא רעה או טובה?

תלמיד: רעה.

רעה נגיד. אתה קורא לזה חושך.

תלמיד: אני קורא לזה חושך.

זאת אומרת, זה לא חשוב אם בחוץ לילה או יום, שמש או לילה.

תלמיד: לא, הכול זה בהרגשה ברצון לקבל שלי.

יפה. זאת אומרת אתה מרגיש ברצון לקבל שלך חושך. ממה?

תלמיד: מזה שאני רוצה משהו ואין לי אותו.

כן. רציתי להרוויח היום מאה שקל והפסדתי מאתיים.

תלמיד: נגיד, או אפילו הרווחתי רק חמישים במקום מאה, עדיין יש לי שם איזה חושך.

טוב, בסדר. מובן. מובן לכולם שזה החושך. זה נקרא "חושך דעולם הזה". שיש לך רצונות לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, והרצונות האלה, במשהו, או כולם, או איכשהו, הם לא מלאים ואתה סובל מזה. הרגשת הסבל שלך מזה שהרצונות האלה לא מלאים, לפי הנאתך, לפי מה שכרגע היית רוצה, זה נקרא "חושך".

תלמיד: חושך גשמי.

גשמי. יפה. הבנו זה את זה. מה אתה שואל? איך אתה הופך את זה לרוחניות, לאור הרוחני?

תלמיד: כן. אני שואל לגבי החושך הגשמי הזה שיש לי.

אתה לא יכול לעשות עימו כלום. אתה חי בעולם הזה ויש לך אותו. לך תעבוד, תרוויח, תצליח ותמלא את הרצונות האלה. מה זה שייך לחכמת הקבלה?

תלמיד: על זה בדיוק שאלתי. אני רוצה להבין לגבי החושך הגשמי הזה שעכשיו בררנו, איך הוא קשור לחושך הרוחני שעליו המקובלים מדברים.

הוא לא קשור בכלום. רק אמרתי שעל ידי זה שאנחנו נמצאים בעולם הזה, ויש לנו שפה, המקובלים יכולים להסביר מה זה נקרא בשורשים הרוחניים "חושך", "אור" וכן הלאה. אבל אין קשר. זה שעכשיו תדליק אור או תרוויח מאתיים שקל ותהיה בשמחה, מזה לא יהיה שום שינוי ברוחניות.

תלמיד: זאת אומרת שאין איזה קשר בין חושך גשמי לבין מה שאנחנו קוראים "חושך רוחני".

כן.

תלמיד: חושך רוחני זה יכול להיות חיסרון בהשפעה, בחיבור בעשירייה, בכל העבודה שלנו.

יפה מאוד, כן. אם אתה מגיע לחושך כזה, אז יש לך שם אפשרות להפוך אותו לאור.

תלמיד: אנחנו רואים שלפעמים יש מצבים, נניח צרות גשמיות, חושך בגשמיות, שגורמים ליתר חיבור, ולתמורה חיובית.

מפני שהם קיימים בגוף אחד, שבגוף הזה יש השתוקקות להרגשת הטוב הגשמי והרגשת הטוב הרוחני, אז זה משפיע על זה. לכן אנחנו כך בנויים, יפה מאוד מה שאמרת. אבל לא שיש איזה שורש וענף בצורה ברורה וקשורה זה לזה בצורה ישירה.

שאלה: למה ההגדרות קובעות אם ההבחנה שלי תהיה חושך או אור? למה הצורה שבה אני מגדיר מה זה נקרא חושך, זה יקבע אם זה חושך או אור?

אני מגדיר חושך, או כחושך מבחוץ, שהשמש לא נמצאת עכשיו מעלינו, או כחוסר אור חשמלי, לא חשוב, זה נקרא החושך הגשמי. החושך הגשמי יכול להיות אצלי שאני הפסדתי היום במקום להרוויח. החושך הרוחני שלי הוא שאני מרגיש את הרצונות שלי שהם לא מכוונים להשפעה. זה החושך הרוחני.

אם אני אעבוד על החושך הגשמי, אני יכול להגיע לאור, להדליק אור. אם אני אעבוד על החושך הרוחני, אני יכול לעבוד ואז להדליק את האור הרוחני.

תלמיד: על החושך הגשמי אני לא מדבר, שם זה מילוי הרצונות. אני מדבר על חושך רוחני, כי שמעתי אותך חוזר כמה פעמים מתחילת השיעור על זה שהכול תלוי באופן שבו מגדירים את הענפים.

חושך רוחני זה נקרא שאני מרגיש שאין לי תכונת השפעה. אני מרגיש רע, ואני מבדיל שהרע הזה הוא מפני שאין לי תכונת ההשפעה. אז זה נקרא ממש "חושך". אחרת זה [רק] "מרגיש רע". מתוך זה שאני קובע שהרע הזה זה חוסר השפעה, אז אני עושה פעולות איך להגיע להשפעה. כתוצאה מזה יהיה לי אור, ימלא אותי, ואז עושים מה שצריך.

תלמיד: אז חושך רוחני זה רק כלפי כל מה שקשור לרוחניות? נגיד, כלפי חיבור, כלפי השפעה, כלפי הבורא?

כן.

תלמיד: רק כלפי זה, זה נקרא "חושך"?

כן.

תלמיד: איך אני אתחיל להרגיש כאלה חסרונות אם אני עדיין נמצא במילוי של כלים גשמיים? איך אני מפריד בין הרצונות האלה?

אני משתדל לעשות את זה בקבוצה, אין לי יותר מזה. סך הכול, איפה שאני יכול באמת לבצע פעולות רוחניות, זה בהשפעה לעשירייה, שבפעולה שלי כלפי העשירייה אני מפעיל את האור העליון. אין לי אפשרות להפעיל את האור העליון עלי. אני יכול בצורה אישית, אם אני עושה כל מיני פעולות, אבל זה כל כך מזערי שאי אפשר לעשות מזה שום דבר. העיקר זה הפעולה בעשירייה. התבנית הזאת, היחסים האלה בינינו, זה שמקובלים התכוונו לזה, זה שזה תואם במאה אחוז לה-ו-י-ה הרוחנית, אז יוצא שהפעולה בעשירייה היא הפעולה שחייבת להביא לתוצאות.

תלמיד: אני יכול להתחיל להרגיש חושך כלפי רוחניות אם עדיין יש לי צורך למלאות את כל החושך שאני מרגיש בכלים הגשמיים?

ודאי שכן.

תלמיד: איך אני עושה את זה?

אתה הולך בבוקר לעבוד. אתה צריך להרוויח כסף כדי שיהיה לך עם מה לחזור הביתה, להאכיל את בני ביתך, וזה בשבילך עבודה, דאגה, עצבות ושמחה יחד עם כל הדברים האלה. אלא מה?

תלמיד: הרגשת החושך הזאת ברורה לי, אבל אני רואה שככל שהיא קיימת אני לא פנוי לחוויה של חושך כלפי רוחנית.

למה? יחד עם זה יש לך חוץ מזה עוד דאגה בחיים.

תלמיד: זה כלים אחרים.

נכון. לכן אתה יכול להיות גם בזה וגם בזה יחד.

תלמיד: אבל הכלים הגשמיים תופסים אותך מכל הכיוונים.

אין דבר כזה. לא יכול להיות שאתה כולך בכלים הגשמיים בלבד. אנחנו לא בנויים כך. אני יודע שלא.

תלמיד: לא אמור להיות עליהם איזה צמצום, משהו?

הרב"ש עבד בכביש חברון. עבד בתור סנדלר. עבד בתור כותב [סופר] סת"ם, כל מיני דברים. אז מה? היו מצבים שלא היה מה לאכול, ועוד ועוד. גם חולי, מה לא? ויחד עם זה, השקיע את כל הזמן ואת כל המוח, בתוך החכמת הקבלה, בתוך השגת הבורא, שאותו בורא נתן לו כאלו קשיים.

שאלה: אז לכל העולם הזה, אין שום קשר לרוחניות?

על פני העולם הזה, אתה צריך להשיג רוחניות. מה זה, אין שום קשר? ודאי שיש קשר, ועוד איזה. ותתחיל להבין אותו יותר כשתתחיל להשיג רוחניות, אז אתה תתחיל להבין איך הם מתלבשים זה בזה, ממש כמו יד בכפפה.

תלמיד: אני אומר שאין קשר, כי אנחנו אומרים שאם אני מרגיש חושך בכלים הגשמיים, אז אין להם קשר לרוחניות. עכשיו יש לי חוסר בעבודה, במשפחה, בלא יודע מה.

יש קשר ברוחניות, כענף ושורש. גם את כל הכלים הגשמיים אנחנו מרגישים כך, מפני שהם פועלים לפי אותה התכנית שאנחנו צריכים להגיע למטרת החיים, למטרת הבריאה. ודאי ששום דבר לא משתלשל בצורה הגשמית על האדם, אפילו כמו שכתוב, שנוקב באצבע קטנה במשהו כשמשהו קורה לו, זבוב קטן, או לא חשוב מה, אם זה לא נובע ממטרת החיים, ממטרת הבריאה בסוף התיקון. משם הכול משתלשל.

תלמיד: אז אתה צריך להתייחס בצורה מבוימת לאותם הענפים ש..

לא, אתה צריך להתייחס רק למה שאומרים לך בבניית הכלי הרוחני. בכלי הגשמי תתנהג בגשמיות. לא להתבלבל.

תלמיד: אז יוצא שאתה ממשיך לרוץ אחרי כל הזמן למלאות רצונות בכלים גשמיים.

יכול להיות שאתה תצטרך לרוץ כל היום. אבל יחד עם זה, אתה צריך לחשוב שאתה עושה את זה כדי לחיות. ואתה חי כדי להשיג את הא-לוהות, כדי להשוות צורתך אתו.

תלמיד: איך אתה מוסיף את החלק הזה השני לתוך החיים שלך?

מוסיף במחשבה. הכול במחשבה יתבררו.

תלמיד: אבל מאיפה מגיעה לך היכולת הזאת להתחיל לחשוב, שאני עושה הכול כדי?

אם אין, אז תעזוב. אני מלמד אנשים שרוצים להגיע לזה עם כל העבודה הקשה, ועם כל הנטל שיש עליהם, הם סובלים והולכים כך. וככה היו כל המקובלים בכול הדורות. מה שרב"ש סיפר לי עליהם, זה לא הרבה, ואני עכשיו מצטער שלא שאלתי יותר, כי הוא היה מכיר, יודע, מרגיש אותם. כולם היו בחיים קשים. איזה חיים קשים יש לך? אתה נמצא בגלות שרצים עליך ומרביצים? אתה נמצא במצב שאתה זרוק על ידי השונאים ממדינה למדינה? אתה נמצא בפחד שהם יבואו עליך בכול רגע, והם יכולים, לא יודע מה לעשות לך? מה אתה בוכה?

שאלה: מתוך השיחה הזו עולה לי מחשבה, מי הופך את החושך לאור כלפי הנברא? הנברא עצמו או הבורא?

הנברא, הנברא בעצמו. כמו שכתוב בהקדמה לספר הזוהר, מי שהופך חושך לאור, ומר למתוק.

תלמיד: אבל הוא כותב, "בורא חושך", כלומר הבורא ברא את החושך.

הבורא ודאי שעושה, אבל הנברא הוא צריך להזמין את השינוי הזה. ודאי שלא הנברא עושה, העושה הוא הבורא, אבל לפי הזמנת הנברא, לפי העלאת מ"ן.

תלמיד: כי חשבתי שבגשמיות זה ברור, כדור הארץ מסתובב, השמש פה, ההעדר אור, זה חושך. אבל ברוחניות זה לא כך, ברוחניות יש חושך שהוא ניתוק מהבורא.

זה כל כך ברור לך? ומי מסובב אותו? הכול מסובב מאותו הרצון גם כדור הארץ, גם אותך וגם את המצבים שלך, הכול זה מאותו הרצון.

תלמיד: משמע, את החושך הופך הנברא לאור.

הנברא הופך את החושך לאור בתוכו. בתוכו. לא שיש כאן במשהו לשנות. הנברא, כמו שאתה לפעמים נמצא עצוב ולפתע משתנה, איזה עולם, הכול יפה פתאום. מה קרה לך? משהו קפץ מבפנים, נכון?

תלמיד: נכון.

ככה זה. זה שינוי. רק שאנחנו צריכים בחיים שלנו להבין קודם כל, שהשינויים האלו הם תלויים בנו וכול הזמן אנחנו יכולים להעלות את עצמנו מהרגשה רעה לטובה, כדי להצדיק את הבורא. לא שיהיה לנו טוב, אלא כדי להצדיק את הבורא.

שאלה: אם נניח שאנחנו רוצים להתאסף לאסיפת עשירייה, ואף אחד לא רוצה את זה, ועושים ממש בכוח, ובסופו של דבר מתאספים ומרגישים טוב. זה נקרא "להפוך חושך לאור"?

כן. לא חושך, ולא אור, אבל כן, זו עבודה. זו באמת יגיעה טובה שעשיתם. זה כדאי.

תלמיד: אז כל הפעולות כאלה זה העבודה שלנו? זה מה שאנחנו צריכים לעשות?

לא, לא רק זה, אבל מין פעולות כאלה כן.

תלמיד: ומה עוד?

אני לא יכול להגיד מה עוד? לאכול, לשתות, לישון, להיות בריאים.

תלמיד: זה בגשמיות.

אז מה אתה רוצה ממני, תלך לרב"ש תראה מה הוא כותב שצריך לעשות עם החברים. איך אתה שואל, מה עוד צריך לעשות?

תלמיד: אני מתכוון שכול העבודה עם החברים, כל מה שאדם עושה, כאילו כל מה שמכוון.

לחיבור, לחיבור בלבד, זהו. לחיבור.

קריין: קטע רביעי מתוך "זוהר לעם", "הקדמת ספר הזוהר", "ליל הכלה" 138.

"כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

(זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", 138)

זאת אומרת, אנחנו חייבים להגיע למצב ששומרים על קשר עם הכוח העליון שהוא מסובב את הכול עד כדי כך, שלא חשוב באיזה מצב אני עצמי נמצא טוב לי או רע לי, מפני שזה בא, מגיע מהבורא אני מרגיש בזה טוב, אור, יחד עם זה שבכלים שלי אני מרגיש חושך. אבל למעלה מהכלים שלי אני מרגיש את עצמי בקשר עם הבורא, ולכן בשבילי זה האור.

זאת אומרת, הרגשה רעה או הרגשה טובה היא כבר לא פועלת עלי, אלא ממי אני מקבל, זה החשוב לי. אז גדלות הבורא, היא כבר עושה לי את החושך או את האור. גדלות הבורא, ולא ההרגשה שלי. זאת אומרת, אני מגיע למצב שההרגשה שלי היא בשבילי רק המדד עד כמה שגדלות הבורא היא חשובה בעיניי, גדולה בעיניי. אם אני כל הזמן נמצא בהתרוממות למרות כל מיני השינויים שבחושך והאור, אז לפי זה אני מודד את המצב הרוחני שלי.

זאת אומרת, מהי הדרגה הגדולה והחשובה? שבאמת בכלים שלי אין לי כלום, ובאמת צמצום א' לא מתבטל, ומלכות נשארת ריקנית. אלא איפה אנחנו ממלאים, מקבלים את האור ומגלים אותו? באור חוזר, בנתינה, רק למעלה מההרגשה שבתוך הכלי, בתוך המלכות. זאת אומרת אני ברצון לקבל שלי לא דואג מה אני מרגיש טוב או רע, אלא אני דואג איך להרגיש למעלה ביחס לבורא שממנו אני מקבל. מפני שאני מקבל ממנו, לא חשוב לי מה אני מקבל או טוב או רע, חושך, אור, לא חשוב מה, מפני שזה ממנו, לכן זה טוב.

וכמה שיש לי יותר חושך בכלי שלי, ברצון לקבל שלי, אבל אני גם נמצא בהכרה שזה בא מהכוח העליון, מהבורא, אז אני נמצא בהרגשה עוד יותר נעלה, בדרגה עוד יותר נעלה. זאת אומרת, כמה שאנחנו מעלים את עצמנו, עולים בסולם, הכלי שלי עוד יותר מתרוקן, החושך עוד יותר גדול. אבל מפני שאני מקבל את זה מהבורא, אז יש לי הרגשה עוד יותר נעלה, ואני נהנה מזה. וזו ההגדרה שאני באמת נמצא בעל מנת להשפיע.

שוב.

"כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

(זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", 138)

תשתדלו להבין את זה, אני לא רוצה יותר להסביר כי זה דבר ששייך להבנה הפנימית של כל אחד.

קריין: קטע 5, רב"ש, "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע."

(רב"ש א', כל התורה היא שם אחד קדוש)

זה מה שאנחנו צריכים, לראות בכל מצב ומצב שמגיע שהוא לא הכי טוב בכל מיני אופנים, אפור או אפילו שחור או קצת כזה בעננים, לא באור השמש. אנחנו צריכים להבין שכל המצבים האלה מגיעים אך ורק כדי שאנחנו נשלים את החוסר שהם מביאים לנו, על ידי זה שגדלות הבורא צריכה לעלות בענינו. מאיפה אני מקבל את זה, ממי אני מקבל, עם מי אני קשור, וכך אני צריך כמה שחסר לי בתוך הכלי כדי להיות שמח. אם הייתי עכשיו שמח מה זה נקרא שמח? שיהיה לי איזה משהו. אני צריך עכשיו לתאר את זה כמה גדלות חסרה לי מהבורא כדי להיות בכזאת שמחה ועל זה לדאוג, לא על המילוי אלא על גדלות הבורא, ברור או לא?

זה רגיל גם בעולם שלנו כענף ושורש, ראיתי אצל חבר על הקיר שם איזה מדליות, כל אחת כמו צלחת ככה, סתם אני לא יודע מאיזה חומר ברזל, קרמיקה, לא חשוב משהו, אבל זה לא החומר שווה אלא יש בזה איזה דבר מיוחד, או ששמים לך כאן לפנים, יביאו לך עוד מעט משהו.

זאת אומרת לא חשוב הערך של הדבר עצמו אלא כמה שהאדם מעריך אותו או כמה אנשים אחרים מעריכים אותו, ככה זה אצלנו. לכן אנחנו צריכים להבין כמה חסר לי באמת בחיים שלי גדלות הבורא צריכה להשלים את זה, עם מי אני קשור, עם מי יש לי עסק, רק לזה להשתוקק ואז כמה שחסר, לא חשוב לי מה, אפילו שייקחו לי את החיים, אם בזה יש קשר עם הבורא זה צריך למלאות אותי לגמרי.

שאלה: אני לא יודע אם אני לא מבין כמו שאני רוצה לברר, יוצא ממה שאמרת שכל תכונת ההשפעה היא רק גדלות הבורא ולא שום דבר אחר.

נכון.

תלמיד: איפה הקשר שלי פה לאהבת הזולת?

זה הכול כדי לעורר בך ולברר ולהגדיל את גדלות הבורא. כל העולם, כל הנבראים, כל שבירת אדם הראשון וכל התיקון שלו זה כדי שנהיה מסוגלים להכיר בגדלות העליון, בגדלות הבורא.

תלמיד: יוצא שזה האמצעי והמטרה היא תמיד גדלות הבורא.

כל היתר אמצעי, המטרה היא רק גדלות הבורא.

תלמיד: בלי החושך אין לנו דרך עבודה, הגילוי הזה חייב להיות, כיתרון האור מתוך החושך.

כן.

תלמיד: אז למה בטקסט האחרון שקראנו יוצא שהדבר הזה הוא כאילו קללה גדולה או זה כאילו לא זוכה להערכה המקום של החושך או שהבנתי לא נכון את מה שקראנו בטקסט?

הבנת לא נכון. וככה לא שואלים, למה בטקסט האחרון שם כתוב, איך אתה יכול כך לשאול? אתה צריך להביא איזה משפט ובדיוק להגיד מה אתה לא מבין אחרת זה לא.

קריין: קטע 6 מתוך מאמרו של רב"ש א', "ענין אמת ואמונה".

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו." אתם רואים כל השיעור הוא נבנה על זה שאנחנו לא מתחשבים עם ההרגשה ועם הדעת, לא ברצון, בלב ולא בדעת, במוח, לגמרי אלא "אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". עיניים זה שייך לחכמה ובקיצור חכמה ובינה. "אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."

(רב"ש א', ענין אמת ואמונה)

למשל להיות עובר, לא אכפת לי כלום חוץ מזה שאני דבוק אליו, אני מקבל ממנו, אני רק על זה חושב ורק לזה קובע לכל החיים, גמרנו, שום דבר חוץ מזה, נקודת הדבקות נמצאת אז אני כבר נמצא בו.

קריין: קטע 7, אומר הרב"ש במאמרו "שהנרות הללו קדש הם".

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש ב', הנרות הללו קדש הם)

כי אם זה ייכנס לתוך הדעת אז כבר אלה כלים רגילים, ארציים, לא כלים רוחניים והוא לא יהיה בהזדהות עם הבורא. לכן דווקא מבקש שתהיה הסתרה וכך עובד, זה נקרא בצניעות. והוא רוצה רק דבר אחד, שיהיה לו כוח להיות במצב כאילו מנותק מהבורא ורק להיות דומה לו, זה המצב הכי מיוחד, מכובד.

קריין: קטע 8 , אגרת ע"ז של רב"ש.

"אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה." זאת אומרת זה לא שהוא נופל אלא הוא עולה בשמאל וזה נקרא לו כחושך, כירידה "רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה, ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא", היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שדוד המלך אמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי."

(רב"ש ב', אגרת עז)

כן, כאן הוא מדבר כבר על דברים שאנחנו מזרזים את הזמנים, זאת אומרת שאני לא מרגיש ירידה, חושך ואז אני מחפש גדלות הבורא ונדבק אליו ומתעלה יותר אלא שאני בעצמי מעורר את החושך, שזה לא מספיק לי מה שיש לי עכשיו כי על ידי מה אני עושה את זה? כי אני מחפש יתר גדלות הבורא שאין לי, לא נגלה לי אבל אני כבר מחפש עכשיו איפה ישנו עוד, איפה עוד אני הייתי יכול להוסיף, בזה אני מזרז, ממהר, אני מגרה את העניין החדש, כאילו מושך אותו מהנסתר שיתגלה המצב החדש, זאת אומרת שיתגלה חושך, איפה באמת? אבל אני מעורר את השחר.

ויש אצלנו אפשרות לזה, מאיפה זה? אם אתם רוצים לשאול אני אגיד לכם, מהרשימות, רשימות ד'/ג', ג'/ב' תמיד הם רשימו שאני עובד, יש בתוכו גם רשימו מדרגה יותר עליונה אמנם שהוא לא בשימוש, הרשימו רק בהתלבשות, ולא בעביות. נניח בס"ג רשימו ג'/ב', אז אני עובד עם רשימו ב' דעביות אבל אני יכול להגיע לג' דהתלבשות שיש לי מע"ב. וזה נקרא שאני מעורר את השחר, אני בעצמי מעורר את הפרצוף יותר עליון.

קריין: קטע 9 לקוח מתוך מאמרו של רב"ש "איש את רעהו יעזורו".

"יש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בעניין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בעניין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה. אלא דווקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דווקא חברו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם. דהיינו, שחברו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כוח ביטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו. היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחברו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בעניין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחברו מקום חיסרון, שהוא יכול למלאות אותו."

(רב"ש א', איש את רעהו יעזורו)

עד כה אנחנו דיברנו על גדלות הבורא, כאן אנחנו מדברים כבר על משהו פחות כביכול מזה, שאני צריך לעורר את החברים על ידי זה שאני מעורר בהם שיש לי מצב רוח מרומם אבל בעצם זה אפשר אבל בדרגה יותר גבוהה מזה, שאני מעורר אותם לגדלות הבורא בכל זאת, עד כמה שיש לנו ועם מי יש לנו עסק.

קריין: קטע 10, זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, "שתי נקודות".

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו. כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק. באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות."

(זוהר לעם, הקדמת ספר הזוהר, "שתי נקודות", 121)

זה מה שקורה מהמאמץ ואנחנו צריכים את זה לעשות, זאת אומרת לא יכול להיות שאדם מרגיש רע ומשאיר את זה כמו שזה כי הרגשה רעה זה חוסר בגדלות הבורא, בהכרת האלוקות, והוא חייב אז להתאמץ כדי לעורר בתוכו הרגשת גדלות הבורא, שהיא ממלאה לו את הכול, הוא לא צריך כלום חוץ מזה. אם יש לו קשר עם הבורא, אפילו נקודתי, דרך הנקודה הזאת הוא ממלא את עצמו בכולו.

קריין: קטע 11, מתוך אגרת י"ח. אומר "בעל הסולם".

"תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע(מעת לעת), שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו. והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח."

(בעל הסולם, אגרת יח)

מה אני רוצה להגיד? אתם רואים שהעיקר כל הזמן זה להיות במאמץ, ולא חשוב מה אנחנו עוברים, העיקר שזה לא ינתק אותנו מהבורא ואם זה מנתק, אנחנו צריכים מיד שוב להתעורר ולדרוש את גדלות הבורא. רק גדלות הבורא צריכה לכסות על כל הבעיות.

שאלה: אם האור הוא גדלות הבורא שמתגלה בעשירייה, האם יש חשיבות לאיזה חושך מביא אותנו אליו?

לא, העיקר זה השגת גדלות הבורא. אחר כך נראה איך זה קשור בחושך. העיקר מיד להתעורר לגדלות הבורא, שהוא ימלא את כל החושך, ומהמילוי הזה אנחנו נבין יותר. אחר כך נבין את סיבות, למה דווקא הכלים האלה מתעוררים מהשבירה, למה בצורה כזאת, ובתהליך המסוים הזה.

שאלה: איך גדלות הבורא מתקיימת בו זמנית עם אמונה למעלה מהדעת?

דווקא. בתוך האמונה למעלה מהדעת מתגלה גדלות הבורא. אמונה למעלה מהדעת זה כלי להכרת, להבנת, ולהרגשת גדלות הבורא.

שאלה: האם הרגשת גדלות הבורא זה סוג של גילוי הבורא?

זה כלי, זה עוד לא גילוי, בתוך זה מתחילים לגלות, זה כמו אור חוזר. אני לא רוצה לבלבל אתכם עם הרבה הגדרות. גדלות הבורא, זה גדול. בינתיים בואו נחיה עם זה ונראה את זה כמה ימים, אחר כך נתחיל לפרט.

שאלה: כשאדם מנסה לעבוד מעל הדעת ומעל ההרגשה, עוד לפני שהוא מגיע לכלי שנקרא אמונה למעלה מהדעת, עם מה הוא עובד? מה יש באמצע של התהליך הזה?

הוא רוצה להתעלות מעל ההרגשה הרעה שהוא מרגיש, הריקנות, כל מיני אבחנות לא נעימות, ולאחוז בגדלות הבורא. מה זה בגדלות הבורא? שכל מה שהוא מקבל, גם החושך הזה שנגלה לו, כל המצבים שנלווים לזה, הכול בא מהבורא ולכן הוא שמח בזה. חוץ מזה כלום, רק את זה, זאת הנקודה. הרי אנחנו רוצים לראות איפה כאן הכניסה, תחילת האחיזה.

תלמיד: באיזה כלי הוא שמח בזה?

בזה שרוכש גדלות הבורא.

תלמיד: עוד בשלב המאמצים, יש פה איזה שלב ביניים, עוד לפני שהוא נכנס.

אפילו בחיפוש הוא כבר שמח מזה שהוא נמצא בחיפוש לקראת גדלות הבורא. עדיין אין כלים, אני לא יכול להגיד לך אבחנות ברורות, אבל הנטייה עצמה, זה שהוא התעורר, שהוא לא נמצא שקוע בתוך הצרה הקטנה שלו כמו ילד קטן, אלא מתעורר, מאיפה? למה? מי מטפל בו? בשביל מה? כבר מכך יש לו התעלות. זה סך הכול מה שאנחנו רוצים מהשיעור הזה.

שאלה: אז כדי שתהיה גדלות הבורא, בכלים חייבת להיות הרגשת הרע, הרגשה של חושך?

בלי הרגשת הרע אתה לא יכול להרגיש שחסר לך משהו. ואם לא חסר, איך תגיע לאיזו הרגשה בכלל?

תלמיד: אז התגובה צריכה להיות כל הזמן לכיוון גדלות הבורא, לא חשוב מה עובר לי בתוך הכלי?

נכון.

תלמיד: האם אני פותר את מה שקורה בכלי או שאני לא מתייחס לזה?

לא, אתה לא צריך לפתור שום דבר. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אתה לא פותר שום דבר, אין שם מה לפתור. אתה צריך רק להשיג את גדלות הבורא, זה יכסה את הכול.

תלמיד: איך אתה מתנתק מהצורך לטפל במה שקורה בכלי? להרגיע את הרגשת הכלי?

אני לא צריך את זה. אם אני מרגיש שקיבלתי את זה מהבורא, שזה מטרתי ומושך אותי קדימה, אני לא צריך יותר כלום.

תלמיד: אני מבין את זה אבל אני רואה שאני עדיין רץ להרגיע את הרגשת הכלי.

לא. נגיד נשרף לי הבית אבל קיבלתי ארמון. אתה מבין? זה הבדל, מה אני משיג על ידי זה. ואז אני מבין, אחר כך אני מבין, איזה קשר יש בין הרגשת הרע וההתקשרות עם הבורא. למה בצורה כזאת הוא מעורר אותנו, ולמה דווקא יש בדיוק כאלו אבחנות בהכרת הרע ובהכרת הטוב.

תלמיד: אז בדוגמת הבית שנשרף, כשאני מרגיש רע מזה שנשרף לי הבית.

אתה מעביר את עצמך לדרגה מאיפה זה ולמה? ויש לך עכשיו קשר עם הבורא, עם מטרת הקיום שלך, עם מטרת החיים.

תלמיד: ומזה אתה מרגיש טוב?

בטח.

שאלה: זה מקור המילוי שלך?

כן, בטח. אני אפילו לא מתחשב במה שהיה שם רע, זה לא בחשבון, אין לזה שום ערך.

תלמיד: איך אתה מפסיק לעשות חשבון עם זה שנשרף לך הבית?

כי אני כבר קשור אליו.

תלמיד: איך אתה קשור אליו?

כי הוא מאיר לי. בזה שעכשיו יש לי קשר עם מטרת החיים, מטרת הבריאה, אני מקבל הארה. ואז כאילו מה שהפסדתי, לא היה הפסד, אני רק מתעורר על ידי הכלים האלה, לזה הם נועדו. אני לא עומד אף פעם למלאות אותם. כלי שמצומצם אי אפשר למלאות, מלכות נשארת ריקנית, מלכות דאין סוף. זה רק כדי לגרות אותנו.

תלמיד: אז חוץ מלעבוד על הגדלות שלו אין לך עוד פעולה לעשות שתאפשר לך להוריד בחשיבות של מה שקורה לי בתוך הרצון?

לא, לא צריכים שום דבר חוץ מזה. את כל היתר תראה אחר כך, איך אתה עובד עם הגדלות שלו, כדי למיין את הכלים, לתקן אותם, לחבר, לסדר, הכול בא מתוך גדלות הבורא.

תלמיד: וזה נקרא שאנחנו נכנסים לקשר עם הבורא?

אלא איך עוד?

תלמיד: אני לא יודע, אני לא מצליח, הקשר עם הבורא לא עושה אותי יותר שמח מזה שנשרף לי הבית.

אתה לא יכול לתאר לעצמך שאין דבר יותר חשוב מלהיות קשור עם הבורא?

תלמיד: אני יכול לתאר את זה. אבל אם אני מסתכל על המצב שלי היום, אני רואה שאני לא שם, אני מאוד סובל מזה שנשרף לי הבית.

אבל תתאר לעצמך שאתה ערום, שאין לך כלום, שאתה אפס, שאתה. ממש כמו תינוק שיצא מאמו, ערום, קטן, כלום. וזה כל מה שיש לך, זה שאתה קשור אליו. לא יודע איך לתאר את זה, אבל ברגע שמרגישים את זה, לא עושים חשבון עם הגשמיות. לא עושים.

שאלה: האמונה מכבה את ההרגשה ברצון לקבל? או שהן חיות ביחד, השמחה עם ההרגשה?

אני תופס את הגדלות הבורא, הוא עומד בעייני, גדלות הבורא קשורה אליי, יש לי מזה הארה, וההארה הזאת ממלאה אותי.

תלמיד: ומה עם ההרגשה? אני הופך להית שמח או שנשארת עדיין הרגשה רעה, חושך?

אין הרגשה רעה. ההארה הזאת בגדלות הבורא מכבה את הכול.

(סוף השיעור)