שיעור בוקר 23.04.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעה"ס", מאמר: "פתיחה לחכמת הקבלה"

עמ' 168, אות כ"ז, כ"ח

אות כ"ז

"והנה תחילה יצא הפרצוף הראשון דא"ק, כי תיכף אחר צמצום א' אשר הבחי"ד נצטמצמה מלהיות כלי קבלה על אור העליון, והיא נתקנה במסך כנ"ל, הנה אז נמשך אור העליון להתלבש בכלי מלכות כדרכו, והמסך שבכלי מלכות עיכב עליו והחזיר את האור לאחוריו, וע"י הכאה זו שהיתה ממסך דבחי"ד, העלה או"ח עד קומת כתר שבאור העליון, ואותו או"ח נעשה ללבוש ובחינת שורשי כלים לע"ס שבאור העליון, הנקרא ע"ס דראש של הפרצוף הראשון דא"ק. ואח"ז התרחבה והתפשטה המלכות ההיא עם האו"ח, מכח ע"ס דראש, מינה ובה, לע"ס חדשות ממעלה למטה, ואז נגמרו הכלים בבחינת הגוף. וכל שיעור הקומה שיצא בע"ס דראש נתלבש ג"כ בע"ס דגוף. ובזה נגמר הפרצוף הא' דא"ק ראש וגוף."

דיברנו על זה שיש לנו רצון לקבל. לרצון לקבל הזה (ראו שרטוט מס' 1), יש מלכתחילה בחינת קוצו של יוד, י-ה-ו-ה, מד' בחינות דאור ישר. כשהוא מתחיל לעבוד על עצמו אנחנו קוראים לזה ספירות, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. אנחנו קוראים להן לפי דרגות העביות כמו שהיה בד' בחינות דאור ישר, שורש, א', ב', ג' וד', דרגות העביות.

כשהרצון לקבל הזה אומר, " עכשיו אני הולך לעבוד עם עצמי כדי להשפיע", הוא עושה על עצמו צמצום א'. זאת אומרת, זאת החלטה שאני לא אקבל על עצמי אף פעם, כמו האורח ובעל הבית. בואו לא נשכח את הדוגמה הזאת. יש בעל הבית, ויש אורח. בעל הבית רוצה לתת לאורח הכל, והאורח עושה צמצום א'. והוא אומר, "אני לא מקבל". נמצא בבושה, בכל מיני דברים, ולא מקבל. ואז ההחלטה הזאת קיימת בו כל הזמן, אחרת אין חכמת הקבלה, אין כלום. אם היה מבטל את צמצום א', מלכות דאין סוף הייתה במצב שנבראה וזהו, לא היה שם נברא. כי הכול בא מד' בחינות דאור ישר.

אחרי שהוא עושה צמצום א', הוא אומר, אני רוצה לעבוד כמו בעל הבית, בעל מנת להשפיע. אני רוצה לתת לו בחזרה. כמו שהוא נותן לי, אני לו, "דודי לי ואני לו"¹, כך זה. איך אני יכול לתת לו? בעל הבית נותן לי תענוג. מה אני נותן לו בחזרה? גם תענוג. למה תענוג? הוא רוצה שאני אקבל ואני נותן לו כוונה. להבדיל.

יש הבדל בין זה שהוא נותן לי תענוג לזה שאני נותן לו תענוג. כי ממנו אני מרגיש את התענוג הממשי, המוחשי לפי הכלים דקבלה שלי. מה אני מעביר לו? אני לא מעביר לו בחזרה כלום, חוץ מרצון לקבל בצורה מסוימת, בצורה מיוחדת ממנו, דווקא בגלל הצמצום ובגלל המסך שאני עושה אחרי הצמצום. יש לי צמצום א' ובנוסף לכך, מסך.

ואז אני עושה חשבון על האור שמגיע אליי מלמעלה, איך אני מקבל, באיזה אופן אני מקבל. אז אופן הקבלה שלי, זה מה שחשוב לי. עד כמה שאני מתייחס לחיים שלי כך שהכל אני מקבל ממנו, זה מה שחשוב. מהבורא, מגיע אור. מה זה אור? כתוב בתורה שהאור הוא טוב, איך אני מקבל אותו? אני חייב לקבל אותו כטוב.

כל המציאות שלי היא כזאת שבה אני חייב להגיע בכל רגע, למצב שהוא כולו טוב. אז זה נקרא שאני מברך את בעל הבית, זה נקרא שאני עושה לו נחת רוח. הכול תלוי בכוונה שלי, , איך אני מתייחס למה שמגיע ממנו. וכל מה שמגיע ממנו אני חייב לקבל כתענוג.

הכול תלוי בחשבון בראש, זה מה שמבדיל בין האדם לבהמה, שלאדם יש ראש. והוא עושה חשבון, (ראו שרטוט מס' 1) כמה אני מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. ואז אני מחליט כמה אני מקבל וכמה אני לא יכול לקבל. מה שאני מקבל זה נקרא "תוך", ומה שאני לא יכול לקבל, זה נקרא "סוף". ומעל התוך, מעבר למסך, נמצא הראש.

שרטוט מס' 1

עכשיו אני מחלק את עצמי, את המציאות שלי, את כולי, לשלושה חלקים בהחלטה הזאת. חלק שבו אני מחליט, "הראש", וזה העיקר שלי, ונקרא "אדם", ובזה אני שונה מהבהמה. לבהמה יש רק רצון ואין לה חלוקה לתוך, לסוף, לכלום. זה נקרא שהיא פועלת לפי האור שמשפיע עליה בצורה ישירה והיא מגיבה על זה בצורה ישירה. אין באמצע ראש, אין באמצע צמצום, אין באמצע שום דבר. לכן הבהמה קשורה לבורא בצורה אינסטינקטיבית שלמה, מלאה. היא לא טועה, היא תמיד מבצעת את כל פקודות הבורא. לכן מלאכים הם דרגת חי, דרגת בהמה.

מה מאפיין את האדם? האדם הוא דווקא בזה שהוא עושה חשבונות איך להגיע, להידמות לבורא ולכן יש לו טעויות וכן הלאה. אבל אצלו נמצא הראש, בזה הוא מגיע להיות עצמאי. ולכן הוא לא משתמש בכול הרצון שלו, הוא מחלק אותו.

בין הסוף לתוך נמצא "טבור" (ראו שרטוט מס' 2), ובמסך זה ה"פה", והוא המחליט, וכן הלאה. כך אנחנו מגיעים לפרצוף.

שרטוט מס' 2

בהתחלה היה לנו רק רצון, ואחרי שעשינו צמצום, נכנסנו לאפשרות לחשוב מה אנחנו עושים עם הרצון, התחלנו לעבוד עם הראש. העבודה עם הראש היא נגד הרצון, לאו דווקא בהסכמה עם הרצון, אלא לפי החשבונות שלי, העבודה הזאת נקראת "מסך". זאת אומרת, מהו המסך? רצון, צמצום, והחלטה להידמות לבורא, מזה נבנים הראש, הכוונה, המטרה שלי.

אני רוצה שתקרבו לעצמכם את המושגים האלה כמה שיותר, כך שתהיו בזה. תתחילו רק לברר, זה אצלי הראש, זה המסך, זה הצמצום, זו הכוונה. כך אני מקבל, כך אני מחלק את הרצון שלי עד כאן, ולא כך וכך.

נניח שאתה נמצא בדיאטה, אז אתה מגביל אתת עצמך, יש לך צלחת לפניך ואתה חושב, לא, אני אוכל חצי, רבע, או את החלק הזה, את אלה כן, ואת אלה לא. זה דומה לחשבון שלך שאתה עושה בראש ואחר כך אתה מבצע בגוף. רק שהשאלה, בשביל מי? רק זאת השאלה, זה כל ההבדל בין גשמיות לרוחניות. בגשמיות אתה עושה את זה כדי להיראות יפה ובריא, וברוחניות אתה עושה את זה בכוונה אחרת, כדי אולי אפילו לשמח את הבורא.

שאלה: באילו כלים הבורא מקבל את ההנאה כאשר אני מנסה להשפיע לו?

הבורא נהנה מהכוונות שלי. מי זה הבורא, זה כוח ההשפעה הכללי. איך אני מרגיש את כוח ההשפעה הכללי? לפי איך שהכוח הזה נעשה טבוע בי. כי הבורא זה "בוא וראה" בתוכי. אני לא יודע אם הוא נמצא מחוץ לי. אנחנו אומרים, "בוא וראה", כי הוא נמצא בי. מחוץ לי אני בכלל לא יודע מה קורה. קורה משהו מחוץ לי? אתם כולכם בתוכי. כל המציאות נמצאת בתוכי כולל הבורא. לכן אתה שואל באילו כלים הבורא נהנה, הבורא זה נקרא, שבי מורגשת מציאות כזאת, שאני מרגיש שהמציאות הזאת היא נהנית ממני נניח. נסתרת יותר, נסתרת פחות, איפה נסתרת יותר או פחות? בי? אני רק מגיע למצב שאני מתחיל לגלות אותו, לראות אותו. איפה? בתוכי. איפה חשבתם? איך אני יכול לראות משהו מחוץ לי, מחוץ לכלים שלי?

הכל סגור בתוכי, אתה לא יכול לברוח מזה. למרות שאנחנו אומרים שהבורא נמצא "אי שם", ב"רקיעים" וכן הלאה, הכל נמצא בי. אילו רקיעים? הכל זה מלכות דאין סוף, הכוללת הכל.

שאלה: הצמצום הוא בעצם חוק טבע?

צמצום זה חוק שמגיע מלמעלה. הבורא מביא את הנברא לצמצום.

תלמיד: זאת אומרת שזה מצב נתון.

המצב הנתון חייב להיות, לפי התוכנה מלמעלה. זה לא תלוי באדם.

שאלה: והמסך נבנה כתוצאה מיגיעה והשפעה של המאור?

תלוי על מה אנחנו מדברים. אם אנחנו מדברים על השתלשלות מלמעלה למטה, אין שם בחירה, יש שם חוקים פשוטים בין הרצון לקבל לבין רצון להשפיע, כפי שהם משתתפים יחד, ומזה נוצרים כל הפרצופים, העולמות.

ודאי שהמסך חייב להיות מלמעלה. כל עוד אנחנו לא מגיעים לימינו, לזמננו, הכל זה מלמעלה. למרות שאנחנו מדברים על חורבן בית המקדש, וכן הלאה, הכל זה מלמעלה. מהרגע שלנו והלאה, זה רק ממטה למעלה.

תלמיד: ויש הבדל בין המסך הזה, למסך שאנחנו אמורים לבנות כתוצאה מהחיבור לקבוצה?

לא. אין הבדל. רק המסכים הם מלמעלה עד למטה. יש מאה עשרים וחמש מדרגות, שהם פרצופים ולכל אחד יש מסך משלו. וממטה למעלה אנחנו בונים מסכים. חוץ ממסך אין לנו כלום. מסך זה נקרא שאני מעדיף, לבנות את עצמי כדי להנות מגדלות העליון, מהשפעה לעליון, מהתענוג של העליון. הפוך מהמצב הפרטי שלי, שאני מתרחק מהרצון לקבל ונכלל ברצון להשפיע. מסך זה פרדיגמה חדשה, הסתכלות חדשה על המציאות. מסך זה נקרא שאני לוקח את כוחות הטבע ומתחיל לשנות את החשיבות שלהם. לא שזה עובד בשביל זה, אלא שזה עובד בשביל זה.

שאלה: וזה לא אני לוקח? האם זה משהו שקורה לי מהשפעת המאור על ידי ההתחברות לקבוצה?

כן, המימוש הוא בקבוצה, כי אז כלפי קבוצה זה כמו שאתה משנה את התפיסה. אם הקבוצה יותר חשובה לך ממך, זה נקרא שאתה הולך לשנות את התפיסה שלך, שאתה עובר לרצון להשפיע במקום להיות ברצון לקבל. הקבוצה עוזרת לך לעשות כך. אחרת על איזה חומר אתה תעבוד, על איזו דוגמה, בעזרת איזו תמיכה חיצונית? וזה כל העניין של המסך, המסך הופך את כל תפיסת המציאות, את כל ראית המציאות, הכל המסך עושה. לכן יוצא שרק בקבוצה אפשר לעשות זאת.

המסך הוא לא מסך בלבד, אלא הרצון של התחתון, שהוא מתחיל להבליט אותו, זה בא על ידי כך שהוא עובד עם הקבוצה וזה מגיע מצורות גשמיות פשוטות, בושה, תאווה, כבוד, שליטה. על ידי זה הוא תלוי בקבוצה. ומתוך זה שהוא תלוי בקבוצה, מגיעה לו יכולת להפוך את הרצון שלו, על ידי הקבוצה. זאת אומרת, בגלל שאנחנו תלויים באחרים, אנחנו מתחילים לקבל. כך אנחנו בנויים. פעם היה כלי אחד, אז היינו תלויים באחרים, במה שהם יכלו לחשוב עלינו, לדבר עלינו. ואז היינו מוכנים לדכא את הרצון לקבל שלנו עד כדי כך, כי רצינו למלא את הכלים של האחרים ובזה לקבל מהם אהדה, יחס מסוים וכולי.

זאת אומרת בלי אדם וחברה, בלי אדם וקבוצה אי אפשר לבנות כאן שום דבר. מי שנמצא אי שם ולומד איתנו אפילו כל הזמן, אבל לא נכנס לקשר עם החברה, הוא לא מסוגל לשעות את זה. "או חברותא או מיתותא". הוא לא מסוגל להגיע לשום דבר, כי אין לו את המנוף הזה שבו הוא הופך את עצמו.

אנחנו צריכים לבדוק מה זו בושה, איך אני משנה את עצמי על ידי הבושה? אני מתבייש כלפי הקהל, כלפי החברים, כלפי העולם שלא יגלו בי משהו, שלא יזיקו לי, שכך וכך. הדברים האלה הם מאוד חשובים. הפחד שאני לא אתבייש, הוא כוח עצום שאנחנו מחזיקים בו את כל החיים. אפשר לראות מה שאנשים עושים כדי להראות יפים בעיני אחרים, את כל החיים שלהם הם מקריבים לזה. ואנחנו משתמשים בכוח הזה בכוונה נכונה, בצורה מטרתית. וכך מגיעים לשמירת הצמצום, למסך וכולי.

החברה עוזרת לי להפוך את היוצרות. ומה שקודם היה חשוב לי, אני, עכשיו מתהפך וחשובה לי דווקא החברה. ויש לי לזה הכנות טבעיות, אגואיסטיות. כי קנאה, תאווה, כבוד מחייבים אותי, ואחר כך אני רואה שיש עוד ועוד ערכים יותר גדולים, אבל לעבודה רק בתוך חברה. לכן אם אנחנו נצא להפצה ויהיו סבבינו יותר ויותר קהלים, יהיה לנו יותר קל. כי אפילו אם כל אחד יחשוב במקצת, יעשה משהו, זה הכל יתווסף לקדרה גדולה, וכך נגיע לשינוי גדול.

שאלה: מה היחסים בין הכלים לבין המסך?

המסך הוא הכלי. הרצונות נפסלו להיות כלים, אלא אנחנו משתמשים בהם במידה והם יכולים להתקשר, להצטרף למסך.

שאלה: לגבי הצמצום והקשר בין החברים, הרי אנחנו צריכים להתמזג לתוך מרכז הקבוצה, ושם אין צמצום, אז מה הקשר בין זה לבין מסך?

כשאנחנו רוצים להתקשר למרכז הקבוצה, שם דווקא יש מקום, רצון משותף זה נקרא "מקום". ואנחנו מסכימים על הצמצום, ומסכימים על המסך. מרכז הקבוצה זה איפה שאני מבטל את האני הפרטי שלי, ורואה את הקבוצה כיותר חשובה להשגת המטרה, מעצמי. זה מרכז הקבוצה.

תלמיד: ומה קורה לגבי זה שאנחנו הולכים ל99%, האם שמים שם מסך איכשהו? ואיך זה קשור, האם זה קשור בכלל לכלים של המצרים?

99% זה כלים עצומים, זה כל הכלים. אנחנו מאוד זכים, אין לנו כלים גדולים, אנחנו יכולים להיות רק כמעבר בין האור לכלים האלה. אנחנו לא באים מהמלכות, אנחנו באים מהבינה. נכון שזו בינה שבורה בגלל שקשורה למלכות, אבל בכל זאת, גם זה כדי שיהיה מעבר. יש בעיה, כי הכתר הוא המשפיע, ומלכות היא המקבלת, מה מקשר בין כתר למלכות? בינה.

תכונתנו הן תכונת הבינה, רק כדי שיהיה קשר בין בינה למלכות, יש מעבר. יש צמצום ב', מלכות נכללת בבינה, בינה נכללת במלכות, יש השבירה. על ידי השבירה מלכות נכללת בבינה בכל החלקים השבורים שלה, ואז בינה יכולה לבנות מערכות של התיקון מפני שהיא נכללת מכל הרע של המלכות. והמלכות שנכללת מבינה יכולה עכשיו להתחיל לברר ולהעדיף תכונות הבינה על פני תכונות המלכות, זה עדיף על זה. ועל ידי המערכת שבינה בנתה, מלכות מתקנת. כך אנחנו מתקדמים.

(סוף השיעור)