שיעור בוקר 23.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.12.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/Ri6a7wa4?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "שלבי הסולם" מאמר "מהו ענין כשלון בעבודה"

מאמר מכרך ד,' "שלבי הסולם", חלק "הושע", מ"נביאים", "מהו ענין כשלון בעבודה". האמת שאין כישלונות בכלל וכל דבר ודבר כמו שכתוב חוזר לשורשו ורק משאיר רושם, והרושם הזה עוזר, או שניתקן עכשיו או אחר כך. אבל באמת איך שהאדם מגלה בזמן האחרון, במצבים האחרונים, בזה שהוא משיג אהבה נצחית ומושלמת של הבורא אליו, הוא רואה שהבורא שגם ברא אותו וגם תכנן לו את כל הדרך, וגם עשה את כל הדרך וגם פתח לו עיניים, ועשה לו הסתרות בדרך בכל המצבים. כל הדברים היו בסופו של דבר מהנקודה הזאת האחרונה והראשונה, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, ללא שום חשבון עם האדם עצמו, ואף פעם לא היו כישלונות, ואף פעם לא היו נפילות, ואף פעם לא היו מכות, אלא הכול היה רק מתוך אהבה נצחית.

לכן מה עניין הכישלונות? כישלונות זה עניין הכיסויים, שאדם צריך לעבור עליהם, אחרת הוא לא ירגיש את הגילויים. הבורא צריך להעביר את האדם דרך כל המאורעות האלו וגילוי צריך להיות בשני האופנים, הוא צריך להיות גילוי באופן פרטי לכל אחד, שכל אחד מצביע באצבעו "הנה אלוקינו זה". הוא חייב לגלות את הבורא בעצמו לפי הכלים שלו שאין באף אחד אחר מה שיש לו, כל אחד מתוך נשמתו, מתוך תשלובת הרצונות והתשוקות מה שיש בו בלבד. והגילוי צריך להיות חוץ מזה שהוא פרטי, בגובה עד כיסא הכבוד. 

מה זה עד כיסא הכבוד? כיסא מהמילה כיסוי. שאת כל הכיסויים, כל ההסתרות, הוא הופך להיות לכבוד ה', זאת אומרת להגיע לדרגה הגבוהה ביותר בהרגשת הבורא. וזה מה שאנחנו אומרים, שגם בחברה אנחנו צריכים לעסוק בזה ואנחנו צריכים להשפיע אחד על השני. בינתיים כשאנחנו לא מרגישים את חשיבות הבורא, הגודל שלו, שייתן לנו לזה חומר דלק, אז אנחנו עושים כאילו פרסומת לזה מאחד לשני, מה שנקרא, "פרסומי ניסא".

פרסום זה שאפילו לא יודעים איזה חשיבות יש לדבר, אבל כשכולם אומרים זה נעשה פתאום חשוב בעינינו ומתוך זה יש לנו חומר דלק ואנחנו מתחברים אחד לשני, וכשמחברים כבר את הרצונות של כל אחד לשני, מבטלים את האני שלנו. זאת אומרת, העבודה היא רבגוונית, בפעולה אחת מביאים להרבה תוצאות.

תלמיד: איזה הבדל יש בין כיסא ה' והכסא שהמלך יושב עליו, כיסא הכבוד?

זה כיסא הכבוד שהמלך יושב, או יש לזה איזה מין מילה מיוחדת?

תלמיד: כיסא מלכות.

כיסא מלכות, כיסא מלך. זה צריך להפוך לזה, זאת אומרת כיסוי צריך להפוך לכיסא הכבוד. כיסא זה מהמילה כיסוי, זאת אומרת כיסוי שהופך להיות לכבוד, עד שמגיעים להכרת המלך בעצמו. 

זה מה שכתוב "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", זאת אומרת גודל התשובה היא צריכה להיות החזרה עד שגודל שכל הכיסויים הופכים להיות להכרת הכבוד, להכרת גדלות הבורא. והתחלת הדרך היא בזה שאנחנו צריכים לקבל מכל אחד התרשמות, אומנם שאף אחד לא רואה ולא יודע, אנחנו צריכים להתרשם אחד מהשני שהבורא גדול. אני צריך להתפעל מהסביבה שלי, עד כמה הם כביכול מכירים את זה וזה נותן להם חומר דלק.

תלמיד: מה ההבדל בין הגילוי באופן פרטי לכל אחד בכלים שלו, לבין הגילוי שכל ההסתרות יהפכו להיות לכבוד שמיים, לכבוד ה'?

יש גילוי פרטי ויש גילוי כללי. גילוי פרטי זה מה שכל אחד מגיע משך שיתא אלפי שנין למקום איפה שמגיע על ידי העבודה הפרטית שלו, ואף לגמר התיקון הפרטי שלו, אבל זה גמר התיקון הפרטי ויש דרגה גמר התיקון הכללי. בגמר התיקון הפרטי אני מגיע להתחברות עם כל הנשמות, ובכמה שאני נכלל בהן אני מעלה גם אותן למעלה לגמר התיקון במה שאני נכלל מהן. 

אבל זה עדיין במה שאני התכללתי מהן, לא שהן התכללו ממני וכבר עושות גם את העבודה הזאת בפועל. זאת אומרת, אני סוחב את החלק שלי עד גובה של גמר התיקון, וכל יתר הנשמות ככל שהן יכולות להיות כלולות בי, בכוח שלי. אבל הן בעצמן יכולות להיות בכל מיני רמות, אפילו בדרגת אפס או למטה ממחסום. זה נקרא גמר התיקון הפרטי, ולזה מגיעים מקובלים, זו השאיפה, למדרגה הזאת. 

גמר התיקון הכללי זה מצב שכל נשמה של כל בן אנוש שחי על האדמה כאן בעולם הזה יגיע לכך בפועל בהכרה מלאה, ואז זה יהיה גמר התיקון הכללי. בנשמות שיהיו בעודן מלובשים בגופים יתקיים גמר התיקון ברוחניות, וזה נקרא שאתה מוריד את הדרגה הרוחנית של האצילות לעולם הזה.

אתה נמצא גם עדיין בגוף שלך. זה נקרא ש"וימלא כבוד ה' את הארץ", את כל הרצונות, אפילו כולל דומם, צומח וחי שמחוץ לאדם, כל הדרגות האלו. 

באיזה צורה זה יהיה אצלם, ודאי שלא בהכרה כי אין לזה מסכים וכלים, אבל ככלולים בתוך האדם. זה ההבדל בין גמר תיקון הכללי והפרטי. ויש בזה גם שינויים בדרגה העליונה מה זה גמר תיקון הפרטי והכללי גם לפני גמר התיקון, כמו שדיברנו שזה יהיה בכל הנבראים בעולם הזה. זה ההבדל בין רבי שמעון ורבי אלעזר בנו. נדבר על זה פעם. 

זה לא חשוב, לא אמרתי כלום. 

תלמיד: יש את עניין הכרת הרע מבחינת מוחא והכרת הרע מבחינת ליבא. מה זה?

נגיד בפשטות, במוח ובלב. אלה שני סוגים של כלים רוחניים שנפתחים לאדם כשהוא מגיע לגילוי.

תלמיד: גם בהכרת הרע?

גם בהכרת הרע, לא חשוב. יש דבר שאתה מרגיש, וחוץ מזה יש דבר שאתה מבין את הסיבה להרגשה. אלה שתי דרגות.

תלמיד: אז זה שאתה מבין את הסיבה, זה יותר?

בטח. 

תלמיד: כשהוא מרגיש זה ליבא, וכשמבין את הסיבה זה מוחא?

מרגיש זה ליבא, ומבין את הסיבה זה מוחא, נגיד ככה. אבל זה לא הסבר מושלם.

תלמיד: מה זאת אומרת שאמרו על אדם הראשון שהיה "מין"?

"מין" זה נקרא שרודף אחרי תאוות "בהמיות" כביכול, זה לא בהמיות, זה נקרא על מנת לקבל. מכל התאוות, התאווה הנמוכה ביותר אבל הגדולה ביותר היא מין, וזה קיים רק בבן האדם. בבהמות דווקא אין דבר כזה, אצלם זה לפי תוכנה, מגיע חודש מיוחד והם מגיעים לאיזשהו מקום להזדווג ולהתרבות. פשוט מאוד לפי התוכנה, ובזמן אחר, אין דבר כזה בכלל. ככה זה בצומח וככה זה בחי. 

ב"מדבר", בדרגת האדם, זה פרוע לגמרי. אבל זה דבר מאוד עמוק, זה לא כמו שנראה לנו שמין זה סתם מין. זה כנגד איחוד, זאת אומרת לא נגד, אלא אפשר להגיד שזה בדומה לנקודת האיחוד עם הבורא, רק בדרגה הנמוכה ביותר, ונגיד, החזקה ביותר. והאיחוד הזה צריך להתקיים באמת לאורך כל הקומות. 

ש"היה מין", הכוונה שקיבל תאוות בדרגה הנמוכה ביותר, ועכשיו על ידי ההפרעות האלה הוא צריך לאט לאט להתקדם לדבקות ה'. לפני שקיבל את התאוות האלה לא היה בכלל מה לדבר על התיקונים, כי התיקונים מתחילים דווקא מהדרגה הזאת שכל הדרגות מהשבירה יורדות עוד ועוד עד שהן מגיעות לדרגה הנמוכה ביותר ברצון לקבל על מנת לקבל שנקרא "מין".

זה ברוחניות, ובגשמיות בהתאם לזה, אבל בגשמיות אנחנו לא צריכים להתייחס לזה, התיקון שלנו הוא רק דרך המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת, להשתוקק רק לכוח מלמעלה שיבוא ויתקן אותי, ולא להתרכז בתיקון הרצונות עצמם. אומרים למי שיש רצון אחד, הרצון נשבר והוא מקבל שניים, זאת אומרת, זה באמת מתרבה ככה. אלא התיקון הוא על ידי זה שאתה פשוט מתעסק ברוחניות, בכוח.

 אתה מכניס את הבורא לתמונה, אתה רוצה להיות קשור אליו, מתוך זה מגיעים התיקונים. ולא להתמודד מול הרצונות, אלא להתמודד נגד הסתרת הבורא. פשוט לעזוב את הרצונות, אחרת אתה תגיע למצב "במקום שמחשבות האדם, שם הוא" ואז אתה כל הזמן תהיה בתוך המחשבות האלה על מין, כסף, כבוד, אלא הכוונה שהאור ימשוך אותי החוצה. זאת הייתה צריכה להיות הכוונה, המגמה, הרצון התקווה. 

תלמיד: במאמר כתוב שהשבירה הייתה על כוונה על מנת להשפיע. וזו המטרה, שאדם יגיע לכוונת הזאת על מנת להשפיע. למה דווקא על זה הייתה שבירה באדם ראשון?

הבורא ברא רצון לקבל. רצון לקבל זה פשוט חוש שנהנה מנוכחות הבורא, לא יותר. אם אני מרגיש את הבורא, טוב לי, אם אני לא מרגיש, רע לי. טוב לי בכל מיני אופנים שרק אפשר לתאר, ורע בכל מיני אופנים שרק אפשר לתאר, ממכות קטנות עד משהו גדול. טוב או רע זה מגילוי או מהסתרה, אין יותר חוץ מזה.

הבורא בזה שצמצם את עצמו, ברא את הרצון. כדי שהרצון הזה יוכל לא רק כמו פרח להיפתח לקראת השמש או להיסגר כשאין שמש, אלא כדי שהרצון הזה בעצמו יוכל להשיג את גילוי השמש וימשוך את השמש אליו, שהוא בעצמו יקבע מתי תהיה עליו שמש או לא, לשם כך צריכים לתת לרצון הזה תכונות נוספות חוץ מזה שטוב לו או רע לו, כדי שיוכל להיות בעל הפעולה. לכן הבורא הכניס, החדיר בכוח לתוך הרצון הזה יכולת לפקח על הרצון, להיות מעל הרצון. את זה משיג ומקבל הרצון על ידי השבירה. 

על ידי השבירה הוא מקבל את תכונת הבורא, להשפיע. ואז אם הוא רוצה להשפיע ובגלל זה הוא נפתח, הוא מיד מרגיש את האור, אפילו שהאור לא נמצא, בגלל שהרצון להשפיע בעצמו הופך להיות אור. היוצא, שהוא כבר לא תלוי במה שקורה מצד הבורא, זה נקרא "ניצחוני בניי", הוא חופשי מהבורא וחופשי מהרצון לקבל שלו, זה הרי אותו דבר. אלא הכול תלוי רק ברצון להשפיע שלו.

הבורא הכניס לו רצון להשפיע במידת הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, הוא יכול להיות לא תלוי ברצון לקבל לגמרי, ולהיות רק בתוך הרצון להשפיע. ועוד יותר מזה, להיפתח ולהשתמש ברצון לקבל, לא רק לפתיחה, אלא גם לנתינה. בזה הוא הופך להיות מאור, מקור האור, כמו הבורא. זה נקרא "שני מאורות הגדולים". ודאי שמלכתחילה הוא מקבל מהבורא גם רצון לקבל וגם ניצוצי השפעה, זה בא מלמעלה, ממקור אחד, אבל חוץ מזה שהוא מקבל את זה, כל העבודה היא כביכול שלו. 

תלמיד: אדם הראשון הכיר את נקודת ה' והלך לקבל על מנת להשפיע, הייתה לו כוונה על מנת להשפיע.

לאדם הראשון הייתה כוונה על מנת להשפיע, ודאי. הוא היה בכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, להשפיע על מנת להשפיע, זה נקרא שהוא היה כמלאך. לא היה לו יצר רע בכלל, היה נמצא בגן עדן, באצילות, לא התבייש, כי לא היו כלים דקבלה, אומנם היה ערום. הוא השתמש רק בגלגלתא עיניים, לא באח"פ. הוא השתמש בכול מה שהיה, חוץ מדבר אחד, בעץ הדעת. בכלים דקבלה, עץ הדעת, למטה מטבור, היה אסור לו להשתמש.

ודאי שגילה שהשימוש בכלים האלו דווקא זו מטרת הבריאה, והשימוש בהם צריך להיות ודאי בעל מנת להשפיע, אז למה זה נחש? הרי זה לא נחש, הנחש צודק. הנחש זה אותו יצר שאומר בו, אם תשתמש בזה, אז תיתן לבורא את התענוג הגדול ביותר, אתה תהיה "מקבל על מנת להשפיע". זאת אומרת, בכל הכלי שלך, בכל הרצונות, בכל מה שרק יש לך, אתה כולך תידבק בו. מה יש לך עכשיו, לעומת הדבר הגדול הזה? שום דבר. מה שיש לך עכשיו זה גם ממנו, כי הכול רק רצון להשפיע, שזה הרצון שלו, זה הוא, שנתן לך גם חלק ממנו. אבל הרצונות שלך, איפה שאתה, אתה בכלל בזה לא עושה כלום. מאיפה רואים שאתה כן רוצה להשפיע, שאתה רוצה להשפיע? אתה רוצה להשפיע נקרא שאתה משתמש בכלים דקבלה, זה אתה. לכן כל הטענות האלו הן במאה אחוז נכונות, אי אפשר להגיד נגדן שום דבר. רק יש מין איסור, שבכלים האלה, בכל זאת, אסור להשתמש.

יש פה עניין מאוד עדין, איסור מצד הבורא, ודחף לעשות את הפעולה בלקבל על מנת להשפיע גם לקראת הבורא, אז מה יותר ומה פחות כאן באדם? יש פה דבר נוסף, שנראה לאדם שהבורא בכוונה אומר לו לא להשתמש בכלים האלו, כי הוא רוצה שהוא יגיע להחלטה שכן צריכים להשתמש בהם. מתי? מתי שירגיש שהפעולה שלו תהיה באמת על מנת להשפיע. יש פה דברים עדינים.

תכל'ס, זאת כאילו הטעות, אבל זו לא הייתה טעות, ומצד האדם היה הכול במאה אחוז נכון. אלא הטעות שלו היא בזה שהוא לא יכול אף פעם לחשב של"ב האבן לא יכול להתערב עם גלגלתא ועיניים, זו הבעיה. אבל מלכתחילה, כשיש אח"פ ויש גלגלתא ועיניים, ול"ב האבן עדיין לא מבורר, אי אפשר לעשות חשבון על זה. יוצא שוודאי שהוא טועה, אבל בטעות שהוא אף פעם לא היה יכול לשער מראש שכך זה יקרה.

כתוצאה מזה, יש לו באמת אחר כך הבחנות בין ל"ב האבן וכל יתר התכונות, ואז הוא מברר את ל"ב האבן, זה עיקר הבירור, שעל כל הטבע שלו הוא עכשיו רואה כמה הוא מנוגד לבורא, ואז מקבל על זה גמר התיקון. 

עדיין אין לי כל כך מילים, צריכים לדבר על זה יותר. 

תלמיד: הזכרת את המילה ייחוד וגם לפני שני שיעורים גם דיברת על ייחוד. אתה יכול לתת עוד פעם הסבר באופן מעשי איך עושים ייחוד על פי דוגמאות?

אין לי דוגמאות לפעולות רוחניות. איזו דוגמה יכולה להיות? דוגמה זה אומר שמתקיים משהו במציאות, אני לוקח משם הדגמה קטנה, בקנה מידה יותר קטן, או עושה את זה בחומר יותר פשוט, אחר, ומבצע אותה פעולה כדי שמתוך הפעולה יהיה לי ברור מה קורה באמת בגדול, במצב האמיתי. לנו אין כאלה אפשרויות לתת דוגמאות מרוחניות. אין לנו רצון להשפיע, אין לנו פעולות על ידי המסך, אין לנו שום דבר שאני יכול להגיד את זה. איזו דוגמה? אלא מה, קצת לסבר את האוזן, אין לי שום אפשרות.

כשאני עושה ברכה לפני שאני שותה, האם זה נקרא שאני עושה פעולה רוחנית? איזו פעולה רוחנית? אני לוקח כוס, לוקח משקה, במשקה הזה יש תענוג, אז על התענוג הזה אני עושה ברכה, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהייה בדברו", ושותה. מה בזה עשיתי? אני עשיתי פעולה, נכון, אמרתי לפי מה שרשום ב"שולחן ערוך", אבל האם עשיתי בזה פעולה רוחנית או לא? ודאי שלא. יש לי הכרת התענוג, זה מה שיש לי בזה, אבל האם כנגד התענוג הזה יש לי מסך ואור חוזר, שאני על ידי זה מקבל את מידת הדבקות בבורא על התענוג הזה? כבר לא חשוב לי התה. בתה הזה יש נגיד עשרה גרם תענוג מיוחד, האם כנגד זה יש לי מסך או לא, אני יכול על זה לעשות פעולות רוחניות, צמצום, אור חוזר, כוונה בעל מנת להשפיע, אני יכול להתייחד עם הבורא? לא מגולים לי דברים כאלו, אז ודאי שאני לא יכול להתייחד עם הבורא בדוגמה כזאת, זו לא דוגמה.

אני מלמד אותך איך לעשות את הברכה בעולם הגשמי, אבל זה ללא שום התאמה, מזה אתה לא יכול לדמיין לעצמך פעולה ברוחניות. זה עוד מילא, אבל אם אתה לוקח לולב, ציצית, טלית, אלו דברים גדולים ביותר, ברמת זעיר אנפין דאצילות בזמן הגדלות שלו, בזמן הייחוד שלו באמת. ואצלנו אתה לוקחת צמח, עושה איתו פעולה כמו שעושים העמים הפרימיטיביים, וכשהם מסתכלים מהצד הם חושבים, "העם התרבותי, קיים אלפי שנים, תראו מה הוא סוחב מלפני 5000 שנה. כל הכבוד שהם מסורים למסורת, יפה מאוד, אבל רואים מזה שהוא עם עתיק, לוקח דברים כמו העמים הפרימיטיביים ועושה בהם כל מיני דברים". זה מה שחושבים אנשים שמסתכלים על מה שאתה עושה. 

סוכה. לפני 3000 שנה חיו בסוכות בזמן שיצאו ממצרים, זו תרבות, אחרת לא יכולים להגיד. האם זו דוגמה לפעולות רוחניות? אתה רואה, אף אחד לא מבין את זה. ככל שמסבירים, אף אחד לא מבין. אז איזו דוגמה אתה רוצה ממני?

תלמיד: נניח מצב מסוים, שעוברים במשך היום, הרגשה מסוימת, איך בהרגשה הזאת עושים פעולת ייחוד?

אני עושה בהרגשה המסוימת שלי פעולה רוחנית. עשיתי. זו דוגמה? מה הדוגמה שיכולה להיות? אם אתה עם הרצון שלך יכול להתקשר לרצון שלי, ולהיות נוכח פסיבי בתוך הרצון שלי בזמן שאני עושה פעולה, מזה תלמד איך לעשות את הפעולה. אחר כך תתבדל עם הרצון שלך ותעשה אותו דבר. אבל לשם כך אתה שצריך להתחבר. זה נקרא שהעליון מלמד את התחתון, זה נה"י דאמא שמתפשטים בתוך זעיר אנפין עד החזה שלו ומלמדים אותו את הפעולות. זאת פעולת לימוד.

תלמיד: והייחוד שצריך לעשות?

הייחוד זה מה שאתה עושה עם הבורא על ידי הפעולה.

תלמיד: כשאתה עושה אחר כך לבד?

הלבד שאתה עושה עם הבורא, זה נקרא "ייחוד". זה שאתה לומד עם המורה זה לא נקרא ייחוד, זה נקרא חיבור. ייחוד זה רק עם הבורא. יש טעם לעשות כמו שהמורה אמר לך, עם הבורא? אם תלמיד לא מוכן לזה אז לא כדאי לו לבצע דברים כאלו. יש בזה הרבה דברים. היו מקובלים שכן עשו, אבל זה לא שייך לנו.

תלמיד: יש מצב שאדם לא מברר מספיק, לא נמצא מספיק במצב וישר בורח לבורא?

זה לא חשוב. מתי שיש אפשרות לפנות, תפנה. אל תשב ותחכה, "כשאני אסבול עוד יותר אז תהיה לי צעקה יותר אמיתית". לא תהיה לך צעקה יותר אמיתית, אלא אם כן תהיה בכל רצון ובכל מצב, מחובר אליו. כי האור מברר את הכלי, ואתה בעצמך לא תצליח אף פעם, רק תאכל את בשרך. 

לכן לא לחסוך אלא כל הזמן לחפש קשר עם האור זה. כי מהאור הזה גם גדל הכלי, בירור הכלי, הכרת הרע, פנייה למעלה, הכרת הגדלות, הכול משם. אז אם לא פנית לשם זה נקרא לשבת בתוך הרצון, להרגיש רק מה שהרצון מרגיש ללא שום תועלת. מזה לא תצא שום פעולה, פעולה צריכה להיות רק כתוצאה מהשפעת האור. אז לכן לא כדאי להחזיק, להתאפק מלפנות לבורא. ודאי שלא, חס ושלום. הפוך, כתוב בכל מקום להתפלל תמיד. 

תלמיד: מה זה כשתלמיד לא מוכן להתחבר עם המורה? שלא כדאי ורצוי לעשות את הפעולה הזאת? 

עוד לא מוכן.  

תלמיד: מה זה להיות מוכן?

מה זה להיות מוכן? כלפי הבורא זה יותר טוב. זה רק אחרי שבאמת יש נחיצות מאוד גדולה, ממש שלמה, לפנות לבורא, אז באה לו צעקה וגם פניה לעזרה מהרב, מהחברים, מהספרים. הכול תלוי עד כמה החברה מספקת לנו את הרצון הזה. לנו בעצמנו זה לא יקרה, לכל אחד לחוד. רק בהתקפה נגד כל ההפרעות כנגד זה והתקפה כללית. 

תלמיד: במה תלוי כוח האור שבא לאדם?

רק מתוך הנחיצות, ממידת הנחיצות של האדם לתיקון. זאת אומרת, עד כמה הוא רוצה ומה הוא רוצה בדיוק, עד כמה מבוררת בו הבקשה.

תלמיד: למה כתוב "ונפתחו עיניכם"?

אחרי שאדם עשה את החטא, "עיניכם" הכוונה גם לצד אדם גם לצד חווה, זאת אומרת שהכוונה גם לכיוון שימוש בעל מנת לקבל וגם שימוש בעל מנת להשפיע, הכול נפתח להם. הכול פתוח לפני האדם - שמגיע להכרת הרע וכנגד זה לאורות שיכול להשיג משני הדברים, אז באמת תכונות הנברא ותכונות הבורא מתחברות יחד. 

תלמיד: אם שבוע, שבועיים אני לא מרגיש שום שינוי, כאילו מצב סטטי, מה אני יכול לעשות?

אם אתה מרגיש שאתה לא משתנה, מה אתה יכול לעשות? למה לחכות שבוע, שבועיים אני לא יודע, אלא זה תלוי בכמה יש לך סבלנות, ואתה מתאפק, לאט, לאט.

תראה, אם אדם לא מרגיש בכל רגע שהוא משתנה, זה כבר צריך להביא לו דאגה. כי למה עבר רגע? עבר רגע זה סימן שיש שינוי מלמעלה, ואתה בהתאם לזה לא השתנית מלמטה, אז זו כבר בעיה. אם השעון מתקתק ולא מתקתק מבפנים, אז אתה כבר הולך לקראת המכות, עד שהן יתחברו כך ש"בום", אתה מקבל את מכה. הפטיש כבר מתחיל לעלות מאחוריך, זהו. ככה זה.

תלמיד: אז מה עושים?

מה עושים? מהר מאוד צריכים לעשות משהו, וקודם כל להעלות את סף הרגישות, איך זה קרה שכמה רגעים לא חשבתי על מטרה? ממליץ לכם לרשום, אחר כך תשכחו. אם כי זה לא יעזור שאתה תרשום, כמו שכתוב "כתוב על לוח ליבך". על הלב צריך לכתוב. הנייר לא צריך לחזור בתשובה, לא אכפת לו. 

אז צריכים לבנות מעגל, מנגנון סביבך, שכל הזמן כמו שעון מעורר יעורר אותך למחשבה הזאת. כל רגע. אני כתבתי על גב כף היד, ושכחתי להסתכל על היד, ולא זכרתי, אז כתבתי בפנים כף היד וגם לא ראיתי את זה. אני זוכר, זה היה בזמן נהיגה עם הרב'ה, אז ראיתי מה כתבתי על היד, ואחרי שעתיים, שלוש, כבר לא ראיתי מה כתוב. ופתאום נזכרתי.

זאת אומרת, לא צריכים כאן ראייה, אנחנו יכולים לא לראות שום דבר בחיים. לפעמים אתה לא רואה ולפעמים אתה רואה מיד. למה? הרצון הפנימי לזה התעורר, אז אתה רואה. בלי רצון אתה לא רואה.

לכן צריכים שיתעורר בפנים רצון, לעורר רצון זה בידי הבורא, אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, או במקום בורא - חברה. זה הדבר היחיד שיכול לפעול חוץ מהבורא. אם הבורא מעורר לך רצון - תמיד זה בא בצורה לא נעימה, להשאיר לך אחר כך עבודה עצמאית, בחירה חופשית, אחרת הוא יעשה במקומך את העבודה? 

אז ההתעוררות מלמעלה תמיד באה, מחייבים אותך אחרי זה בתשלום עם ריבית גבוהה, לא כדאי. כדאי לפנות לחברה, ולהשקיע בהם, שהם יעשו את העבודה עליך, בהתאם להשקעה שלך בהם, ואז אתה עושה כמה תיקונים בבת אחת. זה אותו תיקון, אבל בכמה אופנים, אתה מתחבר איתם, אתה סופג מהם רצון, אתה מתחבר אליהם, אתה חייב להכניע את עצמך, הם מעוררים אותך, אתה כבר לא זקוק לבורא כביכול שיעורר אותך, זה כביכול אתה שעשית, בנית את ההתעוררות לעצמך.

זאת אומרת בזה אתה מתחיל לבנות את עצמך דרך אחרים, שהם בעצם לא אחרים, הם בזה נעשים חלק מנשמתך. ובזה הנשמה שלך גדלה. אין כאן ברירה, כל עוד אנחנו לא נבין שהנשמה שלי צריכה להיות בנויה מכל החלקים שמסביבי, מכל הנשמות שנמצאות בחברים שלי, וזה פשוט - אני אעמוד בלי לזוז.

(סוף השיעור)