שיעור בוקר 20.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ערב סוכות תשמ"ב

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 515

מאמר ב', "ענין שכינתא בגלותא"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 515, חלק מאמרי "שמעתי", "עניין שכינתה בגלותא".

אנחנו ממשיכים לקרוא מספר "שמעתי" לפי הסדר של המאמרים, כל יום מאמר, נשתדל כך להיות. ואחר כך במשך היום אתם גם תשדלו לעבור על המאמר שקוראים בשיעור שלנו וכך נתקדם. אבל הכול צריך להיות מרוכז רק לחיבור בינינו, רק לתפילה לבורא שיעשה בינינו חיבור והחיבור הזה כבר יביא לנו הרגשת הכלי האחד, כלי דאדם הראשון שבו מתגלה הבורא.

ב. ענין שכינתא בגלותא

"הזה"ק אומר "איהו שוכן ואיהי שכינה".

ויש לפרש דבריו. ידוע, דלגבי אור העליון אומרים, שאין שום שינוי, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי". וכל השמות והכנוים הוא רק בערך הכלים, שהוא בחינת הרצון לקבל, הכלול במלכות, שהיא שורש הבריאה. ומשם משתלשל ויורד עד לעולם הזה, להנבראים." זאת אומרת, האור העליון בורא ארבע בחינות דאור ישר, הבחינה החמישית היא המלכות, וממלכות מתחיל להתפתח כבר כל עניין הבריאה, זה נקרא "בר", חוץ מהאור העליון, ששם זה השורש לנבראים. וממלכות דאין סוף שהאור העליון ברא מתחילים כבר פרצופים, ספירות, עולמות, ובסופו של דבר יוצאים אנחנו, בסוף ההתפתחות. והעבודה שלנו היא מסוף ההתפתחות בדרך חזרה לטפס עד המלכות דאין סוף. וכשמגיעים לשם אז מקבצים את כל הרצונות, כל הבריאה, את כל האור אוגרים בתוכנו וחוזרים למלכות דאין סוף בצורה השלמה, שגם אנחנו וגם האור העליון נמצאים כאחד.

"וכל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.

ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות.

ולמטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע. ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא".

זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'".

סך הכול זה מאמר קצר אבל יש בו הרבה הבחנות. אם אין שאלות אנחנו יכולים להמשיך הלאה בשיעור שלנו וכדאי לקרוא את זה כמה פעמים כי יש כאן הגדרות מאוד מדויקות ומרגשות.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן ששורשי בריאת העולמות הם השכינה ואנחנו מדברים על כך שהחיבור שלנו בעשירייה גם יכול להוות שכינה, איך אפשר לקשר בין שניהם?

כל הכלים שיכולים לקבל את גילוי הבורא בתוכם לפי חוק השתוות הצורה הם נקראים "שכינה". והבורא אז נקרא לעומתם אותו חלק שיכול להתלבש בהם, למלאות אותם, הוא נקרא "שוכן".

תלמיד: ויש כאן איזה מדרגות בשכינה?

וודאי. נגיד היה כלי אחד, רצון אחד שהבורא ברא, הוא מילא את הרצון הזה, חוץ מזה שברא רצון הוא גם מילא את הרצון באור, בנוכחות שלו. עד שהרצון הזה הגיע בארבע בחינות דאור ישר להרגשה, להבנה, מי ממלא אותו, את מי הוא מרגיש, ואז הרצון הזה התפוצץ. כל החלקים התחילו להרגיש שבכל אחד ואחד ביניהם יש רצון שונה כלפיי הבורא ודבק ביניהם אין, זה מה שהם גילו. שבין כל רצון ורצון, כמו ברימון נגיד שיש הרבה גרגירים ואין קשר ביניהם, כך לכל אחד מהם יש קשר עם הבורא אבל קשר ביניהם אין. מתי שזה התגלה הם הרגישו שהם מתרחקים זה מזה, לא יכולים כבר להרגיש את כולם יחד כאור אחד. כי האור ברא אותם אז הם מרגישים כאחד, אבל כשגמרו לגדול, בזה התחילו להרגיש את עצמם נפרדים, והפירוד הזה נקרא "שבירת הכלי".

עכשיו השאלה, איך הם יכולים שוב להתחבר בחזרה כדי להיות מותאמים לאותו אור אחד שברא אותם, זו כל העבודה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות למרות שמתגלה עד כמה הרצון בכל אחד ואחד הוא שונה מאחרים. אז אנחנו לא מתחברים על ידי זה שיכולים לשנות את הרצונות, אלא אנחנו יכולים להתחבר בבורא, שאנחנו כולנו מכוונים אליו ורוצים להתחבר אליו ואז בנטייה להתחברות אליו אנחנו גם מתחברים. זאת אומרת מתחברים למעלה מהרצונות שלנו, הרצונות לא משתנים, הם שונים, אבל הכוונה שלנו להשפיע לבורא היא שמחברת אותנו לאחד.

ואז יוצא שאנחנו בזה בונים את עצמנו כאיזו מציאות חדשה. מה שהיה קודם, שהבורא ברא רצון, ואחר כך הרצון הזה הרגיש את עצמו שהוא כולל הרבה רצונות שונים, זה נקרא "אדם הראשון לפני החטא". אחר כך הוא נפרד, זה נקרא "חטא", למרות שזה לא על חשבון הנברא, זה הבורא הכין בכוונה, ואחר כך מתחילה עבודת האדם. זאת אומרת הרצונות האלה מכירים עד כמה הם נמצאים במצב השפל, מרוחקים מהבורא, מרוחקים זה מזה, וכך מוצאים לאט לאט את דרך התיקון, מה לעשות.

קודם כל חושבים על זה שרע להם. אחר כך מתחילים לחשוב שרע להם מפני שהם מרוחקים ממקור האור, המילוי, הטוב. אחר כך מתחילים לזהות שלא שהם צריכים להגיע דווקא למילוי ולטוב, אלא שהם צריכים להידמות לאותן התכונות שיש בכוח העליון, בבורא, ואז צריכים לעבוד לא על הרצון אלא על הכוונה, שזה כבר נקרא להגיע לצורת השפעה מעל הרצון לקבל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, וכך הם מתחילים לראות מתוך הכרת המערכת מה עליהם לעשות.

זה מאוד דומה לילדים קטנים שמתוך זה שהם מכירים את העולם הם לאט לאט לומדים מהעולם מה הם צריכים לעשות. אפילו שלא היינו מראים להם מה לעשות, איך לבנות קוביות, משהו, איך לעשות משהו מהחול, הם בעצמם [היו לומדים] כמו שבצורה טבעית אנחנו התפתחנו בדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, בכל דבר ודבר יש ארבע בחינות התפתחות.

וכך אנחנו צריכים להגיע למצב שמה שאנחנו צריכים זה לעבוד על הכוונה. הרצונות נשארים אינדיבידואלים בכל אחד ואחד, אותם אנחנו לא יכולים לשנות. השבירה נשארת שבירה, רק אנחנו מעל השבירה קושרים אותם יחד, כאילו בשק אחד סוגרים את כל הרצונות האלו, ואז יוצא שמצד אחד יש רצונות גדולים, שבורים, ערמומיים, מאוד מאוד אגואיסטיים, ומצד שני הם כולם רוצים בכוונה, בנטייה למעלה מהרצונות להיות יחד בכל זאת, וזה הכלי. ועוצמת הכלי נמדדת לפי העביות שברצונות הגדולים, האגואיסטיים, ולפי הקשר ביניהם, לפי המסך שביניהם שקושר את כולם יחד בכוונה אחת להשפיע לבורא אחד, למקור אחד. ואת זה בעצם אנחנו צריכים להשיג, להרגיש, וכך נתקדם.

שאלה: למה השלב האחרון שנקרא מלכות נקרא בר מהבורא, חוץ מהבורא?

כי שם הנברא, שמתחיל מאפס, משורש, ואחר כך מתפתח ב- א', ב', ג', ד', בבחינה ד' הוא מרגיש את עצמו שהוא אומנם בא מהשורש אבל הוא הפוך מהשורש, יש לו רצון משלו. שאם בבחינות שורש וא' הוא התחיל מרצון להשפיע, אז עד שהוא מגיע לבחינה ד' הוא כבר הפוך, רצון לקבל. וכשהוא מרגיש בתוך המערכת שלו אישית, של חמש בחינות, שהוא הפוך מהבורא, זה מביא אותו להרגשת הבושה. והרגשת הבושה מביאה אותו לצמצם את עצמו ולהתחיל פעולות של התאמה בינו לבורא. הכול על ידי הבושה. בושה זה הכוח הכי גדול שהנברא מרגיש כלפיי הבורא, כאורח ובעל הבית.

שאלה: בעבודה שלנו בחיבור, האם אנחנו מטהרים את הכלי בזמן שאנחנו בונים את המסך?

מסך זה דווקא הכלי. המסך בעצם אומר לנו על גודל הכלי, על עמוק הכלי, כל אופן הכלי. כלי זה מסך. מסך זה הכלי.

כי אחרי צמצום ותנאי שאפשר לקבל, להתקשר לבורא רק בכוונה על מנת להשפיע, יש לפנינו להכיר את הרע, והרע הזה צריך להיות במצב כזה שאנחנו לא מסכימים לסבול אותו, זה הפער בינינו לבורא, ואנחנו חייבים לדלג עליו, ומעליו להתקשר לבורא ואז אנחנו משתמשים ברע הזה, בהרגשת הפירוד בינינו לבורא כאמצעי לדרוש את התיקון. ואיך אנחנו יכולים לדעת את זה? אנחנו בודקים את זה בינינו, עד כמה שאני נפרד מהחבר, במידה הזאת אני נפרד מהבורא. אחד לאחד.

אמנם עכשיו אנחנו עדיין מבולבלים, ונראה לנו שאנחנו יותר קרובים אחד לשני, שלא מרגישים את הריחוק כל כך, אבל זה שקר. הריחוק הפנימי, הרוחני בינינו, זה אותו ריחוק שיש מכל אחד לבורא, ולכן אנחנו יכולים מהלימוד איך להתקשר ואיך להתקרב בינינו, ללמוד איך להתקשר ולהתקרב לבורא. יש בזה הרבה דברים, אבל ככה זה.

אנחנו צריכים להבין איפה כאן המקום של השבירה, איך אני לא מרמה את עצמי כלפי חברים, איך אני יותר עמוק רואה לתוך הבריאה, איפה הפער ביני לחבר וביני לבורא, איך אני בכל זאת מזהה את פנימיות החבר שבה נמצא בורא וכן הלאה. זאת אומרת, בלב של החבר נמצא הבורא.

שאלה: האם ניתן לתאר שאפשר ליישם "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", שאנחנו כל הזמן בתהליך כזה של תהיה?

כן. התהליך הזה נמשך עד אין סוף. אבל בכל מצב ומצב זה מחולק לחלקים של עשר ספירות, כי אנחנו צריכים לעלות ממלכות לכתר ושוב ממלכות לכתר, וככה אנחנו מתקרבים למאה עשרים וחמש מדרגות כאלה עד מצב אין סוף.

אבל כל פעם כשאני עולה בכל עשר הספירות האלה אני באיזה מידה עובר את כול הדרך. רק בכמה אני יכול להבדיל בעלייה שלי, נגיד עכשיו, בעשר ספירות, את כל הדרך? בצורה מאוד קטנה, בקנה מידה הקטן, כמה שאני יכול לזהות שם את הדברים.

אבל כמה שיותר ויותר נעלה, עשר הספירות שאנחנו כל פעם נעלה מעליהן, יסבירו לנו יותר ויותר את כל ההתפתחות.

שאלה: הבושה, לפי מה שאמרת, זה כוח חזק מאוד, וכעשירייה רק לפעמים אנחנו מרגישים קצת בושה. איך בעשירייה מפתחים את הרגש הזה של הבושה שממש תשרוף בעצמות?

רק ביחס בין החברים, וכאן יש לנו דבר והיפוכו. כמה שהנשמה יותר גדולה, יש לה עביות יותר גדולה והיא מרגישה פחות, כי העביות לא נותנת לה להרגיש כל אותן ההבחנות שעוברים, אז יש כאן עניין הפוך.

זאת אומרת, אנשים שמתקדמים מהר וטוב ותופסים את הלימוד והכול יפה וטוב להם, הם דווקא [בעלי] נשמות זכות, והם תופסים הכול יפה, אבל לעומק אחר כך קשה להם להיכנס. ואלו שלא תופסים כל כך מהר את העניינים הרגשיים כי הרגש שלהם נמצא בתוך עביות גדולה, יוצא שקשה להם להבין על מה מדובר בכלל.

איפה הרגש? איפה העבודה בתוך ההתקשרות, ההתקרבות? במה להתקרב בדיוק עם הלב שלי ללב של השני? אבל האנשים האלה דווקא, אם הם לא עוזבים והולכים קדימה, הם בסופו של דבר דווקא מגלים מדרגות גבוהות מאוד. זה לפי הכלל "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו.", אז יצר שלו קשה, וקשה לו ללכת, והוא לא עוזב ואז נמצא שהוא עולה להר יותר גבוה.

תלמיד: אז הבושה היא תוצאה של מאמצים ביחס לחברים?

הבושה היא תוצאה מיחס בין מלכות לכתר במדרגה. הבושה הראשונה שהגיעה לצמצום א' במלכות דאין סוף זה שמלכות הרגישה בהתפתחות הפנימית שלה את בחינת שורש והפער במלכות בין הרגשת עצמה ד' שבד' לשורש שבד', ההרגשה הזאת היא נקראת "בושה" והיא מה שדחפה את המלכות להגיד ש"טוב לי מותי מחיי", שיותר טוב שאני מסלקת את עצמי לגמרי מהקיום, אני לא יכולה לסבול עד כמה שאני נמצאת בהפכיות מהמאציל. וזו סיבה לצמצום וזו סיבה לכל התיקונים. וכששאלתי את רב"ש איך זה קורה? אז הוא אמר, "את זה משיגים. זה לא בעיה. אתה תשיג, אבל תדע שהבושה היא בריאה בפני עצמה". זה מילים שלו. ש"הבריאה היא בושה בפני עצמה".

שהבורא בכוונה ברא את הרגשת הבושה. זו הרגשת הפער בין המלכות לכתר, בין הנברא לבורא, כדי שהנברא ירגיש עד כמה שהוא שונה מהבורא. שונה, אפשר להגיד שונה לפי דרגות עביות, לפי כול מיני דברים, אבל יש בעומק של הפער הזה שאני והוא אנחנו שונים, שבשוני הזה אני מרגיש שפלות, נבזות, הפכיות. אני מרגיש כזה מצב בי ש"טוב לי מותי מחיי". שאני לא יכול להסכים. בצורה כזאת אני לא יכול להתקיים. זו הרגשת הבושה.

שאלה: מה זה אומר שנשמות יותר גבוהות, יותר כבדות, מרגישות מדרגות יותר גבוהות?

זה ברור. אם אדם יש לו הכנה מצד העביות שלו בכלי דאדם הראשון, עביות גדולה, אז הוא נפל יותר עמוק לעומת חלקים אחרים, אז יש לו קושי לעלות לתיקון. אבל כשמתקן את עצמו הוא נעשה בזה בהבנה, בעבודה יותר מאחרים. זה עד גמר התיקון. בגמר התיקון הכול נעשה אינטגרל אחד. סך הכול כולנו מתחברים, משלימים לגמרי זה את זה ואין, לא נשאר אחר כך שום פער בין הנשמות. הכול הופך להיות לנשמה אחת. אבל עד אז, "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו."

תלמיד: אבל כמות המדרגות לא משתנה. אני לא יכול ליפול?

כל אחד נופל או עולה לפי גודל הרצון שלו.

תלמיד: זאת אומרת, נעשה לי יותר כבד בעבודה?

וגם התוצאות בינתיים הן שונות.

שאלה: האם שכינה זה משהו שמתגלה רק בעולמות עליונים ולא בעולם הזה?

בעולם הזה אנחנו מרגישים רק את העולם הזה אז שום דבר לא מתגלה. רק הבנה וקצת הרגשה כזאת שבאה לנו במקצת מהאור המקיף וזהו. מה שאין כן, כשמתחילים להרגיש דרך החיבור בינינו את המדרגות העליונות, העולם העליון, המאציל שמאיר קצת, אז זה כבר משהו אחר.

צלמיד: מה זה אומר ש"השכינה זה כללות נשמת ישראל"?

זה האור העליון שממלא את הכלים המתוקנים.

שאלה: האם נכון להגיד שכוונה מתחילה מבושה?

נגיד, במשהו. אני לא בטוח שאפשר כך להגיד על כל המדרגות. אבל בכל זאת היא חייבת שם להיות במשהו. הבושה כבר מורגשת במדרגות יותר עליונות.

שאלה: איך אנחנו עוזרים אחד לשני לרכך את הלב?

על זה רב"ש כותב בכל מקום. אין לי מה להגיד לך. להשתדל, להשתדל להשפיע אחד לשני, לתת דוגמאות, לעשות תפילה משותפת, להיות קצת יותר מעורבים זה עם זה ברגשות.

תלמיד: בדיוק על זה אני שואל, אנחנו עושים את זה, מממשים את זה בעשירייה, ואז אנחנו מגלים כמה המרחק הוא רק בינינו והלב לא מאפשר.

זה טוב, כשמגלים שיש מרחק גדול זה גם טוב. זה דוחף לעבודה.

שאלה: האם לפי השתוות הצורה שכינה היא נקבה ושוכן הוא זכר?

כן.

אנחנו סיימנו בזה את המאמר מ"שמעתי" שתיים.

(סוף השיעור)