שיעור בוקר 06.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1454,

אגרת כ'

אגרת כ'

ב"ה ו' עש"ק חקת פה מנשסטר יע"א

"לכבוד התלמידים שיחיו

זה לא מזמן קבלתי מכתבים מ... ואני אענה על כל המכתבים באופן כללי ומופשט, היינו אפילו הזקן שבחבורה גם כן יכול לקבל תשובות מספיקות, אפילו על השאלות שהוא לא העלה אותם על הכתב. ואני זוכר עוד איך שאאמו"ר זצ"ל לימד אותו איך לכתוב, ובטח שהוא זוכר את זה.

כי ענין הכתיבה, פירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שאנו אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים", שלענין "כתוב" הוא תמיד בדיו שחורה על גבי ניר לבן. שענין "לבן", הוא הזמן של תורה ועבודה. וזמן "שחור" היינו בחינת הרע והשיפלות שהאדם מרגיש בעצמו. והשחרות הזה צריך להיות מוקף לבנה, על כל אות ואות. היינו שאי אפשר לראות את מצב האמת איך שהוא, רק לפי שעות שנותנין על תורה ועבודה, כי המאור שבה מחזירו למוטב.

לכן דווקא על ידי רבוי, היינו בחינת הימין, באין אחר כך מצב של השמאל שנקרא "שחרות". ואז נבחן הכתיבה שהיא כשורה. מה שאם כן סתם שחרות, שהאדם אין מרבה בתורה ומצוות ואומר בעצמו שהוא רע, הרע הזה נמשך מחלל דקליפות, ואין לזה שום מקום ברשות היחיד.

וצריכים תמיד להזהר, שלא להפוך את סדר הזמנים של ימין ושמאל. וזה על דרך שאמרו חז"ל על פסוק, "תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה וכו', עתים לטובה ועתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם, להוסיף אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם. הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובים, לסוף סרחו. לפחות, אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם" (ראש השנה י"ז ע"ב).

וזה אני מפרש בשני אופנים. הא', תשובה לאותן החברים שאומרים, שנתנו להם מהשמים תיכף בעת הלידה כוחות קטנים. היינו מוח מצומצם שאין בו לא חריפות יותר מדאי, ולא הבנה ולא זכרון ולא מרץ ודעה מקיפה וחזקה. אלא שהם על כל הכוחות הנפש שלהם הם מדברים סרה, ואומרים לנפשם בטח שזהו מחמת חטא של גלגול הקודם, והקדוש ברוך הוא גזר גזירה שירדו לעולם הזה עם כחות גשמיים מועטים, משום שבראש השנה, היינו בתחילת יצירתו, גזרו עליו כך.

אבל צריכים לדעת אם חזרו בהם, אותן הגשמים מועטין, היינו כחות הנפש המועטין יורדין לארץ. היינו שכל הכחות שיש בו משתמש בהם לברכה. וזה מספיק לשיעור שהארץ, היינו הלב, יתן יבולה, היינו פריה ורביה בתורה ומצוות וכו'.

ואם לא זוכין, אפילו שנגזר עליו גשמים מרובים ואחר כך סרחו, אזי כל הכחות הגשמיים, הנקרא גשמים מרובים, מורידן שלא בזמנן הצריכין להם להארץ. היינו, שכל המרץ והשכל משתמש בהם לא להארץ דקדושה, אלא למקום מדבריות, שיש בהם חיות רעות, אבל בשביל הארץ שיתן יבולה אין שם שום גשמים. שם יכולים לראות אצל הָנֵי [אלו] גדולים - לגבי עבודה טהורה ונקיה אין לו שום שכל ושום מרץ וכח.

וכן צריך האדם ליתן עיניו ולבו רק שהגשמים ילכו למקום שצריכים להם. וזה השיעור מספיק בכדי שתוכל ליתן יבולה. וזה נקרא "עתים לטובה".

ובזה נִיחָא [מובן] מה שחז"ל ציירו "עתים לטובה", דווקא בזמן שהיו רשעים גמורים בראש השנה. למה לא אמרו שהיו צדיקים ונשארו צדיקים. אלא שכל האדם איזה כחות שיתנו לו, יש בידו תמיד לומר שהם קטנים. ולזה תירצו, אפילו רשעים גמורים בתחילת יצירתו, היינו בראש השנה, ופסקו גשמים מועטים, מכל מקום זה מספיק שארץ, היינו הרצוניות שלו יתנו פירות דקדושה.

הארכתי כל זה להוציא את התירוצים, שיש כמה מהחברים המתחכמים לתרץ מעשיהם.

ופירוש אחר הוא, אם האדם אינו זוכה לתקן את מעשיו שילכו על דרך הטהרה, אפילו שנותנים לו איזו חיות דקדושה, שיכול להשתמש בזה להרגיש בעצמו מעט שלימות, שיוכל ליתן עבור שבח והודאה להקדוש ברוך הוא שקרבו מעט לעבודתו יתברך שמו, וכח הזה צריך להאיר לו בזמן התורה וקיום המצוות, כי אין לבוא לבית המלך בלבוש שק.

ואם אינו זוכה השלימות בזה הוא מרגיש בזמן שעוסק בדברים בטלים היינו בזמן אכילה ושתיה ושאר דברים, ובזמן שבא לתורה וקיום המצוות אזי הוא מרגיש את שיפלותו. ונמצא, שדוקא בשער המלך אזי הוא לובש את השק של השיפלות, ממילא אינו יכול להיות פירות לברכה, כי אין ארור מתדבק בברוך.

אלא צריך להיות בהיפוך שדוקא בזמן עשיית המצוות, צריכים להרגיש את עצמו בשלימות. ואז מכשיר את עצמו בזה, שה' יתברך משרה שכינתו עליו. וזוכה לעריבות ומתיקות נועם עליון. עד שמרחמים עליו ממרום, ומדבק את עצמו לנצחיותו יתברך ויתעלה.

והעיקר שצריכין להתחזק בעניני האמונה, דווקא במקום שמתעוררים השאלות "מי", ודי למבין, ו"מה", ודי למבין.

ועל ידי זה נבין, מה שמביא רש"י על הפסוק "זאת חקת התורה", וזה לשונו, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". ויש להבין, מכאן משמע שלכן אין כתוב בה טעם, ולפי השכל הפשוט היה צריך להיות להיפוך. היינו, בזמן שאין מי שישאל, לא היה צריך טעם. מה שאם כן במקום ששואלים, שם צריך ליתן טעם. אלא כנ"ל, שענין חקת התורה, כוונתו על האמונה. וזה דווקא במקום ששואלין, שם צריך להיות התשובה למעלה מהדעת.

ועם זה תבין גם כן מה שאמרו "תבוא האם ותקנח את בנה". ואיזה שייכות יש פרה אדומה לעגל, וכי משום שהלשון נופל על לשון שכאן כתוב פרה, וכאן עגל וזה כל הסמיכות. אלא כנ"ל, שחטא העגל היתה כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר, מי-אלה שאמרו "אלה אלוקיך ישראל", היינו בחינת ידיעה ולא בחינת "מי", הנקרא חסדים שהוא בחינת אמונה. לכן בא מעשה הפרה, שהוא סוד אמונה למעלה מן הדעת, ובזה תכפר מעשה העגל.

ידידכם ברוך שלום
באאמו"ר זצוק"ל בעל הסולם אשלג"

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא כותב ש"דוקא בזמן עשיית המצוות, צריכים להרגיש את עצמו בשלימות"? בדרך כלל, דווקא בכך שאדם לומד וממשיך את המאור, אז הוא מגלה שיש בו רע ומזה אולי נבנה בהדרגה מקום לתפילה. פה הוא כותב שאלה שיש להם נטייה דווקא להגיד כמה הם לא יכולים, כמה קשה להם בזמן החיבור עם החברים ועשיית מצוות, זו לא הדרך. הדרך היא דווקא להרגיש את עצמו בשלמות, ומזה שצריך להרגיש עצמו בשלימות יבוא אחרי זה תיקון שיקרב אותו לשלמות. מה זה "צריך"?

אדם צריך להרגיש את עצמו בשלמות בזה שמקיים את המצוות, ולא שהוא עכשיו נמצא בחוסר כל ורק אחר כך מגיע לשלמות. אלא זה שיש לו קשר עם הבורא שנתן לו הזדמנות להתקרב דווקא על ידי מעשה המצווה, בכך אדם מרגיש שלמות. זה המקום של האדם.

תלמיד: אם הוא מרגיש בזמן הלימוד כמה הוא רחוק וכמה יש עוד עבודה, אז צריך להיות כנגד ההרגשה הזאת.

כנגד, כן.

תלמיד: עליו לבקש כוחות, ואז מהמצב המלאכותי פתאום יבוא איזה שינוי?

האדם צריך לבקש עזרה לבצע את פקודות התורה ולהרגיש בזה שלמות, מפני שזה התפקיד שלו. זה שהבורא ברא אותו בצורה כזאת וסידר לו את כל התנאים האלה, זה המצב הנכון לאדם. מפני שדווקא על ידי המעשה הזה, בתנאים הללו, הוא מגלה את הקשר שלו עם הבורא, מי הוא הבורא, מי הוא האדם ומה הקשר ביניהם.

תלמיד: איך זה לא מבטל את החיסרון של האדם לתפילה, לבקשה, אם עכשיו הוא מנסה לכסות בשלמות?

הוא רואה שדווקא החיסרון שיש לו קושר אותו לבורא, איך אחרת יהיה ביניהם איזה קשר?

תלמיד: החיסרון הזה בלי כיסוי שלמות נקרא שאלות "מי" ו"מה", וכשהוא מצליח לכסות בשלמות, אז מתקרב.

כן.

שאלה: הוא גם כותב "אין לבוא לבית המלך בלבוש שק". למה שהוא ירצה לבוא לבית המלך אם יש לו שלמות?

האם הוא לא מרגיש שום חיסרון?

תלמיד: רב"ש כותב שצריך להיות במצב של שלמות, כי "כח הזה צריך להאיר לו בזמן התורה וקיום המצוות, כי אין לבוא לבית המלך בלבוש שק". מה זה הכוח שמאיר לו ולא נותן לו להיות באבל, להיות בחיסרון? למה שהוא ירצה לבוא לבית המלך?

כדי לקבל השלמה למצבו.

תלמיד: אבל כביכול יש לו שלמות. הוא עכשיו מקיים תורה ומצוות, מקבל הרגשה של שלימות עם הפעולה הזאת. כנראה שזו לא שלימות רגילה של הרצון לקבל, אלא שלימות אחרת. ואז הוא כותב, "כי אין לבוא לבית המלך בלבוש שק". מהי השלימות שהיא גם שלמות וגם גורמת לו לרצות לבוא לבית המלך?

כי הוא עושה את זה לא מטעם שחסר לו, אלא מטעם שעכשיו הוא יכול להשפיע לבורא את החיסרון שלו לדבקות, והבורא ישמח למלא לו את החיסרון ולגלות שהם נמצאים בדבקות.

תלמיד: השלימות שהוא מדבר עליה, זה החיסרון לדבקות, את זה הוא חיפש, זו השלמות שלו.

כן.

תלמיד: ועל זה הוא בהודיה ובשמחה.

בוודאי.

תלמיד: כשהוא כותב שהשחור צריך להיות כתוב על לבן. אם הלבן הוא השלמות, אז מהו השחור שעל גבי הלבן?

כנראה שחוסר השלמות שאדם מרגיש.

תלמיד: האם זה אותו חיסרון שמדברים עליו?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין שמאל שמתגלה כתוצאה מכך שהאדם מרבה בתורה ומצוות, לבין שמאל שמתגלה מתוך חלל הקליפות?

יש הבדל מהותי ביניהם. זה מגיע כחיסרון שמקרב לבורא, וזה מגיע מסתם חיסרון.

תלמיד: איך אפשר להבדיל בין מה שמקרב לבין מה שמרחיק?

בפועל אפשר לומר שזה אם האדם נמשך לדבקות או לא נמשך. האם הוא רוצה להשלים את החיסרון הזה בכך שמתקרב לבורא, או שבכלל לא מרגיש ביניהם קשר, בין החיסרון לפעולתו.

תלמיד: כלומר, אם הוא מרגיש שפלות ומרגיש דחף להמשיך קדימה, אז זה נכון, לעומת סתם שפלות שהוא מרגיש על עצמו.

כן.

שאלה: הוא מזהיר להיזהר תמיד בזמנים של ימין ושמאל. ואחרי זה הוא גם נותן דברים הפוכים, שבראש השנה הוא רשע, ואז יש לו מעט גשמים. ובראש השנה הוא טוב, אז הוא מקבל יותר מידי גשמים, ואז מתגלה ההפך. למה הוא מתכוון בכל התהליך הזה?

הוא מתכון לשני מצבים שאדם מגיע אליהם, שמהם הוא יכול לפנות לבורא.

שאלה: אבל הוא מציע להיזהר, לא להקדים אחד על השני.

כתוב, "וצריכים תמיד להיזהר, שלא להפוך את סדר הזמנים של ימין ושמאל. וזה על דרך שאמרו חז"ל על פסוק, "תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה וכו', עתים לטובה ועתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם, להוסיף אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם. הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובים, לסוף סרחו. לפחות, אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם" (ראש השנה י"ז ע"ב)."

תלמיד: אנחנו רואים שהבורא קובע שבראש השנה הם יהיו רשעים, ואז הוא ייתן להם מעט גשמים ובסוף מסתבר שזה ההיפך, ולפעמים הוא גוזר עליהם שהם יהיו צדיקים ונותן להם הרבה גשמים, ואז מסתבר שזה ההיפך, ואז מצדיקים את זה שהוא נותן בעיתם. איך אנחנו יודעים להיזהר ממה זה הימין ומה זה השמאל בתוך זה?

זאת השאלה. מבינים על מה הוא שואל? אני לא כל כך מרגיש שזה מובן. מה לענות לו?

שאלה: אולי להתחיל מאחת השאלות, איך לא להפוך את סדר הזמנים של ימין ושמאל? אז הוא כותב בפסקה לפני ש"דווקא על ידי רבוי, היינו בחינת הימין, באין אחר כך מצב של השמאל שנקרא "שחרות". ואז נבחן הכתיבה שהיא כשורה. מה שאם כן סתם שחרות, שהאדם אין מרבה בתורה ומצוות ואומר בעצמו שהוא רע, הרע הזה נמשך מחלל דקליפות, ואין לזה שום מקום ברשות היחיד. וצריכים תמיד להזהר, שלא להפוך את סדר הזמנים של ימין ושמאל."

מה זה המצב הזה, שהאדם מקדים את השמאל ואומר שהוא בעצמו רע ולא בגלל שהוא הרבה בתורה ומצוות.

שיכול להיות שזה מעשה לא טוב, שזאת העברה.

תלמיד: כן, שהוא מרגיש את עצמו שהוא רע ופה הוא אומר שצריך להיזהר לא להקדים את השמאל, להגיד שבעצמו הוא רע, אלא צריך להקדים את הימין שהיא עיסוק מרובה בתורה ומצוות ואז הוא מגלה שהוא רע. אז איך נזהרים לא ליפול למצב הזה שבו האדם מרשיע את הבורא?

כן. מי יכול לענות?

שאלה: אני חושב שמה שפה הרב"ש מנסה להסביר זה שהאדם לא צריך להרשיע את עצמו. צריך לנסות לעבוד תמיד בשלמות, בהרגשה שהוא עושה את עבודת הבורא ומשתדל לעשות את זה בצורה שהוא לא מרשיע במקום הבורא את עצמו, אלא הוא עושה את העבודה באופן הכי טוב שהוא יכול, ומתוך זה הבורא הוא זה שיראה לך את הנקודות הרעות, אתה לא צריך להמציא את זה, אתה צריך שהבורא יראה לך מתוך העבודה שלך את הנקודות שבהן אתה צריך להגיע לתיקון.

וזה באמת קל מאוד כביכול להתייאש מזה שהבורא לא מראה לך שום דבר, וסתם כמו שאנחנו אומרים, להגיד מתחת לדעת, להגיד אני לא בסדר, אני רשע. זה כאילו לא טוב, צריך לעשות הכי טוב שאתה יכול, אתה לא רשע, לעשות הכי בשלמות שאתה יכול, לעבוד רק עם מה שהבורא מגלה לך. ככה אני מבין את מה שהפסוק אומר.

בסדר.

תלמיד: יש משפט של בעל הסולם, אומר "שמח אני ברשעים שמתגלים" זה דוגמה לימין, למרות שהרשעים מתגלים הוא שמח בזה כי אם הוא לא היה מגלה את זה, הוא לא היה יכול לתקן, אז הוא קודם כל מודה על זה שיש גילוי ואחרי כן הוא מתפלל על זה, זה לעלות ימין על שמאל.

כן, גילוי הרשעים זה דווקא המצב הטוב.

שאלה: שאלה של החבר הקודם הייתה, מה הקשר בין הגשמים שהבורא מוריד על האדם לבין מצבו? כי הוא מבר על גשמים מועטים משתמש בהם נכון, וגשמים מרובים שמשתמש בהם לא נכון, אז מי קובע את המצב של האדם, הבורא או האדם?

האדם קובע כי הוא בסופו של דבר מקבל.

תלמיד: אז איך הוא מקבל נכון כי רואים שזה הבורא מוריד מה שמוריד אבל אולי אדם לא מקבל נכון את מה שהבורא מוריד. איך האדם עושה התאמה בין מה שהבורא מוריד אליו לבין איך שהוא מגיב?

זאת כל עבודת האדם, "תעשה רצונך כרצונו".

תלמיד: מה הקשר לגשמים?

איך הוא מקבל אותם.

תלמיד: הגשמים מה מטרתם, לקדם את האדם?

הגשמים האלה הם הנתונים שבאים מהבורא והאדם צריך לקבל אותם נכון. זאת אומרת הוא צריך לשנות את עצמו כדי לקבל את הגשמים בצורה נכונה.

שאלה: אז מהי גזירה?

גזירה זה שהבורא גוזר שכך או כך זה יהיה, זהו. זאת אומרת זה כבר דבר שלם, נתון, מוחלט.

תלמיד: זה שאדם לא משתמש במצבים האלה זה נחשב לגזירה? אם למשל יש מצב והוא כן מרבה בתורה ומצוות, הוא אומר שאם נגיד יש גשמים מרובים זה מה שנגזר, אז הוא כן עוסק בתורה ומצוות ומנסה לעבור את המצב?

כן.

תלמיד: הוא אומר שבשני מצבים גם כשהגשמים מעטים או שהגשמים מרובים, בשני המצבים האלה אתה צריך לעסוק בתורה ומצוות ואז אותה הארץ תיתן את יבולה או פירות הקודש, אז אני שאלתי מה היא הגזירה שאדם מתעצל בתורה ומצוות, אפשר ככה להגיד?

אפשר להגיד שמוסיף.

תלמיד: נראה לי ששני מצבי הביקורת שדובר עליהם, נבדלים זה מזה בכוונה של האדם, אם האדם מלכתחילה התכוון לעסוק בתורה ומצוות כדי להנות לבורא והבורא אז גילה לו כמה שיש עוד מה לתקן וכמה שהוא לא בהסכמה איתו, זה מצב ביקורת אחד. ומצב ביקורת אחר זה שאדם מיוזמתו הוא בכלל לא עסק בתורה ומצוות, לא רצה להנות לבורא ופתאום מיוזמתו נכנס למצב הזה של לעשות ביקורת או להיות בשמאל והכוונה שלו הייתה בכלל להנות לעצמו מזה שהוא אוכל את בשרו. ככה שני המצבים נבדלים זה מזה לפי הכוונה של האדם.

טוב.

שאלה: הוא כותב פה גם בהמשך ש" ולפי השכל הפשוט היה צריך להיות להיפוך. היינו, בזמן שאין מי שישאל, לא היה צריך טעם. מה שאם כן במקום ששואלים, שם צריך ליתן טעם.". מה שאני מבין זה כשאדם מגיעות לו שאלות "מי" ו"מה" אז לפי השכל הפשוט צריך לענות לו. והוא אומר "אלא כנ"ל, שענין חקת התורה, כוונתו על האמונה. וזה דווקא במקום ששואלין, שם צריך להיות התשובה למעלה מהדעת.", כאילו לא לענות ל"מי" ו"מה".

כן.

תלמיד: אבל לפי השכל הפשוט כן צריך לענות.

כן.

תלמיד: אז איך אדם יוצא ממצב שכל מה שהוא מבין, כל מה שהוא מרגיש הוא נמצא עכשיו במצב שנכון, הוא באמת רשע, הוא באמת שפל, הוא באמת בזוי, באמת רחוק ולא ראוי, והשאלות "מי" ו"מה" הן בתוכו עכשיו? ועכשיו אומרים לו, לא, אתה צריך לא לבוא בלבוש של שק, אתה צריך להיות למעלה מהדעת, אתה צריך להיות בשלמות? אז על מי הוא עובד? כלומר זה כאילו הוא משקר, כי הוא בעצמו בכל הווייתו מרגיש רשע "מי" ו"מה".

כן.

תלמיד: עכשיו הוא צריך אומרים לו, חוקת התורה תלך באמונה למעלה מהדעת, אל תענה, למרות שלפי השכל אתה צריך לענות כשאתה רואה את מצבך האמיתי. אז מה זה המצווה הזאת?

אתה צריך להגיע למצב השתוות עם הבורא.

תלמיד: על ידי שהוא עוצם עיניים על מצבו האמיתי?

על ידי שאתה רואה שמצבך הוא הפוך ממה שצריך להיות.

תלמיד: כן. אז במצב כזה איך הוא יכול להגיד שהוא בשלמות, שהוא הולך בימין?

בתפילה.

תלמיד: אבל גם התפילה היא מתוך זה שהוא מרשיע את עצמו ואת הבורא?

לא. מרשיע את עצמו ומרשיע את הבורא, מה זה אומר לו? שהוא נמצא בתביעה לא נכונה.

תלמיד: נכון, אז איך במצב שלפי השכל ולפי ההרגשה הוא באמת כזה שפל, בזוי, רחוק. וגם התפילה שלי היא מתוך שרע לי, ואני כזה דפוק ורחוק, מה זה אומר בכלל ללכת באמונה למעלה מהדעת, שזו התשובה שצריך לתת למצב הזה?

זה התנאי.

תלמיד: כן אבל הוא כותב שהתנאי הוא לא לפי השכל.

כן, ודאי שהוא לא מרגיש כך.

תלמיד: אז הוא משקר לעצמו?

עכשיו הוא צריך לראות איך במצב הזה הוא ירגיש נכון. מה הוא צריך לעשות? ממש להפוך את הכלים שלו, במקום שיגלה בהם נניח את בורא כעושה דברים לא נכונים. אז להיפך, שהוא עושה דברים לא נכונים, והבורא הוא הצודק.

תלמיד: עם זה אני יכול להסכים, כן, שאני עושה דברים לא נכונים, בגלל שאני כזה רשע שפל וכן הלאה.

כן.

תלמיד: אז אני עושה דברים לא נכונים, אבל עוד לא יצאתי מהלופ הזה, איך מפה מגיעים למצב השלמות?

הוא צריך לקבל את מצב השלמות למעלה מהדעת.

תלמיד: מה זה אומר?

שבאמת הוא נמצא במצב הטוב.

תלמיד: איך אפשר לשקר לעצמו ככה?

הוא לא משקר. הוא מקבל את מצבו כמצב השלם, וכתוצאה מזה צריך לתקן את ההרגשה שלו.

תלמיד: מה זאת אומרת, מקבל את עצמו כמצב השלם?

שהוא נמצא בשלמות.

תלמיד: אבל הוא נמצא בהכי חוסר שלמות שיכול להיות.

לפי דעתו.

תלמיד: כן, לפי דעתו, והרגשתו.

נו, וזה מה שצריכים לתקן.

תלמיד: אז צריכים לתקן, ואיך מתקנים את זה נכון?

על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: בסדר, אבל המאור המחזיר למוטב גילה לו את המצב הזה כנראה.

לא. זה לא בא מהמאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אלא מאיפה זה בא?

מקביעתו של האדם.

תלמיד: איך מתפללים נכון במצב כזה לא מהרשעה?

מזה שרוצים לראות את האמת. ואת האמת לפי מה שהבורא מקבל, מרגיש, ומחליט. לפי זה.

תלמיד: לא הבנתי, מה זאת אומרת האמת לפי מה שהבורא מקבל, מחליט, מרגיש?

האמת היא לא לפי מה שאדם מרגיש, אלא לפי מה שהבורא מרגיש.

שאלה: מהשיחה שלך עכשיו עם החבר שממש העמיק בעניין, יצאתי בכלל מבולבל, מי מגלה לאדם את מצבו ,האדם או הבורא? זה נהיה עוד יותר לא ברור.

כי פעם אחת שמעתי אותך אומר שהאדם הוא הקובע, והוא רואה את מצבו. ומצד שני אנחנו תמיד לומדים שהבורא מראה לו דרך האור המחזיר למוטב. האדם עומד פה, לפחות כך אני מרגיש, שהוא יכול להיות בתחושת חוסר אונים, ואז מה אתה מבקש מהבורא כמו שהחבר שאל אותך?

האדם מבקש מהבורא לקבוע את האמת במצבו.

תלמיד: וכשהוא קובע את האמת, אז האדם יודע את האמת? כי כמו שנאמר עכשיו הוא רואה את השפלות שלו, ועדיין לא לגמרי יודע איך לשייך את זה לבורא.

אז מה?

תלמיד: וזה הבורא עושה את זה.

נגיד.

תלמיד: אז הוא צריך לדרוש את האמת, ושהוא ירגיש שזו האמת, ושהוא ירצה להרגיש אחרת בזה?

כן.

שאלה: במצב הזה שעכשיו החבר תיאר, אם אני מסתכל על מצב הזה האדם עומד בפני דילמה. אם הוא יבחר לא לעשות, וכאילו יגיד, "טוב אז אני לא עושה", הרי זה בניגוד למה שהבורא ציווה אותו, וזה גם בניגוד לזה שהאדם צריך לתת יגיעה.

יוצא שאם הוא מסתכל על הצד השלילי, הוא מקבל מזה הבנה שלא לזה הבורא התכוון בזה שהוא שלח לו את ההרגשה הזו. ואז הוא יכול להבין שהוא לא מבין נכון את מה שהבורא מציג בו, והוא חייב בכל זאת להתאמץ, וזה מה שמביא אותו למצב של הרגשת השלמות בעבודה שלו שמאפשרת לו להיכנס שלא בשק?

כן.

שאלה: האדם קיבל את המעטפה. המעטפה ריקה, הוא מרגיש שפל, ומרגיש כמו שתואר קודם. מה עכשיו נותן לאדם את הכוח להשלים לאלף דולר אם נשתמש בדוגמה של רב"ש?

זה שהוא רוצה להיות בדעה אחת עם הבורא.

תלמיד: אז אני מרגיש עכשיו שיש לי ביד אפס, לא משנה איזה מספר?

לא, שיש לך מעטפה, ובה יש אלף דולר.

תלמיד: למרות שפתחתי, ספרתי ואין שם כלום?

זה לא חשוב.

תלמיד: יפה, מה זה "זה לא חשוב" הזה? אני לא מצליח להבין.

כי אני רוצה עכשיו לתקן את עצמי כך שדעתי ודעת הבורא יהיו אותו דבר, היינו הך.

תלמיד: ומה משתנה בי? אני רוצה שדעתי ודעת הבורא יהיו אותו דבר, אבל אני עדיין מרגיש בכלים שלי של הקבלה את כל מה שתיארנו קודם, את השפלות ואת החוסר שלמות?

זה לא נקרא שהגעת להרגשה אמיתית. אתה צריך להרגיש שיש לך את האלף דולר.

תלמיד: איך? אני חושב שכל השאלות בסופו של דבר הן על אותו מקום. איך האדם מרגיש שיש לו אלף דולר כשהוא רואה שיש לו אפס? הוא רואה, הוא בדק, הלא רב"ש גם בדוגמה אומר שהוא ספר שלוש פעמים, וראה שחסר שם דולר. אז איך עכשיו הוא אומר יש לי אלף דולר? מה משלים את המעטפה, מה פה ההשלמה?

מה אתה חושב שצריכה להיות השלמה, מה היא?

תלמיד: אני אגיד מה שהשכל שלי אומר. השכל שלי אומר שזו עבודה בשני מישורים בכלל שונים. במישור של הכלים שלי, חסר לא יעזור כלום, כך אני מרגיש זו האמת שלי.

אבל כשאני מסתכל ובודק אני אומר, שהבורא הוא זה ששלח לי את המצב הזה ולכן עכשיו אני נמצא בקשר איתו ולכן זה מצבי הטוב שאני נמצא עכשיו בקשר איתו. לא מסתכל בכלל על המצב בכלים דקבלה שאולי יש שם חושך וחוסר כאלה.

אז אתה בורח מהמצב.

תלמיד: זה מה שמרגיש לי, שמה שעכשיו תיארתי הוא כאילו, בסדר הכלים דקבלה בחיסרון שיישארו שם בחסרון. האם זה נכון לעבוד כך? כנראה שלא.

לא, לא על זה מדובר. אלא מדובר על כך שאתה עובר למדידה אחרת אולי. שאתה עכשיו מקבל שמה שיש לך זה אלף דולר.

תלמיד: הבנתי. זאת אומרת, התיקון פה הוא לא שאני אספור ויהיה לי אלף דולר בצורה הקודמת, אלא שמה שיש זה אלף דולר גם אם יש שם אולי אפס אפילו?

כן

תלמיד: ומה צריך לבקש מהבורא כדי שנצליח לעשות את הפעולה הזאת, כי זאת נשמעת באמת פעולה שהיא מעבר לשכל שלי הרגיל?

שאתה תקבל את זה ככה, שמה שיש לך בדעת זה אפס, אז למעלה מהדעת זה אלף.

תלמיד: אז הבקשה שלי כשאני רואה האפס בדעת שלי אני אומר לבורא, עזור לי לראות שלפי דעתך כמו שאתה כיוונת יש שם אלף?

כן.

תלמיד: זו בקשה נכונה?

זו בקשה נכונה, למה לא?

תלמיד: ואחרי התיקון האדם באמת מרגיש שיש אלף, אם עשיתי את העבודה נכון, ביקשתי נכון?

כן.

תלמיד: מה ייתן לנו את הכוח לעשות פעם אחת את הפעולה הזאת כמו שצריך? אני רואה שאני נופל בדבר הזה אלף פעם ביום, כל היום אני רואה רק שחסר, אני לא יודע איך לעשות את הפעולה הזאת. תיארת את זה עכשיו בצורה מאוד פשוטה, תן לי לראות שמצבי כרגע הוא טוב לא משנה מה אני מרגיש.

כן.

תלמיד: ככה פשוט?

כן. איך אתה מתפלל יום יום?

תלמיד: אנחנו מתפללים ביחד בעשירייה, רואים את החיסרון ורוצים יותר חיבור, יותר קשר בינינו, בזה אנחנו בעיקר מתעסקים.

אז אף פעם אתם לא מדברים על מצב הנוכחי, זה תמיד לשם העתיד?

תלמיד: כן, כי המצב הנוכחי נראה די לא טוב.

זו הבעיה לא ליפול לאמת, מה שאנחנו קוראים לאמת בעולם הזה, אלא תמיד להישאר במצב שהוא למעלה מזה.

תלמיד: צריך לנסות את זה, זה, בסדר זה תרגיל להיום, לראות בכל רגע את המצב כאילו שהוא אלף דולר, לא משנה מה אנחנו מרגישים.

זה לא רק תרגיל להיום, זה תרגיל לעלות מהעולם הזה לעולמו של הבורא.

(סוף השיעור)