שיעור בוקר 30.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 427, מאמר "החרות"

קריין: "כתבי בעל הסולם" עמ' 427, מאמר "החרות", המשך מכותרת "ב' בחינות: א' ב"כח". ב' ב"פועל"".

ב' בחינות: א' ב"כח". ב' ב"פועל"

"בתחילה צריכים להבין, אשר האנוכיית הזו, שגדרנו בשם כח של "רצון לקבל", אף על פי שהוא כל עיקר עצמותו של האדם - מכל מקום לא יצוייר כלל שיהיה לו קיום במציאות ממשית אפילו רגע אחד.

(כי ידוע אשר יש בחי', ובחי' ב"פועל". - ודבר זה שאנו מכנים אותו "כח" הוא דבר שבמחשבה, דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל. ורק במחשבה הוא נקבע.)

כי דבר זה שאנו מכנים אותו "כח", דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל, הוא אמנם רק דבר שבמחשבה כלומר, שרק במחשבה, אפשר לקבוע אותו.

אולם למעשה לא יצוייר כלל כח ממשי ומציאותי בעולם בשעה שהוא נח ואינו פועל כלום, משום שהכח אינו קיים במציאות, אלא בזמן ובמידה המגולה בפעולה, כשם שלא יתכן לומר על איזה תינוק, שהוא בעל כח גדול, שעה שאינו יכול להגביה אפילו משא קל. אלא, אפשר לומר, שמכירים באותו תינוק, אשר בשעה שיגדל - יתגלה בו כח גדול.

ומכל מקום אנו אומרים, אשר אותו כח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו. אלא שהכח הזה, היה בו בהעלם. ולא היה מגולה בפועל.

והן אמת שבמחשבה אפשר היה לקבוע (את הכחות העתידים להתגלות). כן, משום שהשכל מחייב כן - אולם בממשיות ובמציאות גופו של התינוק - בוודאי שלא קיים אצלו שום כח של גבורה ולא כלום, להיות ששום כח אינו מתגלה בפעולות של התינוק. - - - כמו כן כח התאבון, כח זה לא יופיע במציאות ממשית בגופו של אדם, בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו, בעת השביעה.

אולם, אפילו בעת השביעה נמצא כח התאבון, אלא שהוא בהעלם, בתוך גופו של האדם - - - ואחר כך, לאחר העיכול, הוא חוזר ומתגלה, ויוצא מהכח אל הפועל.

אולם משפט זה (של הבחנת הכח שעדיין לא בא לידי גילוי בפועל), שייך לדרכי ההשכל של המחשבה. אכן, אין לו שום קיום במציאות ממשית. כי בעת השביעה אנו מרגישים, וברור לנו, שכח התאבון חלף הלך לו. והביט על מקומו, ואיננו.

המתבאר, שאי אפשר כלל להציג לעינינו כח, כבחינת נושא, העומד, ונח, וקיים לעצמו. - - - אלא כבחינת נשוא, כלומר, בה בשעה שהפעולה מתקיימת במציאות - באותה שעה מתגלה ה"כח" בתוך הפעולה.

ואם כי בדרכי ההשכלה בהכרח יש כאן ב' דברים, נושא ונשוא, דהיינו כח ופועל, כמו כח התאבון שהוא הנושא. והדמיון של הדבר הנאכל, שהוא הנשוא, ובחינת הפעולה, אולם במציאות באים כדבר אחד. ולא יקרה לעולם שיתגלה באדם כח תאבון, בלי שיצטייר במוחו דמיון של דבר הנאכל, באופן שהם שני חצאים מדבר אחד שכח התאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל. כי אין שום גילוי, זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה. - והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כשני חצאים של דבר אחד, אשר הויתם מתגלים בבת אחת, ונעדרים בבת אחת.

ובזה מובן, אשר ה"רצון לקבל" הזה, שהצגנוהו בתור האנוכיות. אין הכוונה שקים כן באדם בבחינת כח החושק, ורוצה לקבל בבחינת נשוא נח. - אלא הכוונה, רק מבחינת נושא, כלומר, שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כח התאבון - המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה ופעולתו מתגלה, בדמיון הצורה הנאכלת, ובה הוא מתלבש - - - לפעולה זו אנו קוראים חשק, דהיינו, כח התאבון, המתגלה בפעולת הדמיון.

וכן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם. הוא מתגלה וקיים, רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקויים בבחינת הנושא, ולא זולת. ופעולה זו אנו קוראים "חיים", דהיינו, "החיות של האדם", שמשמעותו - שכח ה"רצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמדת הגילוי של הפעולה הזאת - היא מדת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה "חשק"."

שאלה: אני רוצה להושיב את החבר שלי בהיכל השם סביב השולחן, בכוח החבר שלי ראוי לשבת שם, והוא יגיע לשבת שם באיזשהו שלב. כרגע התפילה שלי היא במחשבה ובלב, היא לא מלובשת, היא בכוח. איך אני הופך את התפילה הזאת לכך שהיא תקרה בפועל, שהחבר שלי יישב, יחיה במציאות של "שויתי ה' לנגדי תמיד" ו"שבתי בבית ה' כל ימי חיי". איך אני הופך את התפילה מהכוח לפועל כלפי החבר שלי?

אתה הקדוש ברוך הוא?

תלמיד: לא אבל אני רוצה להיות כמוהו.

מה זה להיות כמוהו?

תלמיד: להשפיע, לרצות שהחבר שלי יחיה בטוב ובשפע, שיקבל עליו את התשובה של הקדוש ברוך הוא וכך יחיה.

זאת אומרת הרצון שלך חייב להתממש כלפי החבר, בזה אתה בטוח. זאת נקראת בעיניך תכונת הבורא?

מי יכול לענות?

תלמיד: אנחנו צריכים להשאיר מקום לבורא ולא לדעת בידיעה ברורה מה אנחנו דורשים שיקרה, כי אנחנו חושבים שהתוצאה היא מה שאנחנו חושבים. בקיצור, צריך לתת לבורא לשלוט.

זה בסדר מה שהוא ענה? לא כל כך.

תלמיד: אני רוצה שהחבר יקבל את המילוי, לכן אני מתייחס לחבר מתוך הציווי "עשה רצוני כרצונך", זאת אומרת הרצון של החבר יותר חשוב לי מהרצון שלי. כך אני מתייחס לחבר.

זה בסדר. אבל לא שהוא מבצע את הפעולה הרצויה של החבר.

שאלה: התפקיד שלי זה להיות חבר, שכל המהות שלי, כל המחשבות שלי, כל הרצונות שלי יהיו כמו אימא כלפי התינוק, שכל היכולות שלי יהיו עבור זה שהחבר ישיג את מטרת הבריאה כלפיו, שיגיע לשורש נשמתו ויקבל את כל השפע. אני יכול להיות חבר בכוח ויכול להיות חבר בפועל. מה נקרא להיות חבר "בפועל", להיות חבר שהופך את העולם של החבר שלו ליותר קרוב לשורש שלו?

אתה מוסר לו את כל הכלים שיש לך כדי להשיג את מטרת חייו.

תלמיד: זו המהות של לחתום עבורו, לא משנה מה יבקשו ממני?

זה כבר משהו אחר, תלוי מה יבקשו. אבל נניח שזה כך.

תלמיד: איך הופכים תפילה או דיבור או מחשבה למציאות?

הרצון פלוס המחשבה הופכים את הרצון והמחשבה למציאות.

תלמיד: ואיך את הדבר הזה אני נותן כמתנה לחבר ולבורא, לעזור להם להתחבר ביחד? איך אני עושה את הפעולה הזאת, איך אני לוקח את האדם שבי, את החבר שבי ואני נותן אותו לגמרי לבורא ולחבר?

מישהו מבין מה שהוא אומר?

שאלה: אם אני מבין נכון החבר אומר כך, לי יש רצון שלחבר יהיה טוב. איך את הרצון הזה שלי שלחבר יהיה טוב, אני מעביר מהכוח, שאני רוצה שיהיה לו טוב, לזה שיהיה לו טוב?

האם אתה עושה את זה? אתה פועל? החבר שלך פועל? תשאירו משהו לבורא אולי?

תלמיד: מה אני צריך לעשות כדי שבסופו של דבר יהיה באמת טוב לחבר. לא שאני אעשה טוב לחבר, אלא מה צריך לעשות כדי להפוך את ה"בכוח" הזה, את הרצון הזה שלי שיהיה טוב לחבר, לכך שיהיה לו טוב בפועל?

אתה מצטרף אליו בכל הלב והנפש שלך. מה עוד אתה צריך?

תלמיד: בעל הסולם בברכת הצדיק ב"אחור וקדם צרתני" אומר שהצדיק מברך את האדם וזה הרבה יותר מכל פעולה ברגליים ובידיים בעולם הזה שאי פעם האדם הזה יעשה, אלא הוא הופך את המציאות הזאת של שפע למציאות באותו עולם של אותו אחד שהוא ברך אותו. מה זה להיות מקובל במובן הזה? מה עושה המקובל כשהוא מברך?

זו שאלה ללא שום תשתית. אנחנו לא יכולים להיות במקום המקובל הזה ולתאר לעצמנו מה הוא עושה ומה עובר עליו. למה אתה בכלל שואל שאלות כאלה אני לא מבין. אלה שאלות שהן למעלה מההשגה ומהיכולת שלנו.

תלמיד: כן, אבל אנחנו אמורים להגיע לשם עוד מעט.

נגיע, אז נגיע.

שאלה: אני רוצה לברר את הנושא של כוח ופעולה. אני מבין שכוח זה במחשבה, כול עוד האדם לא עושה פעולה הוא לא מגלה את הכוח הזה. האם כלפי האדם הכוח הזה נסתר כול עוד לא עושה את הפעולה?

כן.

תלמיד: נגיד אם חבר בעשירייה רוצה עכשיו לעשות פעולה, אומרים לו "חיבור", אז מבחינתו הוא לא יודע מה הכוח שמאחוריו. הוא עושה פעולות והוא צריך דרך זה ללמוד מה הדבר שנקרא "כוח".

בעצם אני חי רק בעולם התוצאות. אני רק יכול לבחון תוצאות, אני לא יכול להבין מה מפעיל אותי באמת.

לא.

תלמיד: המחשבה שנמצאת מאחור - מה מניע אותי.

לא.

תלמיד: דרך הסביבה אני יכול לגלות את הכוח הזה.

כן. אתה נותן לו אפשרות לפעול.

שאלה: כדי לאהוב את החבר אני צריך להתפלל. אבל כדי להתפלל אני צריך לאהוב את החבר.

לא. כדי להתפלל אני לא חייב לאהוב את החבר, אני חייב לדעת שאני רוצה להשיג את האהבה לחבר.

תלמיד: האם הבורא ישמע אותי לפני שאני אוהב את החבר?

כן. מה אתה מבקש? אתה מבקש לאהוב את החבר. כן?

תלמיד: כן.

אם כי עכשיו אתה לא אוהב אותו. אז דווקא טוב שאתה לא אוהב אותו אבל יש לך מקום, רצון, דחף פנימי שאתה רוצה לאהוב אותו. על זה אתה מבקש את הבורא, כי אתה בעצמך לא יכול להגיע משנאה לאהבה. כך אתה פועל.

שאלה: לקראת הכנס אולי אפשר לקשור את המאמר שהוא כותב בדמיון המתלבש בתוך הצורות שהוא רוצה להתקבל. מה הצורה הנכונה שאנחנו רוצים לקבל מהכנס ובכך אנחנו משלבים את הכוח ואת הפועל בתוצאה כבר של הכנס, באיזו צורה אנחנו רוצים להיות בכנס?

זה ברור אני חושב, כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אז מספיק שכולנו עכשיו - בכל הכלי העולמי - מתכווננים להיות כאיש אחד בלב אחד, בעצם אנחנו בזה כבר רוצים ומשתוקקים להיות שם?

כן.

תלמיד: ועל ידי זה אנחנו מפעילים את הכוח שכרגע נסתר מאיתנו.

כן.

שאלה: אני רוצה להבין את עניין החשק. כי אנחנו צריכים לדמיין את המצב הסופי שלנו ולחשוק בו. אבל מה זאת הפעולה של החשק? איך אנחנו מעבירים את המחשבה לפעולה שנשתוקק באמת לדבר הזה?

אנחנו צריכים בצורה מלאכותית לעורר בעשירייה ואז כל אחד יקנא בחברו, אם כי אין את זה באף אחד וכך אנחנו נגיע למצב שאנחנו נרצה שזה יתלבש בנו.

שאלה: הוא מתאר בקטע איך הרצון לקבל עובד. יש לו שני חלקים, אחד נקרא כוח, אחד נקרא פועל.

כן.

שאלה: כותב בסוף ש"כח הרצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמדת הגילוי של הפעולה הזאת - היא מדת חייו." מהי "מידת חייו"?

במידה שיש לו חיות, חיים.

תלמיד: במידה שהוא מתחיל להכיר איפה הרצון לקבל עובד עם שני הכוחות האלה שכרגע הם שרויים בתוכי, אני מתחיל להרגיש חיות?

כן.

שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה

מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:

א. האדם לבד,

ב. ונפש חיה לבד.

והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:

א. דומם

ב. צומח

ג. חי

ד. מדבר.

ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה, והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

וזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא לידי גילוי הפעולה, כמבואר.

וכפי שנתבאר לעיל אשר אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה"רצון לקבל" מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, אשר ע"כ הוא ותמונת הקנין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו כמבואר. ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה דהיינו עד אמצע שנותיו הרי "האגו" שלו עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במדה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו, והוא מטעם השלמות של ה"אגו" של האדם אשר הוא מושך לעצמו צורות של בנינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם, אולם כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקנינים כפי שני השקיעה של החיים, עד שבימי זקנה האמתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין, לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה.

והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שוה וקומתו שוה ושעור חייהם שוה, אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש. כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. והתבונן היטב בהבחן הויתור מחמת שביעה שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקית והבן זה היטב."

הוא כותב יפה, ממש כמו פייתן.

תלמיד: קשה לקבל את הדברים שהוא כותב פה.

אני לא מבין, לכן לא קשה לי.

שאלה: הוא כותב "כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו". ככל שאני מתבגר, אני נהיה צעיר יותר, אני מרגיש שאני רוצה לעשות יותר. פה הוא כותב הפוך, ככל שאני מתבגר, כך הרצון לקבל שלי קטן, אני מתייאש ומתחיל להרגיש שאני הולך למות. איזה מין דבר זה? האם זו תקופה אחרת?

יש לך עכשיו מין שינוי פנימי בין רצוי ומצוי. אני מבין אותך.

תלמיד: איך הגעת למסקנה כזאת?

אני כמעט בגילך.

תלמיד: אבל אני מרגיש שאתה נהיה צעיר מיום ליום, לפי התשובות שלך לאנשים פה והסבלנות שלך, אני לא הייתי עומד בזה, ואתה עושה את זה מדהים. אז למה הוא כותב פה שככל שמזדקנים, כך אנחנו הולכים ומתים?

כנראה שהוא מבין, אולי הוא כותב על אנשים אחרים.

תלמיד: אתה מוכן לפתוח את זה כדי שנבין על מה אתה מדבר?

זה תלוי באדם. תתאר אדם שחי את החיים שלו, יצא לפנסיה, מקבל איזו קצבה, וחי עם אשתו בבית.

תלמיד: האדם שלומד את חכמת הקבלה הוא מתקדם.

מה זה מתקדם? הוא מתקדם לפי איך שהבורא מוביל אותו.

תלמיד: הוא מתחבר יותר לחברים, יש לו את האופציה הזאת, להבין אותם יותר, להתבטל יותר, הוא מתקדם יותר לכיוון של חיים ולא של מוות.

נכון.

תלמיד: למה זה?

אם אתה מדבר על אדם שמתקדם ברוחניות, אז הוא בכלל לא רוצה לחשוב על המוות, אצלו החיים הם רק עכשיו מגיעים לאיזשהו שלב טוב.

תלמיד: מה זה מתקדם ברוחניות?

לקראת הבורא.

תלמיד: מה אתה צופה שהולך לקרות אצלנו?

הזדמנות לחיבור.

תלמיד: האם נרגיש את עצמנו פחות מזדקנים?

מתעלים מעל המוות.

תלמיד: גם מעל הזקנה.

כן, הזקנה היא בכלל לא חשובה.

חרות ממלאך המות

"ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות ממלכת כהנים ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו ית' כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים שהוא דרגה האחרונה של דביקות המתבטא במלים "גוי קדוש" כמ"ש בסוף מאמר הערבות.

וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת, נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם. וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם, א"כ ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נ"ר ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחי' קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל. אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת יש לו נ"ר ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', ע"ש".

שאלה: הבורא ברא רצון לקבל, הוא לא ברא רצון להשפיע, אנחנו צריכים להגיע למצב של רצון להשפיע. האור נמצא במנוחה מתמדת, איך האור יעשה שאנחנו נהיה במצב של השפעה כי זו בריאה חדשה?

השפעה היא לא בריאה חדשה, קבלה היא בריאה חדשה, השפעה היא תכונת הבורא. לכן כשאנחנו מגלים בנו שינוי מהבורא ככל שהוא מרשה לנו להרגיש שאנחנו שונים ממנו, אז במידה הזאת אנחנו מרגישים אי נעימות, ייסורים, כל מיני בעיות וצרות, ואז אנחנו יכולים לעשות כל מיני פעולות כדי להיפטר מהרגשה לא נעימה וכך להגיע לצורת ההשפעה.

לצורת ההשפעה לא מגיעים בצורה הרגילה, כלומר מאיפה שלא נעים לי אני בורח, ואיפה שנעים לי אני מתקרב למקור ההשפעה. אלא אנחנו צריכים לחקור, לראות, שאם אנחנו דומים לבורא - וכאן העבודה שלנו היא עוד יותר מהשפעה וקבלה, אני רוצה על ידי השפעה להידמות לבורא - אז העבודה שלי הופכת להיות לעבודת ההידור. כך אנחנו מגיעים להתקרבות לבורא עצמו.

זה כבר לא עניין של משפיע, מקבל, כי אלו דברים שבעולם שלנו, במצבנו, הם משחקים ועושים איזה הבדל, אלא כלפי הבורא העניין הוא לא להשפיע ולקבל, אלא את מי אנחנו מעדיפים, למי אנחנו מעדיפים להיות דומים. כלומר לא חשוב לי שאני אהיה מקבל, משפיע, אלא שאני אהיה דומה לבורא, זו הנקודה החשובה, והיא צריכה להיות מורגשת בי כנקודת המטרה.

שאלה: אין חירות עולמית בעולם הזה, אבל מהי חירות רוחנית, מה היא משנה?

חירות רוחנית היא משנה את הכול - תחת איזה עולמות רוחניים אני נמצא, חי, משתנה.

שאלה: האם החירות האמיתית היחידה של האדם היא חירות ממלאך המוות?

אני לא יכול להגיד. חירות ממלאך המוות, כך אנחנו מרגישים בחושים שלנו. ודאי שזה קורה, אבל יש כל מיני תוספות גדולות בחירות הזאת, ואת זה אנחנו לא יכולים עדיין לבטא.

שאלה: מהי התכלית לזה שבמחצית הראשונה של החיים האגו של האדם גדול וחזק, מה עומד מאחורי זה?

זה כדי שנקבל יסוד חזק באגו שלנו ונוכל לסדר את הכול על פניו.

(סוף השיעור)