שיעור בוקר 03.03.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל סולם", עמ' 783, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",

אותיות נ"ג – נ"ח

קריין: "כתבי בעל הסולם, מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", עמוד 783, אות נ"ג.

כבר ברור לנו שבהקדמה הזאת בעל הסולם בעצם פותח לפנינו את כל התהליך שאדם צריך לעבור כדי להגיע ליישום המלא שלו.

דרך איזה שלבים הוא עובר, על ידי מה הוא עובר את השלבים האלו, במה הוא מתחיל עם איזה קושיות, איך עובר עליהם, איך דווקא הקושיות האלו עוזרות לו להגיע לשביל הנכון ולהתקדם בו, לא לכל מיני מטרות שקריות, לדמיונות וכן הלאה, אלא למטרה האמתית, ולסיים את כל התהליך, אמנם שביגיעה רבה ובירורים גדולים, אבל בזה שמגיע למטרה, שהיא גמר התיקון שלו.

ההקדמה מאוד מאוד מורכבת, כוללת הרבה מאוד פרטים שאנחנו לא יכולים בינתיים להיכנס לכל אחד ולבדוק אותם, ולכל השבילים שהולכים גם כן, שצריכים גם אותם פעם לברר, נגיע לזה גם כן. בינתיים אנחנו ממשיכים לפי אותו קו הישר, ממש שוב ושוב איך אדם מטפס בשביל הזה כדי שבסך הכול יוכל לקבוע שאין עוד מלבדו, טוב ומטיב או "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" על פני כל התנאים שמתגלים בו.

קריין: אות נ"ג.

אות נ"ג

"וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה, הנוהגת בקיום התורה והמצוות, בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר, בב' הבחינות, של ההשגחה המוסתרת, האמורות. ועל הזמן ההוא, אומר: "בן הא הא, לפום צערא אגרא" (אבות ספ"ה).

שהיות, שהשגחתו יתברך, אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך, אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו, בדומה לאדם, הרואה רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא. הנה בדרך זאת, נמצאת תמיד, הבחירה בידי האדם - אם לקיים רצונו ית', או ח"ו לעבור על רצונו.

כי הצרות והמכאובים, שמקבל, מביאים לו את הספק, במציאות השגחתו ית' על בריותיו, כנ"ל - אם כבחינה א', שהמה שגגות, אם ח"ו כבחינה ב', שהמה זדונות, עש"ה.

ובין כך ובין כך, הוא נמצא, בצער רב ויגיעה מרובה. ועל הזמן ההוא, אומר הכתוב: "כל, אשר תמצא, ידך לעשות בכחך, עשה וגו'" (קהלת ט'). כי לא יזכה לגילוי הפנים, שפירושו, המידה השלימה של טובו ית', בטרם שישתדל ויעשה, כל מה, שאך בידו ובכחו לעשות. ולפום צערא, אגרא."

זאת אומרת, שאנחנו צריכים לקבל בהבנה את כל המכשולים, הם באים מהכלים הלא מתוקנים שלנו, ועל פניהם אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל, בחיבור עם העשירייה, בגדלות הבורא, בפנייה לבורא שיתקן כל מכשול ומכשול וייתן לנו על פני המכשול הזה דווקא להכיר אותו, להגיע מהסתר לגילוי. וודאי שהכול הוא כדי לגלות את גדלות הבורא.

שאלה: אתמול דברנו שבזמן ההסתרה לאדם אין בחירה, שלא יכולה להיות בחירה בזמן ההסתרה.

לא יכולה להיות בחירה במה? לצאת מההסתרה?

תלמיד: במה הבחירה בזמן ההסתרה?

בזמן ההסתרה הוא רשע. מה זאת אומרת? שמדברים בו הכלים הלא מתוקנים, הרצון לקבל. אבל יחד עם זה יש לו נקודה שבלב, שהיא בכל זאת כל הזמן מוכנה, לפי הכנת האדם על ידי הסביבה, שהוא יכול להמשיך את גדלות הבורא במשהו, מהסביבה ולהתחיל לטפל בעצמו, איך לצאת מההסתר לגילוי.

הסתר וגילוי זה לא בזה שהוא יגלה את הבורא או לא, אלא שיוכל לכבד אותו, להמליך אותו על כל מה שקורה לו, ש"ה' אלוקינו, ה' אחד".

תלמיד: אז זאת הבחירה?

אני שואל, במה היא הבחירה?

תלמיד: בלהביא את גדלות הבורא.

בוא נגיד ככה, כן, שגדלות הבורא תשלוט עליו.

תלמיד: למרות ההסתרה.

הוא לא רוצה לנגוע בהסתרה, הוא רוצה למרות ההסתרה להיות באמונה. הוא לא רוצה את הידיעה, הוא רוצה אמונה.

עוד מעט, לאט לאט, טוב שאתה חושב על זה, אתה לא מבין את זה עדיין כל כך, אבל איכשהו זה נשמע קצת.

שאלה: אולי זו גם אותה שאלה, בעל הסולם כותב שהבחירה של האדם היא לקיים את רצונו יתברך. מה זה לקיים את רצונו יתברך בהסתר פנים?

הבורא רוצה שאנחנו נכיר בו שהוא הכוח הפועל עלינו, היחיד.

תלמיד: יש לך את היכולת לבחור? לקבוע כזה דבר?

אני רוצה לקבוע את זה. כל המאמץ שלי מהבוקר עד הלילה ומהלילה עד הבוקר, שאני רוצה לגלות שיש רק מקור אחד שהוא מנהל אותי, ועושה הכול. מייצב את המציאות שנקראת "העולם", מייצב בי כל מיני תכונות, רצונות ומחשבות, הכול עושה הוא.

מה נשאר? הוא משאיר לי נקודה ריקנית, מרכזית, שנקראת "נקודה שבלב", שהיא דורשת להכיר בו, ואז אני מפתח דאגה, מעורר דאגה, מגדיל כל הזמן את הדאגה שלי איך אני כל הזמן נמצא בנטייה, במגמה, להיות בהבנה, בהרגשה, בידיעה, בכל העצמות שלי, בהרגשה כזאת שאני נמצא בשליטת הבורא בלבד. אמנם שהוא לא מגולה אלא אני רוצה במאמץ שלי, כך לקבוע.

תלמיד: "לקיים רצונו יתברך", אותו "רצונו" מה זה אומר? כל רגע בחיים שלי שאני מקבל, זה נקרא רצונו, ככה אני צריך להתייחס לזה?

לא, "רצונו" שאנחנו נגלה שבכל המצבים, שבכלל בכל תפיסת המציאות שלי שאני תופס את עצמי ומציאות הסביבתית, הכול, שאני מגיע לקביעת המצב, שאת הכול זה הבורא מייצב. וכל רגע ורגע מייצב אותי ואת עולמי.

תלמיד: כשדברנו על הסתר פנים אמרנו שבכלי ההרגשה שלך אתה לא מסכים עם זה. אתה מסכים שהוא מייצב, אבל אתה רגשית לא מסכים עם מה שהוא מייצב.

הבורא כל הזמן מסתיר ומסתיר, כל פעם מביא לי כל מיני סצנות כאלו, שאני שוכח עליו, שהוא נעלם, ואני רואה את עצמי ואת העולם. ואני כל פעם צריך במאמץ להחזיר את המציאות לאמת.

תלמיד: לא ברור לי איך אתה מגיע למצב שאתה לא מתנגד למה שהוא עושה לך.

להתנגד אין לי בשביל מה. אני צריך על פני מה שהוא עושה, להחזיר את ה"גבירתה", להחזיר את הכול לצורה המתוקנת. שהבורא מייצב את כל המצב, אותי ואת העולם, הוא מייצב. מבלבל אותי שכאילו זה לא הוא ואני צריך להחזיר אותו שוב. שזה הכול הוא. העולם מדומה, אני המדומה, הוא זה מה שמייצב את הדמיון הזה.

תלמיד: איך אתה מתחיל לראות שמה שהוא עושה לך זה טוב?

הטוב בשבילי שאני משליט אותו על מה שקורה. זה נקרא "טוב". בזה שאני מביא אותו כשליט, טוב לא בהרגשה הטובה שזה טוב, אלא בזה שאני הצלחתי להשליט אותו.

תלמיד: אז אין לך חשבון עם ההרגשה שבכלי, אלא רק חשבון בשליטה שלו עליך.

כן, צריכים להגיע למצב שאם אתה מביא את הבורא שהוא השולט והמארגן, לא שזה פותר אותך מצרות ובעיות, אלא "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע, כי אתה עימדי".

לאט לאט, עד שכל הדברים השליליים נעלמים. לא בגלל שהם נעלמים בעצמם, אלא בגלל שאתה קובע שהצורה האמתית זה שהוא שולט, ושישלוט בטוב או ברע, כלפי ההרגשה שלי זה לא משנה, עוד נברר. ודאי שבגמר התיקון רק תוספת האמונה שלך היא שעושה מכל הדברים הנוראיים של הכלי הריק והשבור, כלי מתוקן ומלא. רק היחס שלך, "גדלות הבורא" מה שנקרא.

שאלה: על מנת לקבוע שזה אין עוד מלבדו ושזה בא ממנו, צריך קודם כל לשים את מחצית השקל, לעשות את המאמץ, את הפעולה מצדי. השאלה מה אופי הפעולה שצריכה להתבצע מצדי, המקסימום?

לא יודע, תחפשו. אל תחכו שאני אענה על כל השאלות. או אפילו שאני אענה, שיהיה לכם ברור. כי ברור זה יהיה אך ורק בתנאי שאתם תוכלו בפנים לסובב את הנתונים ולסדר אותם לאיזו תמונה. לפני זה אפילו שתשמעו או לא תשמעו, זה לא [ישנה], לכן יש דברים שאני לא מתכוון לענות אפילו עליהם. חייבים להיות בחיפוש, גם פרטי וגם בעשירייה וגם בכל הקבוצה כולל כל החברים שלנו שבכל העולם, אנחנו כבר קשורים.

אתם תצטרכו כאן לגלות שאתם תלויים ממש לא רק בעשירייה אפילו, אלא כמו שאנחנו תלויים בעולם, למה אנחנו זכינו להיכנס לדברים כאלה? מפני שהעולם זקוק לתיקון, לא בגללנו, כך גם כן תתחילו להכיר שאנחנו תלויים בכל החברים שלנו שבכל העולם, אם יתקדמו אתנו יחד אז אנחנו נצליח, כולם.

קריין: אות נ"ד.

אות נ"ד

"אמנם, אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר, כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים.

ואז, זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ש"שב" ומתדבק בהשי"ת, בכל לב נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה."

אבל זה לא שהוא עושה עבודה במקום אחד, ואז הבורא מתגלה לו במקום השני, אלא האדם עושה מאמצים כדי לגלות את הטוב והמיטיב, ואין עוד מלבדו, בכל מצב ומצב שהבורא מסדר לו, ביגיעה רבה, בכל מיני מאמצים בעשירייה, בכל דבר ודבר שיש לו, בכל הרגעים שביממה, ואז כשהוא גומר את כל סכום היגיעה, אז באותם המאמצים שהוא עשה, באותו הכלי שהכין, שם הבורא מתגלה.

שאלה: הנברא הוא יצור של הרגשה, זאת אומרת אנחנו ברי הרגשה, ובלי הרגשה אין כלום.

נכון.

תלמיד: אם אין נברא אין בורא, אז מה נסתר ממני בדיוק?

אתה כאן רוצה להגיד כך, מאיזו דרגת הרגשה מתחיל הנברא? הנברא מתחיל מהרגשת חיסרון הבורא.

תלמיד: מה זה חיסרון הבורא?

שהוא מחפש "מה הטעם בחיי, בשביל מה אני חי, איזו מטרת חיים יש לי".

תלמיד: אני תלמיד, ואפילו שאני נמצא בלא לשמה, וזה ברור, אני מכיר בזה שיש כוח שפועל עלי. אז מה נסתר ממני, אני לא מרגיש אותו, לא רואה אותו, לא שומע אותו, איך אני יכול להרגיש שיש בורא, והוא נסתר ממני באיזו צורה?

חסר לך משהו או לא?

תלמיד: אם חסר לי?

כן. אם חסר לך לדעת מי אני, מה אני, מאיפה אני, בשביל מה אני, מה החיים שלי, כל הדברים המהותיים האלה, אז זו תחילת השאלות שיש במין האדם, הבהמה לא שואלת. אני פגשתי המון אנשים בעולם, בחיים שלי, שניסיתי כך קצת לפתוח אותם, ושמעתי מהם "בשביל מה לי לשמוע דברים כאלה? אני לא רוצה לדעת", ככל שהם יודעים פחות, הם ישנים יותר טוב.

תלמיד: "מרבה דעת מרבה מכאוב", אבל מבחינתי, אם אני רוצה להרגיש את הבורא, אני צריך לבנות בתוכי משהו שירגיש אותו, אחרת אני לא ארגיש.

אז האנשים שמרגישים שחסרה להם ידיעה על מהות החיים שלהם, בשביל מה אני חי, למה אני חי, לא סתם כדי להעביר את החיים, להעביר את החיים אני צריך ללמוד, לקבל מקצוע, עוד כל מיני דברים כדי להצליח בחיים, אבל אם אני רוצה לדעת משהו יותר פנימי, בשביל מה החיים עצמם, מה יש בהם, בשביל מה נברא האדם, אם יש לי שאלות כאלו, אני לא יכול למצוא תשובה בחיים שלנו, כמה שאני אחקור.

אני הולך לביולוגים, זואולוגים, הם לא יודעים. אני הולך לפיזיקאים, גם הם לא יודעים. הם יודעים שיש חומר, אבל בשביל מה החומר הזה קיים, הם לא יודעים. זה נמצא למעלה, בדרגה יותר עליונה מהחומר, משהו שקדם. לא שהוא קדם לאותו חומר שהתפתח, אלא קדם לו ביצירתו. אז אם אני נמצא עם השאלה הזאת, אני חייב לפתור בסופו של דבר את השאלה הזאת. למה? כי היא ממררת לי את החיים. בשביל מה לי לדעת על החיים, מה קורה, ומה יהיה בתוך החיים, אם אני לא יודע, בשביל מה כל החיים?

תלמיד: וזה נקרה "הסתרה", זה מה שנסתר?

כן.

תלמיד: אתה אומר "גם", כאילו שיש עוד דברים.

זה הכול, אבל כשאני הולך לפתור את הבעיה הזאת מאיפה אני, למה אני, בשביל מה החיים האלה וכן הלאה, את מהות החיים, אני מגלה הרבה שאלות בדרך, שאני לא מסוגל לפתור אותן עם השכל והרגש שלי. ואז בחיפושים האלה אני מגיע למצב שאני חייב לפתח את עצמי לדרגה אחרת של קליטת המציאות. סך הכול אם אני הולך עם המדע או עם מה שיש לי בידיים כדי לחקור את המציאות, אני לא יכול כלום, אבל יחד עם זה אני מבין, שאם היו לי קצת יותר כלים להיכנס לתוך המציאות, אז הייתי מגלה את הסיבה שלהם, את השורש, מאיפה הוא, סך הכול אנחנו מחפשים מאיפה אנחנו, את השורש שלנו.

ואז אני מגיע לחכמת הקבלה. כך אנשים גילו, מתוך החיסרון, מתוך תסכול גדול מאוד. ואז הם הגיעו, אתה יכול להגיד שבמאמץ שלהם, אבל הבורא מקדים ומגלה את עצמו להם, בכל מיני כאלה רמזים, כאן לעשות משהו, שם לעשות משהו, פועל אחרי הקלעים.

ואז הם מפתחים את עצמם, נראה להם שהם מתחילים לגלות, לעשות, כך נעשה וכך, אנחנו צריכים רגש נוסף, שכל נוסף, אנחנו צריכים למעלה מהדעת. מה זה למעלה מהדעת פתאום? זאת אומרת, כך בעצם הם מגיעים למצב שנראה להם שהם גילו את היכולת לגלות את הטבע האמתי, אבל ודאי שזה מכבר היה מושרש בטבע, והם עשו את זה לפי השורשים העליונים.

אבל איך שלא יהיה, ביני לביני, יש לנו חכמה שאנחנו צריכים לרכוש. אפילו בצורה שהיא כבר מוכנה, וכבר כתובה, וכבר מה לא עשו המקובלים כדי לקרב אותנו לזה, ואת החכמה אלינו, בכל זאת אתם רואים עד כמה עדיין אין התאמה, קשר, חסרה לנו איזו קומוניקציה, כדי להיות ממש בהתקשרות עם חכמת הקבלה, ועם הבורא, שעל ידה אנחנו משיגים אותו.

אות נ"ה

"והנה, השגה זאת ותשובה זו, האמורות, באות לו לאדם, בב' מדרגות," זאת אומרת שהבורא מתגלה אחרי יגיעה רבה של האדם, כי הוא יכול להתגלות כתוצאה מהמאמצים, מהחסרונות, מכל מיני תכונות שהאדם פיתח מתוך המאמצים החדשים. שם הבורא מתגלה, ולא שאנחנו יכולים כביכול להגיד, "הבורא מחכה עד שאדם יגמור את היגיעה ואז הוא מתגלה ביגיעה שהאדם הכין", אלא יש כאן חוקיות. ברגע שאנחנו באמת ממלאים את המאמצים, שהמאמצים האלו מגיעים לכמות, לאיכות הנכונה, שצריכה להיות, היא מגלה לנו את השורש העליון במידה שהיא מתאימה למאמצים שלנו. אם המאמצים יהיו יותר גדולים, יתגלה יותר וכן הלאה. אין כאן הסתרה מצד העליון, אלא יש רק הסתרה מהיגיעה שלנו סך הכול, אבל אנחנו מדברים בצורה כזאת שכאילו הבורא כאן משחק, עושה כך וכך, א-ל מסתתר.

אות נ"ה

"והנה, השגה זאת ותשובה זו, האמורות, באות לו לאדם, בב' מדרגות, שהראשונה היא - השגת השגחת שכר ועונש בהחלט. ומלבד שמשיג, בהשגה ברורה, את שכרה של כל מצוה לעוה"ב, זוכה ג"כ להשיג התענוג הנפלא, שבעת קיום המצוה, תיכף בעוה"ז. וכן מלבד שמשיג העונש המר, הנמשך מכל עבירה, לאחר מיתתו, זוכה ג"כ להרגיש, את טעמה המר של כל עבירה, ג"כ בעוד בחיים חיתו.

ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו, שלא יחטא עוד. כמו שאדם בטוח, שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים. וכן בטוח בעצמו, שלא יעזוב המצוה, מלקיימה תיכף כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העוה"ז או ריוח גדול, הבא לידו."

אנחנו קראנו קודם באות מ"ג שאם הייתה השגחה כזאת גלויה, אז היו כל העולם צדיקים גמורים.

אות מ"ג

"ונניח, למשל, אם היה הקב"ה, נוהג עם בריותיו, בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות, המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז:

א. מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר, לקפוץ לתוך הדליקה.

ב. וכן, מי פתי היה עוזב, איזו מצוה מבלי לקיימה, תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול, לפרוש או להתמהמה, על תענוג גדול גשמי, הבא לידו, מבלי לקבלו מיד, בכל הזריזות שביכלתו.

הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים."

מה קורה כאן, אחרי היגיעה כשאנחנו מגלים את ההשגחה הגלויה? למה זה לא מקלקל אותנו? במה היגיעה הזאת עוזרת לי, שאני כבר לא עושה אוטומטית כל דבר טוב, כדי שיהיה לי טוב, [ומתרחק] מכל דבר רע כדי שלא יהיה לי רע, אלא אני כבר מנתק את עצמי מהתוצאה, ואני עושה את זה רק כדי להשפיע נחת רוח. מה היגיעה עושה? מה היא בנתה כאן? איזה מתאם, איזה בידוד ביני לבין הפעולה שלי, ביני לבין המחשבה שלי, המעשה, התוצאה, השכר, העונש, שלא אכפת לי מהשכר והעונש, לפי מה שהיה כתוב באות מ"ג, ששם הייתי הופך להיות לבהמה, שפועלת לפי טוב או רע, תענוג או ייסורים, אלא כאן אני פועל לפי הטוב והרע, שזה להשפיע או חס ושלום לקבל, אני עובד לפי הכלים של הזולת, ולא לפי הכלים שלי. כדי למלא את החסרונות של הזולת, ולא את הכלים שלי, שהחיסרון של הזולת הופך להיות החיסרון שלי. איזו יגיעה אני כאן נתתי, כמו שהוא אומר, שאחרי שהאדם נותן את היגיעה, הוא מגיע למצב כזה?

שאלה: למה היגיעה משנה את הערכים?

אני לא מבין בדיוק את המילה "ערכים", מישהו יכול להגיד יותר טוב?

שאלה: אתה שואל בעצם למה זה לא החלפת פרה בחמור. פה אני מתייגע ונהנה, באות מ"ג כביכול, בגלוי, ופה גם, אז מה ההבדל? אם התוצאה היא בסוף הנאה, אז למה זה לא בעצם החלפת פרה בחמור? מה יש פה אחר?

עוד, בבקשה.

שאלה: שהטוב והייסורים נמדדים לא כלפי הרצון לקבל אלא כלפי נחת רוח לבורא.

כן, זה נכון, אז מה היגיעה שלי שינתה כאן? איך אנחנו יכולים להגדיר את זה?

שאלה: סולם הערכים שלי השתנה.

מה זאת אומרת סולם ערכים?

תלמיד: מה שטוב לי עכשיו זה להשפיע, מקודם היה לי טוב לקבל. זה מה שהשתנה. התענוג, הכלי השתנה.

שאני נהנה מזה שאני משפיע?

תלמיד: כנראה.

בסדר. העיקר ליהנות.

תלמיד: כן, מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו.

אני משפיע כדי ליהנות.

תלמיד: אני נהנה מלהשפיע, כן.

אתה נהנה מלהשפיע, זה בסדר או לא? נראה לי שזו קליפה. שהתענוג מהנאה מחייב אותי להשפיע, כמו אימא כלפי התינוק.

תלמיד: לא, זה בדיוק מה שמשתנה. סולם הערכים משתנה. המטרה מחייבת אותי לפעול בהשפעה. נוריד את ההנאה מהמשוואה. אין לי מילים, קשה לי להגיד.

זה מה שאני רוצה, שאתם תראו כמה זה לא פשוט לבטא.

שאלה: כאילו היגיעה בונה לי את היחס לבורא, את הקשר אליו ואז מעניין אותי מה עבורו ביחס לשכר ועונש.

נכון, כן. אבל איזה כלים אני קונה?

שאלה: להתנתק מהרצון לקבל. זה החופש לבחור בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע.

אם אני עוזב את הרצון לקבל שלי, אין לי כלום.

תלמיד: אבל יש לי אפשרות להתעלות מעליו.

מה זה נקרא להתעלות מעליו?

תלמיד: זו נקודת החופש.

איך אני בונה כלי חדש, מתוך הרצון לקבל, איך אני בונה כלי חדש? כי חוץ מהרצון לקבל אין לי שום דבר, אני לא יכול לעזוב אותו.

תלמיד: אולי באמונה למעלה מהדעת.

מה זה אמונה מעל הדעת? אני לא מבין מה זה.

תלמיד: לא יודע איך להגיד את זה. כאילו להתנתק מההרגשה שלי, שאני לא תלוי בהרגשה שלי. יש לי את היכולת לבחור להיות בהשפעה או לא בהשפעה. זו הנקודה החופשית של האדם.

קשה לבטא, זה ברור.

שאלה: לבנות מקום להשפיע, מקום קבלה מחוץ לעצמי.

גם נכון.

שאלה: אמונה למעלה מהדעת, אולי במילים יותר ברורות, זה גדלות הבורא, שאני נעול עליו. זה הכלי החדש.

עוד.

שאלה: אני אף פעם לא בודק איפה אני נמצא, אני תמיד רוצה להוסיף בגדלות ה', מתוך זה יהיה לי תענוג אינסופי.

בסדר.

שאלה: מסך ואור חוזר.

עוד.

שאלה: הוא כותב שזוכה להרגיש טעם מר בכל עבירה.

בסדר.

שאלה: כוונה.

שאלה: היגיעה בנתה כלי שמאפשר לי להבחין שעשייה של השפעה נכונה וטובה יותר מאשר עשייה על מנת לקבל.

מחליף פרה בחמור, ככה זה יוצא כאילו.

שאלה: לא ברור איך היגיעה עושה מאדם יצור בדיוק כמו הבורא.

באיזה תנאי אדם יכול להדמות לבורא?

תלמיד: הוא צריך להיות כמו הבורא. כמו שכתוב, הבורא לא חושב על עצמו ולא חושב אפילו שהוא משפיע.

זה כבר מפתח. אני לא חושב על עצמי, כמו הבורא, אלא רק להשפיע. אז איפה אני מחפש את הכלי החדש? בעשירייה, בה-ו-י-ה.

תלמיד: יוצא שהבורא יצר את האדם, את הרצון לקבל, ואדם יוצר את העשירייה?

כן. אז אתה מבין שלפנות לבורא, להתקרב אליו, לחשוב לכיוון שלו, לרכז את היגיעה שלך, היחס שלך אליו, אין לך שום אפשרות אחרת. אתה צריך לפרמט את עצמך לעומת הבורא. שאתם תיכנסו להתקשרות כזאת, קומוטציה¹ אפילו, שאתם תעשו אך ורק, אין לך ברירה, אתה מכניס את עצמך לעשירייה ואז אתה מותאם לו.

תלמיד: מה בדיוק היגיעה?

יגיעה, להתכלל בקבוצה עד בלי די.

תלמיד: אז מה זה כל מה שמסביב הקבוצה, כל העולם הזה?

אין, הכול בקבוצה. כשאתה מתחיל להתכלל בקבוצה, אתה מתחיל לגלות ששם נמצא כל העולם. וכול מה שמחוצה לזה, כמה מיליארדי אנשים, היקום, כל מיני דברים, העולמות הרוחניים, זה משהו או כלום? העולם שלנו הוא כגרגיר כלפיהם, כולם שם בתוך עשירייה. שם אתה מוצא את הנשמה שלך בכל פרטיה.

תלמיד: הסיפור שהנקודה שבלב המסכנה כאילו יושבת כמו מרדכי בשער המלך וצריכה להגן על המלך ואין לה שום כוח, כלום, מה זה אומר? איך הדבר הקטן הזה יכול, מה היגיעה?

זה דבר קטן כלפיך, אתה כך מעריך אותו שהוא קטן. אתה מתחיל להתקרב לזה, אתה רואה שהוא גדול. תסגור את העיניים, תגיד "אין כלום". אין כלום, איזו מציאות? שום דבר. איזה יקום? שום דבר, אין. תפתח את העיניים, תראה מה יש. זה הכול תלוי בכלי שאדם פותח.

קריין: אות נ"ו.

אות נ"ו

"ובזה תבין מ"ש ז"ל: "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". שלכאורה, הדברים מתמיהים: שא"כ, מי יעלה השמימה, לשמוע עדותו של השי"ת? גם לפני מי, צריך השי"ת להעיד עדותו זאת? וכי לא מספיק, שהשי"ת בעצמו יודע, שהאדם שב בכל לבו, ולא יחטא עוד?

ומהמתבאר הדבר פשוט לגמרי. כי באמת, אין האדם בטוח לחלוטין, שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה, להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים כנ"ל. וגילוי פנים זה, שמצד ישועת השי"ת, מכונה בשם "עדות". שהרי, ישועתו ית' בעצמו, להשגה הזו של שכר ועונש, היא המבטיחה לו, שלא יחטא עוד, כמבואר לעיל. ונבחן על כן, שהשי"ת מעיד עליו.

וז"ש: "היכי דמי תשובה". כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלמה? וע"כ נתנו לו אות ברור, דהיינו, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד. כלומר, שיזכה לגילוי פנים. שאז, ישועתו ית' עצמו, מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד, כמבואר."

מה זה נקרא שהבורא מעיד עליו?

שאלה: הבורא מקיים את הערבות, הוא ערב לנו. אנחנו רוצים להיות בערבות והוא משלים בעדנו.

באיזה מצב האדם נמצא, כשהבורא מעיד עליו?

תלמיד: בתפילה, בבקשה.

טוב. נמשיך.

קריין: אות נ"ז.

אות נ"ז

"והנה, תשובה זו האמורה, נקראת בשם "תשובה מיראה". כי הגם ששב, אל השי"ת, בכל לב ונפש "עד שמעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלה עוד", כמבואר, עכ"ז, הרי כל הבטחון הזה, שלא יחטא עוד, הוא מטעם השגתו והרגשתו, את העונש והיסורים הרעים, הנמשכים מהעבירות. אשר ע"כ, בטוח בעצמו, שלא יחטא כנ"ל. ע"ד שבטוח, שלא יסבב לעצמו יסורים נוראים.

אמנם סוף סוף, נמצאים התשובה והבטחון הזה, שהוא, רק מחמת יראת העונשים, הנמשכים מהעבירות. ונמצא, שתשובתו היא, רק מיראת העונש, ונקראת משום זה "תשובה מיראה"."

אז למה היא בכל זאת נקראת "תשובה"? למה היא "תשובה" ולמה היא "מיראה"? תשובה, זאת אומרת שבכל זאת הוא התקרב לבורא. אם הוא התקרב לבורא אז ישנה ביניהם, בינו לבינו, השתוות צורה מסוימת, אז מהי ההשתוות ביניהם? באיזה מצב האדם נמצא, כשהוא נמצא "בתשובה מיראה" והבורא מעיד עליו "שלא ישוב לכסלו עוד".

שאלה: הוא מצמצם את כלי הקבלה שלו, ולא משתמש בהם לטובת עצמו.

זה ברור. הלאה, מה חוץ מזה?

תלמיד: הוא רואה שזה שינוי צורה. זאת אומרת זה מביא אותו למצב שהוא מתנגד להשפעת הבורא בהתנהגות של הכלי שלו.

לא מבין. עוד הפעם.

תלמיד: כל מה שהוא עושה לטובת עצמו זה עבירה.

הוא לא עושה לטובת עצמו, אחרת זה לא נקרא "תשובה".

שאלה: שהעונש והייסורים הכי גדולים זה ניתוק מהבורא ולא שום דבר אחר.

ולכן זה לא מספיק? לכן זה דבר חלקי?

תלמיד: לא. תשובה מיראה, זה שלא משנה לו מה עובר עליו בייסורים ובצער, אלא רק עצם הקשר לבורא או הניתוק ממנו הוא זה שגורם לו את הייסורים והצער.

הוא זקוק להרגיש את הקשר לבורא.

תלמיד: בכל דבר, בכל עניין.

וזה מה שאתה חושב הפגם? כי הקשר לבורא הוא זה שמחזיק אותו להיות במצווה.

תלמיד: לא, הכוונה שלי שלא משנה לו מה עובר עליו ברצון לקבל שלו, אלא התשובה מיראה היא, שעל פני כל דבר שעובר עליו, הייסורים הכי גרועים, הוא לא מייחס את זה לבורא.

אם הוא לא מייחס אותם לבורא זה לא נקרא "תשובה", על זה אין מה לדבר בכלל, אלא שהוא מייחס את זה לבורא, אבל לשם מה?

תלמיד: שהקשר יהיה כל הזמן, שלא יתנתק מהקשר איתו אפילו לרגע.

למה?

תלמיד: כי בזה הוא רואה את הייסורים הכי גדולים.

כדי לא לראות ייסורים?

תלמיד: מבחינתו "התשובה מיראה" זה הדבר שגורם לו להכי הרבה ייסורים, הניתוק לרגע מהבורא.

טוב.

שאלה: במצב של חפץ חסד יש לו יראה מזה שאולי הוא יהיה במצב של חוסר יכולת להשפיע מספיק. הוא עשה מחצית הדרך, והוא נמצא בהכרה בגדלות הבורא, ודווקא מתוך זה שהוא גילה את גדלות הבורא הוא חושש וירא מזה שהוא לא יוכל להשפיע. זאת אומרת זה מה שפחות או יותר מנהל אותו במצב הזה.

זאת אומרת, רק דאגה שהוא לא יוכל להשפיע בכל הכוח.

תלמיד: נכון.

אז למה זה פגם?

תלמיד: זה לא פגם, הוא מרגיש שהוא לא שלם עדיין. זה סוג של חצי שלמות.

למה זה חוסר שלמות אם אני כל הזמן חושב שאני רוצה להוסיף עוד יותר?

תלמיד: כי הוא מרגיש שהוא עדיין לא מסוגל "לקבל על מנת להשפיע". הוא לא לגמרי דומה לבורא אלא הוא עשה כברת דרך מסוימת, שהוא זכה לראות איזו גדלות. זאת אומרת שיש לו מעמד כרגע שהוא השיג מול הבורא, אבל הוא יודע שהמעמד הזה עדיין לא המעמד השלם.

בסדר, שיהיה כך.

תלמיד: הוא כותב פה "שכל תשובתו היא מחמת יראת העונש". זאת אומרת, עדיין יש כאן יחס לעצמי, שאני מפחד מהעונש. לא משנה שטיב העונש משתנה, שהעונש הכי גדול בשבילי, זה הניתוק מהבורא, וזה שאני לא דבוק לתכונת ההשפעה, אבל עדיין יש פה מחשבה על עצמי, שזה אני, אני מפחד להתנתק מהבורא.

יש כאן "אני" שמופיע בכל התמונה הזאת.

תלמיד: נכון.

נכון.

שאלה: מצד אחד הוא רכש את גדלות הבורא, מצד שני הוא נמצא בהתנגדות לכלים דקבלה שעדיין במשהו חיים בו ושיש בו יראה להשתמש בהם.

טוב. ממשיכים.

קריין: אות נ"ח.

אות נ"ח

"ועם זה, מובנים דברי חז"ל, ש"העושה תשובה מיראה, זוכה, שהזדונות נעשין לו כשגגות". ויש להבין: איך נעשה זה?

ועם הנ"ל תבין היטב, כי נתבאר לעיל (אות נ"ב, ד"ה "והסתר"), שהזדונות, שהאדם עושה, המה נמשכים לו, מבחינת קבלת ההשגחה של ההסתר הכפול, שהוא הסתר בתוך הסתר, שפירושו, שאינו מאמין בהשגחת שכר ועונש ח"ו.

אמנם, מבחינת הסתר אחד, שפירושו, שמאמין בהשגחת שכר ועונש, אלא שמתוך ריבוי היסורים, בא לפעמים לידי הרהורי עבירה, כי אע"פ שמאמין, שהיסורים הגיעו לו מחמת עונש, עכ"ז דומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא, כנ"ל עש"ה, שהחטאים האלה, המה רק שגגות, שמתוך שמאמין בכלל, בהשגחת שכר ועונש. ע"ש."

טוב. אנחנו לא יכולים יותר מדי להיות בזה. צריכים לתת לחומר קצת להתיישב.

(סוף השיעור)

---

1. פירוש מילוני: חליפין, תמורה↩