ליקוטי מקובלים בנושא: undefined
שיעור בוקר 25.11.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 585
מאמר ע"ב. "הבטחון הוא הלבוש להאור"
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 585, מאמרי "שמעתי", מאמר ע"ב, "הבטחון הוא הלבוש להאור".
נקרא עכשיו את מאמר ע"ב מספר "שמעתי", "הבטחון הוא הלבוש להאור" ונגיד כמה מילים, מה נקרא ביטחון. האדם, במידה שהוא דבוק דרך הקבוצה בבורא, הוא מרגיש שהוא נמצא בתוך כלי, בתוך עטיפה כזו שנותנת לו מסגרת שמכוונת את הראייה שלו ואת כל ההבחנות שלו למקום הנכון, למקור של הכול, וההרגשה הזו, שהוא נמצא מסודר בתוך כאילו האור החוזר שלו, היא נקראת "בטחון".
את זה צריכים לפתח מתוך זה שמתייחסים נכון לחברים בחברה, דרכם מתייחסים נכון לבורא, אז מאיר עלינו האור ונותן לנו את הרגשת הלבוש לכל המחשבות והרצונות שלנו, וזה נקרא "אור הבטחון".
נקרא לאט לאט ונפרש יותר.
עב. הבטחון הוא הלבוש להאור
שמעתי י' ניסן תש"ז
כתוב, "הבטחון הוא הלבוש להאור, הנקרא חיים." האור בעצמו נקרא "חיים", אבל יכול להופיע בלבוש שנקרא "ביטחון". "כי יש כלל "אין אור בלי כלי". ישנו מילוי, שזה אור החיים, וישנו הכלי שלו, שחייב להיות מלובש, מוגבל, להופיע בצורה מיוחדת, מסוימת כלפי האדם, כי את הכול קובע הכלי. אז "אין אור בלי כלי", אלא האור והכלי חייבים להיות מתאימים זה לזה, האור לא יכול להתלבש אם הוא לא מותאם לכלי. "נמצא, שהאור, הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש, אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי." בלי זה הוא לא יכול להתגלות. הוא נקרא אור החיים, אור של חיות, מילוי, עבר, הווה ועתיד, כל מה שהאדם מרגיש שהוא קיים. "והכלי, שאור החיים מלובש," בו "נקרא בדרך כלל "בטחון". שפירושו, על כל דבר קשה, הוא רואה", האדם, "שבידו לעשות". יש לו הרגשה כזו, שבמה שיש לפניי אני כן מסוגל להיכנס בזה למגע. מה זה "שבידי לעשות"? לבטל את עצמי, זה גם בידי לעשות, ולהתגבר על עצמי, זה גם בידי לעשות.
כלומר, כל הדברים שאני חייב לעשות עם עצמי כדי להתקרב לבורא, ליתר דבקות, הם בידי, אני מסוגל. לא שאני גיבור, זה לא ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל יש לאדם קשר, מגע עם הבורא, והמגע הזה מספק לו הרגשת ביטחון. נניח כמו ילד קטן שמחזיק את הגדול ביד, אז הוא מרגיש ביטחון.
"נמצא, שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון, מתגלה שם." האור כולו מופיע בכמות ובאיכות, בכל הצורות והאופנים שלו אך ורק לפי הלבוש של ביטחון. "כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו." כאן אנחנו צריכים להבין שבאמת, חוץ מאור הביטחון שנעשה לבוש על האור העליון, לא צריכים יותר כלום.
"ומשום זה האדם יכול לראות בעצמו, שכל זמן שהוא נמצא בהרמת החיים," שהוא מעריך את החיים שיש לו במגע עם הבורא דרך העשירייה, אז "הבטחון מאיר לו" מלמעלה "על כל דבר ודבר, ואינו רואה שום דבר, שיכול להפריע לו על מה שהוא" רואה, "על מה שהוא רוצה." על מה שהוא חושב שמסוגל או לא מסוגל, אין לו שאלה. עד כמה הרגשת הביטחון נותנת לו את ההרגשה ש"אתה מסוגל".
"וזהו מטעם, שאור החיים, שהוא כח מלמעלה, מאיר לו." אין ודאי באדם שום כוחות שהוא יכול לקבוע משהו, אלא בסך הכול אם הוא מגיע דרך העשירייה למגע עם הבורא, מקבל מלמעלה כוח, עזרה, בזה הוא מרגיש שיש לו ביטחון, יש לו כלי, יכולת להרגיש את עצמו עומד ומסוגל. "שיש בידו לעשות בכוחות על אנושיים, היות שהאור העליון אינו מוגבל, כמו כוחות גשמיים." שהם מוגבלים כולם.
"מה שאין כן כשהאור החיים מסתלק ממנו," אור הביטחון, "שזה נקרא שירד מרמת החיים שהיה לו, אז הוא נעשה לחכם וחוקר." האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אנחנו נמצאים כולנו בו, אבל אם הלבוש הזה, הביטחון מסתלק, בהתאם לזה האדם כבר מפסיק להרגיש את האור העליון שאנחנו נמצאים בו, ואז נשאר בחיות מיוחדת שלנו, החיים הגשמיים, ואז לפי השכל והרגש הגשמיים שלו הוא נעשה לחכם ולפיקח וחוקר. "ועל כל דבר הוא מתחיל לחשוב את הכדאיות שלו," לפי הכלים שנשארו לו, הגשמיים, האגואיסטים, "אם כן כדאי לעשות את הדבר או לא." לפי הכלים שלו, לפי האגו הקטן. "ונעשה מתון, ולא תוסס ובוער," כמו שהיה קודם, שרצה להשפיע, להגיע להשתוות, להרגיש שהוא עושה נחת רוח לבורא "כמו מטרם שהתחיל לרדת מרמת חיים שלו.
אבל אדם, אין לו שכל שיגיד, שכל החכמה והפקחות שזכה עכשיו לחשוב על כל דבר, הוא מטעם שנאבד לו רוח החיים, ממה שהיה לו אז." הוא לא יכול, אם זה נעלם, נעלם. במה שנשאר, בזה הוא חושב ומרגיש. "אלא אז הוא היה פזיז", נראה לו. לא יכול להגיד שמה שהיה לו אז היה יותר גבוה, אלא חושב שעכשיו הוא נעשה פיקח דווקא לעומת מה שהיה קודם. קודם עבד בכלי של אמונה, שהאיר לו מלמעלה, מהבורא, כוח השפעה, ומזה הוא התרומם. עכשיו הוא יכול להתרומם רק לפי השכל שלו. לכן "אלא הוא חושב, שעכשיו הוא נעשה פיקח" וקודם, על מה בעצם התבסס? "ולא כמו שהיה מטרם שנאבד לו אור החיים. אלא אז הוא היה פזיז, על דרך "עמא פזיזה [עם נמהר]".
אמנם הוא צריך לדעת, את כל החכמה שהשיג עכשיו, היא באה לו מחמת שנאבד לו רוח החיים," העליון "מה שהיה לו מקודם. שאור החיים מה שהקב"ה נתן לו אז, הוא היה המודד לכל המעשים." באור הזה, יותר או פחות. כלומר הלבוש שהיה לו, היה מאיר והיה נותן לאדם הרגשה באיזה מצב, באיזו דרגה הוא נמצא. "אבל עכשיו, שהוא בזמן הירידה, לכן יש עכשיו כח להסטרא אחרא לבוא אליו, עם כל הטענות הצודקות שלהם". והאדם חושב שאלה באמת טענות שכליות, בהצדקה ובכוח.
"והעצה לזה," איך אנחנו יכולים אז להתמודד עם ההתקפה הזו של הסטרא אחרא, של האגו שלנו, כשאנחנו לא כל כך מזהים אם זה אגו או לא? "שהאדם צריך לומר: "עכשיו אני לא יכול לדבר עם הגוף שלו ולהתוכח עמו". אלא שיגיד: "עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחית המתים". כלומר, אם נאבד רוח החיים, הרגשת הביטחון, ההארה העליונה, אסור להחליט, אסור לעשות משהו, כי כל מה שתעשה אתה תעשה בכוח של הסטרא אחרא. ומה אז לעשות? "ויתחיל לעבוד למעלה מהדעת, היינו שיגיד להגוף שלו: "כל מה שאתה טוען, אתה צודק, ולפי השכל אין לי מה לענות לך," כי זה נכון מה שאתה אומר, לפי השכל הבריא, לפי המדע, לפי החכמה, לפי כל דבר, "אבל אני מקוה, שאני מתחיל לעבוד מחדש," ממש מחדש, מאפס, "ועכשיו אני מקבל עלי תו"מ," כל מיני אפשרויות איך לעלות בדרגות ההשפעה, "ועכשיו אני נעשה גר," מתחיל להיכנס לעל מנת להשפיע, "וחז"ל אמרו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [גר שנתגייר, דומה לקטן הנולד]"," כלומר אדם שמתחיל מדרגה חדשה נקרא כאילו שעכשיו הוא מגיע אליה, לא הכיר אותה ושום דבר, הכול חדש, "ועכשיו אני מצפה לישועת ה', ובטח הוא", הבורא, "יעזור לי, ואני שוב אכנס לדרך הקדושה." בכלי של השפעה, בכלי של אמונה, בכלי של ביטחון. "וכשיהיה לי כח דקדושה, אז יהיה לי מה לענות לך." לאגו שלי. "אבל בינתיים אני מוכרח לילך למעלה מהדעת, כי עדיין חסר לי דעת דקדושה." במידה שארכוש אותה אוכל להיות בדעת דקדושה, אבל תמיד אשתדל להגדיל את כוח הקדושה, כלומר, את האמונה למעלה מהדעת. "אם כן, אתה יכול לנצח עם השכל שלך." עכשיו אותי, "ועלי, אין לי מה לעשות, אלא להאמין באמונת חכמים," למרות שזה נגד השכל והרגש שאתה מציג לי. כך הוא אומר לאגו שלו, ליצר הרע, "שאמרו שאני צריך לקיים תו"מ באמונה למעלה מהדעת. ובטח עלי להאמין, שבכח האמונה", השפעה שאני עושה למרות שאני לא רואה בזה שום תועלת וסיבה, אז בכל זאת "נזכה לסיוע מן השמים, כמו שאמרו חז"ל 'הבא לטהר מסייעין אותו'".
שאלה: למה הביטחון נקרא כלי? זה קצת מבלבל. התחושה היא שהבורא נותן את הביטחון כמילוי.
זה בדיוק הכלי. מה שאנחנו מקבלים מהבורא נקרא כלי, ואחר כך מקבלים מילוי שנקרא אור. הכול מגיע מהבורא, מאיתנו יש רק מאמץ ובדרך כלל מאמץ לא מוצלח, עד שאנחנו מרימים ידיים וצועקים "הצילו".
שאלה: מה המשמעות שאני מת ואני מחכה לתחיית המתים? מה העצה לעבוד מעל הדעת במצב הזה?
כל אחד שנמצא במסגרת שלנו, והמטרה שלנו היא להביא את האדם להיכרות עם הבורא, שיכיר אותו, שירגיש את הבורא ויעבוד עימו כמו עם החבר, לכן אנחנו צריכים להעלות את החברים לדרגה גבוהה ממש כבורא, ואז נתחיל להרגיש שאין חברים, אלא זה הבורא שרק מלובש בהם כדי לכוון אותנו, לנווט אותנו להכיר בו, בבורא. בהתאם לזה אנחנו צריכים יותר ויותר להיכנס לחברה, להתקשר בינינו ולהשתדל לממש בינינו מה שהוא כותב, ואז לא תהיה בעיה, לא תהיה ברירה, אנחנו נתקדם לזה.
אני אגיד לכם רק דבר אחד, גם שמעתי זאת מרב"ש, שהייתי מאוד מאוד קשה והיה לי לא פשוט בכלל לקבל את התנאי הזה שאני חייב להיות בין החברים ולהתקשר איתם, לרכך את ליבי, וזה היה במשך הרבה מאוד שנים. אני ממש בכיתי לפני רב"ש ושאלתי אותו, מה לעשות עם הלב, מה לעשות עם השכל, והוא אמר לי, "זה לא העניין שלך. אתה צריך לבקש, לבכות, העיקר להשתדל ככל שאתה יכול ואולי עוד קצת למעלה ממה שאתה יכול, כדי שזה ייתן לך הרגשת חוסר אונים, בכי, אבל לא יותר מזה. זה הבורא שבסופו של דבר יביא אותך למטרה. "לא לנצח יריב" וכך תתקדם".
דווקא אותם האנשים שהם מסוגלים להחזיק בדרך ובטוח להיות כך מקושרים לשיטה, הם המצליחים. הם לא נופלים לתוך הידע, לדעת מה שכתוב בין המילים ב"תלמוד עשר הספירות", הם לא מתעסקים בכל מיני דברים שמביאים להם דעת קהל, למצוא חן בעיני הקהל, אלא הם ממש הולכים ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". זאת אומרת, העיקר זה לחבר את התלמידים כולל תלמידות לגופים גדולים, שבהם לפי המצב שצריך יתגלה הבורא.
לכן העיקר אצלנו זה לצפות לביטחון. זו הארה מיוחדת שמגיעה אלינו מלמעלה ובה אנחנו מתחילים להרגיש את הופעת הבורא. ביטחון זה הכלי להשגת הבורא. ואנחנו כשמשתדלים להיות בהרגשת הביטחון, בתמיכה ההדדית בינינו, כך מתקדמים לגילוי הבורא לנברא שזו מטרת חכמת הקבלה.
שאלה: מה אפקטיבי יותר לדרך של אמונה למעלה מהדעת, ללכת בביטחון או בלי ביטחון?
כל הזמן לחפש ביטחון בכוח העליון דרך הקבוצה. לא לחפש את הרגשת הביטחון בקבוצות אחרות, בשיטות אחרות, אלא העיקר לפנות לעשירייה ולבורא בצורה עקבית ותראו עד כמה זה ייתן לכם התקדמות. ככה זה עובד.
שאלה: בגלל שבימינו בעשירייה צריכים לבנות כלי, איך אנחנו מעבירים ביטחון אחד לאחר, איך אנחנו מגיעים לערבות בעשירייה?
זה מה שלמדנו גם במאמר "הערבות", יש על זה מאמר שלם. ערבות זה הקשר בין חברי הקבוצה כדי לקשור אותם יחד לפרצוף אחד, לעשר ספירות, כי אז הם יכולים לגלות את הבורא. לקשור, אנחנו לא יודעים איך לקשור את עצמנו זה לזה, כל שכן באיזו צורה לקשור, על ידי איזה כוחות לקשור, את כל זה אנחנו לא יודעים, הכול נעשה מלמעלה. אצלנו זה רק להתבטל כלפי אותם התנאים שהמקובלים מספרים לנו, ועל ידי זה שאנחנו מתבטלים אנחנו מקבלים טיפול.
כמו תינוק, הטבע מחייב אותו להתבטל, לפי פקודת הטבע שפועלת בו הוא מבטל את עצמו כלפי העליון והמבוגרים מטפלים בו ממש. קודם הבורא, הטבע מטפל בו בצורה ישירה כשהוא נמצא בתוך אימו, אחר כך כשיוצא, לאט לאט הוא נכנס למצב שמתרגל להתבטל יותר ויותר לסביבה. ובאמת אם היה ממשיך בצורה נכונה, בלי התערבות היצר הרע, אז היה כך מתבטל יותר ויותר בצורה הדרגתית. אבל כדי לתת לו אפשרות להשתתף בזה בבחירה חופשית, אז מתערב כאן היצר הרע, זאת אומרת לא שמתבטל בצורה טבעית, אלא צריך להוסיף לזה כוח התנגדות מעצמו לעצמו. ואז במידה שהוא מבטל את עצמו הוא נכנס תחת שליטת העליון וכך יכול להתפתח. אז הוא נעשה בטוח יותר, שאם הוא נמצא ליד העליון, אז העליון מטפל בו, העליון מעלה אותו, וכל הביטחון שלו הוא על חשבון קשר עם העליון.
אותו דבר אנחנו, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, אז עלינו לעשות אותה הפעולה כלפי הקבוצה, כמו שכותב רב"ש וגם בעל הסולם, שביטול כלפי הקבוצה זו בעצם הפעולה העיקרית שלנו ואנחנו צריכים להשתדל להגיע לביטול השלם.
שאלה: לא ממש ברור מה עומד מאחורי המילה ביטחון, ביטחון במה? ואיך זה מהווה כלי?
ביטחון, הרגשת הביטחון, שאני בטוח שהעליון עושה את הכול, את זה אנחנו צריכים לפתח מהדרגה הרוחנית הראשונה, ממש מהדרגה הראשונה. אין יותר מזה שאנחנו מבטלים את עצמנו כלפי העליון. אם אתה לא מבטל את הבהמה שלך כלפי העליון, את האגו הגשמי שלך, אז העליון לא יכול לטפל בך. זה ממש כמו בחיים שלנו, אם הילד לא היה נותן למבוגר לטפל בו אז המבוגר לא היה מסוגל, נגיד שככה זה.
רק אצלנו זו בחירה חופשית, זאת אומרת שאנחנו כן מסוגל כביכול לעצור את פעולת העליון עלינו בזה שאנחנו לא נותנים לו לטפל בנו. ודאי שאז העליון מטפל בנו בצורה אחרת, כדי להוכיח לנו שבכל זאת אנחנו חייבים להיות בטיפול של העליון, אבל זו בעיה. לכן צריכה להיות כאן חברה, כמו שבעל הסולם כותב במאמר "החרות", "בחירה חופשית", שאנחנו צריכים להשתדל "איש את רעהו יעזורו", לתת דוגמה אחד לאחר עד כמה אנחנו מתבטלים כלפי העשירייה.
תלמיד: בדרך כלל בעולם שלנו יש כזה מושג כמו ביטחון עצמי, אבל כאן מדובר על ביטחון בעליון, מה זה אומר?
אם אני רוצה להגיע לביטחון האמיתי, אני צריך לעשות את כל פעולות ההשפעה שהבורא דורש ממני לפי הדרגה שלי, ככל שאני מסוגל, ובזה שאני עושה את זה אני מתחיל להרגיש כמה קשר יש לי עימו.
שאלה: כעיקרון בחיים שלנו יש לי ביטחון כשאני מחזיק במישהו גדול יותר, כדי שאני לא אסטה מהדרך, לא אפול, שאשיג את המטרה שלי. מה עושים נניח כשקורות נפילות כאלה, כשאני מתאכזב מהעליון, מהו הביטחון שיש לי פה?
אין לך שום עצה אלא להאמין במה שמקובלים אומרים, שאתה חייב להתבטל כלפי העשירייה ושם למצוא את המגע באחיזתך ברוחניות.
תלמיד: הכלי הזה של הביטחון, איפה הוא נוצר, אצלי או בעשיריה?
בקשר שלך עם העשירייה. ולא לחפש את זה דרך השכל, להפסיק לעבוד עם השכל, השכל הוא בהמי, גשמי, הוא עוצר אותך בעולם הזה ולא נותן לך להרגיש שום תופעות רוחניות.
שאלה: האם זה אותו הביטחון שמאפשר לאדם לעמוד בדרך צמצום א', משם מקבלים כוחות וביטחון?
כן. בעצם אני צריך להגיע למצב שאני רואה שאין ברירה אני חייב לבטל את עצמי כלפי החברים, הקבוצה. ובקבוצה אני צריך לראות שכן יש לי על מה ליפול, זה כבר שכל אחר, לא אישי אינדיבידואלי שלי אלא קבוצתי, אבל עדיין זה על מנת לקבל, עדיין זה גשמי, אבל בכל זאת דרכו אני מגיע למצב שאני מתחיל להרגיש הבחנות רוחניות.
שאלה: הביטחון כהארה מלמעלה, איך היא משפיעה על העליות והירידות שהאדם עובר, זה עוזר לו, זה משפיע באיזו צורה?
זה בדיוק קובע את העליות והירידות הרוחניות, כי זה קובע את עוצמת הכלי הרוחני.
תלמיד: האם ההרגשה של הביטחון היא העלייה והירידה, אם אני מרגיש או לא מרגיש את הביטחון?
כן, אבל בצורה כזאת שאני שמח בזה שיש לי יכולת להשפיע, להיות למעלה מהספקות. לא שאני שולט עליהם אלא למרות שיש לי ספקות, זה נקרא "מגדל הפורח באוויר", אני שמח מזה שאין לי שום ביטחון גשמי, אלא אני דבוק לעליון.
תלמיד: אנחנו כחברה נותנים תמיכה אחד לשני, עזרה לעבור מצבים. אבל זאת עזרה שאנחנו מרגישים שאנחנו בעצמנו נותנים אותה, מנסים לעזור לאדם בכוחות השכל, בכוחות ההרגשה החמימה שיש בינינו. האם התמיכה הזו עוזרת או מפריעה להשגת ההארה מלמעלה של ביטחון?
זה לא מפריע. ההיפך, זה שאנחנו רוצים לעזור אחד לשני וכולנו יחד רוצים להיות בעזרה הדדית, "איש את-רעהו, יעזרו"1, בכל וכל, בכל עשירייה, בזה אנחנו נותנים הזדמנות לבורא להתלבש בנו, בתוך הנטיות שלנו לעזור אחד לשני, ואז הוא מופיע בנו. בצורה כזאת הוא מופיע.
שאלה: כשאור החיים מסתלק ושוכחים את כל מה שהשגנו, את מה שחשוב בחיים, מה עושים בנקודה שנזכרים?
כשנופלים מהדרגה הרוחנית לדרגה גשמית ומתחילים לדאוג לחיים הגשמיים, בדרך כלל המעבר די מורגש. מה לעשות? אני לא יודע מה להגיד לך, כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה"2, שוב להידבק בחברים, להיכנס לשיעורים, לקרוא מאמרים, זה מה שצריכים לעשות. מאוד מועיל לארגן שיעורים, לתת שיעורים לאנשים חדשים, כל דבר שאפשר לעשות בלהשפיע, תעשה, אין לי שום עצה אחרת.
שאלה: אם שכחתי את הדבר החשוב בחיים ואני נזכר בזה פתאום, אז כאילו יש הרגשה שנוצר חוב. אני צריך לשלם על זה או פשוט לעבור הלאה?
זה אותו דבר. או להמשיך הלאה או לשלם את החוב זה אותו דבר. מתגלה חיסרון מתוך זה שנפלת ועכשיו אתה יכול להשלים אותו. פשוט להמשיך אבל לא להיות שקוע בעבר, לא לאכול את עצמו אלא לקבל את הדברים האלה כצריכים להיות.
אתם עוד תגלו הרבה כאלה מצבים שכאילו יש להצטער על מה שעברתם, על מה שלא עשיתם, על זה ששנים עברו ללא תועלת. אין דבר כזה, הכול נמצא בידי הכוח העליון והכול לפי מה שצריך להיות. רגע שעבר, בצורה שעבר, אתה חייב לשחרר ולהגיד "כך היה מתוכנן מאין עוד מלבדו".
שאלה: הוא מתאר את המצב הראשוני של הביטחון כמצב שמאיר עליו, הוא מרגיש שהוא יכול לעשות הכול, כוחות על אנושיים, ואז כשהוא נופל הוא מתאר כמצב שכלי שיש לו ספקות. אבל הוא לא מתאר את הצער שהנברא מרגיש מזה שהסתלק לו כל הביטחון והיכולת לעשות את כל הדברים האלה, למה הוא לא מתאר את המצבים האלה?
יכול להיות שעדיין הוא לא מרגיש צער, יכול להיות שלפני זה או אחרי זה, תלוי איזה מצבים הוא עובר. אל תקבע לזה, תראה מה הוא כותב ורק לפי זה תחשוב. אל תיקח את כול החבילה יחד, אלא על מה שהוא כותב באותו משפט תשתדל להתרכז בזה ואז לא תטעה. אחרת אתה מתחיל לתפור את כול המשפטים לפי הבנתך. יוצא שאתה לא לומד את בעל הסולם אלא רוצה ללמד את בעל הסולם מה שאתה חושב.
שאלה: מאיזו סיבה אנשים עוזבים את החיים או שזה כמו ירידה כדי לעזור לנו?
נכון שהסיבה לקדם את האדם מזמינה מצב שהאור העליון נעלם. לכן כתוב "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה כל התהליך שאנחנו עוברים חייב לעבור, אלא אנחנו יכולים רק לזרז את הזמנים, אבל לא את המצבים עצמם.
יכול להיות שנופלים לשנייה אחת וזה מספיק לנו. ויכול להיות שנמצאים בזה כמה חודשים ועדיין לא יכולים לצאת מזה. כתוב "ישראל מזרזים את הזמנים". אנחנו יכולים לקצר את הזמנים אבל לא שאנחנו יכולים לשנות משהו, אלא כל דבר שהאדם עובר הוא חייב לעבור לפי המקום שלו במערכת אדם הראשון.
לכן תקבלו בסבלנות ובהסכמה מראש שכל מה שעושה ה' הכול לטובה. ואני צריך בזה רק להשתתף בתוך העשירייה עם הבורא וכמה שיותר עם הנטייה לביטחון. כי ביטחון זה הלבוש.
שאלה: אתה אומר שצריך לעבוד בלי שכל, אם כך עם מה עובדים?
בלי שכל גשמי.
שאלה: מה ההבדל בין שכל גשמי לבין שכל רוחני?
שכל גשמי, אתה יכול להגיד שאתה כאילו מכיר אותו, יש שכל שאתה מכיר מתוך מאורעות החיים שלך, לפי רגש ושכל וכל מה שעברת. שכל הרוחני עדיין אין לך, שכל רוחני זה כבר התלבשות בכלי של אמונה.
תלמיד: אני עובד כמה שנים עם העשירייה, יש לי כבר שכל רוחני קטן?
לא. כי אתה לא מתבטל כלפי העשירייה כדי שיהיה לך כלי רוחני.
תלמיד: האם נשאר רק להתפלל?
ניתן להתפלל, אבל חוץ מזה צריכים לעשות פעולות ביטול כלפי העשירייה ולהתפלל שזה יצליח.
להתבטל כלפי עשירייה זה הדבר הקשה ביותר,
שאלה: מה ההבדל בין הרגשת הביטחון לבין אמונה למעלה מהדעת?
אמונה למעלה מהדעת זה המצב, הרגשת הביטחון זאת ההרגשה בתוך המצב.
שאלה: שהאור מסתלק גם מהמצב השני צריך לעבוד למעלה מהדעת, אז האור שמתלבש בביטחון, מתלבש גם בכלי של עבודה למעלה מהדעת?
יש כלי של ביטחון ויש אור של ביטחון, אנחנו צריכים להקים את שניהם. כלי של ביטחון זה החיסרון שלנו, אנחנו צריכים להיות צמודים לפעולות הבורא ולהיות שקועים בזה. אור של ביטחון, אנחנו נקבל כתוצאה מהביטול שלנו.
לפי הגישה הזאת הביטחון הגדול ביותר יש בצורת עובר, כי הוא מתבטל לגמרי, נעלם לגמרי בעליון, לא מפריע לו שום דבר להיות ממש כמו העליון, אז העליון מתחיל לפתח אותו. אבל בזה שהעליון מפתח אותו יוצא כך, עובר גשמי נמצא בשליטת העליון ואילו עובר רוחני חייב לבטל את עצמו כלפי העליון כל הזמן יותר ויותר.
תלמיד: ביטול עובר רוחני הוא אקטיבי?
ודאי, זה ביטול אקטיבי בתוך עשירייה.
תלמיד: הוא נמצא בשליטת העליון?
הוא נמצא בשיטת העליון במידה שהוא מתבטל כלפיו. אחרי שלושת הימים הראשונים, ג' ימי קליטת הזרע מתחילה כבר עבודת העובר. ודאי שבהדרגה, בכמה שהוא משתתף, אבל בכל זאת מתחילה עבודת העובר.
שאלה: נניח והאדם מרגיש הרגשת ביטחון כפי שמתואר במאמר, מה עליו לעשות, כי בדרך כלל הוא עושה טעויות ונופל?
אם הוא מרגיש שיש לו עכשיו אור חיים, אור של ביטחון, הוא יכול לעשות הרבה פעולות של השפעה, של חיבור, של התקדמות. כדאי לו להתחיל ללמוד משהו מהתורה או, מ"תלמוד עשר הספירות" או, מספר ה"זוהר" כדי להרגיש יותר, להתעמק יותר, להיות מעורב יותר עם פעולות עליונות.
תלמיד: ומה הוא יכול לעשות בעשירייה?
בעשירייה הוא ממשיך כרגיל. בעשירייה אין לנו דרישות חדשות, אותה דרישה לחיבור יתר בכל מיני אופנים שמתגלים.
שאלה: הוא אומר שאם יש אור חיים ויש ביטחון, האדם הוא פזיז ותוסס, ודווקא אם אין אור חיים ואין ביטחון, הוא חכם וחוקר. זה כאילו הפוך, נשמע שטוב יותר להיות בלי אור חיים ובלי ביטחון.
נגיע למשהו מעשי ואז נבין. תקרא את המאמר כמה פעמים, בינתיים מה שאתה אומר מאוד מבולבל.
שאלה: יש הבדל מהותי אם משווים בין שני סוגי ביטחון, בין ביטחון של תלמיד קמפוס לביטחון של חבר שעובד בעשירייה. האם אפשר למדוד, לברר את שני הכלים השונים האלה או שכדאי להסתכל על התחושות האלה כעל תחושות שמקבלים במתנה בלי שום בירור?
לא, אין לנו מדידה. אנחנו לא יכולים עכשיו לעשות שום דבר אלא רק להתבטל לעליון, שזה בצורה גשמית הקבוצה, ובצורה הרוחנית זה כוח השפעה.
שאלה: כתוב, "והעצה לזה, שהאדם צריך לומר: "עכשיו אני לא יכול לדבר עם הגוף שלו ולהתוכח עמו". אלא שיגיד: "עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחית המתים". אתה יכול להסביר מה תהליך העבודה שהוא מציע?
האדם מרגיש שהוא נפל מהמדרגה הרוחנית, מדרגה רוחנית, מקשר רוחני שהיה לו עם החברים ועכשיו אין לו את זה. הוא עושה עליהם ביקורת, מודע לזה, ולכן הוא אומר "עכשיו אני מת", "ויש לי רק לצפות לתחיית המתים". זה כבר מצב טוב, הוא מכיר את מצבו, מבין איפה הוא נמצא ולמה יש לו לצפות.
תלמיד: איך הוא מגיע להכרה הזו שהוא יכול להגיד "עכשיו אני מת" ולא נעשה לחכם וחוקר כמו שבדרך כלל?
הוא לא עובד לבד, על המצבים האלה הוא עובד יחד עם החברים. הוא מתבטל כלפיהם, הם פועלים עליו, וכך כולם על כולם, זאת עבודה קבוצתית.
בשביל מה אני צריך חברים, למה אני לא יכול להתקדם לבד? כי לעבור ממצב למצב, אני לא יכול לעשות את זה בעצמי. כל מצב ומצב אני בודק אותו ומודד אותו כלפי החברים, וגם כשאני הולך להכיר את הבורא אני מכיר אותו בכלי של החברים.
תלמיד: המעבר ממצב של להיות חכם וחוקר למצב שהוא אומר "עכשיו אני מת ... ומצפה לתחית המתים", במה הוא תלוי, איך הוא קורה?
אם הוא היה דבוק לפני זה במשהו לחברה, אז הוא מרגיש שהוא עכשיו נופל ואין לו שום קשר עם רוחניות. ועכשיו הוא יכול רק להתפלל שזה יחזור בצורה כלשהי, כי בלי זה הוא מת.
תלמיד: שמעתי שנתת עצה לא לעשות פעולות במצב כזה, מה אסור לעשות?
קודם כל הוא לא יכול, אם זאת באמת נפילה אז אין מה לדבר, אין למי לדבר. אנחנו צריכים לתת לאדם במקרה כזה כל מיני דוגמאות, שאיכשהו אם הוא מסוגל שידע מהן באיזה מצב הוא נמצא. כי יכול להיות שהוא בעצמו לא מבין באיזה מצב הוא נמצא. וכך נקדם אותו.
תלמיד: נניח שהוא כבר מבין, "עכשיו אני מת", מה לא כדאי לו לעשות?
אני צריך רק להתבטל, מת, עובר, כל מיני כאלו מצבים. אנחנו לא שולטים בעצמנו חוץ מפעולה אחת קטנה, ביטול.
שאלה: האם הביטחון מוליד את השמחה בעבודת הבורא?
כן, נכון.
עב. הבטחון הוא הלבוש להאור
שמעתי י' ניסן תש"ז
"הבטחון הוא הלבוש להאור, הנקרא חיים. כי יש כלל "אין אור בלי כלי". נמצא, שהאור, הנקרא אור החיים, אינו יכול להתלבש, אלא שמוכרח להתלבש באיזה כלי. והכלי, שאור החיים מלובש, נקרא בדרך כלל "בטחון". שפירושו, על כל דבר קשה, הוא רואה שבידו לעשות." בלי הביטחון, "לבוש לאור העליון", אנחנו לא נרגיש את האור העליון, אנחנו לא נרגיש בכלל את מציאותו ותהיה לנו בעיה, כי אנחנו באמת נהיה מבוטלים, לא מבינים איפה נמצאים.
"נמצא, שהאור ניכר ומורגש בהכלי של בטחון. ומשום זה מודדים את החיים שלו, בשיעור שמדת הבטחון, מתגלה שם. כי הבטחון שיש בו, בזה הוא יכול למדוד שיעור גדלות החיים שבו.
ומשום זה האדם יכול לראות בעצמו, שכל זמן שהוא נמצא בהרמת החיים, הבטחון מאיר לו על כל דבר ודבר, ואינו רואה שום דבר, שיכול להפריע לו על מה שהוא רוצה. וזהו מטעם, שאור החיים, שהוא כח מלמעלה, מאיר לו. שיש בידו לעשות בכוחות על אנושיים, היות שהאור העליון אינו מוגבל, כמו כוחות גשמיים.
מה שאין כן כשהאור החיים מסתלק ממנו, שזה נקרא שירד מרמת החיים שהיה לו, אז הוא נעשה לחכם וחוקר. ועל כל דבר הוא מתחיל לחשוב את הכדאיות שלו, אם כן כדאי לעשות את הדבר או לו. ונעשה מתון, ולא תוסס ובוער, כמו מטרם שהתחיל לרדת מרמת חיים שלו." מכאן אנחנו צריכים להבין שהעיקר בשבילנו לעבוד, לעשות, ולא חשוב באיזה מצב אנחנו נמצאים. דווקא במצב הכי אנוש שלא נראה לנו שיכול לצאת מזה משהו לפי ההגיון שלנו, אנחנו חייבים דווקא במצבים האלה להמשיך בכל הכוח לעשות פעולות חיבור והשפעה בינינו לבורא ככול האפשר. כי דווקא המצבים האלה הם המועילים ביותר להתקדמות שלנו.
"אבל אדם, אין לו שכל שיגיד, שכל החכמה והפקחות שזכה עכשיו לחשוב על כל דבר, הוא מטעם שנאבד לו רוח החיים, ממה שהיה לו אז. אלא הוא חושב, שעכשיו הוא נעשה פיקח. ולא כמו שהיה מטרם שנאבד לו אור החיים. אלא אז הוא היה פזיז, על דרך "עמא פזיזה [עם נמהר]"." כלומר, עכשיו הוא חושב שקודם כשהיתה לו אנרגיה כזאת, מרץ לעשות כל מיני דברים, זה היה בלבול, טמטום, אבל עכשיו הוא נעשה מתון, מיושב, חוקר, מבין, ולכן הוא מפסיק לעבוד בכל הדברים האלה כי אין בהם תועלת, וכך הוא לאט לאט יורד מהפעולות הרוחניות שלו.
לכן כאן אפשר ממש להרגיש על החברים ועל עצמנו, שמתחילים לרדת מהפעילות, מהמצבים הרוחניים, אנחנו מתחילים להרגיש שאין לנו בהם כל כך תועלת, "בשביל מה לי לרוץ, אני כבר בעל ניסיון, אני כבר לא ילד קטן". כל המצבים האלו שאנחנו עוברים זה להפך, זה מפני שנעלמה מאיתנו רוח החיים.
"אמנם הוא צריך לדעת, את כל החכמה שהשיג עכשיו, היא באה לו מחמת שנאבד לו רוח החיים, מה שהיה לו מקודם. שאור החיים מה שהקב"ה נתן לו אז, הוא היה המודד לכל המעשים. אבל עכשיו, שהוא בזמן הירידה, לכן יש עכשיו כח להסטרא אחרא לבוא אליו, עם כל הטענות הצודקות שלהם.
והעצה לזה, שהאדם צריך לומר: "עכשיו אני לא יכול לדבר עם הגוף שלו ולהתוכח עמו". אלא שיגיד: "עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחית המתים".
ויתחיל לעבוד למעלה מהדעת, היינו שיגיד להגוף שלו: "כל מה שאתה טוען, אתה צודק, ולפי השכל אין לי מה לענות לך, אבל אני מקוה, שאני מתחיל לעבוד מחדש, ועכשיו אני מקבל עלי תו"מ, ועכשיו אני נעשה גר, וחז"ל אמרו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [גר שנתגייר, דומה לקטן הנולד]", ועכשיו אני מצפה לישועת ה', ובטח הוא יעזור לי, ואני שוב אכנס לדרך הקדושה. וכשיהיה לי כח דקדושה, אז יהיה לי מה לענות לך. אבל בינתיים אני מוכרח לילך למעלה מהדעת, כי עדיין חסר לי דעת דקדושה. אם כן, אתה יכול לנצח עם השכל שלך. ועלי, אין לי מה לעשות, אלא להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שאני צריך לקיים תו"מ באמונה למעלה מהדעת. ובטח עלי להאמין, שבכח האמונה נזכה לסיוע מן השמים, כמו שאמרו חז"ל 'הבא לטהר מסייעין אותו'"."
שאלה: אומרים שביטחון הוא הלבוש להאור, אבל למה אנו זקוקים לביטחון אם עלינו ללכת באמונה למעלה מהדעת?
יש כאן בלבול קטן. הביטחון הוא לבוש להאור, הוא לבוש על האור. אמונה למעלה מהדעת זה האור בעצמו שמלובש בתוך הביטחון. ביטחון זה כמו ביטול כלפי העליון, כשאני מעמיד את עצמי כמו עובר במעי אימו, וכך אני מתקדם. ותמיד בכל מצב ומצב צריך להתחיל את המצב מעיבור, שזה ביטול גמור, צמצום א', ואחר כך יותר ויותר, עד המצב שבו אני נמצא, בצורה כזאת אני בונה את הביטחון.
שאלה: מה זה אומר שאור הביטחון מאיר עליו דרך העשירייה?
אנחנו לא יכולים לקבל את אור הביטחון, שזו הארה העליונה מלמעלה, בלי שאנחנו מתבטלים כלפי הכוח עליון. כי משם אנחנו יכולים לקבל את אור הביטחון, ולכן קודם עלינו להתבטל לקבוצה.
שאלה: מה ברוחניות נקרא אור או רוח החיים?
ברוחניות אור או רוח חיים זו תוצאה מהמאמץ שלי להידבק דרך הקבוצה בבורא. מאמץ, כי יכול להיות שאני עדיין לא מגיע לשום דבר, אבל לפי המאמץ שלי אני כבר מתחיל לקבל משהו כתוצאה.
תלמידה: האם אפשר להגיד שהשכל של האדם הוא המונע מעצמו את אור החיים?
השכל של האדם לא מונע מהאדם את אור החיים. אני מסתכל מהצד החיובי ולא מהשלילי. אלא הוא עוזר לו יותר לדרוש את אור החיים, מפני שאור החיים מלובש בתוך הכלי שכולל בתוכו גם את השכל. אנחנו לא צריכים לבטל את השכל, אנחנו צריכים לבטל רק את השכל ששייך לרצון לקבל, וגם לא לבטל אותו אלא להתעלות, כי גם הוא עזר כנגדו. לכן כל עיקר העבודה שלנו זה להשתדל כל הזמן להתגבר למעלה מהרגש והשכל הגשמיים.
שאלה: האם אור החיים תמיד מסתלק בלי שהנברא שם לב לכך?
כן, כדי להביא אותנו לדרגה יותר עליונה. לכן אנחנו צריכים לשמוח בירידות, לפחות כמו בעליות, כי ירידה היא דווקא סימן לכך שאני נמצא לפני עלייה.
שאלה: אם אור החיים מסתלק בלי שהנברא שם לב לכך, איך נוכל להיות בכל מקרה מודעים להסתלקות האור?
כשהאור העליון מסתלק, האדם לא מרגיש. רק לאחר זמן מסוים הוא מתחיל להרגיש שהוא נמצא למטה, שאין לו מה לעשות, לא אכפת לו וכן הלאה. בקיצור את כל התוצאות מהנפילה, מהירידה הוא לא מרגיש בזמן של הפעולה עצמה, אלא לאחר מכן.
שאלה: כתוב שיש בידי האור לעשות בכוחות על אנושיים, היות שהאור העליון אינו מוגבל כמו הכוחות הגשמיים. מה זה אומר?
זה אומר שבאמת האור העליון לא מוגבל, אלא הכול תלוי בהגבלות שאנחנו עושים על האור העליון. במידה שמצד אחד האור העליון כולו סגור בתוך הרצון לקבל שלנו, בעל מנת לקבל, אבל מצד שני אנחנו מוסיפים לרצון לקבל הזה כוונה על מנת להשפיע, בכך אנחנו מעבירים את הצמצום, ומתחילים לגלות את הכלי האמיתי.
שאלה: איך להתגבר על הפחד, על חוסר האמונה שגורם לנו ביטול?
אני לא חושב שאנחנו צריכים לפחד, בואו נגיד שצריך להיזהר, יש כאן משחק במילים. מצד אחד אנחנו צריכים להיזהר לא ליפול לעל מנת לקבל, ומצד שני אנחנו צריכים לבטוח בזה שכל דבר שקורה, בטוח ב100% קורה על ידי הכוח העליון, ולכן לא חשוב לי באיזה מצב אני אהיה, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עמדי", ככה זה.
זאת אומרת, זה לא חשוב לי, כי מלכתחילה אני משייך את עצמי לכוח העליון, בכל דבר שאני עובר אני מבקש ורוצה רק להיות בדבקות אליו, והדבקות שלי בכוח העליון יכולה להשתנות.
כמו סירה על הגלים, היא עולה ויורדת, עולה ויורדת, הגלים עוברים תחתיה, והיא בכל זאת שטה לכיוון שלה, כך גם אנחנו צריכים לעשות. כולם נמצאים בחוסר יציבות, כולנו נמצאים במצב שאנו לא יודעים מה יקרה בעוד רגע, וזה לא חשוב לנו. חשוב לנו רק להיות בתנועה, מעלה מטה, ולא חשוב לאיזה כיוון, רק שהיא בידי הכוח העליון הטוב ומיטיב. זאת אומרת שהוא יקדם אותנו למטרה האמיתית, אז נקווה שכך יקרה.
שאלה: כתוב עכשיו אני מת, ואני מצפה לתחיית המתים, מיהם המתים?
תחיית המתים אלה הרצונות שלי, הכוונות שלי, והמחשבות שלי שנמצאות בינתיים בעל מנת לקבל, ולכן אני קובע שאם הם כאלו, הם מתים, ואני לא רוצה להיות שקוע בהם. אבל הם בכל זאת נמצאים בי, מה לעשות? אז הם נקראים מתים.
שאלה: מה זה תחיית המתים?
תחיית המתים זה כשהם קמים בתיקון שלי, ודווקא בהם אני מרגיש את קבלת התגמול, את האורות הכי גדולים. כי המתים האלה, שמתו במשך כל הדרך שלי, עד שאני מגיע לגמר תיקון, הם רצונות מאוד גדולים מסופי המדרגות כל פעם. וכשהם מתאספים ומיתקנים בסוף הדרך, יש בזה אור גדול מאוד שמתגלה בכל המערכת.
שאלה: כתוב שאני מצפה לתחיית המתים, האם האדם בנפילה צריך לחכות למות, למה?
כן, האדם מצפה לזה שכל הרצונות והכוונות שלו ואפילו כאלו שכביכול לא יכולים להתקן, שכולם יתקנו, כך שלא יישאר שום דבר לסטרא אחרא, ושהיא בעצמה תתבטל.
שאלה: אם האדם עושה את כל הדברים שנדרשים ממנו טכנית, אבל הלב שלו סגור, מה לעשות?
לבכות, ואם הוא לא יכול, אז פשוט להתבטל כלפי החברים, זה הדבר הכי פרקטי, מועיל ומהיר.
(סוף השיעור)