heb_o_rav_rh-zohar_2009-12-14_lesson_bb_noah

כתב המקור נשלח על ידי "חומר לימוד"

ספר הזהר - קטעים נבחרים

עם פירוש הסולם

פרשת נוח

(שלשה אלה בני נח, ויחל - ויטע כרם)

(אות ש"ב - אות ש"ז)

שיעור 14.12.09 – אחרי עריכה

קריין: ספר "זוהר לעם", פרשת נוח עמ' 49 אות ש"ב.

תמיד לפני שאנחנו קוראים בספר הזוהר, כמו עכשיו את פרשת נוח אות ש"ב, עלינו לכוון את עצמנו נכון לקריאת הזוהר ולקריאת התורה בכלל, לשימוש במה שנקרא "תורה", כי כתוב "בראתי יצר רע, ובראתי לו תורה תבלין".

אנחנו נמצאים בתכונות שלנו שלא מגלות לנו את הכוח העליון. וכל חוכמת הקבלה מכַוונת אותנו לגלות את אותו כוח, כמו שכותב בעל הסולם במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", שכל מהותה היא גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

איך מגלים? את זה אנחנו לומדים בתפיסת המציאות, בגילוי המציאות האמיתית, כי לזה אנחנו צריכים לסדר את עצמנו, את הקליטה שלנו, את התכונות הפנימיות שלנו, כך שהן תאפשרנה לנו לקלוט את כל מה שקורה מסביבנו.

מסביבנו נמצא, כמו שאומרים המקובלים, עולם אין סוף, אור עליון שנקרא "בורא", "אלוקות", "כוח עליון", אבל לגלות אותו אפשר רק אם אנחנו באיזו מידה, באיזה חלק מתאימים לו, דומים לו. אם אנחנו מסדרים תכונות שלנו שיהיו דומות לכוח העליון, לאור, באפשרות להידמות לו, אנחנו נקרא "אדם", מהמילה אֶדָמֶה, כי זו כל המטרה שלנו. זאת אומרת, לבדוק את כל התכונות והכוחות שלנו, ולעשות ולארגן אותם פנימית כך, שיהיו דומים לבורא.

המקובלים אומרים שיש בנו הכל, רק שהכל נמצא בערבוביה לא נכונה. שום דבר לא נברא סתם, הכל נמצא, עלינו לעשות רק סידור נכון, ואז נהיה דומים לבורא, לכוח העליון, לאור הזה שבו אנחנו נמצאים. והסדר שבנו מתארגן על ידינו, על ידי יגיעה שלנו, על ידי הסביבה שאנחנו מארגנים, על ידי הלימוד שאנחנו לומדים. הוא מתארגן בנו בשלבים, שאנחנו יכולים רק בתיקון כזה, מהקַל אל הכבד, מהקַל אל הקשה, לעשות תיקונים בהדרגות, זה נקרא במדרגות או בעולמות.

לָמה? כי כמו שעכשיו הכוח העליון נסתר מאיתנו, ובמידה שאנחנו נעשים דומים לו הוא נפתח, נִגְלה. כי על ידי זה שאנחנו מכַוונים את עצמנו, מארגנים את עצמנו נכון לקליטה שלו, אנחנו נעשים בתכונת להשפיע. ולפי אור החסדים שאנחנו יכולים לגלות בתוכנו, אנחנו קולטים את אור חכמה שנמצא סביבנו בצורה אינסופית. ואז יוצא שהמידות האלו, שאנחנו יכולים להפעיל את עצמנו לחסדים, להשפעה, לאהבה, 125 המידות האלו הן כ-125 מדרגות, שבהן אנחנו יותר ויותר מגלים את אור חכמה, את הכוח העליון שבו אנחנו נמצאים.

וספר הזוהר מיועד לעשות בנו את השינוי ההדרגתי הזה. לכן אנחנו צריכים מלכתחילה לראות את כל המציאות שהיא נמצאת בנו. שמחוצה לי, מולי נמצא רק האור העליון, הכוח הזה של הבורא הטוב ומיטיב, "אין עוד מלבדו", וכל היתר נמצא בי. כל הנשמות, כל העולמות, הכל נמצא בי, הכל תלוי בי, ואני צריך לארגן בצורה נכונה את היחס שלי מתוך זה לבורא, וכך אנחנו נגלה זה את זה וניכנס לקשר בינינו.

לכן תכונת ההשפעה, תכונה האהבה שהאדם צריך לרכוש אותה כדי לגלות את הבורא, כדי להידמות לו, זו בעצם התכונה שעליה אנחנו קודם צריכים לחשוב, ואז מתוכה לראות את כל מה שספר הזוהר מספר לנו. וסך הכל הוא מספר על שני דברים, על הארגון הפנימי שלנו, איך את כל התכונות, את כל היוצרות שלנו אנחנו מארגנים נכון בהתקשרות נכונה. ועל איך שהדברים הרעים כביכול, והדברים הטובים, צריכים לפעול כאחד בהתכללות ביניהם, וכל פעם שלב אחר שלב, נדַמה את אותו ההרכב לבורא.

בואו נשתדל בצורה כזאת להבין את מה שספר הזוהר אומר לנו.

קריין: ספר "זוהר לעם" פרשת נוח עמ' 49, "שלושה אלה בני נוח", אות ש"ב.

שלשה אלה בני נח

"שב) שלשה אלה בני נח. הם הקיום של כל העולם. קיום פירושו מוחין של הנוקבא, הנקראת עולם. הם הקיום של סוד העליון, המוחין שבבינה. ומאלה נפצה כל הארץ, שכל הנשמות של בני אדם באים מהם."

אנחנו לומדים על המערכת, שבסופו של דבר היא מערכת פשוטה. בינה נקראת "אלוקים", ממנה יוצאים כל האורות. האורות האלו נמצאים בבינה, גם אור חכמה וגם אור חסדים, מבינה הם באים לזעיר אנפין ונמצאים שם בקַטנות, זאת אומרת, זעיר אנפין הוא כמו איזה שסתום.

במידה שאנחנו יכולים, הנשמות, להתכלל מלמטה למעלה במלכות דאצילות, מלכות דאצילות פונה לזעיר אנפין, וזעיר אנפין הופך להיות למוביל שממנו יורדים אורות מבינה למלכות. וקיום המציאות הם כל אותם האורות שבאים מבינה דרך זעיר אנפין למלכות. "כי הם הסוד של ג' צבעים העליונים שבבינה, ג' קוים. כי ג' קוים הללו נתקנו מתחילה בבינה העליונה, ואח"כ קבלם ז"א, והשפיע אותם לנוקבא. והנוקבא הולידה אותם, שהם שם חם ויפת, שמהם נתפשטו כל באי העולם. כלומר, שכל המוחין שבעולם מהם באים."

למרות שאנחנו לומדים שמשלושת הבנים של נח, חם למשל, למדנו בפרק הקודם שהוא זהב, שהוא כנען, שהוא ממש נחש הקדמוני, שהוא כל כך רע. וכאן אנחנו רואים שאין דבר כזה בתורה ובכלל במציאות, שיש כוחות רעים שחייבים למחוק אותם. אלא, כל התכונות האלה עובדות בהרמוניה ביניהן, וכל אחת מהן דווקא צריך להישאר כדי שעל ידה יבוא אור למלכות, לנשמות, מה שנקרא "קיום העולם".

"כי כאשר הנהר, הנמשך ויוצא מעדן, ז"א," שיוצא מבינה, מעדן, "השקה את הגן, הנוקבא, השקה אותה בכח שלשה קוים הללו העליונים, מהבינה העליונה, ומשם נתפשטו הגוונים, לבן אדום ושחור, ג' הקוים, שלמטה של הנוקבא, כל אחד ואחד כלול בחבירו, להראות, כי כבודו של הקב"ה מתפשט למעלה בבינה ולמטה במלכות, והוא אחד בעליונים ובתחתונים."

כי במידה שהנשמות נכללות במלכות מלמטה למעלה, מג' עולמות בריאה, יצירה, עשיה, שבריאה זה גוון אדום, יצירה זה גוון ירוק ועשיה זה גוון שחור, כך אנחנו מבינים שאלה התכונות שלהם, אז במידה שהנשמות באות משלושת העולמות האלה ונכללות בנוקבא דאצילות, נוקבא מעלה את המ"ן שלה, את החיסרון שלה לגילוי האלוקות, והיא עושה את זה בעל מנת להשפיע כי היא רוצה לגרום בחזרה נחת רוח לבינה, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, הבינה רוצה להשפיע, אלוקים רוצה להשפיע למטה, לנשמות, אז בינה מתעשרת בזה.

זאת אומרת, היא יכולה למשוך מהאין סוף את האורות האלה, כי גם בה נעשו גוונים לפי החיסרון של התחתונים, ואז התחתון גורם לגוונים האלה, אדום, ירוק ושחור בבינה, ושלושת הגוונים האלו נמשכים דרך הנהר שיוצא מעדן, דרך זעיר אנפין שיוצא מבינה, למלכות. וכך הנשמות שעלו למלכות, מקבלות שם את האור העליון. ונמצא שכל נשמה ונשמה נמצאת כבר בחיבור עם הנשמות האחרות ובדבקות עם הבורא.

ולא חשוב באיזו מידה הנשמה מעלה את החיסרון שלה, היא יכולה להעלות את כל 125 המדרגות, החסרונות, זה בכל זאת גם מתחיל וגם נגמר, כל ה-125 מדרגות שצריכים להעלות לאין סוף, בין מלכות לבין זעיר אנפין דאצילות.

זה שאנחנו אומרים שהן עולות יותר למעלה, זה רק כדי למדוד, כדי להגיד באיזו צורה נמצאת שם עוצמת הזיווג בין זעיר אנפין למלכות, אבל שם זה מתחיל ושם זה נגמר. מלמעלה, מאין סוף, האורות מסודרים ובאים לזעיר אנפין דאצילות. מלמטה, מהנשמות, אנחנו בני אדם מהעולם הזה, הכל בא למלכות דאצילות. ובין זו"ן דאצילות שם כל המגע. מהדרגה הראשונה 1/125 עד הדרגה אחרונה 125/125, עד גמר התיקון, הכל בעצם נעשה בזו"ן דאצילות.

רק אנחנו כאילו אומרים שככה עולות הנשמות, זה רק כדי לתת מדידה כשעולים מהעולם שלנו, ושכל עולם בנוי מחמישה עולמות וחמש דרגות. אבל בעצם, המגע והמקום איפה שזה קורה, הדבקות היא בין זו"ן לאצילות. שזעיר אנפין זה הקדוש ברוך הוא, ומלכות זה שכינתא, זאת אומרת, סכום של כל הנשמות. ובמידה שהן יכולות להתכלל ביניהן, כך הן נעשות ראויות לזיווג עם זעיר אנפין.

קריין: אות ש"ג.

שג) ג' גוונים הללו הם בכל אלו המוחין הבאים מצד הקדושה. ומהמראה שלהם, המלכות, שהוא חיזו הנכללת מג' הגוונים, מתפשטים לכל אלו הבאים מצד רוח האחר. שם חם ויפת הם ג' הקוים של המוחין דקדושה, ואיך נתפשטו מהם כל באי עולם, אפילו הרשעים? הם נתפשטו מהחיזו דג' קוים, מהמלכות, בסו"ה, ומלכותו בכל משלה. כי אפילו הס"א מתקיימת על ידיה. אבל בג' קוים עצמם אין יניקה רק לצד הקדושה.

וכאשר תסתכל בסוד המדרגות, תמצא, איך הגוונים מתפשטים לכל אלו הצדדים ימין שמאל אמצע, עד שנכנסים למטה להמלכות, בסוד כ"ז צנורות של הדלתות המכסים את התהום."

הכל תלוי במידת ההתקשרות של כל התכונות שלנו שנמצאות בנו, כך אנחנו פותחים את צינורות השפע. הציור הנכון ביותר הוא, שאנחנו באמת נמצאים בעולם אין סוף, כי כל היתר נקרא הַעַלַמות, שנמצאות בנו. והעלמות בעצם לא נמצאות מוכנות, אלא במידה שאנחנו יכולים להתקשר נכון עם האין סוף, אז במידה הזאת יש בינינו לבין האין סוף איזה עולם, איזו מידת הסתרה. שאנחנו על ידי ההסתרה הזאת יכולים לגלות באיזו מידה את האין סוף, ובמידה שלא מוכנים אז האין סוף נסתר מאתנו. זה נקרא "העולם", שגם מגלה וגם מסתיר.

אז הכל תלוי באיך שאנחנו קושרים נכון, מעבדים ומסדרים את התכונות שבנו. והן כולן צריכות בסך הכל להסתדר בנו בג' קווים.

"האותיות נמשכות מבינה ובאים לז"א ומשתלמים בהנוקבא. וכשהם נמשכות מהבינה לז"א, הם במספר כ"ב אותיות, הנאצלים בסוד ג' הקוים: ז' אותיות בקו ימין, ז' אותיות בקו שמאל, ושמונה אותיות בקו אמצעי. שהן כ"ב אותיות. ונמצא שמעצם ג' הקוים נמשכים רק כ"ב אותיות. אלא כשהם נמשכים להמלכות, שהיא ה' גבורות, יצאו מהן אותיות מנצפך, הבאות בסיום המלה, ונעשה מספרם כ"ז אותיות.

כשתסתכל בג' הקוים, כשנמשכים דרך המדרגות, מבינה עד מלכות, שהגוונים מתפרשים לעצם ג' הסטרין, ונעשו כ"ב אותיות. עד שנכנסים למטה, להמלכות, שהוא חיזו דתלת גוונים, שנעשים שם כ"ז אותיות, עם ה' האותיות מנצפ"ך של המלכות, שהם כ"ז צנורות מביאי השפע אליה, שנעשו מהם דלתות, לכסות על הדינים שבהמלכות, הנקראים תהומות."

כל מה שאנחנו בעצם עושים, אנחנו בעצמנו בונים את הצינורות, בעצמנו בונים את הדלתות, מין שסתומים כאלה שגם מגלים וגם מסתירים את השפע, במידה שאנחנו מסוגלים להיות בהתאמה לעליון.

וזה בעצם מתוך העבודה הזאת, שמכל התכונות שלנו אנחנו בונים את עצמנו מתאימים כל פעם לאלוקות, כדי לקבל ממנו איזו מידת שפע ובאיזו מידה לסתום אותה, להסתיר אותה. ובמידה הזאת אנחנו מגלים את תכונות הבורא כלפינו, את מחשבת הבריאה כלפינו, כל מה שבעצם נמצא בו כלפי הנבראים.

ולכן כשמסיימים את העבודה, מצד אחד מקבלים את השפע, כל הצינורות כבר נעלמים ואנחנו נמצאים כבר בים אין סוף. ומצד שני, הכל עובד בכל זאת על ידי המסך שמתואר על ידי ג' קווים, אבל אז אנחנו יוצאים במצב שמבינים את האלוקות, מותאמים לו, דומים לו לגמרי.

ואז כל העולמות האלו, שראינו את ההגבלות כאיזה מין דברים שאולי מפריעים לנו, אנחנו מבינים שכל זה הוא כדי שנגיע להבנת הבורא, להידבק במחשבת הבריאה למעלה מהפעולות הללו, שהן רק כדי שנגיע לקומת הבורא. כמו שאנחנו בעולם הזה, כשאנחנו הולכים ללמוד משהו, אנחנו לומדים כדי להגיע למעמד מיוחד, וכשאנחנו כבר אחרי הלימוד, אחרי כל הניסיונות שאנחנו עוברים, אחרי כל הוותק שמקבלים, אנחנו בסך הכל מעלים את עצמנו לדרגת הבורא. ושם כבר מתחיל להיות אחרי גמר התיקון והזיווג העליון הוא המטרה.

קריין: ש"ד.

"שד) וכל זה ידוע להחכמים העליונים. אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה רצה בכבודם, וגילה להם נסתרות העליונות של החכמה. עליהם כתוב, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם."

אנחנו לומדים שמי שמגיע לתשובה מיראה נקרא "צדיק", ותשובה מאהבה נקרא "צדיק גמור", אלה מדרגות שכבר נמצאות בדרגות העליונות של הדביקות באלוקות. אז בהתאם לכמה שהאדם מסדר את הכלים שלו, בהתאם לזה הוא נקרא "צדיק", שהוא לפי היכולת לגלות התאמה לבורא מצדיק אותו. כי הגלוי אומר שהוא עושה את אותם הדברים מתוך בחירתו החופשית, מתוך זה שהוא רוצה ורק את זה, מסכים ורק בזה תומך מכל האפשרויות שרק יכולות להיות, ולכן בזה הוא מראה את עצמו כמצדיק את פעולות הבורא, שבעצמו היה עושה רק כך. ולכן לפי זה הוא נכנס לגילוי השפע, לגילוי הנסתרות העליונים.

קריין: ש"ה.

"שה) ה' אלקי אתה. כמה יש להם לבני אדם להסתכל בכבודו של הקב"ה, ולשבח לכבודו. משום שכל מי שיודע לשבח לרבונו כראוי, הקב"ה עושה לו רצונו. ולא עוד, אלא שמרבה ברכות למעלה ולמטה."

במילים כאלה, אפשר לחשוב שאם אני עכשיו אתחיל לשיר שירים יפים לבורא, אז בחזרה הוא יעשה לי איזו מין טובה, יאהב אותי יותר, ולכן כדאי לי לעשות את זה, כמו ולפי המנהגים שבעולם הזה. אלא שכך ודאי יכול להיות רק בעולם אצלנו.

כאן מדובר על זה שהאדם משבח לכבודו, הכוונה שהוא מגיע לכאלו מצבים, תיקונים פנימיים מעל הרצון לקבל שלו שהוא יכול להתעלות מעליו, ושברצון להשפיע הוא מגיע להתאמה עם הבורא, אז הוא משבח את אותו רצון להשפיע שעכשיו הוא מקבל.

בדרך התיקון שלנו אנחנו עולים מעל הרצון לקבל שלנו בתכונות להשפיע על מנת להשפיע, זה עדיין כשאנחנו רק רוכשים את תכונת ההשפעה. שהיא שולטת בנו ואנחנו רוכשים אותה, זה נקרא "חפץ חסד". שאנחנו עדיין לא יכולים לעבוד איתה בפועל, אלא רק מעלים את עצמנו מעל האגו שלנו, ומעדיפים להיות שרויים בתכונת ההשפעה בלבד בצורה פאסיבית, זה נקרא "בינה" או "אור דחסדים" או "אמונה".

ויש מצב שנקרא "אמונה שלמה", "ג"ר דבינה", "אור דחסדים בהארת חכמה", שאז אנחנו יכולים עם התכונה דלהשפיע שרכשנו, לקבל בה גם אור חכמה. ויוצא שזאת כבר קבלה בעל מנת להשפיע. אז מידת השבח לכבודו, זה כבר לא בכך שהאדם רק רוכש את תכונת ההשפעה ונמצא בה בצורה פאסיבית, כמו בינה שכחַפץ חסד הוא בלבד, שאין כלום ולא צריך שום דבר, אלא שיכול לשבח. זאת אומרת, שיכול גם להשפיע בחזרה מתוך המצב שהגיע לזה, שהשבח הזה נקרא ש"מקבל בעל מנת להשפיע".

אז ודאי שלא מדובר על מה שמוציא האדם מהפה שלו, אלא מה שהלב שלו מתפרץ כבר בתיקון שלו. "לב" נקרא שכל הרצונות של האדם כבר מסודרים בצורה כזאת, שיכולים אפילו לקבל את כל התענוגים בעל מנת להשפיע לבעל הבית בלבד. זה נקרא ש"מברך את הבורא".

קריין: ש"ו.

"שו) ועל כן, מי שיודע לשבח לרבונו, וליחד את שמו, חביב הוא למעלה, ונחמד למטה, והקב"ה משתבח בו, ועליו כתוב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר."

שהאדם יכול "ליחד את שמו" למעלה ולמטה. הכוונה היא, שכמו שאנחנו אומרים שבעולם אין סוף ששם בצורה מתוקנת "הוא אחד ושמו אחד", שהאור והכלי והרצון שהבורא ברא שווים, שכך הבורא ברא מלכתחילה בכוח בעליון במצב הא' וכך זה חייב להתגלות לנו במצב הג', אז האדם מגיע לתיקון מהכלים השבורים, הנבזים, הגרועים ביותר, ההפוכים, הרחוקים מהמצב הזה. שגם בכלים שלו, שזה נקרא "למטה", הוא מגיע לאותו המצב ש"הוא ושמו אחד". שהכלי שלו שנקרא "שמו", בגימטרייה רצון, נמצא באותו מצב, באותה התכונה דלהשפיע כמו האור.

ואז הוא מייחד את שמו של הבורא גם למעלה וגם למטה. למעלה זה מצד הבורא שנמצא ב"הוא ושמו אחד". ולמטה, מצד האדם שעושה את זה בתיקון שלו, שיהיה "הוא ושמו אחד".

קריין: כותרת "ויחל - ויטע כרם", אות ש"ז.

ויחל - ויטע כרם

שז) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. חולקים בזה חכמים. אחד אמר, שהגפן מגן עדן נגרשה ונטע אותה באדמה. ואחד אמר, שהגפן בארץ היה, ועקר אותה ממקומה, ושתלה במקום אחר. וע"כ כתוב ויטע. ובאותו יום עשתה פירות, והניצה ציץ וענבים, והיה סחט אותה, ושתה מהיין ונשכר."

את הכתוב הזה, עלינו לחפש בתוכנו. כמו שלפני זה דיבר ספר הזוהר על תכונות, על עולמות על ספירות, על ג' קווים, על ג' צבעים, על בינה, על מלכות, על זעיר אנפין, על מידת ההתקשרות. זאת אומרת, דיבר יותר בשפת הקבלה, עכשיו הוא שוב חוזר לשפת המקרא.

לנו זה לא צריך להיות שונה, אמנם שוודאי קל לנו יותר לתאר את התמונות לפי שפת הקבלה, כי אין הרבה שמות, סך הכל עשר ספירות, ג' קווים, חכמה, חסדים, חמש דרגות עביות, אין כל כך הרבה, ואנחנו כבר רגילים לזה. ואילו ספר זוהר מתאר את זה בצורות שלקוחות מהעולם שלנו, בשפת הענפים, שזה כבר מביא אותנו לבלבול, כי אנחנו עדיין נמצאים בהרגשת העולם הזה. אבל כאן המקום להתאמץ.

על מה מדובר? אדם, נוח, אדמה, איש, גפן, סחט, גן עדן, פירות, ציץ, ענבים, כל מיני פעולות וגם הבחנות למיניהן. איפה הן בנו? איפה הן אצלנו? בכל אחד ואחד, כי כל אחד כולל בתוכו את כל העולם. ואיפה בי כל הכוחות האלו? זה יכול להיות כוח, רצון, פעולה של הרצון. הכל בא סך הכל משני כוחות, הכוח הנותן והכוח המקבל, משני אורות, אור חסדים ואור חכמה, הרצון לקבל והרצון לתת. ואז אני צריך בסך הכל לא להתבלבל, לְמה זה שייך, האם לרצון לקבל או לרצון להשפיע. לאור חכמה או לאור חסדים, לעביות שלי או למעלה מהעביות שלי. לא לברוח למרחקים, לא להתפזר, כמה שיותר להיות מרוכז. אור, כלי ומסך ביניהם, זאת התמונה, אין יותר חוץ מזה.

אז אם אדם כל הזמן שומר את עצמו לקבץ את הכל לאותה תמונה, אז כל הסיפורים הגדולים והרחוקים שזורקים אותו מכאן לכאן, לא זורקים אותו אלא דווקא באים, כדי לרכז את תשומת הלב שלו לאותו מצב. ואז אנחנו בעצם כל הזמן, בתת ההכרה ואנחנו אפילו לא יודעים, אבל אנחנו פועלים בנקודה אחת, בנקודת הייחוד בין מלכות וזעיר אנפין דאצילות.

אפילו שאנחנו שוכחים את כל הציור הזה, אבל אם אני מדבר על ההתאמה שבין הרצון, לאור והמסך ביניהם, זו בעצם נקודת היסוד ששם יש מגע בין הבורא לנברא, בזו"ן דאצילות, ולזה אנחנו צריכים כל הזמן למשוך את כל הסיפור.

אז בואו ננסה, שוב נקרא ונמשיך את הסיפור במגמה הזאת, כל הזמן להישאר בזה.

קריין: אות ש"ז.

שז) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. חולקים בזה חכמים. אחד אמר, שהגפן מגן עדן נגרשה ונטע אותה באדמה. ואחד אמר, שהגפן בארץ היה, ועקר אותה ממקומה, ושתלה במקום אחר. וע"כ כתוב ויטע. ובאותו יום עשתה פירות, והניצה ציץ וענבים, והיה סחט אותה, ושתה מהיין ונשכר.

אחד אומר, שהוא עץ הדעת, שחטא בו אדה"ר. וסבר שעצה"ד גפן היתה. וכשחטא בה אדה"ר, נגרשה עמו יחד מג"ע. ונח תקן את הגפן הגרושה הזו, וחזר ונטעה מחוץ לג"ע, ושתה מיינה ונשכר. ודומה חטאו לחטא אדה"ר."

מדובר על האדם שמגלה, שמשתדל לגלות בתוכו, אם מדובר עלינו נגיד, שמגלה בתוכו, משתדל לגלות בתוכו את כל ההבחנות הללו. מדובר ברצון לקבל שלו, הגפן, מה שעשה איתו, עם הרצון לקבל שלו, שרצה להעלות אותו, להוריד אותו בהתאם להשפעה, איך ומה עשה. להשתדל כך לתאר את הדברים, רק בתוך הרצון. אין יותר מזה, אנחנו חיים בתוך הרצון שלנו.

"ואחד אומר, שגפן זו לא היתה בג"ע," בדרגת הבינה, "אלא מחוץ לג"ע מצא אותה. ומ"ש, ויטע, הוא מפני שעקרה ממקומה ושתלה במקום אחר. ולדבריו אינו דומה חטאו של נח לחטאו של אדה"ר." שכבר קיבל את הרצונות האלה, גילה את הרצונות האלה בצורה מקולקלת ולא בצורה המתוקנת כפי שהיו ב"אדם הראשון".

שאלה: כיצד להתנתק מהתפיסה הפיסית של תמונת הזוהר?

אז אני אומר שצריך לחשוב רק על הרצונות שלנו, זה הכל הרגל. אפילו מי שלא עבר מחסום, זה לא חשוב, זה הכל הרגל. אתם צריכים לקרוא ולשמוע יותר ויותר, וכל הזמן לחטט בתוך הרצון. אין חוץ מהרצון, כי מה הבורא ברא? רק רצון, כל היתר זו תמונה מדומה.

אז לוקחים מילים מהמילה המדומה, שמות ורוצים בשמות האלו לקרוא לסוגי הרצון שבי, לא יותר. "נוח", "אדם", "גפן", "גן עדן", "גיהינום", "סחט", "שתל", זה כל מה שקורה ברצון, באיזה חלקים שלו, באיזה גובה שלו, הכל מדובר על הרצון בלבד. חומר וצורה מלובשת בחומר, רצון ובאיזו צורה הוא נמצא. זאת אומרת, באיזו דרגת השפעה, זה נקרא "צורה" שלו.

צורת הרצון זה, שבינה יכולה להתלבש בתוך מלכות, זו צורת ההשפעה. ואם לא, אז יש את צורת הקבלה הטבעית שלי. זה כל מה שיש. כך שאין לנו לאן לברוח, רק להיות בתוך זה. אחרת מה, אני מדמה את הגפן או משתכר?

לכן מלכתחילה, דווקא האדם צריך להגביל את עצמו. כל מילה שאומרים לו, עליו לחפש בפנים איזה רצון זה יכול להיות - בחינה ד' או ג'. הוא יכול להעביר את זה לשפת הקבלה אם הוא רוצה, אבל יותר טוב בתכונות, יותר להשפיע או יותר לקבל, תכונה עליונה יותר או תחתונה יותר של הרצון, יותר דומה להשפעה או יותר לקבלה, מקולקל יותר או מתוקן יותר.

שאלה: מה זאת אומרת, להתעמק ולחטט ברצונות?

בתוך הרצון, הכוונה היא שהבורא ברא רצון לקבל. אם אני מתבלבל אני חוזר להתחלה, ואומר, "נברא רק רצון לקבל, חוץ מזה שום דבר. כל מה שנמצא במציאות, ואני כרגע לא יודע מה זו מציאות, הכל זה רצון לקבל. רצון לקבל, זה מה שאני מרגיש". האדם מרגיש רצון לקבל בכל מיני האופנים שלו, דומם, צומח, חי, מדבר, גלים, צבעים, צלילים, העולם הזה, גם העולם הרוחני שהוא ירגיש הוא רצון לקבל .

אז מה מהו כל כך השוני בתוך הרצון לקבל? השוני ברצון לקבל בא מהאור שנכנס בו, מתכונת ההשפעה שנכנסה בו עוד בד' בחינות דאור ישר. אז ההבדל בין כל הרצונות, שזו לא מסה אחת כזאת שלא הייתי יכול להבדיל בין כלום, כי אם היה רק דבר אחד אי אפשר היה להבדיל בו. אני מבדיל רק בפער בין התכונות, בין הדברים.

אז מה אני מבדיל ברצון לקבל? אני מבדיל כמה תכונת הבורא, תכונת ההשפעה, נקלטת בכל חלק וחלק שלו. זה נקרא "צורה מלובשת בחומר", יותר משפיע או פחות משפיע, יותר משפיע על מנת לקבל או יותר משפיע על מנת להשפיע, יותר לקבל על מנת לקבל או יותר לקבל על מנת להשפיע. סך הכל ארבע צורות.

יש להשפיע ולקבל, אין יותר. מקבל, זה החומר שלי, משפיע זו צורה שמגיעה לחומר, הבורא שמתלבש ונותן לחומר כל מיני גוונים, רק על זה מדברים. אין כאן מקום לטעות, צריך רק להתרגל לרכז את כל השמות האלה, כל הדברים האלה למה שנקרא "תמונה אמיתית". זה נקרא "יגיעה", לזה אנחנו צריכים ליָגֵעַ את עצמנו, שום דבר חוץ מזה. ואז אנחנו נראה מציאות האמיתית.

אם אתה כל הזמן חושב כך, היגיעה הזאת מזמינה עליך אור מחזיר למוטב. כי אתה מחפש בתוך עצמך, איפה יש רצון כזה או כזה, אני רוצה להיות יותר משפיע, פחות לקבל, יותר עליון - הכוונה דומה יותר לבורא ולהיות יחד, כי סך הכל מדובר על רצון אחד, המאמצים הללו מזמינים מאור המחזיר למוטב, ואז אתה מתחיל להרגיש את הדברים האלה מתוך זה שעכשיו אתה משתדל רק לאתר אותם כביכול בך.

זו כל הקריאה הנכונה של ספר הזוהר, להגיע לתפיסת המציאות האמיתית. והוא מדבר על גוונים, על צלילים, על קווים, על הספירות, על דמויות למיניהן. לי זה לא צריך להיות חשוב באיזה מילים אני שומע. אני תמיד, כל הזמן איפה שזה יכול להיות, איזה סוג של רצון שזה יכול להיות - יותר למעלה, יותר למטה, איזה אופן שלו, כמו שתינוק רוצה לראות את עצמו מסתדר בעולם. כך אנחנו ולא יותר מזה, והיגיעה היא זו שעובדת, פועלת ומכניסה אותנו להכרת העולם. דבר מאוד טבעי ופשוט, שלא דורש שכל, לא דורש כלום, רק כמה שאדם מסוגל לתת מאמץ. סבלנות וזה יקרה.

קריין: אות ש"ח.

"שח) כאשר בא נח לבדוק באותו החטא דעצה"ד, שבדק אדם הראשון, ולא להתדבק בו, אלא לדעת ולתקן העולם, ולא יכול לתקנו, סחט ענבים, כדי לבדוק בכרם ההוא. וכיון שהגיע לזה, אז, וישכר ויתגל. ולא היה לו כח לקום. ומשום זה כתוב, ויתגל, שגילה הפרצה של העולם, שהיתה סתומה. בתוך אהלה. כתוב בה' ולא אהלו בו'. וע"כ כתוב, ולא תקרב אל פתח ביתה, כי המשמעות, בתוך אהלה של כרם ההוא, ולא בתוך אהלה של עצמו. וע"כ כתוב בה' ולא בו'."

עלינו לתאר את עצמנו במקום נוח, שבודק את הרצונות שלו עד כמה שאפשר להשתמש בהם, ועד כמה שאי אפשר להשתמש בהם, שרואה בהם את הפריצה לעל מנת לקבל ולכן הוא משתכר ומבין מה קורה. לנסות לתאר את הדברים בצורה כזאת.

"שח) כאשר בא נח לבדוק באותו החטא דעצה"ד, שבדק אדם הראשון, ולא להתדבק בו," אלא רק לבדוק, "אלא לדעת ולתקן העולם," כי אי אפשר לעשות את זה ללא הרגשת החטא, "ולא יכול לתקנו, סחט ענבים, כדי לבדוק בכרם ההוא." זאת אומרת, הכל היה בגישה הנכונה. "וכיון שהגיע לזה, אז, וישכר ויתגל. ולא היה לו כח לקום. ומשום זה כתוב, ויתגל, שגילה הפרצה של העולם, שהיתה סתומה. בתוך אהלה. כתוב בה' ולא אהלו בו'. וע"כ כתוב, ולא תקרב אל פתח ביתה, כי המשמעות, בתוך אהלה של כרם ההוא, ולא בתוך אהלה של עצמו. וע"כ כתוב בה' ולא בו'."

לא חשוב מה חושבים או לא חושבים, עכשיו בעל הסולם הולך להוסיף לזה.

"ב' נקודות הן בבנין הנוקבא:

- ממותקת בבינה, ומבחינתה נעשית ראויה לקבל המוחין, כמו הכלים דבינה.

- בחינתה עצמה, מדת הדין, שאינה נמתקת במדת הרחמים. ומבחינה זו אינה יכולה לקבל שום מוחין עליונים, כי עליה היה צ"א, שלא לקבל לתוכה כלום מבחינת אור ישר. כלומר:

- אחת גנוזה ונסתרת. הנקודה דמדת הדין.

- ואחת מתגלה. הנקודה הממותקת בהבינה, במדת הרחמים.

וכיון שהנקודה של מדת הדין גנוזה ונסתרת, ע"כ ראויה לקבל כל המוחין העליונים, ע"י הנקודה דמדת הרחמים הגלויה בה. ובזה תבין ענין איסור אכילת עץ הדעת, שאמר לו הקב"ה, ביום אכלך ממנו מות תמות. שמטעם ב' נקודות הללו, נקראת הנוקבא עץ הדעת טוב ורע:

- זכה אדם זה טוב, שנזהר שלא להמשיך הארת השמאל שבהנוקבא ממעלה למטה, היא עצה"ד טוב, ומקבל ממנה כל המוחין שבה.

- ואם לא זכה זה רע, שממשיך הארת השמאל שבה, ממעלה למטה, שזה נבחן לאכילת עצה"ד, אז זה רע. כי נקודה דמדת הדין, שהיתה גנוזה ונסתרת, היא מתגלית. ואז מסתלקים כל המוחין מהנוקבא. כי מבחינה זו אינה ראויה לקבל מוחין. וזהו המיתה לבאי עולם, כי המוחין שלה הם החיים של כל באי העולם. וז"ס, ביום אכלך ממנו מות תמות, כי תתגלה נקודה דמה"ד, ויסתלקו ממנה המוחין, שהם החיים של האדם, שהוא מקבל ממנה, וע"כ ימות.

האם חטאו של נח דומה לעצה"ד או לא? ר"ש מכריע ואומר, שהחטא עצמו הוא כעצה"ד, אבל לא התכון לחטוא כמוהו, אלא רצה להמשיך הארת השמאל פעם אחת למטה, כדי לתקן אותו, ואח"כ יפרוש הימנו. כשרצה נח לבדוק באותו החטא שבדק אדה"ר, שבדק לראות אם ימות על ידו, כי הנחש שיקר בשם של הקב"ה ואמר, לא מות תמותון, ולא רצה להתדבק בו כאדה"ר, שאמר, אכלתי ואוכל עוד, אלא לדעת ולתקן העולם, ואח"כ יפרוש ממנו. אבל לא יכול לתקן אותו.

סחט ענבים, המשיך הארת השמאל, כי הארת השמאל מכונה יין. המשיכה ממעלה למטה, כדי לבדוק, אם יתגלה מדת הדין בהכרם, ואז יתקן אותו. אז נשתכר. ונתגלה הנקודה דמדת הדין, ותכף נסתלקו ממנו המוחין. ולא היה לו עוד כח לקום. וע"כ אומר, ויתגל, כי גילה פרצת העולם, שהיא הנקודה דמדת הדין, שעד כאן היתה גניזא וטמירא. ועתה נתגלתה. הנוקבא דקליפה נקראת אשה זרה. וכתוב, אל תקרב אל פתח ביתה של אותה אשה זרה, והוא בתוך האהל של אותו הכרם. אהל פירושו הארה. והכתוב אומר, שהנקודה דמה"ד נתגלה בתוך הארת הכרם, שהמשיך ממעלה למטה."

שאלה: לָמה האדם צריך אדם לעבור כל כך הרבה שבירות? גם האדם הראשון חטא, גם נח שמשתכר, גם קין והבל, גם חורבן הבית, למה אי אפשר להישבר פעם אחת ואחר כך לתקן את הכל לאט לאט?

זה מגיע מהמבנה הראשון של הרצון לקבל שהבורא ברא. הרצון לקבל, כדי להגיע לזה שהוא מקבל, שהוא מרגיש שהוא מקבל, שהוא מרגיש שזה הוא שמקבל ממישהו, שהמישהו הזה רוצה לתת לו ועל ידי זה רוצה ממנו איזו תגובה מיוחדת, לא רק לקבל אלא להידמות לו. שהנתינה והקבלה בין שניהם, הוא רק הקשר ביניהם שצריך להביא את הרצון לקבל לדרגת להשפיע.

והרצון לקבל, האדם שכבר מתחיל להבין ולהרגיש את זה, אז הרצון לקבל נקרא "אדם", שאז הוא צריך להבין שכל הקבלה והשפעה הזאת היא רק אמצעי, רק פעולה שעל ידה הוא עולה לרמה של אלוקים.

זאת אומרת, אנחנו רואים בכל הפעולות הללו התפתחות, שמטרת הבריאה היא להביא אותנו על ידי ההתפתחות הזאת לאיזה מעמד. וכל המצבים שאנחנו עוברים הם מרכיבים ההכרחיים, רגשות, הבנות, שבלעדיהם אנחנו לא נוכל לעמוד באותו המעמד הסופי שהוא המטרה. ואנחנו לא יכולים מיד לקפוץ, או על ידי הבורא או על ידי איזה פעולה אחת לאותו מעמד, כי "אין חכם כבעל ניסיון".

אנחנו צריכים לעבור בין כל מיני מצבים, לבדוק ביניהם, להיות בהתנגשויות, במלחמות פנימיות בין כל המצבים הללו, כדי לאבחן ולאתר בהם הכל. אנחנו לא לומדים על הרצון לקבל שלנו, אלא מתוך הרצון לקבל שלנו אנחנו לומדים על האור, על הבורא.

יוצא שיש כאן איזה מין לימוד מאוד מיוחד, שבעצם אור אני לא מרגיש, אני לא מסוגל לקלוט להבין אותו. אלא מתוך סוגי הרצון לקבל, שאני עובר בהם בצורה שבירה יותר, מתוקנת יותר, מתרוקנת, מתמלאת, מתוך זה אני מגיע לאיזה לימוד, לאיזה מידע על משהו שמחוץ לרצון לקבל, ושאני אני לא יודע מה זה מחוץ לרצון.

זאת אומרת, אני תופס ברצון לקבל את השינויים שבו, מתוך זה שאני משווה בין השינויים הללו, אני לומד על משהו שלישי שנקרא "אור". אני לא יודע מה זה אור, אני אף פעם לא יודע מה זה אור, אני לא יכול להרגיש אותו. אלא הלימוד כאן הוא "ממעשיך הכרנוך" מה שנקרא. והדברים האלה לא יכולים לבוא בפעולה אחת.

ההפך, עד כמה שהרצון לקבל יותר מפורק, מחולק ושונה בהתנגשויות באופנים ובגוונים שלו, אני יותר ויותר לומד מיהו האור, הבורא, שאליו אין לי גישה, שאני לא טועם אותו אף פעם. האור שבי מה שנקרא, זו צורת הרצון לקבל, צורה המלובשת בחומר. לכן כל מה שעוברים כאן, זה לא שבא למישהו להציב לנו מכשול כל פעם. אלא הטבע של הרצון לקבל שהפוך מהאור, הוא שצריך לעבור כל כך הרבה פעולות כדי לתת לעצמו ידיעה מה זה האור שמסולק ממנו.

וכשאחר כך אנחנו מדברים על הדביקות, מדובר על כך שהרצון לקבל באמת קיבל את כל ההתרשמות שבו מה שנמצא באור, אבל הוא לא אור והוא לא מרגיש אור. הוא יכול להרגיש את עצמו שיש בו את אותם האופנים כמו באור. אז הנברא אף פעם לא יכול להיות בורא, לכן אני רק מצדיק את הפעולות הרבות שאנחנו צריכים לעבור, כי אחרת מאיפה נוכל לסגל, לאסוף את כל ההבחנות האלו על האור, על האלוקות, על כוח שלפנינו, שמעלינו.

שאלה: פרשת נוח מתחילה מזה ש"נוח איש צדיק". אם הוא כבר צדיק, מהן כל ההתרוצצויות האלה?

דווקא כשאדם מגיע למצב שיש לו איזה קו ימין ויש בו כוחות שכבר כלולים מהשפעה וקבלה, הוא יכול להתחיל לבדוק לעומק מה הבריאה שבו, שזה הוא. ואז הוא מגלה שיש בו כאלו רשעים, שצריך ממש להטביע אותם במי המבול, שהבּינה צריכה לבוא ולעשות את התיקון הזה. ויש כאלה שהבינה צריכה לחתוך ולעזור לרצונות האחרים לצאת דווקא על ידי המבול לארץ חדשה, לרצון חדש.

אנחנו מתחילים ללמוד בפרשת נוח על התיקונים, על ההבחנות שאנחנו מגלים. מה זה תיקונים? אנחנו לא צריכים לתקן שום, כי שום דבר לא מקולקל. מקולקלת התפיסה שלנו, חוסר הבנה, חוסר התמצאות שלנו, זה מה שאנחנו מתקנים. לכן זה נקרא "גילוי הבורא לנברא", גילוי המציאות.

שאלה: אני מוצא שקשה לי להתרכז בשיעור הזוהר ולכן אני מנסה להתרכז בחיבור בינינו. האם נכון לעשות זאת, או שעלי לעשות מאמץ שכלי גדול יותר כדי לברר?

עליך לעשות מאמץ רגשי גדול, לא שכלי. אתה צריך להרגיש את כל הדברים האלה ולא להבין. ספר הזוהר מכוּון לרגש שלנו, ולא לשכל. אני קולט מילה כלשהי, אני רוצה לאתר אותה בתוכי, כי אני כולי רצון. ורצון זה רגש ולא שכל.

איזה שכל יכול להיות, מה אני מבין בזה? "ענבים", "גן עדן", "גיהינום", "סחט", "שכב", "השתכר", "שתה". אם אני אתחיל על ידי השכל לתרגם את כל הדברים האלה לאורות, כלים, לזיווגים למיניהם, אני לא אצא מהמכניקה הזאת וזה לא יהיה לשֵם איתור התמונה. התמונה חייבת להצטבר אצלי בצורה רגשית. אני צריך בפנים לעבור כל מיני הרגשות פנימיות, מישהו נתן לי מכה, סתירה, ליטוף, זה מה שאני צריך.

גם בחיים שלנו כשאנחנו גדלים, השׂכל בא אחר כך, אחרי שאני מרגיש שזה רע וזה טוב. אתה רואה את הילדים, קודם מתחילים להרגיש "זה רע וזה טוב, מזה להתרחק, עם זה להתחבר, מזה לפחד, מזה לברוח ולהוא להתקרב בעדינות", אבל רק אחרי שאת הכל הם מאתרים בטוב ורע.

לכן כאן אנחנו צריכים כל הזמן רק לאתר את הרֵגשות שלנו בתוך הרצון לקבל שלנו, ואחר כך השכל כבר יבוא ויתחיל לקשור אותם באיזה סכֵמה, באיזו תמונה אחת. ואני מבין שלמתחיל יותר קל לעשות את זה בצורה סכמתית, ולראות את זה כאיזו מכונה שפועלת. אבל להשתדל בכל זאת איכשהו להעביר את זה לתכונות השפעה וקבלה.

שאלה: האם להבדיל מספרים אחרים, לספר הזוהר יש כוח לעורר באדם את החיסרון הנכון ולא חשוב, אם יש לו או אין לו נקודה שבלב?

לכל אדם יש נקודה שבלב, זה בטוח, יותר נסתרת או יותר מגולה. כשהיא נסתרת, זו לא עובדה שבעוד רגע היא לא תתגלה. וזו לא עובדה שבמי שעכשיו היא מגולָה, בעוד רגע היא יכולה להסתתר ומי יודע מתי היא תתגלה שוב. ראינו את זה על הרבה אנשים שהועברו דרכנו, שהגיעו עם נקודה בוערת, ואחרי כמה שבועות, חודש או שנה זה פתאום נעלם, כי האדם לא השקיע מספיק מאמץ בהתפתחות שלו. נתנו לו הזדמנות והוא לא מימש אותה, ואז הנקודה שוב נסתרה.

זאת אומרת, גם מהגילוי לנסתר של הנקודה שבלב, וגם מהנסתר לגילוי, הכל תלוי ביגיעת האדם. ולכן אפילו אלו שלא מרגישים שיש להם משהו לזה, אבל מתוך כבוד, מתוך יחס מיוחד לספר הזוהר, הם מתחילים לשמוע, ללמוד, להתכלל בצורה כלשהי עם הלימוד הזה. כך הם מזרזים את ההתפתחות שלהם והנקודה היא "תחילת הנשמה" מה שנקרא, תתגלה ואחר כך הם יוכלו לפתח אותה בצורה גלויה.

שאלה: האם המוח שלי יכול לתפוס את כל מה שכתוב בספר הזוהר בקלות?

המוח יכול לתפוס רק בתנאי שמרגישים, מוח לא יכול לתפוס אם לא מרגישים. אפילו מתמטיקה, שאנחנו חושבים שאלה רק מספרים, אבל אצלנו בפנים המספרים האלה מסודרים לפי הרצון שלנו - גדול יותר, קטן יותר, יותר כך או יותר אחרת. קודם זה צריך להתיישב על החומר, כי החומר הוא רגש, אין מה לעשות ככה הבורא ברא אותנו. ואז אני בא עם השכל שלי ומבחין אפילו בין המספרים, זה מספר גדול יותר, זה קטן יותר, יותר שלילי או יותר חיובי בשבילי וכן הלאה. כך אני עובד.

ולכן אנחנו צריכים אם כך לפתח קודם כל את הרגש שלנו, רצון לקבל, והצורות שבו - רצון להשפיע. והמוח, השכל רק עוזר לנו לעשות קשרים בין הרמות שברצון לקבל לבין הרמות של הרצון להשפיע למיניהן. לזה קיים השכל, הוא מקשר לנו את צורות הרצון.

שאלה: האם קריאה משותפת של כל הכלי העולמי מושכת אור מקיף שיכול לחולל שינוי מהותי בכל האנושות?

אם אני מזדהה עם כל אלו שנמצאים עכשיו בקריאת הזוהר יחד איתנו, אז אני מקבל מה שהם כולם מקבלים, כי אנחנו כולנו נשמה אחת. במידה שאני נמצא בתוך נשמה אחת, בכל הכלי האחד הזה, אז אני מקבל. במידה ואני יוצא וחושב על עצמי, שאני נכלל בהם כדי לקבל לעצמי, זה לא נקרא שאני מקבל.

אני אקבל רק בתנאי שאני אהיה בתוכם, יחד איתם ממש בכלי אחד. אם אני כבר יוצא משם, אז אני כאילו מסוגל להתחבר איתם כדי להרוויח מתוך זה לעצמי, ואז זה לא יתקיים. אני חייב להיות בהם, יחד איתם כמבנה אחד כמו שהבורא ברא. הבורא ברא אדם אחד, וכל החלוקה הזאת היא דמיון שלנו שאנחנו מחולקים ברצונות זרים, שונים.

מי מקבל את האור שבא מהבורא? מלכות, שכינתא, כונסת כל הנשמות. במידה שאני נכלל בכל הנשמות האלו שבמלכות, במידה הזאת אני גם זוכה בעודי נמצא שם במלכות, בזיווג שלה עם זעיר אנפין, בכמה שאני יכול לגרום לזיווג.

בכמה? בכמה שאני מוכן להתכלל עם כל הנשמות. איזה מידות יש לי בהתכללות של כל הנשמות? 125 מדרגות, זה כוח ההתקשרות שלי, מידת ההתקשרות שלי, מידת החיבוק שלי עם כל הנשמות, עד שאני מתאחד ממש "כאיש אחד בלב אחד", זה כל העניין.

אם אני מוכן להתחבר איתן להיות כאחד זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע", אם אני מוכן לעשות הכל כדי להתקבל בהן זה נקרא "לקבל בעל מנת להשפיע", הכל כלפי הנשמות. ומה שעובד כלפי הנשמות עובד כך גם כלפי הבורא. אז אני לא יכול לצאת מהכלל הזה של הנשמות. אם אני יוצא, אני כבר לא בזוהר, אני כבר לא באותו מצב שזוהר מדבר עליו, אני לא נמצא במלכות דאצילות.

ואם אני בודד, מחוץ למלכות דאצילות, נקרא שאני נמצא "בפרודא", למטה מפרסא, בעולמֵי הפרודא, בין קדושה לקליפה, באמצע שם אני איכשהו מתקיים, אבל ללא מגע עם האלוקות, ללא מגע עם הקדושה, ללא מגע עם הרוחניות, כי הרוחניות כולה למעלה מפרסא.

יש לנו כאן רק כל מיני מדידות כמה אני יכול לעלות את עצמי למלכות דאצילות. אז יש לי מהדרגה התחתונה שבי, ממלכות דמלכות דעשיה עד מלכות דאצילות דרגות, עד כמה שאני מסוגל להכניס את עצמי למלכות דאצילות, או נקודה אחת, או שתי נקודות, או שלוש נקודות, וכן הלאה. אז יוצא לפי החשבון הזה שאני מעלה את עצמי למלכות דאצילות בהדרגה. אבל אם אני נכלל במלכות דאצילות אפילו במידה קטנה אני כבר נכלל בה, רק מהנקודה הקטנה שלי או יותר ויותר.

אז אנחנו סופרים את עליית הנשמות שיכולה להיות - מלכות דאצילות, יסוד דמלכות, הוד דמלכות, נצח דמלכות וכן הלאה. ואנחנו יכולים לעשות חשבון אחר, שאנחנו כבר נמצאים במלכות דאצילות ומעלים את עצמנו לשם מלמטה, מבי"ע למלכות דאצילות. אבל זה תמיד במלכות דאצילות, שם כל הנשמות, לכן היא נקראת "כנסת ישראל", היא כונסת את כל הנשמות. אז במידה שאני נכלל איתם, עם כולם יחד, אז אני נמצא במגע. ספר הזוהר לא מדבר על מחוץ למגע, כי זה לא נקרא רוחניות, ולכן אין על מה לדבר.

לכן אדם שלא כולל את עצמו עם הכלל, "בתוך עמי אנכי יושבת", לא לומד קבלה אלא לומד חוכמה. זה תנאי הכרחי, לכן אנחנו צריכים כל כך הרבה הכנות, דיבורים ולימודים, כדי שנהיה מוכנים איכשהו להבין שבלי זה לא נצליח. שהַקשר הפנימי בין בני אדם הוא אותו כלי רוחני, וכל היתר מדומה. פשוט תעשו "מחק" על כל היתר, ורק את רצונות חַבֶּרו יחד, אז תקבלו איזו תמונה אמיתית.

שאלה: איך ליישם מה ששמענו במהלך היום?

להשתדל עם הרוח הזאת להיות כל הזמן. להשתדל לקרוא בבלוג כי שם זו מעין חזרה על אותם הדברים. אם יש אפשרות לקרוא או להדפיס את אותו ספרון מהמחשב, את כל מה שנמצא שם ולקרוא, לא חשוב באיזו שפה.

שאלה: בתחילת הפרק מסופר על מחלוקת בין חכמים, מה זה אומר?

זה יהיה בהרבה דברים. זו לא מחלוקת אלא בירורים. בין חכמים, בין בעלי השגה אין מחלוקת. אחד מרגיש יותר, אחד פחות, אחד כך ואחד אחרת, כל אחד מהתכונה שלו, מהנשמה שלו. מדובר רק עד כמה שאנחנו בהתלבשות בכל חכם וחכם, בכל תכונה והבחנה יכולים על ידי זה להתעשר בהבחנות ויותר להבין על מה מדובר.

לָמה כל החכמים כתבו, לָמה הם ביטאו את עצמם, וכל אחד כאילו לא מבין, כאילו שיש לו רק תפיסה אישית שלו? רק לטובתנו, כי כשאנחנו לומדים דווקא את בירורים שלהם, מה שנקרא "מחלוקת" ביניהם, מתוך זה אנחנו מבינים הרבה יותר את כל המציאות.

שאלה: אבל מדובר פה ממש על היסטוריה של חכמים שיש ביניהם מחלוקת?

איזו היסטוריה?! אלה נשמות, זו לא היסטוריה, איך יכולה להיות היסטוריה בנשמות? זה כך כי אני מבין את זה במושגים של הזמן. במושגים שלי רבי שמעון היה קיים לפני אלפיים שנה ואני מדבר בצורה כזאת, אבל בעצם מושג הזמן רק נדמה לי. זמן, מקום, תנועה, הכל מדומה, הכל נדמה לי עכשיו בתפיסה שלי. אבל אם אני מגיע לתפיסה רוחנית אין שם היסטוריה, אלא הכל קיים בבת אחת ותלוי בי במידת ההתגלות כלפַּי.

זה כמו שאתה יכול לראות סרט, אתה יכול להתחיל לראות מאיפה שאתה רוצה, מההתחלה, מהאמצע או מהסוף, אבל הוא כולו נמצא. כך ברוחניות, אין התחלה ואין סוף ואין כלום, יש מציאות אחת, הבורא ברא אותה וזהו.

אלא, למרות שאנחנו נמצאים בתוך המציאות הזאת, אבל אנחנו מגלים אותה לאט לאט בחלקים, בבירורים, בכל מיני מצבים שונים, כי אין לנו ברירה. לכן ככה זה קורה כלפינו, אבל המציאות היא שלמה, אין סוף, לא משתנה בכלום.

שאלה: אמרת "שלשבח התשבחות לבורא", זה מי שהגיע לתיקון פנימי, שהרצון הוא על מנת להשפיע. ולזה הוא קורא כאן "עבדי אתה ישראל", וקודם הוא הסביר שעבד זה ברמת חי, בהמה. האם אתה יכול להסביר?

יש "עבד", יש "בן", יש "מלאך", כאילו זו דרגה לא מספיקה. יש ויש, תלוי באיזה קווים, תלוי על איזה הבחנות בדיוק מדובר, "אל תהיו כעבדים", "על מנת לקבל פרס", ישנן באמת דרגות. ה"בן" נקרא מבין, "תהיו כבנים", עוד נתעמק בזה ונראה את הרמות השונות.

שאלה: איזה לימוד מאיר יותר על האדם, לימוד חוכמת הקבלה או לימוד הזוהר?

לימוד חוכמת הקבלה היא כולה צריכה להביא את האדם ללימוד הזוהר. זאת אומרת, כל ההקדמות, כל המאמרים, כל האגרות, "פתיחה לחכמת הקבלה", "פתיחה לפירוש הסולם", תע"ס, הכל כדי להבין בסופו של דבר את ספר הזוהר.

כי בספר הזוהר כל השפות, כל האופנים שבהם ביטאו החכמים בעת הגילוי שלהם בעולם העליון מתקבצים יחד, ולכן להגיע לגילוי המציאות אנחנו יכולים רק דרך ספר הזוהר. אננחנו לא מסוגלים לעשות את זה דרך "תלמוד עשר הספירות", אלא מ"תלמוד עשר הספירות" לספר הזוהר, ולכן כך כתב בעל הסולם את הספרים שלו.

(סוף השיעור)

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

ליקוטי מקובלים בנושא: undefined19 септември 2021 - 10 януари 2022שיעור 7525 ное 2021

19 септември 2021 - 10 януари 2022

שיעור 7525 ное 2021

בעל הסולם. שמעתי, עב. הבטחון הוא הלבוש להאור

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

ליקוטי מקובלים בנושא: undefined
19 септември 2021 - 10 януари 2022
שיעור 7525 ное 2021

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם