שיעור בוקר 02.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.09.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/5riEntvg?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", אסופת "דרגות הסולם"

מאמר 883, "כי האדם עץ השדה - א'"

אנחנו נמצאים באיזו מציאות, ובמציאות הזאת שממנה אנחנו צריכים לגדול, אנחנו לא בוחרים איך להיוולד, למי להיוולד, עם אילו תכונות להיוולד. אנחנו לא בוחרים את הסביבה ואיך, באיזו צורה היא תשפיע עלינו. זאת אומרת, במסגרת העולם הזה אנחנו לא יכולים לשנות שום דבר בגורלנו. לכן האדם שנמצא במסגרת העולם הזה וחי את החיים הבהמיים שלו, שזה נקרא "כולם כבהמות נדמו", אין לו בחירה חופשית, לכן אין לו שכר ועונש, אין שום מעשה שהוא יכול לקבוע מעצמו, ולכן לא עליו אומרים שיש לו ראש השנה.

ראש השנה יש למי שרוצה להיות יהודי, זאת אומרת להגיע לאיחוד עם הבורא. הוא מרגיש שיש לו נקודה שבלב שהיא כבר שייכת למישור הרוחני, זה כבר רצון שמוגדר מלמעלה ואין בתוך הנקודה הזאת מה לשנות, יש שם את כל מה שצריכה הנקודה הזאת, וגם את דרכי ההתפתחות שלה, רק מה שחסר לנקודה הזאת זו סביבה, חברה, מפני שהבורא נסתר. זאת אומרת, העולם הרוחני נסתר, זה היינו הך, והאדם צריך לבנות סביבה לנקודה שבלב שעל ידה היא תתפתח.

זאת אומרת, במישור הגשמי גם הרצונות של האדם, התכונות שלו, נתונים לו מראש, וגם הסביבה נתונה לו מראש. במישור הרוחני, הנשמה, תחילת הנשמה, זאת אומרת, הנקודה שבלב נתונה לו, אבל הסביבה החיצונית לא נתונה לו. הנתון הזה הוא בידי האדם, וכפי שהוא יבנה אותו כלפי הנקודה שבלב, כך הוא יוכל להתקדם, ועל זה, באיזה אופן הוא ישתמש בזה, בהחלט יש שכר ועונש.

אם הוא ישתמש נכון אז כל הכוחות שיגיעו אליו, כוחות מוגדרים מראש, מוקצבים, ישפיעו על התפתחות הנקודה הזאת, ואז הוא יתפתח ויגדל ברוחניות, ויכנס למסלול הנכון, וכל צעד וצעד שלו יהיה מאוד מועיל בלימוד, בהפצה, בכל המעשים שהוא יעשה, וזאת בתנאי שהוא ישקיע את כל כוחו בבניית הסביבה הנכונה לנקודה שבלב.

ואם הוא לא יעסוק בדיוק בבניית הסביבה הזאת, אלא בלימוד סתם, אולי בספרים הנכונים, ואפילו ילמד כמו שהרבי כותב שמונה שעות ביום במקום שעתיים, זה לא יועיל. זה כמו שהוא מזמין הרבה גשם אבל במדבר, במקום להזמין קצת גשם לשדה, לגן או לפרדס, למקומות שבהם מגדלים פירות, שדווקא שם הרבה גשם יכול להזיק, לכן הכול צריך להיות במידה ובמשקל בהתאם למקום ולכמות.

לכן לא על האדם לבדוק כמה מקציבים לו מלמעלה, כמה שעות לימוד, איזה חיים קשים יש לו, כל מיני בעיות במשפחה, בפרנסה, בבריאות. הבורא מקציב לכל אחד ואחד את מה שהאדם צריך בדיוק בצורה האופטימאלית, המועילה ביותר. והאדם, במסגרת הזאת שמקציבים לו, חייב לסדר בדיוק את כל המשאבים האלה, את כל הכוחות, השעות, כוחות ההתעוררות, החברים סביבו שנמצאים לרשותו וכן הלאה. ואם הוא מסדר את זה בצורה נכונה לקראת המטרה, אז ודאי שהוא מתקדם בצורה המועילה ביותר.

זה החשבון שאדם צריך לעשות בראש השנה. הוא ממליך את הבורא כמלך שנתן לו את כל הנתונים והוא לא צריך יותר, הוא מברך אותו על זה וממליך אותו כמטרה שאליה הוא רוצה להגיע. ואז בהחלט כשהוא מתחיל את השנה, הוא יודע שבמשך כל השנה חוץ מהראש, שהראש נקבע והכול קצוב, אם הוא יבצע את העבודה שלו במשך השנה הוא בהחלט יגיע למטרה. אם הוא לא יבצע, אז אפילו שהיו לו את כל הנתונים בראש השנה, את הגלגול הזה, שנקרא "השנה" הוא יפספס.

זה בערך המאמר.

תלמיד: איך אדם יודע שהסביבה שהוא בונה היא סביבה נכונה?

איך אדם יודע שהסביבה שהוא בונה היא סביבה נכונה? הוא לא יודע כלום, זו העבודה שהוא צריך לעשות, הוא צריך להתבלבל ולברר ולחקור, ושוב להתבלבל וקצת להבין משהו, ולפנות לספרים ולמורה ולחברים. בזה הוא מכיר לאט לאט את המערכת שנקראת השגחת והנהגת הבורא עליו. וכשמכיר אותה, ומשתמש בה לפי ההחלטה שלו, זה נקרא שהוא מתחיל להנהיג את העולם. נשמה נקראת עולם. כל מצב ומצב של הנשמה נקרא עולם, מלכות נקראת עולם. ומי זו מלכות? הסכום של כל הנשמות.

תלמיד: האם יש בדיקה בדרך?

כל רגע ורגע. איך אפשר בלי ביקורת? איפה ראית איזו עבודה שבמקביל לעבודה לא עושים כל הזמן ביקורת? איפה ראית שאפשר להצליח בלי זה? זה צריך להיות במקביל. זה כמו שמדינה מתקיימת על ידי זה שיש כוח המבצע, יש כוח השומר, יש כוח המחוקק. מה זה מחוקק? המערכת המחוקקת צריכה לראות אם מה שמבצעים נכון או לא נכון. כי אולי מבצעים נכון אבל האם מבצעים נכון את החוקים הנכונים, ואם לא, משנים בהתאם את החוקים, משנים את המערכת שמבצעת את החוקים. זה חייב להיות גמיש מאוד. צריכה להיות ביקורת בכל הרמות, גם על המחשבה, גם על ההחלטה, גם על ההכנה לביצוע והמעשה עצמו, גם ביקורת על התוצאה מהמעשה, וחוזר חלילה בכל המעגל.

אם אדם עוזב את הביקורת, אז הוא כבר מפסיק להיות אדם. זאת אומרת, אין לו הרגשה לאיפה הוא שופך את כמות המים הזו שנתנו לו למשך השנה. מים זה נקרא תכונות הבינה, כוח עליון שבזה אתה מתקן את עצמך, ואם אתה שופך את זה, זה נאבד סתם. זה מוקצב בדיוק, זאת אומרת, נותנים לך עכשיו את כל האפשרויות להגיע לגמר התיקון ברגע זה נגיד, כלומר עכשיו ראש השנה שלך, כך אדם צריך להגיד. זה לא חשוב מתי, זה יכול להיות באמצע החורף או הקיץ, אחר כך נלמד אלו ארבעה ראשי השנה ישנם.

אבל אתה צריך רק להגיד, "ככה זה, עכשיו זה ראש השנה שלי". מה זאת אומרת? יש לי את כל הכוחות, את כל הנתונים, כל מה שיש לי עכשיו בפנים, כולל יכולת לבקר, לשנות, להחליט ולעשות, יש בי עכשיו את כל המערכות והמקורות של הכוחות והיכולות כדי להגיע לגמר התיקון. עליי לעשות רק מספר פעולות, כשמספר הפעולות האלה גם מוקצב לי בפנים ונמצא בפנים, אני רק צריך לסדר את כל המערכת הזאת, וזו הבחירה החופשית שלי.

אתה יכול להגיד, "אבל אם יש הכול בפנים, אז מה אני?". קח את כל הנתונים האלה ותסדר אותם נכון. אם תסדר אותם נכון, אז זה נקרא שאתה דומה לבורא. אתה למדת ממנו את כל מערכת ההנהגה וההשגחה הזאת, גם ביקורת וגם ביצוע. זה נקרא שאתה דומה לו, שאתה דבוק בו, "ממעשיך היכרנוך".

תלמיד: לפי מה אני מסדר?

זו השאלה באמת. איך יכול להיות שאדם ידע איך לסדר את הדברים. יש לו מים, יש לו עצים, יש לו תבואה בשדה, ומה לעשות עם כל הדברים האלה.

אתה רוצה להגיע בדיוק למצב המתוקן. ולפי תכנית הבורא, איך שהוא היה מבצע, אתה רוצה לחזור על זה. לא אכפת לך באיזה צורות זה יעבור עליך, אלא רק שזה יהיה מתאים ודומה לו. לשם כך אתה צריך לדרוש ממנו הדרכה, לדרוש ממנו דוגמה, ואז הוא ייתן לך את זה, אבל בתנאי שאתה לא דורש פיצוי לפני שהתחלת, אלא אתה דורש לדעת איך לעבוד.

בתנאי הזה, שהדרישה היא לתיקונים, שזה נקרא עליית מ"ן, ודאי שמקבלים מלמעלה גם דוגמה איך לבצע, גם את סדר הכוחות, הכול. מקבלים מלמעלה ממש שיטה, תכנית איך לבצע כל דבר הקטן ביותר. האדם ודאי שלא יכול למצוא את זה בעצמו, בעצמו הוא יכול רק לסדר את הסביבה שלו שהיא תסדר לו את הפנייה הנכונה, כדי שהפנייה הזאת תהיה בדיוק לצורך התיקון. אם זה יהיה כך, אז הכול יהיה מסודר.

דרך הסביבה אנחנו מסדרים פנייה, תביעה לבורא, שייתן לנו דוגמה. כי אנחנו לא מסוגלים, אנחנו מבולבלים, אנחנו לא יכולים לעמוד נגד הטבע שלנו ב"ואהבת לרעך כמוך", לאהוב חברים, לא מסוגלים, אבל אם מבקשים, אז מקבלים. זו הפעולה היחידה שהיא חופשית והיא עלינו. לפי זה, רק על זה יש לנו שכר ועונש. או שבאים באמת כוחות בזמן הנכון, במקום הנכון, והאדם גדל לכיוון הנכון, או שאם הוא טועה, אז הכוחות לא מפוזרים נכון בהתאם למקומות שהם צריכים להיות כדי להגיע לתוצאה, לפירות, וכך הוא מפספס.

תלמיד: האם הטעות היא בזה שהוא לא פונה ומבקש תיקון?

הטעות היא בזה שהוא לא מסדר את עצמו להגיע לבקשה הנכונה לבורא, שייתן לו תכנית של תיקון. האדם בדרך כלל פונה כשהוא רוצה מילויים ולא תיקונים. איך אפשר לפנות לבורא עם בקשת התיקונים, שאני ארצה להגיע לאהבה, לאהבת הזולת, לתכונות דהשפעה.

תלמיד: איך אנחנו משתמשים בכלל "ואהבת לרעך כמוך" שיתמוך בבחירת הסביבה?

איך משתמשים בכלל ואהבת לרעך כמוך בבחירת הסביבה, זה מה שבעל הסולם כותב בבחירה חופשית במאמר "החרות". שאדם צריך למצוא את הסביבה שהיא תהיה בדיוק כנגד החיסרון שהוא רוצה שיהיה לו.

אתה רואה שבחיים שלנו החברה קובעת לנו מה לעשות. מפני שיש לנו כבר רצונות ליהנות, אז החברה יכולה לבוא אלינו ולהגיד, "כדאי לך לקנות קוקה קולה, אתה תהנה". אני לא יודע מה זה קוקה קולה, אבל אני רוצה ליהנות, לכן לפי מה שהם אומרים לי אני הולך וקונה קוקה קולה. אומרים לי שיש מקור שממנו אקבל את התענוג, אז אני קונה בקבוק כשבבקבוק הזה יש נגיד כך וכך גרם תענוג.

אצלנו זו בעיה. אני צריך לבנות חברה שהיא תענה על הציפיות שלי. אם אני רוצה עולם רוחני, סתם כך משהו גבוה, והחברה תגיד לי שכדאי לי לרצות רוחניות, אז נכון שהיא תגרה אותי כל הזמן לחשוב על הרוחניות, וכמו שהוא כותב כאן, אני אלמד שמונה שעות ביום, אבל הבקשה שלי תהיה על מנת לקבל - "אני רוצה את הרוחניות, תביא לי רוחניות" - התביעה היא של מקבל. על התביעה הזאת לא עונים מלמעלה. יש לנו גם את זה ודאי באמצע הדרך, אבל התביעה שעונים עליה מלמעלה היא כבר תביעה על זה שאני רוצה כוחות דהשפעה.

לכן אני צריך לחפש חברה שהיא תכבד את החיסרון הזה, שהוא הגדול, שהוא הנעלה ביותר, ושתשפיע עליי. אפילו שאני לא מכיר את זה, אין לי בפנים את הרצון לזה, החברה תתחיל ממש לשטוף לי את המוח שזה דבר חשוב וחסר לי. אני פשוט מקבל מהם שיש דבר כזה השפעה, משהו שנמצא מחוץ לי. שרוחניות לא שייכת לזה שאני תופס עוד איזה יקום יותר גדול, גם היקום הזה הוא די גדול ומספיק לי, אלא שיש משהו שנמצא מעל הטבע שלי ושכדאי לי לדרוש אותו. זה עדיין לא לשמה.

אני מתחיל ללמוד מהספרים שם כתוב כביכול על רוחניות, כי אני לא יודע, ואני רוצה דרך הספרים האלה לגלות מה זה, שמזה יהיה לי טוב, כשאת הרצון הזה קיבלתי מהחברה. לפי זה מאיר עליי אור מקיף שהוא כבר משנה אותי.

יש כאן כמה דברים שאני צריך לסדר שהם לא נמצאים במישור העולם הזה בצורה הרגילה שלנו כפי שאנחנו מתנהגים עם החברה, אלא במישור הרוחני הם כבר צריכים לקבל יחס שונה ביני לבין החברה. זאת אומרת, החברה צריכה לעורר אותי לדברים שהם לא קיימים בי, לעל מנת להשפיע, להגיד שזו רוחניות, כדי שאני גם אחפש את זה. היא צריכה לעורר אותי בזה שרוחניות היא באמת מה שאני חייב, מה שאני צריך. אני צריך לפנות ולחפש את זה בספרים, אחרת בשביל מה הקשר בין הספרים לרוחניות, ואז אני פשוט רוצה את מה שכתוב בספר, זה ידע, ואני אחשוב שדרך זה אני יכול להיכנס. אני צריך בדיוק את הכיוון, שלא מהידיעה שבספר אני נכנס לרוחניות, אלא מהכוח שבספר אני נכנס לרוחניות. לאט לאט החברה צריכה להראות לי למה להתייחס בדיוק בזמן הלימוד.

ואז קורה, כמו שהוא כותב במאמר שלנו, שאני לומד אולי שעתיים ביום ולא שמונה שעות ביום ומגיע לתוצאה הרצויה. איזה כוח אתה רוצה מזה, יותר נכון לְמה שישפיע עליך, הנקודה הזאת היא הנקודה המכרעת והיא הבחירה.

תלמיד: את תכונות ההשפעה האלה אני צריך לבקש שיתגלו לי על ידי החברה, בין החברים.

תכונות לא יכולות להתגלות בין החברים ומהחברה, תכונות לא. החברה רק יכולה לסדר אותך עם פנייה פחות או יותר נכונה כלפי הדרישה בזמן הלימוד. ואז בזמן הלימוד, מהכוח של האור המקיף, אתה מקבל כבר יחס לאור. ואז האור בונה בך איזו מין הבנה להשפעה שאין בך מלכתחילה. את זה האור יכול לעשות, החברה לא מסוגלת. בחברה אין כוחות רוחניים, היא כמוך, כך כתוב "ואהבת לרעך כמוך", "לרעך". אתה צריך להתייחס אליהם שהם גדולים, אבל באמת אתה מתייחס אליהם כך כדי להשפיל את האגו, את הרצון שלך, כדי לקבל מהם התרשמות. אבל גם בהם אין יותר מהתרשמות של הרוחניות, ולא את הרוחניות עצמה.

יוצא שהתיקונים ודאי נעשים על ידי האור המקיף, על ידי כוח שמקבלים מהספר. אבל לגשת נכון לספר אתה יכול רק על ידי החברה. ואחר כך אתה רואה שגם החברה, גם הספר, וגם הבורא, הם בעצם אותו מושג שנמצא מחוצה לך, זה "ספר, סופר, סיפור", שמחולק כלפיך בצורה כזאת כי אתה עדיין לא נמצא בשלמות הגישה לבורא. הוא חילק לך את שלושת המקורות, ומפני שהוא מסתיר את עצמו, אז הוא מתגלה כלפיך בכאלה צורות, של אור מקיף, של ספר, של חברה, וגם של מורה.

תלמיד: מה זה למעשה לסדר את החברה, לסדר את התנאים? מהו הסידור הזה?

הסידור הזה של לסדר את הסביבה כלפיי, זה נקרא שאני על ידי החברים רוצה לגשת נכון ללימוד, להוציא את התועלת המרבית מהאור המקיף, כדי שישנה אותי בהתאם לבורא.

תלמיד: האם צריכה להיות הסכמה בין החברים?

אלה כבר פרטים. ודאי שיש הרבה פרטים בלסדר את הסביבה כך. זו מערכת שלמה איך אני מסדר את הסביבה.

הפעולה הזאת נקראת אהבה. למה היא לא נקראת שליטה, פקודה, פשרה, הסכמה, למה היא נקראת אהבה? היא כאילו הדבר הכי פחות ממשי שאני יכול לאחוז בו, לקבוע משהו. לבחור בחברה, ושאני אוהב אותה? כשאני ניגש לדברים גורליים, אני לא מרגיש שעל ידי אהבה אני על בטוח ובדיוק יכול לשנות ולכוון אותם כך שהם ישפיעו עלי. האהבה היא כביכול כוח רך, היא לא משהו לניהול נכון של הגורל שלי, של החיים שלי. זה מפני שאני לא יודע שאני לא צריך לנהל שום דבר חוץ מאשר את היחס שלי. ולנהל את היחס שלי בצורה מדויקת, זה בדיוק נקרא אהבה.

זה מאוד שונה מהאהבה שאנחנו מכירים בעולם הזה, בין הבריות, אהבה במישור האנושי, במישור הבהמי, בין בני אדם, בין הורים וילדים, זה משהו אחר לגמרי. לכן היא לא מורגשת, וזה לא נראה על המקובל שיושב שם באיזו פינה, שיש לו אהבה כלפי האנושות. הדבר הזה נסתר, כמו שהבורא נסתר כלפי האנושות.

התכונות האלה הן כבר תכונות רוחניות, ואפשר לראות אותן, לתפוס אותן, לפי השתוות הצורה איתן. כמו כל תופעה בטבע הגשמי או הרוחני, שתופסים אותה רק אם יש גם בתוך המקבל את אותה תכונה. לכן אם יש לו השתוות הצורה עם מה שנמצא בסביבה, אז הוא מרגיש את זה. ואם אין לו שום קשר עם התופעה, אם אין בו בפנים שום חלק ממנה, אז הוא לא יכול לתפוס אותה. לכן אנחנו לא תופסים את היחס, את הכוחות שנמצאים בדרגה יותר גבוהה מהעולם הזה, ולא מבינים מה זה אומר שהבורא אוהב את העולם באהבה חלוטה, וגם המקובל אוהב את העולם. איפה רואים את זה?

לצורך ההשפעה, בעל הסולם דווקא כותב שאדם צריך לעבוד אולי אפילו עשר, עשרים שעות ביום, ולפזר את הונו ורכושו לכל העולם, אבל זו דוגמה חיצונית. בעצם לא ראינו דברים כאלה אף פעם, אפילו אצל המקובלים שחיו בזמני בית המקדש. האם האר"י עשה כך? הרי היו כותבים עליו, וגם על יתר המקובלים. אלא זו דוגמה כאמצעי, אבל זה לא הביטוי של אהבה במישור הרוחני. מפני שיש שוני גדול בביטוי בין העולם הזה לרוחניות. בעולם הזה אם תתחיל להביע את האהבה בצורה כמו שאתה מבין אותה, בלתת כל הזמן, אתה בזה רק הורג את האדם, מקלקל אותו, ואולי אפילו גורם לו בושה. אנחנו לא יודעים מה המשפט הזה של האהבה.

תלמיד: התנאים הם במערכת עגולה, מהם המרכיבים הבסיסיים שלה שזה היסוד, ובגלל זה אי אפשר בכלל להמשיך הלאה, אי אפשר להתחיל. מה החוקים של הסידור הזה ואיך זה מתחיל להיבנות, מה היסוד של זה?

ממה להתחיל לבנות את החברה הנכונה סביבי, ממה אני צריך להתחיל? זה פחות או יותר לקבוע מהי המטרה בהתאם לאיפה שאני עכשיו ולאן אני רוצה להגיע, ובהתאם לזה אני צריך את הסביבה, את הכוחות שאני רוצה לקבל מהם, התמיכה, ההבנה. אני רוצה שהם ייקחו אותי לשם, שהחברה תשתנה בהתאם למה שאני צריך להשתנות.

מה זה נקרא להגיע מנקודה רוחנית אחת לנקודה רוחנית שנייה? זה לשנות את עצמי מהתכונות האלו לתכונות האלו. איך אני יכול לעשות את זה? על ידי האור המקיף, הכוחות מלמעלה, כוח הבורא. אבל איך אני מסדר את הפנייה הזאת לבורא שיעשה עלי את התיקון? איפה התפילה שלי, הבקשה שלי? את הבקשה הזאת בי אני יכול לבנות רק מהסביבה, והסביבה חייבת להשפיע עלי את הרשימו שנקרא מ"ן. כי רע לי במצב הזה מפני התכונות שלי הנוכחיות כלפי הרוחניות, ויהיה לי טוב אם במקום התכונות האלו אקבל תכונות רוחניות אחרות שאליהן אני רוצה להגיע.

אם אקבל התרשמות כזאת מהחברה, כלומר התרשמות על הכרת הרע במצב הנוכחי, ועל הכרת הבורא במצב הבא כשאני מגיע קרוב אליו, וקרוב אליו זה אומר יתר השפעה. אם אני מקבל רושם כזה מהסביבה ומתחיל לבקש, אז כבר הבקשה שלי פחות או יותר מסודרת נכון ואז אני מתחיל כבר לעבוד על העלאת המ"ן שלי.

יכול להיות שעכשיו, בפעם הראשונה, התביעה שלי היא עדיין לא נכונה, אני עדיין חושב לטובת עצמי, אבל אני כבר מתחיל לעבוד על זה כך שמתחילים להראות לי כמה הבקשה שלי עדיין אגואיסטית, ואני שוב משפר את זה על ידי החברה, עד שאני מגיע לבקשה כזאת, שאומנם היא בקשה שלא לשמה וגם לטובת עצמי, אבל יש שם כבר משהו גם לטובת הבורא.

על ידי היגיעה שכבר משכתי מספיק אור מקיף, יש בתוכי מין התערבות על מנת להשפיע, שזה ודאי לא בא ממני אלא מתוך האור המקיף שהשפיע עליי וזה אומר שכבר מהצורה הזאת של "לא לשמה" אני יכול להגיע ל"לשמה". ואם אני מגיע לבקשה כזאת אז אפילו שהיא לא לשמה אני כבר קופץ ללשמה, עובר מחסום ויוצא ממצרים.

ודאי שאנחנו רואים כאן שבכל הפעולות האלה פועל האור המקיף. אבל עלי לבקש בכל פעם ולפנות לאור המקיף, וכל פעם לבדוק את עצמי איפה אני כלפי הבקשה הנכונה, כלפי רכישת תכונה על מנת להשפיע ולא סתם ארצה את הרוחניות, כי זה רק החברה יכולה לעשות. אני עצמי בתת ההכרה תמיד אצדיק את עצמי ותמיד ארצה לקבל רק פירות טובים. שיהיו רוחניות, יהיו גשמיות, לא חשוב, אבל אני ארצה את זה להנאת עצמי.

אין לי שום אפשרות לבקר את עצמי ולסדר את התפילה ואת הבקשה בצורה נכונה. אני תמיד אסובב את זה כך שבסופו של דבר הרצון לקבל שלי ייהנה בלבד, ולא תהיה שם שום לחלוחית של הרצון להשפיע. ורק חברה, כוח זר שלא תלוי בי יכול בכל פעם להכניס בי את החלק שזר לי, על מנת להשפיע. כלומר, תביעה שיהיה לי כוח על מנת להשפיע, רק החברה יכולה.

תלמיד: מהי צורה נכונה של אהבת חברים.

אהבת חברים הדדית או שלי אליהם?

תלמיד: ממה זה שונה, כי אתה אומר שאין דוגמה בעולם הזה.

אין דוגמה בעולם הזה לאהבת החברים שלנו, ובזה שאני בוחר מלכתחילה את החברה, זה בגלל שאני רוצה להתקדם למשהו שנמצא מעבר לעולם הזה. ומה זה מעבר לעולם הזה? היינו, מעבר לתכונות שלי והרצונות שלי ובכלל למה שנראה לי. אני רוצה להתקדם ולהשתנות למשהו שאני לא רוצה להשתנות. ואני צריך כוחות לזה שלא נמצאים ברצון שלי. יש לי רק ידיעה על זה שאני חייב להגיע לזה. אני חייב להגיע להשפעה ולא יודע מה זה. אבל זה משהו ששנוא עליי ב 100%.

אז אני צריך לבחור את הסביבה שהיא יכולה לעזור לי לעשות את זה. למרות שהדבר נראה מפחיד, הוא נראה לא טבעי, ואני עושה אותו ומפחד שזה יקרה. אולי אני עדיין לא מודה שזה כך, אבל זה ככה.

וכשאני מתחיל קצת לראות את האמת שכנראה צריכים את זה, אבל עוד רגע, שלא יהיה עכשיו. זו מין הרגשה כזאת, שאפילו להתקרב לזה, אם באמת האדם מתחיל לתאר מה זה, זה לא מאוד קשה, זה בלתי אפשרי. ולכן אם הייתי צריך בעצמי לבצע את המערכה הזאת לא הייתי יכול והייתי דוחה אותה. הייתי אומר "כן כן" אבל "לא לא לא". כמו ילד שאומר, "כן אני מסכים איתך, אבל אל תעשה".

ולכן הבורא חילק את האדם הראשון להרבה חלקים נפרדים כביכול, שעל החלקים הנפרדים האלה אני יכול לבצע את זה כי זה לא שייך לי. זאת אומרת, נסתר ממני שהם שלי, ולכן עליהם כאילו אני יכול לבצע את "ואהבת לרעך כמוך". כלומר כאילו לחייב אותם שתהיה להם התכונה הזאת "ואהבת לרעך כמוך" ושהם יחייבו אותי לזה בחזרה, כך שאני אכבד את העיקרון הזה עד כדי כך שאחפש אותו בזמן הלימוד, ואז האור יסדר לי אותו.

אנחנו רואים שיש כאן ג' גורמים - רב, קבוצה, ספרים, הם צריכים להביא אותי לאור שמתקן אותי והם חייבים להיות סביבי, אחרת אני אף פעם לא ארצה לבקש מהאור כוח שיתקן אותי אלא רק על ידי זה שאני מתרשם מכל אלו, אז מתחילה להיות בי גם מין בקשה קטנה, "אולי גם קצת להשתנות".

והבקשה הזאת, אומר בעל הסולם בהקדמה לתע"ס, היא צריכה להיות אפילו מאוד קטנה, ולא חשוב שהיא נמצאת כבקשה אגואיסטית שלנו, כי זו כבר בקשה על רוחניות כביכול מתוך הגשמיות, מתוך האגו שלנו, ועליה כבר יש תשובה מלמעלה, וכבר לפי זה מוציאים את האדם מעל מנת לקבל.

צריכים לראות את המערכת ואז לראות שהגורמים האלו שמסודרים לרשותנו, הם גורמים שמחויבים, גורמים הכרחיים, שאני חייב בחכמה ובתבונה להשתמש בשלושתם, ואז אני מגיע לתביעה נכונה לאור מקיף.

תלמיד: אנחנו רואים, אפילו בעולם הזה, דוגמאות של אהבה. לא קשה לשכנע את עצמי לאהוב מישהו, כמו בדוגמה של הצוללת. במה שונה האהבה שצריכה להיות אצלנו?

בעולם שלנו אנחנו יכולים לקחת קבוצת אנשים ולעשות עליהם כאלו תרגילים פסיכולוגיים, כך שהם יהיו מסורים זה לזה עד המוות, עד שלא יוכלו להיפרד, טוב למות מאשר להיפרד. כך עובדים על קבוצות אנשים, כמו בקבוצה בצוללת, קבוצה שהולכת למבצעים, שבזמן הפעולה כשנמצאים יחד, כל אחד לא חושב על עצמו אלא רק על הקבוצה. הם לא מתארים לעצמם את החיים מחוץ לקבוצה, עד כדי כך, כמו בדוגמה של הצוללת, שחלק יכול היה להינצל וחלק לא, והחלק שהיה יכול להינצל יצא מהצוללת, ראה שהחלק האחר מהחברים שלהם לא יוצא, לכן העדיפו לחזור ולמות יחד, כי לא תיארו לעצמם שאפשר לחיות בצורה נפרדת.

זאת אומרת, במישור הגשמי אנחנו רואים שיש את כל השורשים הרוחניים בענפים הגשמיים, והם מתקיימים במאה אחוז ואין שום בעיה. זה כוח אנושי בלבד, כי בחיות ובהמות אין דבר כזה. בכוח האנושי אימא נותנת את החיים שלה עבור הילד, בבהמות אין דבר כזה. בבהמות אם יש אימא וילד ויש סכנה, נגיד בא טורף, האימא עוזבת את הקטן ובורחת. רק ברמה האנושית ישנה התוספת הזאת.

זה אומר שיש לנו את כל התוצאות, ענפים משורשים רוחניים, אבל אנחנו רוצים להגיע לשורשים. בשורשים זה נמצא בצורה שאתה לא יכול בצורה ישירה מהאגו שלך להגיע לשם, אתה צריך לבנות את עצמך בצורה כזאת מאפס. מה זה לבנות את עצמך מאפס? אתה חייב לסדר בקשה להיות כזה. לא דורשים ממך שיהיה לך כוח לבצע, גם לא את התוכנית איך לבצע. אבל הרצון להיכנס לכזה מצב, לרכוש אותו, שזה יהיה הטבע שלך, אתה חייב איכשהו, באיזושהי צורה ללקט אותו, למצוא אותו, וזאת הבעיה.

אם היו אומרים לך לבנות דוגמה בחברה שלך לפי דוגמת הצוללת, אז היית בונה. היית לוקח מומחים, פסיכולוגים, כמו שעושים שם, והיית בונה, יש לך את כל הנתונים, את כל האפשרויות. אבל לבצע את זה במישור הרוחני אין לך יכולת, רק בגלל מרכיב אחד, ששם, במישור הגשמי, אתה פועל מתוך הטבע שלך, זה לא מנוגד לטבע. אתה רואה שמבצעים את זה אנשים לא רוחניים. גם אימא כלפי ילד, וגם סתם אנשים שהיו זרים אחד לשני, אחרי תרגיל שעשו ביניהם, סידרו להם יחסים כאלה שהם לא מסוגלים לחשוב על חיים לא הדדיים, לא יחד.

להעלות מהענפים לשורשים את היחס הזה, אהבת חברים, זאת צריכה להיות הבקשה שלנו. לא הביצוע, אלא הבקשה. הביצוע הוא ודאי שלא עלינו, אבל הבקשה שמה שאנחנו משתדלים לעשות במישור הגשמי יעלה למישור הרוחני, יעלה לדרגה הזאת, כשהדרגה הזאת נקראת "הכוונה על מנת להשפיע" שאני רוצה להוסיף ליחסים שלנו, היא הופכת את כל העניין הזה ממש לבלתי מציאותי. כי אז באמת האהבה היא לא האהבה שבעולם הזה, והחברות היא לא החברות שבעולם הזה, אין לי שום פנייה לעצמי, ואז מיד אני מאבד את כל הגישה, את כל האחיזה בקשר.

תלמיד: למה שאני אבקש את האהבה הזאת?

אתה עכשיו הולך מהסוף להתחלה, "למה אני מבקש את האהבה?", אז אל תבקש.

תלמיד: ברור לי שאני צריך.

למה ברור לך שאתה צריך? אתה שואל "למה".

תלמיד: אמרת שזה התנאי היחידי.

אני אומר, אבל אתה צריך להגיד את זה.

תלמיד: איך להגיע לזה שאני אגיד את זה?

אז אל תגיד.

תלמיד: בינתיים זה מה שאנחנו עושים, לא אומרים.

אז בשביל מה אתה צריך להגיד? מה רע לך ככה?

תלמיד: לא מגיעים לשום דבר.

אז רע לך. רק את זה שרע לך אתה עדיין לא קושר עם השאלה הזאת, עם הכוח על מנת להשפיע שצריך לרכוש.

תלמיד: למה אני לא קושר?

אתה לא רואה שעל מנת להשפיע יכול להביא לך פתרון לכל הצרות. זה נקרא לפחות "לא לשמה".

תלמיד: מתי מגיעים לבקשה הזאת?

כשהחברה תראה לך שזה כך. החברה יכולה להגיד לך שבזה שיוצאים מאהבה עצמית מרוויחים משהו גדול, עדיין מרוויחים.

תלמיד: איך החברה יכולה להראות את זה?

החברה יכולה להראות לך את זה, מפני שאפילו שבה זה לא האמת, היא יכולה להשפיע עליך כאילו שזה אמת. כמו כל הדברים שיש לנו בחברה. בחברה שלנו יש כל כך הרבה סטיגמות, כל כך הרבה הסכמות, כל כך הרבה דברים שאנחנו מקבלים אותם כחוק, כדבר מובן מאליו. למה? ככה, כי מקובל שזה כך. לך תבדוק, ואתה תראה שאין בהם שום דבר ממשי.

תלמיד: מתי הכלל הזה מתחיל להיות מוסכם על כולם?

למה אנחנו צריכים לקבל את הכלל הזה?

תלמיד: למה לא מקבלים עדיין?

כי לא צריכים.

תלמיד: מתי המשחק הזה מתחיל להיות היינו הך? מתי באמת מרגישים בזה צורך?

צורך מרגישים כשרואים שבהחלט בלי המושג הזה לא מצליחים.

אני אסתובב סביב אותה נקודה, נקודת הנחיצות.

תלמיד: האם צריכה להיות נחיצות חברתית?

נחיצות אישית, שאני לא מגיע לכלום.

תלמיד: האם צריכה להיות נחיצות בין כמה חברים, נחיצות של כל אחד לדבר משלו? למה הנחיצות לא מתחברת, לא נהפכת למשהו משותף?

עדיין אף אחד לא מממש את הבחירה החופשית שלו. אם הוא היה מממש את הבחירה החופשית שלו, אז היה בהחלט תובע מעצמו ומהחברה להיכנס ליחסים כאלו, שהחברה תממש או תעשה את העבודה על הנקודה שבלב שלו.

תלמיד: למה לא מממשים בחירה חופשית?

כי אין נחיצות, לכן לא מממשים את התביעה הזאת. כתוב שאני צריך לסדר את החברה שהיא תשפיע עליי. יש לי רצון לרוחניות שהבורא נתן לי, והחברה צריכה לעזור לי להביא את הרצון הזה למצב הנכון, לכן אני צריך לסדר את החברה. אני צריך, לא הם צריכים. אחרי שאני משפיע עליהם, אחרי שאני רוצה לסדר אותם, דורש, מבקש, אחרי זה אני מקבל תגובה.

אתה יכול לומר, "אני משפיע עליהם, אבל הם לא עושים בחזרה עלי שום עבודה". או שתחפש חברה אחרת ששם ישמעו אותך, או שבאמת תשפיע עליהם כך שישמעו אותך, אחד משניים. אבל עליך בינתיים לעשות משהו, לא עליהם.

תלמיד: האם בשלב הראשון של המאמץ מוטל עליי לחפש את הדרכים הנכונות להשפיע עליהם, לא את הדרכים הנכונות שנראות לי?

אתם מתחילים מהסוף או לפחות מהאמצע אבל לא מההתחלה, "אני צריך לחפש חברה כדי להשפיע לה". האם אני באמת נמצא בזה שאני צריך את זה? אתה ראית בן אדם שיוצא לרחוב ומחפש איזה עני כדי לתת לו? אם כן, אז כנראה שהאדם הזה חולה או יש לו קרובים חולים, לכן הוא רוצה לתת צדקה כי מאמין שזה יעזור למי שחולה.

באים אליי ושואלים איפה יש כאן קופסה לשים צדקה. הוא שם את זה, ברוך ה', משהו טוב יקרה לו. רק בצורה כזאת אתה רואה אדם שמחפש לתת, להשפיע למישהו, זה נקרא אצלנו להשפיע. אבל אנחנו רוצים בצורה אחרת להתייחס למושג "להשפיע".

(סוף השיעור)