שיעור בוקר 05.06.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא - העבודה באמונה למעלה מהדעת. קטע מספר 28 מתוך "כתבי רב"ש", כרך ב', מאמר "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה".

"צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו. נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'."

(הרב"ש, מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)

כמה שאנחנו מתקדמים, הפער, אני תמיד אמרתי שזה בצורת קונוס מלמעלה למטה, הפער בין ימין לשמאל, בין כלים לאורות או עביות וזכוּת באותו הכלי, הם גדלים יותר ויותר זה לעומת זה, וזה תומך בזה. כך אנחנו צריכים להבין. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", דווקא בגלל שהרצון גדול יותר והאדם הצליח לתקן אותו, הוא גם נעשה גדול על גובה הרצון המתוקן. ולכן לא לפחד, שלא יפחיד אותנו אותו הרצון, אותן המחשבות המקולקלות, שהן יותר ממה שהיו אתמול. זה סימן שאני הגעתי לכלי חדש ואני יכול כבר לתקן אותו, וכך מתקדמים. ולכן תמיד צריכים לקבל את המצבים החדשים שהם יותר מתקדמים, מעלים בקודש ולא מורידים בקודש.

שאלה: מה זה הקו האמצעי בעשירייה?

הקו האמצעי בעשירייה זה תוצאה מהחיבור של כולם יחד.

שאלה: כתוב שקו שמאל הוא הגורם לקו ימין. אפשר להסביר את זה?

כמה שיותר עביות, לפי זה, גם אם אתה מתקן אותה, אתה עולה למדרגה יותר גבוהה.

שאלה: יוצא שקו שמאל זאת התפילה וקו ימין זאת ההודיה. מה עם הקו האמצעי במקרה הזה?

הקו האמצעי נעשה כתוצאה משני הקווים, ולא שאני מבצע בו מלכתחילה איזו פעולה. אני חייב להיות בימין ובשמאל, או יותר נכון בשמאל וימין, ואחר כך אני מגיע לקו האמצעי.

שאלה: מהו כוח הדחייה?

כוח הדחייה זה האגו שלנו בדרך כלל.

שאלה: איך אפשר להשתמש בחיסרון של החבר שבעשירייה, שדווקא היום נמצא בהתפעלות ובוער בחשיבות המטרה וגדלות הבורא, או ששמע עצה מהמורה בשיעור, איך להשתמש בחיסרון?

אם יש כזה אדם שמתלהב ונמשך למטרה, אז אני לוקח את החיסרון שלי ונדבק לאותו האדם. כאילו יש לו מנוע והוא מתקדם עם הסירה שלו למטרה, ואני עם העביות שלי לא יכול להתקדם ונניח טובע בנהר, אז אני קופץ לתוך הסירה שלו והוא לוקח אותי. "איש את רעהו יעזורו", אני עושה לו טובה, הוא עושה לי טובה ושנינו מגיעים למטרה. רק היום אני משתמש בחומר דלק שלו, ומחר יכול להיות שהוא ישתמש בחומר דלק שלי.

שאלה: אם כל הצינורות שלנו מתחברים לצינור אחד האם זהו הקו האמצעי?

כן.

שאלה: בסוף המאמר כתוב, "ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'." מה זה אומר להתפלל לשמאל?

זה כבר בתפילה, זה כבר לא בכלים. יש לנו שתי צורות לפנות לבורא, גם בשמאל וגם בימין. הוא אומר שבשמאל הוא צריך לתת תפילה, בקשה, ובימין הוא צריך לתת הודיה. צריכים להבדיל בין העבודה שלנו בשמאל וימין, לבין אחרי העבודה כבר, הפניה שלנו, הבקשה שלנו והתוצאה שלנו.

שאלה: כשמדובר כבר על קו שמאל וימין זו כבר עבודה עם המסך, אור ישר ואור חוזר?

כשמדובר על ימין ושמאל זו עבודה. אם זה כבר אחרי העבודה, זה מסך ואור חוזר, אבל אם לפני, זו עבודה על הכלים המקולקלים שמסדרים אותם.

תלמיד: כשיש קו ימין זה אומר שיש מסך ויש אור חוזר?

לאו דווקא יש מסך. בכל דבר יש לך שמאל וימין, ששמאל זה שאתה פונה מתוך הכלים שלך, וימין זה שאתה פונה מתוך גדלות הבורא שבעיניך, וכך אתה מתקדם. אז יש גם שמאל ימין בעבודה, שמאל ימין בכל התיקונים, שמאל ימין בקבלת התגמול ושמאל ימין אחרי שאתה כבר נדבק בבורא, גם בשמאל וימין. תמיד יש לך שמאל וימין. שום הבחנה לא נעלמת בכלל, אלא אנחנו רק מסדרים אותה לדבקות הסופית.

שאלה: שמעתי שאמרת שאנחנו צריכים לחבר את החסרונות שלנו לחברים שבוערים בגדלות הבורא כדי שנוכל להתקדם נכון, ושמעתי שאמרת הרבה פעמים שאסור לנו לאהוב חלק מהחברים יותר מהאחרים ואנחנו צריכים לאהוב את כולם בעשירייה בצורה שווה. איך אפשר להימנע מזה שאנחנו אוהבים חלק מהחברים יותר מהאחרים אם חלק מהם בוערים בחשיבות?

בינתיים זה לא חשוב. אנחנו עוד לא יכולים לעשות הבדלים, ולָמה, וכן. תאהב כל אחד ואחד כמה שאתה מסוגל, העיקר שתחשוב לכיוון האהבה. אהבה גדולה, קטנה, באיזה סגנון, לא חשוב, העיקר לכיוון האהבה. בינתיים זה חשוב. אחר כך אנחנו נתחיל לחבר את זה יחד.

שאלה: האם אני תמיד צריך להבין איפה אני נמצא, עכשיו אני בימין ומתנהג כך או שעכשיו אני בשמאל ומתנהג אחרת?

לאו דווקא, לא. כמה שאתה מסוגל, ובכלל אם אתה יודע, לא יודע, העיקר שאתה חושב למרכז הקבוצה ולבורא, וכל היתר כבר יצטרף לזה.

שאלה: אני רוצה להוציא את המקסימום מכל מצב שבו אני נמצא, קו ימין או קו שמאל, אבל מה זה אומר שאני פועל בקו שמאל ופועל בקו ימין?

יש בזה הרבה הבחנות. ההבחנה העיקרית היא שבקו שמאל אני פועל עם הרצון שלי ובקו ימין אני פועל עם גדלות הבורא בעיניי.

שאלה: אם אני רואה חבר שמעלה את גדלות הבורא ואני לא מתחבר אליו, למה אני בעצם גורם?

קודם כל אתה מפסיד, בכלי שלך אתה לא עושה תיקונים. איך אתה יכול לא להתחבר למישהו שנמצא אתך ומתקדם? אפילו שלא מתקדם, אתה צריך להתחבר אליו. "ואיש את רעהו יעזורו.".

תלמיד: יש לי דחייה ממנו.

זה טוב, זה האגו שלך שדוחה אותו. אתה הולך לפי האגו או לפי היכולת לתקן?

אין לי מה להמשיך. תחשוב.

שאלה: הדרך היחידה להחזיק את השמאל זה להישאר בעשירייה בשיעור, בהפצה?

כן.

שאלה: הגדילה של קו שמאל היא אחרי שאני עובד בצורה נכונה בעשירייה?

נגיד שכן. לעת עתה זה נכון.

שאלה: כשאנחנו מרגישים את קו שמאל ועולים מעליו, מתחברים, מתכללים עם החברים, מתחברים עם הבורא, מה זה אומר שאנחנו מודים? איך אפשר להודות?

אתה יכול להגיד, יש לך מלא, בתהילים ועוד מלא תפילות שכתבו לנו מקובלים גדולים שהיו לפני אלפיים, אלפיים חמש מאות שנה, אנשי הכנסת הגדולה. לפני אלפיים שנה הם חיו והיו בחבורה גדולה, מאה עשרים איש היו יושבים יחד והיו מדברים, לומדים, מתחברים, עסוקים בעבודה רוחנית, ואז הם כתבו לנו כל מיני תפילות.

תלמיד: איך אני יכול להשתמש בתפילות האלה להודיה?

לקחת אותן אפילו בתרגום לרוסית או לאיזו שפה ולראות מה הם כתבו. כתוב שם רק על עבודה רוחנית, שום דבר על העולם הזה בכלל, רק על עבודה רוחנית.

תלמיד: אז איך אני יכול להרים את עצמי לכזה מצב שאני באמת אוכל לעשות את הפעולה שמדברים עליה? לא בצורה פורמלית להגיד את המילים האלה, אלא לעשות את הפעולה באמת?

תתחיל לקרוא ומתוך זה יבוא לך גם הרצון לבצע את זה בפועל.

שאלה: איך לראות את החברים יותר כנקודה שבלב מאשר כפרטים אגואיסטיים?

הכול תלוי בך. תשתדל לראות כך, תשתדל להיות אחרת ותראה.

שאלה: בסופ"ש האחרון יעצת לנו באחד השיעורים לנסות להחליף כל יום גבאי חדש. אנחנו מימשנו את זה בעשירייה שלנו. כל גבאי הביא את הגוון ואת הייחוד שלו והרים את הרף, ואחרי כמעט שבוע של עבודה העשירייה שלנו נמצאת פחות או יותר בהודיה.

אני רוצה לעורר קנאה אצל כל החברים, כי הפעולה הזו להחליף גבאי כל יום כמו שאנחנו עושים מצוינת ומאוד מעוררת. איך לעבוד עם ההודיה נכון כדי שזה לא יתקבל בכלים דקבלה?

יש לכם חוץ מגבאי גם ש"ץ?

תלמיד: כן. הש"ץ עבד בצורה מדהימה, מעל למצופה.

אז גם הש"ץ צריך להיות יום יום בתחלופה. כמה פעמים אתם נפגשים ביום?

תלמיד: שלוש פעמים בזום.

אז הוא צריך לשלוח לכולכם לפני הפגישה שלכם משפט או שני משפטים, לא יותר, שכך אתם מתפללים, שכך כולכם פונים לבורא. שלוש פעמים ביום הש"ץ לאותו יום, לכן הוא נקרא "שליח ציבור", "ש"ץ", מכתיב לכם מה אנחנו עכשיו מתפללים. ועם זה אתם מגיעים לישיבת חברים עשר דקות או כמה שצריך באותה הפגישה.

שאלה: רבע שעה אנחנו עושים כהמלצתך. היית ממליץ על עשר דקות?

אני ממליץ כמה שזה יהיה מועיל. אם זה נמשך סתם, לא. אבל אם רבע שעה מועילה, אז כן.

תלמיד: אחד הגבאים יעץ לנו לעשות פעולה שמאוד הרימה את העשירייה, קראנו את מאמר "אין עוד מלבדו", ובמקום לעשות סדנה שכל חבר מדבר מעצמו, כל חבר קרא פסקה אחת וזה עורר בכולנו התפעלות. זה משהו שאתה ממליץ לעשות?

כל דבר שאנחנו חוזרים על המקורות זה מוערך, זה מבורך.

שאלה: כשאנחנו קוראים קטע ואתה מסביר, אני משתדל לצאת מעצמי ולהרגיש מה שכתוב שם, אבל זה מרחיק אותי מהעשירייה, מהרצון המשותף.

אתה חייב להיות קשור בעשירייה.

תלמיד: לגבי ש"ץ וגבאי. האם ש"ץ וגבאי יכולים לקבוע שיעור שיהיה עם עשירייה אחרת?

לא. איך זה? אני לא מבין אתכם. ש"ץ וגבאי אחראים על העשירייה שלנו, והם חייבים לתפקד בתוך אותם החוקים שאנחנו קבענו.

תלמיד: יש לנו דוגמה. הייתה לנו הכנה עם עשיריית הולנד, והש"ץ והגבאי שלנו ושלהם סיכמו שנעשה את השיעור יחד.

זה יכול להיות. השאלה עד כמה זה מנתק אתכם מהעשירייה שלכם. זה שאנחנו מתחברים עם מישהו זה טוב, אבל האם החיבור הזה עם מישהו מבחוץ, עם עשירייה חיצונה, האם החיבור איתם גורם לנזק בחיבור בינינו, כאן השאלה. צריכים לשמור על זה.

שאלה: האם אפשר לומר שש"ץ זה החלק הפנימי יותר של העשירייה והגבאי זה יותר חלק גשמי?

כן.

שאלה: מה היתרון שהש"ץ והגבאי מביאים לעשירייה?

מארגנים הכול, גם דרך גשמית וגם דרך רוחנית. תחליפו באמת יום יום ואז תראו עד כמה זה יותר מועיל.

שאלה: העשירייה שלנו נמצאת במשבר עכשיו, וכרגע אנחנו בירידה גם בהפצה וגם בפגישות שלנו. איך אנחנו יכולים לעשות כך שלא ניפול לתוך הגשמיות ושנמשיך ישר אל הדבקות בבורא וגדלות הרצון?

אם אתם יודעים שאתם נמצאים בירידה, זו כבר לא ירידה, אלא אתם צריכים עכשיו בפועל להפוך אותה לעלייה.

קריין: קטע מספר 29 מתוך רב"ש ג' מאמר "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות.".

(הרב"ש, רשומות. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

זה נקרא בסופו של דבר שאנחנו מגיעים למצב ש"מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש.". ובהחלט, זה דבר אפשרי. רק לעבוד על המצב הזה, שאם אנחנו מקבלים הכול מהבורא, מ"אין עוד מלבדו" והוא "טוב ומיטיב", אז אין מצב רע בכלל במציאות, אין מצב רע, אלא הכול תלוי עד כמה אני עדיין תלוי באגו שלי. ואם אני מתעלה מעל לאגו שלי אז אין רע, הכול טוב, כי הבורא הוא המקור לכל המצבים.

שאלה: הוא כותב, "להסכים עם כל מצב". מה לגבי מצבים כמו נזק לעשירייה או איחור לשיעור או ניתוק של הרבה שעות מהכוונה, גם עם זה צריך להסכים?

לא שלהסכים זה נקרא שאני לא עושה כלום, אלא אני מקבל אותם, ומקבל אותם כמה שיותר בהבנה, ואפילו כמה שיותר באהבה, כדי לשייך את עצמי למצבים האלו. כי הבורא נותן לי את זה כדי שאני אדבק בהם ועל ידם אליו.

זה ברור שאם יש לך מחנך טוב שרוצה לטובתך ועושה לך איזו הכבדה ומצבים קשים, אז אתה בכל זאת מודה לו, כי הוא מתייחס אליך ורוצה שאתה תתקדם.

שאלה: איך אנחנו מתמודדים עם ההרגשה שכל פעולה שאנחנו עושים, יוצאת מהרצון לקבל, וכל הזמן יש פחד שאני מקלקל לעשירייה את העבודה בלמשוך את האור לתיקון?

זה לא חשוב. אם אתה יודע את זה ובכל זאת משתדל להיות עם העשירייה, ואתה רוצה להיתקן, אז אלה כבר תיקונים גם לעשירייה וגם לך.

תלמיד: אני רוצה לתקן, אבל כל הזמן יש לי פחד שאני פוגע באחדות של העשירייה, ברצון המשותף של העשירייה, בזה שאני מכניס את הרצון, האגו הפרטי שלי כל הזמן.

לא יודע איך להגיד לך. אין קלקולים, הכול רק כדי שאנחנו נתחבר לבורא. אבל באמת, אין קלקולים, ובכלל לא הייתה שבירה, והעולם הוא לא שבור. כל הדברים האלה שאנחנו רואים, הם מתרחשים באגו שלנו כדי שאנחנו נכוון אותו לבורא.

שאלה: זאת אומרת, כל דבר שאני מרגיש, זה ברור לי שזה מגיע מהבורא, וגם כשמגיעה לי הרגשה כזאת שהרצון לקבל שלי גובר ומנסה להשפיע על החברים בכוונה לקבל. האם זה נכון?

הכול נכון, אבל הכול נקרא "עולם המדומה".

שאלה: כשלמדנו קודם, אחד החברים שאל אותך משהו על לשמה. אמרת לו, "בוא לא נתעסק בלשמה, שם יש דמיונות". ופה אמרנו אחר כך, שבאמונה מעל הדעת אני צריך לראות שהעולם מושלם, החברים שלי מושלמים, כולם בסדר, אבל אני בכל זאת לא רואה את זה ככה בעיניים שלי כמו שאנחנו אומרים, "עיניים להם ולא יראו". האם פה אמונה מעל הדעת זה לא דמיון?

הכול דמיון. צריכים ללכת קדימה ואז לראות את האמת. ובינתיים, "עיניים להם ולא יראו".

שאלה: מה זה נקרא "שלילה ויום שווים" בעיניים שלי?

שאתה לא משייך חשיבות ליום יותר מהלילה. שאתה עובד בקו האמצעי בין שניהם, כי העיקר בשבילך זה לכוון את שניהם לבורא. אלה דברים יחסית מובנים, פשוטים.

תלמיד: מה הקשר בין לילה לבין ירידה וחושך?

ירידה וחושך ולילה, אלה האבחנות שבתוך הרצון לקבל. עכשיו, תלוי איך אדם מתייחס לזה. יש מצב, ויחס שלי למצב. לכן יכול להיות שזה לילה, אבל אני עושה הכנה ליום, ואני מתקן את הכלים שלי. וזיווג דאבא ואמא נעשה בחצות הלילה, ואני נמצא במשמרות בלילה, כמו ששומרים לבוקר, וכמו דוד המלך, אני קם בחצות הלילה עם הכינור שלי, וכבר מתחיל לקראת היום לשבח לבורא.

הכול תלוי איך העבודה. דווקא עושים עבודה בלילות, הצדיקים עושים עבודה בלילות. למה אנחנו קמים בשלוש בלילה, רק בגלל שאין לנו זמן ביום? לא, אלא זה סימן שאנחנו עושים את העבודה הרוחנית שלנו מתי שהבורא מתעורר. שהוא עשה לנו את הערב ואת הלילה, ומתחיל להתעורר בעבודה שלו כלפי הנבראים בחסדים גדולים ביום, ואז עוזר לנו לגלות את היום.

ההבדל הוא שאין לילה ואין יום. לילה זה גם אור, לכן זה נקרא "אורתא". לילה זה אורתא שיש בה אור, רק בצורה הפוכה. אז אנחנו צריכים להתייחס לכל הרצונות האלה, שהם לא מגלים את האור אלא מגלים את החושך. כי הם אוגרים, הם עכשיו מחזיקים את הכלים, כדי שאנחנו נגלה אותם אחר כך. לכן בלילה יש תיקונים, יש שומרים, שוטרים שהם כולם ככה שומרים לבוקר.

שאלה: אמרת שאת כל המצבים נותן לנו הבורא ויחד עם זאת המצבים של יום ולילה הופכים להיות שווים, האם גם זה מגיע מהבורא שזאת העבודה הפרטית שלי?

הכול בא מהבורא רק בהתאם ליגיעה שלי. שביגיעה שלי אני נותן לבורא הזדמנות לגלות לי, להשפיע לי מצבים חדשים. יש כאן בעיה, מה תלוי בי ומה תלוי בבורא. אז אני מכין את עצמי כדי לגלות מי הבורא, או כדי לתת לבורא הזדמנות לגלות לי מצבים חדשים. לא שאני עושה את המצבים האלה בעצמי, אלא אני כביכול מכין את עצמי שאני אהיה מוכן לקבל מצבים חדשים מהבורא.

קריין: אנחנו עכשיו בקטע מספר 30, מתוך מאמר "מהו האיסור לברך על שולחן ריק בעבודה".

"האדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל. ובודאי בזמן שהוא מסדר שבחים, הוא אומר שהבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חסרון, כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא שסתם הוא אומר בפה, וליבו בל עמו, היינו בהלב הוא חושב אחרת ממה שאומר בפה. לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה', ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא עצמו בעירום וחוסר כל.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו ועל העולם, הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחסרון, כל אחד לפי דרגה דיליה, על זה הוא צריך לומר, "עינים להם ולא יראו", היינו למעלה מהדעת. ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם ולא חסר לו שום דבר, וממילא הוא יכול לסדר שבחו של מקום למעלה מהדעת."

(הרב"ש, מאמר 16 "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה" 1989)

נראה לנו שזה משהו לא אמיתי, אבל זה נראה לנו כך כי אנחנו נמצאים עדיין בכלים שלנו, ברצונות שלנו. אם אנחנו עוברים לרצונות של הבורא, ורואים את העולם מצידו, מההשגחה הנצחית, אז הכול מסתדר, ואנחנו רואים כמה שקודם היינו שקועים רק באגו שלנו, והיינו כל הזמן חושבים רק לפי מה שהוא מכתיב לנו.

ולכן אי אפשר לדון את האדם שנמצא במצב הזה של העולם הזה שהוא לא מבין את "הלמעלה מהדעת". כמו שאי אפשר לדון את האדם שנמצא בלמעלה מהדעת, איך שהוא רואה את זה, ומבין עד כמה שלא מבינים אותו אלה שנמצאים בעולם הזה.

שאלה: יוצא מהקטע כאילו האדם צריך להגיע לאיזו תפילה לפני שיש לו בכלל הודיה.

ודאי. למה לא?

תלמיד: איך הוא יכול להתפלל, אם הוא לא מודה? הוא כאילו מרשיע את הבורא.

אבל הוא מרגיש שהוא תלוי, זה כבר מספיק לו לתפילה. תפילה, תלוי איזו תפילה. זו לא תפילת הודיה, כי אין על מה, אתה צודק, אבל זו בקשה.

שאלה: אבל הוא מתחיל עם זה "שהאדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואחר כך יתפלל".

זה לפני זה, כדי שיהיה לך למי להתפלל, שאתה יודע שיש מישהו שאתה מתפלל אליו, שיש לו רצון טוב לענות על הבקשה שלך וכן הלאה. זה כהכנה לתפילה, תפילה לפני תפילה.

1. (סוף השיעור)