שיעור בוקר 23.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 22.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/WdFZfvGj?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 608,

"מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עוונותיו"

קראנו מאמר "חשיבות החתן" מ"שלבי הסולם" כרך א', דף שי"ט. קשה מאוד להבין בשביל מה אנחנו צריכים לעבוד. למה הבורא ברא את העולם בצורה כזאת, שיש יגיעה. אם הוא כול יכול, אז למה לא ברא את המצב הסופי. ואם המצב הסופי הוא כן נמצא ואנחנו נמצאים בו, אז למה לא ברא כך שאנחנו נרגיש אותו, אלא אנחנו צריכים לפתוח עיניים, לפתוח את החוש שנקרא מסך ואור חוזר, ואז רק אנחנו נרגיש איפה אנחנו נמצאים.

אז אומרים לנו שזה בגלל הבושה. בשביל מה עשה את הבושה? אומרים שבושה זה תיקון. אם אנחנו לא נתקן את עצמנו, לא נרגיש את ההטבה הגדולה, צריכים גדלות וחשיבות החתן, הנותן, כדי שיהיה על מנת להשפיע, מפני שבעל מנת להשפיע הכלי נצחי, לא נעלם אלא ההיפך, כל הזמן הולך ומוסיף.

הרבה הרבה תירוצים, אבל סך הכול באמת אפשר להסתובב בזה די הרבה זמן. כל עוד אדם לא מגיע לזה שהוא נכנס לטבע שני, הוא לא יוכל להבין ולהסכים עם כל מה שהוא עובר, מפני שכל ההגדרות הן הגדרות הפוכות, איפה שהוא נמצא עכשיו ואיפה שיהיה אחר כך.

עניין של עליות וירידות זה לא מכך שרע לי או טוב לי, אלא מזה שאם יש לאדם מחשבות על הבורא, לא חשוב באיזה מצב, מהמצב הגרוע ביותר ברוחניות, זה נקרא טוב. וירידה נקראת אם נעלם מהאדם כל קשר עם הבורא. הקשר מהמצב הגרוע ביותר עדיף מהניתוק מהמצב הטוב ביותר.

אז מכאן אנחנו כבר צריכים לעשות מאמץ מאוד גדול כדי לתת את ההגדרה הנכונה, מהי עלייה ומהי ירידה. וכל פעם שהבורא מזכיר לנו על עצמו, לא חשוב באיזו דרך, אנחנו צריכים להודות. אומנם יכול להיות שזה על ידי מכות, כאלה דברים שה' ישמור. וההיפך, כל פעם שנעלם הקשר עם הבורא, התענוגים או ההיפך, הבעיות מסתירות אותנו ממנו, ואנחנו מבולבלים ובכלל שוכחים, מי עושה לנו את זה, זה נקרא ירידה. כלומר, עליות וירידות הן לא לפי החוש, מר או מתוק, אלא לפי אמת ושקר.

לכן קשה לו להתרגל להבחנות האלה וכך למדוד את המצבים, ואז אם הוא רואה את המצב שלו בצורה כזאת, הוא מתחיל לראות אם אני קם בבוקר והולך ללמוד בכיף, טוב לי, יש לי סקרנות, אני הולך לקבל משהו, לשמוע משהו, ולא מתעוררים בו דווקא ספקות ובעיות שמכניסים אותו לערבוביה עם היחסים עם הבורא, אז יכול להיות שהמצב הזה לא כל כך טוב. מפני שהבורא לא רוצה שהוא במיוחד יחדש יחסים עימו, שיתחיל כך על ידי הבירורים להתקרב, לדרוש אותו, זאת אומרת, אדם מתחיל לראות את המצב שלו רק לפי המועיל או לא, לגמרי בניתוק מההרגשה.

ואז, אם הוא כבר באמת מוכן לזה, יש לו שוב בלבולים, לפנות לבורא או לעשות משהו בעצמו. אם אני אפנה בזמן שאני מסוגל לעשות, זאת תהיה פנייה מלאכותית. מה זאת אומרת? אני צועק כמו שהרב'ה נותן דוגמה, ילד בוכה ברחוב, אז לא כל כך שמים לב אליו, כי ילד, מקטנות הוא בוכה, אבל אדם גדול שבוכה, זו בעיה.

או אדם שעומד תחת משא וממש עוד רגע המשא הזה יכול ליפול ממנו, והוא ממש יפסיד, והוא צועק, דורש, אז מיד מישהו עוזר לו. מה שאין כן, אם סתם הוא צועק "הצילו", ורואים שזה לא אמיתי, אף אחד לא שם לב.

זאת אומרת, האדם שמרגיש קצת קושי בעבודה, אומר שזה בא מהסיטרא אחרא והיא מתחילה לשחק עם האדם שכדאי לו, או לא כדאי לו לפנות לבורא. האמת, כדאי לפנות בכל מצב, אבל מכל מצב לפנות, אם זאת לא תהיה פנייה אמיתית, במקום לעשות מה שאני צריך לעשות, אני צועק שהוא יעשה, או במקום שבאמת יש לי דחף לעזרתו, אין לי דחף לעזרת נגיד, ואני כן צועק "כן, תעזור לי", זו פנייה לא מעומקא דליבא.

מה עושים? הוא אומר, אין מצב טוב יותר בחיי האדם, מרגע שמרגיש כמיואש מכוחותיו עצמו, וששום דבר לא יכול להועיל לו, כי אז הוא ממש ראוי לתפילתו, לה', וכזאת תפילה, זאת אומרת שמקבל על זה תשובה. איפה הייאוש מהכוחות?

או שצריכים 20-30 שנה לנסות כל מיני דברים, ואף פעם, מי יודע האם זה נגמר או לא. או שזה עניין לא כמותי לפי שעות ושנים, אלא זה עניין איכותי, איך אדם מתייחס למעמד שלו, ואז יכול להיות שיכול לתת תפילה נכונה, לא איזו חנופה אלא פנייה אמיתית, שבאמת בטוח שהבורא יכול לעזור לו והוא בעצמו לא, כבר אחרי איזה מין מאמץ קטן, ודי לו ומספיק לו. איך לסדר את המצב הזה? יש תשובה? אני לא יודע. שמעתם תשובה מכאן?

תלמיד: עוד לא הגענו לסוף.

עוד לא הגענו לסוף. בסוף המאמר יש תשובה ואז אנחנו נתאמץ ואז נעשה ונלמד. הוא נותן תשובה פשוטה, שאדם צריך באמת לראות את המצבים האלו בשלב אחד יותר עמוק. שהבורא נותן לי את המצב, ובזה הוא יגלה שהוא חייב לפנות לבורא מיד.

אם הוא רואה את זה בצורה שטחית, ש"יש לי מצב, אני צריך להתמודד, ואם אני לא אתמודד אני כן פונה, כך כתוב, וכך באמת אני אולי ארגיש גם בייאוש ובאפיסת כוחות. כתוב "תורה מתשת כוחו של אדם". בסדר, עוד לא מספיק לי תורה, עוד לא עבדתי מספיק". אם הוא נכנס יותר פנימה, ואומר לעצמו שאת כל המצבים הקשים הבורא נותן לו כדי שיפנה אליו, אז כבר כאן באותו מקום שבו הוא מרגיש את הקושי הקטן ביותר, שכאילו עכשיו אני אעשה, הוא מיד במקום אומר, "אני אעשה", והוא כן עושה אבל עושה פנייה לבורא. זה מאוד חשוב.

בצורה כזאת הוא חוסך המון, כי חוץ מפנייה לבורא, כל המאמצים שהוא יעשה בעצמו, ככל שיהיו גדולים ובאמת כביכול במסירות נפש, זה הכול ריק. לא מתחשבים בהם. אדם לא צריך לעשות שום דבר מהדברים האלו בכלל, אלא רק לגלות שכל מצב שאני נמצא בו, בא מהבורא, כדי שאני אפנה אליו. זהו.

אם יש איזה הפסק בין שאני מרגיש את המצב שלי, לבין שאני פונה ממנו לבורא, זה כבר סטרא אחרא, זה כבר משהו מבולבל, מהחכמות שלי, מכל מיני חשבונות שלי, שאני הולך ומשתדל איכשהו לעשות בעצמי.

מה שאין כן, לאדם הנקודה הזאת היא מאוד חשובה. אם לא מספיק ליבנתי אותה, אז תגידו לי ואני אחזור אליה שוב. בנקודה הזאת גם קשה מאוד להיאחז, אם לא יהיה לחץ חברתי, אם כל הקבוצה וכל הסביבה לא יעבדו כמו שעכשיו אמרתי.

תלמיד: אדם צריך לפנות לבורא בכל מצב שהוא, בכל קושי, אפילו אחר כך שהוא נתקל מאוד, אבל המצבים הם שונים, גם הפניות צריכות להיות שונות, או שפשוט להגיד "זה הכול מהבורא"?

המצבים שהבורא שולח לאדם הם לא מצבים שונים. הם מאוד מאוד פשוטים. בסך הכול, את כל המצבים האלה עושה אור פשוט שממלא את כל המציאות. וזה שהמצבים האלה נראים לך שונים, זה מפני שהאור בורא את הכלי, שכולל הרבה מאוד הבחנות. ואז נראה לך בלחץ פשוט, מאור פשוט, לקראת מטרה פשוטה, כל מיני מצבים שהם טובים, רעים, בכל מיני אופנים, כאילו סותרים זה את זה, הפוכים זה מזה, אבל זה לא נכון. זה הכול בא ממחשבה אחת - להיטיב לנבראיו, מכוונה אחת, לדחוף אותך למקור. וזה שאתה מפרש את זה בכל מיני צורות, וממש לא יכול לקשור בין הלחצים האלה במקרים האלה, זה אתה שעדיין לא הגעת לאיזה קליק, שאתה תראה שיש בזה רק דבר אחד.

אז אין לאדם כל כך איך לפרש את הדברים. ההיפך, אם אתה תתחיל להיכנס בהם, ולפרט אותם, ואיך שהם באים, ומה הם עושים, בזה אתה דווקא יותר מתרחק מהפעולה הנכונה. הפעולה הנכונה היא לראות בזה את הבורא שמזכיר לך שכאן, מהמקום הזה, מה שנקרא, "אבוא אליך וברכתיך". תעשה אליו מיד, אפילו, אל תיכנס לתוך המצב הזה יותר ממה שאתה מגלה שהוא בא מהבורא. יש לך את הגילוי הזה? גמרנו.

אל תתחיל להיכנס בו יותר, כי אז אתה יותר נכנס לחומר. המגע עימו, אם יש, שלילי, חיובי, לא חשוב איזה, כבר מספיק כדי לשייך את המצב הזה אליו וזהו, גמרת אותו. אדם חושב הוא "שם". אם תתחיל להתבשל בזה יותר, כבר אתה תמצוץ מהאצבע כל מיני דברים שממש אין בהם תועלת.

המצב הבא שיבוא, הוא בין כה וכה יהיה יותר עמוק. ואז גם ממנו, ברגע שאתה עושה קליק ומשייך אותו לבורא ומבקש ממנו איחוד גם מהמצב הזה, הוא כבר נמצא במדרגה יותר עמוקה. זאת אומרת, להתעמק במצבים אתה יכול רק לפי איך שהוא מאיר לך ונותן לך את המצב החדש.

אבל לא שאתה בעצמך עכשיו אומר, "אני עכשיו יורד בפנים יותר עמוק לקו שמאל ושם אני..". אתה פשוט הולך להתנתק מהמגע הנכון עם הבורא. זו כבר קליפה שאומרת, "לא. אתה צריך לאכול את עצמך. אתה צריך ממש להיכנס לחומר, לראות עד כמה שאתה רע".

מה פתאום? את הרע הזה אני צריך רק כדי לפנות אליו. יש לי אפשרות עכשיו לעשות את זה מיד? גמרנו. אני לא צריך להתחיל שם לעשות מהרע הזה בועה כזאת שכאילו רק הרע הזה יכול לקבור אותי תחתיו.

תלמיד: מה זה לעשות בירור נכון?

לעשות בירור נכון זה לראות שאת המצב הזה נתן לי הבורא והכוח העליון הזה רוצה שאני אפנה אליו, שאני אשייך את זה אליו. לפחות כך, אשייך את זה אליו. ואם אתה יכול להמשיך עוד, כדי שאני אהיה באיחוד אתו, כדי שאבין את הסיבות לזה, למה הוא עושה לי את זה? בשביל מה הוא עושה לי את זה? דרך הדבקות.

תלמיד: אם הגעת למצב טוב איכשהו, אז גם כדאי לעשות משהו במצב הזה, או שזה מספיק?

אנחנו כרגע לא מדברים על המצב אם הוא טוב או רע. אנחנו מדברים על מצב שאדם מגלה בו, סיבה. האמת שאין דבר יותר טבעי לאדם מלהגיע לסיבה לכל מצב ומצב. יש הרבה בדיחות על זה שילדים שואלים את אימא או אבא, מאיפה הגעתי? מאיפה אני? חושבים שהם שואלים איך עשיתם אותי? או איך עושים ילדים? לא. ודאי שאין בראש של ילד דבר כזה. זו באמת שאלה מאוד עמוקה וטבעית באדם, מאיפה אני? זו בעצם שאלה על השורש, על הבורא.

למה האנושות תמיד רוצה לדעת מה היה לפני מיליון שנה? לפני כמה מיליוני שנים? מה ידעו המצרים הקדומים, היוונים? אנחנו מחפשים מקור, אנחנו חושבים שממנו נדע למה אנחנו קיימים. מאיפה התחיל כל העניין, ששם יש כנראה גם תשובה בשביל מה ומה בסוף יהיה? גם ילדים. ממש, מי חוץ מילד שואל למה? וזו שאלה הכי טבעית, חיפוש השורש. לכן המדע, החכמה הזאת היא החכמה הכי קרובה לטבע הפנימי ממש, לחומר שלנו.

ואם אדם מוצא את נקודת הבורא שכל רגע מסדר לו את המצב, ומשייך את זה לבורא מיד, קושר אותו מהסיבה וגם מהסוף, בשביל מה זה, אז גמרנו. הוא כבר ניצל את המצב הזה. הוא כבר גמר אותו, תיקן אותו.

תלמיד: מהו המצב שאתה מדבר עליו? זה שאני אוכל עכשיו מרק ובעוד כמה דקות אוכל בשר, אלה שני המצבים או שהמצבים זה שינויים ביחסים שלי עם הבורא?

אני לא מדבר על מצב שהגוף שלי עכשיו יושב ואחר כך שוכב. אני מדבר על מצב שאני מרגיש בו את עצמי טוב או רע.

תלמיד: ממה?

לא חשוב ממה, זה בכלל לא חשוב. מה אכפת לי ממה. אכפת לי לא ממה אני מרגיש טוב או רע, אכפת לי מה הסיבה שאני מרגיש טוב או רע. מהי הסיבה, מי סידר לי את ההרגשה הזו. זה נקרא סיבה. סיבה זה נקרא סיבה מטרתית.

תלמיד: אמרת שגם את התהליך הזה צריך לעשות בקבוצה. איך עושים את זה בצוותא, לשייך כל מצב ומצב לבורא?

לא, את הקבוצה אנחנו צריכים מכמה סיבות. זו בעצם סיבה אחת. אבל מפני שאנחנו עדיין לא נמצאים בגילוי, אז עניין הקבוצה מתפרס לכמה יחסים כלפיי. בינתיים, בהתחלה, אני מרגיש את הקבוצה מפני שהם מזכירים לי את עבודת ה'. אני מסתכל עליהם, אני חוזר לקו, להילוך הנכון וכן הלאה. בלעדיהם אני הולך קצת לאיבוד. אני מאבד את הצפון, מה שנקרא. זה בהתחלה.

אחר כך אדם מתחיל לראות את הקבוצה כדבר שהוא חלק מהנשמה שלו. מפני שבאמת, אנחנו נמצאים בצורה כזו, שבכל אחד ואחד מבני העולם, יש חלק מהנשמה שלי ואני חייב להיות בסופו של דבר מחובר עימו.

איך? אני לא יודע, אבל באיזו צורה כן. מסבירים לנו שזה בא לפי הפירמידה, שאני צריך להיות מחובר איתם, אבל יש כאלה שאיתם אני צריך להיות מחובר בבחינת דומם. יש כאלה בבחינת צומח, חי, מדבר. עם כל אחד כנראה במידה שונה. אבל בסופו של דבר, צריכים להיות כמה כאלה לידי שאני והם נעבוד ככלי אחד, כמו איברים של גוף אחד. שיתנו ידיים, או רגליים, או ראש, או בטן, כך צריכים לעבוד. אנחנו רואים שבאמת כך אנחנו, אנחנו גם רואים שגופים שמועילים, כך מחוברים. ואדם לבד לא מסוגל לזה, זאת אומרת הוא מסוגל איכשהו במשך אלפי שנים שוב להגיע למצב שלא מסוגל. מי שבורח מזה, אין לו שום תקווה.

תלמיד: אני לא הבנתי מה זה שני מצבים. אם מישהו נתן לי סטירה ואני מרגיש מזה רע, ומישהו סיפר לי בדיחה ואני שמח מזה, אז אלה שני מצבים?

אני לא מבין.

תלמיד: מה זה שני מצבים, שמכל מצב ומצב אני צריך להתייחס לבורא?

המצב הפנימי שלי, איך שאני מרגיש את מציאותי בעולם, אותו מצב אני צריך לייחס לשורש שממנו המצב הזה יורד ומשתלשל, מתלבש בכל מיני לבושים. לא אכפת לי הלבושים, דרך הלבושים אני צריך למצוא קשר עם מי שסידר לי את המצב הזה, מאיפה המצב הזה התחיל.

את כל ההשתלשלות ממנו אליי, דרך כל מיני עולמות ודרך כל מיני גופים בעולם הזה, ונסיבות, את כל הדברים האלה, אני גם אשייך אליו. ולא שאתלה את זה במיני כוחות שאינם שלו.

אני לא יודע, אתה נמצא במצב מסוים אז אתה כך שואל היום.

תלמיד: אם אדם רואה שהוא כן יכול לעשות משהו, האם זה סימן שהוא לא עשה בירור לעומק?

אדם שחושב שעכשיו הוא יכול לעשות משהו, סימן שהוא לא עשה בירור לעומק, זאת אומרת הוא לא התעמק קצת יותר למטה.

לדוגמה עכשיו במדינה שלנו, זה דבר שכולם רואים על פני השטח. אנחנו נמצאים במצב סכנה, אנחנו בייאוש טוטלי, לאף אחד אין פתרון, כולם לא יודעים מה לעשות, אולי לעזוב את המקום הזה בכלל ושוב ללכת לגלות, אבל לא יודעים לאן. נמצאים בכל מיני מחשבות, ומה הולך בראש של כל אחד אני מרגיש, כל אחד בערך מרגיש.

אם תתעמק קצת יותר לעומק, אז תראה תמונה אחרת לגמרי. מה בעצם אנחנו צריכים להבין? אנחנו צריכים להבין שבאמת במצב שבו אנחנו היום, אנחנו לא שייכים לקרקע הזאת, המקום שלנו בגלות. הביאו אותנו לכאן כדי שנתעלה בצורה רוחנית, שנהיה כמו ארץ ישראל. אם אנחנו לא מסוגלים, אז המקום שלנו לא כאן, הארץ פולטת אותנו.

מי מסדר לנו את זה? בשביל מה? מה הוא עושה לנו? אולי נחפש מקום אחר, אוגנדה, מדגסקר. אז הוא אומר שלא, זה המקום שלך אבל רק במצב שאתה תהיה ישראל. אם לא תהיה ישראל, אז המקום שלך יותר גרוע מכל הגויים. גלגלתא עיניים חייבים לעשות את התפקיד שלהם כלפי כל האח"פים. אם הם לא עושים את התפקיד כמו כל האח"פים, אז האח"פים שולטים עליהם.

אם יורדים קצת יותר למטה מהמצב הזה לסיבות, רואים מה העניין ומה אפשר לעשות. אז כבר רואים שאין לאן לברוח, יש רק פתרון אחד, התעלות רוחנית. את זה פשוט רואים. זה ההבדל בין תפיסה שטחית לבין תפיסה סיבתית. וכך זה יימשך ויימשך כל עוד לא נרד לדרגה כזו שנראה את הסיבה הנכונה. ואתה רואה עד כמה ההיסטוריה גם היא לא מלמדת אותנו שום דבר. אדם לא לומד מהמצבים הקודמים אם הוא לא שייך אותם לבורא.

לפני שישים שנה הייתה שואה. העם הכי מודרני, חזק וחכם, הגרמנים, הם היו אז הכי גדולים, מפותחים ומתקדמים, תראה למה הם הגיעו. למה? כי הם התפתחו יותר מכולם, לכן הם ראו שהיהודים הם באמת הסיבה לכל הסבל שבעולם, הם הרגישו את זה בתת ההכרה, כי החוק הכללי במציאות כך עושה, מראה להם. עכשיו כל העולם עולה לדרגה כמו הגרמנים דאז, וכך מרגישים כולם. אפילו נשיא צרפת, אנגליה, כולם כבר מדברים כך בחופשיות.

כמו שבעל הסולם כותב, כל אומות העולם מרגישים שישראל זה דבר זר במציאות שאין לו מקום קיום. זה נכון מאוד, כי גלגלתא עיניים נמצאים באח"פים כדי לתקן אותם. אם לא לצורך התיקון, אז אין שום צורך באומה הזו. צריכים לרדת לדרגה יותר תחתונה, לסיבה, ואז תראה פתרונות, תראה הכול. אבל אם אתה נמצא בדרגת המציאות סתם כך, אז אתה לא רואה שום פתרון, כי אתה לא יודע מאיפה זה נובע. נתתי בכוונה דוגמה בצורה כזו גלובלית, כדי לאפשר לכם חופש לראות כל אחד את מצבו.

זה מה שאנחנו צריכים בכל מצב, לרדת עוד טיפה פנימה, אבל רק טיפה אחת, איפה שאתה מוצא שם בורא שמסדר לך את המצב. ברגע שמצאת את הבורא שמסדר לך את המצב, אתה חייב מיד לפנות אליו, מיד ליצור אתו קשר. ואז גמרת את המצב הזה, סידרת אותו, תיקנת אותו. ואחרי שמצאת אותו, אם אתה יותר מתעמק, זה כאילו שאתה לוקח על עצמך עבודה מיותרת. כי אתה צריך רק את הקשר מהמצב שלך לסיבה, שזה הוא.

תלמיד: האם כשאדם מתחיל לברר, מחפש לשאול בחזרה באמת מי שולח לו, יש טעם לשאול גם את השאלה לשם מה? כי התשובה היא בעצם כל פעם אותו דבר רק ביתר שאת, הוא דורש ממני מחדש לחדש את הקשר, לחפש את גדלותו, לייחד את המצב הזה אליו.

הבורא תמיד ייתן מצבים שהוא זקוק, כלומר לפי שורש הנשמה שלך יגלה לך רשימות, יגלה לך מצבים, שהוא זקוק או נכון יותר אתה זקוק לגלות מהם קשר עימו. ולא עלינו לבחור את המצבים האלה, ללכת לחטט ולחפש משהו שנדמה לנו שמשם אנחנו נמצא וביתר קשר נידבק אליו, לא כדאי. כדאי רק מיד לתפוס אותו בכל מצב ומצב כסיבה.

תלמיד: את הניסיון הזה לבירור, האם כדאי לפרש כבריחה מהרצון לייחד אותו? ברגע שאני כבר רואה שאני מחפש להוציא משם מסקנות, שם כבר הסטייה?

זה כמו שדיברנו לפני שנסעתי. ברגע שאני מתחיל לחפש קשר עם הבורא בכל מצב שאני נמצא, זה יכול להיות אני או העולם, כמו שדיברנו עכשיו על הרגשות של כל אחד כלפי האומה, כלפי המצב הכללי שלנו עם הערבים, ברגע שאני מתחיל את זה לעשות, אז אני משתדל ולא, כן ולא, וזה מתחיל כבר להתחדש ולזרוק אותי ממצב למצב.

זה כמו שדיברנו על מצב החרדה והפחד שמגיע לאדם, איך הוא מתחיל לקשור את זה עם הבורא, ורואה באותה נקודה קשר עם הבורא, ושוב הבורא נעלם, ושוב הוא מפחד מהדוב הזה שנמצא ברחוב, ושוב הבורא מתגלה ושוב מתחבא, ואדם לפי זה מוצא קשר עימו או לא. אותו דבר כאן.

לכן תמיד לגלות סיבה, זאת אומרת לרדת מראייה בעיניים לראייה יותר פנימית.

תלמיד: אז בעצם הסיבה היא תמיד אותה סיבה ואין פה משהו חדש. האם המצבים כל פעם ישתנו?

ההתלבשות בחומר היא כל הזמן שונה. אבל הסיבה היא תמיד אותה סיבה והיא חוסר התגלות האלוהות בחומר שלך, ברצון שלך.

נגיד שהאדם הוא קופסה אחת גדולה, והקופסה הזאת מחולקת לאלפי משבצות, ובכל משבצת יש הרבה רמות של התגלות הבורא, ועכשיו הוא רוצה שאתה תגלה אותו באיזשהו מקום. אז הוא יוצר לך מצב, פתאום גילית אותו שם וגמרנו, המצב הזה כבר מתוקן, ועכשיו מצב אחר וכן הלאה. עד שאתה גומר את כל הסאה, ומכל המצבים שהוא נתן איכשהו גילית קשר עימו. כל המצבים האלה בעצמם הם מסדרים לך יותר תשוקה, יותר הבנה וגם ניסיון, ואתה עובר ממצב של הסתר כפול להסתר רגיל.

תלמיד: מה זה נקרא לגלות אותו?

לגלות אותו זה לגלות סיבה למצבי. זה נקרא מצבנו, זה נקרא לגלות אותו.

תלמיד: לזכור שהוא פשוט סיבה?

אי אפשר לזכור שהוא סיבה. האדם לפי ההכנה שלו ולפי הקבוצה שמסביבו, יכול להגיע למצב שברגע שהוא מרגיש איכשהו את המציאות, לא חשוב איך זה נתפס בחושים שלו, מיד אחרי זה הוא מרגיש את השורש, את הסיבה למציאות הזאת. הוא לא צריך לחשוב ולפחד, "איך ומה אני אעשה נגד ההוא, ושם השופטים רוצים להכניס אותי לבית סוהר, ומישהו רוצה להרביץ לי וההוא מתרגז עליי", הוא מתחיל מיד לראות סיבה לבעיה.

תלמיד: איך להישמר מנפילה למצב של מתחת לדעת, כמו שקיים בחוץ ולהגיד "הכול מלמעלה"?

לא. זה שהכול מלמעלה לא פוטר אותי משום בעיה, משום עבודה. "הכול מלמעלה" אני צריך להתייחס לזה כמו לסיבה, שזה בא ממנו. אבל אחר כך הוא דורש ממני עבודה פנימית ועבודה חיצונית. כמו שאני מתייחס לאויבים ולשונאים הפנימיים שלי, כך בהתאם לזה אני צריך להתייחס אליהם בצורה חיצונית.

אין לנו להרוג אותם בחיצוניות אם לא נהרוג אותם בפנימיות, זה חייב להיות בהתאמה גמורה. אם היית בפנים מסדר את זה, אז היית רואה מה נעשה מבחוץ. זה סתם ללא תועלת ורואים שזה ללא תועלת. מגלים לאט לאט שממש אין פתרון.

דיברתי בזמן האחרון עם אנשים גדולים והם בחוסר אונים. מה אפשר לעשות? בן אדם שלא יורד לרמת הסיבות, הוא לא עושה בחיים שלו כלום, הוא נשאר בהמה, וחוץ מלהרגיש כמה עוברים עליו ייסורים, הוא לא עושה כלום. הוא יחיה או שיהרגו אותו, לא חשוב מה. האדם מתחיל מהנקודה שהוא קושר מה שקורה לו עם הבורא, אבל קושר בצורה מטרתית, וכאן כל העבודה שלנו. מתוך זה מגלים אחר כך נחיצות לגילוי האלוהות. אבל זו כבר דרגה תחתונה יותר, שאתה לא רוצה שהוא יתגלה לך כפועל רע ואז אתה מתחבר עמו. אלא מתרקמת באדם תביעה שהוא רוצה להרגיש את הבורא כסיבה טובה, לא רעה, ולא בגלל שרע לו, אלא בגלל שהוא לא רוצה בצורה כזאת להתייחס לכוח העליון. אבל מתחילים מהדבר הזה. תכל'ס, עכשיו זה לפנינו.

תלמיד: אמרת שיורדים לרמת הסיבה, אבל אי אפשר לזהות את המצב.

אי אפשר לזהות מצב חיובי או שלילי? לא צריך לזהות. אין מצב שלילי ואין מצב חיובי. זה אני ברגשות שלי מרגיש חיובי או שלילי, אבל זה לגמרי לגמרי לא נכון. כל מצב מיועד כדי לעורר אותי לחפש מצב יותר פנימי. ולמה בא מצב שלילי ולא חיובי או חיובי ולא שלילי, בזה באמת האדם לא יכול להבחין.

מפני שאנחנו נמצאים בתחילת הדרך, אז פועל עלינו המצב השלילי יותר, ומחפשים סיבה "למה רע לי". אף אחד לא שואל "למה טוב לי", בגלל שאנחנו בנויים מרצון לקבל. אם אדם כבר שואל, זה בגלל שהוא מפחד שטוב לו מדי. ניסיון החיים מעורר אותו לחשוב שסתם ככה זה לא יכול להיות, צריכים לשלם על זה והוא מפחד. אבל זה אומר שלעורר את האדם אפשר רק מהרגשה רעה.

אחר כך מעוררים אותו מהרגשה טובה וזו כבר קליפה. נותנים לו כל טוב וזה יותר קשה, זה כבר לאנשים מתקדמים, כדי שישאלו מתוך כל הטוּב "מה הטעם בחיינו". "חוץ מהבורא יש לי הכול, ואני לא רוצה כלום", זו קללה, זה כמו נחש, יש אוכל בכל מקום ואין טעם.

תלמיד: מה ההתייחסות של דתיים לבורא? שמעתי שהם גורמים נזק יותר גדול מהחילונים, מה מעוות בקשר שלהם לבורא?

בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", ואמרו עלינו גם הגרמנים, שעם ישראל הוא בכלל עם שלא שייך לעולם הזה. זו לא אומה וזו לא קבוצה, זה משהו אי רציונאלי כזה. גם בתורה כתוב שהקדוש ברוך הלך לכל העמים, רצה לתת להם תורה והם לא קיבלו, אז אמר שדרך עם ישראל יעשה את זה. נתן לנו, שלח אותנו אליהם לארבע גלויות שאנחנו נתערב בהם. מתוך זה שהגענו לגלויות כאלה וירדנו עד דרגת הגויים, עכשיו אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, וכאשר גלגלתא עיניים יהיו מתוקנים, אחר כך עלינו לעלות את האח"פים האלה גם לדרגת גלגלתא ועיניים.

תלמיד: אני שואל על הדתיים הרגילים.

בעל הסולם בסוף "הקדמת ספר הזוהר" אומר, שבעצם כל עם ישראל אשם בזה שעדיין אינו מממש את התפקיד שלו כמו שצריך, אלא יש אשמים יותר ויש אשמים פחות. והוא אומר שאלו שלומדים תורה ועוסקים בה בצורה חיצונית ולא בצורה פנימית, הם גורמים את הנזק העיקרי שבכל המערכת הזאת, גם של עם ישראל וגם של העולם כולו.

תלמיד: מה זאת אומרת חיצונית?

תורה חיצונית, זאת אומרת שלא מתעסקים בתיקון הכוונה על מנת להשפיע. אדם עושה פעולות חיצוניות ואת הפעולות הפנימיות לא עושה. לא עובד עם הרצון שלו, הוא עובד בצורה חיצונית איך לעשות פעולות חיצוניות. להבדיל, פעולות חיצוניות יש בכל הדתות, בכל מיני שיטות.

אני אומר "להבדיל", כי באמת מה שקורה אצלנו, יש התאמה בין פעולות חיצוניות ובין הקדושה. כל המצוות האלה שעושים אנשים, יש התאמה בין זה לבין קדושה, אבל בכל זאת אלה פעולות חיצוניות שהן לא עושות תיקון לעולם. לכן הוא כותב שאם היו מוסיפים לזה גם תיקון פנימי של הרצון, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", להשתמש בתורה בצורה נכונה, לא חיצונית אלא פנימית, אז היו בזה מתקנים את העולם.

קודם כל היו עושים מכל סתם היהודים האלה - עם ישראל. זה לא עם. עם, נקרא קבוצה שמחוברת כלפי הבורא, ישראל, ישר א-ל. ובהתאם לזה היינו זוכים שהיינו מתיישבים במקום שמיועד לנו. כי מלמעלה הכוחות שיורדים לקרקע הזאת, לא מתאימים למצבנו עכשיו איפה שאנחנו. אנחנו היום יותר גרועים מכל הגויים לפי ההתנהגות שלנו. אז אנחנו צריכים להיות ביניהם ובמצבים שהם עוד מדכאים אותנו. וכאן באמת אנחנו מרגישים רע. לא בגלל הערבים, הערבים הם כאילו הגורם החיצוני דרך מה מרגישים רע, אנחנו מרגישים רע. המקום הגיאוגרפי הזה לא מתאים לנו כרגע.

אנחנו לא מתוקנים לפי מה שצריכים להיות במקום הזה. ואין ברירה אלא לתקן, אי אפשר אחרת כאן, עכשיו לעשות שום תיקון. זאת אומרת, גם כאומה אנחנו לא יכולים לחיות, להתארגן כמו אומה במקום הזה, ולא במקום אחר, בכלל, אם אנחנו לא נתקן את עצמנו. המושג הזה גלגלתא ועיניים יכול להיות כיחידה רק בתיקון הכוונה על מנת להשפיע. אח"פ יכול להיות בכל מצב מתוקן או מקולקל. גלגלתא עיניים מקולקלים לא יכול להיות דבר כזה, זה לא מציאותי.

תלמיד: כשאני מחפש את הגורם, בכתבה בעיתון או בחדשות או בכל דבר שקורה סביבי ביום יום, אני יורד לרמת הסיבה. יכול להיות מצב שבגלל הידע או ההבנה שיש לי, אני אפרש לא נכון את הסיבות. האם זה משנה אם אני אפרש לא נכון או שעצם הניסיון לפירוש זה מה שקובע?

כשאני שומע חדשות או שאני רואה את הדברים שקורים לי ביום יום, ואני גם נזכר שהבורא מסדר את הדברים האלה, למה ובשביל מה וכן הלאה ובאות לי כל מיני מחשבות וחשבונות שהוא עושה את זה כביכול, אני מבין שהוא עושה, אין מה לפחד מזה.

אני רק אומר שיותר עמוק ממה שהוא עושה את זה לא צריכים לרדת ולא צריכים לחטט. כי זה הביא אותך לכל מיני חשבונות שאתה כבר עושה עם השכל שלך. אנחנו צריכים את כל הדברים האלה לקשור אליו כדי שאחר כך אנחנו נחייב אותו להתגלות. אז בגילוי שלו אנחנו נראה באמת מה קורה עם כל הזוועה הזאת שכביכול הוא שולח לנו.

תלמיד: האם מה שחשוב זה בעצם האקט של החיפוש ולא ההבנה של המצב?

ההבנה, אנחנו בכל זאת לא יכולים להבין. הבנה על מצב אפשר להשיג בדרגה יותר עליונה מהמצב עצמו, מאיפה שיורדים כל הכוחות שמייצבים את המצב ומאיפה שבאה השליטה על המצב הזה. אם אתה רוצה להבין עכשיו מה איתך, אתה צריך לעלות לדרגה פלוס אחת לפחות, ומשם אתה תדע מה קורה איתך. במצב כמו שאתה עכשיו אי אפשר. זאת אומרת, מאותו מצב להבין אותו מצב אי אפשר.

תלמיד: איך עם כל הבלגן הפנימי והחיצוני שקיים אפשר לעשות את העבודה בשמחה?

איך אפשר לעשות את העבודה בשמחה עם כל המצב הנוראי שיש לנו מבחוץ ויש לנו בפנים? השמחה היא תוצאה מגילוי האלוהות. מזה שהוא הולך ומראה לנו את עצמו בצורה כל כך ברורה, זה סימן שהוא נותן לנו אפשרות לתקן את זה, אז צריכה להיות שמחה. אם אתה לא משייך את המצב הזה אליו, אז אתה לא שמח, אין ממה לשמוח.

אבל ברגע שאתה משייך את המצב אליו, כאן יש לך שתי אפשרויות לשמוח, או לסמוך שברוך ה' יש מישהו שדואג, אז כנראה שזה לא מן הסתם, אז אני קצת נח. מרחתי את השמן על הפצעים שלי ויותר טוב לי, יותר קל לי. כדאי שהבורא נמצא והוא קיים וברוך ה'. זו שמחה שקרית. אתה בעצם המתקת את הרצון לקבל שלך, ולא עשית בזה כלום. שמחה אחרת זה שאתה שמח מזה שדרך הדברים האלה אומנם, אבל אתה יכול לגלות את הקשר ותיקון.

אנחנו מקבלים מצב שנמצא או חיצוני או פנימי שיורד מלמעלה. הוא לא יורד מלמעלה, מלמעלה אור עליון פשוט מאיר לתוך הכלי שלי. הכלי שלי נמצא עם כיבים. זאת אומרת, הרצון לקבל שלי, יש בו כאלה כיבים, מוגלות, כאלה דברים, שאור פשוט שמאיר על הדברים האלה, עושה בתוך הדברים האלה, אומנם מההשפעה מהאור העליון, אבל הדברים האלה באים מתוך זה שאז אני רואה את הכיבים שלי רק בצורה חיצונית ולא פנימית.

זאת אומרת, הערבים האלה, הזוועה שיש, המחלות ואי הצדק וכל מיני דברים, אני רואה את האור העליון פועל על הנשמה שלי, הוא פשוט מראה לי איפה אני כולי רקוב. אז אתה יכול לייחס את זה לבורא, אבל בעצם אתה צריך לראות שזה בך.

(סוף השיעור)