בכחול
-
עצות
פרקטיות
מרב.
*טעימות
נבחרות
משיעור
בוקר
11.10.2021*
*חלק 1 - שמעתי י"ט, מהו שהקב"ה שונא את הגופים בעבודה*
המקובלים אומרים לנו שהבורא נמצא בשנאה כלפי הגופים, כלפי הרצון לקבל. זה נותן לנו כיוון במחשבה וביחס להטבע שלנו, כמה אנחנו צריכים להגיע לשנאה לרצון לקבל שתמיד מושך אותנו לע"מ לקבל, ובזה מפריד אותנו ממטרת החיים, מהבורא, ומוריד אותנו כך מהיכולת לעלות לדרגת הבורא וליפול לדרגת החי, לא לעלות מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. לכן אנחנו צריכים לשנאו אותו. המאמר עוסק במידה שבה אנחנו צריכים לשנוא אותו ובאיזה אופנים.
למה אם הרצון לקבל מקבל מה שרוצה, זה מוות?
ר: כי זה מפריד אותו מחיי החיים, מהבורא, לכן זה נקרא מוות. פירוד נקרא מוות, חיבור זה נקרא חיים, כי לפי החיבור האדם נעשה דומה לבורא ומתמלא באותו המילוי, באותה מהות החיים כמו בורא, זה נקרא חיים.
אנחנו
מדברים
על
*כוונה.
אני
בכל
החיים
שלי,
בכל
הקיום
שלי,
מתכוון
לעשות
אפילו
פעולה
הכי
קטנה,
הכי
גשמית,
רק
בכוונה
שהיא
תקרב
אותי
לבורא.
כי
הכל
עשה
ה'
למענו,
כלומר
אנחנו
צריכים
לראות
בכל
פעולה
ופעולה,
מחשבה
ברצון,
או
בפעולה
מכאנית,
שאנחנו
עושים
את
זה
אך
ורק
כדי
להתקרב
לבורא.
לכן
לפני
כל
מעשה
במחשבה,
או
מעשה
בידיים,
או
במה
שלא
יהיה,
אנחנו
צריכים
לחשוב
האם
ע"י
המעשה
הזה
שאני
עכשיו
הולך
לבצע,
באיזושהי
צורה
אני
מתקרב
לבורא
או
לא*?
*אם
אני
מתקרב
לבורא,
זה
נקרא
מצווה,
כי
הציווי
של
האדם
שיגיע
לדבקות
בבורא.
אם
אני
עושה
עבודה
שהייתי
יכול
לעשות
כדי
להתקרב
לבורא
ללא
כוונה,
אז
אני
מתרחק,
וזה
נקרא
עבירה.
לכן
כל
החיים
שלנו
הם
הזדמנות
לעשות
מצווה
או
עבירה,
להתקרב
לבורא
או
להתרחק
ממנו.
כל
העבודה
שלנו
זה
רק
לצרף
את
הכוונה
הנכונה
לכל
מה
שיזדמן
לנו*.
ש: מה זה הישועה שמגיעה מצד ה'?
ר: *ישועה מצד הבורא* זה שאדם מרגיש שהוא מתקרב לבורא, אמנם שעדיין לא מגלה אותו בחוש הקבלה ע"מ להשפיע. אין עדיין תיקון הזה באדם, ולכן הבורא עדיין נסתר, אבל בכל זאת הוא יותר ויותר מבין אותו, אמנם שיש יחד עם זה אולי גם יותר שאלות על התנהגות הבורא עימו. אבל הוא בכל זאת מסדר את החיים שלו את הקיום שלו כלפי הבורא יותר ויותר. ככל שיש התקרבות ביניהם, התרחקות ביניהם, הבנה, הרגשה, כל זה אדם מעמיד לפניו כאותו שדה שיש בינו לבורא, שבו הוא נמצא, שבו הוא חי.
מה
זה
מקום
עבודה?
ר:
*אדם
שרוצה
לעשות
נחת
רוח
לבורא,
תמיד
משתדל
למצוא
מקום
עבודה,
מקום
יגיעה,
שיכול
לתת
יגיעה,
כי
דווקא
מזה
שאדם
משתדל
להתקרב
לבורא,
בזה
הוא
גורם
נחת
רוח
לבורא.
לא
בזה
שהגיע
כבר
לאיזשהו
מצב,
אלא
בזה
שמשתוקק,
שנמצא
בנטייה
לזה.
זה
גורם
תענוג*.
ש: מה זה מקום עבודה?
ר: *האדם לא משתוקק לגמור את העבודה, הוא משתוקק לתת יגיעה. היא גורמת נחת רוח לבורא. לכן כתוב, לא עליך העבודה לגמור*.
אנחנו
צריכים
להבין
שאם
אנחנו
רוצים
להתקדם
טוב
בעיני
אלוקים
ואדם,
שיהיה
לשני
צדדים
טוב,
אז
אנחנו
צריכים
לתת
יגיעה
שמוטלת
עלינו.
אם
לא
נעשה
את
זה
אז
הבורא
יקדם
אותנו
בדרך
ייסורים.
סה"כ
יגלה
כמה
אנחנו
נמצאים
בשליטת
הרע,
ואז
אנחנו
מתוך
השגת
הרע,
הרגשת
הרע,
הכרת
הרע,
נגיע
לטוב,
או
שאנחנו
בעצמנו.
*כל
הנקודה
היא
כמה
חשיבות
הבורא
יותר
חשובה
לנו
מהרצון
לקבל
שלנו,
לבקש
ממנו,
לפנות
אליו,
או
לחכות
עד
שהרצון
לקבל
ידקור
אותנו
ונצטרך
להגיע
לתיקון.
מי
מחייב
אותנו
לתיקון?
הרצון
לקבל
שממרר
את
החיים
שלנו,
או
רצון
להשפיע,
שאנחנו
רוצים
להשפיע
נחת
רוח
לבורא*?
ש: מה זה *להקהות את שיניו* של האגו?
ר: זה שאנחנו מראש רוצים, לפני שהאגו נפתח ומתחיל ללחוץ עלינו, שמראש אנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים להתקדם. לא לתת לו להראות את השיניים, אלא עוד לפני זה לנהל אותו כך שיעשה מה שצריך.
ש: איך להיות דבוק בבורא במצב רגיל שגרתי ולא במצב של פיקוח נפש?
ר: שלא יהיה מצב שגרתי. *שגרה זה דבר הכי גרוע, כי זה מצב מת שלא מקדם את האדם, לא מימין ולא משמאל. זה מצב הכי גרוע, זה מוות*.
ש: אז איך להפוך מצב רגיל שגרתי למצב שיהיה כמו פיקוח נפש
ר: אתה בהכל תלוי בעשירייה, בקבוצה, בסביבה, כמו שהוא מסביר לנו את זה בערבות. אני בעצמי תמיד נמצא ברצון לקבל שלי ונכנס לתרדמה, אלא רק הקשר שלי עם האחרים, בקנאה שנאה, תאווה כבוד, כמו שכותב בעל הסולם גם בשמעתי, שזה מוציא אדם מהעולם, מעולם הגשמי לעולם הרוחני.
ש: מה זה להיות במגע הדוק עם הבורא?
ר: אני כל הזמן מחפש קשר עימו, כמה שיותר לפי השתוות הצורה, לפי השפעה. אני שומע מקובלים שהוא משפיע לי רק טוב, אז איך אני מגיע למצב שאני מרגיש במקום מה שאני מרגיש, שזה מגיע לי מטוב ומיטיב.
ש: מדוע יש תחושה שההתקדמות ברוחניות מחלישה את הגשמיות? ...
ר: *זה לפי הסתכלות האדם, היצר הרע, האגו של האדם כך אומר לו, אבל באמת זה לא שייך, זה שקר. כך אנחנו רואים את זה, שאם אנחנו משקיעים זמן ויגיעה ברוחניות, בלימוד, בהפצה, במשהו, אז נראה לנו שאנחנו גונבים מהגשמיות שלנו, גונבים מהמשפחה. זה הכל חס ושלום לגמרי לא נכון, מפני שסה"כ אנחנו תלויים בכוח אחד, גם בגשמיות גם ברוחניות. הבורא כבר מסדר לנו את הדברים. לא יכול להיות מי שעוסק נכון גם בעבודה גשמית גם בעבודה רוחנית, יקבל איזשהו היזק*.
איך להבדיל שאלות הגוף, ממחשבות של שכינה קדושה?
ר: שאלות של הגוף זה שאלות גשמיות, על הגשמיות, על מה שנוח, טוב, כל מה שאנחנו יכולים להבדיל כממש שאלות ששייכות לחיים שלנו, לגוף שלנו. מה שאם כן, *שאלות רוחניות, זה כמה בסופו של דבר ע"י השאלות האלה אני הולך להתנתק מהרצון לקבל שלי, מהחיים האלו. במחשבה, לא מדובר פיזית. פיזית אני נשאר במשפחה, בעבודה, ילדים, כל מה שצריך אני ממשיך לקיים בצורה גשמית, ללא שום שינוי ממה שהיה קודם. אלא כל השינויים, אני רוצה שיקרו אך ורק ביחס שלי לחיים ומי מנהל את החיים שלנו*.
מה זה השגחה פרטית?
ר:
*השגחה
פרטית*
יש
על
כל
אחד
ואחד,
ועל
כולם
יחד
כהשגחה
כללית.
למשל
שלא
יגיע
עכשיו
איש
מלחמה
ויפוצץ
פצצת
אטום
על
פני
כל
כדור
הארץ.
אמנם
שישנו
כוח
הזה
לאדם,
אבל
הבורא
משגיח
על
זה
ולא
נותן
לדברים
האלה
שיקרו.
אנחנו
שומעים
לפעמים
שהיו
כאלו
כל
מיני
הזדמנויות
לכל
מיני
משוגעים
לעשות
כאלו
פעולות,
וגם
שומעים
שזה
לא
יצא
לפועל.
זה
בדיוק
הדוגמה
של
ההשגחה
כללית.
השגחה
כללית
*אנחנו
רואים
למשל
עם
פנדמיה,
עם
הוירוס
הזה,
שהוא
מתפשט
בכל
העולם,
זה
השגחה
כללית.
הבורא
רוצה
שכל
באי
עולם
ידברו,
יחשבו
ידאגו
למשהו
משותף.
בזה
הם
מתקרבים
זה
לזה,
נמצאים
בצרה
משותפת,
כמו
במשפחה.
כך
הוא
מקדם
אותנו,
פעם
ע"י
טוב
פעם
ע"י
רע,
כמו
שנדמה
לנו
שטוב
ורע*.
מה זה לבקש מותרות מחבר?
ר: מותרות זה יותר ממה שאני זקוק לחיים שלי. כמו אדם בעולם הזה, הגוף שלי שייך לעולם הזה, לגשמיות. אני חייב לדאוג לו, שיהיה לו לבוש, מזון, בריאות. דברים רגילים שצריך להיות לפי הגוף, לא יותר מזה. *כל הנטיות שאדם רוצה לספק אותם למעלה מדברים הכרחיים, הם נקראים מותרות, עודפים. הם אלו שמוציאים אותנו מהדרך לרוחניות*.
ש: אבל הוא שכותב שהצדיקים משתוקקים למקום עבודה?
ר:
כן.
*אני
משתוקק
למקום
עבודה,
כי
אם
לא,
אם
הבורא
לא
נותן
לי
מקום
העבודה
הרוחנית,
אז
אני
בטל,
אני
מרגיש
שהחיים
שלי
הם
רק
חיי
של
בהמה
פרימיטיבית,
רק
למלא
את
עצמי
ולהתווכח
עם
כאלה
בהמות
כמוני.
בזה
כל
החיים
שלי
למלא
אותם
וזהו.
כלומר
אוכל
מין
משפחה
כסף
כבוד
מושכלות,
בזה
אני
נמצא*.
*אם
אני
רוצה
לעשות
את
החיים
שלי
בדרגה
אחרת,
יותר
יותר
משמעותיים,
אז
אני
רוצה
להגיע
למצב
שסה"כ
אני
רוצה
למצוא
את
הבורא.
בלי
שאני
אמצא
אותו,
אני
לא
אדע
איך
לעשות
לו
נחת
רוח.
ולכן
אני
מחפש
אותו*.
קודם
חיפשתי
אותו
מתוך
זה
שהייתי
בסקרנות,
בכל
מיני
מצבים
כאלה,
כמו
כולם,
או
לנהל
את
החיים
שלי
יותר
טוב,
להצליח
יותר.
ודאי
שאני
צריך
כוח
עליון,
כדי
להיות
עשיר
יותר,
חזק.
אבל
אח"כ,
בדרך,
כשאני
לומד
חכמת
הקבלה,
*שיניתי
את
דרכי,
את
מטרתי.
עכשיו
אני
רוצה
להתקרב
לבורא
כדי
להבין
איך
לעשות
לו
נחת
רוח,
מה
הוא
רוצה
ממני,
איך
אני
יותר
נכון
מכוון
את
עצמי
אליו,
איך
אני
יודע
שאני
מתקדם
או
לא,
שלא
אטעה
בדרך,
לא
אעשה
שטויות*.
אנחנו
רואים
כאן
כמה
שזה
הפוך.
אדם
שמתחיל
את
העבודה,
אם
הוא
מרגיש
לחץ,
רע
לו,
הוא
בוכה.
מה
שאם
כן,
*מקובל,
שיש
לו
לחץ,
שרע
לו,
הוא
שמח,
כי
יש
לו
קייס,
סיבה
לפנות
לבורא.
בטח
הבורא
מעורר
בו
את
הסיבה.
בזה
שאדם
מרגיש
שהוא
נמצא
במצב
לחוץ,
הוא
כבר
מבין
שזאת
הזמנה
מלמעלה
כדי
להגיע
למגע
עם
הבורא.
הבורא
מזמין
אותו.
תראו
כמה
זה
דבר
חשוב,
ובדרך
כלל
אנחנו
לא
שמים
לב
עליו*.
*בואו
נשתדל
בקבוצה,
ע"י
השפעת
החברים
זה
על
זה,
לשנות
כל
אחד
ואחד.
אם
אתה
מרגיש
איזושהי
צרה,
אפילו
הכי
קטנה,
אתה
מיד
תזהה
שזה
מגיע
לך
מהבורא
כהזמנה
להתקרב
אליו.
אנחנו
צריכים
לזהות
את
זה*.
כתוב
שאם
אדם
רוצה
להוציא
מהכיס
מטבע
אחד,
אבל
מכניס
יד
לכיס
ומוציא
משם
2
מטבעות,
אז
זה
נקרא
עונש.
*עונש*
זה
לא
נקרא
לכיוון
הרע,
אלא
לא
לפי
הרצון
מדויק
מה
שהאדם
רוצה,
זה
נקרא
עונש.
לכן
*אנחנו
לפי
זה
צריכים
למדוד
את
עצמנו
ולראות
איך
הבורא
מנהל
אותנו,
גם
מצד
הטוב
וגם
מצד
הרע,
שיש
חסדים
רעים,
חסדים
טובים.
כן
נגלה,
כך
תמיד
הוא
מושך
אותנו
אליו*.
ש: אמרת שההרגל זה הכי גרוע. איך לגלות שנמצאים בו?
ר: *הכל תלוי בהכנה כללית של הקבוצה. מצב ההרגל הוא הכי גרוע דווקא. גם בעל הסולם כותב, שב ואל תעשה עדיף. אם אדם לא יודע בדיוק איך להתקדם, אז יותר טוב שלא יעשה כלום, כי אם יעשה, אז בטוח שיעשה את זה ע"י האגו שלו*. כלומר יש כאן הרבה שאלות, הרבה דברים שאי אפשר לברר אותם במילים. תכתוב 1,000 ספרים, זה לא יעזור. אלא אנחנו צריכים מתוך העבודה, כי אין חכם כבעל ניסיון, לבנות מערכות פנימיות שלנו, לכן יותר ויותר מתקדמים. אתה לא יכול להסביר לילד מה הוא צריך לבצע בעוד 5 שנים, אלא במשך 5 שנים הוא כבר מתקדם למצב שאז הוא מבין ויודע. אותו דבר אנחנו. כן נשתדל לעשות מה ששייך לנו, למצבנו, ונתקדם בהתאם לזה.
אני עכשיו רוצה להתייחס למה שקורה לי בצורה נכונה. מאיפה יהיה לך צורה נכונה? הכל תלוי במידה שהכנת את עצמך. הצורה הכי נכונה, רואים אנחנו מה המקובלים אומרים, *תיכנס לעשירייה, תשתדל להכניע את עצמך כלפיהם, כלפי החברים. תתקשר בסה"כ אליהם, ואז לפי זה תייצב את עצמך, תאפס את עצמך. איפה יכול להיות המקום שלך הנכון? בדרך כלל המקום שלך הנכון הוא שאתה מתבטל כלפי כל החברים, זה המצב שלך הנכון לעכשיו. תמיד אתה יכול כך לעשות. חברים משתנים, אתה משתנה, אבל איפה המצב הנכון שלך? בזה שאתה כך מייצב את עצמך*.
יגיעה זה הכל נגד הרצון לקבל שלנו שמשתוקק למנוחה. *מנוחה* זה לא שאני שוכב ולא עושה כלום, מנוחה יכולה להיות בזה שאני רץ, אני עושה איזושהי עבודה פיזית גדולה מאוד, זה גם יכולה להיות מנוחה. *יגיעה* זה נקרא נגד הרצון לקבל שלי. אם הרצון לקבל שלי רוצה שאני עכשיו ארוץ, אני מרגיש את עצמי טוב שאני רץ, אז זה לא נקרא שאני נמצא ביגיעה, זה נקרא שאני עכשיו נמצא במנוחה. כשתעשה מאמץ כנגד האגו שלך, זה נקרא יגיעה.
*מה
ההבדל
בין
העבודה
הרוחנית
לתגמול?
אני
חושב
שאם
זו
עבודה
רוחנית
בעצמה,
היא
התגמול.
אני
לא
זקוק
ליותר,
חוץ
ממה
שאני
נמצא
בנטייה
מתקדמת,
מתקרבת
לבורא.
כך
שיהיה
עד
אין
סוף,
אני
לא
רוצה
שזה
ישתנה.
אני
לא
מצפה
לדבקות
עצמה,
אלא
להיות
בנטייה
לזה.
אני
בזה
עושה
נחת
רוח
לבורא
וגם
לעצמי*.
אנחנו
רואים
את
זה
מהחיים
שלנו,
אמנם
שזה
לא
כמו
ברוחניות.
ברגע
ש-2
בני
אדם
משתוקקים
זה
לזה,
אז
יש
ביניהם
הרבה
יותר
הרגשה
והתפעלות
ממה
שמגיעים
למגע.
אז
אין
התפעלות,
ואין
התרגשות.
לכן
אנחנו
צריכים
בכל
זאת
להשתוקק
לעבודה,
ולא
לשכר.
*חלק 2, פתיחה לחכמת הקבלה*
ש: איך הערבוב הזה קורה? יש תהליך הדרגתי?
ר: נכון. ברגע שמופיע האור, הוא משפיע בפרצופים, הוא קובע כמה הפרצופים האלה קרובים או רחוקים זה מזה. ככה זה ברגע שמופיע האור בפרצוף. לדוגמא, יש חבית גדולה וכוס קטן, אבל בשניהם יש חלב או יין. אבל יש בהם אותו דבר, ולכן לפי מה שיש בהם, הם קרובים זה לזה. לכן אם מופיעים אורות בפרצופים, אנחנו לא רואים את הפרצופים עצמם אלא רואים את האורות שבהם, ואז לפי קרבת האורות שבהם, אנחנו רואים שהם קרובים.
ש: בהשוואה, בהתקרבות כלפי מה זה קורה?
ר: נה"'י דגלגלתא ונקודות דס״ג קרובים לפי האורות, הם קרובים לפי האורות. יש אור דחסדים בס״ג שירד למטה מטבור, ויש גם אור דחיה, שאור דחסדים בנה״י דא״ק, בנה״י דגלגלתא. אז הם יכולים להתקרב זה לזה, ממש הם יכולים להתחבר, כי האורות שבהם הם ממש מאותו סוג.
כדאי לך, אם אתה רוצה להתעמק בזה, אז רק בתלמוד עשר הספירות, וגם שם כתוב על זה בצורה כזאת שיש אלו שמבינים ויש כאלו שלא. תנסה לקרוא שם ותראה. אני מסביר את זה בצורה פשוטה, סכמתית, שיהיה מובן לאנשים שצריכים את זה רק כדי לדעת יותר את האופי של הכלים, במקצת, כי כל היתר אנחנו משיגים מהמעשה.
ש: זה מקדם אותנו צורת לימוד הזו?
ר: אתה צריך להעביר את זה לרגשות. אבל אנחנו לומדים את זה כמו שזה נלמד בחכמת הקבלה, בלי רגשות. לא ראית את הספרים של המקובלים? הם כותבים על זה בצורה מכאנית בלבד, ואדם שקורא את הספרים האלו, הוא כבר קורא אותם לפי ההתפעלות שלו.
ש: איך צורת לימוד הזאת נכנס לי ברגש ?
ר: *לפי איך שאתה יכול לצרף מה שאתה קורא עם הלב שלך.. הכוונה שאני ארגיש, ארגיש מה שאני קורא. נקווה שתרגיש. שתקרא נקודות דס"ג, צמצום ב', אורות עולים יורדים, משהו שם, רשימות, שזה ינענע אותך כך שתתחיל להתפעל, להתרגש עד דמעות*.. אז אתה תרצה להרגיש, ותרגיש.
ש: מה הבדל או הקשר בין מסך לצמצומים?
ר: צמצום זה שאני סוגר את עצמי ולא רוצה להיות במגע עם האור העליון, מפני שאני לא יכול להשתמש בו נכון, אין לי כוחות. זה צמצום. מסך זה שאני יכול לדמות את עצמי לבורא בזה שאני במשהו משפיע לו בחזרה. זה יכול להיות רק למעלה מצמצום, כלומר *אני עושה צמצום זה חובה, זה בטוח, על זה אין בכלל ויכוח, ולמעלה מהצמצום, חוץ מהצמצום, אני אומר: "אני גם יכול לעבוד במשהו עם האורות, עם התענוגים, כדי לשייך אותם לבורא ולא לעצמי. אמנם שאני מאוד רוצה לפי הטבע שלי, הרצון לקבל לא מזדכך, אבל אני מוכן לעבוד עם זה רק בע"מ להשפיע". כך עובדים עם העביות*.