ערב שבת

טיש בנושא "אמונה למעלה מהדעת"

שיחה 03.08.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קריין: אנחנו מתחילים את הטיש עם הקטע הראשון, "כתבי בעל הסולם", "שמעתי", מאמר ט"ז "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".

"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'"."

(בעל הסולם. שמעתי. ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")

זאת אומרת, יום ה' זה מצב באדם שהוא לא זקוק לכלום, הוא מוכן להישאר כך כל החיים ומעבר לזה רק דבר אחד, שיהיה לו כל הזמן רצון להשפיע לבורא. ללא חזרה, ללא ידיעה, ללא שום דבר, רק לעשות משהו בצורה שאף אחד לא יודע, כולל הבורא ודאי, שהוא עושה משהו למענו. זה נקרא "יום ה'".

והבדיקה לזה זו שמחה, שהוא שלם. הוא נמצא כבר בתיקון, בגמר התיקון, בשבילו זה כך, וחוץ מזה הוא לא רוצה כלום. זה נקרא יום ה'. כל אדם, בכל מקום שנמצא, יכול לתאר את זה ולהמשיך עם זה כל הזמן, אחרת זה לא נקרא "יום" ולא נקרא "שלמות".

העיקר, הכול נמדד כלפי האדם. עד כמה שהוא קובע את המצב שלו שבו הוא נמצא, כך זה המצב. ואם משתוקק למשהו יותר ממה שיש לו, זה כבר מותרות, שלא מרוצה ממה שמקבל מהבורא. כאן זה מכשול גדול שנמצא בדרכו של כל אחד לשלמות.

העניין הוא שאנחנו נמצאים במצב המושלם, בגמר התיקון, במרכז של כל העולמות וכל אור האין סוף, וכל השינויים הם רק בתוך האדם. ולכן אם הוא קובע מתוך מצבו שהוא נמצא בשלמות, לפי מצבו, אז הוא כבר נמצא בסולם ונמצא במצב הרוחני. לכן הכול עלינו, לא לצפות מלמעלה שיבוא משהו. אנחנו רק יכולים לבקש תיקון שלנו, אבל מלמעלה, מבחוץ, אין לְמה לחכות. לכן לקבוע בכל מצב ומצב שאני נמצא בשלמות ולא רוצה שום דבר לעצמי, אלא מה שאפשר בכמה שאפשר להשפיע מחוצה לי, זה בעצם המצב שאליו צריכים להשתוקק, זו האמת.

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש - א', "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

אין לי כל כך מה להוסיף. ברגע שהאדם מרגיש שהבורא לא מטיב לנבראיו הוא נמצא בהתקוטטות עם הבורא, הוא מאשים אותו, הוא אפילו שונא אותו. לכן אנחנו צריכים להשתוקק ככל האפשר בכל רגע לראות את העולם כטוב, שהנבראים נמצאים במצבים הטובים, שהבורא משפיע להם כל טוּב, ולדעת איך אנחנו מצדיקים אותו בכל מה שנראה לנו שלא משתווה עם ה"טוב ומטיב". אבל להשתדל לראות את העולם איך שהוא נראה בעיני הבורא, ולא בעינינו המקולקלות. עדיין זה לא נחשב כל כך, אבל אחר כך נראה שזה עוון גדול שאנחנו כך חושבים.

להשתדל להיות במצב רוח כמה שיותר גבוה אחרת אתה מקלל את הבורא ונמצא תחת הכבדת הלב מהקליפה. זאת אומרת, ודאי שאלו שלבים שאי אפשר לדלג עליהם, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"¹ והכול נמצא, אבל זה צריך להיות במגמה לקבוע ש"אין עוד מלבדו" "טוב ומטיב" ושהכול נמצא בשלמות, ו"כל הפוסל במומו פוסל"².

קריין: קטע מספר 3, מתוך רב"ש ב', "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'."

"כתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם". ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים."

(רב"ש - ב'. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה – ב" 1990)

ואנחנו כל פעם צריכים להפוך את האחוריים לפנים. על ידי זה מגיעים לדבקות. העליון תמיד מראה לנו אחוריים, אם אנחנו מוכנים, ואנחנו אז מעלים את האחוריים לדרגת הפנים וכך דבוקים בו. אנחנו עולים עם אח"פ דעליון בזה, הוא מפיל את האחוריים שלו בנו, ואז רואים את האחוריים, וכשאנחנו תופסים אותו ורוצים לראות בזה את הפנים, אנחנו מעלים את עצמנו עם האחוריים שלו. כך כל פעם משתמשים במעלית הזאת. הוא יורד אלינו, אנחנו עולים אליו. יורד אלינו, עולים אליו, וכך בזיג זג כל פעם.

קריין: קטע מספר 4, בעל הסולם, איגרת י"ד.

"וזה שנתן הקדוש ב"ה למשה בדבור: "בא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך. וזה ענין, "למען שתי אותותי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי'". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו "מאחרי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המדות להיות ספירות."

(בעל הסולם. אגרת י"ד)

אם לא החושך, לא הייתה לנו שום אפשרות להשיג את הבורא. רק לכבד את זה ולהכיר בזה ולא לברוח מזה. אלא להפוך את החושך לאור, בצורה כזאת שמכל צורות החושך נראה איך אוחזים בו, בבורא. זה לימוד, אבל ממש לא לזלזל בזה. הבריאה היא החושך, החושך הוא בריאה. לכן כל הצורות הן באותיות, בשחור. הלבן לא מוסיף חוץ מלהדגיש את החושך, את השחור.

צריכים על ידי ערבות, על ידי תמיכה הדדית, על ידי שמירת הרוח בחברה, יותר ויותר לעזור לחברים להחזיק את עצמם יותר גבוה. ודווקא בזמני החושך, כאן זו הבדיקה עד כמה אנחנו יכולים להיות בהשפעה הדדית וכלפי הבורא, ולקבל את החושך כמו האור.

בשבילנו זה לא חשוב. מה זה מסך? שלא חשוב לי באיזו צורה להיות, העיקר בשבילי זה להשפיע. איפה המצבים הכי גרועים, זאת אומרת עד איזו דרגת עביות אני יכול להיות בחושך, וממנה והלאה להשפיע, זו המדידה של הקומה.

קריין: קטע מספר חמש, בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ג, "עניין רמון".

"אמרו חז"ל "שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון" (עירובין י"ט). ואמר "רמון" הוא מלשון רוממות, שהוא סוד למעלה מהדעת. ויהיה הפירוש "שהרקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המלוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. שענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ג. "ענין רמון")

זו הטעות שלנו בדרך כלל, שאנחנו מבקשים ידיעה, הרגשה טובה, מילוי. כי אנחנו חושבים שכך צריך להיות ברוחניות, צריך לבוא האור ולמלא לנו את הכלים הרגילים שלנו. וזה לא נכון. אנחנו צריכים לבקש רק להישאר במצב כמו שהוא, אלא לקבל תיקון שהמצב הזה ייראה לנו כשלם. ואז נקרא שאנחנו נמצאים ב"אמונה למעלה מהדעת".

ומה שקיבלנו, קיבלנו מהבורא, ועכשיו קיבלנו תיקון להבין שזה הכי טוב. והכלים הרגילים שלנו דקבלה הם לא מתמלאים, אלא למעלה מהם אנחנו רוצים להחזיק באמונה. נחשוב על זה יותר ויותר עד שלאט לאט זה יהיה מובן יותר, מורגש יותר, נסכים עם זה יותר וכך נתקדם.

עברנו ימים כאלה סוערים, מלאים בתוכן, בחילופי הרגשה ומחשבה. צריכים להשתדל להמשיך הלאה. לא להיות במה שהיינו, כאילו לא זוכרים ולא יודעים, איפה זה, צריכים להיזכר במשהו, לחזור על זה. לא, לא לחזור. קדימה. שכחנו? שכחנו, הכול בהשגחה, ורק קדימה. נקווה שהשבוע הבא יהיה עוד יותר טוב, עוד יותר עוצמתי וכך יותר ויותר.

(סוף הטיש)