heb_o_rav_bs-akdama-zohar_2008-04-28_shiur_bb

הקדמה לספר הזוהר

(אות ל"ז - אות מ')

שיעור 12

שיעור בוקר 28.04.08- אחרי עריכה

אות ל"ז

"נוסף עליו מין החי," מדובר על התפתחות הרצון לקבל. הרצון לקבל מתחיל להתפתח מדרגה שהוא לא מרגיש שום דבר. אחר כך מתחיל להרגיש תופעות חיצוניות, שלפיהן הוא מסתובב ומגיב עליהן. זאת אומרת, דרגת הדומם רק שומר על עצמו. הוא מרגיש את הסביבה, אבל מרגיש אותה רק כדי לשמור על עצמו. אם חם יותר הוא מתרחב, ואם קר יותר מתכווץ. ובעוד כל מיני תופעות שבאות עליו, הוא כל הזמן שומר על המצב הקבוע הפנימי שלו, זה נקרא "דומם". כך רואים בדומם שבטבע.

וכך גם אדם דומם כל הזמן שומר על עצמו, על מה שיש לו מילדות מגרסא דינקותא. "אל תבוא אלי, אל תפריע לי, שום דבר לא יעזור לכם, אני נשאר בשלי, כל הזמן בשלי בלבד", זה דומם. דומם הוא מי שמקבל תורה ומצוות שלימדו אותו בילדות, ורק שומר עליהן, וכלום חוץ מזה. הוא לא דורש עליהן שום דבר, אלא רק לשמור אותן, לא בצורה אגואיסטית, אלא רק בגלל שכך לימדו אותו, זה נקרא "דומם דקדושה". לַמה "דקדושה"? כי הוא לא מכניס שום דבר מעצמו, לא מכניס אפילו טוב, לא טוב ולא רע, כלום. זה נקרא "דומם".

וכשכבר מתחיל, בהתאם למה שקורה מבחוץ, לקלוט כל מיני דברים לעצמו, יש טובים ויש אולי רעים, שהוא לוקח ופולט החוצה, כמו הצמחים. צמח שלוקח חומרים, גדל על פניהם, מעבד אותם, וכבר מרגיש שמש, ירח, חום, קור, זאת אומרת, הוא כבר פועל יחד עם הסביבה, בהתאם לסביבה. ולכן מתפתח על ידי כך שסופג מהסביבה, אז הוא כבר "צומח".

וזה כבר מסוכן, אם אדם תלוי במה שיספוג מבחוץ. לכן צומח כבר צריך שמירה יתרה, הוא עדין יותר, זו כבר בעיה. הוא כבר תלוי בחברה, אם לא יבואו גשם או שמש, הוא ימות. התלות בחברה היא כזאת, שעד כמה שהוא כאילו יכול לקבל ממנה, לנצל אותה, במידה הזאת ויחד עם זאת, הוא תלוי בה. אבל עדיין אין לו חופש בעצמו לעשות תנועות, אלא הוא מופעל על ידי החברה.

מה שאין כן, כשיכול כבר לבחור מה כן ומה לא, ובאיזו צורה, ולנוע מחברה לחברה, ממקום למקום, זה כבר "חי". יש לו תנועה פרטית, הוא יכול להיות בכל מקום, הוא בוחר את הסביבה. הצומח לא בוחר סביבה, הוא רק יודע מאילו תופעות כדאי לו לקחת ומאילו לא. אבל הוא לא משפיע על הסביבה. החי כבר משפיע על הסביבה, אם כי בצורה פאסיבית, כי בדרך כלל הוא רק עובר מסביבה לסביבה, ממקום למקום, יש לו תנועה פרטית בזה.

אבל מה רואים בכל דרגות ההתפתחות? יחס עם הסביבה בלבד. והמדבר, אצלו הסביבה כבר רחבה, במה? בעבר, הווה, ועתיד. הוא יכול להרגיש מה שקורה בסביבה, יכול לחלק את הסביבה ל"דומם", "צומח" ו"חי", ובהתאם לזה להתייחס אליהם. זאת אומרת, הרצון האגואיסטי של המדבר הוא כל כך מפותח, שהוא כבר לא מוגבל. הוא מרגיש מה רוצה השני, הוא יכול לקנות ממנו רצונות, זו כבר תכונה אלוהית.

וכשאדם קונה רצון של מישהו, הוא יכול בכך לשנות את עצמו, הוא יכול להגדיל את עצמו לדרגת האלוהים. כי אם יקח רצונות של כולם ויספוג אותם לתוכו, אז יקבל את כל הבריאה שעשה אלוהים. ואם לכל הבריאה הזאת הוא יתייחס כמו הבורא, בנתינה לכולם, לכל אלו שהוא ברא, אז יהיה כמוהו. זה מה שמלכות דאין סוף רצתה להיות, להיות כאלוהים. ובצורה כזאת זה אפשרי. אלא שרק המדבר מסוגל, לקנות רצונות של כולם ואחר כך לשנות את עצמו על ידי התיקון ב"על מנת להשפיע" להם, שבזה הוא מגיע מדרגת המדבר לדרגת האלוהים.

זאת אומרת, כל ההבחנות שלנו, שקוראים להם "רצונות לקבל", הם רצונות לקבל שמתפתחים כלפי הסביבה. אי אפשר להגיד שאדם מתפתח לבד. למשל אדם שגדל בג'ונגל, אין לו כלפי מי להתפתח, אמנם הוא מתפתח במידת מה, אבל רק כלפי הסביבה שלו. אף פעם אדם לא יכול לרומם את עצמו מעל הסביבה שלו. אף פעם. כי תמיד הוא מקבל מהסביבה, אין לו ממי עוד לקבל. הוא יכול להתעשר רק על ידי כך שמקבל מהסביבה. לכן בעל הסולם אומר, שהבוחר כל פעם בסביבה מפותחת וטובה יותר, זוכה להגיע לגדלות בבחירה חופשית. ורק בזה הבחירה.

ועל דרגת ה"חי" אומר בעל הסולם, "שהוא בחי"ג של הרצון לקבל, ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה, שהרצון לקבל הזה כבר מוליד בכל פרט ופרט הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים לכל פרט באופן משונה מחברו. אמנם עדיין אין בהם הרגש זולתו, והיינו שאין בהם שום הכנה. להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו. וכדומה."

הוא יכול להיות בקשר עם הסביבה, אבל חסר לו להרגיש מה שנמצא באחר. הוא לא מסוגל לקנות רצונות מהאחר. הוא מסוגל ללמוד ממנו, "תראה איזו בננה הוא השיג, גם אני רוצה אותה הבננה". הוא רוצה אותם הרצונות, הוא לומד מהאחר, כמו ילד קטן, "גם אני רוצה". זו דרגת החי בצורה טהורה, ממש נקייה. אם יש למישהו, ואדם רוצה בדיוק את מה שיש לאחר, אפילו לא דומה, "זה אותו דבר", "לא, אני רוצה את מה שיש לו".

בעל הסולם מסביר את דרגת החי בשלילת המדבר, במה שחסר לו עד להיותו מדבר. שהוא רואה את הרצון מבחוץ, רואה עד כמה שאפשר להרוויח מזה, אבל עדיין לא יכול לקנות אותו רצון, ובמיוחד כדי להטיב לו, שזו דרגת המדבר. או ממש לקנא באותו רצון שיש לשני, זה נקרא "לקנות אותו רצון". הוא לא מקנא ברצון עצמו, אלא רוצה קניינים שיש לאחר.

יש בזה הרבה הבחנות.

אות ל"ח

"נוסף על כולם מין האדם, שהוא בחי"ד של הרצון לקבל, והיא כבר במדתו השלמה הסופית, הרי הרצון לקבל שבו פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין החי, עד הבחי"ד של הרצון לקבל שבמין האדם. אומר לך, שהוא כמו ערך בריה אחת של המציאות כלפי כל המציאות כולו. כי הרצון לקבל שבמין החי, החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו רק בשיעור המוטבע באותה הבריה, בלבדה".

מי שהוא בדרגת התפתחות החי, מכיר את האחרים מתוך הרצונות שלו. הוא יכול להיכנס לסביבה, שבה אוהבים מוסיקה קלאסית, אבל הוא לא יתפעל מזה, הוא לא יכול לקנות מהם רצונות. אם הוא בדרגת המדבר ולא בדרגת החי, ונכנס לקבוצה כזאת, הוא קונה מהם רצון לזה, ומתפעל מהרצונות שלהם. זה ההבדל, הבדל מאוד מהותי, כי הוא קונה רצונות מאחרים, הוא יכול להצטער ויכול לשמוח ברצונות הזרים.

לכן התנאי "ואהבת לרעך כמוך", הוא לא שאדם יאהב את השני ויתחבר איתו, אלא כדי לקנות את הכלים של כל העולם. אחרת אין לו במה להתקיים, חוץ מלהיות תא קטן מכל המציאות. זאת אומרת, כלל התורה "ואהבת לרעך כמוך" זה לא משהו מהדברים היַפים, זה לתת לאדם אפשרות ליצור כלי גדול, כלי דאין סוף. מפני שדווקא אם הוא משתמש בנוסחה "ואהבת לרעך כמוך", הוא קונה מהאחרים את הרצונות שלהם, מספח אותם לעצמו, וכך גדל עד לכלי אין סוף. וכך כל אחד ואחד מסוגל לעשות.

התנאי הוא פשוט. אם אדם אוהב את הזולת, הוא מתחיל להרגיש את הרצונות של הזולת כמו שהם נמצאים בזולת, ואז הוא באמת קונה את הרצונות האלו. אם הוא לא אוהב אותו, אז הוא לא מרגיש את הרצונות שיש בזולת, הוא יכול רק לקנא במה שהוא משיג, במה שיש בו מכל מיני האפשרויות שמשתמש ברצונות האלה. לא את הרצונות עצמם האדם רוצה, אלא את המילויים שבהם, וזה אף פעם לא יצא לו. נדמה לאדם, שבצורה כזאת הוא יכול לקבל מילויים שיש באחרים, לגנוב מהם או לעשות משהו. אלא שהוא לא מסוגל לעשות כלום, כי זה מורגש רק באותם הרצונות שיש בזולת, והם מושגים רק על ידי הרצונות שנמצאים בו.

לכן אם רוצים את המילויים ההם, כסף, כבוד, לא חשוב מה, הרי אצלנו אפילו בחומריות זה לא הולך, אז אנחנו צריכים לקנות את הרצונות שלהם. ואת רצונות הזולת אדם יכול לקנות, ולא שברצונות האלה, האדם יצטרך אחר כך לעבוד קשה כמו שהזולת עבד, כי על ידי אהבה אדם קונה אותם מוכנים, הם מתוקנים בזולת, ונעשים מחוברים לאדם עצמו.

יש דברים נפלאים בחוק של "אהבת הזולת". חושבים שזה לטובת הזולת, אלא שזה לטובת האדם עצמו. כי בזה הוא נעשה בעל כלי אינסופי מוכן. במה שכולם מתוקנים, הוא קונה את הכלים המוכנים. כי הוא לא רואה אותם מקולקלים, הוא רואה את כולם כבר בצורה המתוקנת האינסופית. כשמתייחס לאחרים ב"אהבת הזולת", הוא רואה קבוצה שלמה, הוא קונה את הכלים האלה בצורה המושלמת. הוא לא צריך לתקן אותם, הוא צריך לתקן רק את היחס שלו אליהם, ויש לו כלי אין סוף.

אין לי מילים להסביר את החוק הזה, ו"אהבת לרעך כמוך". אנחנו מרגישים אותו כאיזו סיסמה יפה, כולם משחקים עם המילים האלו. אבל זה ההבדל בין דרגת החי לבין דרגת המדבר.

שאלה: לא כל כך ברור מה ההבדל בין זה שאני מרגיש את הזולת, ולמעשה אני מרגיש את עצמי. למשל אבא שאוהב את הבן שלו, את מי הוא אוהב?

ההבדל הוא עקרוני. ההבדל בין שתי הצורות האלה הוא מקצה לקצה. או שאדם אוהב את האחר בצורה אגואיסטית, ובגלל שהוא אוהב אותו האחר ממלא אותו, או שאדם רואה את המילויים של האחר ומקנא בהם, אבל אדם רוצה למלא את עצמו. או שאדם רוצה למלא את האחר, וכדי למלא אותו הוא נכלל מהכלים שלו. האדם פועל כ"בינה", שנכללת מאחרים כדי למלא אותם, אז יש לה כל האורות, כל האין סוף נמצא בבינה, היא לא צריכה את זה לעצמה, אלא כדי למלא את האחרים. על ידי כך הוא קונה את הכלים.

אדם יכול להגיד "מה אני קונה? אני לא קונה, אני רק מרגיש אותו כדי למלא אותו". בהשפעה זה נקרא שאדם "קונה", אלה הכלים שלו, דרכו עוברים כל האורות, בכך אדם מרגיש ומשיג את האלוהות, כי "בינה" זה אלוהים. אז זה ההבדל, או שאדם מתייחס לכלים של השני "חבל, אני רוצה, אני מקנא" בקנאה גשמית, או שמתייחס באהבה. אבל עוברים מזה לזה, קודם מ"שנאת חינם", מ"שנאת הזולת", שמקנא בו, בתכונות שלו, ברצונות שלו, במילויים שלו, בכל. וכתוצאה מזה, כבר על ידי "הכרת הרע", אדם מגיע אחר כך ל"אהבת הזולת".

שאלה: והפעולה הזאת של קניית הרצונות היא הכרתית?

היא מתוך הכרחיות, איך אפשר אחרת? אפילו כשאדם בא לחנות לקנות קופסת גפרורים, הוא יודע מה שהוא קונה. מאמץ, ביצוע, קניין לא יכול להיות ללא החלטות, ללא ידיעה.

שאלה: אני מודע לזה בשלב של "לא לשמה" כשאני קונה רצונות של אחרים? בצורה שמעבירים אותי ומגדלים אותי?

ודאי, אדם עושה זאת בהבנה. הוא רוצה לקנות רצונות של כולם, כדי שיהיה לו כל הכלי האינסופי, שבו הוא מגלה את הנותן, את הבורא. אדם לא עוצר את עצמו רק ב"אהבת הזולת", כי אם כך, אז הוא כמו הקיבוצניקים, הוא עוצר את עצמו וכבר נידון לכישלון. אדם חייב בזה כדי שמתוך הכלי הזה יגיע להשפעה לבורא, להשתוות עמו.

שאלה: אבל מה הסימן, אם יש איזה סימן, שההזדהות הרגשית שלי עם החבר, היא הזדהות שכבר מתחילה להיות לקראת התיקון? היא מעבירה אותי מהזדהות שהיא אגואיסטית להזדהות שהיא לא?

אדם מגיע להזדהות עם החבר, במידה שהוא רוצה להגיע להזדהות עם הבורא, לא יכול להיות אחרת. מידות ההזדהות עם הבורא הן מידות הזדהות עם האחרים. וצריכים להבין, שהאחרים האלו, שבסך הכל נראים לאדם חלקי דמות הבורא, הם בעצם אותם הרצונות שבהם אדם מגלה אותו, זה הכלי שבו האדם מגלה אותו.

לכן אפשר להגיד, שהנברא היחיד זה ה"אני", האחרים הם לא נבראים, הם כלי שבהם הבורא מתגלה לאדם. אם האדם חייב לגלות את הבורא למשל בצלחת, אז הצלחת הזאת הם כל יתר הנבראים. ואדם לא מסתכל עליהם שהם כמוהו, אלא מסתכל עליהם שהם חלק מהבורא, מאותה ה"מרכבה".

"משא"כ האדם שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה רוצה מאתים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים ומתרבים עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו."

הכל יש באדם, כלים גדולים, רצונות גדולים, הכנות טובות, רק שיתפתח. חסרה לו רק שיטת ההתפתחות הנכונה.

בעל הסולם מסיים כאן בנושא הקנאה, הוא אומר שיש לאדם רצון גדול מאוד, עד כדי כך שיודע מה שיש לזולת, מקנא במה שיש בזולת.

מה זה "מקנא"? למשל, אדם רואה עט, הוא לא חושב שהעט יפה וטוב. וגם אם הסתכל עליו קודם, הוא לא ראה בו שום דבר. פתאום הוא רואה מישהו שמתעניין בו, ואז הוא חושב "אם הוא נהנה מזה, גם אני רוצה להנות מזה".

אני מסתכל על כל אחד, ולא אכפת לי. אפילו שיש מולנו חנות של "פורשה", לא אכפת לי. אבל כשאני רואה שאתה נוסע במכונית עם גג פתוח, וכולם מסתכלים עליך, אני כבר לא יכול לסבול. לא חשובה לי המכונית כשהיא עומדת בחנות, אבל כשאני מסתכל איך אתה נהנה, איך מסתכלים עליך, ואתה נהנה מתשומת הלב של כולם, בזה אני קונה רצון נוסף. לֵמה? לאותו העט או לאותה המכונית. זאת אומרת, הקנאה הזאת מביאה אותי לדברים שקודם לא חשבתי שאני צריך אותם.

אם אדם יעשה חשבון, הוא יראה שתשעים אחוז מהחפצים שיש לו בבית הוא לא צריך. הוא הסתכל על אחרים, וקנה אותם. ותכונה כזאת יש רק לאדם. אם נביא לקוף, לפרה או לאיזה פרפר, שמלה כזאת או אחרת, הוא לא יקנה. האדם קונה מפני שהוא רואה את זה על אחרים.

לכן כתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה". על ידי זה אדם יכול לקנות "פרנסה", זאת אומרת, רצונות חדשים שמביאים אותו כבר להתפעלות ולגדלות. זאת לא פרנסה, שאחד מוכר לשני נעליים והשני מוכר לו איזו שמלה. אנחנו מתפרנסים זה מזה ברצונות. ו"קנאה" זה "אש קנאה", אדם לא יכול להימנע מזה, ולא צריכים. בחוכמת הקבלה כמה שאדם קנאי יותר, כמה שהוא אכזרי יותר, מסתכל על אחרים יותר, זה יותר טוב. רק תלוי מאיזו סיבה ולֵמה זה מביא את האדם.

אמרו לי שערוץ עשרים ואחד בטלוויזיה זה "ערוץ הקניות", הסתכלתי כמה פעמים, ראיתי מוצר וחשבתי שאולי אני צריך אותו, ומוצר נוסף שאני גם צריך, "זה דבר כל כך טוב, לַמה שלא יהיה לי". אחרי שעה אני צריך מחסן במְקום בית, כדי לאכסן את כל מה שפתאום אני חושב שאני צריך, ו"איך אפשר בלי זה?".

הדבר הזה הוא גדול מאוד. אמנם אדם קונה כלים של אחרים, אבל בצורה אגואיסטית אנחנו רואים לֵמה זה מביא אותנו, אף אחד לא מתמלא מזה, אבל זה עוזר לנו להגיע לריקנות. אדם קונה מכולם רצונות בנוסף לרצונות שלו, והוא לא יכול למלא אותם. אז מהר מאוד הוא מגיע למצב שרוצה מאה ומקבל ריקנות במאתיים. רוצה מאתיים, הוא נשאר ריק בארבע מאות. על ידי קנאה אדם מקבל מאחרים מהר מאוד כלים ריקניים, ומגיע ל"הכרת הרע". אם לא היה מקנא באחרים, היה האדם מסתובב עם הכלי שלו עוד אלפי שנים, ואף פעם לא היה מגיע ל"הכרת הרע".

כי בלי קנאה מה יש לאדם? מה הוא צריך אם הוא לא מקנא באחרים? הוא יסתפק בפיג'מה אחת כל החיים. שום דבר חוץ ממה שהגוף דורש, כל היתר בא מהסביבה, כמו שלומדים. חוץ מרצונות גופניים, היינו, בהמיים, כל יתר הרצונות מתפתחים בנו רק על ידי הסביבה. זאת אומרת, הקנאה עוזרת לנו בפיתוח כלים רוחניים, בלעדיה בלתי אפשרי. אם אדם לא היה מקנא באחרים, הוא לא היה מגיע ל"הכרת הרע", לייאוש, לכל המשברים, הכל קורה רק בתוך הכלים שהוא קנה מאחרים.

וכתוצאה מזה יש בעיה אחרת. בזמן האחרון אנחנו מגלים שאפילו חיות נמצאות בדפרסיה. אבל זו הקרנה מדרגת האדם, כי האדם שולט בכל וכולל הכל, לכן יש הקרנה גם אליהן. בגלל שאנחנו נמצאים גם בגוף חי וגם בדרגת האדם, אז אנחנו נמצאים בגוף החי באותה דרגת קשר איתן, ולכן הן תופסות מאיתנו את המחלות האלו, את התופעות כמו דיכאון וכו'. ועוד נרגיש בהן עד כמה שאנחנו מעבירים להן את המחלות ואת המצבים הפנימיים שלנו.

אז הקנאה היא גם לרע וגם לטוב, ובקיצור הכל לטובה. קנאה היא אותו הכוח שמפתח את האדם לתיקון ולדבקות בבורא. אם לא כוח הקנאה, ממש אין מה לעשות עם האדם שאין לו קנאה. אם רואים אנשים שחיים כאחים, שלא מקנאים זה בזה, שלא מסתכלים זה על זה, אין להם מה לעשות. הצדיקים האלה שמסתפקים במועט, כאילו לא צריכים כלום יותר, אילו תיקונים יכולים להיות להם?

לכן כשאנשים נוסעים להודו, או למקומות כאלה, הם מתפעלים עד כמה שיש שם אנשים זכים, שלא צריכים כלום בחיים. הם באמת לא צריכים כלום בחיים, יש להם בינתיים אפס סיכוי לתקן את עצמם ולהגיע לגילוי האלוהות. בכלים שלו הוא לא יכול, כי הם רק נקודה, הוא גם לא יכול לספח לעצמו, לחבר לעצמו, לאסוף את כל הכלים האחרים, כי אין לו שום קשר אליהם. הוא מוכן לשבת ללא תנועה על הגג או על ההר וזהו. להסתפק בכוס אורז ביום, וכלום חוץ מזה. אדם כזה לא יכול להגיע לשום דבר. אנחנו חושבים שהוא רוחני, אלא שהוא פשוט צמח, כך הם עושים גם בתרגילים שלהם.

אז יש לכבד מאוד את הקנאה שיש לאדם. זאת תכונה שאסור להרוס אותה, אלא "אש הקנאה" היא שמקדמת אותנו. גם כל החוכמה הזאת, חוכמת הקבלה, בנויה על כך שמקנאים.

אות ל"ט

"ואחר שנתבאר, שכל התכלית הנרצה להבורא ית' מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב, הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וכו' הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם אפילו מבני מינם הדומים להם, ואיך יחול עליהם ההרגש האלקי והטבתו."

לַמה? אם אדם לא מרגיש את עצמו נבדל מכל הבריאה, דומם, צומח, חי ומדבר, (ראה "כולם" בשרטוט מס. 1) כשהוא ליַדה. (ראה "אני" בשרטוט מס. 1) ובכוח שלו בהרגשת הזולת, הוא רוצה אחר כך לחבר את כל מערכת הבריאה אליו, כי הוא רק נקודה, אין לו יותר מנקודה, אז על ידי הקנאה, על ידי הרגשת הזולת, האדם מחבר אליו את כל הכלי דאין סוף. ואז מתוכו האדם יכול לפתח את תכונת ההשפעה לזולת, כי הוא כלי מחוץ לו. וזה מאוד חשוב שזה "זולת".

שרטוט מס.1

ואת הזולת הזה האדם מתוכו מרגיש במרחק אין סוף ממנו. האדם הפוך ממנו, המנוגד לו, שונא אותו, לא מרגיש אותו, לא רוצה אותו בכלל. אין משהו שמקשר את ה"אני" לזולת. זה הרצון לקבל שצריך להיות כלפי הזולת, לכן זה נקרא "אהבת הזולת".

לא מדובר מן הסתם במקרה, הזולת הוא כאילו מחוץ לאדם, הוא לא החבר שלו שנמצא לידו. זולת שהוא בכל וכל זולת, שהוא זר לו. וההפרש ביניהם הוא אינסופי, הוא הכלי הגדול, הקנאה, השנאה, הדחייה, ועל פני הזרות הזאת האדם בונה את הגשר של האהבה. (ראה "אהבה" בשרטוט מס.2) ואז הפער הזה בפנים לא נעלם. כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה", היא לא תמחק את הפשעים, אלא תכסה אותם עם כיסוי, עם המסך.

שרטוט מס.2

זאת אומרת, צריכים להבין עד כמה כל אחד זקוק לקנאה, לשנאה, לכל כלי הקבלה הגדולים האלו שהם מחוץ לו. וזה מה שהוא צריך. לכן באף מקום בחוכמת הקבלה, לא נשמע שצריכים להרוס את הרצון לקבל, למחוק אותו, לקמט אותו באיזושהי צורה. וההפך, כמה שאנחנו גדלים, מדומם, לצומח, לחי, למדבר שבתוך האדם, כך אנחנו אכזריים יותר ויותר, שונאים, רחוקים זה מזה. ולכן היום כשהעולם נמצא במשבר הגדול הזה מהאגו שלו, זאת צורה טובה מאוד לתחילת התיקון.

"אלא רק מין האדם בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם, הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות נרנח"י, שבזה נעשו מוכשרים לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית כוונת הבריאה של כל העולמות לא היתה אלא בשביל האדם."

כי בכלים שלו האדם לא מסוגל להרגיש יותר מהחיים הבהמיים. לא נפש דנפש, לא שום דבר רוחני, כלום. אלא רק "כיסתא דחיותא" מה שנקרא, "מידת החיים" זה מה שאדם מרגיש, כלום חוץ מזה. מעבר לזה מה שהוא יכול להרגיש, הוא רק בכלים זרים. כל הנרנח"י הם בכלים הזרים (ראה "נרנח"י שלי" בשרטוט מס. 2). נרנח"י של האדם מורגש רק בכלים שלהם.

ואיך יכול להיות אחרת, אם הנקודה שבלב היא רק רשימו מהמסך השבור. כשהמסך הזה היה בעצם על כל הכלי. אז יש לאדם חלק אינפורמטיבי, מידע, איך להרכיב מסך על כל הכלי של הזרים. לכן הוא נקרא "חלק אלוה ממעל", לא שייך לאדם, לבהמה שלו, הוא לא שייך ל"אני". זה חלק מהמסך על רצונות הזולת. לכן אם אדם קונה את רצונות הזולת, עליהם הוא יכול להרכיב את הנקודה שבלב שלו, ואז יקבל כלי עם המסך. וזה יהיה הכלי שבו אדם מגלה את הבורא.

נרנח"י והבורא הוא הכלי הכולל, (ראה "הבורא" בשרטוט מס. 2) וה"אני" זה הבהמה, שאין לה יותר מקיום של בהמה. צריך לחלק את האדם בצורה הברורה. גם לראות ממתי הוא מתחיל להיות במימוש של הכלי, במימוש הנקודה שבלב? רק כשמתחיל להשתמש בקנאה שלו, בהרגשת הזולת שלו כלפי הסביבה, כדי לצרף אליו את הסביבה, כדי להגיע ל"אהבה", אחרת הוא לא קונה אותם. כי אי אפשר לקנות את הרצונות של האחרים, אלא על ידי האהבה. אם לא באהבה אלא בקנאה, אז אדם לא קונה רצונות שלהם, הוא קונה כאילו מה שיש להם, ומזה הוא רק מתרוקן יותר. אז מתי אדם יוצא מחזקת הבהמה ונעשה האדם? כשרוצה לקנות את הכלים של הזולת, כדי להשפיע להם. יש פה הרבה מילים, ואנחנו יכולים לראות כאן את כל החוקים והדרישות.

אם מדברים על הפרצוף הרוחני, אז יש "אני" שנמצא למטה, וכל מה שיש לפנַיו, זה באיזו מידה אדם יכול לקנות את הכלים הזרים כדי לשמש בהם, כדי למלא אותם, כדי לגלות שם את הבורא. זאת אומרת, הפרצוף הוא בדיוק הכלי הזה, בכמה שאדם יכול לחבר אותו אליו, אבל כבר בצורה ישירה, ביושר, על ידי המסך. לכן הוא לא סתם עגול, אלא אדם כבר סידר אותו, אילו רצונות כן, אילו רצונות לא, באילו תכונות כן ובאילו לא, והמילויים שבהם. זאת אומרת, כל הכלי הכללי הופך להיות אחר כך אצל האדם לפרצוף הנשמה שלו, בחלק זה או אחר. האורות שמתגלים נרנח"י, הכלים, מסַכים, הכל כך, וה"אני" נמצא למטה שמקיים.

ואדם נמצא בחיים הבהמיים, הבהמה עוזרת לו להתקיים ולהפעיל את הקנאה והאהבה ואת כל הדברים האלה, ממנו ומעלה כלפי האחרים. והוא חי כאילו מבודד מהם בבהמה שלו. לכן כל עוד האדם לא מתקן את כל הנשמה שלו, בכל קכ"ה המדרגות, הוא לא יכול להפטר מהקיום הבהמי הזה, הוא חייב כל הזמן לחזור לגלגולים עד שמגיע לסוף התיקונים.

כי רק מתוך כך שהוא זר כלפי האחרים, ומתייחס אליהם מתוך הבהמה שלו, ומתוך הנקודה שבלב שלו, בזה הוא יכול לתקן את הכלי שלו ולהגיע לפרצוף המושלם. וכשאז כל הפרצוף הזה נתקן, אין לו שום צורך בהרגשת עצמו בדרגת הבהמה. אז הוא לא זר, כלפי מה זר? זאת אומרת, בזיווג האחרון שנעשה בכל הכלי של כל הנשמות, הוא בעצם מבטל את הרגשת הקיום שלו, שבעולם הזה. אז החלום הזה, הדמיון הזה, שהוא חי במציאות הזאת, נעלם. כי הוא לא צריך כבר להתייחס לאחרים כאל זולת, אין לו כבר במה להתייחס לאחרים כזולת, לא נשאר לו כלי לא מתוקן.

אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים, ואינם יכולים להסכים, אשר אדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמדת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."

מה הבעיה של הפילוסופים ובכלל של המדעים? פילוסופיה היא בכלל לא מדע, היום כבר אין מה להתייחס אליה ברצינות. כולנו רואים עד כמה שהכל בנוי על דמיונות, על צורה המופשטת מחומר, כמו שבעל הסולם מסביר במאמרו "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", ובמאמרים נוספים. אבל הבעיה שאף אחד לא יודע מה לעשות, אנחנו רואים את בוש ואחרים, לא חשוב מי, כל מיני אנשים גדולים מכל העולם, כלכלנים, פוליטיקאים, כולם מתאחדים, מגיעים לאסיפות, וכולם מרימים ידיים, אף אחד לא יודע איך לתקן. אף אחד לא יודע מה יקרה הלאה.

כי אין בטבע שלנו את תכונת ההתחברות, אם חוכמת הקבלה לא היתה מביאה לנו בצורה ברורה, איך לממש את ההתחברות עם רצונות זרים. אבל הרצונות הזרים מגיעים אלינו כשכל אחד זר כלפי האחרים, אני זר, אתה זר, והוא זר, וקיים הכלי הכללי. (ראה "כלי הכללי" בשרטוט מס. 3) יוצא שאני מסתכל עליך, ועליו, ועליו, ואני רואה שאנחנו לא מסוגלים להסתדר. והכל נברא לעולם הזה, לאדם הקטן הזה? אני חושב כך, ואתה חושב אחרת, והוא חושב אחרת? כולם חושבים כך, "אני צריך משהו? אני לא צריך כלום, מה אני צריך? תן לי לחיות בשקט, תמלא לי את החיים כמה שאפשר, מה הבעיה?".

שרטוט מס. 3

לכן אף אחד לא יודע איך לפתור את עצמו מבעיות שמגיעות, כי הן מגיעות מהכלי הכללי. ואף אחד לא מבין, שגם החסרונות שלו הם מהכלי הכללי. וגם אף אחד לא יודע שבשבילו נברא העולם, "אני צריך את העולם? את היקום? את הכוחות, את הנצחיות? עזבו אותי מכל זה". זאת אומרת, מכל הצדדים, גם משלילה וגם מחיוב, האדם לא מרגיש את כל הדברים האלו בכלי הקטן שלו. "הבורא ברא את הכל בשבילך? בשבילי גם לא בטוח", וכן הלאה.

מאיפה? אין לאדם כלים לבלוע את כל הדברים האלה. מפני שאנחנו לא מבינים שאנחנו באים לקנות את הכלים הזרים האלה, זאת הבעיה. ואנחנו שוכחים זאת. מאיפה אדם ייקח את הכלים האלה? לגלות את הבורא, לגלות את העולמות, את כל הבריאה, מאיפה הוא יכול לקחת? אלה כלים זרים, והם הם הכלים שלו גם לרע וגם לטוב. (ראה "כלים זרים" בשרטוט מס.3) מהם הוא מקבל ייאוש, אם רוצה או לא רוצה, מהם הוא מקבל את הקנאה, שנאה, ואת כל הדברים. בקיצור את הרצון הגדול שאותו אדם לא יכול למלא. וכדי לקנות את הכלים האלו בצורה הנכונה, הוא צריך את חוכמת הקבלה. ואז כל הבריאה היא בשבילו, ובשבילו נברא העולם.

הפילוסופים לא מבינים את קנִיית הכלים האלו, וגם לא הפסיכולוגים, אף אחד לא מבין. ולכן כל התוכניות שלהם לא נכונות. כי משם כל אחד מקבל רצונות חדשים, ולכן אי אפשר להשתיק את האדם ולהרגיע אותו. וגם פוליטיקאים, גם כלכלנים, לא חשוב מי, אף אחד לא מבין את הפיתרון, מפני שהפיתרון הוא לא בתוך האדם, ולא בחברה כזאת אגואיסטית. הפיתרון צריך להיות בהתאם לכך שאנחנו חייבים לרכוש את הכלי הכללי הזה. היינו, כל הנשמות יחד יצטרכו להכיר בזה, לראות את הרע, ואיך לסדר את זה.

תלמיד: ב"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", מדבר בעל הסולם על נטיית הקנאה. זה לפסיכולוגים ולפילוסופים. והוא אומר, "וע"י נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמש"א ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שבעלי רצון חזק ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם בלתי מוגבל בזמן ומקום, אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם ולכל הזמנים.

וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות ולכל הזמנים, כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר. ונמצא שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר ע"כ אין קצה לכח הפועל הזה, וע"כ מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה."

מילים יפות ומדויקות. כמו שכתוב,"הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם". מהעולם השפל, הקטן שלנו, מוציאים אותו לעולם רחב יותר. צריכים להבין את מהות המילים האלה. שלא מוציאים אותו כאילו לרע, אלא מוציאים אותו לטוב, אם הוא משתמש נכון בכל הנטיות האלה. אבל אלה הן אותן התכונות שמבדילות בינינו לבין הבהמה, ואם לא משתמשים בהן נכון, אנחנו גרועים יותר מבהמה, כי היא לפחות נמצאת ברוגע יחסי. מה שאין כן, אם משתמשים בזה נכון, אנחנו מגיעים למימוש האדם שנקרא "דומה לבורא". נקווה שנהיה דומים פעם.

(סוף השיעור)