שיעור הקבלה היומי21 трав 2022 р.(צהריים)
שיעור בוקר 21.05.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 386, מאמר "מתן תורה",
אותיות ז' - י"א
קריין: קטע מספר 22.
"בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו."
(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה)
העבודה שלנו היא איך אנחנו שומעים את הטקסטים האלה שכתבו לנו המקובלים. במידה שרוצים להתכלל בהם, במידה שפותחים את הלב, בכלל את כול החושים שלנו כדי שהם ייכנסו בנו, יטהרו אותנו וימלאו אותנו. אלה הכוונות הנכונות שאנחנו צריכים לפתח בזמן הלימוד. ואז הכוח שמקבלים יקרא "תורה" מהמילה "אור" שישפיע ויסדר לנו תכונות חדשות וכך אנחנו נתקרב לבורא.
קריין: שוב קטע 22.
"בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו."
(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה)
מאוד חשוב לנו בזמן שאנחנו שומעים, קוראים דברי תורה שכתבו המקובלים הגדולים - לפתוח את הלב ולהשתוקק להיות בהשגה, בהבנה, במקום הזה שהם מתכוונים. בנטייה הזאת אנחנו פותחים את עצמנו, מושכים עלינו את האור העליון שנמצא במצבים האלו והוא משפיע עלינו, אומנם מרחוק, אבל לאט לאט הוא משפיע וזה מקדם אותנו, מקדש אותנו גם להרגיש את הקטעים האלה שאנחנו קוראים שיתקיימו בנו בצורה מעשית.
שאלה: מה זה "עוסק בחכמה הזאת"?
כל פעם אחרת, תלוי באדם. ישנה כוונה כללית שאני רוצה על ידי זה שאני שומע, כמה אני מבין זה לא כל כך חשוב, אלא חשובה כאן הכוונה, הנטייה שלנו, אני רוצה להגיע למצב שאני אדמה לבורא. זאת אומרת, שאני אתייחס אליו בהשפעה, באהבה, בחיבור, בנטייה לדבקות, ואז לפי החיסרון שלי, לפי ההשתוקקות שלי אליו כך אני אקבל הארה ממנו. ההארה הזאת תבנה בי את הכלים, רצונות, מחשבות כדי שאני ארגיש אותו. מטרת הלימוד שלנו היא לגלות את הבורא, להרגיש אותו, כי "קרוב"1 הוא, ולזה אנחנו צריכים להשתוקק.
תלמיד: האם זה עניין פנימי או שיש גם עניין שצריך לקרוא טקסטים מסוימים בחכמת הקבלה?
ודאי שצריכים לקרוא טקסטים של מקובלים שכתבו בזמן שהיו כבר בגילוי האלוהות, בדבקות אליו, וכשאנחנו קוראים את הטקסטים האלה ורוצים שמה שהם כתבו - יתממש בנו. אז אנחנו נמשכים להיות גדולים כמוהם ובזה מעוררים עלינו עוד רצון עליון, עוד אור עליון שמשפיע עלינו ומקדם אותנו.
תלמיד: במה תלויה ההארה, בהשתוקקות של האדם או בטקסטים מסוימים כאלו או אחרים, יש העדפה?
גם וגם. ודאי צריכה להיות הארה מתוך הטקסטים הכשרים, והטקסטים של המקובלים הגדולים. אנחנו קוראים טקסטים במיוחד של בעל הסולם ורב"ש, אלה המורים שלנו, הקרובים לנו בזמן ובהתפתחות. בעצם אנחנו חיים לפי ההנחיות שלהם, וכך אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא לפי השיטה הזאת. למעשה כמעט ואין שיטות בחכמת הקבלה. כל השיטות הן איך אנחנו מקטינים את הרצון לקבל שבנו ופותחים את הרצון להשפיע. ולכן כך אנחנו עובדים.
תלמיד: אנחנו קוראים מאמר של רב"ש או מאמר של בעל סולם "מתן תורה" או "תלמוד עשר הספירות". האם יש קשר בין מה שאנחנו קוראים, מה אנחנו צריכים לעשות, להשתוקק שזה יתממש בנו ספציפית את מה שאנחנו קוראים?
כן ולא. לפעמים אנחנו קוראים טקסטים שם עולמות, ספירות, פרצופים, כל מיני פעולות שאין לנו בהם שום השגה, ואם כדאי או לא כדאי לתאר מה שאנחנו לומדים שם זאת שאלה גדולה. יכול להיות שלא כדאי לתאר שום דבר אלא בכללות שזה ישפיע עלינו, עוד נברר את זה, דבר אחד. ודבר אחר, אנחנו צריכים בכל זאת להשתוקק להיות מחוברים בינינו וכמה שיותר לתאר את עצמנו כבר מתוקנים, אז אנחנו נהיה יותר קרובים לאור העליון, למאור המחזיר למוטב, בטוח שעל זה מדברים כל הטקסטים.
תלמיד: אז ההנחיה היא כללית לכל הטקסטים?
כן, ודאי. לא חשוב אם אנחנו קוראים מאמרים, אגרות, "זוהר" או "תלמוד עשר הספירות", תמיד צריכה להיות אותה הנטייה להיות כמה שיותר קרובים בינינו לבורא.
שאלה: מה זה ההשראה העליונה, האור העליון שאנחנו מושכים עלינו מהמקורות?
כשאנחנו רוצים להידמות לכוח העליון ולהיות כמוהו, כך אנחנו מושכים מה שנקרא "חן ממרומים", אז אנחנו מרגישים באיזו מידה אנחנו נכללים בכוח העליון, בהארה העליונה ונעשים יותר קרובים לבורא עד שמגיעים לחיבור, חיבוק, דבקות.
תלמיד: איך אנחנו מתכללים בהארה הזאת?
על ידי זה שאנחנו נעשים כאחד, כי האור העליון הוא אחד, במידה שאנחנו קרובים אחד לשני אנחנו קרובים אליו. וודאי שהשאלה כאן לא במרחק פיזי, אלא במרחק פנימי, נפשי. מתוך זה שאנחנו משתדלים להיות קרובים אליו, אז אנחנו מקבלים הארה ממנו. הוא ממלא את כל המציאות, נמצא בכל מקום. בשבילו בכלל ההבחנות הגשמיות לא אומרות שום דבר, זאת אומרת העולם שלנו בכלל לא נמצא בהרגשת הכוח עליון. כל העולם הזה כולו נמצא באגו קטן אחד בלבד, ולכן אין כאן איזה הבחנות שיכולות לחלק את האור העליון לחלקים.
תלמיד: ההארה העליונה, האור העליון - איך מרגישים אותו בכלי המשותף שלנו בעשירייה?
אני לא יכול להגיד איך אנחנו מרגישים אותו. אנחנו נרגיש אותו כרצון להתקרב זה אל זה, רצון להתחבק, רצון להרגיש בינינו כוח מיוחד ששורה בינינו שהוא הוא יקרא "בורא".
שאלה: מה זה שאני מתכלל, האם זה יוצא מעצמי או מהעשירייה?
זה נקרא להתחבר, פשוט מאוד. אני חייב לתאר לעצמי איך אני מתחבר לאחרים ובתוכם איך אני מתחבר לבורא. וכאן אני צריך לחשוב שכל הנטיות שלנו, וכל התשוקות שלנו יקבלו עזרה מלמעלה ואז יתחילו להתממש.
תלמיד: זה כל כך רחוק ממך, אתה מרגיש שזה לא קיים, אתה רוצה את זה, אתה משתוקק למצב הזה אבל הוא לא מגיע, אתה כאילו מחכה.
אין מה לחכות, אלא חייבים את המצבים האלה בדיוק לתאר לעצמנו ולהשתדל לתאר שהם קורים לפחות בעשירייה, ואז זה יקרה. "כי קרוב אליך הדבר"2.
שאלה: כשאנחנו הנשים קוראות את הקטעים האם זה פועל גם כשאנחנו מהשגת האפס לא מבינות, וגם בינינו מדברות שלא ברור על מה מדובר, מתכוננות לשיעור וכל הדברים האלה, האם זה פועל גם כך בתוך השיחה שלנו, בתוך מה שאנחנו מנסות לברר?
כן, אנחנו מתחילים לעבוד מאפס ממש, כמו תינוקות שמתחילים מאפס את החיים שלהם אחרי הלידה. אז תארי לעצמך שאנחנו נמצאים מיד אחרי הלידה כמה אנחנו לא מבינים, לא מרגישים שום דבר מהרוחניות, ואנחנו צריכים לעשות כל מיני מאמצים שבסופו של דבר להרגיש אותו, ומעלינו יש כוחות טבע שעוזרים לנו להגיע להרגשה, להשגה, להבנה איפה אנחנו באמת נמצאים.
וכל העולם הזה הוא לא עולם אמיתי, אלא רק ניתן לנו להכנה למצב האמיתי שאנחנו צריכים לגלות. המצב האמיתי נקרא "על מנת להשפיע" או "לשמה". ואם אנחנו ממצבנו נוכל להגיע לעל מנת להשפיע, ללשמה, אז אנחנו נרגיש את העולם איפה אנחנו כן נמצאים. נקווה שאנחנו על זה נחשוב כל הזמן ונגיע.
שאלה: האם אפשר להשתמש בהארה העליונה בשביל להגיע להשפעה בהתאם מלא לשמה מגיעים ללשמה?
ודאי שכן, בשביל מה אנחנו מקבלים ההארה מלמעלה? כדי להידמות לאור העליון.
תלמיד: אתמול אמרת שאנחנו מגיעים לסעודה בשביל לקבל משהו, ולא שאנחנו מגיעים בשביל להשפיע לחברים. אבל אני מגיע לשיעור באמת בשביל להרחיב את הכלים, להתחבר עם החבר, להרגיש את ההארה הזאת, אבל אחר כך אחרי כמה זמן אנחנו מגיעים לשיעור אולי קצת לכוונה למען הבורא, למען החברים, האם אפשר באופן כזה לעבוד, להשתמש?
לא חשוב איך אנחנו מתחילים את השיעור, העיקר שאחר כך אנחנו בזמן השיעור מתחילים לקבל גם הארה דרך כלים שונים מהחברים שלנו וזה מייצב אותנו אחרת, וכך אנחנו עוד ועוד מתקרבים לבורא. כי לבורא אתה לא יכול לכוון את עצמך לבד, אלא אתה חייב להיות מחובר עם האחרים ויחד עם האחרים בתמיכה מהם, ובזה שאתה תומך בהם, אז כך אתה בשני הקווים האלו מייצב את הקו האמצעי שאתה כבר מכוון אליו.
שאלה: אנחנו עובדים בקבלה על מנת להשפיע, לזה אנחנו צריכים להגיע. העולם הזה כמה שהוא קטן אנחנו תמיד משתוקקים לעולם העליון. איך לא נאבד את החשיבות של העולם הזה, אנחנו גם הרי צריכים אותו לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת לחיות בעולם הזה בשביל להגיע לעולם העליון עם כוונה כזאת. האם זה נכון?
כן זה נכון לחלוטין. וכך אנחנו צריכים לתפקד. ואל תפחד שאתה תאבד את העולם הזה ופתאום תתחיל לעלות לעולם העליון. סך הכול אנחנו קבוצה גדולה סביבך אלפים שכולנו משתוקקים למטרה ולכן כל אחד מייצב את האחרים, ובסך הכול אנחנו מתקדמים בקו אמצעי כולם יחד.
קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מתן תורה", אנחנו באות ז'.
אות ז'
"אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו: למה לא בראנו מתחילה בכל אותו הרוממות הרצויה להדבק בו ית'? ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצות?" למה אנחנו צריכים להיכנס לכל העניין הזה של הכרת האלוהות, התקרבות לאלוהות דרך כל מיני צורות כאלה קשות הפוכות מהאמת. ראשית אנחנו צריכים להתכלל עם היצר הרע, האגו שלנו ואחר כך להתעלות מעליו בכל הפרטים שבינינו, שאנחנו מוצאים את עצמנו שבורים ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו, ללא הבנה וללא יכולת, כלום, למה הבורא עושה את זה כך? הוא כביכול מסוגל הכול לעשות, יכול לעשות כל מה שהוא רוצה.
למה הוא לא ברא אותנו מלכתחילה במה שהוא רוצה שאנחנו נגיע? אנחנו עוברים כל מיני מצבים ושינויים שהם לא נעימים, דוחים, שנואים, בשביל מה, מה כל התועלת? האם אני כך הייתי עושה את זה נניח לילדים שלי שאני אוהב אותם? זה לא מובן עד כדי כך אלפי שנים, מיליארדי אנשים מדור לדור צריכים להרגיש את הסבל הזה לסבול כל כך ובצורה אמיתית, תראו מה קורה גם עכשיו במלחמה. לא היה רגע בעולם שלא היו מלחמות, שלא הייתה שנאה בין האנשים, עמים, שלא היו חולים, מתים. אז למה אנחנו נמצאים בתהליך כל כך קשה?
"והשיבו: "דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'". פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל, והולך על ידי זה עד שאובד צורתו האנושיות.
ומתוך שבהנמשך משלימותו ית' ויתעלה, לא יתכן שימצא בו בחינת חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום, להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצה, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות." גם על זה יש הרבה שאלות, האם יוכל לתת לנו בלי בושה, שאנחנו לא נרגיש את הבושה, אז למה הוא לא נותן? אנחנו רואים אצל הילדים שלנו כמה שאנחנו נותנים להם, אנחנו אף פעם לא מרגישים שהם מתביישים לקחת את זה מאיתנו, אלא ההיפך הם באים ודורשים, תביא יותר, תן יותר, מה קורה למה לא נתת לי. וכאן אנחנו נמצאים באיזו קושיה, שהבורא לא נותן לנו לקבל חינם לא כמו אבא לבן, למה? אם הוא קורא לנו בנים, אם רוצה שאנחנו נרוויח בכבוד את מה שהוא נותן לנו? זה בכל זאת לא מכסה את כל אותן הבעיות, הייסורים שאנחנו עוברים כדי בסופו של דבר להגיע למצב שאנחנו נתחיל להרגיש את מטרת הבריאה.
"ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק." זאת אומרת, זה לא פשוט מה שאנחנו יכולים כאן לשאול ומה שאנחנו יכולים כאן לתרץ. "וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, [ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א']. וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."
הוא השתדל להסביר לנו למה הבורא שהוא כל יכול עשה את הבריאה בצורה כזאת שאנחנו יכולים לקבל את מטרת החיים למרות שזה מגיע "מכל הלב" מהבורא, אנחנו כן מגיעים לרצון הטוב שלו ומקבלים את זה ממנו, למה בכל זאת אנחנו צריכים לשלם כל כך ביוקר על כל התהליך והסיום של התהליך.
שאלה: איך לקבל עזרה מהחברות בעשירייה ולעזור לחברות כך שזה יחזק את החיבור ולא יחזק את הבושה, כדי שלא נעשה למפונקות ונחשוב שהעזרה של החברות מובנת מאליה?
אם היחסים יהיו יחסים נכונים וטובים, ונבין שרק בתמיכה הדדית אנחנו יכולים להגיע למטרה שהיא החיבור של כולם יחד, אם נבין זאת ונרצה להיות דווקא בחיבור הדדי, ישר, לבבי ורוחני, אז לא יהיו לנו כאלו חשבונות. אנחנו נהיה למעלה מהרצון לקבל האגואיסטי, ואז ככל שניתן זה לזה, האחר יוכל לקבל ללא בושה.
שאלה: בעשירייה שלנו יש חברות שעברית היא לא שפת האם שלהן, וכל החברות רוצות לעשות מאמץ ולקרוא קטעי מקורות בעברית. בזמן הקריאה הן מחסירות אותיות, מילים, או מוסיפות אותיות ומילים, ולא תמיד מפרשות נכון ראשי תיבות. האם מספיקה הכוונה בלי לדייק מילולית, והאם האור פועל עלינו מקריאה במצב כזה?
גם גברים וגם נשים, כולם צריכים לדעת את הטקסט. כל אחד צריך לעבור על הטקסט לפני שקוראים אותו בשיעור, ובין אם הוא יודע עברית ובין אם לא ולא חשוב כמה יודע, הטקסט חייב להיות לו ברור בצורה שלמה. גם בקריאה בעברית וגם אם זה תרגום, אם העברית היא לא שפת האם שלו, עליו לדעת כל מילה ומילה, ולא רק לדעת אלא איך לקרוא אותה נכון, לא לזכור בעל פה אלא לדעת לקרוא בקול מלא. זו דרישה לכל חבר. אני אומר זאת לאלו ששולטים איכשהו בעברית, ואלו שלא שולטים בעברית צריכים לדעת את התרגום. אבל חייבים להיות מוכנים כבר לפני השיעור.
אות ח'
"כי הדבר הזה דומה לעשיר אחד, שקרא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק אותו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום. וכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו, וכן מוסיף והולך.
לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"
וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו, הגיעני על ידי עסקי עצמי, כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתחת מתנת ידיך בחסד".
ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך".
ודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה יחד עם זה, מצד השני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו.
ומכאן נמשך לנו חוק שני: שלא יצוייר בעולם, מי שיוכל למלאות חפצי חבירו במילואם, כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמיית, שרק עמה נשלם כל ההרחבה בכל השלימות הרצויה.
והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'.
וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא, להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות. כי אז כל העונג והטוב, המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."
שאלה: אני לא מרגיש בושה ולא משנה כמה אני אקבל מהבורא. מה המיוחד שנמצא בנותן שחסר בי?
הרגשה שאתה מקבל.
שאלה: מה אנחנו צריכים להרוויח לפי המשל שבו העני רצה להרוויח בעצמו?
אנחנו צריכים להכיר את כול העולמות העליונים ואת הבורא שנמצא בתוכם, שאלו יהיו החיים שלנו, חיים נצחיים ושלמים.
תלמיד: כנגד מה מוצגת המתנה כאן? העשיר נותן מתנה וכך גם הבורא יכול לתת לנו את כל העולמות במתנה, ולעומת זאת אנחנו נאלצים להרוויח בעצמנו. מה המנגנון כאן, האם זה תשלום עבור המאמץ, מקבלים שכר תמורת היגיעה שלנו?
תמורת היגיעה שלנו אנחנו משיגים את העולם העליון, והבורא נקרא תשלום.
שאלה: נאמר שהעשיר מאכיל ונותן מתנות כל יום. אבל אנחנו לא מרגישים שהבורא שומר עלינו ומקדם אותנו, אנחנו לא מרגישים את ההשפעה שלו כל יום וגם לא מרגישים בושה. איך להרגיש זאת בכל רגע?
אם נתחיל להרגיש אותו ואיך הוא מטפל בנו, אז זה כבר תשלום ולזה צריכים להגיע. בינתיים אנחנו לא יכולים לעשות זאת.
תלמידה: נאמר שאנחנו לא יכולים להתחבר, לא יכולים להעביר לו את ההרגשה. מה אנחנו כן נותנים זה לזה?
אנחנו נותנים זה לזה תמיכה, כי בלי שנחזיק זה את זה אף אחד מאיתנו לא יוכל להגיע למטרת הבריאה.
שאלה: מהקטע מובן שגם החיסרון וגם המילוי הם משהו שמקבלים. מהו קניין עצמי, איפה נעשה הקניין העצמי?
כל מה שאנחנו מקבלים הוא יהיה קניין עצמנו, אחרת אנחנו מגיעים שוב לבושה.
תלמידה: בזמן העבודה בעשירייה אנחנו יכולות לשים את האצבע מתי מתעורר החיסרון ואין לו מילוי, אנחנו גם יכולות להרגיש מצבים שבהם נוצר איזשהו סוג של מילוי משותף. מה מזה הוא הקניין, מה מתוך המעשה אנחנו מקבלות או שייך לנו?
הכול שייך לנו, אין משהו שלא שייך לנו.
תלמידה: נראה שבקטע בעל הסולם מדבר על כך שהאדם צריך להשיג את הדברים על ידי היגיעה שלו. מתי זה נהיה קניין, מתי זה הופך מהיגיעה או מהמאמץ שלו לדבר ששייך לו אבל לא מתוך הרצון לקבל שלו, לא על מנת לקבל, אלא באמת מתוך השינוי של הטבע שלו, מתוך ההשפעה?
זה קורה על ידי האור העליון. האדם מתאמץ, ועל ידי האור העליון מגיעה אליו היגיעה שלו כשהיא כבר מלובשת באור העליון, ואז מכך האדם משתנה.
שאלה: אחת מהטעויות שלנו היא שאנחנו מחכים לאיזשהו נס, שאור הבורא יתגלה בקבוצה. אבל יכול להיות שהנס הוא זה שיש לנו את העשירייה ויש לנו יכולת לעבוד בה, והנס הוא ההתכללות בינינו בתוך הקבוצה ולא צריך לחכות למשהו. איך הבורא מתגלה בעשירייה? האם עצם העבודה זה כבר הנס וההזדמנות שהבורא נותן לנו, ולא צריך לחכות לאיזשהו גילוי אחר של הבורא?
לא, זה לא נכון. אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק לנס. נס זה שאנחנו מתחברים, כי לא יכול להיות שכל האגואיסטים שנמצאים כמו אגוזים בתוך השק ורק מתחככים זה בזה, לא יכול להיות שנתחבר. אלא האור העליון על ידי המעשים שלנו מגיע אלינו ומתחיל לעבוד על הקליפה שלנו, לרכך אותה עד כדי כך שאנחנו נמסים ונעשים כולנו כאיש אחד בלב אחד.
ככל שאנחנו עוברים דרגות מכך שכולנו מנוגדים זה לזה, וככל שאנחנו נמסים ומתחברים מעל הקשיות שלנו, בזה אנחנו מגיעים לדבקות עם הקשיות ועם החיבור בינינו. שני אלו, גם הקשיות וגם הדבקות, הרכות שאנחנו מרגישים, מביאים אותנו להכרת הכלי הרוחני - בקשיות וברכות, בדחייה ובחיבור, ומתוך שני הנתונים האלה אנחנו מתחילים להיות מוכנים לאתר את עצמנו נכון מול הבורא. אנחנו הפוכים מהבורא במידת הקליפה שלא נותנת לנו להתחבר, ובכל זאת יכולים להבין אותו, להרגיש אותו ולתת לו מקום לשרות בינינו, וזה במידה שאנחנו הופכים חלק מהקליפה שלנו לחיבור. כך אנחנו מתקרבים להבנה ולהרגשה של מהו הבורא.
שאלה: לגבי הביטוי של לאכול ממעשיו של חברו, מהי העבודה של החבר? כי לכמה מאיתנו להתחבר זו כבר עבודה.
ודאי שכל נטייה, גם קטנה וגם אם היא לא פיזית, לא רק במעשה, אלא במחשבה, ברצון, כל תנועה כזאת כבר נקראת עבודה. יש אנשים שבשבילם אפילו לחשוב על איך להיות מחובר עם האחרים זו כבר עבודה גדולה מאוד והם לא יכולים להתקרב אליה. אנחנו מבינים זאת ועוד נרגיש את זה.
שאלה: למה הכרחי לראות את הבריאה בצורה כזאת רעה? האם זה בשביל שלא נסכים עם הבריאה, נרגיש אי נוחות ונחפש רוחניות? איך אפשר לחפש את הטוב של הרוחניות שזה משהו שאנחנו לא מכירים?
אנחנו מכירים טוב מאוד את הטבע האגואיסטי שלנו ויכולים לאתר אותו בצורה שהוא נמצא לפנינו. אנחנו רואים איך כל אחד דוחה את האחרים, ואיך אנחנו לא יכולים להיות באותה צורת קשר כמו שהמקובלים כותבים לנו. לכן אין כאן שום בעיה, כל אחד יכול להגיד "כן, אני אגואיסט", ומי שלא מכיר בזה, סימן שהוא לא התחיל לעבוד בחכמת הקבלה בכלום. לכן כל העבודה שלנו מתחילה מהכרת הרע שבטבע האגואיסטי שלנו, כלומר ביחסים שלנו, בכמה אנחנו דוחים ומרחיקים את כולם מעצמנו, ואחר כך מגיעים לאט לאט לכיוון הטוב.
שאלה: האם היגיעה בזמן העבודה הרוחנית זה כבר הטבע השני שאליו צריכים להגיע? האם אף אחד לא ייקח לנו את המאמצים האלה?
אף אחד לא ייקח שום דבר. אל תחשוב שמישהו לוקח ממך משהו, לא את הדברים הרעים ולא את הדברים הטובים, הכול שלך.
שאלה: אמרת שהזולת הוא מי שיכול לקבל ממני בצורה נכונה. איך לקבל נכון מהחברות כדי להיות הזולת עבורן?
את לא יכולה להרגיש את היחס של החברות אלייך אלא במידה שאת מתייחסת אליהן. אם תנסי להתייחס אליהן באהבה, אז תתחילי להרגיש שגם הן מתייחסות אלייך באהבה, וההפך. קודם כל אנחנו צריכים להשתדל להיות ככל האפשר באהבה לחברות, לחברים, ואז נבין איפה אנחנו נמצאים.
שאלה: איך לשאול שאלות בצורה נכונה עם כוונה נכונה?
תנסי לשאול לפי העניין. תנסי לקרוא לפני השיעור את מה שאנחנו קוראים בשיעור, וכך תביני יותר את הטקסט ותוכלי לשאול שאלות לפי העניין.
שאלה: איך הנברא יוכל להרגיש את הבושה אם הטבע שלו הוא עני ומלא חסרונות והבורא הוא עשיר ויש לו הכול. האם לא מדובר בקנאה שהנברא חש ביחס לבורא?
יכולה להיות הרגשה כזאת למתחילים, אבל לא בצורה רצינית ורצופה מפני שהנברא בכל זאת מרגיש כמה הוא בחוסר אונים.
שאלה: מהדרגה שאנחנו נמצאים כעת, מה הן המתנות שאנחנו חייבים להעריך על מנת שנוכל להמשיך להתאמץ?
כל החיים מהרגע האחרון עד הרגע הראשון והפוך הם מתנה אחת שכוללת את כל הרגעים שעליהם אנחנו צריכים להעלות תודה לבורא.
תלמידה: האם יש לנו אפשרות לפתח את הבושה?
לא יכולים. כאשר נתחיל לעבוד על הטבע שלנו, להתקשר בינינו ולהיות יותר בקשר עם החברות, אז נפתח בנו תכונה כזאת שבה אנחנו יכולים לגלות את הבושה, להכיר את הבושה, בינתיים לא. כמו שאנחנו אומרים לפעמים לאדם אחר או לילד "תתבייש לך", והוא לא מכיר את הדברים האלה, אז מה יש לו להתבייש? כולנו כך, כולנו גנבים וגם אני גנב. הבושה צריכה להגיע מתי שהאדם מרגיש שהוא שונה מאוד ממשהו והוא לא יכול לכסות זאת באיזה תירוץ, אז הוא מרגיש בושה.
שאלה: הבושה לקבלה טבועה בשורש שלנו. כשאנחנו משנים את הלך המחשבה שלנו, שעל ידי זה שאנחנו מקבלים אנחנו גורמים נחת רוח והנאה למי שנותן לנו, האם זה לא מוחק את הבושה שלנו?
ודאי שלא. מטרת הבורא היא שתקבל ממנו לא את מה שהוא נותן לך בצורה אגואיסטית, אלא בכמה אתה יכול להידמות לו כי בזה התענוגים האמיתיים. אלו לא התענוגים שהוא נותן לך בעולם הזה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, אלא הוא רוצה לתת לך תענוגים עליונים שמגיעים לאדם מכך שהוא משווה את עצמו לבורא.
שאלה: התאספנו כאן שש עשיריות, הרבה זמן התכוננו לזה ואנחנו שמחים מהמפגש הפיזי שלנו. ההרגשה מאוד מיוחדת אבל לא זאת המטרה של הפעולה שלנו. הכוונה שלנו עומדת מאחורי הפעולה שלנו, מה אנחנו רוצים. האם תיקון לרצון שלנו זו הפגישה הפיסית הזאת? מה הכוונה שלנו?
זה שאתם מתחברים בפגישה כזאת, זה דבר גדול מאוד. וטוב שכולם רואים ויכולים ללמוד שאפשר באמת להתחבר כך, כמו בבלטיה, במוסקבה ובסוצ'י, אלו דברים מאוד טובים שגורמים להתקדמות רבה. רק הבעיה היא שאנחנו עדיין לא רואים בצורה קצרה שעומד לפנינו תרגיל - איך אנחנו משתוקקים לעבוד נגד האגו שלנו בחיבור בינינו. אני צריך לעלות למעלה מהאגו שלי לחיבור עם כל בני ברוך, נשתדל לבצע זאת.
תלמיד: איך להתעלות מעל המצב הזה, כדי שלא שסתם נרגיש מפגש פיזי שמשמח אותנו אלא שיש לנו מטרה אחרת?
תנסו להתחבר בלבבות כמו שאנחנו לומדים, בכך עוסק מאמר "מתן תורה", ולבקש מהבורא שיחבר אותם.
נעשה מאמצים להתחבר ונראה עד כמה אנחנו לא מסוגלים, אנחנו כבר רואים שלא מסוגלים, אבל מכך שלא מסוגלים זה בדיוק המצב שממנו צריכים לפנות לבורא ולבקש ממנו. הפנייה אליו צריכה להיות קבוצתית, לא מכל אחד שמוכן לבקש, לבכות ולצעוק אלא יחד, ואז זה ישפיע, יותר מזה הבורא לא רוצה. אנחנו צריכים רק להבין ש"מיעוט הרבים שניים" ולכן אנחנו חייבים להתחבר בינינו, אפילו שניים, שלושה, חמישה. ככל שאנחנו מתחברים בבקשה לבורא, דווקא זה פועל.
אם תנסו להתחבר ולבקש בפנייה לבורא, אז תראו עד כמה הפנייה שלכם תהיה כבר איכותית, לגמרי אחרת ממה שאתם רגילים לפנות אליו לבד. תנסו קודם לסדר חיסרון משותף ולפנות איתו לבורא, זו תהיה הרגשה אחרת, הרגשה שאתם בונים משהו. ואז תתחילו להרגיש בתוך הבנייה הזאת, בתוך הפנייה הזאת לבורא, שהוא שומע ועונה. תתחילו להרגיש ברצון המשותף הזה, לא של כל אחד ואחד, ברצון המשותף שלכם תתחילו להרגיש שינויים שמגיעים ממנו בלבד, ישר.
שאלה: תודה ובריאות לך. תמשיך להוביל אותנו בדרך המשותפת שלנו ותמיד תזכיר לנו את החשיבות.
אשתדל.
שאלה: מה הם המצבים שכל הזמן מתחלפים שצריכים להיות בעשירייה?
אנחנו צריכים כל הזמן להיות בפנייה לעשירייה שיהיו בחיבור, כאילו שאנחנו מבקשים מהם לא לצאת מהחיבור, מבקשים מהבורא שלא ייתן לכל החברים שלי לצאת מהחיבור, ובפנייה כזאת אנחנו צריכים להיות שקועים כל הזמן. כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום".
שאלה: צריך להיות רצון אחד לכולנו, רצון להשפעה, איך הן יקבלו זאת ממני?
אל תדאגי לזה, אלא העיקר הוא לעורר את כל החברות שירצו להיות מחוברות יחד, ובחיבור הזה תייצבו חיסרון כזה שהבורא ירגיש אותו. הלאה זו כבר פעולת הבורא. העיקר בשבילנו הוא לחבר חסרונות ולהעלות אותם לבורא.
שאלה: האם יש בכל היקום איזשהו רצון לקבל אפילו הגרוע ביותר שאינו קיים בכל אחד מאיתנו?
אין דבר כזה. כל אדם כלול מכל הרצונות, מהכי טובים עד הכי גרועים, כי הם תוצאה משבירת הכלים, ואנחנו כולנו תוצאה משבירת הכלים. הכול תלוי רק בהתמזגות הרצונות בכל אחד.
שאלה: בקטע נאמר שבעזרת המאמצים אנחנו צריכים ליצור את הגדלות שלנו. למה אנחנו צריכים את הגדלות הזו, כי הרי אנחנו מקבלים כשאנחנו בקטנות, אז למה צריך לבנות את הגדלות שלנו ואיך בונים אותה?
נראה לי שאת בכלל לא בעניינים אם את שואלת דבר כזה. אנחנו צריכים להגיע למצב שכולנו מחוברים, ובחיבור שלנו אנחנו בונים את הכלי שלנו. הכלי הזה חייב להיות כלי שכולל בתוכו את כל הרצונות, את כל המחשבות, את כל הציפיות, דברים שליליים וחיוביים, שיהיה מלא ככל האפשר.
שאלה: כשקראנו את המאמר, אז יש הרגשה שהמצווה של "ואהבת לרעך כמוך" מתוארת כמצב שמתוכו אנחנו צריכים לפעול ולא משהו שאנחנו צריכים להגיע אליו, ו 612 המצוות האחרות הן כביכול פירוש למצווה האחת. בעבודה היומיומית שלנו בעשירייה אנחנו צריכים לשאוף אליה ולעשות מאמצים, אבל אם אין לנו עדיין את הטבע השני הזה, אז איך אנחנו יכולים לפעול מתוך הכלל הזה באהבה לחברים?
את מבולבלת. את צריכה פשוט להתייחס למציאות כמו שכתוב, ואז יהיה לך ברור איפה את נמצאת ואיפה כולנו נמצאים. אף על פי שאין לנו רצון להשפיע, אנחנו צריכים בכל זאת לעבוד בעדו, שיהיה לנו רצון להשפיע. לשם זה מספיק לנו רצון לקבל גדול, ממש במאה אחוז, חוץ מנקודה אחת שנקראת "נקודה שבלב", שממנו אנחנו מתייחסים למטרה.
שאלה: בהתחלה אנחנו מגיעים להרגשה שכן, אבל אז אנחנו מגיעים למאמצים של ההתגברות. האם הבושה משנה את סדרי העדיפויות שלנו?
אנחנו צריכים להתחיל את העבודה שלנו מהכרת הרע, ואנחנו מכירים את הרע רק בתנאי שאנחנו משתוקקים להגיע לטוב, ואז אנחנו מכירים גם את הטוב וגם את הרע. בשני המצבים האלה, זה בעד זה, כך אנחנו מתחברים וכך אנחנו מתקדמים בשלבי הסולם, שמאל, ימין. תמיד אנחנו משיגים קודם חסרונות ואחר כך ימין, השלמה, על פני החסרונות משיגים השלמה. כך אנחנו פועלים, זה מה שיש לנו.
שאלה: איך לאהוב את החברה, האם להשתדל לקרב אותה לבורא, או להשתדל להיות בנטייה לכסות את כל הרצון לקבל שלה?
צריכים להתחבר לחברה כדי לעזור לה להיות בפעולה נכונה לבורא.
תלמידה: איך עושים זאת?
איך עושים? תחשבי.
קריין: "מתן תורה", אות ט'.
אות ט'
"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי הזה, ומבטן מי יצא לנו הפגם בושה והאי סבלנות הזה, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא?" למה אנחנו מרגישים בושה? יש לנו הרבה מצבים בחיים שאנחנו מרגישים בושה, אי נעימות ביחסים בינינו, במידה קטנה יותר או במידה גדולה, אבל כל הזמן יש לנו מין הרגשה כזאת שהיא עוצרת אותנו, מרחיקה בינינו, מחייבת אותנו לעשות איזו פעולה בחזרה. מאיפה יש לנו הרגשת בושה?
"אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע, אשר כל ענף טבעו קרובה ושוה אל שורשו:
א. וכל הענינים הנהוגים בהשורש, יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמודם, ויפיק תועלתו מהם.
ב. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, לא יוכל לסובלם, וגם ניזוק מהם.
וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.
ומכאן נפתח לנו פתח, להבין המקור מכללות התענוגים והיסורים, הקבועים בעולמינו:
א. כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית', ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו. משום שטבעינו קרובה לשורשינו ית'.
ב. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו. ויהיה קשה לנו לסובלם.
דהיינו, אנו אוהבים המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, אם לא להשגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה חס ושלום נוהגת בו כלל. ולפיכך יהיה זה גם כן נגד טבעינו ושנואה לנו.
ועל דרך זה אנו אוהבים מאד את החכמה, ואת הגבורה, ואת העושר וכו'. שהוא משום, שכל אלה כלולים בו ית', שהוא שורשינו.
ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות, והחולשה, והעניות. משום שאינם מצויים כלל ועיקר בהשורש שלנו, שזהו העושה להרגשתינו מאום ושנוא, וגם מכאובים לאין לסבול."
כאן הוא נותן לנו פתרון, תשובה למה אנחנו נמצאים בהרגשת הבושה, בהרגשת כול מיני הבחנות שליליות, והסיבה היחידה היא שאנחנו רחוקים מהבורא ואפילו הפוכים ממנו. לכן אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים להגיע למצב הטוב, שום דבר לא יעזור לנו לפי ההתפתחות האגואיסטית כמו שאנחנו נמצאים בה כבר אלפי שנים, אלא אנחנו צריכים להגיע בשיטה שלנו להכרת הרע, ולהבין שההתפתחות צריכה להיות לא בהתפתחות החומרית אלא בהתפתחות הרוחנית שלנו.
שאלה: האם הקשר בין השורש לענף הוא היגיעה וההתגברות?
גם. ודאי.
שאלה: יש בעשירייה שלנו חלק שמעביר ביקורת על המורה בקבוצה שלנו, ועלי זה לא מקובל. איך אני אמורה להגיב לכך ואיך אנחנו אמורות להתייחס לחברות בעשירייה שמעבירות ביקורת על הרב?
זה טבעי שלפעמים התלמיד בא למורה בביקורת, אני יכול להבין שהוא מבין, או לא מבין, מרגיש, או לא מרגיש, רע או טוב, כל מיני דברים כאלה ואז הוא כן נמצא בביקורת. כפי שאנחנו נמצאים בביקורת על הבורא. זה ברור אם אני לא מרוצה מהחיים שלי אז את כל הטענות שלי אני חייב ליחס לבורא בלבד. אין עוד מלבדו שמנהל לי את כל החיים. אותו דבר כלפי הרב, המורה, אם אני נמצא בעולם ויש משהו לא בסדר אז אנחנו לומדים לפי הטבע שלנו אנחנו תמיד מאשימים את הכוח עליון שממנו בא הכול, "אין עוד מלבדו", מצד אחד. ומצד אחר אנחנו צריכים גם לפי חכמת הקבלה להבין שהכול בא לפי האגו שלנו. "כל הפוסל במומו פוסל".
לכן אם אני בא ופוסל את מישהו אז קודם כל הבעיה היא בי ולא באף אחד אחר. לפי כך תדונו, תבינו ותראו את מי להאשים. אלו שמנוגדים הם כבר לא יכולים לקבל, נניח ממני או מהבורא. הבעיה היא בהתנגשות שחותכת את הקשר ואז אי אפשר להעביר שום דבר טוב מאחד לאחר כמו ידע, או הרגשה.
תלמידה: איך אני אמורה להתייחס לזה, איך אני אמורה להגיב לזה? מצד אחד יש לי מקום שאני צריכה לעבוד באהבה ומעל הדעת ומצד אחר זה לא מקובל עלי, איך אני אמורה להגיב לדבר כזה?
אני לא יודע, צריכים לברר למה הן כך חושבות החברות שלך. למה הן לא הולכות אם כך למקום אחר, כמו שכתוב "יש הרבה דרכים למקום", שיחפשו משהו שלא יהיה להם שם יחס שלילי למורה. אני נותן את כל מה שאני מסוגל, מה שאני יכול, זה הכול. להגיד על מישהו משהו רע אני לא חושב שזה בכלל דבר טוב, הוא נותן את כל מה שהוא רוצה. הוא לא מחייב אף אחד שום דבר. רוצים ללמוד אצלו בבקשה, לא רוצים, לא. אני לא מבין איך בחברה שלנו יכולה להיות דעה רעה על המורה, כי כל אחד יכול להיכנס, כל אחד יכול לצאת לפי ההחלטה שלו זו לא אוניברסיטה שהאדם חייב לגמור ולסיים לקבל תעודה, מקצוע.
אצלנו זה לא מקום רגיל שבו אנחנו לומדים לפי הצטיינות ונכנסים לעולם הבא, לגן עדן, לגיהינום. כאן לא מוכרים שום דבר, כאן אני רק מסביר מה שכתוב במקורות. אולי יש אנשים שמסבירים יותר טוב ויפה ממני שילכו לשם, לי אין שום בעיה. אני לא מושך אף אחד וגם כמעט לא מגרש אף אחד. תחליטו איפה אתם רוצים להיות, גם גברים וגם נשים. אבל להיות באיזה מקום ולא להסכים אז אתם ממש הורסים את הנשמה שלכם, את זה לא הייתי ממליץ לעשות. עדיף שתלכו. אולי תצליחו במקום אחר.
שאלה: מה זה אומר להתחבר, האם החיבור במחשבה, החיבור בהרגשה ואיך אנחנו יודעים שהגענו לחיבור?
החיבור הוא לפי המטרה, ככל שאנחנו מבררים בינינו שיש לנו מטרה משותפת. חוץ מזה החיבור הוא לפי שאנחנו תומכים זה בזה להשגת המטרה המשותפת. שני הדברים האלה הם העיקר. זאת אומרת המטרה ותמיכה הדדית, כדי להשיג את המטרה. תדונו על זה, תדברו על זה ותראו שכדאי לכם להיות יותר קרובים זה לזה כדי להשיג את המטרה במהירות, בביטחון כמו שכותבים לנו בעל הסולם ורב"ש.
שאלה: מטרת הפחד שאנחנו מרגישים זה בניית המסך? או שאני לא מבינה משהו.
כן.
תלמידה: כל פעם שאנחנו מרגישים את הפחד הזה מהטבע האגואיסטי שמתגלה בנו, האם האור משנה אותנו?
לא. מכך שאנחנו מרגישים רע, או מרגישים פחד עדין האור לא משפיע עלינו כדי לתקן אותנו. האור משפיע עלינו רק בתנאי שאנחנו פונים אליו ומבקשים ממנו שינוי.
שאלה: כתוב שהתורה נתנה רק שישראל היו "כאיש אחד בלב אחד" אז למה אנחנו קוראים לזה מתנה? האם לא הייתה עבודה קשה לפני, כדי להגיע לחיבור שאפשר בכלל יהיה לקבל תורה?
לא, בכל זאת זו לא הייתה התוצאה מהעבודה שלהם. הם קבלו אותה כהארה מלמעלה. ודאי שזה גם כמן שכר על כל שנות מצרים שהם עברו, אבל בכל זאת התורה נקראת מתנה. למה זו מתנה אם הם הצליחו להתגבר על האגו שלהם ובנו את עצמם אז למה זו מתנה, זה שכר, אבל לא מתנה. למה נקראת התורה מתנה כי היא נתנה לנו מלמעלה לא עבור העבודה שלנו. רק אחרי זה אנחנו מתחילים לעבוד בתורה ומצוות ולא לפני זה. לפני זה אנחנו רק עשינו מאמץ להתעלות או לרצות להתעלות מהרצון לקבל על מנת לקבל.
שאלה: זה אומר שהעבודה שלנו בעצם מתחילה מהמשפט "שונא מתנות יחיה"?
אני לא נכנס למשפטים האלה. פשוט העבודה בתורה ומצוות מתחילה ממתן תורה והלאה.
שאלה: איך נעזור למשוך את האור העליון, האם בהתפעלות איכותית זו מזו מעל הזמן הגשמי וגם בלנצח את השקט והאדישות בעשירייה ולמשוך את השמחה?
כן. רק תשתדלו שזה יקרה.
שאלה: מה עושה הבורא כשמתגלה בי אהבה לזולת?
אנחנו לא מדברים על הבורא. אני לא רוצה לשמוע מה עושה הבורא, זאת לא שאלה. הבורא עושה את כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם, לכן אין לי שאלה עליו, יש לי שאלה על עצמי.
תלמידה: אז השאלה היא, מתי נגיע לאהבת חברים, באיזה תנאי?
כשאני אבקש ממנו על זה. חייב להיות חיסרון, ולפי החיסרון הזה יבוא המילוי. אם אני מבקש נכון מהבורא, אם אני פונה לבורא כדי שייתן לי אהבה לחברים, אז הוא נותן אהבה לחברים.
תלמידה: אם יש הרגשה כזאת בפנים שאני לא רוצה להתחלק באור, בכוח העליון עם האחרים, איך לתקן את זה?
תעשי את מה שצריך וזהו. לא צריכים לתקן שום דבר, רק לעשות נכון.
שאלה: אם המקובלים אומרים שאנחנו לא יכולים באמת לאהוב, איך לדעת שפעולות האהבה שלנו באות מהנקודה שבלב ולא מהאגו?
זאת עבודה של בירור. או שאני אוהב את עצמי, או שאני אוהב את החבר. אם אני עושה הכול כדי שיהיה טוב לחבר, אז ברור שזו אהבה לחבר. אם אני עושה טוב כדי שיהיה לי, שאני ארגיש טוב, אז זו אהבה עצמית. כאן האדם צריך לעשות בירור וזה נמצא בידו.
שאלה: כשאנחנו מבטלים את עצמנו, מהי הפעולה הזאת של לכלול בתוכנו את העשירייה?
להכניס את עצמי לעשירייה, זה להתבטל כלפי העשירייה.
תלמידה: אבל כשאנחנו מבטלים את עצמנו, מה זה לכלול בתוכנו את העשירייה, איך זה קורה?
אם אני באמת מבטל את עצמי, אין לי שום בעיה להתכלל בעשירייה.
שאלה: אם אנחנו שואפים למנוחה בעשירייה, זה אומר שאנחנו שואפים אל השורש שלנו, אבל מנוחה בעשירייה זה לא כל כך טוב?
אין לנו מנוחה אם אנחנו מגיעים לבורא, ההפך. בינתיים עד גמר התיקון יש לנו שינויים גדולים מאוד בכלי בגילוי חוסר תיקון ותיקון, חוסר תיקון ותיקון. התדירות רק עולה.
שאלה: מה נותן לאדם את הכוחות לא להנמיך את הרגשת הבושה?
האמת, שהאדם כל הזמן דואג לאמת.
שאלה: ברגע שאנחנו באמת מכירים בחוק שורש וענף, אז יש אחדות בסיסית. האם רק אז אנחנו יכולים להתחיל לעבוד ונקראים "נבראים"?
כן. כל העבודה שלנו היא לגלות קשר בין שורש לענף, משורש לענף ומענף לשורש. זה נקרא "אני לדודי ודודי לי". אבל קודם אני לדודי, אני לבורא, ואז יתגלה יחס הבורא אלי. כשאני מעלה יחס לבורא זה נקרא "מ"ן" ואז מהבורא יורד עלי "מ"ד". קודם צריך להיות בי חיסרון, ודרך העשירייה אני מגיע לבורא, כי הבורא נמצא במרכז העשירייה.
שאלה: מה ההבדל בין בושה שאני מרגישה כלפי החברות, שהן גדולות ומטרתיות ולא נחות, ואני תמיד מתגנבת, חיה בחסדיהן, לבין הבושה שמדברים כאן במאמר, אם אני מבינה נכון, שאנחנו בבושה כלפי הבורא כי לא יכולים לקבל ממנו כמו שהוא היה רוצה להעניק לנו?
אני לא יודע באיזו בושה את נמצאת בין החברות, הבושה הנכונה היא מזה שאני משתמש ברצון האגואיסטי שלי, לא חשוב באיזו מידה, כלפי מה ומי. אם זה לטובת עצמי, לטובת האגו שלי, זאת בושה אגואיסטית, ומזה לא יכול לבוא שום מעשה תיקון. ואם אני רוצה להתקרב לחברות, לעזור להן ולקרבן לבורא, אז הפעולה הזאת היא פעולה נכונה. ואני יכולה להתגאות בזה ולהגיע לגילוי פנים של הבורא.
שאלה: האם רק בזה שאנחנו לומדות יחד עם העשירייה את התורה והמצוות ונותנות יגיעה אנחנו נוכל לתת נחת רוח ותענוג לבורא בצורה חופשית?
כן. אל תדאגי, אתן תגיעו להרבה דברים.
אות י'
והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה, של בושה ואי סבלנות, בעת שאנו מקבלים איזה דבר מאחרים בתורת חסד. להיות הבורא ית', אין בחוקו חס ושלום שום ענין של קבלת טובה. כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית', על כן הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור.
ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם רך בעת כל השפעה, שאנו משפיעים לזולתנו. להיות דבר זה נוהג בשרשינו ית', שהוא המשפיע לכל".
ככה משתלשל אלינו מהבורא. חוסר הסבלנות מגיע בעת גילוי הכלי, חיסרון בתוך הכלי, אז אנחנו נמצאים בהרגשת חוסר סבלנות, כי הכלי ריק. וההיפך, כשאנחנו נמצאים בהשפעה, באהבה, ביחס יפה לזולת, אז אנחנו מרגישים ההיפך מחוסר סבלנות, בהתרחבות, ברוגע.
אות י"א
"עתה מצאנו פתח עינים, להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי. שכל ענין הרוממות והדביקות הזה, המובטח לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ומצוות, אינו לא פחות ולא יותר, אלא דבר השואת הענפים לשורשם ית'. אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו.
כמו שנתבאר לעיל:
א. שענין התענוג אינו יותר, רק השואת הצורה ליוצרה. ובהיותנו משתוים בעינינו לכל מנהג, הנוהג ומצוי בשורשנו, הרי אנו מצויים בתענוגים.
ב. וכל ענין, שיארע לידנו מהענינים, שאינם בנמצא בשורשנו, הרי נעשה מושג זה לבלי לסבול, ולגועל נפש, או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא.
ונמצא מאליו, אשר כל תקותינו תלוי ועומד בשיעור השואת צורתינו לשורשנו ית' וית'".
זאת אומרת שכל הרגשתנו לרע, לטוב, לכל הכיוונים, תלוי אך ורק באיזו מידה אנחנו נמצאים בלהתקרב או להתרחק מהבורא. רק כך אנחנו מבדילים בנו, כי נמצאים כאילו בשדה - לאיזה כיוון אנחנו עוברים בשדה, לקראת הבורא או להתרחק מהבורא, לפי זה מגיעים לנו כל המצבים. בהרגשה, במחלות ובעיות, או בהרגשת החיבורים ומצבים יפים, הכול תלוי איך אנחנו מסתדרים עם שדה הכוח שנקרא "בורא" שנמצאים בו, לקראתו, או חס ושלום ההיפך. זה בעצם קובע את כל החיים שלנו.
שאלה: מה אפשר להבין מזה לעבודה שלנו?
רק לדעת לאן מתקרבים ואיך מתקרבים. ההתקרבות יכולה להיות לפחות בחיבור עם חבר, מיעוט הרבים שניים, רצוי שזה יהיה בכלי השלם של העשירייה. ולכיוון חיבור עם הבורא, חיבור עם הבורא זה בהשתוות הצורה עימו. השתוות הצורה עימו אנחנו צריכים לקבוע ביחסים בינינו בקבוצה. זאת אומרת, במידה שאנחנו מתקרבים זה אל זה, במידה הזאת אנחנו מתקרבים לבורא.
תלמיד: על ידי ששומרים בעשירייה כל הזמן על המגמה הזאת, זה כבר השכר, התענוג שקיים בתוכה?
את התענוג אנחנו נגלה אם יהיה לנו כלי, שאנחנו רוצים להתחבר. אז במידה שהכלי מחובר ונמצא בערבות הדדית, ואנחנו ממש מתקרבים לבורא. במידה הזאת אנחנו כך מרגישים כל פעם, אנחנו מתקנים את עצמנו ומתמלאים.
תלמיד: האם מתוך המגמה, העבודה הזאת, אפשר לצפות שנרגיש אישור שהכיוון הוא נכון?
כן, זה ברור. בטוח שכך צריך להיות.
שאלה: אם אנחנו הולכות באותו שדה שמדובר פה בקטע. והאנשים בלי בושה, האם אפשר להגיד עליהם שאין להם אלוהים?
על הרבה אנשים אני יכול להגיד שאין להם אלוהים, עם בושה או בלי בושה. אני לא מבין גם לפי מה את קובעת שאין להם בושה, איך את יכולה לדבר על מישהו אחר?
כדאי לך לעלות מעל הביקורת על אחרים, זה מה שהכי בטוח יגרום לך להתקדם.
תלמידה: לא התכוונתי, חס וחלילה, לא זאת לא הייתה המטרה. המטרה הייתה להבין אם אדם שאין לו בושה ואנחנו בחברה שלנו נתקלים פה ושם בכאלה ואחרים. האם אותם אנשים אין להם חיבור, אין להם נטייה לבורא?
אני לא הולך לענות על שאלות כאלה. קודם כל לפי מה אתם יכולים לקבוע אם אלו אנשים עם בושה או בלי בושה? לפי אם הם מתקרבים או מתרחקים? אני יודע רק דבר אחד אדם שמבטל את עצמו בקבוצה, על ידי מידת הביטול שלו כלפי החברים, במידה הזאת הוא מתקרב לאלוקים, נקודה.
שאלה: איך להיות כל הזמן בשדה של הבורא ולא לצאת ממנו. ובכלל במובן הכי פשוט, מה מוציא אותנו מהשדה שלו?
אם אני מתכוונת יפה וטוב לחברות, אני נכנסת לשדה של הבורא, זה הכול. אני לא צריכה שום בדיקות, רק את זה. ביחס הטוב שלי לחברות בקבוצה, אני כבר נמצאת בשדה של הבורא.
שאלה: האם יש קשר בין הודיה ובושה? שמתי לב שאנחנו בעיקר מדגישים את החיבור ואת גדלות הבורא, יותר מהודיה.
תנסו לעבוד גם על ההודיה. דיברנו הרבה על זה שצריכים להודות לבורא על כל צעד ושעל. כשמגיעים לזה יחד, זו תוצאה מהחיבור.
שאלה: כשיש לנו תענוג מהשפעה, התענוג הדק הזה, הוא לא צריך להיות מה שמניע אותנו בעבודה, נכון?
כן, זה נכון, התענוג שאנחנו מקבלים מזה שאנחנו משפיעים, זה תענוג שלא מקובל בכלים דקבלה אלא בכלים דהשפעה.
info: אנחנו רוצים לנצל את הבמה הנפלאה שהחברים והחברות מתכנסים סביב העולם לשיעור משותף. ולהזכיר לכולם את ערב האיחוד שלנו שהולך לקרות ב- 29/05/22 יום ראשון, שעה שש בערב עד תשע בערב שעון ישראל. ערב בנושא "מתן תורה", בהמשך ישיר לכל מה שאנחנו לומדים.
רב שאלנו אותך בבוקר שאלות, ונתת לנו תשובה מאוד יפה, שאסור לעשות חור בדופן הלב. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות הזו כדי שכולנו נאטום את דפנות הלב, כדי שלעולם לא ייווצר שם חור, וכדי לנפח אותו, ולמלא אותו בהרבה מאוד אהבה.
הולך להיות ערב מאוד מיוחד, מאוד חם. עם התכללות מאוד יפה של חברים מסביב לעולם שישתתפו בצורה וירטואלית, וכל החברים בישראל, שמוזמנים להגיע למרכז בהרשמה. אנחנו חוזרים ומזכירים, שלחנו טפסי הרשמה, אתם מוזמנים להיכנס ולהירשם. אנחנו יודעים שההרשמה היא חלק מההכנה לערב. ברגע שנרשמתי אני כבר מרגיש את הזרימה. מה יותר טוב ונהדר מרב שמלמד אותנו עכשיו את מאמר "מתן תורה", ומכין אותנו בצורה הכי יפה, הכי רגשית, והכי אותנטית לתוך הערב הזה.
תודה רבה לכם.
מי מהחברים או מהחברות רוצה להגיד דברי ברכה לכולם? בבקשה.
תלמיד: תודה לך, ושלום כלי עולמי. אני מאחל לכולנו שבאמת נצליח להזמין את האור ל-70 האומות, ועוד בימיך, תראה את זה איתנו ותשמח בשמחה הזאת, שהגענו למצב הזה איתך ביחד.
תודה רבה.
קריין: ראיתי את החברים שמכינים פיסית את הערב פה במרכז. מאוד חשוב שמי שממילא יודע שהוא ירשם, שיעשה את זה כמה שיותר מהר, כי אז יודעים כמה אוכל להכין, וכל הדברים הנוספים שצריכים להכין.
אם אתם רוצים להשתתף בצורה נכונה, נורמאלית, קבוצתית, להראות שאתם באמת ראויים להיות כקבוצה, אתם צריכים להירשם ממש באותו רגע שאתם שומעים. כי בזה אתם פותחים את הדרך לאלו שמכינים את האוכל, את האולם, את המקום שבו נהיה, עם כל הדברים שכרוכים בזה. אתם נותנים להם אפשרות לעבוד. ולא להסתבך ברגע האחרון. אז בבקשה כמה שיותר מהר להירשם, זה באמת חשוב מאוד. זאת צורת ההשתתפות הראשונה. קדימה.
(סוף השיעור)