שיעור בוקר 04.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא – "מחוסר אונים לצעקה לבורא"

קריין: קטעים נבחרים מכתבי מקובלים "מחוסר אונים לצעקה לבורא".

6."יש ג' תנאים בתפילה:

א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".

ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.

ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו."

מתוך בעל הסולם "שמעתי". ר"ט. "ג' תנאים בתפילה".

שאלה: ברור שאת התנאים ב' ו ג' משיגים בעבודה בקבוצה, אבל איך מתקדמים לכיוון של התנאי הראשון?

מה הוא כותב על התנאי הראשון? "להאמין, שהוא יכול להושיע לו" שהבורא יכול להושיע לו "אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים."

שאלה: על מה מדובר?

מדובר על עבודת ה'.

תלמיד: אנחנו אומרים שאמונה זו השפעה, אבל פה הכוונה היא להאמין שה' יכול להושיע לו.

מה אני משפיע לבורא? את היחס שלי אליו. עד כמה שאני יכול להידמות לו עד כמה שאני יוכל להיות בהשפעה למעלה מהטבע שלי. אז נותנים לי, בטבע שלי, כל מיני הכבדות, חושך או ההיפך, מילוי. עם חושך זה יותר קל, כי נניח שאדם מקבל ירידה, אז זו הזמנה לעליה, מה שאין כן אם הוא כבר בהרגשה שהוא נמצא בעלייה, אז צריך לבדוק אם זו עלייה רוחנית או אם גשמית, אם זה כך, אז הוא צריך לעשות כאן חשבון, ממש בקרה, זאת אומרת בדיקה עד כמה ובמה הוא מחשיב, ובמה לא, ואז לפי זה הוא צריך להביא את עצמו בכל זאת להרגשת החושך בכוח השפעה, שחסר לו כוח השפעה, ואז הוא מגיע לתפילה.

שאלה: אז במצב שאדם בירידה כביכול, איך הוא לא נשאר במצב שהוא אבוד, אלא מגדל בעצמו את הרעיון הזה שה' יכול להושיע לו?

אתה אומר אולי משהו, אבל יש לי מזה אלף אפשרויות להמשיך, ואני לא ידע לאן.

תלמיד: זה כוח נסתר, אני לא מכיר אותו במצב של ההכנה, לא מכיר.

את מי?

שאלה: את ה', הבורא.

אז מה? אנחנו לא מדברים עליו, אנחנו מדברים על איך להיות בהשפעה.

שאלה: אז מאיפה אני משיג את הביטחון שהבורא יכול להביא אותי להשפעה?

מהתפילה.

שאלה: אם אין לנו תנאים כאלה, האם זה טוב להתאמן בתפילה?

תפילה היא תמיד טובה, יש הרבה שלבים בתפילה, איך אנחנו מבררים אותה, איך אנחנו בודקים אותה, איך אנחנו מיישמים אותה. תפילה זה היחס שלנו לבורא על פני הכלים שלנו, על פני היחסים בינינו, על זה שאנחנו מאמינים בו ואיך אנחנו מתארים מיהו הבורא. סך הכל אין בורא, אין, זה מה שאנחנו בונים מתכונת ההשפעה שלנו. כי סתם כך הוא לא קיים באיזו צורה, חס ושלום, אלא מה שאנחנו בונים מעצמנו, צורת ההשפעה למעלה מצורת הקבלה, אז בצורה הזאת אנחנו מתארים שזה הבורא. צורת ההשפעה שלי, זה הבורא שלי.

למה אני יכול להגיד עליו כך, למה זה שלי? כי אני בונה את זה על פני הרצון לקבל שלי, אז צורת ההשפעה זה המקסימום שאני מסוגל לתאר למעלה מהדעת. אז מצד אחד כביכול אני בונה אותו, "אתם עשיתם אותי", ומצד שני אנחנו בונים אותו כמשהו שלא שייך לנו, למעלה מטבע הרצון לקבל שלנו.

קריין: קטע מספר 7 מתוך "רב"ש א'" "בוא אל פרעה – א'".

7. "צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלנו לו איחל".

וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

סדנה

ברור שהבורא מעורר בנו גם את האור וגם את החושך. למה כשהבורא מעורר בנו חושך, כשאנחנו מרגישים שרע לנו, ירידה, נפילה, לא מבינים, לא מרגישים, נופלים, אפילו עכשיו כשרוצים לישון, אפילו את זה, למה אני לא מרגיש שזה בא מהבורא? למה הבורא מעורר בנו חושך אפילו בדרגה הכי קטנה ועד הדרגות הגבוהות ביותר, ואני לא מרגיש שזה בא ממנו כדי שאני אמשיך בעבודה, למה הוא לא מראה לי את זה?

*

אפשר לשאול את זה גם בצורה אחרת. למה אם אני מרגיש רע אני מתנתק מהידיעה וההרגשה שזה בא מהבורא? למה בהרגשת הרע הבורא נעלם? כתוב שזה "לא מתאים לו", אבל באמת, למה עם ההרגשות הרעות, החושך, אנחנו לא מרגישם שזו יד ה'?

*

איך אנחנו בונים את מידת ההשפעה, את פעולת ההשפעה על פני החושך? באיזו סדרת פעולות אנחנו בונים את פעולת ההשפעה מעל החושך, דווקא בזכות החושך?

*

קריין: קטע מספר 8 מתוך "כתבי רב"ש כרך ב'" "מהו אם בלעו את המרור לא יצא בעבודה"

8. "ההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

איך על כל מה שיש, מצד אחד אנחנו מודים לבורא על המצב הנוכחי, ולא מבקשים שמשהו ישתנה, רק שאפשר יהיה לנו לפנות אליו. איך בכל מצב נוכחי אנחנו פונים לבורא רק עם ההודעה שיזכיר לנו את זה שאנחנו יכולים לפנות אליו?

אנחנו עומדים כל הזמן על הנקודה שממנה בונים "למעלה מהדעת", הנקודה הזאת היא הכי קריטית, מאוד חשובה, לא מובנת, עד שלאט לאט על ידי יגיעה היא מתחילה להתעורר ולהתייצב כלפי הרגשתינו, אז אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להתאמץ.

*

בואו נתאר לעצמינו מה זה נקרא מצב "אמונה למעלה מהדעת"? מה נקרא באדם מצב שבו הוא נמצא, שאפשר לקרוא לזה "אמונה למעלה מהדעת"?

בבקשה, איש את רעהו יעזורו. העיקר שכולם יגיעו לאיזה ציור.

*

שוב חוזרים למצב, נגיד שאני נמצא במצב של חוסר אונים, זה המצב הכי טוב לבנות עליו משהו, הכי פשוט. אין לי עבר אין לי הווה אין לי עתיד, הכול זה חושך גמור, פסימי, אפתי.

איך אני בונה על פני זה "אמונה למעלה מהדעת"? איך אני מתייחס למה שיש לי עכשיו, בכלים שלי, ואיך אני בונה רוחניות למעלה מהכלים שלי?

*

שאלה: בהכנה יש שני כיוונים, כיוון אחד שהבורא עושה לאדם חצי דרך, מכין לו חושך, מכין לו חוסר אונים. כיוון שני שהאדם מכין. מה זה הצד שהאדם מכין את עצמו?

כשיש לי כל טוּב אז אני צריך להגיע קודם כל להכרת החושך, להכרת הריקנות, זה עלי לעשות. זה הרבה יותר קשה ממצב שבו קיבלתי כבר את המצב של חוסר אונים, שאין לי שום דבר, לא היה, לא הווה, ולא עתיד, כלום, ואני רואה את עצמי אבוד. אני לא אשיג שום דבר בכלים דקבלה שלי, כי המדרגה הבאה היא תמיד מתגלה מחושך בכלים דקבלה.

נניח שהבורא גילה את החושך בכלים דקבלה, אני רואה שאני לא מבין כלום, אני לא מרגיש כלום, אין לי עתיד, אני לא יודע שום דבר, כולם הם מצליחים, מוצלחים, ואני אפס, גרוע מכולם וללא שום תקווה. השאלה, מה עושים עם זה? או שיש מצב שברוך ה', לא חסר לי כלום בגשמיות, גם ברוחניות נראה לי שאני מתקדם, הכול סבבה, זה מצב כביכול יותר קשה. אני צריך מהמצב הזה לעשות מהלך לאחור כביכול ולהביא את עצמי למצב הנוכחי. מה יש לי? אין לי שום דבר, כלפי מטרת הבריאה, כלפי רוחניות, ההיפך, אני נמצא באיזו אשליה, סתמו לי את הרצון לרוחניות על ידי איזו מתנה נבזית גשמית. אבל זה יותר קשה.

מכאן והלאה, מ''נקודת החושך'' איך אנחנו מתקדמים? כי בדרך כלל אנחנו נמצאים בנקודת החושך, ומאין ברירה איכשהו בהיסח דעת, לא בצורה מכוונת, אנחנו באים לשיעור, באים לכאן, סוחבים את עצמנו, לא שאנחנו פועלים, סוחבים את עצמנו וכך מגיעים איכשהו לזה שזה עובר. אבל כשזה עובר זה לא מעלה אותנו ''למעלה מהדעת''. לכן אנחנו כבר היינו בזה מספיק ב''כביסה" הזאת, ועכשיו אנחנו רוצים להשתמש במצב הזה בצורה הנכונה.

הצורה הנכונה היא, איך אנחנו קודם כל בונים רשת ביטחון שתזכיר לנו במצב שאנחנו מנותקים מהמאור המחזיר למוטב, שהיא תביא לנו אותו, ודאי שדרך הקבוצה, כדי שנראה שאנחנו נמצאים במצב המכוון מלמעלה, שזה בא לנו מהבורא, והחושך שאנחנו עכשיו מרגישים הוא בא בצורה מכוונת ממנו. זה דבר אחד.

הלאה, מה אני עושה עם הכלים שלי, עם הרצון לקבל שלי? אני צריך להגיד "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", אני לא רוצה למלא את הכלים דקבלה שלי, לא רוצה למלא אותם, אפילו שיתנו לי מה שיתנו, אני לא רוצה להתבלבל, אני לא רוצה להימשך אחרי כל מיני פיתויים, אני רוצה רק דבר אחד, אמת. זה שאני לא יכול למלא את עצמי, אני לא ממלא את עצמי, בסדר, אני לא ממלא. אני רוצה מרגע זה והלאה לחשוב רק איך לעשות נחת רוח דרך חברים לבורא. זה שאני בחושך, מצוין, שיישאר בחושך, מגיע לרצון לקבל שלי להיות בחושך.

כאן השאלה, מה אנחנו עושים הלאה, איך אנחנו בונים את המצב הרוחני? על עצמי כביכול אני עושה צמצום, אני לא רוצה להסתפק בשום מילוי, בשום הרגעה, כלום. חשוך אז חשוך, יפה, אני לא חושב על זה. אני חושב עכשיו איך מתוך הכלי הזה שיש לי, לקבל יכולת להשפיע. זו כבר תהיה אמונה למעלה מהדעת. אני נמצא בריקנות ויחד עם זה למעלה מזה אני משפיע לבורא נחת רוח. וכמה שנעלה יותר, החושך יהיה עוד יותר גדול, כי מלכות לא מתמלאת באור אף פעם, ופעולת ההשפעה כלפי הבורא תהיה גם עוד יותר גדולה בכל פעם.

שאלה: מבחינה מערכתית יש כלים דקבלה, יש נקודה שבלב שאנחנו אמורים להכניס אותה לקבוצה. מי זה או מה זה ''האני'', במערכת?

במערכת זה ''שליש אמצעי דתפארת''. "מערכת" נקראת שיש בי נקודה שממנה אני יכול לפעול, הנקודה הזאת היא ''האני''. פעם הנקודה הזאת שייכת לקליפה, פעם לקדושה, פעם למצב ניטרלי. אני יכול לשלוט בה, היא שולטת עלי, לא חשוב, בקיצור ישנה ''נקודת מומחה''.

תלמיד: ואיך מערכת החלבונים הזאת מחוברת אליה?

חלבונים לא שייכים לזה.

תלמיד: אבל יש באיזו צורה השפעה הדדית אחד מהשני.

שתהיה בריא בחלבון שלך. אני אומר ברצינות. זה לא שייך אחד לשני, תאכל טוב, תישן טוב, אנחנו מדברים על מה שאתה עושה למעלה מהבהמה שלך.

תלמיד: אבל גם להביא את הבהמה שלי לשיעור באיזושהי צורה, זה משפיע על האני הזה.

זה תלוי ברצון ולא בבריאות של הבהמה.

תלמיד: אני פשוט מנסה להבין את זה מבחינת הכיוון של למעלה מהדעת. מי זה האני שצריך לעלות למעלה מהדעת, איך הוא עולה למעלה מהדעת, איך אני מגיע אליו בכלל?

הנקודה שממנה אני מחליט מה אני עושה עם עצמי, היא צריכה להיות אצלי למעלה מהדעת. הדעת שלי היא הרצון לקבל, עד כמה שהוא ריק, מלא, עד כמה שטוב לו, רע לו. אני רוצה להיות למעלה מהרצון לקבל שלי, שלא ייתן לי נתונים ותביעות שמספיק לו, לא מספיק לו, שהוא רוצה כך או כך, אני רוצה להיות למעלה מהטענות שלו.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני מנסה להסביר את המציאות שאני חווה, יש דבר כזה שנקרא "רצון לקבל", יש דבר כזה שנקרא "אני", יש דבר כזה שנקרא "נקודה שבלב", ויש משהו שאנחנו קוראים לו "בורא" או כוח עליון שה"אני" בונה אותו?

כן.

שאלה: כשמגיע החושך, ברגע הראשון, האם יש כזאת מציאות שאתה בהכרה שזה בא מהבורא?

לא, אף פעם. לא יכול להיות, כי זה לא בא ממנו. זה בא על ידי מאור שמאיר על הרצון לקבל שלך, ואז הרצון לקבל מתעורר ומורגש בך ביתר העומק החשוך שלו.

תלמיד: תחילת החושך היא תמיד הרגשת הרצון לקבל שגדל?

כן, ודאי. אלא איפה אתה מרגיש חושך? אתה תמיד מרגיש את הרצון לקבל שלך. אז אם אתה מרגיש חושך, הרצון לקבל שלך הוא חשוך.

תלמיד: מאיזה שלב אפשר להתחיל להכניס את הבורא לתמונה?

הלוואי שתוכל להכניס מרגע זה, בהרגשת החושך לתפוס מיד שזה בא מהבורא, זה משהו. בדרך כלל זה לא מגיע, אלא עושים לאדם כביסה, מכניסים אותו לבוץ ושם מכבסים אותו. לא שמכניסים אותו למים צלולים, אלא לבוץ, ומכבסים אותו טוב טוב. ואז הוא לא יודע מה לעשות ואין לו כוחות, והוא רואה שאין שום תקווה לכלום, והוא בזבז את החיים שלו. בקיצור, כול מה שמרגישים. אפשר לכתוב על זה רומנים. וזה תחילת הכרת הרע שעדיין לא שייך לבורא, אלא כך הוא פשוט מרגיש את עצמו, "לאן נכנסתי, לאיזה עסק נכנסתי, מה יש לי מכל זה", וכולי. הוא מקלל את כל החיים שלו.

אחרי כמה זמן שהוא נמצא בזה ומצטער, בכל זאת הוא שייך לקבוצה ושייך לקשר עם הבורא, הוא כבר נמצא בלימוד וכבר מגיע כמה שנים. זה לא יהיה לפני שהוא מגיע ולומד כמה שנים, לא יכול להיות שהוא יפול לכאן מאיזה קמפוס וכבר [נמצא בזה], צריכים בכל זאת להיות בירורים פנימיים על ידי המאור המחזיר למוטב. אז אחרי ייאוש כזה, שהוא לא יודע מה לעשות ולאן ללכת, אולי לפתוח ולקרוא משהו, לשמוע משהו, פתאום יש לו ידיעה פנימית שזה בא מהבורא, או באיזה קשר עם הבורא, או בכלל יש לו כאן עניין של מה עם העבודה הרוחנית? וכך הוא מתחיל כבר לדרוש הסבר מעצמו, מהחיים שלו, מחכמת הקבלה.

תלמיד: אז איך עובד התהליך, הרצון לקבל מרגיש את הריקנות ואז הוא כן הולך לחפש איזה מילוי?

מאיפה הוא מרגיש את הריקנות? מזה שהופיע מאור והאיר בתוך הרצון לקבל, והרצון לקבל התעמק קצת יותר בעומק שלו. הוא היה נניח בגובה של מינוס עשרה מילימטר, עכשיו על ידי המאור הוא נכנס לגובה של מינוס עשרים מילימטר, ואז האדם מרגיש את העשרים מילימטר האלה כחושך. ואז "טוב לי מותי מחיי, ממש, מה יש לי מכל החיים" וכל המחשבות היפות האלה. וכשהוא מרגיש את זה הוא לא מרגיש את הבורא, הוא לא מרגיש את הסיבה, הוא מרגיש את המצב עצמו.

כעבור כמה זמן הוא מחפש, זה יכול להיות חצי שעה, זה יכול להיות כמה שעות, לא הרבה זמן, אבל בכל זאת, זה תלוי עד כמה עשה עבודה קודמת בקבוצה ובכל מיני דברים. אפשר לראות את זה בין בני אדם, למרות שכל אחד שונה, אבל זה הכול תלוי במידת הקשר שלו למערכת, קבוצה, לימוד, אולי קצת הפצה. לקבוצה ולימוד.

תלמיד: אבל היציאה ממצב החושך זה לא חיפוש אחר מילוי?

הוא לא יוצא מהחושך, הוא לא רוצה לצאת מהחושך.

תלמיד: ומה עם זה שמחפשים פתרונות?

איזה פתרונות? הוא רוצה פתרון לא לחושך. החושך ניתן לי מהבורא כדי שאני עכשיו אחפש איך אני יכול להיות באמונה למעלה מהדעת. בדעת שלי אני רואה את החושך, אז איך אני מעלה את עצמי למעלה בהשפעה, איך להיות יותר. ומה אני עושה? חס ושלום, אני לא נוגע בחושך. זה שאני מרגיש אותו פחות אחר כך, זה נכון. אבל אני מצדי לא עושה שום פעולה כדי להרגיע את החושך שלי, כדי למלאות אותו. לא. אם אני אעשה את זה עם מה אני אעבוד?

לכן, יש כאן בעיה אחרת. נניח שאני מקבל איזה מכתב מהמשטרה, הם כותבים, "יש לנו עליך דו"ח שאתה גנבת משהו. אנחנו מזמינים אותך בעוד עשרה ימים". נותנים לי כך בכוונה, שבעשרה ימים האלה אני אהיה בדריכות. איך אני מתייחס לזה? אני מודה על זה שיש לי הזמנה למשטרה, ושאולי הבורא באמת סידר לי כך שגנבתי משהו. ואני לא רוצה למחוק ולהמתיק את זה בשום צורה, אלא יש לי עכשיו עבודה, ועל זה אני יכול עכשיו ממש לבנות את מדרגת האמונה למעלה מהדעת.

קודם כל, זה שאני עשיתי, זה שאני גנבתי, לא אני גנבתי, "לך לאומן שעשני". בשיא הרצינות. ואני בעצמי רק בונה למעלה מהדעת. איך אני בונה עכשיו פעולת השפעה למרות שיש לי כזה חושך שמאיים עלי.

תלמיד: איך עוברים לתפיסה, שאתה לא מזדהה עם אותה חוויה של הרצון לקבל?

אני מזדהה עימה, זה כל הזמן מדאיג אותי. אפילו שאמרתי לעצמי ברגע אחד שזה הבורא סידר לי, וזה הכול כדי שאני אעלה למעלה מזה, זה רק לרגע אחד, עשר שניות, אתה יכול לראות על השעון, אפילו פחות מזה, וזה שוב חוזר, ואתה שוב רוצה לסדר את זה בצורה רוחנית, וזה שוב חוזר.

תלמיד: אני לא מצליח לתפוס איפה פה הלמעלה מהדעת? אתה לא עובר לאיזו מציאות אחרת, כי זה כל הזמן חוזר, אתה כל הזמן שם.

כן, כי אתה עוד לא בנית למעלה מהדעת, עכשיו רק אנחנו מתחילים לראות איך לבנות אותו.

תלמיד: אז מה נותנת התוספת הזאת של למעלה מהדעת, אתה תסבול ברצון לקבל, אבל בו זמנית אתה תגיד כל הזמן "תודה"?

לא. זו כבר גם שאלה אחרת, מה עם הרצון לקבל? אם אני הולך עכשיו לבנות את דרגת הבינה, ואני משפיע מתוכה לבורא, ויש לי מזה ממש הכרה והבנה ותענוג והכול בהשפעה לבורא, מה קורה עם כלים דקבלה שלי? הם לא מתמלאים. אבל מה קורה איתם, איך אני עושה שימור. כי מלכות לא מתמלאת, רק ט' ראשונות.

אבל בפעם הבאה, זה לא שתקבל איזה טלפון מהמשטרה בגלל שעשית משהו, אלא זה יהיה הרבה יותר גרוע. העיקר לנענע אותך טוב טוב.

תלמיד: אני לא תופס את היכולת הזאת לבנות תגובה נכונה, שמצד אחד אתה מזדהה לרגע עם הרצון לקבל, ומצד שני אתה כן בונה את הקומה העליונה הזאת של למעלה מהדעת?

אתה לא יכול לברוח מהרצון לקבל הזה, אתה רק מחליט ש"אני לא רוצה לעשות עמו כלום", כי הדאגה שלי היא להשפיע נחת רוח לבורא. זה שאני אתעסק עכשיו עם המשטרה, זה החיים שלי? לא. אלא איך לעשות נחת רוח לבורא, "אין עוד מלבדו". הוא סידר לי את זה? איך על פני זה אני יכול להיות קשור אליו.

תלמיד: קבלת מכתב, ברגע הראשון אתה לא אומר "תודה".

ודאי. איזה רגע? כמה רגעים.

תלמיד: עברו כמה רגעים, עכשיו אתה מתחיל להיזכר, מתחיל להגיד תודה על זה שקבלת מכתב שזה בא ממנו.

כנראה שזה זעזוע קל.

תלמיד: מה נותן לך הלמעלה מהדעת אם כל הזמן אתה חוזר להזדהות עם הרצון לקבל?

אתה לא כל הזמן חוזר. עכשיו אתה מעלה את עצמך לפעולת ההשפעה, למרות שבפנים יש לך פעולת קבלה, כלים דקבלה ריקים, שכל פעם הם מושכים. אז כל פעם הם מושכים אותך, ואתה למעלה, מושכים, ואתה למעלה. בכל מיני אופנים, למעלה למטה, למטה למעלה.

עד שאתה מעצב את הכוח הזה, וכשאתה מעצב אותו אתה יכול לעבוד אתו כמשהו שהתעצב בך.

תלמיד: למעלה מהדעת זה מצב שאפשר להגיע אליו כך שהוא יהיה קבוע?

אין שום דבר קבוע ברוחניות.

תלמיד: אז כל פעם בונים למעלה מהדעת?

ודאי. איך יכול להיות משהו קבוע? ברוחניות אין שום דבר קבוע, רק גמר תיקון הוא בקביעות.

תלמיד: זה לא כמו איזו תכונה שפתאום נוספת בך?

זאת תכונה שמגיעה אלי, אבל לא שהיא קבועה. אני כל הזמן צריך להחזיק אותה כמו כדור באוויר.

תלמיד: מה מחזיק את הלמעלה מהדעת?

עד כמה שאנחנו מצליחים יש לנו חידוש ברצון לקבל ופנייה חדשה מתוכו לבורא.

שאלה: האם אני מגיע לבד להכרת החושך והריקנות, או שהחברים מצביעים לי על כך שאני בחושך ובריקנות?

אני לא מקבל שום דבר לבד מהבורא בצורה אישית, אינדיווידואלית. הכול רק דרך הקבוצה, איפה שהוא מביא אותי ואומר "קח לך". מה פירוש שהוא אומר "קח לך"? הוא אומר "קח לך, כי עכשיו, מרגע זה והלאה, אתה תהיה מנוהל דרכם". וקודם? אל תחשוב שקודם היית מנותק מהם, רק לא היית רוצה, לא היית צריך לראות אותם. עדיין לא היית זכאי להגדיר את הקצב שלך, להגביר את הקצב שלך בעזרתם. אבל מרגע זה והלאה, כן.

ולכן, אני מביא אותך למקום הנכון, לטוב, לגורל הטוב, "קח לך", ותתקדם. ותדע שכל מה שאתה מקבל, אתה מקבל דרך העשירייה, כי זה הפרצוף שלך, זו הנשמה שלך. אומר הבורא, "אני משפיע רק על העשירייה. אתה חלק ממנה? בסדר, אז אתה תקבל". אין לך שום צורה אישית, רק איזה התקן בתוך העשירייה.

שאלה: מהי פעולת השפעה לבורא? איך עושים פעולות כאלה באופן מעשי בקבוצה?

הבורא רוצה רק דבר אחד, שאנחנו נעשה לו נחת רוח. איך אנחנו יכולים לעשות לו נחת רוח? על ידי זה שאנחנו מעלים את עצמנו לדרגה שלו, להשפעה, לאהבה בינינו. אם אנחנו בונים בינינו באמת יחסים של השפעה ואפילו אהבה, הוא בזה מתגלה גם בינינו. גם באותה מערכת שאנחנו מרכיבים אתכם מהשבירה.

שאלה: איזה תענוג יש באמונה למעלה מהדעת?

נרנח"י. הבורא הוא הסך הכול, דברנו על זה כשלמדנו את המאמר מ"אהבת הבריות לאהבת ה'". הבורא הוא הכול. זאת אומרת, הוא הכולל. ואנחנו, עד כמה שאנחנו מתקרבים זה לזה ומגיעים למערכת שכלולה אולי ממאות יחידים, בזה אנחנו משיגים את הכוח האחד.

שאלה: איך ביחד אנחנו יכולים לבנות את כוח ההתגברות לעלות מעל כל הבעיות והייאוש בכל המצבים בתוך העשירייה?

זה נקרא "ערבות". הבורא ודאי שמחזיק את הערבות, אבל אם אנחנו דואגים לזה, אפילו במקצת, אז כל אחד שנופל, זאת אומרת מקבל מהבורא טיפול לנפילה, מקבל דרכנו, לפי ההכנה שלנו טיפול לעלייה, וככה זה. הבורא מקלקל, אנחנו מתקנים.

שאלה: אם אני מגלה במצב של הריקנות ש"אין עוד מלבדו", שזה בא ממנו, לא ברור מה אני יכול לעשות במצב הזה?

סך הכול הבורא מגלה את זה בכוונה כדי שאתה תעבוד. מה אני צריך לעשות אחרי שאני מגלה שקבלתי את הריקנות הזאת מהבורא, ובזה הוא מעורר אותי לעבודה? מהי העבודה שלי עכשיו?

כאן צריכה להיות סדרת פעולות. פעולה ראשונה, כמו שאנחנו לומדים בתע"ס או ב"פתיחה לחכמת הקבלה", אני לא נוגע ברצון לקבל שלי בצורה הגולמית. לא נוגע, תמיד עם כפפות. מה זה עם כפפות? אני משתדל לא להפעיל אותו. זה הדבר ראשון, שלב א'.

אחר כך, אחרי שאני עושה את זה, בוא נראה איך אני מתחבר עם האחרים? אני כבר מתחיל לעבוד עם הרצון לקבל שלי בחיבור עם כולם. כמה שאני מדכא את עצמי, כמה שאני מפרסם את העניין, מה שלמדנו על העשירייה, על הורים וילדים, על כל מיני הדברים האלה, אני בונה מערכת שממנה והלאה, אם אנחנו נכללים יחד אנחנו מקבלים מאור המחזיר למוטב. אם אנחנו לומדים יחד אנחנו בונים את עצמנו. אנחנו מתחילים לראות איזה קשר יש בינינו. אנחנו מתחילים להרגיש קצת את החברים, אתם כבר מתחילים להרגיש את זה, שיש מין נטייה כזו, בכל זאת יש הבדל בין מה שהיה לפני כמה חודשים והיום.

ומה שאנחנו במיוחד רוצים, שמתוך ההכרחיות הזאת, שאנחנו מרגישים כל פעם יותר ויותר שחייבים להיות מחוברים, שבלי זה לא נצליח, בלי זה לא יהיה כלום, ורק דרך זה יהיה קשר עם הבורא, אנחנו נגיע למצב שנתחיל לקבל דרך החיבור שלנו כוח. זה העיקר.

שאלה: אם החבר קיבל מכתב מהמשטרה, איך הופכים את זה למצב של אפשרות למעלה מהדעת לכל העשירייה?

אם אני מתקשר אליהם ומשתדל להיות איתם יחד, את כל היתר עושה המאור. אנחנו צריכים להיות כאן בשותפות בינינו ועם הבורא ולדבר על זה, איך אנחנו פועלים בינינו כדי לעורר אותו, איך הוא פועל עלינו כדי לעורר אותנו.

ברגע שקיבלתי ידיעה שהחושך בא מלמעלה כהזמנה להגיע לפעולת ההשפעה או מה שנקרא אמונה למעלה מהדעת, אני מגיע לעשירייה, בעשירייה אני מבין מה רוצים מאיתנו, שזה יתר צמצום, יתר התחברות בינינו כדי להביא לשם יותר כוח השפעה, לפי הדחיסות בינינו, וזהו. אם יש אני וישנה עשירייה וישנו הבורא, בורא זו אותה מערכת כולה שאנחנו בונים עכשיו יחד כדי להשפיע זה לזה ודרך זה לו, אנחנו כבר מסודרים. כל היתר שנגלה, יש בתע"ס את כל ההסברים.

תלמיד: התשובה ברורה, אבל יש חבר שעכשיו קיבל הזמנה למשטרה וישנם החברים שלו.

כן.

תלמיד: התשובה ברורה, אבל יש חבר שקיבל הזמנה למשטרה ויש את החברים שלו. ברור איפה הוא נמצא עכשיו, נמשך למטה, למעלה, מתרוצץ כדי לפתור את הבעיה. השאלה, מה היחס הנכון של החברים שלו לפעולה הזאת, מה הם צריכים לעשות כדי לעזור לו, מעבר לעזרה הגשמית? אני מדבר על העניין הרוחני, האם הם צריכים להתפלל עבורו שהמצב הזה יעבור, שהוא יצליח להתגבר מעל זה?

לא, למה? הם צריכים להעלות אותו ל"אמונה למעלה מהדעת", לתת לו הרגשת ביטחון, הרגשת תמיכה וגם לתת מעצמם, מהעשירייה, שהוא צריך להצטרף אליהם, הוא צריך להביא את כל הנדוניה שלו וגם את החושך הזה שיש לו, לא לספר על הכול, אבל כשהוא מצטרף, זה בא, וגם המגע עם המאור, הכול. העיקר לחייב אותו לפעול בקבוצה, זה טוב לו וטוב להם.

שאלה: רב"ש מתאר מצב מאוד טרגי, קשה, שיש לאדם בית, אבל אין לו לאן לחזור, יש לו קבוצה, אבל לא יודע איך להתקדם, הוא מרגיש שיותר טוב למות מאשר כך לחיות. הוא מרגיש שקיבל גזר דין ומתפלל. אדם מרגיש שאי אפשר להינצל, רב"ש כותב שהוא צריך להתגבר ועוד פעם לבקש. למה אדם צריך להגיע למצב כזה כדי באמת לקבל תשובה?

הוא צריך להחליט על פני החושך שהשפעה לבורא יותר חשובה מהחושך הפנימי שלו. שאשאר ריק וחשוך ונמצא שם בכל מיני בעיות אישיות, אבל טיפול בבורא יותר חשוב לי, יותר דחוף. לדוגמה אימא חולה מאוד, והתינוק שלה קצת חולה, זה שהוא קצת חולה מספיק לה כדי שהיא תעזוב את המחלה שלה ותטפל בו.

תלמיד: רב"ש אומר שאז אדם מבקש מהבורא שיציל אותו והוא לא מקבל תשובה, ועוד פעם הוא צריך לבקש ושוב לא מקבל תשובה, מה זה "לבקש"?

הוא נותן לנו דוגמה מתי אדם מקבל עזרה, כשהוא עומד באמצע רחוב עם שק על הגב, השק עומד ליפול והוא צועק, "הצילו, זה עכשיו נופל", אז מגיעים אליו ועוזרים לו, מסדרים לו יותר נכון את השק על הגב כדי שימשיך, רק בצורה כזאת התמיכה היא נכונה.

תלמיד: הוא מבקש ולא מקבל תשובה, מה הבעיה פה?

[הוא לא מבקש] נכון, הוא לא מקבל על אותו דבר, יש כאן הרבה דברים.

אל תפספסו את הלימוד הזה, אנחנו לומדים את זה יחד. אל תחשבו שאחר כך תעשו את זה בבית או באיזה מקום, ותוכלו לקרוא על זה פה ושם לפי הפסוקים האלו, זה לא ילך לכם. אנחנו כאן יחד, כלי גדול, עוצמה גדולה, כל אחד במצב שלו, לכן הרבה יותר קל לעשות את זה, אבל לבד מי יודע כמה זמן ייקח. לכן ממש תשתתפו ותשתתפו נכון וטוב, לא להתבייש.

שאלה: כל אחד חוטף את המכות שלו וזה בסדר, אבל זה ברור שהכול בא לעשירייה.

זה גם מתוכנן מתוך עשירייה. מגמר התיקון בא אלינו האור שמאיר לכל מצב ומצב אישי של כל אחד ואחד, מגמר התיקון, במקום שבו אנחנו כולנו כאיש אחד בלב אחד עם כל המילוי "אין עוד מלבדו".

תלמיד: איך אנחנו לוקחים כל מצב שבא לכל חבר והופכים אותו ממש להזדמנות לעלות למעלה מהדעת ולא לפספס את זה?

רק ערבות, אבל אנחנו לא יודעים מה זה, זו מערכת יחסים, תמיכה הדדית, בטחון, אנחנו לא מבינים את הדברים האלה, אבל בעצם זו מערכת ערבות.

תלמיד: אנחנו עובדים כל הזמן, באמת כל הזמן, במיוחד בשבועות האחרונים עושים תרגילים יומיים עם כל הכלי העולמי ביחד, זה המון עוצמה.

בינתיים.

תלמיד: בע"ה שיימשך, שלא ייפסק.

כן שיימשך, אבל לא בקצב כזה ולא בעוצמה כזאת.

תלמיד: ובינתיים כל אחד עובר דברים משלו, אחד חולה נניח, כל אחד עם הבעיות שלו.

זה הכול נכלל בפנים, אין דבר כזה שיוצא מגדר התיקון.

תלמיד: איך אנחנו לוקחים את החומר הזה וממנפים אותו לעוד יותר עבודה, שלא תהיה שיגרה?

איפה ראית אצלנו שיגרה? מיום ליום יש שינויים, במשך היום אתם מממשים את העבודה, אז איזו שיגרה. זה ממש לשון הרע.

תלמיד: איך לוקחים פרטים שקורים לכל אחד בעשירייה וממנפים אותם כך, שהעשירייה כולה ביחד לוקחת את זה כאתגר שלה? לא כללי, לא תרגיל יומי שעושים באופן כללי, אלא מאוד ספציפי. נניח עכשיו חבר חולה מאוד, או חבר אחר קיבל מליון דולר מתנה, חבר אחד מאושר וחבר אחר אומלל. איך אנחנו לוקחים את הכול ממש כעניין של העשירייה ולא של החבר, וממנפים את זה ליותר עבודה?

אתה מדבר מטעם עשירייה, לא מטעם אותם החברים שנמצאים בטוב או ברע, שכך משתתפים, אם כך לעשירייה אין שום דבר. אנחנו מדברים על יחס של כל אחד ואחד. עשירייה מחליטה שהיא הולכת לערבות, שהיא הולכת למטרה, שהיא הולכת לגילוי הבורא, שהיא חייבת להיות יותר מקובצת, היא חייבת להיות בסעודות, בחגים, בכל מיני דברים, זו עשירייה, עשירייה היא בסך הכול מסגרת, כל היתר זה החברים החיים.

שאלה: כדי שאדם יעלה מעל ההרגשה הרעה שלו להשפעה לבורא, הוא חייב כל הזמן להיות טרוד בהשפעה לבורא.

להיות טרוד בהשפעה לבורא כל הזמן הוא לא יכול, הוא חייב לחדש את זה כל הזמן.

תלמיד: אבל אנחנו אומרים שהרע חייב להישאר ובכלל לא להתייחס אליו. במקום זה להתעסק בהשפעה לבורא. מה זה להתעסק בהשפעה לבורא?

כל אחד מתעלה מעל החושך הפרטי שלו לחיבור בעשירייה ודרכו להשפעה לבורא. בדרך אנחנו צריכים אולי לבקש מהבורא חיבור בינינו, יש עוד הרבה כאלה תת פעולות.

שאלה: האם יש יחס שונה לעבודה בין החושך שלי לחושך שמתגלה אצל החבר?

ודאי, הדברים הפרטיים ודאי שיהיו תמיד שונים, כי כל אחד מאיתנו הוא נקודה שונה במערכת, אבל בסך הכול העבודה שלנו צריכה להיות על ידי החיבור. אחר כך נדבר על זה, איך השוני עוד יותר בולט מתוך החיבור.

שאלה: באותו עניין, יש לנו מייל שבו חבר שולח בקשה למחשבות הקבוצה. בדרך כלל אנחנו מתחילים לשלוח לבבות, "אוהבים אותך", "חושבים עליך". זאת הדרך או שאנחנו יכולים לעשות משהו חדש?

אני הייתי מעדיף שתשלחו לי משהו אחר במקום לבבות.

תלמיד: מה כן צריך לעשות במצב הזה? בן אדם מבקש מאיתנו מחשבות הקבוצה. איך הוא ירגיש שאנחנו באמת איתו?

אם תחשבו עליו, הוא ירגיש. אם הוא לא ירגיש, צריך להאמין שזה כך.

תלמיד: ולא להגיב בכתב או שזה גם בסדר?

אני נגד הרבה מכתבים, זה מבלבל, בשביל מה לנו?

שאלה: כדי להיות מעל המצב הזה שמכבסים אותך בבוץ, מה רצוי, שלא יהיה אכפת לך או שאפילו תרצה עוד יותר להיות בבוץ?

לא שלא אכפת. אם לא אכפת, אני כביכול בועט במה שהבורא עושה לי, מזלזל בזה, אז איך אני יכול לעלות למעלה מהדעת? מה שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי זו דעתי ועכשיו אני יכול לעלות למעלה. כל הרגשת החושך זו הזמנה שתעלה מעליה.

תלמיד: כשמכבסים אותך עם בוץ, איך אתה מחפש את הבורא בהרגשה הזו?

סיבה למה שקורה לי. אבל אי אפשר, אני לא זוכר את זה. כי אם מגיע הרע, אני מתנתק מהבורא, כי לא יכול להיות זה וזה יחד. זה לא מתאים לבורא שאני אשיג אותו כפועל רעות. אבל אחר כך לאט לאט זה מתיישב ואני מתחיל להבין, לחשוב, להיזכר, עושים לי טריק כזה מלמעלה, שזה בא מהבורא.

תלמיד: אז מתוך ניסיון אתה פשוט מחכה, יודע שזה יעבור?

זה לא ניסיון, זה פשוט מתוך זה שאני נמצא במערכת ודרכם אני מקבל את הידיעה, ההרגשה הזאת, מחשבה כזאת שזה בא מהבורא.

אחרי מחשבה כזאת אני צריך לחשוב מה אני עושה? מה זה נקרא אמונה למעלה מהדעת? יכול להיות שאני ארוץ כדי להמתיק את החושך שלי ולא אכפת לי כלום רק לא להרגיש רע. או יכול להיות שלא, אלא אני מרגיש רע, ואני דווקא אשתמש ברע הזה כאפשרות לקפיצה, לקפוץ מעליו. זו כבר פעולה לקראת אמונה למעלה מהדעת, השפעה למעלה מכוח הקבלה.

אז אני משאיר את הרע, אני מכבד את הרע, אני מנשק את המקל, אני רוצה שהרע יישאר, אני לא רוצה להמתיק אותו, ואני הולך ובונה עכשיו כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה.

שאלה: איך אפשר לעלות למעלה מהדעת אם אין חיבור בעשירייה?

אפשר להתחיל אפילו אם אני לא מרגיש שיש חיבור בעשירייה, אבל רק להתחיל. ובאמת להמשיך בזה, לסיים את זה באמונה למעלה מהדעת ולעלות למעלה מהאגו, מהחושך, זה בלתי אפשרי. בלי חיבור בעשירייה זה בלתי אפשרי. אני חייב להרגיש שהם חסרים לי בפנים ממש. זו הרגשה פנימית כזאת שאני כבר צריך אותם בפנים.

שאלה: רק בצרות אפשר לעלות למעלה מהדעת?

למה הן צרות? צרות הן מהמילה "צר", שהן עוזרות לך כך לצאת. למה הן צרות? זה נקרא "עזר כנגדו".

תלמיד: האם זאת הדרך היחידה שבה אפשר היה להעביר את זה לאדם?

לא, אפשר להביא לך צרות אחרות. נניח שאתה מקבל עכשיו עיזבון מאיזו סבתא שלך שנפטרה באוסטרליה ואתה לא ידעת עליה כלום, ופתאום, היא השאירה לך שם איזה מפעל לקנגורו, ואז יש לך צרות. מה תעשה עכשיו? אתה חושב שזה פחות צרות ממה שיש לך? לא. יש עביות במינוס ויש עביות בפלוס, אל תגיד שזה יותר טוב, זה מבלבל הרבה יותר.

כי הצרות הרגילות, שחסר לך, אתה רץ מהן, הן בעצמן עוזרות לך לצאת. והצרות שיש לך ממפעל וחוות הקנגורו, ואתה צריך לעשות מהם נניח עורות, או משהו, אני לא יודע מה עושים מהם, זו בעיה גדולה. אתה צריך להיות שקוע בזה יום ולילה, במחשבות רחוקות מאוד מרוחניות.

לכן "כל אשר אוהב ה' יוכיח", דווקא על ידי זה שמביא כל מיני צרות. זה באהבה, ואם פחות אוהב, מביא לך בלבול עם עיזבון כזה או משהו.

תלמיד: נניח שאנחנו לא מדברים על גרסת מפעל הקנגורו, אנחנו מדברים על הגרסה הריאלית של מכתב מהמשטרה. בינתיים אני פועל, בינתיים אני מנסה?

אתה חייב לפעול כי "ניתן לרופא רשות לרפאות". אתה חייב ללכת לרופא, לעורך דין, לכל מיני כאלה. דיברנו על זה, חייב. אפילו אתמול דיברנו על זה גם בטיש גם בשיעור בוקר. אנחנו חייבים להיכנס לזה כל הזמן.

תלמיד: אבל אני רוצה שזה ייגמר בעצם, כי יש לי איזו בעיה ואני פועל בשביל שהבעיה תסתיים?

לא. אתה פועל לפי איך שבעולם הזה נהוג לפעול. אבל אם זה יסתיים או לא, ובאיזו צורה יסתיים, אני לא יודע. יכול להיות שיכניסו אותי לבית הסוהר, אבל יחד עם זה אני אקבל דבקות בבורא. זה דווקא מצב טוב.

תלמיד: כשהבעיה אצלי, זה בסדר. אבל נניח שזו בעיה בסובבים אותי, בבני המשפחה שלי, הורים, ילדים, אחים?

זה הכול אתה.

תלמיד: באופן טבעי אני רוצה שזה ייגמר, שלהם יהיה יותר קל.

זה תלוי בדרגה שלך, אני לא יכול להגיד לך איך להתנהג. כל פעם אתה תראה עד כמה ההתנהגות שלך היא תהיה אחרת. עד כמה תבין האם כדאי לטפל בזה או לא. כדאי זה ברור, אבל באיזו צורה, האם לקחת אותם בחשבון יותר או פחות, שונאים ואוהבים. אתה תתחיל לראות יותר ויותר את המערכת הכללית, איך שזה מסודר כך, למה אלו משחקים כך ואלו משחקים כך, ומה אני צריך לעשות. איך הם מגיעים דרכי לתיקון, ואיך אני צריך לגרום דרכם נחת רוח לבורא. חכה, אבל זה מעניין. במיוחד כשמקבלים מכתב ממשטרה, זה מאוד מעניין.

שאלה: אנחנו לומדים שתמיד התיקון הוא מהקל לכבד.

כן, וודאי.

שאלה: ומה שלי נראה שמה שקשה באמונה למעלה מהדעת, זה שכביכול מצפים ממך ישר לקפוץ על כל העביות שלך?

לא. אני לא מבין מאיפה יש לך ציור כזה.

תלמיד: כשאני מקבל איזה מצב, האמונה למעלה מהדעת היא פשוט מנתקת אותי מכל הרצון לקבל שלי בכל המדרגות, ומצפים ממני עכשיו במצב שלי, בתחושה להיות באיזה מצב של גמר תיקון, שאני מעל כל העביות. אין חלוקה למדרגות קטנות?

אני לא מבין מאיפה אתה לוקח את זה.

תלמיד: זאת שאלה.

זו לא שאלה. פותחים לך גרם אחד של עביות כדי להרגיש שם חושך, ולא לקבור אותך, אלא קצת לתת לך הרגשת ייאוש, חוסר אונים, חוסר תקווה, שאתה לא מוצלח לעומת האחרים. הם כאלה מוצלחים, כבר מבינים ומרגישים, ואתה מרגיש איך הם כנראה מזלזלים בך וכולי. אבל זה הכול בדרגה קטנה מאוד.

תלמיד: אולי כלפי הבירורים של הרב, כלפי הבורא, זה קטן. אבל המכתב שאני מקבל מהמשטרה בשבילי עכשיו זה כל החיים שלי.

זה מותאם אליך בצורה מדויקת ביותר. אולי קיבלת את המכתב היום, אבל כבר לפני עשרים שנה כשהיית ילד, תינוק, זה כבר היה מוכן. עכשיו הגיע זמן, אז שחררו אותו.

תלמיד: אז למה מביאים את הדוגמה של המכתב, ולא מביאים באמת מדרגת עביות קטנה שאני צריך לקפוץ מעליה לאמונה למעלה מהדעת?

זה בדיוק מה שעושים.

תלמיד: לא, אבל המקום הזה, זה מצב שאני רוצה כבר למות, זהו. החיים שלי תלויים בזה, אני מרגיש שזהו.

זו מדרגה קטנה.

תלמיד: אבל אצלי זה מורגש כאילו כל החיים שלי.

בטח, אחרת איך לעורר אותך? אתה עצלן ובטלן.

תלמיד: זאת השאלה. איך אני עכשיו יכול באמונה למעלה מדעת לעבוד בתיקונים קטנים?

אתה תעבוד. אל תדאג. מתי שנצטרך לקדם אותך, אתה תקבל משהו כזה שתעבוד. אין ברירה. רק על ידי גילוי החיסרון.

תלמיד: אנחנו לומדים, מתכוננים, עושים סוג של הכנה בשביל שיגיע רגע שכשאני מקבל את המכתב הזה, אני בעצם אדע לממש מה שלמדנו, ולהתעלות למעלה מהדעת. וכשאני מתעלה למעלה מהדעת, אני מרגיש שאין שמה מקום לבירורים, לכל מה שלמדתי, הכול כאילו נשכח, ודווקא אסור לי להתייחס, כי כל יחס שאני בלדעת זה ישר יוריד אותי. אני צריך כאילו להתאמץ ולהחזיק להיות מעל הכול. אז איך שעולים למעלה מהדעת כן מחזיקים במה שלמדת בקבוצה, בחיבור, בעשירייה?

לא. כלום. כל הלימודים האלה לא שווים כלום. רק מה שניכנס מהם לתוך הכלים, לתוך ההרגשה, לא לשכל. אלא מה שנקלט ברצון. רק זה עובד.

תלמיד: אז מה בעצם עובר?

זה כמו במשפט של שלמה, התינוק ששיך לאימא שלו, או התינוק ששייך לאישה שהיא לא אימא שלו. ככה זה. או שזה נקלט בה, אז לא איכפת לה שום דבר רק שיהיה בריא, או שהשנייה אומרת, לא, לא חשוב לי. הכול תלוי עד כמה שנקלט, וזה לא בא בשכל, בשכל אין שום קליטה, רק בתוך הרצון. שם יש קניין.

שאלה: אם בסוף משהו נעשה, איזה חיבור, אז אני ניזכר ומבין שזה קשור למכתב הזה?

בסוף בסוף אתה תבין את כל התהליך שעברת, ועוד לפני זה. כבר בדרגה הראשונה שאתה תרכוש רוחניות, ודאי שאתה תדע תהליכים בכללות, בצורה, אבל כבר יהיה לך יותר ברור. אל תחשוב שזה יעזור לך לדרגה השנייה, שהיא באה אתה שוב מקבל מכה על הראש.

"צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו".

שאלה: חושך זה מצב או זה אני?

זה מצב בתוך הרצון לקבל שלך.

תלמיד: לקבל לעצמי?

כן. נגיד רצית להרוויח עשרת אלפים דולר, ועכשיו ברור לך שאתה לא תרוויח את האלף, אלה תפסיד עשרים אלף. זה בסדר או לא? זה נקרא "חושך".

תלמיד: הכניסה לרוחניות זה לקבל משהו מחוצה לי?

לא, רוחניות היא תמיד בנויה על זה שאדם דוחה. מה הוא דוחה? הוא דוחה את הרצון לקבל שלו הריק ולא רוצה לטפל בו, הוא רוצה להשפיע.

שאלה: אבל ברגע שאני מקבל מצב חושך, אם אני שם מסך, זה לא חושך.

מה זה לא חושך? באותו מקום שהרגשת חושך, החושך נשאר. יש לך אור בכלים אחרים לגמרי, בזה שאתה משפיע לבורא. שם אתה מרגיש תענוג. בזה שהיה לך חושך בכלים שלך, זה נשאר.

שאלה: יש קטע ב"שמעתי" סוף ל"ג. אם אפשר לקרוא אותו.

שמעתי תמיד אפשר. מה שאנחנו עכשיו דיברנו, אתם יכולים לראות באלפי מקומות.

קריין: עמוד 546, אנחנו בטור ב' "והרמז הוא"

"והרמז הוא שהם בוכין על העבודה, שניתן להאמין בהשגחתו ית' למעלה מהדעת, שהוא טוב ומטיב, ובתוך הדעת רואים רק סתירות, בהשגחתו ית', והעבודה זו הוא עבודה דקדושה. והם רוצים להוציא את העפר, היינו העבודה שלמעלה מהדעת הנקרא עפר, אלא שבעינים הנקרא ראיה, שהוא מרמז על ראיית השגחתו ית' שיהיה בתוך הדעת, וזה נקרא עבודה זרה.

וזה דומה לאדם שאומנותו לעשות כדים וכלים מאדמה, שעבודתו לעשות כלי חרס, והסדר הוא שטרם כל הוא עושה כדורים עגולים מחמר, ואח"כ הוא חוקק ועושה חורים בהכדורים. וכשהבן הקטן רואה מה שאביו עושה, הוא צועק, אבא מדוע אתה מקלקל את הכדורים. והבן אינו מבין שעיקר כוונתו של האב הוא החורים, שרק החורים מסוגלים להיות כלי קבלה, והבן רוצה דוקא לסתום את החורים, מה שהאב עשה בהכדורים. כן הענין כאן, שהעפר הזה שהוא בתוך העינים, שסותם את הראיה שלו, שבכל מקום שהוא מסתכל, הוא סתירות בהשגחה. וזהו כל הכלי שעל ידו יכול לגלות, את נצוצי אהבה בלתי תלויה בדבר, שנקרא שמחה של מצוה, ועל זה נאמר "אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". זאת אומרת, אם ה' לא היה נותן לו את המחשבות האלו, לא היה מוכשר לקבל שום התרוממות."

בזכות המחשבות הזרות.

שאלה: שאלה ראשונה לפני הקטע הזה. מאיפה יש כוח לספק ערבות לחבר? אתה חלק מעשירייה וצריך לספק ערבות לחברים.

אין? אז מתקשרים כל חצי שעה, לא שעה, ועוד משהו עושים, כדי שזה יהיה כהרגל. אנחנו צריכים להביא את עצמנו להרגל. אנחנו נמצאים בעולם מאוד מיוחד, שלרוחניות אפשר להגיע דרך העולם המטומטם הזה, אם אנחנו יודעים איך נכון להשתמש בכל האפשרויות שלו. הרגל, הרגל, הרגל, יש הרבה פתגמים על הרגל, למשל "הרגל נעשה טבע שני". מתרגלים. מאיפה יש לנו טעמים? טעם מבית אימא או כל מיני כאלה. הרגלים. מהי הערבות הזאת? אני מתרגל לזה שאני קשור אליהם, הם קשורים אלי, כל הזמן מדברים, ממלאים לי את האוזן, אחרי האוזן זה נכנס בכל זאת קצת למוח, מהמוח מטפטף לתוך הלב, לכבד, לכליות, לכל דבר. צריכים לספוג את זה. בעולם שלנו ההרגל עובד, הם כותבים על זה, זה לא שזה המצאה שלי. מה כתוב?

תלמיד: "שמעתי" ז', "מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה".

"שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו ע"י ההרגל טבע שני. לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה."

תלמיד: לגבי זה שאפשר להוסיף באינטנסיביות של הזמן זה ברור, אבל לגבי הקטע למשל עם החורים, אתה למשל מבקש בקשר לחברים הרבה, ובעיניים אתה רואה כאילו שהבורא עושה בהם חורים, אני מבקש על החברים, אני רוצה שיהיה להם טוב, ואז בעיניים אני רואה הפוך. מה אתה אמור לעשות?

מה אתה רואה בעיניים שלך? עם זה אתה צריך לעבוד למעלה מהדעת. מה זאת אומרת "אני רואה בעיניים", אתה רוצה לראות את האמת? לך לגן ילדים שם תראה. אנחנו צריכים לעבוד על זה שאנחנו בונים את המציאות הרוחנית, היא לא נמצאת. אנחנו צריכים לבנות את זה. מה זה "אני מסתכל עליהם". אני מסתכל עליכם, אז מה? גם אתם מסתכלים עליי. אנחנו צריכים לבנות. אנחנו נמצאים באין סוף, אנחנו נמצאים בגמר התיקון, שתדעו, שום דבר לא נעשה חוץ מזה. אבל מה נראה לנו? באיזה מצב אנחנו נמצאים? אז מה, אני אשאר ככה עם הראייה הזאת, או שאני צריך לשפר את הכלים שלי? אני סך הכול מתקן את כלי הקליטה שלי.

תלמיד: השאלה היא לא לגבי ההרגשה שלי, אלא לגבי חברים מסוימים שאתה רואה.

לא חשוב לי חברים כאלו וחברים כאלו, אנחנו נמצאים תחת הסתרה. זהו. מאין סוף, מגמר התיקון אנחנו נמצאים תחת הסתרה ואנחנו צריכים להפריך את ההסתרה הזאת. זהו. נקודה. וזה שאתה מסתכל כך, רואה כך, זה לא מעניין אף אחד. אתה רוצה לעבוד על ההסתרה, בבקשה. אם אתה לא רוצה אז לך לסרט, תסתובב בעיר, מה אתה רוצה מאיתנו. כאן עובדים אנשים רק כדי להפריך את ההסתרה, לפוגג אותה. זה הכול.

אתה נמצא בגמר התיקון, אתה נמצא במצב שכולו טוב ואתה לא רואה את זה, אז תעבוד על הראייה שלך, על הקליטה בכל החושים שלך. על זה מדובר. זה נקרא "חכמת הקבלה", חכמת הקליטה.

שאלה: להיות למעלה מהדעת זה להיות בנקודת המומחה שחוקר את המצב שלו?

כן.

תלמיד: מה המומחה הזה חוקר שם, במה הוא מומחה?

הוא מומחה בזה שהוא יודע על פני איזו עביות הוא עלה והוא לא מקבל אותה בחשבון מה שלא יהיה. שיסבול, שיהיה מה שיהיה אני לא מטפל ברצון לקבל שלי, בעל מנת לקבל כדי למלאות אותו. בבהמה שלי כן, אני חייב לתת לה, זה נקרא הכרחיות. אבל חוץ מזה אני לא נותן לו כלום, אפילו גרם אחד יותר לא. כל היתר זה רק להשפיע נחת רוח דרך הקבוצה לבורא. זאת נקודת המומחה, נקודת האקספרט סיסטם שאני בונה, ומתוכה אני כבר פונה לכל המציאות.

תלמיד: נקודת המומחה זה בעצם המחסום?

לא, אני לא רוצה להיכנס לזה. אני לא יודע מה זה מחסום, בשביל מה לי להסתבך?

תלמיד: מה מחזיק את האדם בנקודת המומחה הזאת?

אני רוצה לקבוע שם את עצמי, אני כל הזמן רוצה להיות בזה. בורא בי כוח, נותן לי סטירה, בום, אני נופל, חושך, מה יהיה איתי, בשביל מה, למה, מה יש לי, מה השגתי? שום דבר. אני מסתכל על אחרים בעיניים גדולות כאלה, רואה מה יש להם, ואצלי כלום, אין לי. כך אני מרגיש. ואז שוב אני עולה לאותה נקודה ובונה את ההסתכלות הנכונה שלי. וכך כל פעם.

אבל אנחנו נמצאים עכשיו בנקודה קריטית, אם אנחנו נתפוס את העניין הזה, אם אנחנו נייצב שם את עצמנו, זהו, משם והלאה זה כבר תחילת הסולם.

תלמיד: אני רוצה לנסות לשייך את נקודת המומחה לעבודה בעשירייה, לערבות שאנחנו יוצרים בינינו בעשירייה. במה מושג הערבות עוזר לכל חבר להיות בנקודת האקספרט הזאת?

שאלה נכונה. נקודת המומחה נמצאת בתפר שבין הרצון לקבל שלי, איפה שהחושך וכל הדברים הרעים, כשאני מרגיש שאין לי ואין לי והבורא כל הזמן מגדיל לי יותר ויותר שאין לי, ואני מתעלה מעל זה, נמצא למעלה מהרצון לקבל הזה, לבין הקבוצה. בין המלכות לט' ראשונות. שם אני נמצא, ואני רוצה להיות רק בזה. שיהיה לי מקסימום חושך ומתוכו צמצום, מסך ואור חוזר לקבוצה, ובסך הכול, בקבוצה זה הבורא. דבר פשוט, רק צריכים לייצב את זה כך שנחייה בזה.

תלמיד: זה לא רק בחושך, זה גם בעיזבון של מפעל.

בכל דבר, כן.

שאלה: אמרת שהניסיון לא קובע אלא ההתכללות, איך אדם עובד בהתכללות?

לא, הניסיון גם קובע בקשר לידיעת החומר, אבל ההתקדמות תלויה בהתכללות.

תלמיד: איך אנחנו, כל אחד בתור פרט, עובדים על ההתכללות הזאת בין החברים?

אל תדאגו להתכללות, תעבדו, כל אחד כלפי העשירייה. ההתכללות זה לא עניינכם, זה על ידי המאור המחזיר למוטב. שכל אחד ואחד ישתדל וישתדל, אחר כך אנחנו נמצא תפילת יחיד, תפילת רבים, המאור בא והוא יסדר, הוא יחבר, הוא יראה לנו. אנחנו נרגיש את זה.

גם חושך יהיה לנו בינינו, לא לכל אחד בשק שלו, אלא בינינו, הוא יתגלה יותר בצורה כזאת שאנחנו נרגיש מה עם הערבות שלנו, מה עם כל הדברים.

שאלה: איך לסדר את היחס למצב החושך, למה שמתגלה בתוך הדעת.

אני לא נוגע בו פשוט, אני לא רוצה. בשום צורה אני לא רוצה שזו תהיה הדאגה שלי. הדאגה שלי היא שיהיה להשפיע נחת רוח. זה כיוון אחר, לא מבפנים, אלא בחוץ.

תלמיד: אבל "כשמכבסים" אותך בבוץ ומכניסים לך את הראש לתוך הבוץ, אתה חייב לנשום, אתה רוצה לנשום, זה מה שאתה רוצה לעשות.

לא נכון. זה קורה בינתיים. אבל אתה תראה שלא אתה בבוץ אלא הרצון האגואיסטי שלך בבוץ. הרצון שלך לעל מנת להשפיע לא בבוץ. אתה תתחיל להבדיל, אני מבטיח לך, יהיה לך מלא אוויר.

תלמיד: איך להתאמן על זה?

נעבוד יחד והבורא ידאג. הבורא ישלח לנו צרות, בעיות, אל תדאג, יש לו, אבל בהתאם לכמה שנוכל להתגבר ישלח. זה בטוח. ואז אנחנו צריכים רק להבין שזה מה שעומד לי בדרך מבריאת העולם ממש.

אתם לא מאמינים שאנחנו כבר היינו כך בתחילת הבריאה, בנקודה הראשונה, כל הקהל הזה וכל האסיפה הזאת? ודאי שכן. הכול רק בקפדנות ובבירור.

תלמיד: תע"ס חלק א', הסתכלות פנימית, חלק א':

"ועל פי זה תשפוט ותשכיל, שבמחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. כמו שפי' הרמב"ן ז"ל, בסוד אחד יחיד ומיוחד כנ"ל."

ככה זה.

שאלה: מתי יש מעבר מחושך כמותי לחושך איכותי, והאם יש משהו שהפרט יכול לעשות מתוכו ולהשפיע כדי לעבור ממצב למצב?

אתה צודק, שאלה טובה. המעבר מחושך כמותי לחושך איכותי קורה כשאני מתחיל לקבל הבנה איך לעבוד עם החושך. כשהיחס שלי לחושך הופך להיות ענייני.

שאלה: האם בהכרח האדם צריך להתבוסס בבוץ עד שהוא מבין את זה, או שהוא יכול לזרז את זה?

זה לא תלוי בנו. אתה צריך להשתדל לצאת ממנו, וכמה פעמים שיכניסו אותך בחזרה עליך להגיד "הכול לטובה", ושוב ושוב.

תלמיד: זה הכרחי שאותו "עכבר" יתרוצץ לחפש את הפתרון, האם בתהליך הזה אני צריך לרוץ ולחפש, ולראות שאני לא יכול?

יש יגיעה כמותית ויש יגיעה איכותית. ודאי שאנחנו משתדלים להתקדם ביגיעה איכותית, אבל מי שלא כל כך רוצה ומתעצל בלהתחבר עם החברים שזה בעיקר, אז נותנים לו יגיעה כמותית. על זה כתוב "ישיג שכלו אחר ימיו".

שאלה: כדי לדחות את הרצון שלי אני צריך את כוח הערבות של הקבוצה?

אתה צריך במשהו כבר להיות קשור עם הקבוצה. למה? כי אם אין לך מקום לממש נכון את הרצון אז איך תוכל לראות איך להשתמש בו, כל שכן להשתמש, אפילו לראות איכשהו איך להשתמש בו, אם אין לידך קבוצה? זה אין. אתה תהיה מה שנקרא "חכם בלילה", אתה תדע איך, אבל ללא שום אפשרויות בידיים, כלים בידיים, ולא יתנו לך. זאת אומרת מה אפשר לתת לך? אתה חייב לממש את זה בפועל, פרקטית.

תלמיד: אז איך בכל זאת אני דוחה את הרצון שלי?

אתה לא יכול לדחות אותו. להעדיף ממש את ההתפתחות הרוחנית על פני ההתפתחות הגשמית אפשר רק על ידי זה שאתה פתאום מרגיש "אני רוצה להתכלל בקבוצה, שם ההצלה שלי, שם העתיד שלי. במה? לא שיהיה לי טוב אלא להשפיע נחת רוח לבורא". כבר חייבת להיות כאן המערכת הזאת, איכשהו, בנויה במשהו.

שאלה: יש סימן שבן אדם נמצא באמונה מעל הדעת?

כן. הסימן שהוא לא דואג לרצון לקבל שלו.

תלמיד: ואם אני באמונה מעל הדעת, ההרגשה בדעת לא נעלמת?

לא, היא לא נעלמת. היא לא מורגשת כמו שאתה נמצא רק בתוך הדעת, כי אתה נמצא באמונה שהיא למעלה מהדעת, אבל אתה לא דואג לדעת הזאת. זה פיצול, זו סכיזופרניה רוחנית, אני מסכים אתך. אבל צריכים לבנות את הכלי הזה, ולראות עד כמה הוא מחולק, זה העולם הזה, וזה העולם הרוחני.

תלמיד: אבל זה כמו שהדעת נעלמת?

לא, היא לא נעלמת.

תלמיד: יש הרגשה?

יש הרגשה ברורה מאוד בזה ובזה.

תלמיד: ואיך להגדיל את האמונה מעל הדעת?

אתה תראה איך שזה נבדל, אתה תראה את זה, שזה לחוד וזה לחוד, ושניהם קשורים יחד זה על פני זה.

תלמיד: אבל איך להוסיף?

זה יהיה על ידי זה שיכניסו לך יותר דעת, אז תגיע ללמעלה מהדעת יותר גבוה. יוסיפו לך פלוס חושך, ומאין ברירה אתה תעשה פלוס לאור. רק בצורה כזאת.

שאלה: יש מצבים שאתה מתבוסס בבוץ, הרבה פעמים אלה מצבים שאתה מרגיש שאתה הכי שפל, שאין לך שום קשר להשפעה.

זו הרגשה הכי אמתית.

תלמיד: כן, רק שאני מרגיש שזה עושה אותי עצבני מאוד, וממש עולה בי זעם?

זה רק אתה, אנחנו עוברים את זה בצורה שאנחנו ממש "נהנים".

תלמיד: מה עושים עם מצבים של עצבנות וזעם?

רק מידת ההתכללות שלי בקבוצה, עוזרת לי לעבור את המצבים האלו באינטנסיביות יותר גדולה, בקצב, בכוח, למרות שזה בכל זאת [קשה], אבל לקצר את הזמן אנחנו יכולים רק על ידי זה.

תלמיד: יש מצבי חושך שבהם אתה לא מסוגל להתקרב לקבוצה, כי הקבוצה הופכת להיות החושך כאילו?

זה שהקבוצה הופכת להיות לחושך זה מצב אחר. זה אחד מהמצבים של הכבדת הלב, של החושך, אבל זה עובר. בדרך כלל האדם אז דווקא בורח, הוא רוצה לברוח מהחושך אז הוא בורח, הוא מתחיל לחשוב איך להשפיע לבורא, מהבורא הוא מגיע לקבוצה, איך דרכה לעשות.

תלמיד: מה העצה במצב הזה?

מה שאתה מדבר עליו זה מצב שעדיין לא מיוצב. עוד מעט זה יתייצב יותר, זה יהיה יותר ברור, אבל זה בדרך. אני רק רוצה להגיד, שאנחנו עוברים את זה, שום דבר לא קורה, אנחנו נשארים חיים.

שאלה: בעל הסולם אומר שכל החושך שיש בעולם זה כי אני לא מתקן את עצמי. ואנחנו עכשיו אומרים שהתיקון היחיד זה לעלות מעל הדעת, ולהשאיר את החושך בעולם. מה הדאגה הנכונה לעולם?

כל העולם נשאר בחושך, כן, רק אנחנו לא מדברים על החושך הזה, אנחנו מדברים על החושך שהאדם מרגיש שהוא נמצא בחושך האישי שלו.

תלמיד: כן. ובגלל שאני נמצא בחושך האישי שלי ואני מתעסק אתו, כל העולם נמצא ברע.

לא, אנחנו עכשיו לא מדברים על זה.

תלמיד: אנחנו כרגע אומרים שברגע שמגיעות לי בעיות, ואני נמצא בחושך אני צריך לעלות מעל הדעת. לעלות מעל הדעת זה הפתרון, לא לגעת בחושך. ואני שואל כמו שהחבר קודם שאל, שיש לי עשירייה ויש לי חברים, ואני דואג להם כי מגיעים להם בעיות, אז זה יכול להיות העשירייה, ויכול להיות העולם.

לא. עשירייה. אתה עובד עם העשירייה, אתה לא עובד עם העולם, דרך העשירייה אתה קשור לבורא. שם אנחנו מדברים על תפיסת המציאות, על הדברים הכלליים, זה לא שייך למסגרת העבודה הרוחנית שלי, אני עדיין לא מסוגל להכניס את זה לתוך המסגרת הזאת, לא עכשיו, ומי יודע מתי כן.

שאלה: איך אפשר לתת כוח לחברים בעשירייה, אם אני בחושך או אין לי כוחות מעצמי?

אני מוסיף להם את החושך שלי ויחד אנחנו עולים. גם בחושך אנחנו כולנו. דיברנו על זה באחד מהבקרים האלה, שגם החושך מתאסף וגם ה-ט' ראשונות מתאספות, ואז ככה אנחנו מגיעים לכלי אחד.

תלמיד: לא ברור, אין לי כוח עכשיו להוסיף לחברים, אז מהי הפעולה הזאת שאני מוסיף להם חושך?

אתה גם לא מוסיף להם חושך. אם אתה לא מתקשר אליהם אז זו כבר עבודה אחרת. איך על ידי העביות שבאה מלמעלה אנחנו מתקשרים בינינו, על זה נלמד בפעם אחרת.

תלמיד: אולי בצורה יותר פשוטה, מה האדם צריך לעשות אם עכשיו הוא מרגיש שהוא לא יכול להוסיף לחברים?

זה המצב הכי טוב, שאני לא יכול להוסיף לחברים. אני מרגיש חיסרון בזה שאני לא יכול להוסיף להם, ואז יש לי עם מה לפנות לבורא.

שאלה: החברים נעשו חסרים לי כל שעה, כל חצי שעה, ממש אובססיה כזאת קטנה.

אובססיה זה מצב לא רצוי.

תלמיד: זה מצב שהם ממש חסרים.

זו כבר לא אובססיה.

תלמיד: אבל בצורה יותר אינטנסיבית.

זה חולני?

תלמיד: לא, ממש לא, כי זה מוציא אותי, זה ממש נותן לי פתאום הרגשה של מערכת.

יופי.

תלמיד: השאלה היא, איך אני מגיע עכשיו מתוך המצב הזה שצריך להודות עליו, לחשיבה לטובת הבורא, משהו לעשות לטובת הבורא?

כן, אני מרגיש. חסרה לך ההרגשה הזאת שהבורא נמצא בתוך העשירייה, "בתוך עמי אנוכי יושבת". נמכרתי איתם, מכרתי את עצמי, יש כל מיני [ביטויים] כאלה, הוא נמצא בתוך העשירייה. תחשוב על זה, זה יבוא מהר, הוא נמצא בתוכה, בתוך העשירייה. לא באף אחד מהחברים, אבל כשתתחיל לראות אותם כאיזה איגוד, תראה שמה שממלא אותם נקרא "בורא".

שאלה: שמתי לב שכאילו שכחתי את אירופה, את החברים בדרום אמריקה, אפריקה, כל האינטראקטיביות שהייתה, ועניינים מסוימים שאני רואה שעוברים על חברים בקבוצת אשקלון, חברים די חזקים לפי מה שאני יכול להרגיש את עצמי לפעמים חזק, וחסרה שמחה. חסרה לי שמחה, חסרה לחברים שמחה, גם בהתגלות של המצבים, גם בהתייחסות למצבים, גם במעברים ביניהם.

אחרי הכנס?

תלמיד: בכלל. ואחרי הכנס, עכשיו במיוחד, כשניסיתי להיכנס קצת יותר פנימה, לא הבנתי, מה פתאום שכחתי?

מצוין.

תלמיד: אמרתי לעצמי, "תשמע, חסרה לך שמחה ובמום שלך אתה עוד רואה אחרים.

מצוין. נכון שזה טוב?

תלמידים: כן.

למדנו את זה בשיעורי הבוקר, אחרי הכנס, שעשינו אותו טוב, אז ודאי שלאחר מכן מקבלים הכבדת הלב ומרגישים חולשה וחושך ואין כוח, כל דבר. יפה, כאן צריך להיות.

תלמיד: נכון, אבל זה היה יותר כתזכורת למצב הקשור לעניין של שמחה. בדרך כלל פנימית אני פונה למורה, ומייד בשיעור או באירוע אחר, יש איזו תנועה, משהו עונה לי. אני מגיע למצב שאני מרגיש, "תבקש מהמורה, מהחברים עזרה, איך ללבות, איך להדליק את אור השמחה הזה בינינו, לא משנה אם זה אפילו דרך משהו כאילו גשמי, אבל משהו עם שמחה". אני באמת לא יכול לשים את האצבע ולהגיד בדיוק מה, משהו עם שמחה ב"בני ברוך" בכלל. גם אם זה לגמרי מהמום שלי, אני רואה את זה על חברים, על כאלה שמגיעים לכל השיעורים, חסרה שמחה. אני לא יודע איך להתמודד עם זה.

מה אתה חושב יכול לשמח אותך?

תלמיד: אם אני פותח ספר, לא משנה אפילו אפתח תהילים, אני יודע שאם אני שואל את עצמי מה המורה שלך בעצם אמר, מה החבר אמר בסדנה, גם אם זו הייתה סדנה לפני יומיים ואני לא זוכר כלום, אבל משהו מסוים שהרגשתי וחיבר אותי לעיסוק הזה. אפילו הבחנות מאוד קשות, שהנה, הייתה לי איזו שמחה. כי אם מסתייע ואני איכשהו מגיע לפתח תקווה, בנסיעה חזרה לאשקלון השמחה עוד יותר גדולה מאשר הייתה בהגעה. גם באשקלון, לפעמים אני חוזר משיעור בוקר, מגיע הביתה, ונפילה. או שמחה גדולה, איך הלימוד יגיע לידי ביטוי, יגיע לחברים.

טוב מאוד.

תלמיד: זה במגע עם השכל הפועל הקיים בספרים, אבל אני לא יודע מהו, אבל באותו מגע, עם העצות של המורה.

אתה נמצא בכל שיעור בוקר איתנו?

תלמיד: כן, כל בוקר, אלא אם אני עובד במשמרת לילה אז אני נמצא עם אוזנייה. ואם אני ממוטט כי אני חייב לישון כי הייתי נניח כמה ימים כמעט בלי שינה, אז אני נרדם עם האוזנייה, אבל במשך העבודה אני שומע פעם, פעמיים ואפילו שלוש את השיעור. אני צריך משהו עם שמחה, הייתי חייב להתוודות בעניין הזה.

שמחה זה מובן לי. זו פרידה מהרצון לקבל. התקופה הזאת היא פרידה מהרצון לקבל, ממה ששייך לך, בממדים אחרים יכול להיות עוד משהו. אבל כשאתה מדבר כאילו זה הופך להיות מצב כרוני, ממושך, אז כאן צריכים לעשות משהו, כן, צריכים לשנות משהו. אני לא יודע במה אתה עוסק, הייתי ממליץ לעסוק בהוראה. לתת איזה שיעור בקבוצה או משהו שם, להשתתף בזה. משהו שיכניס אותך לפעולה, לפעולת הפצה. תנסה, אחר כך תדבר, אבל זה צריך לעבור. אם זו תקופה ממושכת חייבים לעסוק באיזו עשייה, או הוראה, או כתיבה, משהו שעובר לאנשים אחרים. להעביר דרכך את הכוח שלך לאחרים.

שאלה: אולי כדי להמחיש את העבודה למעלה מהדעת הגיע הזמן שנעשה תרגילים שלא כל כך נוחים לנו? אין חיבה יתרה בין החברים, אז דווקא שם להביא אותנו למגע כדי שזה ייצא, שנפוגג את המרחק.

מה זאת אומרת? איזה תרגילים? כל התרגילים הם מתוך הלב שלנו, לב ללב. זה אפילו לא צריך להיות מורגש בצורה גלויה לאחרים, פיסית או משהו. זה בין הלבבות. איך?

תלמיד: אני אתן דוגמה, אתמול תיכף לאחר הטיש נפגשנו בפינת עישון ושני אריות ממש עמדו אחד מול השני וראינו כמה זה נכון דווקא לעשות ציוותים כאלה בין חברים שאין ביניהם חיבה יתירה. עצם זה שאין חיבה, ואנחנו נהיה במגע, זה בטוח יוציא משהו טוב כי אז נאלץ כל פעם לדרוש מהבורא.

מה זה אומר?

תלמיד: לעשות צוותים של זוגות, שלשות, שנעבוד ביחד.

לעבוד יחד? במה לעבוד יחד?

תלמיד: בסדנה.

בסדנה, בסדר, תעשו, תזמין חבר ונראה, בבקשה.

שאלה: נניח חבר כותב "אני צריך את מחשבות הקבוצה", הקבוצה יכולה לראות את זה כהזדמנות לעלייה מעל הדעת מבחינתה? שאם היא מגיבה אם מתחילים לחשוב עליו זו כאפשרות לעלות מעל הדעת במחשבה על החבר?

כן.

תלמיד: מה המחשבה הזאת מעל הדעת? מה אני צריך לעשות בתור אחד בקבוצה?

מחשבה למעלה מהדעת זה נקרא שיש לי דעת ובתוך הדעת הזו אני ריק ולא עומד למלא אותה ואני עובד. הדעת אומרת לי אתה בכלים שלך דקבלה כלום לא מקבל, מה יש לך? איפה הבנה? איפה השגה? עוד מעט תמות מה יהיה לך בעולם הבא? כלום, לא נשאר לך מהחיים האלו שום דבר. בזבזת את כל החיים, את כל השנים, מה הרווחתי? והבית ריק.

אתה אומר זה הכלי, אתה ודאי חייב להיות בכאלו מחשבות, בסדר, יחד עם זה אתה אומר כך, אני משתמש בכלי שנקרא דעתי, דעת, כדי לעלות מעליו, למעלה מהדעת.

מה זאת אומרת? אני רוצה בכלל לא לחשוב על כלים דקבלה, אני רוצה לחשוב על כלים דהשפעה, מה זה כלים דהשפעה? להשפיע נחת רוח. למי? מה? מו? לבורא. לבורא, איך? כי קודם ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, סוף מעשה במחשבה תחילה, איך אני מגיע לבורא? אני משפיע למרכז עשירייה, למרכז הקבוצה.

איך אני עושה את זה? אני תומך בהם ועושה כל מה שרק אפשר. אבל לא נשאר לי כלום, טוב מאוד שלא נשאר לי כלום, זו בדיוק הצורה של הכלי הרוחני שכולו בצמצום לעצמו, במסך כמה שיכול להשקיע כוחות להשפעה, ולהשפיע.

תלמיד: אבל איך כל זה מתבטא במחשבה שלי על החבר שעכשיו ביקש מחשבות? מה אני צריך לעשות? הרי כל מה שאמרת כל הזמן צריך לקרות.

כן.

תלמיד: עכשיו יש מצב שחבר אמר "חבר'ה תחשבו עלי, נסעתי לחו"ל, אני רוצה לחזור אליכם עוד הפעם, בואו תחשבו עלי", במחשבה, מה אני צריך לעשות?

לכלול גם אותו בתוך המחשבות שלנו.

תלמיד: איך הוא נכנס לתוך המשוואה הזאת?

כעוד חבר נוסף בתוך עשירייה.

תלמיד: מה, אני צריך לעשות, לשבת עכשיו ולחשוב טוב?

לא, אתה לא צריך, זה עניין רגשי שגם הוא נמצא.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו צריכים לקחת את מה שאמרת עכשיו ובתוך זה אנחנו חושבים על אותו חבר שביקש את המחשבה?

גם לכלול אותו, כן.

תלמיד: פשוט לחשוב עליו, זהו?

כן.

שאלה: כששואלים מה, זאת שאלה?

“מה העבודה הזאת לכם"?

תלמיד: לא, אני שואל אם "מה" זו שאלה?

מה, זו שאלה.

תלמיד: אם ככה מה הבורא מתעקש שאני אהיה מלכות מול ט' ראשונות? והוא מתעקש על זה שזה יהיה בעשיריות אקראיות, מתחלפות ולא קבועות כי ברוחניות אין דבר קבוע, הכול משתנה, למה העקשנות הזאת?

כי ממלכות ישנה עבודה כלפי ט' ראשונות, רק בצורה כזאת אפשר לממש אותה, מלכות נגד ט' ראשונות.

תלמיד: עד מתי אני אשאר מלכות מול ט' ראשונות, עד מתי?

לנצח.

תלמיד: אם הכול ידוע מראש אז מה העבודה שלנו?

להשיג את מה שידוע מראש.

תלמיד: טוב מאוד אז אני שמח שזה כך. בזמן האחרון אתה לא אוהב את ההתפעלויות שלי.

לא את ההתפעלויות, אלא את ההתפלספויות.

תלמיד: כל השבוע עסקנו בזה ואני מנסה להבין האם אפשר לתמצת את מה שאנחנו כחברה צריכים לעשות בשביל לייצב את המצב הזה. אני מרגיש שבסדנאות כולם יודעים את התאוריה וכולם מדברים ויש איזו הבנה בשכל, אבל כמו שאמרת יש איזה משהו שצריך לטפטף מהשכל ללב. כאילו יש איזו הרגשה שיש בשלות כזו שכולם יודעים את זה ועדיין חסר משהו בשביל באמת להיכנס למצב הזה בהרגשה.

ודאי שחסר ניסיון, צריכים לעבוד על זה, כל הזמן לדבר על זה יותר ויותר, אנחנו לא נעזוב את הנושא הזה, אנחנו רק ניפתח אותו יותר ונתקדם עימו כי זה השלב שאנחנו צריכים, זה אחד מהשלבים בדרך. דרך אגב כל השלבים הבאים בנויים על התבנית הזאת, לכן אין לך מה לדאוג אנחנו לא עוזבים את זה, ההיפך, כל הנושאים יצטרפו לצורה הזאת שעכשיו דיברנו.

מה ראית בתלמוד עשר הספירות בכל העניין הרוחני, בכלי הרוחני, מלכות נשארת ריקנית, עליה יש צמצום, על הצמצום מסך ואחר כך עבודה עם האור כדי למלא את ט' ראשונות שזה הקבוצה שהכללות בקבוצה זה הבורא, זה הכול, אנחנו הולכים את זה לממש.

תלמיד: אמרת לפני כמה ימים שנגד הרצון אי אפשר לעשות שום דבר. מה אנחנו עושים עם הרצון שקיבלנו? בטח תגיד שאנחנו שומרים על זה, והאם מעל הרצון זה חופש הבחירה שלנו?

זה חלק מהרצון שלנו שאנחנו מתחילים לעבוד עימו מעל הרצון, אתה שואל כך, איך אנחנו בונים כוח השפעה? כלי דהשפעה? אנחנו בונים את ט' ראשונות מהרצון שלנו, עד כמה שאנחנו יכולים לסגור אותו לשימוש אישי חוץ מהכרחיות, על הכרחיות אנחנו לא מדברים, וכמה מעליו בונים כול מה שמחוצה לי.

שאלה: אולי זה לרכוש את הרצון של העשירייה?

הרצון של העשירייה בא כתוצאה מהשפעה שלי לעשירייה, שאז אני מגלה שהחבר'ה כבר מוכנים, הם כבר מחוברים, הם כבר ממש יחד. לא ידעתי, לא סיפרו לי, אולי סיפרו ואני לא שמעתי. לא האמנתי שזאת קבוצה שכבר נמצאת עם הערבות, עם כל התיקונים, עם כולם, רק אני הייתי חסר שם, הם כאילו אומרים לי, איפה אתה סוף סוף, תצטרף.

שאלה: ומה שנקרא חופש בחירה?

חופש הבחירה שלך תמיד נשאר כלפי הקבוצה ובורא, כמו שאנחנו לומדים בפרצוף, צמצום, מסך, אור חוזר וחופש פעולה, בבקשה, אתה קובע.

שאלה: השבוע אמרת שאף עשירייה לא תוכל להתקיים ללא תמיכה של העשיריות מיתר המדינות.

כן.

תלמיד: איך לממש את זה, זו שאלה ראשונה, ושאלה שנייה, במה מתבטאת התמיכה הזאת?

אנחנו עדיין לא מרגישים שככה זה, כי עדיין אין לנו עד כדי כך נחיצות, אבל כשאנחנו עכשיו נתחיל בעשירייה שלנו יותר לבנות את הדעת ולמעלה מהדעת, השפעה למעלה מכוח הקבלה, ובצורה כזאת שאנחנו נרגיש איך אנחנו מתנתקים מהחשבון האישי ועוברים לחשבון הכללי, ובזה גם נתחיל להרגיש את החברים שלנו בכל יתר העשיריות, הם יהיו מורגשים בנו כיותר קרובים. וכך נתקדם. נראה את זה לפי הניסיון במקום.

אבל בינתיים מה שכן יהיה זה בשיעורי בוקר. בשיעורי בוקר שלנו שָם עיקר העבודה שלנו שכולם יושבים, ואני מצפה להשתתפות יותר אקטיבית. אני רואה את קבוצת מינסק, כבר יש לנו מסך מיוחד שהם שם נמצאים, וקבוצת פיטר שנמצאת בצורה מאוד דלילה. אז תשאלו, תשתתפו גם אתם.

ועוד יש כאן את סן פרנסיסקו, קלנינגרד, אשדוד, הולנד, יש לפַנינו הרבה קבוצות, אבל אתם חייבים להשתתף בצורה הרבה יותר אקטיבית. גם לא בזמן השיעור אתם חייבים לשלוח שאלות, ואת השאלות האלה חייבים לממן ולתרגם ואחר כך להשתמש בהן, לברר אותם, אז בהמשך הלימוד, בכל זאת צריכים זאת.

שאלה: אני מבקש ממך לעשות איזשהו סיכום לבני ברוך, חברים עברו הרבה שנים, השיגו משהו, האם אתה יכול לסכם איפה אנחנו עומדים כרגע במערכת הזאת שנקראת הבריאה הזאת והמטרה שלה, ומה נקרא התקדמות עכשיו איזה עוד צעד אחד קדימה, איפה אנחנו עומדים כרגע?

אנחנו כרגע עומדים ברגל אחת עדיין במצרים והרגל השנייה כמעט מעבר לים סוף, בתפר, והכול תלוי בנו. במצרים עד כמה שאנחנו נוכל לזלזל, לדחות, לצמצם את הרצון לקבל שכל הזמן יפתח ביתר כוח שלו וכבדות. ומהצד השני, שהערבות תהיה לנו נחוצה מאוד, שאנחנו מאוד נרצה לממש אותה.

(סוף השיעור)