שיעור בוקר 20.10.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 173, מאמר "ויהי ערב ויהי בוקר"

שמענו את המאמר הראשון ממאמרי "שלבי הסולם" של רב"ש. בעצם ממה מתחילה להיות ה"בראשית"? בראשית, זאת אומרת תחילת התקדמות האדם היא בזה שהוא מבדיל את העליות והירידות שלו. מה היא באמת העלייה ומה היא באמת הירידה, הוא מתחיל לתת הגדרות נכונות יותר מהי ירידה לעומת העלייה, מה זה טוב לעומת הרע, מה זה אור לעומת החושך.

אם הוא רואה שהמחשבות שלו מתקרבות למחשבות הכלל, אז הוא קובע שזה חושך ושזה רע, על אף שבהרגשה יכול להיות שזה טוב, אבל הוא קובע שזה רע מפני שזה יותר רחוק מהדביקות, מהרוחניות, ממטרת הבריאה, כי נמצא במחשבות הכלל. וההיפך, כשמתכנס בתוך עצמו ומוצא שם איזו מין קרבה לכוח העליון, לבורא, להערכת מעשה דלהשפיע, אז הוא קובע שזו עלייה. וכאן גם יש כל מיני שלבים, ולא כל פעם אדם יודע באיזה מצב הוא נמצא, ולא יכול לקבוע באיזה מצב הוא נמצא. הוא נמצא כאילו בחוסר הכרה, נמצא, אבל לא מודד את מצבו עצמו.

כל מצב ומצב מתחיל מזה שאדם מתחיל לראות אותו מהצד, לקרוא אותו מהנקודה האובייקטיבית שלא תלויה בו. זאת אומרת, יש כבר בתוך האדם יכולת הבנה, הבנת המצב. הבנה מהמילה בינה, יש בתוך מלכות גם בינה שקיבלה איזו מין הרגשה, משהו מרומם יותר מהחיים הבהמיים, ועכשיו יש לו שתי נקודות שעל ידן, בהפרש ביניהן הוא כבר בודק את מצבו, ואז יכול לקבוע בין טוב ורע ואמת ושקר.

אם הוא מתרומם מעל הרגשת הטוב ורע ומוכן ללכת לפי הגדרת אמת ושקר, אז כבר בהחלט אפשר להגיד שנמצא בעליות וירידות בצורה הכרתית. ואז הוא יכול לקבוע בסופו של דבר שללכת בידיעה זה נכון בדרגה הנוכחית, אבל אם הוא רוצה לעלות לדרגה יותר עליונה, הוא חייב ללכת באמונה למעלה מהידיעה, אמונה למעלה מהדעת. בזה הוא קונה דעת ושכל וקרבה לעליון, לדרגה יותר עליונה.

ואז בהחלט הדרך שלו, אפשר להגיד, כבר מתחילה מבראשית, כבר יש לו התחלה, יש לו ראש, יש לו מטרה והוא הולך להתקדם. הוא רואה את מצבו תמיד כחושך, כערב, ומשתוקק לבוקר שיהיה יום אחד ועוד יום אחד ועוד יום אחד. זאת אומרת, תמיד המצבים מתחילים מהערב, ובכל פעם באיזה מצב שלא יהיה, הוא מגיע להכרה שיש יותר ממנו. זאת אומרת, שיש יותר נעלה, יותר קרוב לבורא, ואז קובע שזה ערב. ומתוך זה כבר מגיע לבוקר וליום אחד, שני, שלישי.

תלמיד: מהי העבודה של האדם מול החברה ומה העבודה שלו מול הבורא, ואיך הן משתלבות?

איך אפשר כאן להיעזר בכוחות החברה או בכוחות הבורא כדי להיכנס מהר לתחילת הדרך, לבראשית? אפשר להגיד כך, שאדם בעצמו, שנמצא לבד ללא חברה, כמעט ולא יכול להתחיל לקבוע את מצבו כחושך, כרע, הוא לא יכול לתת את ההגדרות הנכונות. הסביבה הנכונה היא ספרים, מורה וקבוצה. בלי החיצוניות הזאת חוץ מהאני של אדם, הוא אף פעם לא יוכל לדעת מה המצבים היותר מתקדמים, היותר נכונים שהם באמת המתקדמים לרוחניות, ולא שנדמה לו ונראה לו.

לכן במידה שהוא מוכן על ידי הקבוצה לקבוע את ההגדרות שלו בצורה יותר נכונה, אמיתית, בלתי תלותית בהרגשה שלו, אלא תלויה רק באמת, בקביעת אמת ושקר, ולא מר ומתוק, במידה שהוא יכול לסבול ועל אף שמר לו לקבוע שזה אמת, ולכן עדיף, אז החברה או הספרים או המורה יכולים להראות לו שיש חוץ ממר ומתוק משהו שהוא ההפך, אבל יותר חשוב, שהאמת יותר חשובה ממתוק, מתענוג.

אם מראים לו את זה, אם הוא מוכן לראות את זה, אם הוא מוכן לקלוט את הדבר הזה והוא באמת מוכן ללכת על זה על אף שצר לו, אז אותו חושך שהיה לו קודם הופך להיות ליום, כי הוא מחליף את ההגדרה מה נקרא חושך ואור. לא שיש שינוי במצבו ושינוי במציאות שמסביבו או שינוי ביחס הבורא אליו, אלא ההגדרה הפנימית שלו שמתחלפת, זה נקרא שהוא תיקן את הכלי שלו.

אם קודם בדקתי לפי כלי ההרגשה, עכשיו אני בודק לפי כלי אחר שנקרא כלי האמונה, אמונה למעלה מהדעת. מה זה אמונה? שעכשיו אני עוד לא מרגיש שזה חשוב ושכאן נמצא הדבר החשוב, אבל אני מקבל את זה וכך אני רוצה שיהיה. זה נקרא שהוא משנה את הלילה ליום, ואז נעשה לו "יום אחד". למה נעשה יום אחד, למה לא קוראים לזה יממה, למה אין שם אחר ל-24 שעות, למה יום ולילה יחד, נקראים יום? כי האדם קובע שהיום הוא יותר חשוב מהלילה, ולכן לכל התהליך הזה שעובר הוא קורא יום.

על אף שהיתה לזה איזו הרגשה קודמת, ראשונה, שהלך לפי הרגשת מר ומתוק, ולא הרגיש מתוק במצב שלו, התחיל להרגיש הכרת הרע במצבו, עכשיו הוא רואה, אחרי שהחליף את המר לאמת, שזה באמת יום, ואז את המצב הקודם, שהתחיל להרגיש את החושך, הוא רואה כדבר בלתי נפרד מכל התהליך הזה שחייב להיות, ולכן לכל התהליך הזה הוא קורא יום.

אם כך, לא משתנה שום דבר חוץ מההגדרות שלנו. שינוי ההגדרות שלנו בתוכנו, איך שאנחנו מתייחסים לרשימות בוא נגיד, למצבים שכל הזמן מתחלפים לפי סדר קודם ונמשך, סיבה ומסובב, שאנחנו מקבלים כל מצב שבא כמצב יותר מתקדם, כמצב יותר נעלה, כמצב יותר קרוב לבורא, לצורת ההשפעה, שינויי ההגדרות האלו שאנחנו תמיד חייבים לעשות, זה נקרא ההליכה הרוחנית שלנו, זו ההתקדמות שלנו, או מה שנקרא סדר התיקונים.

יש לנו רצון לקבל כללי, וכל פעם הוא מברר יותר ויותר כמה ההגדרות שלו, ההרגשות שלו, הן על מנת לקבל, הוא נכנס לתוך עומקו יותר ויותר ובודק את ההרגשה שלו וקובע בהכרת הרע הזאת שהולך לפי ההרגשה, מתעלה לפי זה באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת קובע שלא רוצה ללכת לפי ההרגשה, שיותר נכון ויותר חשוב ללכת לפי האמונה. היינו לקבוע שלא חשוב לי מר או מתוק, אלא האמת היא החשובה.

זאת אומרת, המצב היותר מתקדם לבורא זה מה שחשוב. ובזה שמשנה את ההגדרה, הופך את החושך ליום. וכך כל מדרגה ומדרגה. זאת אומרת, היחס שלנו לכל הרשימות שמתעלות בנו, לכל המצבים הפנימיים שלנו, היחס הפנימי שלנו למצבים הפנימיים שלנו, זה התהליך שבעצם אנחנו עוברים, ושום דבר חוץ מזה לא משתנה. אלא מתגלות בי כל פעם הרשימות של ההתפתחות שלי, ואני חייב על כל רשימו ורשימו לקבוע שאני רוצה להתייחס אליו רק לפי קרבתו לבורא.

ולא שהוא מביא לי הרגשת מר או מתוק, זאת אומרת, לא לעבוד לפי הכלים דקבלה, אלא לעבוד בחשיבות הבורא, וזה נקרא "כלים דהשפעה". למה זה נקרא כלים דהשפעה? כי אני עובד עם אותם הכלים שהם מרגישים מר ומתוק, אבל אני קובע בהם כבר קביעת מצב שונה שנקראת "אמת ושקר", שזה נקרא כבר אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, לאותם הכלים דקבלה שמרגישים רק תענוג או ייסורים, אני מכניס את קנה המידה שלי שהם יותר קרובים או יותר רחוקים מהבורא.

אני מכניס את הבורא בפנים, בתוכם, ואז לפי ההתקרבות אליו אני מודד תמיד את הכלי ולא לפי ההרגשה בתוך הכלי. כך נקרא - "הבורא ממלא את הכלים".

תלמיד: איך לעבוד בזה עם החברה ?

איך אני יכול לעשות את זה בצורה יותר מועילה, יותר מהירה, יותר חדה, על אף שאני לא רוצה לראות, ואני תמיד אברח בצורה טבעית אם אני אעבוד, איך אני יכול להכניס את עצמי בכל זאת למצב שיחייב אותי לראות? שאני אוכל למרות הרצון לקבל שלי, להכניס את עצמי למצב שאחרת הייתי בורח ממנו? זה מצב שאני מארגן חברה מסביבי שעל ידה, על אף שאני לא רוצה, הם נותנים לי את הרגשת החשיבות הרוחנית.

הם נותנים לי את הרגשת החשיבות לדרוך על עצמי, ולא ללכת נגד המתוק והמר, אלא האמת והשקר. הם מביאים לי יכולת לראות עד כמה אני נמצא או בהבחן של מר או מתוק, או הבחן של אמת ושקר. זאת אומרת, החברה עוזרת לי ללכת נגד האגו ולסבול מצבים שאחרת לא הייתי יכול לסבול, אלא הייתי בתת ההכרה בורח מהם, ואיכשהו מעביר את הזמן באיזו מין הרגעה כזאת עצמית, ש"הכול בסדר, זה לא נורא, אני מתקדם". הייתי משקר לעצמי, ללא מודע, ללא ביקורת חיצונית.

תלמיד: איך אני יודע מהי האמת?

איך אני יודע מה זה האמת? אני מקבל את התגובה הזאת, את המידע - מהי האמת, מהאור המקיף, אבל לפי הרצון שלי לגלות אותו. והרצון הזה, אם אני אלך רק לפי הספרים, גם יהיה לי, אבל בחברה זה מתגלה יותר מהר. זאת אומרת, חברה זה דבר חי, ספרים זה בכל זאת דרגה אחרת.

מהחברים ומהסביבה כאן אני כל הזמן מקבל ביקורת ושינויי המצבים שלי כלפיהם, ושלהם כלפיי, וגם המורה נמצא בתוך החברה, דרכה ולידה הוא משפיע, וגם הלימוד שלי בתוך החברה הוא בצורה אחרת. זאת אומרת, הכול חייב לעבור דרך יתר הנשמות שבין כה וכה אני כלול, קשור איתן.

תלמיד: אמרנו עכשיו שהחברה צריכה לבצע את הפעולה הזאת כלפי האדם.

החברה חייבת לבצע את הפעולה שלה כלפיי, אם אני חייב לבצע את הפעולות שלי כלפי החברה.

תלמיד: מדובר על חיצוניות בלבד? על פעולות במפעל?

מדובר על פעולות חיצוניות ופעולות פנימיות. מה זה סתם חיצוניות? זה שום דבר. סתם פעולות חיצוניות, אם אנחנו נעשה, זה יהיה באמת רק מפעל.

תלמיד: אז מה זה הפעולות הפנימיות?

הפעולות הפנימיות מה שאני רוצה מהחברה, בשביל מה אני מכניס לה את הרצון שלי, את המרץ שלי, את היגיעה שלי. אני סתם עושה אילו דברים? אני רוצה על ידי המאמצים שלי להגיע למשהו. אני בזה כביכול דורש מהחברה שהיא תענה לי על הציפיות שלי כלפיה. שהיא תקדם אותי, תעורר אותי. אחרת למה לי לעשות איתם איזה דברים? סתם להעביר את החיים יותר טוב? אני חייב לקבל משהו מהחברה. תלוי מה אני דורש ממנה. אז החברה מלמדת אותי מה אני צריך לדרוש ממנה.

תלמיד: והיא עושה את זה באופן מודע?

החברה צריכה לעשות את זה באופן מודע, ודאי. רב"ש כותב על זה במאמרים הראשונים על החברה משנת 84, שנת תשמ"ד בערך.

תלמיד: מה לעשות אם אני לא מקבל מהחברה מה שאני צריך לקבל?

אם אתה לא מקבל מהחברה מה שאתה חושב שאתה צריך לקבל מהחברה, השאלה היא כך, או שהחברה לא מספיק ערה כלפיך, או בכלל היא לא ערנית לזה שהיא צריכה כל פעם לעורר כל אחד ואחד, ורק שולחת מסרון לכל אחד ובזה מסתפקת, או שחבריה לא מכניסים מספיק מרץ וכוח במחשבה הכללית, ברצון הכללי. הם לא כל כך ערים לזה שצריכה להיות אש בוערת ממש בין כל החברים. וזה צריך להיות מורגש באוויר. זה לא צריך להיות במיילים, במסרונים, או בכל מיני דברים חיצוניים, זה חייב להיות בצורה הפנימית ביותר. עד כדי כך שכל אחד לא יוכל להרגיע את עצמו, אלא יהיה חייב ממש להיכנס לכל המערבולת הזאת.

אז האדם בעצמו אשם שהחברה שלו היא כזאת, שהוא לא מעורר אותה. והחברה כולה אשמה בזה שהיא בהחלט כוללת את כולם. סך הכול החברה היא אוסף של כל הרצונות שלנו, הציפיות שלנו.

תלמיד: מאיפה צריך להתחיל לתקן, מהאדם עצמו?

מזה שמתאספים וקובעים שאנחנו רוצים כך וכך. וברגע שמרגישים שיורדים אז כל אחד כבר מתחיל לעורר את החברה, שלא לרדת מהרמה שקבענו ומהפעולות החיצוניות שגם קבענו, שרק הן הדבר שגורם לליכוד הפנימי, לאש הפנימית.

בכל זאת אנחנו מתפעלים לא מזה שאנחנו עושים אלף ואחד עבודות יחד וזה נכון שזה מה שאני רואה כך בחיצוניות, אבל אני מתפעל מהיגיעה שכל אחד מוכן לתת לחברה כדי להתקדם איתה.

תלמיד: איך אני יכול לדרוש משהו מהאסיפה אם אני בעצמי לא יכול כל כך?

אם אני בעצמי הייתי יכול, אז לא הייתי דורש מהם כלום, אז בסדר גמור. אלא למה אני נכנס לחברה? אני נכנס לחברה בגלל שאני מרגיש את עצמי חלש, שלא יכול בעצמי להתקדם ואני שומע שבחברה זה אפשרי ואני מקווה שהם יחייבו אותי ואני מצפה מהם שאותם הדברים שחסרים לי כדי להגיע למטרה, אני אמצא בהם, שהם יספקו לי אותם.

אני צריך כלים נוספים שבתוכם אני אגלה את הבורא, הכלים האלה נמצאים בהם, אז אני נכנס. אז אני חייב לקבל מהם את כל ההתרשמויות, כל הרצונות, כל המחשבות. אני חייב לרכוש אותם ואני יכול לרכוש אותם רק אם אני אתייחס אליהם בעל מנת להשפיע, כי אם אתייחס אליהם בעל מנת לקבל, אני אקבל מהם את הרצונות האגואיסטיים שלהם שאני לא צריך אותם.

ככול שאתייחס אליהם בצורה כזו שאני מוכן להשפיע להם, מזה אני גם אקנה מהם צורות ההשפעה. כי ההוא ניהנה מסיגריות והוא מקוקה קולה והוא אוהב משחק בינגו או משהו כזה. אז אני אלך אחרי הרצון של כל אחד? הם יסחבו אותי לכדורגל, לכל מיני דברים, הם ילמדו אותי איך ליהנות מהחיים ואם אני נכנס לחברה כדי ליהנות איתה אז אני אלמד מהם צורת ההנאות של כל אחד ואחד.

ואם אני נכנס לחברה כדי ללמוד מהם את צורת ההשפעה אז אני לוקח מכל אחד את ההשתוקקות שלו, התרוממות שלו כלפי הבורא. אז ודאי שיש כאן עבודת האדם, איך הוא מתייחס לחברה, מה הוא רוצה ממנה, והחברה בעצמה צריכה גם להתייחס לאדם כך שהיא תחייב אותו להתייחס נכון אליה.

אם האדם בא בצורה אגואיסטית כלפי החברה אז החברה צריכה להתנגד לגישה כזאת, ולהטות את האדם לטובתו, להתייחס לחברה בצורת השפעה. אתה רוצה להשפיע לנו? תבוא. אתה רוצה לקבל מאיתנו? אל תבוא. למה? בגלל שאז מה היא יכולה לתת לאדם אם הוא בא לקבל ממנה? הוא רק יגדיל עם הרצון לקבל שלו, הוא ירצה לשלוט בחברה, הוא ירצה להטות אותה לפי הנוחיות שלו. אז החברה צריכה לעזור לנו להתייחס אליה נכון.

תלמיד: יכול להיות שאני מרגיש טוב בהתקדמות, ואז אני לא אעשה כלום, אני לא מרגיש רע, אני לא ארגיש צורך לפנות לחברים.

אם אתה מרגיש טוב ונוח, אז ודאי שאתה לא מסוגל במצב כזה לתת משהו לחברה. רק במצב שהאדם מרגיש את עצמו לחוץ ובחוסר מטרה, בשאלה "מה הטעם בחיי", הוא יכול במשהו לתרום. ואם הוא נמצא בחוסר רצון אז הוא מת, כי אם אין רצון זה נקרא "מת" ואז הוא חייב להשקיע את עצמו יותר בלימוד, כי במעשים שאין בהם כוונות הוא לא יכול להוסיף כוונות, אבל המעשים עצמם הם יביאו אותו לכוונות, אלה מעשים שהוא נכלל עם הקהל, שמקבל מהחיצוניים כלפיו את הרצונות שלהם, שילך להפצה ואז הוא יקבל התרוממות.

שילמד, שיקבל התרוממות ממחבר, שילך לעבוד במטבח שלנו לשרת את החברה ויקבל התרוממות מהחברה. הוא חייב להשקיע את עצמו במשהו, בדרגה שהוא מסוגל, ברמה שהוא מסוגל, אפילו ברמת הדומם, כדי להתעורר כבר ברמה יותר גבוהה של צומח, חי, מדבר.

האדם תמיד מסוגל להשקיע את עצמו באיזה רמה שהיא, אפילו ללא שום כוונות, ללא כלום, ואז אנחנו מסדרים לו תור, "עכשיו מגיע לך לנקות את המקום שלנו". זאת אומרת קביעת המצבים החוזרים על כל אחד, עוזר להם לשאול את השאלות "בשביל מה אני צריך את זה?", "למה לי לעבוד לצורכי כולם?", "מה יהיה לי מזה?" ומתוך השאלות האלה גם באות התשובות לשאלות בשביל מה לי את זה ומה יהיה לי מזה.

זאת אומרת אדם שלא מכניס את עצמו למסגרת שמחייבת אותו לחזור לפעילות כלפי החברה, אז ודאי שהוא לא חוסך זמן ורק מתקדם מפעם לפעם. לכן אם חסרה לך עבודה, קח איזשהם מאמרים לתרגם, תעבוד על איזה חומר, או תעשה משהו אחר, יש לנו מספיק עבודות שאדם יכול לעסוק בהן וכל פעם הן ישפיעו עליו ויקדמו אותו.

וכל קבוצה ולא חשוב איפה היא נמצאת בעולם, חייבת, ממש חייבת אפילו בצורה מלאכותית, לבנות לעצמה מסגרת כזאת שלכל אחד תהיה התחייבות, שלכל אחד יהיה איזה נטל עליו. הוא כלפי חברה והחברה כלפיו, אחרת אם אנחנו מרגישים את עצמנו חופשיים אז ודאי שאנחנו כבר הולכים לפי החופש שלנו, שזה לפי הרצון לקבל.

זה הדבר הראשוני שהחברה צריכה לקבוע לעצמה, סדר קפדני בכל פעולותיה שאף אחד לא ירגיש את עצמו פנוי באיזה רגע בזמן הפנוי שלו. ואני מדבר על עבודה פיזית ולעבודה מחשבתית החברה צריכה לדאוג שהאדם כל הזמן יהיה קשור במחשבה לחברה, על זה אין ויתור בכלל עשרים וארבע שעות.

תלמיד: איך אני בודק את הפעולה המחשבתית?

איך אתה בודק? אם אתה מרגיש שאתה בהחלט לא יוצא מההרגשה הזאת שאתה נמצא בתוך חברה, מההרגשה שהחברים פועלים מסביבך, שאתה איתם יחד ולמטרה אחת. ואם זה לא נמצא בך כל הזמן, אז זה סימן שהחברה לא תכננה את עצמה נכון לרוחניות.

רק אחרי שנתכנן את עצמנו כך, שעשרים וארבע שעות נרגיש שאנחנו נמצאים בתוך החברה ובתוך התקפה, והדבר הזה יהיה אצלנו רגיל, שגרתי, אז נתחיל להרגיש בתוך זה חיים אחרים, רוחניים. זה נקרא שאנחנו הופכים להיות לעם ולא לבודדים, לעם שדורש את התורה, ואז זוכים לקבלת התורה.

תלמיד: אני צריך לצאת מנקודת הנחה, שאם אני רוצה לעבד נתונים, אז אני אעשה את זה יותר טוב כשאני בלחץ, ולא נראה לי שאני יכול במצב הזה לעשות את העיבוד הזה.

אתה אומר שאתה מעבד נתונים הרבה יותר טוב אם אתה נמצא בלחץ.

תלמיד: לא.

לא?

תלמיד: אני מטבעי לא, אני גרוע מאוד בזה.

אתה אומר כך, אם החברה תלחץ עלי, אז אני אתבלבל, אני אברח, אני לא מסוגל לחיות תחת לחץ.

תלמיד: הבנתי שבסך הכול זה צריך להיות.

חייב להיות לחץ. החברה חייבת לחייב את האדם.

תלמיד: הבנתי. אני שואל, מתי הזמן הזה שאתה יכול לשבת ולעבד לך את הנתונים?

נתונים אני לא מעבד בזמן שאני מתיישב בשקט עם כוס בירה ומתחיל לחשוב על החיים, אלא נתונים מעבדים במצבים הקריטיים והלחוצים ביותר. אל תחשוב שאם יהיה לך רגע מנוחה, אז אתה תתיישב בדעתך ותעשה את זה, אין דבר כזה. ההיפך, ככל שתלך בקצב, כך היכולת לעשות חשבון נכון תגדל. ובמצבי לחץ, בשברירי שניות, שם אתה תעשה חשבונות נכונים.

אומנם יש לימוד, יש זמנים שצריכים באמת ללמוד כדי להרגיש קשר למבנה העולמות, כלומר למבנה הנשמה, איך היא בנויה, איך אני יכול גם בצורה שכלתנית להתקשר לזה, לבדוק ולראות את זה, אדם צריך לחלק את הזמן שלו, אבל בכל זאת אפילו בזמנים האלו הוא חייב להיות בלחץ.

מה זה "לחץ"? לחץ זה חוסר השגת המטרה, זה נקרא "לחץ", שאני רוצה משהו, לא משיג וזה לוחץ עליי. אני לא מדבר על ייסורים שלוחצים עליי ואני אברח מהם, זה לא מצבנו. מצבנו צריך להיות שאני נלחץ מזה שאני לא משיג קדימה, ולא שאני חייב לברוח ממה שלוחץ עליי מאחורה.

תלמיד: איך להרגיש לחץ או מחויבות כלפי חברה שהיא עולמית, ולא כלפי אנשים שאני רואה?

איך להרגיש לחץ ומחויבות כלפי החברה העולמית? אם החברה העולמית יכולה לספק לי התרוממות, התקדמות, תאוצה, אז ודאי שאני מרגיש את עצמי קשור אליה, וודאי שאני רוצה להשקיע בה. או שאני לא מרגיש, אבל אני מאמין באמונת חכמים שאמרו ש"ברוב העם הדרת המלך", ככל שהחברה היא גדולה. כמו שרבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, שהערבות זה דבר ממש עולמי.

כשאדם מקבל הרגשת ביטחון מכללות החברה, שבאמת הם דואגים לו, הולכים איתו יחד, מחשיבים אותה מטרה שהוא לא מרגיש ולא רואה אותה, ככל שהם נמצאים בזה בכמות ובאיכות שלהם, אז זה עוזר לו גם להצטרף לאותו תהליך, לאותה מטרה, לאותה ידיעה, לקבל את זה כעובדה על עצמו, ולעזוב את הרכוש האגואיסטי שלו.

אני צריך לראות בקבוצה העולמית מערכת שבלעדיה אני לא יכול להתקדם כי יחסר לי ביטחון, תחסר לי חשיבות המטרה, תחסר לי גדלות העניין, שבלי זה, אני עם האגו שלי, לא אוכל ממש למסור את עצמי להתקדמות הרוחנית. ובהתאם לזה שאני חושב על זה, אז מגיעה אלי חשיבות לחברה הזאת, ואז אני מתחיל באמת לדאוג לה. ובמידה שאני דואג לה, אני מבין שבמידה הזאת אני מקבל ממנה. אי אפשר לקבל במידה אחרת מזו שאתה מכניס בפנים. רק במידה שאתה מכניס בפנים, ובאיכות שאתה רוצה להכניס בפנים, אז לפי אותו כלי אתה מקבל מהחברה את התגובה גם בכמות וגם באיכות.

תלמיד: איזו תגובה אני מקבל מחברה עולמית?

זה לא חשוב אם זו חברה עולמית או החברה הקטנה שלך, אלא מהחברה העולמית זו עוצמה הרבה יותר גדולה. אם היינו מרגישים את החברה העולמית כמו שהיא באמת, אז היינו מקבלים מזה התרשמות גדולה מאוד. אבל אנחנו נמצאים במצב שאנחנו עדיין לא יכולים להשתמש בחברה הקטנה שלנו. אבל באמת, בכל החברה העולמית הזאת יש כבר מספיק כוח כדי לספק לכל אחד ואחד דרגת ביטחון, ואמונה למעלה מהדעת כזאת שאדם עובר את המחסום, כלומר מתחיל לחיות לפי האמונה הזאת ולא לפי הידיעה שלו, שזה נקרא "לעבור את המחסום".

תלמיד: עכשיו בסוכות ראינו המון אנשים עם השתוקקות, גם כל אחד לחוד, וגם ביחד, גם בפנים גם בחוץ, הכול היה שם. אבל עכשיו בחיצוניות יש איזו הפרדה, איך שומרים לא לרדת ממה שהיה שם, ואיך להמשיך את העוצמה הפנימית הזאת שתישאר, או אפילו תגדל, ולא תדעך מזה שלא רואים אחד את השני, או לא יודעים מה השני עושה?

כשאנחנו מדברים על איזו תופעה, ורוצים שהיא תתקיים, אנחנו צריכים להרגיש צורך באותה תופעה. אז אם חשוב לי הכלי העולמי של החברה שלנו, כל החברים שלנו יחד, שמשתוקקים לאותה המטרה, ומוכנים לתת את כל היגיעה, ומוכנים ממש לתת כתף אחד לשני. אז אם אני חושב על זה, אם אני מבין שאני תלוי בזה, אז אני צריך גם בקבוצות שלי, גם בקבוצה הקטנה שלי לעורר לזה חשיבות, ושאנחנו נעבוד כלפי הקבוצה העולמית, כאיש אחד כלפי הקבוצה שלו.

ושנדבר על זה, שנעורר את העניין הזה, והעיקר הכול במחשבה מתברר, כמו שכתוב, "הכול במחשבה יתבררו". לכן אין פה אפילו, פעולות אלה דברים חיצוניים שכן חייבים לעורר אותנו, ואולי הן יעזרו לנו, אבל הן צריכות להביא למחשבות, והמחשבות זאת אומרת הרצונות מתחברים ועושים את הפעולה.

ושוב אני אומר, שאם נעשה את הפעולה לפי העוצמה שאנחנו מסוגלים לעשות, זאת אומרת, אם ננצל את הקבוצה העולמית כפי שהיא כבר קיימת, יש שם מספיק כוח כדי להציל כל אחד ואחד מאיתנו, ולעלות אותו מעבר למחסום. הכול תלוי רק בכך שננצל את הכוחות האלו. כי בהחלט התנאי של הכמות והאיכות קיים, הוא נמצא, הוא כבר נמצא לרשותנו, אלא שאנחנו עדיין לא יכולים להשתמש בו.

אין העדר ברוחני, ואם מתחברים יחד, הכוח הזה נשאר. ברוחניות זה נשאר, השגנו אותו, ואי אפשר למחוק. ולכן אנחנו יכולים להשתמש באותו כוח כל הזמן ועוד להוסיף, למרות הפירוד, שזו מידת העביות שעכשיו מתגברת, מתווספת, כמו באדם פרטי אחרי הירידה. כך אנחנו עכשיו, כי עכשיו כאילו מתגברת ההתרחקות, הרגשת ההתרחקות. אבל אם אנחנו בכל זאת נשתוקק לאותה מידת איחוד שהשגנו, זו כבר תהיה מידה אחרת של איחוד עם העביות הנוכחית. בקיצור, אם לשם זה אנחנו כל פעם נעבוד עם ההפרעות, והעביות שתתגבר, בזה נגיע למטרה.

וכמה שהאדם לא מסתפק בקבוצה הקטנה שלו, אלא רוצה קבוצה יותר גדולה, רק לא לאבד את המידה, המדידה האמיתית, אבל כמה שהוא דואג לקבוצה יותר גדולה, אז הוא מקבל יותר כוחות, ומקבל יותר דרגה. זה כמו שבעל הסולם כותב, על אדם שדואג לעצמו, למשפחתו, לעירו, למדינה, ולעולם. אז ככל שהוא דואג כביכול לאוכלוסייה, לקבוצה יותר גדולה, זה מגדיל אותו, וגם הוא גדל יותר.

אז כדאי לנו לקחת בחשבון את כל הקבוצה העולמית, ולעורר בעצמנו, על פני כל העביות שלנו, את אותן הרשימות מההתחברות. ועם העביות הנוכחית, זה ייתן לנו כוחות והתרוממות מאותו מקור שהשגנו, שהיינו בו. וזה צריך לתת לנו יכולת לעבור הרבה מצבים בהתלהבות ובמהירות. אין בעיה, רק יש כאן עבודה איך כל פעם לעורר את עצמנו, ואת כל הקבוצות לזה. וודאי עד כמה שנשתדל בזה, ונצליח יהיו לנו הפרעות יותר גדולות, זאת העבודה.

תלמיד: איך לא לאבד את הכלי מדידה האמיתי כלפי חברה גדולה? כלפי חברה קטנה אתה לא יכול לשקר כי מיד תקבל פידבקים. אבל כלפי חברה גדולה?

איך אנחנו נקבל מהחברה הגדולה תגובה נכונה, זאת אומרת ביקורתית, אמיתית? אני חושב שכמו שהאדם מקבל מהקבוצה שלו, נראה לי שכך. זאת אומרת, הקבוצה הגדולה העולמית צריכה לדרוש מכל קבוצה פרטית, מכל חלק פרטי שלה, איזו התייחסות, השתתפות, זו חובה מכל אחד ואחד, מכל קבוצה. חובתה של כל קבוצה פשוט להשתתף במשהו, לתרום במשהו, להיות מעורבת בארגון הכללי כמו שאדם בתוך הקבוצה שלו. כך הקבוצה בתוך הקבוצה העולמית. כך עלינו לעשות, והביצוע של כל הדברים האלה, זו כבר בניית הכלי המשותף, שבהחלט ממש יהיה ראוי לרוחניות.

לא נראה לי שאנחנו יכולים להצליח אלא בצורה כזאת. וגם לא נראה לי שאנחנו יכולים להצליח רק בעם ישראל. אומנם שהמקום כאן הוא החשוב, והעם הוא החשוב ביותר לביצוע, קודם כל לביצוע בו של מטרת הבריאה. אבל לי נראה שבלי לצרף את כל הניצוצות שנכללו מכל העמים, ולרכז את כל הניצוצות האלה לכלי אחד, למסה כזאת קריטית של השתוקקויות כלליות מכל העולם, אנחנו לא נצליח. בעל הסולם כותב שכשקיבלו את התורה, קיבלו אותה בעביות מסוימת, בעביות שורש, וכולם ידעו והודו בעביות השורש שהתגלתה בהם בסך הכול, לעניין הרוחני שיש בזה, והם הרגישו את זה.

ואחר כך אנחנו רואים שכל פעם כשהעביות נתווספה מהרשימות שמתגלות בתוך בני האדם, אז הם כל פעם נכנסו לירידות, ושוב עליות, ושוב ירידות, ושוב עליות. הדברים האלה בכל זאת התגלו עד בניין בית המקדש. זאת אומרת, הם הצליחו לתקן את עצמם עד לדרגות רוחניות גדולות מאוד.

וכשהגיעו לזה, זה לא מספיק. עכשיו באמת כמו שכתוב, שהקדוש ברוך הוא כאילו הלך לכל האומות כדי לתת להם תורה, זאת אומרת, את שיטת התיקון הזאת, אבל היא לא יכולה לבוא ישירות ברצונות לקבל, אלא דרך הרצון להשפיע. זאת אומרת, להגדיל את העם הזה לדרגה הרוחנית, ואחר כך להוריד אותו, כמו שבינה יורדת למלכות, ומתחילה לתת שם, לפזר שם את הניצוצות שלה.

כאן גם כן, העלו את האומה לדרגת בית המקדש הראשון, שאז זה היה באמת שיא ההפרש בין העם שנמצא בדרגה רוחנית, וכל יתר העמים שהיו אז בדרגה הגשמית או בכוח או במוח, או כמו הרומאים או כמו היוונים. כשהיה כבר צורך באמת לעבור את השבירות ולהתערבב עם כל האנושות, ובצורה כזאת למסור להם הכנה לתורה ואחר כך את התורה, אז התחיל לגדול הרצון לקבל שבתוך האומה. אז התחילו להתערבב עם השכנים, והתחיל להיות חשוב להם כסף וכבוד.

המלכים והקצינים, אלו שמנהלים את העם, התחילו להיות אגואיסטים, הם היו חלק מהעם, וחלק מהעם הלך אחרי הנביאים. יש חלק שהלך אחרי מלכים וקצינים, וחלק שהלך אחרי הנביאים. העם התפלג לאלו שתפסו את האגו שלהם, ואלו שעדיין היו בעל מנת להשפיע. אלו שתפסו את האגו היו יותר מתקדמים ברצון לקבל, היה להם כבר רצון לקבל מוגבר. ואלו שעוד החזיקו ברצון להשפיע, הרצון לקבל שלהם היה עדיין יחסית קטן, והם החזיקו את עצמם אחרי הנביאים. הפילוג הזה היה עד בית המקדש השני. עד בית מקדש הראשון ובתוך בית מקדש הראשון העם כולו היה בעל מנת להשפיע, בדרגת עביות מאוד קטנה, כי העביות עוד לא התגלתה במשך ההיסטוריה. אחר כך חלק מהעם נעשה אגואיסטי וחלק נשאר עדיין בעל מנת להשפיע, אלטרואיסטי, עד בית מקדש השני.

בבית מקדש השני כבר נעשה קלקול, והחלק שהיה אלטרואיסטי גם נרכש כביכול על ידי החלק האגואיסטי, ואת כל מה ששייך לרוחניות הם התחילו למכור, עד כדי כך שאת המשרה של הכהן הגדול מכרו תמורת כסף. זה כבר הביא לירידה הסופית, כך שלא נשאר בעם בכלל איזה חלק שהוא על מנת להשפיע. ואם לא נשאר אף חלק בעל מנת להשפיע, אז נגמרה כל השבירה והכול התפזר בין האומות. אותו גובה רוחני שהיה, אומנם הוא לא היה בעביות גדולה, אבל עכשיו כשהתערבבו עם כל העמים בכל הגלויות, אז אותו גובה נמצא עכשיו בכל המסה של האנושות וצריך לאט להתגלות.

אני חושב שיש שתי מגמות, האחת לעשות בתוך העם את הטיפול הזה, לקדם אותו לעל מנת להשפיע, והשנייה לכל העמים, ולקבץ גם מאלו וגם מאלו את אלו שכבר מיוחדים ויכולים. כך הוא כותב גם במאמר "הדור האחרון". ואז תהיה כמות מספקת כדי בהחלט להתחיל לחזור בחזרה למצב שהיה לפני שבירת בית המקדש השני, לעשות את השחזור הזה, שחלק מהאנושות יהיה אגואיסטי, והחלק הקטן יהיה על מנת להשפיע, אותו חלק שמתחיל עכשיו להשתוקק, שאנחנו נגרום לזה שהוא יתאסף, עד שיהיו יותר ויותר. זה מה שהוא כותב בדור האחרון פחות או יותר איך זה יהיה.

כמו שהייתה ירידה ופיזור בין כל העמים, עכשיו זה צריך להיות לאט לאט בחזרה לאותה המטרה כקבוצה עולמית, עד גובה בית המקדש הראשון שהוא כבר יהיה בית המקדש השלישי. אז זה היה מוחין דחיה, עכשיו זה יהיה מוחין דיחידה.

מוחין דחיה היה לפני השבירה, זו מלכות שהצטרפה לבינה כו"ק, כתמיכה, לא הייתה בזה שום עביות. אלא עכשיו עם כל העביות מתוך העמים ועם העמים האחרים בכלל, תהיה בהחלט התגלות מוחין דיחידה. ואז בכלל תהיה התגלות אור החכמה ואור החסדים שגם זה וגם זה לא היה אף פעם בעוצמה כזאת, כי זה בא משילוב של בינה ומלכות.

תלמיד: האם צריך להשקיע בכלי העולמי ולא משהו שונה ומיוחד בעם ישראל?

לא, אלו שני תהליכים שצריכים את שניהם. אנחנו גם רואים לפי חכמת הקבלה שהיא מכוונת בכלל לכל אדם שמשתוקק לבורא, ובעל הסולם כותב שאין בזה שום לאומיות. אבל אלו שני תהליכים שאנחנו צריכים לעשות.

לא נראה לי שהעם יתעורר בצורה מספקת אם לא תהיה מסה מסוימת של תמיכה לזה מכל העולם. לא תמיכה בזה שידברו עליה, אלא תמיכה רוחנית, הידיעה באוויר על זה, כי העַם בעצמו לא יתחיל להתעורר. צריכה להיות מערכת אחידה, וכמו שבעַם יש מלכות ובינה, ישראל והעמים, גם מבחוץ יש בינה ומלכות, ישראל והעמים, וזה משפיע על זה בצורה הדדית. אני לא חושב שישראל יכול להתעורר לבד, לא נראה לי. כמו שכתוב בישעיהו, שאומות העולם יבואו וייקחו את בני ישראל על כתפיהם ויבואו לירושלים.

אנחנו לא יודעים בדיוק את התהליכים ובאיזו התמזגות זה יהיה, אלא אם זה קורה כך, אז קורה. וודאי שלא נעצור את ההתפשטות וההתפתחות. אנחנו צריכים לגרום לכל מיני דברים שיקרו ככל שאנחנו מסוגלים לעשות הפצה, לתת הסבר, ולפי התגובה נראה מה שקורה. זה כבר לא עלינו, לא עלינו העבודה לגמור.

תלמיד: אנחנו רואים שאנחנו ככלי עולמי לוקחים פרויקט ועושים אותו עד הסוף.

אנחנו רואים שבזה הולך לנו יותר ממה שבמשימה פנימית. אולי מזה גם נלמד איך לעשות משימות פנימיות. ואולי אותו חלק שיצטרף אלינו מהעם לקבוצה העולמית הוא ילמד איך לעשות הלאה בתוך העם את העבודה.

תלמיד: השאלה אם לא כדאי לקחת את הכלי העולמי ולתת לו ממש משימה, ממש לקחת את זה כפרויקט מא' ועד ת' לעורר את עם ישראל. ואז זה יחזק את הכול גם מבחוץ וגם מפנים.

אני לא מתאר לעצמי איך זה אפשרי. אני עדיין לא יודע איך אני יכול לעשות את זה מבפנים, אז גם איך לעשות את זה מבחוץ אני לא יודע. יכול להיות שזה אפשרי על ידי זה שהקבוצות האלה שיגדלו ויהיו יותר בכוח, הם יוכלו להראות לעם ישראל איך הם מחזיקים ממטרת הבריאה. האם לעורר בעם חשיבות דרך כל מיני אמצעי תקשורת? לא יודע.

(סוף השיעור)