שיעור בוקר 17.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 637. מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א'. מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", עמ' 637, טור א' למטה, ד"ה: "ונשאלת השאלה..".

"ונשאלת השאלה, מה הוא הרע שצריכים לתקנו, שיהיה טוב. אומרים לנו, שזה, מה שאין האדם יכול לעשות משהו לשם שמים. ורק ע"י מאור התורה יתקן הלב, שהלב נקרא רצון. ומצד הטבע הוא רצון אך לקבל. ואיך האדם יכול ללכת נגד הטבע.

לכן אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה לא בשביל המוח, להבין. אלא זה שלומד להבין, הוא כדי להגיע לדביקות עם הקב"ה, המלובש בתורה, שזה שייך להלב. וע"י המאור שיקבל, הוא מחזירו למוטב. כלומר, שהרצון לקבל לתועלת עצמו יכול לקבל כח מלמעלה, שיהא בידו לעשות מעשים לשם שמים.

נמצא, בעת שהוא רוצה להכנס לעבודה דלשמה, שזה שייך לעבודת הפרט כנ"ל, אז מגלים לו, שענין לימוד "שלא לשמה" אין זה סוף פסוק, כמו שהוא חשב מתחילה, כשהתחילו ללמוד עמו. אלא בהלימוד של "שלא לשמה" צריכים לכוון, שזה יביא לו ללמוד "לשמה". לכן, לאחר שלמד על הכוונה להגיע לשם שמים, ע"י זה שקבל מאור התורה, אז הוא מגיע לבחינה ד' שיש בלימוד התורה, כנ"ל, הנקרא "תורת חיים".

וזה שכתוב (אבות, פרק שישי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה". זאת אומרת, שאז הוא זוכה לבחינת "תורה, שהיא שמותיו של הקב"ה", הנקרא בלשון הזה"ק כנ"ל "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

ובהאמור יש להבחין ב' בחינות בהתורה, שהם שייכות להלב:

א. בחינת מאור התורה, שזה שייך לקביעת אמונה בלב, שזה ענין "המאור שבה מחזירו למוטב".

ב. בחינת תורה, השייכת ללב. כמו שכתוב (תצוה, ראשון) "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה", שזה נקרא בלשון הזה"ק "דמאן דלא ידע אורחין שמאריה וצוויון דמאריה, איך יעבוד ליה" [מי שאינו יודע את דרכי אדונו ואת ציוויי אדונו, איך יעבוד אותו].

וכמו שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ו) וזה לשונו "על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציויא דמאריה, דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויון דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה" [לציוויי אדונו, מי שאינו יודע את דרכי אדונו ואת ציוויי אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד אותו].

ובהאמור, שענין "תורה ומלאכה" הכוונה שלומד תורה בכדי שהתורה יביא לו את המאור התורה, שע"י זה תהיה לו היכולת להפוך את הכלי דקבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, שעם הכלים האלו הוא יזכה לדביקות ה', הנקרא שלומד תורה לשמה.

ובזה יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (קדושין מ') "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". שבזמן שהאדם לומד תורה, בכדי להגיע למעשה, שפירושו "מעשה של עשיית הכלי דהשפעה". והיות שאין האדם מסוגל מצד עצמו לעשות מעשה זו, מסיבת הרע שבלבו, ובזמן שהקב"ה רואה, שיש להאדם השתוקקות גדולה למעשה זה, אז הקב"ה נותן לו מאור התורה, שזה מחזירו למוטב. וזה שכתוב "הקב"ה מצרפה למעשה". כלומר, עושה עכשיו את הפעולה, ע"י זה שנותן לו את מאור התורה, יוצא בחינת מעשה.

ולפי זה אנו רואים, שבאמת מצד האדם לא היה יותר ממחשבה טובה. כלומר, הוא חושב לדבר טוב, שהוא כלים דהשפעה. אבל באמת מי עושה את הפעולה, שהאדם יזכה לאלו הכלים. רק הבורא. בזה שהוא נותן לו את המאור התורה, שהוא בחינת "הלובש, המלובש בהתורה", כנ"ל.

וזה שכתוב "מחשבה טובה, שיש לאדם, הקב"ה עושה, שיהיה כאן גם מעשה". וזהו כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". נמצא, מצד האדם אין יותר מזה שהוא בא לטהר, שזה נקרא "מחשבה טובה". ואח"כ הקב"ה נותן לו הסיוע, שהוא "מצרפה למעשה".

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה". ושאלנו, איזו שייכות יש חכמה להלב, הלא חכמה שייך למוח. והענין הוא כנ"ל, שב' בחינות יש להבחין בתורה, השייכת לבחינת לשמה, שהם:

א. כלי,

ב. אור.

הכלי, שיהיה מוכשר לקבל האור, הוא צריך להיות בהשתוות עם האור. כי על זה היה צמצום והסתר, היות שלמדנו, דמלכות דאין סוף, שהיא שורש הנבראים, חשקה לבחינת הדביקות, המכונה "השתוות הצורה". וכל התיקונים הולכים רק לעשות התיקון הזה "לתקן הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע".

לכן האדם, הנולד עם הרצון לקבל, ורוצה לתקן אותו בעמ"נ להשפיע, וכידוע שזהו נגד הטבע, רק עצה אחת ניתן לו, שרק ע"י מאור התורה יכול להפוך אותו, שיהיה בעמ"נ להשפיע, כנ"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" והמאור שבה מחזיר את הלב למוטב. כנ"ל, ש"רע" נקרא המקבל לעצמו, ו"טוב" נקרא אם הלב שלו הוא רק להשפיע ולא לקבל.

לכן אלו אנשים, שהם עוסקין בתורה לאו דוקא בכדי שידעו את הדינים וההלכות, שידעו איך לקיים את המצות, אלא שיש להם עוד תפקיד נעלה, שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב". היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב.

ועל דרך זה יש לפרש מה שכתוב "אשר מלאתיו רוח חכמה. כלומר, שלאחר שכבר יש להם כלים מתאימים להאור, כנ"ל, כמו שהאור, שבא מלמעלה הוא להשפיע, כמו כן הכלי צריך להיות גם כן בעמ"נ להשפיע. וכיון שכבר יש להם כלי זה, שהשיגו ע"י מאור התורה, וכבר נקראים "חכמי לב", מסיבת שלומדו תורה בשביל תיקון הלב, זאת אומרת, שיש להם כלים מוכשרים, לכן הם צריכים לקבל את התורה בעצם, הנקראת "תורת חיים".

וזה שכתוב "אשר מלאתיו רוח חכמה". הכוונה על האור. כלומר, שגם האור הולך להלב, משום כי לאחר שכבר קנו כלים חדשים, הנקראים "כלים דהשפעה", ורוצים להשפיע נחת רוח להבורא, אז הם רואים, כי מה חסר בבית המלך, אלא דבר אחד, אפשר לומר. היות שחז"ל אמרו (במ"ר, בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, בעת שהלך לברוא את אדם הראשון, שהמלאכים קטרגו עליו, למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים, מאי הנאה דעביד".

לכן האדם, בעת שרצונו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו, אז הלב שלו, שרוצה להנות מלתת משהו להמלך, שיהיה לו הנאה, הוא מוצא רק דבר אחד, שהמלך יכול להנות מזה, שהם יקחו ממנו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להנבראים. היות שיש מגדול מלא כל טוב, והוא רוצה להיות האורח אצל הקב"ה, שיכנס לתוך המגדול ולקבל ממנו הנאה, שזה הנאת המלך. נמצא, שהאור התורה, שהאדם רוצה לקבל בבחינת "תורת חיים", הוא בשביל לבו של אדם. כלומר, שיהיה לו במה להנות להמלך.

וזה שכתוב "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה". כלומר, שרוח החכמה מלאתיו. למי, לחכמי לב, כנ"ל. והכוונה על האור, שהאור בא לחכמי לב. שהלב הנקרא רצון, ורוצה לקבל את תורת חיים, בכדי להנות בזה להבורא. כנ"ל במשל למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות, נ"ח ע"א) וזה לשונו "הוא היה אומר, אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי".

ידוע, שאי אפשר להיות אורח, אלא במקום שיש שם בעל הבית. לכן כשהאדם מאמין בה', שהוא הבעל בית של העולם, והאדם מרגיש שהוא אורח, ורוצה להידבק בו, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "ולדבקה בו", שפירושו הוא "הדבק במידותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום", זה נקרא "אורח טוב".

ופירושו של "טוב" הוא, כמו שכתוב (תהילים, מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, אמר אני מעשי למלך". שפירושו, שכל מעשיו שהוא עושה יהיה רק למלך, היינו לה'. זה נקרא דבר טוב. ואז, בזמן שכל מעשיו הם רק להשפיע, שאז הוא בבחינת "חכמי לב" כנ"ל, הוא בא לבחינת "תורת חיים", שהוא שמותיו של הקב"ה, ששם נמצא את הטוב והעונג, שהיה ברצונו יתברך לתת לנבראים.

אז הוא אומר "כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי". ולא חס ושלום בשביל עצמו, כנ"ל במשל למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים. ובהאמור יש לפרש, מהו רזי תורה, כלומר איזה סוד התורה מגלה. ויש לפרש זה בב' בחינות:

א. שהתורה מגלה להאדם דבר חדש, מה שלא היה יודע לפני זה. וזהו מטעם שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל. ובזמן שאומרים לעסוק עם רצון להשפיע, זהו אצלו לדבר בלתי חשוב דבר שפל, שהגוף רוצה לברוח מרצונות כאלה, היות שהוא יכול רק להפסיד, אם הוא ישתמש עם כלים דהשפעה.

אבל כשהאדם לומד תורה על הכוונה לזכות למאור התורה, שהמאור הזה מחזירו למוטב, אז המאור התורה הזה מגלה לו דבר חדש, מה שלא היה יודע עד עתה. כלומר, עכשיו הוא יודע ממש להיפך ממה שחשב מקודם. היות כי טרם שזכה למאור התורה, היה יודע, כי עיקר חשיבות של אדם הוא הכלי קבלה, שעם הכלי קבלה הוא יכול לקבל חדוות חיים של העולם. מה שאין כן עם מעשים של השפעה, עם זה הוא יכול רק לעשות טובות לאחרים, שגם יהנו משהו מהעולם, מזה שהוא עוזר להם.

אמנם זהו רק מטעם מצוה, כלומר מטעם שיש לו רחמנות על אחרים, שאין להם כל צרכם, והוא עוזר להם. ובטח הוא מצפה, לאלו אנשים, שהוא עושה להם טובות, שהם לא יהיו כפויי טובה, ושיכבדו אותו, וכדומה.

מה שאין כן עתה, ע"י זה שזכה למאור התורה שמחזירו למוטב, נתגלה לו דבר חדש. שזה שהוא משתמש עתה עם כלי קבלה, הוא מפסיד חיים וטוב ועונג לעצמו. ואם הוא ישתמש עם כלי השפעה לטובת הזולת, הוא מקבל טוב ועונג אמיתי לעצמו. ורק ע"י הכלים דהשפעה, הוא מרויח לעצמו טוב ועונג. מה שאין כן בכלים דקבלה, הוא מפסיד טוב ועונג. וסוד הזה נתגלה לו עכשיו ע"י מאור התורה.

ובזה יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (פסחים, נ' ע"א) "עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה, ותחתונים למעלה". ויש לפרש, שנתגלה לו דבר חדש, שמה שנקרא בעולם השקר "עליונים", היינו כלים דקבלה, שזה הוא דבר חשוב, הנקרא "עליונים", בעולם האמת, כלומר בזמן שזוכים למאור התורה, שנקרא "זוכים להאמת", אז רואים תחתונים למעלה.

הכלים דהשפעה, שנחשבים בעולם השקר לבחינת תחתונים בחשיבות, שהם בחינת שפלות, כלומר בזמן שהאדם מוכרח לפעמים לעבוד עמהם, הוא טועם בהם טעם של שפלות, מסיבת שהוא לא רואה מה שהרצון לקבל לעצמו מרויח בהם, שם בעולם האמת הם למעלה בחשיבות, מסיבת שכל טוב והעונג יכולים לרכוש רק על ידיהם. לכן יוצא, שהתחתונים למעלה בחשיבות.

וזה שכתוב "עליונים למטה". מה שבעולם השקר מחשיבים הכלי קבלה, שרק עם הכלי קבלה לעצמן משתמשים, שחושבים שע"י יוכלו לעשות חיים. ובעולם האמת כנ"ל, שבזמן שזוכים למאור התורה, אז רואים דבר חדש שנתגלה, שהכלי קבלה הם רק גורמים הפסדים בחיים, שהם המפריעים מלהשיג את הטוב והעונג. נמצא, שהעליונים הם למטה בחשיבות. והוא הסוד, שהתורה הנקראת "רזי התורה", שמגלה להאדם האמת.

ב. שהתורה מגלה, שבשביל זה נותנים את השם "רזי תורה", הוא שמטרם שהשיג את הכלי דהשפעה ע"י מאור התורה, הוא משיג רק לבושי תורה, מה שהבורא מלובש בהלבושים. ועכשיו מתגלה להאדם גם הלובש, מה שהוא מלובש בהתורה, שתורה זו נקראת "תורת חיים", שהוא בחינת שמותיו של הקב"ה, שזה נקרא "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

ובזה יובן מה ששאלנו, מה זה תורה ומלאכה בעבודה. התשובה היא, שלומד התורה בכדי שתהיה לו היכולת לעשות את המלאכה, שזה נקרא "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר, שהנבראים צריכים לעשות את המלאכה "להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע", שע"י זה תהיה להם דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה. וגם יוכלו לקבל את הטוב והעונג, שזהו מטרת הבריאה."

שאלה: כתוב, "וזה שכתוב "מחשבה טובה, שיש לאדם, הקב"ה עושה, שיהיה כאן גם מעשה". וזהו כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". נמצא, מצד האדם אין יותר מזה שהוא בא לטהר, שזה נקרא "מחשבה טובה". ואח"כ הקב"ה נותן לו הסיוע, שהוא "מצרפה למעשה"." מה זאת אומרת שלאדם יש רק מחשבה טובה והבורא עושה מעשה?

אם לאדם יש מטרה להגיע להשפעה, אז הבורא מסדר לו כל מיני צורות מעשים שעל ידם הוא מגיע אליה.

שאלה: בנוגע לאותו פסוק, כתוב שם שבשלב ראשון צריך שתהיה מחשבה טובה כי אחרת לא יהיה מעשה, אז איך מגיעים למחשבה טובה?

גם זה קורה על ידי המאור המחזיר למוטב, ויש ציפייה שזה יהיה מתוך המאמצים שאדם מגלה.

תלמיד: זאת אומרת, קודם צריך לחשוב ולרצות שיהיו לנו מחשבה ורצון לשנות את הטבע, ואז אותו מאור עושה את השינוי.

כן.

תלמיד: אז בעצם כל העבודה שלנו היא בכדי שבהתחלה יהיה הרצון הזה לשנות את הטבע.

כן.

שאלה: מה הוא המושג, להיות אורח?

להיות אורח זה לקבל שיש מעליך בעל בית.

תלמיד: ואיך הופכים להיות אורח טוב?

אורח טוב זה מי שמלכתחילה אומר, "כל מה שאני מקבל אני מקבל מפני שבעל הבית חושב עליי מראש".

תלמיד: אבל יש שלב בו אדם שואף להיות עבד ה'. זה ממש לא מסתדר עם מושג האורח.

אלא מה זה נקרא אורח?

תלמיד: לפי מה שהוא אומר פה בעל הבית הכין הכול עבור האורח ובשבילו. ועבד זה דווקא הפוך, אני חושב הכול לטובתו.

כן, מתחילים ככה ומסיימים כבר בתור אורח.

שאלה: איך ברגע שאני מבין שהכול נעשה בשבילי ושהמטרה עכשיו לגרום נחת רוח לבורא, לא אבלע לעצמי את ההנאה הזאת?

בכך שאתה לא יוצא משליטת בעל הבית ומבין שכול מה שהוא עשה הוא עשה בשבילך. מה זה בשבילך? כדי שתגיע לדבקות בו.

תלמיד: אבל איך להישאר בדבקות בו? כי ברגע שאני מרגיש את ההנאה הזאת שהוא דואג לי, שיש בורא מעליי, אני גונב לו את העבודה.

הכול תלוי בכוונה. יש כאלה שמשמשים בזה כדי לקבל ויש כאלה שמשתמשים בזה כדי להשפיע.

תלמיד: אז איך אני הופך את הטעם של הקבלה להשפעה?

זה תלוי בגדלות הנותן.

תלמיד: אז בעצם הגדלות תמיד שומרת על הדבקות?

כן.

שאלה: נשמע שבשביל להתקדם ברוחניות צריך להתחיל בתודעה של אורח, להבין שהכול נברא עבורי, עבור מי שרוצה להתקדם, עבור העשירייה ולאט לאט להתקדם לתודעה של עבד, עבד ה'. האם יש שלב שבו אנחנו בכל זאת צריכים להרגיש בעלי בית על משהו?

אתה צריך דווקא להגיע ממצב שאתה מרגיש בעל הבית להרגשה שאתה אורח.

תלמיד: ממצב שבו אני מרגיש שמגיע לי, שמשהו שייך לי, למצב שאני מרגיש שכלום לא שייך לי, ומבין שהכול שייך לכוח עליון כלשהו?

כן. ומפני שאתה רוצה להתקשר לבעל הבית, להידבק בו, אתה מוכן לעשות הכול כדי להיות קרוב אליו.

תלמיד: ואז מגיעים לתחושה שעבד ה' הוא דבר גדול ואני רוצה להיות עבד ה'?

ככול שתרגיש שכל מה שבעל הבית עשה הוא עשה בשבילך. אז תהיה מוכן להגיע לטובתו.

תלמיד: וכשמקובל ממשיך להתקדם, האם בשלב כלשהו הוא מרגיש בעל הבית על משהו או שזה תמיד נשאר בין האורח לעבד?

הוא יכול להיות בעל הבית רק על היכולת לבטל את עצמו ולקבל כוונות על מנת להשפיע. לבצע ביטול עצמו על מנת להשפיע.

תלמיד: האם כלפי העשירייה, כלפי החברים שלי, אני כל הזמן צריך להיות בין האורח לעבד או שיש עוד סוגי מחשבה או תודעה שצריך להגיע אליהם?

לא, אבל בזה שאתה מבטל את עצמך, אתה מגלה שאתה מגיע לדרגות גבוהות.

שאלה: אדם עושה עבור העשירייה משהו ואז מגלה שהמעשה נראה בסדר מבחוץ, אבל בפנים הייתה לו כוונה על מנת לקבל כבוד או כל מיני דברים אחרים. איך מתקנים את הכוונה הזאת, את הדבר הפנימי הזה שאותו בעצם אף אחד לא רואה?

כדי לתקן את הכוונה אתה צריך לעשות מעשים שיעוררו את האור העליון לתקן לך את הכוונה.

תלמיד: האם התיקון הוא רק בתפילה וברצון?

הוא גם במעשה.

תלמיד: אבל המעשה החיצוני נראה בסדר, אם מישהו יסתכל מבחוץ הוא לא יידע מה קורה בפנים. איך מתקנים את הכוונה בפנים?

על ידי הכוונה. הוא עושה חשבון על מה שהוא עושה ועושה זאת בכוונה שזה יעזור לו להגיע להשפעה, להידמות לבורא.

תלמיד: נכון, משם זה התחיל אבל בסוף הוא רואה שזה לא יצא. איך מתקנים את הדבר הזה?

אז הוא מבקש. זאת אומרת, כנראה שהכוונה שלו הייתה לא נכונה, לא טובה, ואז הוא שוב מבקש מהבורא שיעזור לו.

תלמיד: האם החברים יכולים לעזור במשהו במקום הזה, לא במקום של הפעולה אלא במקום של הכוונה?

דווקא במקום הזה החברים יכולים לעזור, בזה שכולם מתחברים סביב אותה הכוונה להשפיע לעליון אחד.

תלמיד: איך? לא הבנתי.

בזה שהאדם נכלל בתוך העשירייה שלו.

תלמיד: ומשם יבוא התיקון של הלב, התיקון של הכוונה?

כן.

שאלה: רב"ש כותב כאן על ההתקשרות של האורח לבעל הבית, של האדם למלך, שהוא רוצה ליהנות כדי שבעל הבית או המלך יקבלו תענוג, וזה נשמע סיפור ורוד מידי. מה קורה כשמרגישים שמקבלים מלחמות, מחלות, אסונות וצרות, איך אפשר להיות גם במצב הזה בהודיה, לקבל את זה בעל מנת להשפיע, להשפיע נחת רוח מזה שאני מקבל את כל החבילה הזאת?

האדם צריך לקבל את כל מה שמגיע אליו כתנאים שמעליהם הוא מתקשר לבורא.

תלמיד: איך זה אפשרי להיות בהכרה שזה לטובתך, להיות בהודיה, שהבורא ייהנה מזה שאני סובל. ההתקשרות במצב שלא מרגישים תענוג היא לא ברורה, איך אפשר להפוך את זה להתקשרות שמרימה את האדם ושהיו לו תכונות כמו הבורא? הרי הוא רואה שהבורא רע.

תנסה.

שאלה: מה מיוחד בהשתוקקות רוחנית?

שאדם רוצה להשיג כלים דהשפעה. שלא חשוב בעצם מה הוא עושה, אלא הוא רוצה שמה שהוא יעשה יגיע לבורא והבורא ייהנה מזה.

תלמיד: ההשתוקקות קשורה למה שנקרא "להוסיף"?

במה להוסיף?

תלמיד: אם יש לו השתוקקות לדבר שחסר לו, כי הלימוד מצייר לו מה חסר, או אם יש לו כבר השתוקקות למשהו שקצת טעם ממנו, הרגשת החיבור וכדומה, בדרך כלל, אם זה בגשמיות, אז ההשתוקקות הזאת היא כמו משיכה למילוי, אבל אנחנו לומדים שפעולות של הגדלת חשיבות הן הולך ומוסיף, לכן ההשתוקקות קשורה ישירות לרצון הפנימי להוסיף.

זה ברור שאדם רוצה כל הזמן להוסיף על כוונות ההשפעה שלו, על פעולות ההשפעה שלו, בזה הוא מודד את ההצלחה שלו.

שאלה: אני בא לפה כדי לתקן את הלב, זאת הכוונה.

כן.

תלמיד: אבל אני לא בא לפה לעשות לו נחת רוח, מה חסר לי?

אז אתה לא בא לתקן את הלב, כי הלב שלך מלכתחילה בנוי כך שלפי הלב שלך אתה מרגיש עד כמה אתה רוצה ליהנות את עצמך. זו כוונת הלב מלכתחילה, יצר הרע מה שנקרא. ועכשיו אתה רוצה להפוך את הלב שלך ליצר הטוב, לדבר ההפוך, אז את כל המצבים שאתה מרגיש אתה רוצה לכוון לכיוון ההפוך.

תלמיד: כלומר באיזשהו שלב אני אצטרך להכניס את הנחת רוח הזה, כי בסוף תיקון הלב, כמו שאמרת, הוא בעצם לעשות לו נחת רוח.

כן.

תלמיד: ואם באתי לפה רק בשביל לתקן את הלב ואני לא מכניס גם את אותה כוונה של לעשות נחת רוח?

אז אין תיקון הלב.

תלמיד: זו הכנה למעבר בין לא לשמה ללשמה?

כן.

שאלה: רב"ש כותב, "ובעולם האמת כנ"ל, שבזמן שזוכים למאור התורה, אז רואים דבר חדש שנתגלה, שהכלי קבלה הם רק גורמים הפסדים בחיים, שהם המפריעים מלהשיג את הטוב והעונג."

כן.

תלמיד: כשמגלים את המצב הזה, מרגישים אותו ממש עמוק, אבל אז מגיעים מצבים חדשים ויש שכחה. למה יש את השכחה הזאת אחרי שהרגשת את זה ממש בעצמות, מה הסיבה?

הסיבה היא שהכלים משתנים, מתחלפים, ואז אתה לא מרגיש שום דבר שנעשה בכלים החדשים.

תלמיד: פה יש גילוי שכביכול הרצון לקבל מסובב אותנו, עושה לנו איזה סיבוב, מערים עלינו.

כן.

תלמיד: בעולם הגשמי כשמישהו מערים עלי, כמישהו מסובב אותי, אני זוכר את זה כל הזמן, אני לא שוכח. למה פה אני שוכח, למה בגשמיות אני זוכר וברוחניות אני לא מצליח לזכור?

כי כאן הכלים החדשים האמיתיים.

תלמיד: כשמשהו פוגע בי זה לא אמיתי?

זה לא עניין של פוגע. אתה לא מבחין שהוא פוגע, כי הכלים האלו אף פעם לא היו אצלך בשימוש.

תלמיד: זה לא ברור.

אם אתה טועם משהו מר, אז בפעם הבאה שמביאים לך את הדבר, אתה כבר יודע שבפנים יש משהו מר.

תלמיד: כן.

וכאן אין לך את ההרגשה הזו, כי לא הרגשת את הטעם.

תלמיד: כשאני ברצון לקבל ולא טוב לי, אני לא מרגיש שזה מר? הרי אני מרגיש שלא טוב לי ברצון לקבל, אם אני עובד עם הרצון לקבל אני מרגיש לא טוב.

נכון, אחרי שאתה מקבל ומבדיל, זה נכון.

תלמיד: עכשיו פעלתי לפי הרצון לקבל, אז אני מרגיש שעשיתי פעולה לא טובה, לא נעימה. אם יש לי את הטעם המר הלא נעים הזה, מה הסיבה שאני חוזר אליו עוד פעם? אם אכלתי משהו לא טעים, אז אני לא התקרב לזה יותר, למה כאן אני כן מתקרב לזה כל פעם?

כי אתה לא בטוח שזה אותו דבר.

תלמיד: אני לא בטוח שתהיה אותה תוצאה?

כן. המשיכה יותר גדולה מהרגשת הטעם שהייתה לך פעם.

תלמיד: אז המשיכה, הרצון יותר גדול מאשר בדבר הרגיל ובגלל זה כל פעם נופלים?

כן.

תלמיד: הוא כותב שמגלים לאדם שהאגו מזיק לו. באיזו מידה צריך הסוד הזה להתגלות על מנת שהאדם יפסיק להשתמש באגו שלו?

כמה שצריך.

תלמיד: האם זה גילוי הדרגתי שהאגו מזיק?

כן.

תלמיד: ויש איזו סאה שאז הוא לא רוצה יותר להשתמש בו?

כן.

תלמיד: הגעתי לסיכום קצת אגואיסטי, שבגלל שהאגו הזה לא עושה לי טוב כי בו אני לא אקבל טוב ועונג, אז אני הולך לכלים דהשפעה.

כן, נניח, אז מה? כבר הגעת למצב שמה שהיה מלאך טוב ומלאך רע התחלפו ביניהם.

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים לצמצם את הרצון לקבל, ומצד אחר אנחנו כן צריכים להשתמש עמו, צריכים את עוצמת הרצון.

כן.

תלמיד: לאיזו תוצאה אני צריך לצפות מהתיקון?

מה אתה רוצה? בתיקון אתה בדרך כלל רוצה כוונה יותר גדולה.

תלמיד: אבל מה שמתגלה זה הפער. פעם אחר פעם, אתה מגלה שאתה רחוק מזה. זה מייאש אותך ואז אתה צריך חומר דלק כדי כן להיכנס. אנחנו מצמצמים את הרצון, אבל אנחנו צריכים את העוצמה של הכלי, ואז אתה מגלה רק את הייאוש, מתייאש מכוחותיי עצמי. אבל אתה רוצה לראות את התוצאה ממה שאתה עושה בין החברים.

התוצאה שלילית.

תלמיד: וכל פעם מתגלה שאתה לא יכול, אז אתה נכנס לזה שבאמת התייאשת.

כן, זה נקרא "קירח מכאן וקירח מכאן".

תלמיד: אני במבוכה. מה עושים?

רק דבקות בחברה, מפני ששם אתה מוצא דבקות בבורא.

תלמיד: ומה ישמש לי פה חומר דלק?

חומר דלק שלילי, זאת אומרת, גילית שכל הדברים האחרים מביאים לך רע.

תלמיד: ואז, זה יטעין לי את המצברים.

כן.

שאלה: כשאדם עושה פעולות מתוך "הכול, חוץ מצא", זה הדבר היחיד שהוא יכול כי אין לו בכלל כוח לעשות פעולה, להתחבר, והוא עושה את זה בלי כוונה. האם יכול להיות דבר כזה, שהוא עושה פעולה בלי כוונה?

לגמרי לא, זה בלתי אפשרי.

תלמיד: "הכול, חוץ מצא", האם גם בזה יש ערך? כי אני מרגיש שיש בזה יותר ערך.

נכון.

תלמיד: מה הבירור של אדם לפני שהוא פועל, שהכיוון שלו יהיה לעשות נחת רוח לבורא על ידי הפעולה? לָמה הוא צריך לרצות את זה?

שהאדם יענה, הוא צריך לענות על זה, לשם מה הוא צריך לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: מה זה לרצות לעשות נחת רוח לבורא בצורה נקייה, נכונה, להגיע לכיוון כזה?

כשמאיר לו אור דרך הכלים דהשפעה, אז הוא מבין שהעשייה בהשפעה היא העשייה האמתית, הנכונה.

תלמיד: זאת אומרת זה לא הוא.

ודאי שלא.

תלמיד: זה פשוט פועל עליו.

כן.

שאלה: מה זה הלב המתוקן של העשירייה?

הלב המתוקן של העשירייה זה החיבור כל הרצונות והכוונות של העשירייה בצורה נכונה.

תלמידה: ובעזרת מה מגיעים לכך?

על ידי חיבור ביניהם והמאור המחזיר למוטב.

שאלה: איך אדם מגיע למצב של "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך"?

רק בעזרת ה'.

שאלה: נאמר שצריכים את התורה על מנת לתקן את ליבם. אם אדם מבקש לתקן את ליבו, אבל ליבו נשאר סגור יותר, מה הוא צריך להוסיף כדי שהבורא יעזור לו לפתוח את הלב ולתקן אותו?

רק להתפלל. ליפול לפניו ולהתפלל.

שאלה: כשאנחנו מתקדמים לעבר אהבת החברים, לָמה דחיית החברים חזקה יותר ואנחנו מרגישים שאנחנו לא מתקרבים?

כדי לתת לנו אפשרות לרצות ולצעוק עוד יותר.

שאלה: האם יש גבול לכמות הפעולות שאדם עושה כדי לקבל את כלי ההשפעה?

ודאי שמלכתחילה מובן שזו כמות מוגבלת ואדם צריך לגלות אותן.

שאלה: כתוב "לכן יוצא, שהתחתונים למעלה בחשיבות. וזה שכתוב "עליונים למטה". מה שבעולם השקר מחשיבים הכלי קבלה". מה הכוונה?

הכוונה היא, שמה שבעולם שלנו נמצא יותר למעלה, בעולם הרוחני הוא יותר למטה.

שאלה: מה ההבדל בסיבה שלשמה הוא לומד בין ב' הבחינות ששייכות ללב, בחינת מאור התורה, ובחינת התורה, ומה ההבדל ביניהן?

הוא רוצה להחזיק בשניהם, בתורה ובמאור התורה.

שאלה: לָמה כל כך קשה לבקש, וככל שמתקדמים בדרך הקושי לא קטן אלא גדל?

כך הבורא עושה, כדי שתהיה לנו יותר נחיצות לחיבור והתקדמות.

שאלה: האם כאשר אנו מגיעים לשמה, אנו מגיעים גם לכלי השפעה?

כן, ודאי, כי לשמה אלה כלים דהשפעה.

שאלה: בעבודה, ביחס עם העשירייה, איך יותר נכון להתייחס לזה, שאנחנו ביחד העשירייה כמו האורחים אצל בעל הבית, או שממש מחליפים את העשירייה בבעל הבית, והעשירייה הופכת לבעל הבית?

אחד לא שייך לשני.

תלמיד: זאת אומרת, יש את היחס שאתה עובד, מנסה לעבוד מול הבורא, כמו אורח בעולמו, ואז כשמצרפים לזה את העשירייה, זה אומר שאנחנו ביחד אורחים בעולמו?

כן.

תלמיד: יוצא שיש יחס כזה לחברים, שאנחנו כמו באיזו ברית גורל כזו, כי כולנו מושחתים, כולנו מקולקלים, אין מה להתבייש אחד מהשני, כי כולנו עם רצון לקבל?

כן.

תלמיד: אבל אני לא צריך לשים את העשירייה מעלי, אם עוד אין הרגשה של הבורא, אז הם בעצם בעל הבית, הם בעצם הבורא, ואז היחס כאילו משתנה?

נגיד.

שאלה: הוא מתאר שיש מלך, ומגדל מלא כל טוּב. אני קיבלתי רצון ודחף להיכנס למגדל הזה, והמלך אומר "אתה רוצה להיכנס, תיסחב לי את המזוודה, ואני אתן לך להיכנס". אז אני עם החברים מתאמץ, בתפילה, ביגיעה, בסוף מגיע עם המזוודה עד לשער של המגדל מלא כל טוב. הוא פותח את השער, לוקח את המזוודה, סוגר עלי את השער, ואומר "תביא לי עוד מזוודה", וככה זה נמשך שנים על שנים. יש חברים שהדחף שלהם הוא רק לסחוב מזוודות. בכלל אין להם דחף להיכנס פנימה. ולי יש, כנראה קיבלתי איזשהו דחף.

מאיפה אתה לוקח את הסיפור הזה?

תלמיד: מהתיאור שפה. אני מגיע, עושה כל מה שהוא רוצה, אני שומע איך אתם נהנים, ומתענגים בפנים, אתה גם נמצא שם, וגם אני רוצה להיכנס פנימה.

הם לא רוצים לראות אותך בפנים.

תלמיד: אז שלא ייתן לי את הדחף הזה להיכנס פנימה.

ואז זה לא יהיה מעניין.

תלמיד: כל האנשים פה, הדחף שלהם הוא רק לסחוב מזוודות. זה מה שהם אומרים לי, שחשוב לסחוב מזוודות, זה גדול, אתה גדול. מהם אני מקבל דחף, סוחב את המזוודה, הגעתי, לוקחים אותה ממני, אני שומע דרך החלונות הפתוחים שכולם מתענגים, גם אותך אני שומע בפנים, ואני בחוץ. ועוד פעם אני כאילו ככה, אז או שלא ייתן לי דחף להיכנס פנימה, ואני אהיה כמו כולם פה, ככה רגועים, וטוב להם שהם סוחבים מזוודות. וזה בשבילם עד סוף החיים. ולי יש כאילו דחף שמציק קצת יותר. אז או שייקח ממני את הרצון הזה, ואני אסתפק רק בלסחוב מזוודות כל החיים, ויהיה טוב לי ושמח כמו לכולם, או שכבר יכניס אותי.

למה?

תלמיד: כי יש לי רצון להיות בפנים.

כי יש לך רצון, זה לא אומר כלום. אתה רוצה, תרצה.

תלמיד: אז מה אני עושה עם הדחף הזה, עם הרצון הזה?

צריך לתקן אותו. קודם עלייך לקבל שהדחף שלך לא טוב.

תלמיד: הוא לא טוב?

הוא לא טוב, כי הוא בכּוונה על מנת לקבל. כי אתה רוצה להיכנס פנימה, וזה לא לעניין.

שאלה: אבל הוא מזמין אותי, הוא מידי פעם נותן לי קצת ההתעוררות, ואומר תעשה עוד קצת מאמץ, ואני אתן לך להיכנס.

נו, זה משחק כזה.

תלמיד: ניסיתי פעם להפסיק, לצאת מפה בכלל, אמרתי לו "אני לא משחק יותר את המשחק" והוא נתן לי מכות, והחזיר אותי לפה. אתה מבין?

אין מה לעשות, צריכים להמשיך.

תלמיד: אבל משהו פה לא ברור, או שאני לא בסדר, או שחסר פה משהו. גם הסביבה לא נותנת לי רצון להיכנס פנימה, היא רק אומרת, "לסחוב מזוודות, זה מספיק, זה גדול, זה טוב".

סביבה קדושה.

תלמיד: אבל היא מקדשת רק את סחיבת המזוודות. זה מה שהסביבה מקדשת.

היא לא רוצה יותר מזה לקבל מהבורא.

תלמיד: זו הבעיה, אני כאילו לא מתאים לסביבה הזאת. הם מסתפקים בלסחוב מזוודות, ולי יש רצון אחר.

מעל.

תלמיד: לצערי.

מה זה?

תלמיד: להיכנס פנימה.

בשביל מה?

תלמיד: ליהנות מהכול, גם אתה נמצא שם בפנים.

אתה רוצה ליהנות?

שאלה: גם ליהנות, כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. הוא ברא מגדל מלא כל טוב בשבילי. אז למה הוא לא נותן להיכנס?

ואתה לא רוצה לברר, למה הוא לא רוצה לתת?

תלמיד: אני מנסה לברר, אולי יש לך מחשבה בכל זאת?

לי לא, אני נמצא במבוכה.

תלמיד: אתה בפנים, אתה בתוך הארמון הזה, יושב שם איתם. אתה פותח את המזוודה שאני מביא, ומראה לכולם. אני שומע שאתה איתם בפנים, ואני בחוץ.

ואתה בחוץ, אהה.

תלמיד: ובאמת לא נשאר הרבה זמן.

זה בטוח. למה לא נשאר הרבה זמן?

תלמיד: אני לא יודע עוד כמה זמן יהיה לי להיות איתך, לראות אותך, לשמוע אותך. עם המצב הזה של המלחמה, הבריאות שלך, אני לא יודע כמה נשאר לי.

ומה יהיה איתך אחר כך?

תלמיד: נשב פה, נראה שיעורים מוקלטים, כל יום אותו שיעור, נעשה סדנה על אותם דברים, זה מה שכנראה יהיה פה.

ואתה רוצה שיהיה לך משהו טוב יותר, אתה רוצה להיות בפנים. ואם לא מגיע לך?

תלמיד: אז "טוב לי מותי מחיי". מה אני יכול לעשות? רק לזרום כך וזהו. העיקר טוב לכם, אתם בפנים, נהנים, יושבים במגדל.

אבל הם נהנים מזה שהם מהנים את הבורא.

תלמיד: אני גם רוצה.

אז תעשה. כנראה שאתה חושב איך לעשות טוב לעצמך.

שאלה: יש שלושה גורמים, אור, כלי ומסך. מה קודם למה מבין שלושת הגורמים האלה?

אור, אחר כך כלי, ואחר כך מסך.

תלמיד: איך יוצאים מתענוג תפל ומגיעים לבית אל, משמע תענוגים רוחניים שנמצאים בביתו של הבורא יתברך ויתעלה, הטוב והמטיב, המשפיע?

בהדרגה.

שאלה: איך אני יודע שהאורח משמח את המלך כך שאוכל לתקן את עצמי?

זה לפי ההרגשה הפנימית של האורח. אין מה לעשות. ככה זה.

שאלה: שאלה בנוגע לכוונה, מעשה וספקות. כשנפתחות אפשרויות חדשות או כשהמצב משתנה, יש אפשרות למעשה חדש. אבל לא מובן איך לקבל החלטה, אם לבצע את המעשה או לא. אני אתן דוגמה, אתמול חבר התלונן על כך שהתאספנו עם החברים והחלטנו שאנחנו רוצים להתארגן יותר ולהתאסף בשיעורים, אבל חסרה החלטיות, ואז החברים באים אליך עם שאלה, ואחר כך יגיעו אליך עוד חברים עם שאלה. עד כמה אנחנו צריכים להיות החלטיים, אם החלטנו לעשות מעשה שהוא טוב, לחיבור, למען הבורא, ועד כמה עלינו להיות בספקות לגבי איזה מצב, והאם צריך כל הזמן לבוא ולשאול אותך?

לא צריך לרוץ לשום מקום. אם החלטתם לעשות פעולה טובה, שמורכבת מחיבור ופנייה לבורא, אז לא צריך שום דבר אחר. תפעלו.

שאלה: בקטע מדובר על עבודה אישית, להגיע מִלֹא לשמה ללשמה. לאיזו עבודה אישית הכוונה כאן במאמר?

העבודה האישית היא, שאנחנו צריכים להתאמץ בלא לשמה כדי להגיע ללשמה.

תלמיד: אני אקרא אולי את הציטוט, נאמר פה כך, "נמצא בעת שהוא רוצה להיכנס בעבודה דלשמה, שזה שייך לעבודת הפרט, אז מגלים לו שעניין לימוד של לא לשמה, אין זה סוף פסוק, כמו שהוא חשב מתחילה, כשהתחילו ללמוד עימו. אלא בלימוד של שלא לשמה, צריכים לכוון שזה יביא לו ללמוד לשמה". נראה שמדובר פה על עבודת הפרט, אז איפה עבודת הכלל, איפה העבודה הקבוצתית?

כך הוא צריך להשתדל לעשות. אני לא רואה בזה שום בעיה.

תלמיד: אנחנו מתקרבים לעבודה של לשמה, אז אני מנסה להבין מהי עבודת הפרט, ולמה כתוב פה על עבודת הפרט ולא מדברים על עבודת הקבוצה או על הכלל ביחד כמו שבדרך כלל אנחנו מדברים?

כנראה שכל אחד ואחד צריך לעשות קודם כל חשבון בעצמו, ואחר כך מתחברים.

שאלה: איך אינטנסיביות של בעיות גשמיות מכוונות אותנו לבורא?

דווקא הן אלה שמכוונת אותנו לבורא.

תלמיד: ומה המכניקה של זה?

הבעיות הגשמיות מכוונות אותנו לפתרונן של בעיות רוחניות.

תלמיד: כדי להגדיל את החשיבות של הרוחניות?

כן.

שאלה: אם אני עושה מעשה טוב עם כוונה שהיא לא נכונה, האם זאת יכולה להיות סיבה לשבירה בעשירייה?

כן.

תלמיד: מהי העצה שלך, האם לעשות לפני המעשה איזו הכנה כדי לבנות כוונה נכונה יותר?

העצה היחידה היא להיות יחד עם החברים. לבטל את עצמך ולהתחבר לחברים.

שאלה: אנחנו מתייחסים זה לזה בעשירייה דרך התרגילים שאנחנו מקבלים ממך, אבל לעיתים קרובות אנחנו נופלים לפילוסופיה. מה זה אומר באמת לעשות פעולת צמצום בעשירייה?

העשירייה צריכה לצמצם את עצמה בסופו של דבר מכל הפעולות הגשמיות, ולרצות לבצע רק פעולות רוחניות, שהן חיבור ועלייה.

שאלה: איך לתקן את הרצון להיכנס פנימה להיכל הבורא, שיהיה על מנת להשפיע?

לרצות שהרגשת הבורא תשפיע עלינו עד כדי כך שנתחבר בינינו במישרין, כולנו יחד.

תלמיד: זה אומר בצורה ישירה?

במישרין, זאת אומרת שתהיה לנו כביכול כוונה אחת משותפת.

תלמיד: כלומר אני צריך את הרגשת הבורא כדי להשפיע לחברים?

כן.

תלמיד: וזה תיקון הרצון, כלומר אני עושה את זה לא למען עצמי?

כן.

תלמיד: מה מגיע קודם, הרגשת הבורא או קודם צריך לתקן את הכיוון?

קודם לתקן את הכיוון.

שאלה: כשאנחנו נותנים יגיעה להתחבר ולהשפיע, האם אנחנו צריכים גם להתאמץ לגלות את האור שנמצא בכלים דהשפעה? זאת אומרת, האם אנחנו צריכים לזהות את התענוג שמגיע מהדביקות בבורא ומההשפעה, או עדיף לא לחפש שום תענוג בכלים דהשפעה?

אנחנו חייבים לגלות את התענוג שנמצא בכלים דהשפעה. כי זו בעצם מטרת הבריאה, להיטיב לנבראיו.

שאלה: המקורות מתארים את מי שהולך בדרך או במילה "אורח" שמגיע לו הכול, או במילה "עבד" שלא מגיע לו כלום. איך מיישבים את הסתירה הזאת? איך עובדים עם הדברים האלה?

משתדלים לחברם.

תלמיד: את הניגודים?

את הניגודים, ואז נראה מה שהבורא עושה.

תלמיד: לחבר הפכים מוחלטים.

כן.

שאלה: איזו הרגשה היא לדבר עם חכמי הלב שהבורא מילא ברוח חכמה?

צריכים להגיע לדרגתם.

שאלה: אם האדם רוצה שתהיה לו תשוקה אמתית בלב, לעשות נחת רוח לבורא, האם כשהוא מגלה שהאגו מר, זה יכול לקרב אותו לרצון לעשות נחת רוח לבורא?

לא, זה לא משאיר לו תגובה, בחירה משלו, שהוא לא רוצה את המתוק שבאגו שלו, אלא מעדיף לקבל את האגו המר וכך להתקדם.

שאלה: כל המחשבות והרגשות שלנו מגיעות מהבורא. כאשר אנחנו נמצאים ברצון לקבל ומחשבות רעות מקיפות אותנו, האם יש בכוחנו לשנות מחשבה רעה לטובה?

תפנה לבורא שיעשה לך את השינוי הזה, ודאי שאדם לא מסוגל. אבל אחרי שהוא רואה שהוא לא מסוגל, יש לו עוד הזדמנות לפנות לבורא ושהבורא יעשה את השינוי הזה, והבורא עושה.

שאלה: למדנו שאדם לא יכול להתקיים בלי תענוג. מה קורה כשאדם נמצא במעבר בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, ממה הוא מקבל חיים?

ממה שהוא מקבל, פעם מזה ופעם מזה.

תלמיד: האם אין מצב ניתוק מקבלה?

לא.

שאלה: האם אני יכול לזקוף לזכותי שהגעתי לארמון המלך בזכות כל היגיעות והחסרונות?

אם הגעת לזה, אז זו כבר זכות גדולה.

תלמיד: אם כל העולם נברא בשבילי, אז איך אני לא נופל לתוך התענוג העצמי? חשבתי שזה מטעם הבורא, הדרת הבריאה, אבל מטעם עצמי אני רק יכול לחשוב שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא. אם אפול למקום שזה בשבילי, אז אני כבר לא מתאים. ורק אם אהיה כל הזמן במחשבה לעשות נחת רוח לבורא, אז אני יכול להגיע למצב של להרגיש את כל העונג. תמיד זה נחת רוח לבורא אין משהו אחר.

בסדר גמור, רק להמשיך.

שאלה: אני רוצה לקבל מהארמון ואני לא יודע איך לשנות את הרצון שלי כך שארצה להשפיע למי שבארמון, איך אני משנה את זה?

רק בתפילה לבורא. כל דבר שאתה לא מבין, לא יכול לברר, שיש לך ספקות לכאן או לכאן, יש לך הזדמנות לפנות לבורא ולדרוש ממנו, לבקש ממנו שיעזור לך להתחבר למצב ולמצוא את הפתרון.

שאלה: כתוב במאמר, מי שהיה למטה צריך לעלות למעלה, זה כתוב על עם ישראל. אחרי כל השבירות, אנחנו נפלנו הכי נמוך. ושאלתי, אחרי מה שקרה פה בארץ, אחרי העבודה שלנו במיוחד בכנס האחרון שהיה ממש פנימי וחזק, איך אתה מרגיש, יש איזה שינוי בעם לכיוון מעלה, או שעדיין הכול באותו מקום?

כן, שינוי ישנו, אבל זה פותח לפנינו עוד יותר אפשרויות לדרוש ולעלות, או לדרוש לעלות ואז אנחנו נזכה לכוחות חדשים. מצבנו כמו שהוא נראה לנו, עדיין לא נראה הכי גרוע וכאן זה העניין, שמצד אחד אנחנו צריכים להיות במצב הגרוע ביותר, מצד שני אנחנו צריכים להיות במצב הטוב ביותר. ולהבין את הדברים האלה ולחבר אותם אנחנו לא מסוגלים, נקווה שנגיע לזה.

שאלה: ניכר שהשסע בחברה הישראלית הוא מאוד מאוד גדול, מאוד עמוק, ממש אידיאולוגי, וזה בדיוק מה שאנחנו לומדים פה, זה ממש כמו פאזל, ואתה רואה שדווקא מה שאנחנו לומדים זה בדיוק מה שחסר, זה עמוד השדרה שחסר לעם בישראל היום. ובעצם תמיד היה חסר, מימי אברהם זה לא השתנה.

נכון.

תלמיד: למה כל כך קשה לנו להעביר את המסר? לנו המסר נראה כביכול פשוט, אז למה יש פער כל כך גדול בין הפשטות של המסר שלנו, לבין היכולת לקלוט אותו עכשיו בחוץ?

כן, צריכים עוד ועוד להשתדל להיות בתוך המצב הזה, עד שיתגלה כולו בכל צורתו האמיתית.

תלמיד: מה עוד חסר שיתגלה?

צריכים לגלות את האחריות שלנו על כל העולם, והאחריות שלנו על כל העולם והאחריות שלנו על הבורא, שני אלה צריכים להתחבר ולהביא אותנו לנחיצות לתיקון.

תלמיד: כשאתה אומר אחריות שלנו זה בני ברוך, או אנחנו עם ישראל?

אני חושב שגם זה וגם זה. עם ישראל זו הצורה החיצונית של מערכת התיקון ואנחנו הצורה הפנימית של מערכת התיקון.

תלמיד: אז שדה העבודה שלנו עכשיו זה כאן בינינו, כל הכלי העולמי ביחד לעבוד על הנושא של האחריות שלנו כלפי העולם וכלפי הבורא?

כן.

תלמיד: וזה מה שיביא אחר כך לשינוי גם בחיצוניות, כמו בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר"?

כן.

שאלה: אנחנו צריכים לגלות את האחריות שלנו על כל העולם והאחריות שלנו על הבורא? מה זה האחריות שלנו על הבורא?

כדי לשייך את עצמנו לתיקון של כל העולם ובזה לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: זאת אומרת, שהאחריות שלנו על הבורא זה השידוך בין האנושות לכוח העליון, לעשות לו נחת רוח?

כן.

שאלה: אז למה אי אפשר לחבר פנימיות וחיצוניות גם עכשיו? אנחנו יכולים להחזיק בעצמנו פנימיות וללכת עם זה, אבל אנחנו גם יכולים לצאת החוצה ולגעת בחיצוניות, אנחנו יכולים למשוך חיצוניות אלינו ולעשות זכות פה בשיעורי בוקר ובכל מה שאנחנו עושים. ואותו הדבר אנחנו יכולים להעביר להם פנימיות, אבל בלי למשוך אותם לקבלה ולחשוב שאם אתה לא תלמד קבלה אתה פסול. אתה אהוב שלי, אתה הפרצוף שלי, אתה הספירה שלי, אני רוצה אותך, תיקח ממני מה שאתה רוצה. ולצאת עם מסר נכון, עם צורה נכונה, אבל לנגוע בו וגם למשוך אותו לכאן ואז לתקן את זה כאן בינינו, אבל להיות במגע. כי אנחנו כאילו עוצרים, אנחנו עכשיו צריכים בפנימיות לעשות כל מה שצריך עד שאנחנו נגיע. אבל אלה הילדים שלנו, אז למה לא לנגוע בהם עכשיו?

הם לא שומעים, זאת הבעיה.

תלמיד: אבל צריך לנסות, צריך לצאת אליהם, בוא נצא אליהם.

טוב, יש כאן אנשים שמטפלים בזה, תפנה אליהם ותשאל למה הם עדיין לא עושים.

תלמיד: האמת שאנחנו כבר התחלנו תהליך, כבר התחלנו לשבת ולדבר ולבנות כל מיני דברים, אני מאמין שזה יתקדם.

יופי, בהצלחה.

(סוף השיעור)