שיעור בוקר 12.06.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 165, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות ט"ז – כ"א

סדנה

לפני הכול יש לי בקשה. אני הייתי כמה ימים בבלבול גדול, אפילו אתם הרגשתם בשיעור שאני לא כל כך מרוכז. גם מצב הרוח היה קצת עצבני, ככה, הכול אפור, לא יודע איפה אני נמצא. עכשיו מגיעה תקופה אחרת, פתאום הכול בהיר, פתאום יש לי פנסים בכל מקום, אני רואה טוב, יפה, שומע, מרגיש. נפתחו החושים. אחר כך זה שוב יקרה, שוב יהיה הפוך. ואחר כך עוד הפוך על הפוך וכך בכל פעם.

איך אני בכל זאת שומר בתוכי איזו התרשמות מהמצב הקודם, כדי שאפילו שאני אעלה, לא אעלה באופוריה כזאת שאאבד את הראש, ואם אני אפול, אז גם כן, יישאר לי משהו מזה שהיה לי ראש ולא איבדתי אותו עד הסוף, בהרגשה. זאת אומרת, לראות את המצבים קצת מצד ג', מבחוץ. אני מבקש המלצות, עצות. איך עושים זאת? דברו ביניכם.

*

תחשבו על זה, כי אם אנחנו לא ניישר מתח, כך שגם הפלוס וגם המינוס נכנסים לאותו התלם, לא נתקדם בצורה נכונה. חייבים להיות כל הזמן דרוכים, וזה רק על ידי ההתחברות, שפלוס באחד ומינוס בשני, וכך קופצים. כמו הדוגמה שרב"ש נותן, כשבמעגל כולם קופצים, אחד מעלה ואחד מטה, מתוך זה מגיעה שמחה. התנועה הכללית, היא בסך הכול נותנת תוצאת שמחה. אז נחשוב על זה.

קריין: אות ט"ז בעמ' 165.

אות ט"ז

"ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'. אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז, שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר."

קודם כל אנחנו רואים איך מסביר לנו בעל הסולם את עניין היחסים, הוא מעביר את זה לדרגת חכמת הקבלה, כמו הרופאים למשל, שלא מדברים על מצב רוח טוב או רע, אלא על כך שחסר שם איזה חומר כזה או כזה, או שיש יותר מדי ואז אנחנו רואים מבחוץ נניח, מצב רוח טוב, מצב רוח רע וכן הלאה. הכול תלוי במאזן החומרים שיש לנו בתוך השק הזה של הגוף שלנו. לא יותר מזה. כך גם כאן, רצון לקבל, מסך, אור חוזר, צמצום, מטרה, זיווג דהכאה, התקשרות עם המאציל, שאם היא נעשית כבר תחת צמצום ומסך, כך הוא רואה שאפשר להתקשר לבעל הבית. כמו אורח עם בעל הבית.

"אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו," על ידי מסך והכאה "שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד.".

זאת אומרת, בחינה ד' כבר לא עובדת בצורתה הרגילה, אלא במקומה בא אור חוזר. זה דבר מאוד מיוחד. כי בחינה ד' הייתה מושכת לתוכה, והאור החוזר, הדחייה, הסירוב, ההכאה, החזרה למקור, למאציל, זה נעשה דווקא מהכלי. "כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו,"

האור העליון לוחץ ורוצה להיכנס ולמרות שהנברא או האורח לא רוצה לקבל אותו, הסירוב הזה לאכול הופך להיות כבר תנאי ליחסים חדשים. "כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו,", בעל הבית רוצה מאוד. "כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל." כך מצד הבורא. "וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו," זה זיווג דהכאה. בינתיים הכאה. "כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו,"

זאת אומרת, כאן ממש הכול עובד בצורה הפוכה. כמה שיש לי רעבון, תיאבון, רצון, תשוקה למילוי, בהתאם לזה אני חייב לעשות צמצום ודחייה. אני מסוגל לעשות דחייה, ואז לפי זה יש לי התקשרות עם בעל הבית עצמו. לא עם האוכל. "כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'.

עכשיו יש לנו כביכול כלי קבלה חדש. אמנם בחינה ד' עובדת והיא מקבלת, אבל יש כאן תנאי. לכן, לתנאי הזה אנחנו קוראים "כלי קבלה חדש". "אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז,", כי אין להם לא צמצום, לא מסך. אין סירוב לקבל. לא מסוגלים לא לקבל את השפע. "שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד" מהמאציל "מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים,", אלו שרוצים לקבל כמו שהם. למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר."

שאלה: העולמות של הקליפות שהוא מתאר שם, זה קורה במקביל? זאת אומרת, יש עולמות קדושה שבהם הרצון עובד נכון ועולמות של קליפות שבהם הרצון עובד לא נכון?

כן. אתה שואל, מאיפה יש רצון כפול גם שם וגם כאן?

תלמיד: כן.

אין לך עדיין כלי שמתוקן במאה אחוז, אלא יש חלקי כלים כאלה שנמצאים תחת הצמצום, ויש כאלו שהם אפילו ללא צמצום, שהם רוצים לקבל. אני יכול לסרב ולא לקבל עד גבול מסוים. אחר כך, כשמראים לי משהו אני רואה שאני כן רוצה לקבל. יש בי גם רצון שאני מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, אם לא התקשרות לבעל הבית וליהנות לו, לא הייתי מקבל, עד כדי כך אני מחשיב את בעל הבית שהוא יותר גדול מהרצון שלי. אני רוצה ליהנות, בלי ליהנות אי אפשר להשפיע, אבל בעל הבית בעיניי שווה יותר מהתענוג שאני מקבל.

אם זה כך, נניח הבאת לי איזו בונבוניירה, אני מאוד אוהב את זה אבל אני יכול לא לקבל, אחרי שאני יכול לא לקבל ואני מרגיש מאיזה תענוג בדיוק אני נפרד, אני הולך וכן מקבל את זה, וזה כבר כלפי בעל הבית כדי ליהנות לו. אז יש לי כך, רצון לקבל שיכול לעבוד בהשפעה אחרי סירוב, דחייה, וחשבון וכן הלאה. רצון לקבל שאני יכול לעצור אותו. אני לא יכול לעשות חשבון כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע, אבל אני יכול לעצור אותו, אבל העצירה הזאת, גם היא בגלל שאני לא רוצה להיפרד מבעל הבית, היא לא בגלל שהבונבוניירה הזאת תעשה לי קלקול קיבה. זה ברור, כלפי בעל הבית. אלה שני חלקים ברצון לקבל שלי. איזה חלקים יכולים להיות עוד?

תלמיד: חלק שבו אני מקבל את זה ולוקח לעצמי. זה מה שאני לא מבין.

למה לא? יש גם חלק כזה, שאם נותנים לי לא בונבוניירה אלא מרָק רגל עם חילבה ועם הכול בפנים, אני מת לקבל, אני מאוד רוצה, אבל לא נותנים. ואם ייתנו? אז [אני אקבל], זאת אומרת, יש קליפה בצורה כזאת שהיא נשארת ריקה, ויש קליפה בצורה כזאת שהיא מלאה.

אז יש לי חמישה חלקים ברצון לקבל ואני יכול לעבוד בכל מיני צורות, מעל מנת להשפיע בצורה שלמה לעל מנת לקבל בצורה שלמה וכולם נמצאים במציאות.

תלמיד: באותו נברא בו זמנית? זאת אומרת, חמישה החלקים האלה שאמרת עכשיו.

כן. תלוי איזה חלק מהרצון מתעורר. אנחנו פועלים בכלל ברצון אחד כולנו, נראה לנו שכל אחד נפרד, אבל יש זרימה, הרצון לקבל זורם בינינו. אתה מקבל, אני כן, לא והלאה, מזה אנחנו נמצאים בערבות. הכול בסופו של דבר מתגלה כמשותף בין כולם. אז עולמות דקליפה, דקדושה, כאלו וכאלו מכל מיני דרגות שלהם, הכול נמצא, הכול נמצא יחד. עד גמר התיקון שום דבר לא נעלם, ודווקא מתברר יותר ויותר.

שאלה: בעל הסולם אומר פה שיש משהו כזה שנקרא "פרצופי קליפות". פרצופי קדושה זה ברור, למדנו מה זה פרצוף, איך הוא בנוי, מסך, אור חוזר, אור פנימי. מה זה פרצוף קליפה? אם הוא מת אז הוא מת.

לא, עולמות של קליפה. יש אבי"ע דטומאה שהוא כנגד אבי"ע דקדושה, רק אצילות דקליפה נמצא למטה מפרסא. כל אבי"ע דטומאה נמצא למטה מפרסא כנגד בי"ע דקדושה.

תלמיד: המושג פרצוף זה כבר משהו שעובד בעל מנת להשפיע. מה זה פרצוף שהוא קליפה? זה דבר והיפוכו.

העתקה, כאילו יכול ולא מסוגל או לא רוצה מכל מיני סיבות. אבל זה מבנה, זה פרצוף, כן. זה רק לאלו שכבר נמצאים בקדושה. רשעים הם נשמות גבוהות.

תלמיד: הוא אומר פה משהו עוד יותר מורכב, ש"נבחנים למתים". מה זה המושג הזה "מתים"?

זה חוסר דבקות. חוסר דבקות בבורא נקרא "מת".

תלמיד: אז איך יכול להיות חוסר דבקות ושהוא גם פרצוף וגם עולם? אם יש חוסר דבקות, אז אפשר להבין שהוא מנותק.

זו אותה השאלה, איך יכול להיות שהבורא ברא קליפה? איך יכול להיות שהכול בא ממנו ותראה איזה זוועות נמצאות בעולם? זה הכול כהעתקה זה מזה. כתוב שברור להם שזה לא יצא ממנו, אלה דברים עדינים אני לא יכול להסביר את זה בינתיים, אבל קבלו את זה כאקסיומה, שככה זה, כהנחה, שקליפה וקדושה נמצאות זו כנגד זו. כמו שאתה נופל קצת למשהו, אז הנשמות הגבוהות נופלות למשהו רציני גם כן, כדי להוציא משם את הכלים השבורים ולתקן אותם.

אז איך זה יכול להיות? אין אדם מתקן אלא את מה שיש בו. כדי שיהיה בו הוא צריך להיטבע בקליפה. עוד חכה, לכן אמרתי לפני השיעור מה עושים אם אני שבוע ככה שבוע ככה, או איך אני מאזן את עצמי, איך אז החברה צריכה להחזיק אותי, זה עיקר הערבות. כי בלי ערבות אנחנו לא יכולים להתקדם. לא בגלל שאנחנו צריכים רק חיבור, אלא שאנחנו לא יכולים לתקן את הטוב ורע ורע לטוב. אנחנו כל הזמן צריכים להיות באמצע ולעבוד בין פלוס ומינוס. אם אנחנו לא נמצאים בהבנה איך אנחנו מעבירים מינוס ופלוס לכיוון אחד על ידי העשירייה, אנחנו לא נוכל להתקדם.

כי כאן זה העיקר. ישנם אנשים שהם איכשהו מרגישים רוחניות בצורה אינדיבידואלית, בעצמם, קצת יותר קצת פחות, למעלה למטה, יש איזה קשר. אבל בעשירייה זה צריך להיות ממש מערכת שהולכת ועובדת בכל המצבים. לכן שם זה כביש פתוח.

תלמיד: אז עוד יותר, דווקא בגלל זה השאלה, כי הוא אומר פה ש"השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם".

כן. רשעים וצדיקים הם עובדים זה כנגד זה כשני מצבים בגוף אחד. אם אתה לא צדיק גדול, אתה גם כן לא רשע גדול. וכך אתה מעביר מינוס לפלוס, וכל פעם הוא מתקן. הבורא אומר בגאווה "בראתי יצר הרע", זה לא סתם שאנחנו יכולים להגיד עליו, אז הוא ברא, אלא יש בזה את כל הבריאה.

תלמיד: אם אדם עובר מצבים זה בסדר, אבל כשזה בתוך עשירייה אז יכול להיות אחד במצב כזה, אחד במצב כזה.

נכון. לכן "ערבות" זה בעצם המפתח להשתמש בכל מצב ומצב לכיוון הנכון, כמו גשר ווילסון. גם מינוס וגם פלוס, הכול נכנס כהספקה.

תלמיד: אז זה לא לגמרי נפרד. כשאנחנו עובדים בערבות זה לא נפרד אלא זה דווקא מאוד מאוד מחובר אחד עם השני.

איך אני עובד במצבים הגרועים, שאני בהם גם כן נכנס לקדושה. על ידי העשירייה, הם משתמשים במינוס שלי כדי להפוך אותו לפלוס. איך אני משתמש בפלוס שלי כשאני נמצא בעלייה, להשתמש במינוס של החבר? זאת אמנות. אבל דווקא בצורה כזאת מגיעים לנצחיות. ששום דבר לא משתנה, רק למדת להשתמש בכל המצבים לכיוון אחד. ואז אין הבדל כמו שכתוב בין טוב לרע, אור וחושך, "חשכה כאורה יאיר".

אז לכן התחלתי מזה גם לפני השיעור שלי, איך אנחנו מממשים את זה? אלה שיעורי בית.

שאלה: הוא כותב שאור חוזר נעשה לכלי קבלה. ונותן דוגמה, שחבר רוצה לתת לי סעודה, אז אני מבין שיש עניין של דחייה, שאני לא רוצה לקבל את זה.

רגע רגע, משום מה?

תלמיד: אני לא רוצה לקבל, כדי שיהיה לי קשר עם נותן הסעודה.

זאת אומרת, לא בגלל הבושה אתה לא רוצה לקבל. על הבושה היית מוותר, הבושה זאת רק ההתחלה, אלא אתה לא רוצה לקבל מפני שאתה רוצה עכשיו לבנות קשר בין הלבבות, ולא בין הצלחת של בעל הבית והבטן שלי.

תלמיד: כן.

זאת אומרת, אתה רוצה להעלות את ההתקשרות שלכם לרמה רגשית, לבבית, חיבור.

תלמיד: כן. אז אני נמצא בדחייה ורוצה להתקשר, ומה סדר הפעולות עד לקבלת האור חוזר ככלי?

עד שבטוח לך ולחבר, לבעל הבית, שאתה רוצה לקבל אבל כדי להתקשר אליו. אם הוא מוכן לקשר הזה ואתה מוכן לקשר הזה, ואתם כבר מתקשרים, זה נקרא בראש, החלטה בראש, אז אתה בשמחה ובתיאבון, ואתה מראה לו עד כמה שאתה נהנה מהצלחת הזאת אחרי ההחלטה, אחרי החשבון.

שאלה: אני מבין שיש הפכיות צורה בין עליון לתחתון. אבל האם יש הפכיות צורה בין שווים?

אני לא יודע מה זה שווים. אחד מקבל, אחד משפיע, זה עליון ותחתון? מה זה חשוב, בעל הבית, אורח, זה עליון ותחתון?

תלמיד: אם זה עליון ותחתון אז אני מבין שיש הפכיות צורה, זה ברור לי לחלוטין. אבל נניח שחבר אומר לי שמש ואני אומר ירח, הוא אומר חם ואני אומר קר, האם זאת הפכיות צורה? כי פה הוא מדבר על זה שדעותיהם שונות, אז זה נחשב גם להפכיות. האם זה רק כלפי עליון ותחתון? האם במעגל יכולה להיות הפכיות צורה?

מה זה נקרא צורה? זאת השאלה שבה אתה מתבלבל. מה אתה מייחס למילה "צורה"? תגדיר אותה.

תלמיד: רצון, רצון שונה.

רצון שונה?

תלמיד: צורה זה רצון. לי יש רצון להשפיע, לחבר יש רצון לקבל, אני כלפי מישהו משפיע והוא כלפיי מקבל.

בסדר. ואז? למה אתם לא יכולים להיות יחד כשותפים?

תלמיד: אנחנו צריכים להגיע להשוואת צורה.

מה זאת השוואת הצורה?

תלמיד: שאנחנו מתחברים מעל הרצון.

שכל אחד נותן וכל אחד מקבל, בקיצור.

תלמיד: כן.

כן, מסכים? אז תעשו את זה. בעל הבית נותן לאורח ואורח נותן לבעל הבית.

תלמיד: אבל אז הוא עליון, מישהו עליון ומישהו תחתון.

לא, הם שווים, יש דבקות. זה לא יכול להיות בין עליון לתחתון, אלא יש דבקות.

תלמיד: אני צריך לחשוב על זה, התבלבלתי.

תחשוב, מה בעל הבית נותן לאורח ומה האורח נותן לבעל הבית. בעל הבית רוצה לתת לאורח, הוא רוצה להנות לו. אם האורח לא יקבל, בעל הבית נפגע, בעל הבית חסר ויבכה שלא רוצים לקבל ממנו. אז האורח נותן או מקבל? האורח נותן לבעל הבית, יכול להיות שמח והכול. הם מעלים את הקשר ביניהם מדרגת הצלחת לדרגת הלב, לדרגת הרצון. זאת אומרת, המקח וממכר האלה הם רק יסוד שעליו אפשר לבנות הכול.

ולכן הכול נגמר בשוויון, בדבקות, בזה שנעשים כאחד. ולגמרי אין שום הבדל בין בורא לנברא, מגיעים להשתוות, לדבקות. ההיפך, כאילו עושים טובה לבורא.

אתם יכולים להסביר את זה למתחילים. כל מה שאנחנו לומדים זה כדאי. "פתיחה" צריכה להיות ממש כיסוד של הדברים.

ה' בחינות שבמסך

אות י"ז

"והנה נתבאר עד הנה ג' יסודות הראשונים שבחכמה: הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון.

ענין הב', הוא ביאור הע"ס וד' עולמות אבי"ע, שהם ד' מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו.

ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג' יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו".

אות י"ז

"והנה נתבאר עד הנה ג' יסודות הראשונים שבחכמה: הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון."

זאת אומרת, יש "בראתי יצר רע" ויש רצון לקבל. אחר כך הוא ייקרא רע, בינתיים זה רצון לקבל. הוא נמצא כביכול בבורא, יוצא מהבורא ויחד עימו יוצא האור והם משתלשלים יחד, כרוכים יחד, ולפי הרצון מתגלה האור. לכן הרצון נקרא "שמו", כי הוא נותן שם לפרצוף, לאור, לספירה, לכל דבר.

אבל מלכתחילה יוצא כך ש"הוא ושמו אחד". האור והרצון כרוכים יחד וכך משתלשלים עד שיש ביניהם יותר ויותר התרחקות וניתוק והפכיות וכן הלאה. זה עוד צריך להתגלות. בינתיים הרצון שיוצא מהבורא יחד עם האור לא מורגש בכלל כהופכי לאור. כמו בחינת שורש ב-ד' בחינות דאור ישר, אין שם, אפשר להגיד לא רצון ולא אור רק מחשבה.

אחר כך כבר מתהווה, שיש רצון ואור בתוך הרצון אבל עדיין שניהם ממש כאחד. אי אפשר להבדיל אפילו ביניהם שזה כלי וזה אור. ואחר כך מתהווה יותר הרצון וההבדל בין הרצון והאור קצת יותר ויותר ויותר, עד שהוא אומר שהכלי משיג בעולם העשיה כבר צורה כזאת וכזאת. זאת אומרת זה עניין של העולמות, העלמה. זה ענין הא'.

"ענין הב', הוא ביאור הע"ס וד' עולמות אבי"ע, שהם ד' מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל" זאת אומרת להיטבע "על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו." שהוא, מיהו הכלי שנבלע באור בבחינת שורש ועד שהוא מתגלה בכל הצורה שלו, בכל הכוח שלו, בכל התכונות שלו שהן כולן בולטות והפוכות מהאור ואז כנראה כשהרצון הפוך מהאור, אז הוא יכול מרגע זה והלאה לקבוע מהו רוצה, באיזו צורה, ואז הנברא נולד.

"ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד," זאת אומרת צמצום ומסך על הרצון לקבל. הרצון לקבל צריך להגיע לבחינה ד', הוא מרגיש שהוא רוצה לקבל והוא הפוך מהאור ורוצה לקבל את האור וליהנות ממנו ואז שייך להגיד שיש כאן צמצום ומסך. על מה שאין רצון אי אפשר להגיד צמצום. על מה שאין יחס לבעל הבית, למקור של האור, של התענוג, אי אפשר להגיד מסך.

זאת אומרת חייבים כאן להתגלות כמה הבחנות חדשות ברצון לקבל, רצון לשפע ומאיפה בא השפע, מה הרצון של בעל השפע, איך אני יכול להתחיל להסדיר איתו את העניינים. זאת אומרת "ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר." זאת אומרת במקום רצון לקבל שהוא מקבל את האור, האור נתקבל במשהו שנקרא אור חוזר. זה משהו לא מובן, איך יכול להיות אור חוזר, היחס שלי לבעל הבית, להיות כלי קבלה?

זאת אומרת זה בעצם תנאי בלבד. אבל מפני שהתנאי, כמה אני רוצה להשפיע לבעל הבית, נעשה כאן עקרוני, הוא הקובע כמה אני מקבל לכן אנחנו אומרים בקיצור שהאור חוזר נעשה כלי קבלה אבל ודאי שאין. אלא אנחנו יכולים להגיד כך, מפני שיש לי כלפי בעל הבית יחס מיוחד שאני רוצה לקבל ממנו כדי לעשות לו נחת רוח, לכן ביחס שלי אליו, שאני דוחה קבלה ישירה יש גם היחס שלי שאני מוכן לקבל ממנו. זאת אומרת באור חוזר שלי, בדחייה שלי ישנה עביות, כמה אני רוצה לקבל ממנו והעביות הזאת נותנת עוצמה לאור חוזר להיות כלי קבלה.

אבל בכל זאת הדברים האלה זה רק מילולית ככה יוצא. בסופו של דבר מקבל הרצון לקבל, אלא בתנאי שעושה חשבון הקודם לקבלה, עם בעל הבית. "תמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו..".

שאלה: לא ברור לי מה יש בדחייה ובסירוב שזה הופך להיות לכלי קבלה?

היית פעם בסיטואציה כזאת שאתה קיבלת ממישהו ועשית כל מיני משחקים, רוצה, לא רוצה, לא נעים, כן נעים, אני לא רעב, היה לך את זה? אז מה אתה שואל, אלה דברים מהחיים, כי זה רצון לקבל. רצון לקבל אתה צריך להרגיש אותו בבטן.

תלמיד: מה שאני לא תופס, למה אין יכולת לרצון לקבוע ישר אם הוא מקבל או לא? למה הוא צריך את כל המערכות האלה עליו כדי לקבוע אם הוא מקבל?

אני לא מבין אותך. אתה יושב מול בעל הבית, בעל הבית מאוד רוצה לתת לך כיבוד, אתה מרגיש בושה. איך אתה מתנהג? דוחה, כן או לא? כן. מה אחרי זה? בעל הבית ממשיך, הוא אומר לך "תעשה לי טובה". אצל דוסים מקובל להגיד "תעשה ברכה". זאת אומרת אתה לא אוכל בגלל שאתה רוצה לאכול, אבל ברכה יש לך הזדמנות לעשות. אז בעל הבית אומר "תעשה, תעשה לי טובה, עוד ועוד [תאכל], את זה קצת, את זה קצת". מה אתה עושה? אתה מתחיל לטעום קצת משהו. איפה הגבול כמה אתה לוקח?

תלמיד: במצב מתוקן זה עד כמה שאני יכול להחזיר בחזרה.

עד שאתה מרגיש שמתחילה הבושה, עד אז. אתה מרגיש שזה וזה אני יכול לקבל, את זה אני אוכל על חשבונו כאילו, כדי לעשות לו נחת רוח מפני שהוא מפציר בי. אבל יותר מזה אני לא מרגיש שהוא מפציר בי, ואם אני אוכל, זה נקרא שאני מקבל, לא עושה לו טובה אלא טובה לבטן שלי, ואת זה אני לא רוצה. זאת אומרת כל פעם אתה נמצא בהשגת הגבול.

תלמיד: אז מה קורה פה, יש שני סוגים של כלי קבלה? כאילו גם הרצון הוא כלי קבלה וגם האור החוזר הוא כלי קבלה?

יפה אמרת, מצוין, זה בדיוק כך. אם יש לך אור חוזר והוא כלי קבלה, אין לך בעיה, אתה במקום מקבל הופך להיות למשפיע. אם האור החוזר הזה נגמר ואתה לא יכול להשפיע לבעל הבית בקבלה ממנו, אתה אוכל ומפעיל את הכלים שלך, ואז אתה כבר מקבל. זאת אומרת אתה מתחלק לשני חלקים, המשפיע והמקבל. המשפיע נמצא בקדושה, והמקבל, אם אתה מפעיל, הוא נמצא בקליפה.

תלמיד: למה אור חוזר לא נקרא השפעה, למה הוא מתייחס לזה ככלים דקבלה?

אור חוזר זה השפעה אבל הם כלי קבלה חדשים, לקבל על מנת להשפיע. אלה כלי קבלה כאלו שאתה יכול לקבל בהם וביחד עם זה אתה תהיה דבוק בבעל הבית. וכמה שיותר תקבל תהיה יותר דבוק, תהיה יותר קדוש.

תלמיד: אז לפי מידת האור החוזר שלך אתה יכול לקבל בתוך הרצון?

ברצון תמיד, בלי רצון אין מה לעשות, הרצון תמיד עובד. הוא כותב שגם כלי הקבלה עובדים כרגיל.

תלמיד: אז מה המסך עושה, הוא מצמצם עד איפה אני יכול לקבל?

המסך נותן לך גבול עד כמה אתה יכול להשפיע לבעל הבית בקבלה על מנת להשפיע. ויותר מזה אתה לא יכול לקבל מבעל הבית, אחרת אתה תהיה נפרד ממנו עד כדי שתתהפך לקליפה. זאת אומרת כשאתה חושב רק על עצמך זה נקרא קליפה, חושב על בעל הבית זה נקרא קדושה.

תלמיד: אז האור החוזר זה כל מה שאתה מסוגל לחשוב על בעל הבית?

כן. הוא צריך להיות יותר גדול ממך, מהבטן שלך. לכן אנחנו מדברים שגדלות הבורא זה העיקר, במידה שהוא גדול בעיני, במידה הזאת אני יכול להשפיע לו.

תלמיד: ומחליפים מילויים?

לא. מילוי נשאר אותו מילוי, רק באור חוזר הוא הופך להיות משהו אחר. אני מתחיל מהרצון לקבל שלי להתייחס לבעל הבית ואז אני מחלק את היחס שלי לבעל הבית לפי הרצון לקבל. לכן באור חוזר יש לי את כל ארבע הבחינות ואני עושה חשבון בהן וכך אני מתקדם.

תלמיד: אז ברגע שמתחיל להיות חשבון ואור חוזר כלפי בעל הבית, הרצון לקבל הוא מתחיל לתפקד אחרת, זאת אומרת הוא כבר לא רוצה את האוכל, הוא מתחיל לרצות גם יחס לבעל הבית.

האוכל הופך להיות משני, כאמצעי להתקשר עם בעל הבית. העיקר בשבילי זה בעל הבית. זה נקרא גדלות בעל הבית, כמו שאנחנו כל הזמן אומרים בעשירייה "צריכים לעבוד על גדלות הבורא", שהבורא יהיה יותר חשוב מכבוד עצמי, ממה שאני אוכל, ממה שיש לפניי, ובמידה הזאת אני אוכל להשפיע לו. לעלות את הפעולות שלי מקבלה להשפעה אני צריך גדלות הבורא, זו כל הבעיה.

אם היה מתגלה, כולנו היינו צדיקים גמורים. אבל הוא לא מגולה, אין שכר בחיי העולם הזה, ולכן כדי לתת לנו בחירה חופשית הכול כך נסתר.

תלמיד: אז כל האדם זה בעצם המסך שיש עליו, זה קובע את האדם?

אדם זה המסך, הדומה לבורא.

שאלה: בדוגמה הגשמית של בעל הבית והאורח, בעולם שלנו בסופו של דבר אחרי כל החשבונות אני לוקח את האוכל ואוכל ונהנה ועוד הפעם אני מתמלא בתענוג, בעולם שלנו זה ככה, מה ההבדל שם ברוחניות?

בעולם שלנו, זאת אומרת.

תלמיד: זה מאוד חד.

בלי חשבונות.

תלמיד: לא, אני עושה חשבון, בסדר אז אני אוכל בשבילו אבל בסופו של דבר הפעולה הזו של להכניס את התענוג לתוך הבטן שלי זה כל מה שיש.

לא, קודם כל אם תשב אצלי ואני אתן לך כיבוד, אז אתה תראה שאתה יושב ואוכל ואין לך מזה שום תענוג. כי אני אעשה כאלה פרצופים שלו יהיה לך תענוג מזה. יכול להיות, זאת אומרת אתה צריך להסדיר את היחסים עם בעל הבית, מה אתה נותן לי כשאתה לוקח לאכול? או שלא אכפת לך אתה כזה איש גס.

במה אתה משלם, אם אפשר להגיד, זה בכל זאת תשלום נקרא, ביחס, לא חשוב, במה אתה משלם לי עבור מה שאתה לוקח. וכמה אתה לוקח? יכול להיות שאתה לוקח חתיכת מלפפון, אז בסדר, זה ככה, אתה יודע, זה לא נקרא שאתה מקבל. אז במה אתה משלם? או שאין לך בעיה, בושה בכלל שאתה לוקח. אתה בא, יש כאן מה לאכול, יופי, אתה אוכל, ואוכל, של מי זה? שלך? יפה, וממשיך, ככה? חשבון תמיד עושים, תמיד עושים חשבון, רק חיות לא עושות חשבון עם זה אלא רק אם אפשר לגנוב.

קריין: לגבי צדיקים גמורים. בהקדמה לתע"ס באות מ"ד.

"הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו יתברך בתכלית האהבה. כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו יתברך בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע."

אם האור העליון היה מגולה אז היינו מלאכים מה שנקרא, ללא בחירה חופשית היינו עושים הכול על מנת להשפיע, זה היה מחויב, אני לא הייתי יכול לעשות אחרת.

קריין: עוד משהו שחיפשת לפני רגע, על כלי קבלה הרגילים שדיברנו עליהם.

אז זה באות ט"ו בפתיחה.

"כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון," אף על פי "אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים."

ונשארים כך לעבוד אבל מקבלים.

קריין: וגם באות ט"ז הוא אומר ש"האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'."

שאלה: במקום בחינה ד' כמו שעכשיו קראנו אבל הבחינות הקודמות כן משתמשים בהם?

משתמשים בכל הבחינות אחרת בחינה ד' לא הייתה יוצאת לפעולה אבל בבחינות הקודמות אין להן רצון לקבל הם רק מגבשים את ההבחנה הזאת שנקראת רצון לקבל.

תלמיד: זו בדיוק השאלה כי מצד אחד אנחנו אומרים שאנחנו ממשיכים להשתמש ברצון בכל מקרה כי בלי רצון אין את התוספות האלה, מצד שני הוא אומר במקום בחינה ד', כאילו בחינה ד' כבר אין שימוש בה.

על איזה עניין אתה שואל? במקום בחינה ד' זה נקרא שהאור חוזר עכשיו עובד במקום בחינה ד', זאת אומרת זו אותה בחינה ד' רק שהיא מעלה את הצמצום ואור חוזר מעליה, גדלות הבורא לפניה, מזה היא בונה את ראש הפרצוף ועושה חשבון כמה אני יכולה לקבל כדי להשפיע לו אבל מפה דפרצוף ומטה זה בחינה ד' רק אנחנו לא מדברים על בחינה ד’ עצמה כי קבלה לא תלויה בה, היא תלויה באור חוזר.

תלמיד: זאת אומרת שאפשר להגיד שבבחינה ד' יש גם שכבות?

ודאי.

תלמיד: לא ד' שבד' משתמשים בה?

לא, בבחינה ד' שהיא למטה מהפה דפרצוף, יש שם שורש א, ב' ג' ד' של בחינה ד'.

תלמיד: זאת אומרת בכל מקרה הרצון צריך להיות בשימוש כולו ומעליו?

זה מה שהוא קרא שהכלים מההם נשארים והם פועלים כרגיל רק יש כאן תנאי נוסף, שאני מפעיל אותם במידה שאני רוצה להשפיע לבעל הבית.

שאלה: כל עוד אני עסוק במילוי ולא ביחס לנותן.

זה נקרא קליפה.

תלמיד: אני בהמה בעצם?

בעולם שלנו זה בהמה, כולם כבהמות נדמו, אבל בעולם הרוחני מי שיורד לזה הוא נקרא קליפה.

תלמיד: כי במצב בהמה בכלל אין הרגשה של בעל הבית וחשבונות, כאילו מילוי וזהו?

יש הרגשה עם עצמו, כמה אני אקבל והאם אני לא אקבל מכות, זאת אומרת חשבונות אישיים.

שאלה: אז מה קורה לאותה בהמה, איך היא עוברת מהחשבון הזה לחשבון של אדם שזו סְפרה אחרת לגמרי?

על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אבל היא צריכה לפתח רצון לזה לפחות.

רצון חייב להיות, זה נקרא "הנקודה שבלב".

שאלה: על זה בדיוק רציתי לשאול, על ההשתלשלות. כי אתמול לימדנו בנקודות שבלב את ה"הקדמה לספר הזוהר". בעל הסולם מתאר שם את ההשתלשלות, והוא גם מדגיש את העניין של אותה חתיכת א-לוה ממעל שמוטבעת ברצון לקבל.

כן.

תלמיד: זו חתיכה מהבורא, אז למה כל בניית המסך נחשבת לעבודה של הנברא?

בלי זה הנברא לא יקבל השתוקקות לבורא. ואז כלפי הניצוץ הזה שיש לו, השתוקקות לבורא, הוא יכול לצרף רצון לקבל ועל ידי זה הוא יידבק ויידבק יותר בבורא, לחלק א-לוה ממעל שיש בו, וכך יבנה פרצוף, נשמה.

תלמיד: אז אנחנו אומרים, יש בורא ויש נברא, ומהי מהות האדם?

האדם שבנו זה אותו ניצוץ, חלק א-לוה ממעל. לכן הוא נקרא "אדם", מפני שאֵדָמה לבורא, יש לו שורש שעל ידו הוא יידמה לבורא.

תלמיד: אבל להבדיל ממהות הנברא, מהות האדם היא תוצאה של החיבור בין שני הדברים האלה, הרצון לקבל ואותה נקודה שבלב, הנטייה להשפיע, שהם שני כוחות, הפכים?

כן. האדם בעצמו כבר בונה את עצמו משילוב של נקודה שבלב ורצון לקבל.

את זה אתם מלמדים בקורס? איזה קורס?

תלמיד: ב"נקודה שבלב".

לא למתחילים.

תלמיד: האם אתה יכול לשרטט לנו פרצוף רוחני ואיך נראה השרטוט של הקליפה?

לא, קליפה אנחנו לא משרטטים ברוחניות, זה במקביל, זה לעומת זה. אין שרטוט כזה. אתה יכול לשרטט במקביל, אבי"ע וליד זה אבי"ע דקליפה, אבל לא שזה קיים בפרצוף אחד כמו שאתה רוצה לראות. אין דבר כזה.

שאלה: כשאדם בדרגת בהמה אז אין בעיה, יש רק את האור שנכנס לתוך הכלי ובזה נגמר הסיפור. בפרצוף רוחני יש ראש, והוא עושה את החישוב כמה הוא יכול לקבל. איך זה בקליפה?

היא לא יכולה להיות באותו פרצוף יחד עם הקדושה.

תלמיד: את זה הבנו. אבל אם אני צריך לשרטט את זה למתחילים?

תצייר את זה בצורה פשוטה, שיש לך רצון לקבל, בא לרצון לקבל הזה תענוג, והוא רוצה להמשיך אותו ולקבל (ראו שרטוט). הכול על מנת לקבל, ואז בזה הוא נחתך, יש כאן כבר חתך בינו לבין הבורא. איך הוא יכול לקבל? הוא רוצה לקבל אבל הוא לא יכול לקבל, הקליפות הן כולן מתות, אין בהן רצון, זאת אומרת, יש רצון לקבל, אבל אור לא נכנס, רק רוצה לקבל, ואז הן נמצאות במקביל לקדושה. זאת אומרת יש כלי שהוא מקבל על מנת להשפיע באיזה חלק, וזו קדושה, ויש כלי שהוא על מנת לקבל, שזו קליפה.

שרטוט

תלמיד: מדובר נניח על אדם בהשגה, שכבר יש לו את הנפילות שלו, הוא כבר נמצא בקדושה ועכשיו הוא נופל לקליפה. הקליפה עצמה כמו שאמרת, היא גם חלק מהקדושה, זו לא נפילה לעולם הזה לגמרי.

כך לא עובדים, לא. הקליפה מקבילה לקדושה. היא כל הזמן "שומרת על הפרי" מה שנקרא, את זה עוד נלמד. הוא לא נופל לקליפה, אבל זה כל הזמן לידו, זה עוזר מאוד. הוא גם מקבל משם רצונות ומעלה אותם לקדושה.

שאלה: יש לי שאלה לגבי הבושה הזאת, שבגללה כל העסק הזה מתחיל להסתבך.

זה הפער בין בורא לנברא שעל זה דווקא, רק על זה צריכים לעבוד. כמה שהבורא יהיה גדול בעייני, לפי זה אוכל להשפיע לו, אז אני מרפא את הבושה.

תלמיד: מה זאת הבושה הזאת?

הפער בין בורא לנברא שהנברא מרגיש זה נקרא "בושה". אתה יושב מול בעל בית ואתה רואה מי הוא ומי אתה. הוא יש לו הכול, חכם, עשיר, בעל השגה, מה שאתה רוצה. ומי אתה? תפרן, אין לך שום דבר. הפער ביניכם נקרא "בושה".

תלמיד: אני יודע מה זו בושה ואני מבין את העניין הזה. אני שואל מבחינה מערכתית מה זה הדבר הזה?

הבורא שברא את הרצון לקבל ועיצב את הרצון לקבל שבבחינה ד' הוא מגלה כלפי בחינה ד' שהוא הראשון, הוא העליון, הוא השלם, ואצלה, יש רק רצון לקבל, לינוק ממנו, והיא תלויה לגמרי בו. הוא פותח לה קצת את הפער בין הישויות, בין המדרגות.

תלמיד: אפשר להגיד שהבושה היא בעצם הרגשת הבורא בתוך הנברא, משהו כזה?

ודאי שכן. כאן אתה כבר מדבר על הצד השני, שבלי הרגשת הבושה אני לא אוכל להשיג את הבורא, אני חייב שיהיה לי את זה. אצלי זה מתגלה בכמה אופנים, שמצד אחד אני משתוקק אליו ואני אוכל את עצמי למה אני לא כמוהו ולמה כן ולמה לא. וישנם כאלו מצבים שאנחנו מתרעמים על הבורא, שאנחנו רוצים כאילו לנהל אותו וקמים עליו, בכל מיני דרישות.

תלמיד: וההרגשה הזאת של הבורא שנמצאת בתוך הנברא, קיימת רק בחלק קטן מתוך הרצון, לא על כל הרצון.

לא, רק בד' שבד'.

תלמיד: רק בד' שבד'?

כן. לפני זה, הכול מצטרף להרגשה הזאת. צמצום נעשה בד' שבד'.

תלמיד: ברוח הדברים של האורח ובעל הבית שאנחנו לא מתמקדים בטעם של הדבר, אלא בהנאה של הבורא, עכשיו כשאנחנו פונים לבורא בתפילה להגיע להשתוות הצורה וכל זה, אנחנו צריכים להתמקד בטעמה של התפילה או בנחת רוח שאנחנו עושים לבורא?

לא, אתה לא יכול לפנות כך לבורא. אתה צריך להראות לו משהו, מה אני רוצה. אתה צריך להתחבר עם החברים, לראות שאתה לא מצליח, להבין שאתה רוצה להגיע להשתוות עימו. דרך מה? שאתה עושה כלי דומה לו. כמו שהוא המשפיע אתה רוצה להראות לו גם אני רוצה להיות משפיע. אתה רוצה להשפיע לי, אני רוצה להשפיע לך. במה? בכלי של השפעה, לכן אני מתחבר. אבל אני לא מסוגל, מה חסר לי? התקשרות נכונה בינינו שנקראת "ערבות", את זה אני מבקש ממך. אני אומר, בלי טובות, לא רוצה מילויים, לא רוצה כלום, תן לי יכולת להתקשר. אתה שברת את הכלי, אתה עשית את כל הדברים האלה, אני עכשיו רוצה ממך שתחבר אותנו בחזרה יחד. זה נקרא "נצחוני בניי". ואז אתה מתפלל, אתה פונה אליו.

תלמיד: מה שאני נותן כרגע לבורא בעצם זה רק את החיסרון של החברים, של העשירייה?

לא צריכים שום דבר חוץ מזה

תלמיד: זה נטו הרצון שלנו פה?

כן, רצון לחיבור. אם את זה אתה מעלה, אין יותר. כי אתה נותן לו כלי, אתה עושה לו טובה שהוא יכול למלאות את הכלי. כי הוא מתפוצץ, יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק. אתה ממש עושה בזה טובה כביכול.

תלמיד: אבל אני לא מתמקד בנחת רוח או בטובה.

לא, אבל אתה יכול לפנות אליו, ממש יש לך יסוד לפנות אליו. כי דווקא לנקודה הזאת שאתם רוצים להתחבר כדי לתת לו מקום למלאות, לשפוך מהשדיים שכבר מלאים ומתפוצצים. אתה נותן לו מקום לשפוך, כך אתה עושה טובה, ולכן העבודה שלך ממש נקראת השפעה.

זה שהבורא עושה בכוונה כאלו צורות בשבילנו, כלפינו, כך זה.

שאלה: איך אנחנו מתפללים עבור החברים, עבור העשירייה ממטה למעלה, איך זה אפשרי בלי שקודם אנחנו מרגישים בושה? איך אפשר להתפלל לא לעצמי בלי להרגיש בושה?

"סוף מעשה במחשבה תחילה", אני מתפלל לבורא בכוונת תחילה להשפיע לו. מה זה נקרא, להשפיע לו? זה להכין כלי לקבלה ממנו. יש לי קודם כל כוונה להשפיע לו. במידה שיש לי כוונה ממש להשפיע לו, אני מכין כלי קבלה, ואז הכלי הזה כבר לא נקרא קבלה, אלא השפעה. הוא רק מקבל, אבל מהות הפעולה, השפעה.

תלמיד: אבל איך אני יכול להכין כלי השפעה בלי להרגיש קודם בושה מקבלה?

לא, זה קורה.

אתה צריך לעבור את זה, את כל הדברים שאנחנו עוברים. אבל זה בתוך הקבוצה, גדלות הבורא, ולאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב מביאים אותך למצב שאתה רואה שאתה חייב להיות בזה. שאתה חייב להיות בהשפעה. זה מגיע על ידי תרגילים כאלו. אלה דברים שעוברים ברגש.

שאלה: מה זה בושה בעשירייה?

כשאני לא מבצע את התפקיד שלי כלפי החברים שלי. כבר עכשיו אנחנו יכולים לגלות את העולם הבא והכול תלוי בי. כי חוץ מהאדם, כל היתר זה הבורא. אין עשירייה, אתה רואה את עצמך. כל העולם, מה אתה רואה בכל העולם? אתה רואה את עצמך, איך שאתה מסודר בפנים. לכן תגיד עכשיו שהעולם לא בסדר, זה מה שיש לך בפנים, רק אתה רואה את זה בצורה יפה.

עמדת מקורות: מה שמצאתי זה ב"ברך דודי" ברב"ש ג':

"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה."

תלמיד: שמעתי שהפער בין הבורא והנברא נקרא בושה.

הרגשת הפער.

תלמיד: איזה פער אני מגלה בעשירייה?

לא הרגשת אף פעם בושה בעשירייה?

תלמיד: אבל אני לא יודע אם זו בושה רוחנית או בושה גשמית.

לא אמרו לך, "תתבייש לך"?

תלמיד: הרבה פעמים, כשאתה רואה שהם עושים הכול ואתה לא עושה כלום.

אז מה מזה? אין לך על זה תגובה כזאת פנימית?

תלמיד: יש, אבל לפני זה יש קנאה, יש הרבה דברים.

יש הרבה דברים, נכון.

תלמיד: להיות כמוהם.

בסדר, זה יכול להיות מהרבה סיבות. אבל אחר כך יש לך בושה? בכל זאת שאתה פחות מהם? כן או לא?

תלמיד: כן.

כן. כי הם עושים יותר ואתה פחות. ואולי הם בקושי סובלים אותך בעשירייה כי אתה לא מוסיף. כן?

תלמיד: כן.

יופי. יש לך מזה בושה? או אתה אומר "טוב בסדר, מה לעשות, שיסבלו"

תלמיד: יש בושה.

מה אתה עושה? אתה חי עם זה בשקט. "לא נורא".

תלמיד: לא. אני עושה פעולות להתקדם לאליהם.

כן, כדי להתקשר איתם. זאת אומרת שהבושה דוחפת אותך לפעולות השפעה.

תלמיד: כן.

אז מה אתה שואל? כך אנחנו צריכים להיות גם כלפי הבורא.

תלמיד: אבל הבושה בין הנברא והבורא זה משהו אחר.

זה משהו אחר אבל זה יבוא. תתחילו לעבוד על זה בעשירייה ואתם תתחילו להרגיש איך באה לכם, אפילו שלא מתכוונים, בושה מהבורא. כי העשירייה עצמה זה כבר כלי שחייב להתגלות. אתם תתחילו להרגיש שיש כאן יחס אליו, אפילו שלא התכוונתם אליו. זה חייב להתגלות כך.

שאלה: לאחר צמצום א', מתקיים איסור על קבלה לשם קבלה ואילו הקליפה הרי עובדת בדיוק על קבלה למען קבלה. איך אם כך היא יכולה להתקיים בכלל?

מה מחזיק את הקליפה אחרי צמצום א'? זו באמת בעיה. היא מסכנה הקליפה, היא ניזונה מאנשים כמוך. אני אגיד לך, זה צחוק ולא צחוק. אנחנו בכל זאת עושים איזה פעולות, והפעולות האלה הן גם עוברות דרך הקליפה. חוץ מזה ישנן הארות מיוחדות, אור מיוחד שהוא מחייה את הקליפה, כי בלי שהיא תחיה, לא יהיה גמר התיקון. "ואני מחייה את כולם"¹, הבורא עושה את זה, כי בשבילו אין קליפה וקדושה, זה רק כלפי האנשים שרוצים להידבק, אבל כלפי הבורא הכול מתוקן והכול נמצא ללא שום הבדל ביניהם.

לכן ישנה הארה מיוחדת, כללית, יש אפילו ביקום כזאת הארה מתחילת המפץ הגדול, שההארה הזאת היא מחייה את הכול, "ואני מחייה את הכול". חוץ מזה, יש לנו על כל פעולה ופעולה, על כל פעולה דקדושה, גבוהה דווקא, לא אצלנו, אלא כשמקבלים על מנת להשפיע, יש שם שעיר לעזאזל, ג' שערות של תפילין, כאלו הארות קטנות שהן מחיות את הקליפה. אל תדאג, יש לה ממה לחיות בינתיים עד שאתה תבוא ותתקן אותה. אבל הקליפות מקבלות אורות.

ישנם סימני הקטורת, אנחנו מתפללים אפילו, אנחנו חייבים, זה כמו הסימן של "מים אחרונים" שעושים אחרי סעודה. זאת אומרת מכל סעודה אתה צריך לעשות את זה, קצת לשפוך, לעשות כל מיני דברים כאלה שאתה מחייה את הקליפות על מנת לתקן אותן אחר כך. יש דבר כזה. זה נכנס לפעולות של דקדושה כשחושבים על קליפות.

אות י"ח

"ועתה נבאר ה' בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס, והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה," כביכול בתמורתה, רק יש תנאי חדש, זה נקרא בתמורתה "עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה," ברור. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" וצריכה להיות חכמת הקבלה, איך לקבל רק בצורה של חֹכמה. אבל בכל זאת עובדים עם כלים דקבלה ומפתחים ומפתחים יותר ויותר כלים דקבלה. לא נשארים בצמצום ולא שאנחנו "רוחניים" כאלה שלא רוצים שום דבר, אלא ההיפך, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והוא משתמש בו, רק בצורה נכונה. "ותבין זה ג"כ מהמשל הנ"ל באות ט"ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה" שהוא עשה עליהם צמצום, אני לא ממלא בצורה ישירה את הבטן שלי "מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו."

שאלה: כוחות הסירוב והדחייה הופכים לכלי קבלה, אבל כלי קבלה של מה? הוא מקבל סיפוק מזה שהוא לא מקבל?

הוא מקבל סיפוק כפול, הוא ממלא את עצמו, הוא חייב ליהנות מהסעודה. אני אוכל אותה צלחת מרק רגל כמו שדיברנו, אותו דבר. אבל אני מקבל כאן כפול, אני צריך ליהנות, אני יושב לפני בעל הבית, אני ממש חייב להראות לו שאני נהנה ואני לא יכול לשקר לו, אני חייב ליהנות. והתענוג הוא כפול, גם הארוחה עצמה וגם גדלות בעל הבית וגם זה שאני עושה לו תענוג, ואנחנו משיגים בינינו קשר. יש כאן חמש דרגות למעלה מהמרק הזה הבהמי.

תלמיד: ואת המרק אני חייב לקבל?

בלי זה אתה לא יכול. איך זה? לא רק לקבל, לפתח אליו רצון, כי אתה לא יכול לשקר, אתה לא יכול ברוחניות לקבל ללא חיסרון. כלי קבלה הם נשארים, רק יש כאן תנאי קודם שזה לטובת בעל הבית.

תלמיד: את המרק הזה אני מלכתחילה רוצה?

כן, בלי זה אי אפשר להגיע בכלל לעניין.

תלמיד: ואם אני לא מקבל את המרק אלא רק מסתפק מזה שאני לא מקבל, זה משפיע על מנת להשפיע כאילו?

כן. אור חסדים. יפה.

"ועכ"ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע"מ להשפיע, ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אמנם ע"י תיקון המסך בהבחי"ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק' או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ"ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי"ד, נתגלגל ובא תוך האו"ח, וע"כ נעשה האו"ח מוכשר להיות כלי קבלה, ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב' כחות:

הא' קשיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון,

הב', עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי"ד הנכלל בהמסך, אשר ע"י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה.

ואלו ב' הכחות שבמסך פועלים בה' בחינות, שהם ד' הבחינות חו"ב תו"מ הנ"ל, ושורשם הנק' כתר."

אני ישבתי אתמול מול בעל הבית, ומאוד מאוד רציתי לקבל ממנו את אותה צלחת, ואחר כך אני חשבתי איך אני משפיע לו, והתחלתי להתמלאות עם הרצון להשפיע לו ועם תענוג איך שאני משפיע לו, ונעלם ממני תיאבון למרק הזה. זה קורה נכון? שאני חושב על בעל הבית, על להשפיע, ובבטן על לקבל, דברים הפוכים. מה לעשות, איך אני מחבר את זה יחד?

השאלה מובנת? או שאני חושב על גדלות הבעל הבית ואיך אני משפיע לו ונותן לו, בהתחלה רציתי לאכול מרק, לא חשבתי על שום דבר, רק על זה, אחר כך התחלתי לעשות חשבון והתחלתי יותר ויותר להתעמק במה שאני נותן לו, וכבר שכחתי מעצמי, כבר אין לי תיאבון. מה עושים? בלי תיאבון אני גם לא יכול להמשיך את הפעולה, להשפיע לו, אני פתאום רואה שאני קירח מכאן וקירח מכאן, אני לא יכול לקבל ולא יכול להשפיע. כל התרגיל הזה בעשיית נחת רוח ניתק אותי דווקא מבעל הבית, מהבורא נגיד, אם אנחנו נעשה חשבון כלפי הבורא. מה עושים?

סדנה

אני בא לבעל הבית רעב והוא שם לפניי משהו משהו ואני נזכר שאני חייב לעשות עימו חשבון כדי לעשות לו נחת רוח. כשאני מתחיל לעסוק בזה התיאבון שלי פוחת עד שנעלם. איך אני מעורר גם השפעה לבעל הבית וגם את התיאבון שלי? איך אני מגיע למימוש הנכון של הפעולה שמתעורר בי רצון גם להשפיע לבעל הבית וגם למלאות את עצמי, כך שאלו דברים שהולכים יחד. שאין הבדל בין למלאות את הקיבה שלי ובין להשפיע לבעל הבית, זה ממש אותו דבר, כאילו שהוא נמצא אצלי בבטן, איך עושים זאת?

*

יש מילה מיוחדת שהיא נקראת "דבקות". איפה נעשית הדבקות בין בורא ונברא? ברצון לקבל של הנברא. כשאני מרגיש בבטן שלי איפה אני נהנה, בנקודה הזאת הבורא נהנה, בנקודה הזאת אני מהנה לו. ממש בכלים דקבלה, רק בכוונה על מנת להשפיע, שאני מהנה לו. זה הכול.

לכן זה שאני לא רוצה לתת לבורא, וזה שאני רוצה לא לקבל לעצמי, והבושה שלי יכולה לבטל את כל הדברים האלה, נכון. אבל אם אני עובד בעל מנת להשפיע, באותה מידה אני מעורר את כלי הקבלה הרגילים שלי, תאבון, ובהם אני מעורר את היחס שלי לבורא, דבקות, ואצלי אין הבדל בין למלאות את עצמי או למלאות את הבורא, אנחנו נמצאים באותו מצב יחד ממש. כי זה שהוא ברא בי את הרצון, אני מרגיש שעכשיו הוא ברא והוא עיצב את כל המצב הזה, ולכן הכוונה שלי וכל ההכנה מצדו נמצאים יחד, וכך זה מתגלה. לכן הבושה הופכת להיות כבוד ואין שום פער בינינו.

תלמיד: עשינו כמה פעמים את התרגיל הזה שאתה אוכל ומתכוון שהטעם יעבור לחברים ואז מאבד את הטעם. איך התופעה הזו מסתדרת עם מה שאמרת עכשיו?

כי אתה לא מרגיש את התענוג שבחבר ולכן אתה מאבד טעם. תתאר לעצמך שבטעם שאתה מרגיש מהאוכל אתה מרגיש גם טעם שאתה מביא לחבר. ואז זה לא יעלם. זה יגדל פי כמה.

תלמיד: לא הבנתי. השאלה שלך הייתה כזאת, אני מגיע רעב לבעל הבית, בעל הבית שם מולי מנה הגונה, אני מתחיל לעשות חשבון כלפי בעל הבית ואני מגלה שאני לא רעב יותר.

למה?

תלמיד כי בעל הבית יותר חשוב לי מאשר למלאות את הבטן שלי. היחס שלי לבעל הבית יותר חשוב מאשר למלאות את הבטן שלי.

כן. ומה אז?

תלמיד: עכשיו מה שקרה זה שנעלם לי הרעב, נעלם לי הרצון. יש פה בעיה.

ומה אז?

תלמיד: זהו, זה מה שאני שואל. מה קורה פה?

אתה צריך עכשיו מהחשיבות שלך לבעל הבית, לעורר את החיסרון שלך.

תלמיד: איך? נעלם הרצון על ידי החשבון הזה.

כן. אז תחזיר אותו. על ידי מה אתה יכול ליהנות לו? אז עכשיו הרצון שלך לאותו מרק יקבל לא אותו רצון כמו שהיה לך, אלא לפי איך שבעל הבית רוצה ליהנות לך.

תלמיד: אם נעלם רצון, נעלם לי החיסרון.

נעלם. עכשיו אתה מחזיר אותו לפי הרצון של בעל הבית.

תלמיד: אני לא מבין את התהליך שתיארת עכשיו.

הרצון שעכשיו התגלה אצלך, הוא לא יהיה רצון כמו שהיה קודם, הוא יהיה רצון פי כמה יותר גבוה כי עכשיו אתה מעורר את הרצון בגלל בעל הבית.

תלמיד: איך אפשר לפעול בלי רצון? מה הצעד הבא אחרי שנעלם לי הרצון?

רצון להשפיע לבעל הבית יש לך?

תלמיד: יש עכשיו רצון להשפיע לבעל הבית.

יופי. מה אתה משפיע לו?

תלמיד: אני משפיע לו את הרצון לקבל שלי.

אז תחזיר את הרצון לקבל שלך.

תלמיד: אבל איך אני עושה את זה אם נעלם לי הרצון?

מתוך רצון להשפיע לבעל הבית. הרצון לקבל נשאר, רק עכשיו הוא מדוכא בגלל שאתה חשבת על בעל הבית, שחשבת שעכשיו אתה הגעת לרצון להשפיע לבעל הבית ואתה יכול עכשיו לעורר את הרצון לקבל שלך. אתה רק החלפת מהסיבה למסובב.

היה לך רצון לקבל שלך, מתוך זה התחלת לחשוב אז איך אני אתחשב בבעל הבית, הגעת לחשיבות לבעל הבית, עכשיו אתה מעורר את הרצון לקבל שלך. זה קורה בדיוק ככה. תנסה בפועל. תיאבון ברוך ה' יש.

תלמיד: אני עד כדי כך מבין את התהליך שתיארת עד לכדי שאתה מעצבן אותי.

מה אני אעשה? אני שמח.

תלמיד: איך יכול להיות שאתה נכנס לרצון שאני חי בו, ואתה מדבר אותו בשכל. אצלי זה למעלה למטה, עולה יורד, ואתה בא לוקח ובצורה כל כך יפה מעביר את זה למשהו אחר?

בקיצור אתה נהנה.

תלמיד: מאוד.

זה העיקר. טוב. נעשה היום קצת מעשה חסד.

שאלה: כותב "הב', עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי"ד הנכלל בהמסך, אשר ע"י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה." איך זה שיש התהפכות פה מהקבלה להשפעה?

נניח שאני הייתי אתמול אצלך. גמרתי לך כל מה שהיה לך בבית מהמאכלים הטובים, והיום אני מתגאה לפני החברים שעשיתי לך אתמול טובה גדולה.

תלמיד: אז מה קרה? לא קרה כלום.

מה לא קרה? אני עשיתי לך אתמול טובה גדולה בזה שהתכבדתי אצלך.

תלמיד: במה הטובה, שהתארחת אצלי?

כן. שהתארחתי אצלך.

תלמיד: הזמנתי אותך מנימוס.

אבל אני עשיתי לך טובה שאכלתי אצלך.

תלמיד: מה הקשר עכשיו להתהפכות הקבלה להשפעה?

אני מתגאה בזה, ש"אתם יודעים מה היה אתמול אצלו, איזו טובה עשיתי לו". בזה שקיבלתי ממך. קבלה הופכת להיות להשפעה. מה לא מובן?

תלמיד: הוא מדבר על דבר שהוא יותר תכליתי. זאת אומרת, נהפכה הקבלה להשפעה, אז הוא מתכוון לרוחני או שהוא מתכוון לגשמי?

לרוחני. אני היום פותח מסעדה. משלמים? כן? משלמים בלהשפיע נחת רוח. אני חושב שלא יבואו אנשים. לא יבואו כי אף אחד לא יכול להשפיע. אבל מי שמשפיע, לפי זה מקבל. לפי מה שהוא משפיע.

תלמיד: עכשיו אתה מתכוון לכוונה?

זה התשלום.

תלמיד: התשלום מהו?

אני מקבל תענוג. בן אדם שרוצה לבוא אלי ולקבל ממני כיבוד הוא צריך לשלם על זה בלעשות לי נחת רוח.

תלמיד: בדיוק, מה נושא התשלום הזה שאתה מדבר עליו? איך אני משלם את זה?

זה נקרא "אור חוזר". אני עושה לו תענוג בזה שאני מכניס לו לתוך הפה, ממש עם הכפית, "תאכל ותאכל עוד, תפתח את הפה, תאכל", אני עושה לו את זה על ידי מאכלים שממלאים לו את כלי הקבלה הרגילים, והוא עושה לי יחד עם זה, בכל כפית וכפית, תענוג, שזה תענוג רוחני, הוא חושב עלי. שעד כמה שהוא פותח את הפה כדי לעשות לי תענוג. כי יש לי רצון להשפיע ויש לו רצון לקבל.

תלמיד: אתה מתכוון הכול במחשבה? הכול בכוונה עצמה?

אלא מה? שום דבר לא משתנה חוץ מהכוונה. יש מישהו שנותן לבורא משהו? כולם מקבלים. איזו קבלה הופכת להיות להשפעה?

תלמיד: כשאני נכנס לאותה המסעדה, איזו כוונה אני צריך לעשות? נניח שאני רוצה להשפיע לבורא, מה הכוונה שאני צריך לעשות לו?

אתה מגיע למסעדה שלי כדי לעשות לי נחת רוח. ואתה שמח. אתה אומר, "מיכאל, אני גיליתי היום שיש לי תיאבון, ולכן כל כך הייתי שמח. כי רציתי לעשות לך נחת רוח, אבל לא ידעתי במה. ופתאום אני מרגיש שיש לי תיאבון". זאת אומרת לעשות נחת רוח זה דבר ראשון. גילוי התיאבון זה אמצעי לעשות נחת רוח, זה דבר שני. ולכן אתה מגיע אלי. הוא אומר, "איזה יופי, תביא. מה יש לך? מרק? מרק. מה שאתה רוצה. אני פתוח להשפעה".

תלמיד: זאת אומרת הכול ביחס האישי שלי שאני צריך מראש לדעת.

בטח, קודם כל. כי אתה עשית לפני זה צמצום. אתה בשום פנים ואופן לא הולך לקבל. אבל אם יש לך אפשרות להשפיע, אז על ידי הקבלה אתה משפיע. קבלה כאן לא נחשבת לכלום. זה רק חומר שמעבירים ממקום למקום. העיקר זה הכוונה.

תלמיד: יש אפשרות להוריד את זה לרמה של עשירייה? אתה יכול להסביר לנו בצורה..

ודאי, בעשירייה.

שאלה: איך עושים את זה בדיוק?

רק בעשירייה אפשר ללמוד את זה.

שאלה: אז איך עושים את זה? זאת אומרת, מי בשבילי הבורא הזה, ומי אני בעשירייה?

עשירייה, זה הבורא.

תלמיד: מה אני צריך לעשות?

כתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אני קודם צריך לסגור איתם את החשבון.

שאלה: מה אני צריך לעשות כדי לגרום לעשירייה שלי נחת רוח, כמו שהסברת, עם המזון, עם הסעודה ועוד?

אני לא מקבל מהם כלום, עד שאני אוכל להשפיע להם. ולהשפיע להם זה צריך להיות בשבילי התענוג הכי גדול. ואם אני רוצה להשפיע להם, כמה ש[אוכל] להשפיע יותר ויותר, אז אני ארגיש בפעולות שלי, שאני באמת כולי לטובתם. וזה יקרא רק "אור חסדים". רק אור חסדים, קטנות, להשפיע על מנת להשפיע. ואחר כך אני כבר אוכל אפילו לקבל מהם כדי להשפיע.

שאלה: אתה אומר לי, תהפוך את הקבלה להשפעה, איך אני עושה את ההשפעה כלפי החברה, כלפי העשירייה הזאת?

אתה קודם צריך להעריך אותם יותר מעצמך. להיות אפס כלפיהם כמו שכותב רב"ש, כמה שיותר, עד כדי כך שמשהו לתת להם בשבילך זה יהיה פרס גדול.

תלמיד: קשה.

זה קשה, אבל בפועל זה ככה.

שאלה: אם נמשיך את הקו שהכול בעשירייה נלמד, מה זה כוח הקושיות בעשירייה?

זה הכול מתגלה כלפי אדם, קשיות ועביות.

תלמיד: מה זה בדיוק הכוחות האלה?

קשיות, זה שאני כבר מסוגל לעמוד נגד הרצון לקבל שלי. קשיות זה במסך. עביות, זה ברצון לקבל שלי. אבל את העביות הזאת אני גם מחלק, למה אני יכול להדביק למסך. מרצון לקבל מאה קילו אני יכול להדביק למסך נגיד עשר קילו, אז זו העביות שבמסך. אבל הקשיות שלי צריכה להיות על מאה קילו, שאני עושה על עצמי צמצום.

תלמיד: איך לעמוד נגד הרצון לקבל שלי?

חשיבות. החברה חייבת להביא לי חשיבות. חשיבות בחברה, חשיבות בבורא שעומד להתגלות שם. זו ממש עבודה פרקטית.

תלמיד: ומאיפה אני מקבל את החשיבות? איך יש לי כוח לקבל את החשיבות? זה לעמוד נגד הרצון לקבל שלי.

כולם מדברים על זה ואתה שומע, מתרשם מזה. קנאה, תאווה וכבוד. קנאה, בזה שאתם עוסקים בדבר הכי גבוה, שאין דבר כזה בעולם. תאווה, שאתם מגיעים לפקיחת עיניים בכל המציאות, לנצחיות ושלמות. וכבוד, שאם אתה לא מגיע לזה, אז אתה פחות מכולם. וכלפי חברים אתה רואה עד כמה שקנאה צריכה לעבוד.

שאלה: יש לי טעם לבורא, לחברים, לקשר בינינו, ואני מעורר גם את התיאבון שלי. איך אני מעורר את התיאבון שלי, בלי לאבד את הכוונה?

אתה לא יכול. כי שני דברים האלה הם חשובים. אם אני חושב על התיאבון שלי ברצון לקבל שלי, אני לא יכול לחשוב על כוונה, כי כוונה זה הרצון להשפיע. אני צריך ללכת על הכוונה כמה שהבורא הוא גדול, כמה שאני רוצה להידבק בו, כמה שאני רוצה להשפיע לו או לקבוצה, זה אותו דבר, אחרי שאני משיג את זה, אז השאלה שלי, על ידי מה אני מממש את מה שאני רוצה, במה אני נותן לו? במה אני מכבד אותו.

אז אני מכבד אותו רק בחיסרון שיש לי, בתיאבון לאותו מרק. ואני מתחיל לראות במרק הזה לא סתם תענוג כמו שיש במרק, אלא שעל ידי כל גרם של מרק אני יכול לעשות כאן פעולת השפעה רוחנית. אז במרק אני טועם טעם רוחני, הוא הופך אצלי להיות לגמרי לא מרק.

לכן אותו אדם שעובד בשדה, הוא עושה אותה פעולת ההשפעה כמו הכהן הגדול. אין שום הבדל. אין שום הבדל בין בני אדם, בין מה שכל אחד ואחד.. אתה יכול לעשות משהו קטן מאד, אבל זה הכול תלוי בחשיבות. כמו שכל הדברים החשובים ביותר בעולם נמצאים במיעוט.

קריין: זה במאמר "הערבות", באות כ"ז, "הקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו דומה כעומד ומקרב קורבן לה'."

כן, ממש, אין שום בעיה בזה. השפעה היא כל כך מחברת ומיישרת את כולם, שזה משהו מיוחד.

תלמיד: אבל אתה מרגיש שהרצון שלך רוצה להתפרץ, הוא רוצה לצאת. אבל בוא זמנית אתה מרגיש שאתה צריך כאילו להגביל אותו.

למה להגביל?

תלמיד: לא להגביל, אבל אתה רוצה להיות בכוונה, וגם אתה רוצה לעורר את התיאבון.

זה כבר הולך יחד. זה הולך יחד, כי מה שאני עכשיו אוכל, זה לא נקרא אצלי "קבלה", זה נקרא אצלי "השפעה". אני מכניס את המרק ואני מרגיש עד כמה שאני נותן, כאילו שאני מאכיל אותו. אין כבר הבדל בכלים.

תלמיד: אבל אתה בכלים דהשפעה.

אם אני בכלים דהשפעה, אז אני מרגיש איך אני ממלא אותו, בזה שאני מכניס את המרק לקיבה שלי. נו, אז מה? אנחנו כבר מתעלים ומרגישים את זה ברמה אחרת. בקיצור, זה יבוא. אני לא יכול לתת הרגשה כזאת.

שאלה: אני מתחבר עם החברים, אני מתעלה מעל כל התחושות שמתגלות בי, מתחבר בתפילה עם החברים נניח, ומפסיק להרגיש את עצמי. ומכאן והלאה אני מחפש בתוך זה את הבורא, איך אני יכול דרך זה להשפיע לבורא. איזה תענוג מכאן ואילך אני מוכן לקבל? זה איזה כוח, או איזו אנרגיה להמשיך ולהשפיע לחברים? על איזה תענוג מדובר כאן?

כשאתם עובדים יחד בקבוצה, אפילו שאתם עוד לא הגעתם לרוחניות, אתם צריכים לקבל מזה כבר הארה, אור מקיף. כי היא פועלת, אם אתם מתגברים על הרצון שמפריד ביניכם ורוצים במקצת להיות יחד, כבר אתם מעוררים את האור המקיף.

אנחנו נמצאים בתוך האור, אבל האור הזה הוא הסתלק, מפני שאנחנו עברנו שבירה. במידה שאתם איכשהו רוצים להיות יחד, במידה הזאת אתם מעוררים את האור המקיף, הוא מתחיל להופיע, הוא מתחיל להאיר עליכם. תנסו את זה ותראו. ואז כל הדברים שאתה הולך לעשות, אתה תראה עד כמה שהם נעשים ריאליים.

תלמיד: כן, אבל פשוט דיברנו עכשיו על להתחיל לקבל כבר משהו למען החברים, או למען הבורא. אבל אני מבין שזה יכול להיות רק על ידי איזו אנרגיה, איזו התפעלות שאני יכול להעביר לחברים. כן? כי אם אני מתחיל עכשיו למשל לחשוב על אילו תענוגים אחרים, אז זה מיד מכבה אותי, זורק אותי. אז יש כאן תענוגים שאני כנראה יכול לקבל, ותענוגים שאני לא יכול לקבל.

אתה עדיין פשוט לא עברת לעל מנת להשפיע. כשעל מנת להשפיע שאתה נמצא, ואתה מודד כמה שאתה מקבל, אז הקבלה היא ממש הופכת להיות השפעה. אתה לא יכול להיטיב לבעל הבית, אם אתה לא אוכל. וכמה שתאכל, תוכל יותר להיטיב. עד כמה? לזה אתה צריך לעשות חשבון. גדלות בעל הבית וגדלות הרצון שלך, אתה צריך למדוד כאן ולראות, שעד כאן הם אצלי גדלות בעל הבית וגם כמה שאני אוכל, משתווים.

אני אוכל כדי להשפיע לו. שאני לא ממלא את עצמי עם המרק, אני ממלא אותו עם האהבה שלי. ובעל הבית גם כך מרגיש. הוא מרגיש כמה אתה ממלא אותו, כמה שאתה רוצה להשפיע לו, וכמה שאתה מתמלא וניהנה מהמרק שלו דווקא. כלי הקבלה הרגילים לא

שאלה: מה זה אומר שאני מרגיש תענוג בבעל הבית? מה זה אומר שאני יכול להעריך?

אתה אף פעם בחיים שלך, לא נתת למישהו משהו ונהנית בכלים דקבלה, נגיד שראית איזה אדם ברחוב ונתת לו מטבע אחד, ולא הרגשת שאתה נהנה מזה שאתה נותן?

תלמיד: כן הרגשתי כמובן, אבל איך בכל זאת להרגיש שיש איזו תגובה מצדו? יש את כאן גם איזו תחושה של תגובה מצידו?

תגובה מצידו אתה תתחיל להרגיש, במידת הבהירות עד כמה שאתה עושה את הפעולה הזאת דרך החברים, כי אז יהיה לך כלי. באדם אחד לא יכול להיות כלי לבורא, רק דרך העשירייה. לכן קודם אתם צריכים להתחבר יחד זה נקרא מאהבת הבריות ואז אתה יכול להיכנס במגע עם הבורא זה נקרא לאהבת ה'. ככה זה.

תלמיד: זה קורה באיזה שהן מנות? כלומר אני יכול לכייל את עצמי או לכוון את עצמו להתחבר עם החברים באיזה שלב לעשות את זה ולאחר מכן זה נעלם.

כן, זה בא ונעלם אז מה? העיקר, כמה שאתה הרבה פעמים חוזר לזה, יותר ויותר. יש לכם הכול כדי מהר לעבור את השלבים האלה של תרגילים ולהיכנס לעבודה. הכול נמצא.

שאלה: קראנו כאן שהמסך נקבע בבחינה ד' ושם גם מתרחש התהליך של האור חוזר. אנחנו קוראים באותה האות ששני הכוחות שבמסך עובדים בחמשת חלקיו. קצת התבלבלתי באיזה מהחלקים האלה או מהמסכים האלה מגיע אור חוזר ועל איזה חלק לוחץ האור המקיף?

את זה עדיין תעזוב, עוד מעט אנחנו נדבר על זה, עוד מעט, ממש עוד דף או שני דפים יהיה לך ברור.

שאלה: הדוגמה הזאת עם בעל הבית והאורח היא מתייחסת רק לקבלה על מנת להשפיע? אנחנו הרי לומדים גם שיש השפעה על מנת להשפיע שזה כבר עניין גדול.

כן. בהשפעה על מנת להשפיע זה קודם, אבל זה חשבון. אין בעצם להשפיע, ההשפעה על מנת להשפיע זה קטנות, זה שהאורח מתבטל לבעל הבית, וזה לא מביא תענוג הדדי. זה כמו בקטנות, אני לא יודע איך להסביר, אור חסדים, העבודה לא שלמה. הוא לא נותן כאן דוגמאות כי אי אפשר את זה לברר. זה מצב ביניים, כהכנה.

תלמיד: אנחנו לומדים שאם אנחנו נמצאים בביטול אנחנו כבר מסיבים נחת רוח לבורא?

כשאתה עושה נחת רוח לבורא, אבל אתה לא יכול לשקול את זה בדיוק כי אתה עושה ביטול, רק לבטל. זה כמו ילד קטן, כמו תינוק, כמו עובר, הם לא יכולים למדוד כמה הם עושים תענוג לאמא, לא יכולים. לכן אי אפשר על זה לדבר כלפינו שאנחנו עושים את זה. ביטול זה דבר גדול מאוד, להיכנס לעיבור, ליניקה ודאי, דברים גדולים מאוד אבל את המדידות שם אנחנו לא יכולים למדוד.

שאלה: האם הקשר הראשוני שיש לאדם עם הבורא בא מכוח בושה?

כן, אבל דרך קבוצה. שוב, אתם כאילו מנתקים את הקבוצה מזה. לא יכול להיות שאתה תתקשר לבורא ללא כלי, וכלי זה קבוצה, וכלי הזה עדיין צריך לייצב, הוא עדיין לא נמצא כאילו בידנו , אנחנו לא אוחזים בו, אנחנו עוד לא מנהלים אותו, אנחנו לא יודעים מה זה. זה צריך להיות מאוד מאוד מורגש שזה ממש כלי. אתה רוצה לקבל משהו מהבורא? אתה מחזיק צלחת, ממנה תאכל, דרכה אתה תשפיע, אבל זה צריך להיות בידיים שלך בצורה ברורה.

שאלה: השלב הזה של לקבל על מנת להשפיע, מה קורה לצמצום ולביטול?

הכול בפנים, איך יכול להיות אחרת לא מבין. ביטול, צמצום, קטנות, גדלות, וכול הדברים האלה דרך עשירייה כלפי הבורא.

שאלה: יש מאמר של בעל הסולם שאומר מלך חיכה שיולד לו ילד, וילד נולד והוא חיוור ועיוור ויש לו סכרת לא מרגיש כלום. אז איך מהמצב הזה שכאילו הילד זה העשירייה.

לא, אני לא לוקח דוגמה כזאת, לא על זה מדובר. מדובר על זה שזה לא כך אצל הבורא. אל תיקחו דוגמה כזאת, נקודה. זהו. אתה כרופא, תטפל בו. אנחנו לא.

אות י"ט

כי הגם שביארנו שג' בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי"ד לבדה נחשבת לכלי, כנ"ל באות ה'. עכ"ז מתוך שג' בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי"ד, באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה, ואח"כ בחי"ג העבה יותר מבחי"ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי"ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה." אבל כולם יצאו מבחינה שורש שעליה הוא בכלל כאן לא מזכיר כי היא רק שורש. "גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד' בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה' בחינות הקבלה הכלולות בבחי"ד, ונק' ג"כ בשמות הע"ס כח"ב תו"מ הכלולות בבחי"ד, כי הד' בחינות הם חו"ב תו"מ כנ"ל באות ה'. והשורש נקרא כתר."

אז הוא מחלק לנו. הוא אומר, כמו שיש לנו בעולם אין סוף שורש, א', ב', ג', ד' בחינות, אחר כך יש לנו כאלה קוצו של י', י-ה-ו-ה. או כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. או עולמות א"ק אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. לא חשוב, תמיד יש לנו חמש בחינות והן כולן בחינת שורש זו ההשפעה וכל היתר מקבלים ממנה.

אות כ'

"ומה שה' בחינות הקבלה שבבחי"ד נק' בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה הכלי קבלה על הע"ס הכלולות באור העליון בסוד הוא אחד ושמו אחד, כי כל העולמות נכללים שם כמ"ש בתע"ס חלק א'. נבחן שם הלבשתה להע"ס ע"פ אותן ה' הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' הבחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, כי בחינת השורש שבבחינה ד' הלבישה לאור הכתר שבע"ס, ובחי"א שבבחי"ד הלבישה לאור החכמה שבעשר ספי', ובחי"ב שבה הלבישה לאור הבינה, ובחי"ג שבה הלבישה לאור הת"ת, ובחינתה עצמה הלבישה לאור המלכות. ולפיכך גם עתה אחר הצמצום א', אחר שהבחי"ד נפסלה מלהיות עוד כלי קבלה, נק' ג"כ ה' בחינות העביות שבה על שם ה' הספירות כח"ב תו"מ."

זאת אומרת, שוב, בעולם אין סוף הם ד' בחינות ושורשם, בחינת שורש, אחר כך הם קוצו של יו"ד ואותיות י-ה-ו-ה, ואחר כך אלה העולמות א"ק והבי"ע, ולא חשוב איך אנחנו נכנה אותם, יש אחר כך שמות פרטיים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן ועוד ועוד. זה תמיד חוזר על עצמו אותו מבנה כמו בד' בחינות דאור ישר וכל התוצאות ממנה, הן מלבישות את האור העליון. אז כבר האור העליון נקרא נרנח"י שעליו מלבישים הכלים האלה כח"ב זו"ן.

שאלה: המונח הזה, המשפט הזה "דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה הכלי קבלה על הע"ס הכלולות באור העליון בסוד הוא אחד ושמו אחד".

כן.

תלמיד: מה זה אומר בבחינה ד'?

בחינה ד' היא כלי קבלה. לפני בחינה ד' כל הבחינות הקודמות, זה נקרא ד' בחינות דאור ישר, הם לא כלי קבלה רק האור שמשתלשל נכנס לכל מיני רצונות שבאמצע עד שהרצון הזה מגיע לצורתו הסופית, ואז הוא ממש הופך להיות כלי קבלה. הפוך מהאור מצד אחד, רוצה את האור מצד השני, מקבל אותו, הוא מקבל אותו, הוא רוצה לקבל אותו, לא שהאור ממלא, זה מה שקורה.

אנחנו לומדים שכל הבחינות הן באות בלידה מלמעלה ורק בבחינה ד' מתגלה הרצון משלה כלפי האור העליון, כלפי המילוי ולכן היא נקראת כלי קבלה, כלי גמור.

תלמיד: זה מה שאני רואה כל השיעור הבוקר. זה הכול נעשה בשביל שנגיע למצב שהכול רצון לקבל. פשוט מדהים. הכול הפוך. זאת אומרת, במקום שיפעל לעזור לנו להיות בהשפעה הוא נותן לנו רק כל הזמן קבלה וקבלה.

אבל כשאתה נמצא ברצון לקבל הסופי וכל כך רוצה לקבל ורק לזה אתה תפור ומוכן, אז אתה כבר יכול להבין מתוך זה עד כמה שאתה הפוך מהבורא וההופכיות הזאת היא תביא אותך לתיקון.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך להגיע למסקנה שאני מקולקל, הבורא עשה את זה, "אין עוד מלבדו" ואז אני צריך לעבוד על זה כדי להפוך את עצמי? זו כל העבודה.

כן. ולהודות לו על זה גם.

תלמיד: ולהודות לו גם.

להודות לו על זה שהוא עשה אותך מקולקל כי בלי זה לא היית נברא, לא היית הפוך ממנו, לא היית יכול להגיע לדבקות. על מה אתה מדבר בכלל? אתה סוף סוף מגלה עד כמה שהוא עושה סיבובים האלו הבורא, סך הכול כדי לייצב את הנברא שיוכל להגיע לדרגתו.

תלמיד: מה שמדהים בעצם בכל הקבלה, זה שבעל הסולם רוצה שנהיה הפוכים?

כן.

תלמיד: שאנחנו נגלה גם את הצרות שלנו.

אנחנו התחלנו היום את השיעור מזה שאנחנו הפוכים. הוא כותב על זה, "האורח ובעל הבית", "כלי קבלה וכלי השפעה".

תלמיד: ובסוף אתה אומר לי שזה הכול לטובתנו, נכון?

וודאי. אלא למי? בגלל שהוא רצה להיטיב לנבראיו, אתה יכול להגיד שהוא מרגיע את הרצון שלו להיטיב.

תלמיד: זה מדהים, כי אף אחד חוץ מאיתנו, לא חושב על זה שהוא צריך לגלות את הרע שלו ולהתהפך. אין דבר כזה.

אנשים לא מבינים את זה, מה אתה רוצה? לא חושבים על זה, לא מלמדים אותם, אתה מדבר על האנושות?

תלמיד: אתה למדת בישיבות שהיו מאד דתיות.

אני הייתי קצת.

תלמיד: לימדו את הדברים האלה? גם לא, אתה גם לא שמעת את זה אז.

אני למדתי בכפר חב"ד, ושם למדנו "גמרא", "בבא מציעא", ולמדנו "סנהדרין", ואחר כך למדתי עם זילברמן "מסכת שבת", "יום טוב", דברים כאלה אבל לא ממש לעומק.

אבל מה, הגעתי לשם לקבוצה של ילדים שהיו בני 13, 14, אולי אפילו פחות, והם למדו "דרך מצוותיך", זה ספר של הרבי מלובביץ', ושם כתוב שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נדע את הספירות כי הקדוש ברוך הוא מתגלה בספירותיו. ואני ישבתי, הייתי כבר מבוגר, בערך בגיל 30, והם כולם בגיל 13, אז הגעתי למורה ואני שואל אותו "מה זה ספירות ואיך הבורא מתגלה? כי אם הוא מתגלה בספירות אז איך אפשר לראות, להציץ איפה הוא מתגלה?" הוא אומר, "לא, אנחנו לומדים את זה לא בצורה כזאת, אלא אחרת". אבל הגעתי לכל מיני אנשים בכפר חב"ד שחשבתי שהם ילמדו אותי, אבל אף אחד [לא רצה], זאת אומרת מדָברים על זה אבל לא חוקרים. כולם ילדים טובים עם לב זהב, ממש. הם היו מוכנים לקום בארבע בבוקר, בחמש בבוקר כדי ללמד אותי כי אחר כך הם הלכו לעבוד וכן הלאה, ממש עם לב טוב, אבל לא יודעים. וכך התגלגלתי.

אחר כך נסעתי לרמלה ושם גיליתי שהיו כמה חכמים כאלה, שקצת היו מבינים אבל כל אחד נתן פוש. אחר כך נסעתי לבבא סאלי אבל חוץ מברכות ומים קדושים, לא קיבלתי כלום. הוא בעצמו כן היה בעניינים, אבל כאלו שבאים מתוך זכּוּת, כי הוא ממש קשר את העיניים והיה עובד על עצמו בצורה כזאת, גם קצת לפי המקובלים הקדמונים. יותר מאוחר הלכתי ללמוד בתל אביב אצל מישהו לפי שיטת רמח"ל..

אבל הם לא עובדים, לא יודעים ולא מדברים על זה. שיטת בעל הסולם היא שיטה לפי האר"י, ומהאר"י עד בעל הסולם אף אחד לא גילה את השיטה הזאת. דיברו על זה הרבה, אבל אף אחד חוץ מבעל הסולם לא הבין את האר"י.

תלמיד: אני לומד כבר עשרים, שלושים שנה ואף פעם לא דיברו איתי על האור המחזיר למוטב, בעצם אתה היחיד. את רב"ש לא הכרתי, אתה היחיד שמלמד על זה. מדוע זה היה ככה, למה אתה היחיד בתקופה האחרונה שהיית צריך ללמד?

לא.

תלמיד: אתה היחיד. חוץ ממך לא היו.

כן אבל כל תלמידי רב"ש, שאומנם מפוזרים היום בכל מיני מקומות, הם מכירים את הדברים האלה.

תלמיד: הם לא מלמדים בקבוצות, לא מלמדים כלום, הכול בצמצום, חמישה אנשים.

אני לא מתעניין בזה, אבל אני חושב שבכל זאת יש עוד מקומות שבהם אפשר ללמוד. כן, כן.

תלמיד: אלה שלמדו איתך זה גוטליב ועוד כמה, אלה היו קבוצות קטנות מאוד. לא לימדו בפרהסיה, לא דיברו על זה בגלוי.

כי אין כאלה שרוצים ללמוד. הם לא היו מקבלים עוד ועוד אנשים ללמוד אם זו קבלה אמיתית? אני לא יודע מה קורה שם, כי אחרי שרב"ש נפטר הכול יכול להיות הפוך. זה שנעשו מהם רבנים גדולים ואדמו"רים זה כבר חשש גדול למה הם צריכים להיות פתאום רבנים ואדמו"רים? אבל בכל זאת מי צריך?

קריין: אות כ"א.

אות כ"א

"וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד, שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו, כן המסך אינו מניח משהו מאור העליון לעבור דרכו אל המלכות, שהיא בחי"ד, שעם זה נבחן, שכל שיעור האור הראוי להתלבש בכלי המלכות, מעכב עליו המסך ומחזירו לאחוריו. גם נתבאר שאותן ה' בחינות העביות שבבחי"ד נכללות ובאות במסך ומתחברות במדת הקשיות שבו."

זאת אומרת, יש כוח התנגדות שנקרא "מסך", שתכונתו קשיות, והוא עומד לפני רצון לקבל שבתוך האדם ולא נותן לשום תענוג שיכול להבדיל אותו מהבורא, לפרוץ לתוך רצון לקבל ולהרחיק את האדם מהבורא. זה תפקיד של המסך. איך אנו רוכשים, קונים, מתקינים בנו מסך? זאת השאלה.

אבל זה כוח קשיות, כוח התנגדות כמו קיר, ואז אפילו שמגיעים אלי כל מיני תענוגים, נתקעים במסך, ועפים. זה דבר טוב, רק איך לרכוש אותו, איפה קונים אותו? כאן זו בעיה. על ידי המאמצים בתוך הקבוצה מגיע המאור המחזיר למוטב ונותן לנו חשיבות בהשפעה לבורא, לחברים, לקבוצה, והחשיבות הזו מולידה בנו את המסך הזה, מחסום, שאז שום תענוג לא יכול לפרוץ לתוך הרצון לקבל שלי, ואני אוכל לעמוד נגד כל דבר. אבל שוב, זה לא משחק, אי אפשר לעשות את זה בכל מיני אמצעים חוץ מהמאור המחזיר למוטב, ואותו אנחנו צריכים לדעת איך לעורר.

קריין: "ולפיכך".

"ולפיכך נבחנים בהמסך ה' מינים של זווגים דהכאה ע"פ ה' שיעורי עביות שבו:

שזווג דהכאה על מסך שלם מכל ה' בחינות העביות, מעלה או"ח המספיק להלביש הע"ס כולן, דהיינו עד קומת כתר."

זאת אומרת אם המסך הוא חזק, הוא לא נותן לאף אור שבא לפרוץ דרכו לרצון לקבל.

"וזווג דהכאה על מסך החסר מעביות דבחי"ד, שאין בו רק עביות דבחי"ג, הנה האו"ח שהוא מעלה, מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת חכמה, וחסר מכתר."

זאת אומרת, אם המסך שלי הוא פחות מהרצון לקבל שלי, ואני עלול לקבל בתוך הרצון לקבל תענוג ללא מסך, ללא אור חוזר אלא בצורה ישירה, אז אני מראש מחשב את הרצון לקבל שלי עם המסך, ומשתמש ברצון לקבל שלי רק במידת המסך שבי. ותמיד אם כך, עביות וקשיות אצלי הם צריכים להיות שקולים.

"ואם אין בו אלא עביות דבחי"ב, הנה או"ח שלו קטן יותר ואינו מספיק להלביש הע"ס רק עד קומת בינה, וחסר מכתר חכמה.

ואם אין בו אלא עביות דבחי"א, הנה האו"ח שלו מוקטן יותר, ומספיק להלביש רק עד לקומת ת"ת, וחסר מכח"ב.

ואם הוא חסר גם מעביות דבחי"א, ולא נשאר בו אלא עביות דבחינת שורש, הנה ההכאה שלו קלושה מאוד, ומספיק להלביש רק לקומת מלכות בלבדה, וחסר מט"ס הראשונות, שהם כח"ב ות"ת."

שאלה: הוא אומר פה שהמסך הוא קשה, ואתה אמרת שהוא כמו קיר כביכול. ודווקא חשבתי שכדי להרגיש משהו, זה צריך להיות בזה סוג של גמישות, נגיד כמו עור התוף שהוא קצת זז.

אין גמיש. מסך הוא לא גמיש, מסך זה מסך. רק יחד עם הקשיות של המסך, יש שם רצון לקבל בעביות, ואז שניהם קשורים יחד, והאור העליון שמורגש בתוך העביות, בתוך הרצון לקבל, הוא דופק לתוך המסך ורוצה להיכנס. זה כמו שאתה עומד לפני התענוג, התענוג הזה הוא כאילו רוצה להיכנס בך ואתה בכל הכוח רוצה לדחות אותו, והוא רוצה להיכנס, ואתה דוחה, ואתה נמצא ממש במצב כזה שככה.

אז כאן זה עבודת המסך ורצון לקבל שאתה צריך לשקול עד כמה שאתה יכול לעבוד עם המסך ועם הרצון לקבל, כדי שהקבלה בתוך הרצון לקבל היא תהיה כהשפעה. זאת אומרת, אתה צריך לעשות כאן חשבון, אם אני אקבל את התענוג הזה לתוך רצון לקבל, זאת אומרת אקבל, זה שאני אתחיל ליהנות בתענוג הזה לא עכשיו שהוא נמצא מחוצה לי, שאני אהנה ממנו שאני כבר אקח בפנים.

אתה יודע שכשאתה לוקח בפנים, אתה כבר חושב אחרת ממה שזה בחוץ, ואז איך אני אז אוכל לעמוד ולשער בכוונה שלי, שהיא כולה כדי להשפיע למי שממנו קיבלתי את התענוג. בזה אתה צריך לעשות חשבונות לכל הבנייה הזאת, שהיא נקראת "ראש הפרצוף".

שאלה: רב, שהסברת היום על עביות וקשיות, אמרת עביות שבמסך זה כאילו מרצון לקבל יש 100 קילו, ואני יכול לקבל רק עשר קילו. אבל קשיות היא על 100 קילו. וכאן יש הסבר שהוא כבר יותר מפורט. האם בעביות בהתחלה זה מקסימום עביות, וכל פעם הוא מוריד?

צמצום. לא מקסימום עביות, אלא צמצום. יש שאני לא נותן להיכנס, ויש עביות שאני נותן למלאות אותה. זה דברים שונים. אני מוכן לעמוד נגד 1000 קילו תענוג ולא לקבל כלום, ויכול להרשות לעצמי להיכנס ולקבל אבל רק 10 קילו מתוך ה1000. זה נקרא "קו דק מאוד". אין כוח לקבל וליהנות למען בעל הבית בתענוג כל כך גדול, רק קו דק מאוד בקושי, חוט ממש, זה מה שאני יכול לקבל, עשרה אחוז.

תלמיד: אבל את ההבחנות האלה בה' מדרגות שהוא מסביר, ה' בחינות שבמסך, ב-עדא קילו שאני יכול, במעט מאוד מתוך ה-1000 קילו, איך זה קורה? האם בהתחלה אני יכול 10 ואז אני בודק..

לא, אתה כך תיכשל בטוח. אתה צריך בראש לבנות את כל התכנית, לבדוק אותה על בטוח שזה נכון, ואז מתוך הראש לקבל בגוף. שאין בגוף משהו חדש, אלא הכול מתוכנן ומתקבל בראש. זה נקרא "ראש". אנחנו חושבים שראש זה סתם. ראש זה כל החשבונות, כל המשקלות שהוא שוקל? כל השיקולים, כל מה שאתה, זה הכול בראש.

גוף זה כבר תוצאה בטוחה. גוף של הפרצוף זה כדי להתקשר לפרצוף הבא. ככה יותר. העיקר זה הראש. זה מה שלא היה לפני שהנברא התחיל לעבוד, וזה כל הביטוי של הנברא, כל ההשפעה שלו.

תלמיד: אבל גם בראש איך מסבירים את הה' בחינות במסך? את ההבדלים בה' בחינות, גם בחשבון בראש, איך מסבירים את זה?

כי זה הכול נמצא בראש. המסך נמצא בראש, בגוף אין מסך, בגוף התוצאה ממנו שזה כבר כלים. מחר אנחנו עוד נצייר, נעשה.

שאלה: שאלה לגבי הקשר בין קשיות לבין צמצום?

צמצום זה ברור 100% לא מקבל כלום לעצמי. עכשיו, כדי להשפיע לבעל הבית, שאני רוצה להשפיע. כדי להשפיע לבעל הבית אני צריך לקבל, ואז אני מחדש כביכול את התיאבון שלי, רעבון שלי, את העביות שלי, וכמה שאני מסוגל, אז אני עושה. כמה אני מסוגל? קו דק. כך זה הכוח שלי. אני הייתי רוצה 100%, אבל אני מסוגל בפועל קו דק מאוד.

תלמיד: בשביל שהפרצוף הרוחני ישמור על חוק צמצום א' צריך שיהיה לו קשיות במסך שתגיד "עד פה.."?

הקושיות ב 100% במסך זה נקרא "צמצום", שהוא פשוט לא נותן לשום דבר להיכנס. אבל אחר כך הוא כביכול מבטל את זה, אחרי חשבון. שלפי החשבון אני יכול לקבל על מנת להשפיע למעלה מהצמצום, שאני יכול ליהנות אבל לא לעצמי, אלא בכלים של ההשפעה שאני מרגיש עד כמה שאני משפיע בזה לך. ואז כמה אני צריך ליהנות בעצמי כדי להשפיע לך, אז אני מעורר בי כלים דקבלה, אבל כדי להשפיע לך. יש כאן תכנית מיוחדת של הפעלת הכוחות ועביות.

תלמיד: אז התהליך יהיה שמצמצום נגיד, ומאותו רגע כלפי ההתקדמות מה קורה, הקשיות קטנה או שהקשיות גדלה?

לא, זה לא קטן ולא גדל, אלא הכלי מחליט במה הוא משתמש ובכמה.

תלמיד: אז העביות, כאילו החשק של ה..

החשק נשאר חשק, אלא אני..

תלמיד: אתה מקפיא אבל את הרצון בשביל שתוכל להשפיע? זה מה שאמרת, זה מה ששמעתי.

או שאני פותח אותו או שאני סוגר אותו, בהתאם לגדלות הבורא בעיני.

תלמיד: או שאני פותח או שאני סוגר את הרעבון שבי, כן?

כן.

תלמיד: ואיפה הקשיות פה ששולטת על הדבר הזה?

קשיות יש כזאת, רק תבינו, יש צמצום שאני לעצמי לא מקבל. מעבר לצמצום יש קשיות במסך שאני עובד עם כוח התנגדות לתענוג לעצמי, ועד כמה אני יכול להפוך אותו לעל מנת להשפיע.

יש כאן כמה הבחנות. אני נותן תענוג לבורא בזה שאני נהנה ממה שאני מקבל ממנו, או אני נותן תענוג לבורא בגלל שאני מתנגד לקבל בצורה ישירה ממנו, או אני עושה תענוג לבורא, מפני שאני הופך את הכלים שלי מקבלה להשפעה בשבילו. ממה בדיוק הבורא נהנה? הבורא נהנה מזה שאנחנו מעדיפים השפעה במקום קבלה.

תלמיד: אני רוצה לעשות סדר בהרגשה. יש נגיד את החלק של צמצום א' שזה על מנת לקבל, שזה כמו משהו שלא משתנה, הוא מוחלט. ועליו יש את החלק הנוסף שבו מתחילה העבודה, שלפי גדלות הבורא בעצם, אני יכול לקבל את ההחלטה עם קשיות יותר גבוהה. משהו כזה?

כן. נגיד. היתר יבוא מחר, כי על עבודת המסך הוא מסביר מחר.

תלמיד: חברים שלנו מצ'כוסלובקיה ביקשו להודיע שיש להם היום אירוע מאוד מיוחד, הזמינו אותם לטלוויזיה לראיון. לפני חודש הם היו ברדיו והיה שם עד כדי כך מעניין, ששדרנים אפילו התווכחו מי ישאל אותם שאלה. אז הם מבקשים תמיכה של הכלי העולמי והצלחה.

איזה יופי. שיהיה להם באמת בהצלחה, מצוין.

שאלה: שאלה שקשורה לתאווה. מה בין התהליך הזה שאנחנו לומדים של שינוי האיכות של הקבלה, לבין השלמות והנצחיות שרוכשים, איך זה משפיע על הרצון לקבל שמשתנה תפיסת העולם?

נצחיות שרוכשים, ובכלל כל דבר שאנחנו מדברים עליו שהוא נמצא בעל מנת להשפיע, הוא נצחי. הוא נצחי מפני שהוא על מנת להשפיע, זה שייך לבורא, או משייך את עצמו לבורא. כל דבר שהוא על מנת לקבל הוא מתבטל ובמשך הזמן חייב להפוך לעל מנת להשפיע.

תלמיד: לגבי הכנס במולדובה. גילינו שהרבה קבוצות בצפון אמריקה אוספות תרומות כדי שחברים יוכלו להגיע בצורה פיסית לכנס, וזה נותן הרבה מאוד התפעלות כלפי האירוע היפהפה והחשוב הזה. אנחנו מבקשים מכל החברים להרים את החשיבות בתוך הקבוצות, כדי שחברים שלנו יוכלו להשתתף בצורה פיסית בכנס המדהים הזה ויוכלו להשתמש בכל העזרה שאנחנו רוצים לתת. אנחנו מרגישים חשיבות עצומה כלפי האירוע הזה ורוצים לתמוך בכל דרך אפשרית. אז פשוט ליידע את כולם שאנחנו, צפון אמריקה, ממש אוספים לזה כסף כדי לעזור לחברים.

תודה רבה באמת. אנחנו באמת צריכים להשתדל לעזור לכולם. למי שבאמת יש רצון אמיתי, ושראינו במשך הזמן שיש לו רצון אמיתי לחיבור ולחכמת הקבלה, שיבוא מהאזור הזה של רוסיה, אוקראינה, כל המקומות האלה, מזרחה מאירופה, שיוכל לבוא לכנס מודלובה. זה מאוד חשוב. תודה לכם.

שאלה: אתמול נתת את הדוגמה של הרב"ש עם האוכל, איך הוא אוכל. ניסיתי אתמול במהלך כל היום בארוחה ליהנות מזה שזה מגיע מהבורא, והשקעתי בזה הרבה יגיעה, לאחר מכן היה לי מפגש מאוד טוב עם החברים והייתי ממש בהתרוממות הרוח. פתאום הכול נהייה שחור, לא הצלחתי להבין שום דבר, הדברים התחלפו מאוד מהר, לא יכולתי לעמוד בקצב, הייתי אבוד. מה זה הדבר הזה?

אני לא מסביר לך שום דבר, רק נתתי לך עצה שכך אפשר לעשות ולראות האם כשאתה חושב על השפעה, אתה מפסיק ליהנות, אתה מפסיק להרגיש טעם, ובשבילך לקחת חתיכת קרטון או איזו סוכריה זה אותו דבר או לא? אם זה אותו דבר, כבר יש לך משהו, כבר יש את פעולת האור על הכלים. תנסה. אני לא מחייב אף אחד לעשות את זה, אלא בתור משחק.

שאלה: התחלנו תורנות רמח"ל בעשיריות ויש התפעלות גדולה מזה, כל יום כל ה-24 שעות. אבל בכל זאת יש שאלה, מה זה תורנות רמח"ל, במה זה מתבטא?

שאנחנו נמצאים בערבות בינינו, ממש במעגל, שכולם אחראים על כולם כדי לא להתנתק ממחשבת הבריאה. זה הכול. מהי תורנות? "איש את רעהו יעזורו", שאנחנו נהיה קשורים ומכוונים למטה. תצליחו, זה מאוד חשוב.

(סוף השיעור)

---

1. "אתה-הוא יהוה, לבדך--אתה עשית את-השמיים שמי השמיים וכל-צבאם הארץ וכל-אשר עליה הימים וכל-אשר בהם, ואתה מחייה את-כולם" (נחמיה ט', ו')↩