שיעור בוקר 17.10.18- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018

אנחנו עוברים עכשיו הכנה לכנס, ההכנה בעצמה היא כנס, ממש כינוס. אנחנו עוברים מיום ליום יותר לימוד, יותר קיבוץ, יותר חיבור בינינו. אני מתכוון למי שרוצה להיות בזה, שעושה מאמצים, משתתף עם כולם, ומנקה את הזנבות שלו. שם לא עשה משהו, כאן לא עשה משהו, זלזל בחברה, לא קיים עוד משהו. ואז כשכל אחד מנקה אחריו את כל הזלזולים האלה, חוסר ההשתתפות וכן הלאה, הוא צריך להרגיש שמיום ליום אנחנו באמת מקבלים איזו צורה חדשה. שהחיבור בינינו מתבצע מלמעלה, הוא נכנס יותר להרגשת האדם, למודעות האדם, ונעשה יותר קרוב, רגשי, מובן יותר, יותר פנימי. הוא מתנקה מכל מיני שטויות אובססיביות ובכלל, מכך שחשבנו שכך צריך להיות או כך.

אנחנו מתחילים לראות דינמיות במערכת, שהיא כל הזמן נמצאת בשינוי, והשינוי הזה כבר ממש מורגש מיום ליום. הייתי אומר שאפשר לחלק את היום לכמה חלקים לפי שעות כמו שחרית, מנחה, ערבית, ממש כך, לשלושה ארבעה חלקים ביום שאנחנו מרגישים בהם שינוי בהתקדמות, בקשר בינינו, אצל מי שנמצא בנטייה לזה. ובהתאם לזה, איך ההרגשה שלנו משתנה, איך ההבנה, הגישה, החיבור, הכול משתנה.

.

קריין: קטע מספר 27, מ"כתבי רב"ש", כרך ב', אגרת מ'".

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד. ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות."

(רב"ש - ב'. אגרת מ')

סדנה

יש כאן כמה שאלות. "על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו,". מה זה נקרא "להוציא חמימות מקירות הלב"? תחממו את האוויר. מה זה נקרא "להוציא חמימות מקירות הלב"? לב, קירות הלב והחום שמוציאים.

*

מה זה נקרא "קרום הלב" שהוא מחזיק את הלב ודווקא ממנו אנחנו צריכים להוציא את החום, החמימות? למה הוא מתחמם?

*

כנראה שהלב הוא אגואיסטי, יש קרום שמחזיק אותו ולא נותן לו להביע איזה רגש החוצה. ומתוך זה שאדם עובד על עצמו כדי לפרוץ את הגבולות האלה אז הגבול הזה, הקרום הזה מתחמם וכך הוא פולט את החום, והחום הזה כבר מתחיל לעבוד על כולם.

מה זה שאני מגלה שהחבר דואג לי? כאן כתוב "אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה". האם זו שמחה אגואיסטית? החבר דואג "אה זה טוב. דואגים לי", כבר אני יכול להתפנק כמו תינוק אצל אימא. מה זה נקרא שחבר דואג לי? מה סוג הדאגה הזאת שאני מגלה? כי בכל זאת, זה חבר מיוחד שהוא מחובר איתי בדרך למטרה. והשמחה היא אגואיסטית כזאת או שמדובר על משהו אחר? איך אנחנו מעלים את המשפט הזה לגובה, "אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה"?

*

כתוב ש"ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג." ודאי שאם אני מגלה שמישהו אוהב אותי אז מתעוררים בי שמחה ותענוג. איזה דבר מיוחד יש כאן שרב"ש מספר לנו?

מה שונה אצלנו מבכל מקום אחר. כל אדם יכול להגיד כך, "כשאני מגלה שמישהו אוהב אותי אני נהנה, אני שמח". ממה כאן אני נהנה ושמח?

*

תלמיד: לא הבנתי את השאלה האחרונה?

כשאני מגלה שמישהו אוהב אותי, מתייחס אלי יפה, אני נהנה? זה מביא לי שמחה? זה טבעי.

תלמיד: בגשמיות, כן.

אז מה הוא מספר לנו?

תלמיד: אבל ברוחניות זה לא אותו דבר. ברוחניות אתה מגלה בושה.

אתה מגלה שהחברים אוהבים אותך וזה מעורר בך שמחה. ממה השמחה שאתה מגלה ברוחניות, וממה השמחה שבגשמיות? אני לא רוצה לשמוע דברים אחרים, על זה אני שואל.

תלמיד: לא ראיתי שמחה מזה.

אם אין שם שמחה, אז אין שאלה. אני שואל על מי שיש לו שמחה. אלה התנאים, יש תנאים. יש לי חבר גשמי בעבודה נניח, או באיזה מקום, הוא מגלה אלי יחס יפה וטוב, ממש תמיכה ואהבה. אני נהנה מזה ואני שמח. ויש לי בקבוצה חבר שמגלה לי תמיכה, אהבה, יחס חם, וגם מזה אני שמח ומאושר. מה ההבדל שם וכאן? על זה אני שואל? אין שאלות אחרות.

שאלה: אם אני מבין נכון, כשאני מגיע לקבוצה שלי, לעשירייה שלי, לא משנה באיזה מצב אני נמצא או נמצא אחד החברים, אני כל הזמן מנסה להיות שמח ולהעביר את זה לסביבה שלי, לחברים.

זה משהו אחר, אבל זו חובה. נכון, אתה צודק. בקבוצה אני חייב כל הזמן לפזר שמחה, ביטחון, ממש התרוממות. ועד כמה שאני לא בזה, יש לי מצווה יותר גדולה.

שאלה: אז מה ההבדל?

ההבדל הוא בסוג השמחה, בסוג הביטחון ובהתרוממות רוח שאני מקבל מהחבר הגשמי או מהחבר הרוחני. מהחבר הגשמי זה בגשמיות, כמו ילד קטן שמקבל מאימא תמיכה וחום. אבל ברוחניות זה משהו אחר לגמרי.

ברוחניות, בזה שהוא מתייחס אלי כך הוא מראה לי את חשיבות המטרה. כי מאיפה הוא מתייחס כך? מגדלות המטרה, שאצלו גדלות המטרה יותר גדולה מהאגו שלו. אחרת היה מצפצף עלי, מזלזל בי. אבל הוא אוהב אותי, ומתייחס אלי טוב. הוא לא צריך להגיד לי מילים יפות, אצלנו לא בודקים לפי זה, אבל אני מבין איזו דוגמה הוא נותן לי כשהוא מראה לי סימני אהבה. כי אצלו זה למעלה מהדעת, למעלה מהאגו שלו כשהוא מתגבר, וזה מה שהוא מראה לי. מתוך זה אני שמח. מה זאת אומרת שאני שמח מזה? אולי אני מתרגז, כי אני מסתכל עליו איך שהוא מצליח ואני לא מצליח, אז אני ההפך. אני רוצה להרוג אותו. יותר טוב שלא יהיו כאלה דוגמאות. נכון או לא? אז למה רב"ש כותב שהוא מעורר בי שמחה?

אם זה מרגיז אותי, סימן שאני לא בדרך. המצב שלי, יכול להיות פרטי, שעכשיו כרגע אני לא בדרך. אני לא יכול לראות אותם, לסבול אותם, אני רק עכשיו הגעתי לקבוצה ועוד לא התכללתי איתם, כמו תלמידי רבי שמעון. התגובה שלי מעידה על המצב שלי.

אבל אם אני שמח, ממה אני שמח? או שאני מקבל את הדוגמה הזאת, או שאני שמח מזה שאני צריך להתגבר, ולפי הדוגמה הזאת גם לסדר את עצמי. ואז יש לי שמחה של מצווה, כי אני מזה כבר מתחיל עוד להתעורר ולעלות.

שאלה: מה זה שחיקת הלבבות? מה זו הפעולה הזאת?

כשאנחנו נגד האגו ההדדי שלנו נדחים זה מזה, ובכל זאת, עד כדי כך משתדלים להיות בקשר, למרות החיכוכים שיש בינינו, השחיקה הזאת טובה. כי אתה מרגיש שאתה עובד נגד האגו, ולא שאתה צריך להראות את עצמך יפה וטוב, אלא אתה חייב להיות יחד.

בקבוצת מקובלים לא תרגיש בחיצוניות שום דבר יפה, מתוק, משהו, לא כך, ההפך, יש עבודה פנימית גדולה. כמו בקוצק, כמה הם היו מראים עד כמה הם מזלזלים גם זה בזה, וגם בכל הדברים הפנימיים, כביכול, זו ההתנהגות שבדרך כלל יוצאת. אבל שוב, זה עניין של מצבים, מדרגות. זה לא לכל הזמן ולא לכולם.

מזה יוצאת שחיקת הלבבות, שכל אחד רוצה לבטל את הגבול שלו וגם החבר אותו הדבר, אבל הגבול לא נפרץ, הוא נעשה יותר ויותר עבה. האגו נעשה עוד יותר ועוד יותר, כי כמה שהימין כך יהיה השמאל, זה כנגד זה, אחרת לא תהיה באיזון. ואז, הלב נעשה יותר גדול ורוצה יותר לפרוץ, והקרום שלו עוד ועוד גדל, ומתוך זה יש להם שחיקת לבבות. [יוצא] חום גדול מאוד, ומהחום הזה רק מתחזקים הקרומים.

תלמיד: החום הזה יוצא מההתגברות שכל אחד מתגבר על הלב שלו?

כן. יוצאת לנו בסופו של דבר מערכת שכולם קשורים זה לזה, אבל בהתנגדות מאוד גדולה זה לזה. ואז ההספק גדול מאוד מהעבודה, פי תר"ך פעמים.

שאלה: ברור איך להעביר את השמחה בקבוצה פיזית, אבל איך למסור את השמחה לקבוצה אחרת כשנראה אותה על המסך בזמן הכנס?

בזמן הכנס, קודם כל מה שיש בלב נקווה שזה יימסר מלב אל לב, וחוץ מזה יש לנו ברכות לפני השיעור, אחרי השיעור, בהפסקות צריכים לתת לזה זמן.

למה אני אומר שהשיעור בעצמו צריך להיות לא יותר משעתיים? כדי לא להעמיס מדי על האנשים שיהיו בריכוז. אבל בין השיעורים, הקשר חייב עוד יותר להתרחב ולהתחמם ושם צריכה להיות הפעלה. זה לא שיש הפסקה ומכבים את המסכים, לא רואים ולא מרגישים זה את זה וכל אחד הולך לכיוון שלו וחוזרים אחרי שעה, לא. אנחנו חייבים כל הזמן להיות בחיבור, רק בסוג אחר של חיבור. צריכים קצת יותר לדבר, לא שאני אפעיל אתכם אלא אתם תפעילו את עצמיכם, אבל חיבור חייב להיות כל הזמן, בלי הפסקה. קבוצה יכולה לעמוד ולשיר לנו, כל קבוצה וקבוצה, לא חשוב באיזו שפה, לא חשוב מה לעשות, זה מה שהיינו רוצים לראות. חיבור ללא הפסקה מתחילת הכנס ועד סוף הכנס.

שאלה: האם כשאנחנו מרגישים את האהבה של החברים, מותר לנו ליהנות מההרגשה הזאת?

כן, ליהנות מותר רק תלוי ממה אני נהנה. אבל כל הנאה מאהבת חברים היא טובה. כי בכל זאת היא קושרת אותי אליהם ומעוררת אותי, עד שהיא נותנת לי דוגמה יותר עמוקה שגם אני צריך להיות כזה, ומה אנחנו מרוויחים מחיבור כזה בינינו כשאנחנו כבר נמצאים ממש בקשרי אהבה בינינו. אהבה ברוחניות זה נקרא עד כמה אני מתעלה מעל האגו שלי, מעל תועלת עצמי לתועלת החבר, שאני מראה לחבר חשיבות המטרה וכן הלאה.

שאלה: אנחנו רוצים לשאול שאלה הפוכה, מה קורה כשחבר שתמיד הביע את עצמו והראה את אהבתו אלינו והיינו מוצפים באהבתו ושמחתו פתאום מכבה את עצמו, מה צריכה להיות פעולת הקבוצה? מה צריכה להיות פעולת היחידים בקבוצה כלפיו?

קודם כל צריך לבדוק את המצב המשפחתי של החבר. אם הוא נמצא במשפחה וזוגתו מתנגדת אז בטוח שהוא לא יחזיק. במקרים בודדים מאוד מקובלים אמיתיים יכלו להמשיך בקבוצה למרות ההתנגדות של בת זוגתם, במקרים מאוד בודדים. האישה בזה ממש קובעת את עתידו של הגבר. אנחנו רואים את זה מניסיון החיים שלנו.

לכן אנחנו צריכים לדאוג שיהיה לנשים קשר בקבוצה, שיהיה ביניהן קשר, שכול אחת מהנשים תהיה מרוצה מזה שהיא נמצאת בקבוצה וכולי. לזה צריכים לדאוג ממש בצורה רצינית. וגם לילדים, לאישה ולילדים אפילו שזה כביכול לא מטרתי, אבל זה מטרתי אם אתה משקיע בהם כדי להתקדם. ואתה יודע שזה יכול לקלקל לך מאוד את הדרך, זה דבר אחד.

דבר שני, כנראה שחשיבות המטרה בקבוצה לא מספקת. את חשיבות המטרה הקבוצה לא יכולה לקבל מתוך עצמה כי היא כיחידה אחת. כמו שאדם לא יכול לקבל את חשיבות המטרה אלא רק מהחברה, גם קבוצה לא יכולה לקבל את חשיבות המטרה אלא רק מקבוצות אחרות. ואתם כנראה התרחקתם מכל הקבוצות האחרות וחשבתם שאתם לבד יכולים שם לחיות באיזה קרחון בצפון אמריקה ומספיק לכם. כנראה שזה לא בדיוק כך. זה ספציפי כלפי הקבוצה שלכם אבל זה כך כלפי כל הקבוצות.

לא יכול להיות, במיוחד כבר בזמננו, לפי התפתחות שלנו, שאיזו קבוצה יכולה להחזיק בפני עצמה. לא יהיה לה חומר דלק, לא תהיה לה חשיבות המטרה, לא יהיה מספיק דרייב, דחף ללכת קדימה, לא, היא חייבת לקבל הרבה מאוד תמיכה גשמית ורוחנית מקבוצות אחרות. זה נובע מתוך המערכת עצמה שצריכה כבר להתחיל לקום ולהתייצב, מערכת האדם הראשון, שכל קבוצה היא כיחידה אחת בסך הכול, כעשר ספירות.

שאלה: האם את חיכוך הלבבות והניגודים אנחנו צריכים לעורר בכוונה בינינו או שזה נוצר בצורה טבעית?

לא. אף פעם אנחנו לא צריכים לעורר משהו שלילי בינינו או איזו התנגדות מלאכותית, חס ושלום, רק אהבה, חיבור וחימום. ואם אתם עושים את זה נכון, מיד תעוררו כוחות כנגדם, נגד חיבור, נגד אהבה, נגד החום.

שאלה: בזמן שאנחנו חוככים את הלבבות שלנו, זה מחזק את האהבה בינינו או שזה מחזק את ההתנגדות בינינו?

עד כמה שאנחנו מתקרבים זה לזה אנחנו בזה מעוררים את כוחות החיבור וכוחות הדחייה, גם זה וגם זה. אף פעולה רוחנית לא באה חד צדדית, חד סטרית, חד אופיינית, תמיד דבר והיפוכו, כי דבר רוחני תמיד בא שלם, זה וזה יחד, דבר והיפוכו. כמו שלמדנו אתמול "שני הפכים בנושא אחד", כך זה ברוחניות. לכן אם אנחנו מעוררים משהו אחד ברוחניות, מתעורר גם הצד השני.

לכן כלי רוחני כולל בתוכו את שניהם, עביות, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה. איפה זה מורגש בעולם שלנו שהוא חד צדדי? זה או שנאה או אהבה, הם מנותקים זה מזה. זה השוני בין העולם שלנו לעולם הרוחני. כי בעולם הרוחני לא יכול להיות אחד ללא השני, חייבת להיות בפנים שנאה ובחוץ אהבה או ההיפך, ורק כך אנחנו בונים כלי שלם, ששום דבר לא נעלם.

אנחנו רואים את זה כך גם בטבע, דומם, צומח וחי, בתוך התאים שלנו, בתוך הגוף שלנו, איך שהאיברים שלנו פועלים, הם תמיד נמצאים בשני כוחות פלוס ומינוס נניח, חום וקור וכן הלאה, תמיד בהפכיות וגם בהרמוניה. לכן אנחנו צריכים להבין שגם אנחנו צריכים לפעול בצורה כזאת.

אבל אנחנו לא מעוררים עכשיו שוב דבר רע, שום גבורות, יבוא הזמן שנעשה את זה, אבל צריכים עוד הרבה ללמוד לזה. אלא כמה שאנחנו מעוררים דברים טובים ורק טובים בינתיים, אנחנו נגלה שבזה מתעורר גם הצד הרע.

בזוהר כתוב שגם הצד הרע מתעורר. "אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב." זאת אומרת בכל זאת גם זה וגם זה. אבל לא נעלם הרע, הוא מחזיק את הטוב ומכפיל אותו. "ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה."

(זוהר לעם, תצווה, 86)

זה מספר הזוהר. פשוט צריכים כך לראות את זה.

שאלה: אנחנו מדברים על אהבה. רציתי לומר שהקבוצה שלנו היא קבוצה מאוד טובה. אנחנו אף פעם לא רבים, אנחנו תמיד מראים אחד לשני את גדלות המטרה, באים, מחייכים, מתחבקים.

אני מכיר את הקבוצה שלכם. אם אתם תנהגו יותר מטרתית, אז אתם תהפכו להיות מחסידים למקובלים. כשתגלו את זה אז תבינו למה אני מתכוון.

שאלה: רב"ש כותב שכשיוצאת חמימות הלב אז שניהם מתכסים בשמיכה אחת. איך זה מתבטא בעבודה ביחסים בינינו, למה הוא מתכוון?

מסך אחד, דאגה אחת, מטרה אחת, רצונות מעורבים. אין הבדל בין הרצונות. אם אנחנו נמצאים בעשר ספירות משותפות שזו מערכת אחת, ה-ו-י-ה, הבורא מאיר עלינו, קושר אותנו במערכת אחת וכבר מצד אחד נשארת פרטיות של כל אחד, מצד שני ברור לנו, מתגלה לנו עד כמה אנחנו פועלים כאחד. זה וזה יחד.

ברוחניות זה מאוד אופייני לרוחניות, למרות שאנחנו עשרה אנחנו כאחד. ואתה לא יכול להגיד ב"אחד" שנעלם כל אחד, לא. אתה יכול להגיד, נעלם מבחינה מסוימת, אבל בעצם כל אחד נעשה עוד יותר ועוד יותר בולט כלפי השני. אם קודם סתם לא רצה לשבת לידו, עכשיו הוא רוצה להרוג אותו במדרגת חיבור יותר גבוהה.

לכן "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי הבתים". אם אתה תגיד דברים כאלה בחוץ, לא יבינו. איך זה יכול להיות, מקובלים, "ואהבת לרעך כמוך"? בתוך האהבה חייבת להיות שנאה כדי להחזיק את האהבה, את זה לא מבינים. ואסור על זה לדבר, לא יבינו, כי זה לא יכול להיות. ובאמת לא יכול להיות במישור העולם הזה.

אבל אנחנו צריכים להתקרב לזה. עד כדי כך שצועקים, נכנסים לאיזו התקוטטות, לא נורא, הכול בסדר, "על כל פשעים תכסה אהבה". צריכים להתחיל להרגיש את זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לגשת בצורה מקסימלית כלפי ההבדלים והדחייה בשביל להתקדם, שזה יהיה לשמחה, להפוך את זה לשמחה.

רק יחד. אם אתם תשתדלו להיות כל פעם בשיעור שלנו, אני מבטיח לכם התקדמות מיום ליום יותר ויותר. וכמה שאתם עדיין אולי לא כל כך בשיעור, לא כל כך בעניינים, אתם תשיגו את זה מהר מאוד, העיקר להשתתף. אתם רואים איך תינוק, אם היה אותו תינוק נולד לפני אלף שנה לעומת שהוא נולד היום. הכול תלוי בסביבה. מוציאים אותו מהאמא, חתיכת בשר, שלושה קילו, אבל הוא נכנס לאווירה, לסביבה, ומהסביבה הוא יוצא אדם בן המאה ה-21 ולא במאה העשירית או החמישית. זה עניין הסביבה.

סביבה נקרא שאתם נמצאים כל בוקר. כל בוקר יושבים יפים כאלה לפנינו. תעשו לי ממש טובה, אני שמח לראות אתכם. זוכר שהייתי שם, זה היה יפה.

שאלה: לגבי אישה. רב אמר על אישה בדרך. אם האישה לא בדרך אז מאוד קשה. מה נותן לנו את הביטחון שאישה בדרך תחזיק אותנו בדרך?

אם הקבוצה תשים לב לנשים שהן תהיינה מרוצות מזה שהקבוצה דואגת להן, אז בהחלט, לא הבעל משפיע על האישה אבל הקבוצה יכולה להשפיע. לא בזמן שכבר יש ניתוק, אלא צריכים לעבוד על זה כל הזמן. ולתת לנשים מקום בסעודות, בחגים, ובשבתות ובכל מיני דברים, בכל האירועים שאפשר. להזמין אותן, להביא להן מתנות. צריכים להראות להן תשומת לב. אישה צריכה תשומת לב.

שאלה: לגבי חיכוך הלבבות, מה שמח בתוכנו, הנקודה שבלב או הלב?

מה שמח בתוכנו? הנקודה שבלב זה חלק א-לוה ממעל, זו שמושכת אותך לבורא, והלב הוא אגואיסטי, מושך אותך לכל מיני דברים אחרים. אם אתה משתדל להעלות את הנקודה שבלב מעל הלב ולהשתדל לכוון את הלב אחרי הנקודה שבלב, אז יש כאן מאבק ואתה רוצה להרחיב את הלב שלך כלפי הזולת לפי הנקודה שבלב. ואז יוצא לך חום, הלב מתחמם. יש לו שני כוחות מנוגדים ואז הוא מתחיל להתחמם, יש לו שחיקה פנימית, מתח פנימי. כל אחד שרוצה לעזור לחבר הוא גם מוציא מעצמו, מלבו ללב של חברו. ואז יש שחיקת הלבבות, כל אחד רוצה לעזור לשני, לתת לשני כוח לחיבור.

וכך מתחממים הלבבות ובזה הם גדלים. אבל הקרום גדל יותר. ואנחנו לא מאבדים שום דבר, כל הכוחות שיש לנו, שום דבר לא נעלם, אלא הם גדלים כדי להביא אותנו למטרה. בדרך אנחנו נראה איך הם נמצאים, גבורות מנותקות ואיך זה מושך את זה.

שאלה: האם תמיד תתעורר שנאה כלפי החברים או גם תגיע הכרה שאחרי כל חבר עומד הבורא וכל המעשים עושה הבורא? האם בסוף תהיה אהבה כלפי החבר?

יהיה "על כל הפשעים תכסה אהבה". יהיו פשעים גדולים מאוד כמו מערכת הקליפה, משהו נורא, ועל זה יהיה כיסוי, מסך של חיבור ואהבה. ושניהם, זה כנגד זה, אנחנו נגלה שברא א-לוהים וכך אנחנו צריכים להתקיים. אחרת אנחנו לא נתקיים, אנחנו לא נהיה קיימים. כי הטבע שלנו רע, האגו שלנו, ולהידמות לבורא זה צמצום, מסך ואור חוזר, זה מה שאנחנו בונים על פני האגו, את החלק הטוב. ומשני החלקים האלה, טוב ורע, אנחנו נכללים. כל המכלול הזה נקרא אדם, תמיד טוב ורע שקולים. אנחנו נצטרך לגלות את זה.

שאלה: כשאנחנו עושים פעולות של אהבה כלפי החברים יכול לקרות שהאגו שלנו גדל ומתעוררת שנאה בחברים כלפינו. האם עלינו לחשב כל פעולה שאנחנו עושים או להיפך, עלינו לבצע פעולות אהבה בלי שום הגבלה?

כשמתעוררות עלי השפעות מהחברים, טובות ורעות למיניהן, אני צריך לקבל אותן בצורה מטרתית. אני קודם כל קושר את עצמי למטרה, ומתוך החיבור שלי עם המטרה אני מתייחס לחברים ולוקח מההשפעה שלהם עלי, טובה ורעה, מה שאני צריך כדי לחזק את הקשר שלי עם המטרה.

יש כאן משולש. אני רוצה להגיע למטרה, אני מתחבר עם החברה, אני לוקח מהחברה גם טוב וגם רע, אולי אני צריך להתגבר על הרע, או אולי עדיין אני לא צריך לראות את הרע ממש, כאילו לא רק טוב, זה הכול תלוי מהקשר שלי עם המטרה, כמה אני צריך לקבל ומה אני צריך לקבל בדיוק מהחברה. זה הקובע.

תלמיד: האם אני צריך להגביל את עצמי בכמה אהבה אני מגלה כלפי החברים או פשוט בלי הגבלה, למרות שאני יודע שתתגלה שנאה כלפיי?

למה שנאה?

תלמיד: לפעמים כשאני מביע אהבה כלפי החברים זה יוצר בהם שנאה כלפיי. האם אני צריך להביע אהבה במידה מסוימת?

לא, זה דווקא טוב מאוד אם אני מגלה נניח חוסר הבנה. כשאני מגלה אהבה הם מסתכלים עלי, מה קרה לו, זה חשוד, הוא רוצה מאיתנו משהו?

טוב מאוד, אלה דברים שנותנים לי יכולת להתגבר על זה ועוד יותר, עוד יותר להראות להם גדלות המטרה, גדלות הבורא. על זה אין הגבלה.

שאלה: זה שהחבר נותן לנו שמחה, זה לא בגלל שהוא מגלה שהוא יכול להשתמש ברצון לקבל עבור עצמו. בפעם הזאת תעבור התועלת של חבר, ודרך הפעולה הזאת הוא מכיר את ההזדמנות שיכול לצאת מהאגואיזם שלו. האם זה מה שנותן לו שמחה?

שמחה באה מכמה סיבות. שמחה אמיתית באה מתוך זה שאדם יכול לחבר טוב ורע יחד, למטרה אחת, לתכנית אחת, זה נותן שמחה. כי כתוב, "אין שמחה יותר גדולה מהתרת הספקות". וספק זה נקרא טוב ורע, ביניהם, ואם אנחנו יכולים לחברם יחד זה מביא שמחה.

בעל הסולם כותב באיגרת. כמו שהוא אומר, "ושמחתי כי זה נגרם מקדושת היום". מאיפה זה בא? מצד אחד קדושת היום, מצד שני מה הוא גילה? גילה מצב כאילו לא נעים. קדושת היום מולידה את המצב הלא נעים.

אנחנו צריכים טוב טוב לעבוד על זה, כי הרבה אנשים יברחו אם לא יבינו את העיקרון הרוחני הזה. אלא אם ישמרו את עצמם בקו האמצעי ויתקדמו, שום דבר לא יוכל לסטור אותם מהדרך. דווקא להיות המיוצב משני המצבים המנוגדים ומלמעלה יזרקו אותנו מצד לצד, מצד לצד. ובזה שאנחנו דווקא בכוח רוצים לכלול את שני הדברים האלה יחד, מפני שהם באים מהבורא, מהכתר, ימין ושמאל, לא אכפת לי גם ימין וגם שמאל, אני מכוון לכתר.

שאלה: האם בזה שחבר לא מראה שמחה והתפעלות לכולם בצורה חיצונית הוא גורם נזק?

כן. כל אחד חייב, זו חובה לכל אחד ואחד. ישנם מצבים שונים, אנחנו מבינים, ישנם גם [מצבים] בתחילת דרכו של האדם, שהוא בכלל לא שולט, לא מבין מה קורה לו וכן הלאה. יש גם אופי מיוחד, שאדם הוא סגור ולא נמצא בזה דווקא, לא בנוי בצורה כזאת שהוא צוחק ושמח. יש טיפוסי אישיות סנגוויני, פלגמטי, כולרי, מלנכולי¹, ארבעת הסוגים האלה נמצאים בתוך כל אדם, אין מה לעשות, אנחנו צריכים גם להבין את זה, אבל בכל זאת שינוי חייב להיות איכשהו.

אם אנחנו לומדים את זה יחד, אנחנו מראים דוגמה לכל אדם ואדם, הוא לא רוצה או כן רוצה, אבל חייב לשחק, לשחק בהתקרבות, בהתכללות, ואז לתת לאור לפעול. זה מה שאנחנו צריכים, לתת לאור לפעול.

שאלה: למה כשיש כזאת מגמה של עלייה בכלי העולמי ואנחנו נמצאים במגמת התחזקות, דווקא אז נופלים גיבורים שלנו, חזקים. דווקא אז יש לנו פתאום איזו נשירה, של חברים חזקים שנופלים בזמן כזה?

כי אתם לא דאגתם, אתם לא דאגתם לייצב את האדם, שאדם הוא כלול משניים והוא קו אמצעי ביניהם, זו מהות האדם. אתם לא דאגתם לזה. גם אני אשם בזה. רק עכשיו הגיע הזמן שאנחנו עובדים על זה, וצריכים לעמוד על זה חזק. אבל זו כבר בנייה אמיתית של הנשמה הכלולה משני דברים, משני כוחות והפרצוף כך בנוי. אין מה לעשות, מה שלא היה לא היה, זו השגחה עליונה. אבל מעכשיו והלאה אנחנו לא נוכל להפטר מזה, לא נוכל לרדת מזה, ידחפו אותנו לזה כל הזמן.

שאלה: האם הרגשת אהבה או חיבה לחברים היא סימן לתחילת גילוי השכינה בינינו?

אם זו שמחה ממעשים טובים כן, כך כתוב.

שאלה: מה לעשות אם חבר נמצא הרבה שנים בקבוצה ופתאום הוא עוזב? איזו פעולה יכולה לעשות הקבוצה, במה הקבוצה יכולה לבטא את עצמה לחבר הזה, שאולי זקוק, אולי דורש מהקבוצה?

אתם צריכים להשתדל לבצע את מה שאנחנו לומדים. קיבלתם בבוקר שיעור? כל היום חושבים על השיעור הזה ודנים עליו ומדברים עליו. כל היום, עד למחרת. למחרת שיעור חדש, כל היום דנים על השיעור החדש הזה ומדברים עליו ודואגים להבין אותו וליישם אותו. כך כל פעם. כלום חוץ מזה. יום יום. כך צריך להיות.

כשאני יצאתי עם רב"ש באותו יום בדרך, אני ראיתי שאם הוא דיבר, הוא רצה לדבר על מה שדיברנו בשיעור. ולא חשוב מה זה היה, אם זה היה מאמר או שזה היה "תלמוד עשר הספירות". אני זוכר שהיינו נוסעים לירושלים לבריכה, הייתה שם בריכה ובחורף היינו נוסעים כל יום, יום יום היינו נוסעים לבריכה ההיא בירושלים עצמה, היינו נכנסים לתוך העיר. שם הייתה בריכה גדולה לגברים עם אולם ספורט והכול, לכיפות סרוגות, מאוד יפה, מאוד גדול.

אז בדרך לשם ובדרך חזרה הוא יכול היה לדבר, נניח שעה נסענו, הוא שעה דיבר על "תלמוד עשר הספירות". אני זוכר, את חלק ו' למדתי ככה באוטו. ואני הייתי משתגע, אני הייתי מסתכל על הכביש, היו ירידות של ירושלים, אני אפילו זוכר באיזה מקום, באיזו ירידה אני ממש אבדתי את הריכוז למה אני מקשיב. הוא היה מדבר רק על זה. ככה זה אצל מקובל, אנחנו צריכים ללמוד מזה.

ולא אכפת לי מה שהיה אתמול, שלשום, לא חשוב, מה שהיה היום, על זה אני מדבר. זו המנה שהייתי צריך לקבל בבוקר, ועכשיו אני צריך לעכל אותה. לעכל את זה.

שאלה: איזה תענוג ושמחה צריכים להיות מאהבה.

אני דווקא שמח שכולם מדברים למרות שאולי נעבור רק פסוק אחד או שניים. כשכולם מדברים ואנחנו נכללים זה מזה, זו דווקא בניית הכלי. בצורה פרקטית, זה החשוב, ולא שאנחנו נעבור על כמה דפים בטקסט. הדפים האלו לא יתנו לנו כלום. דווקא בזמן שאני שומע את כל הקבוצות האלה, תראו מה שהיה לנו, רשומים אצלי כאן כל הקבוצות, בוגוטה, צ'ליאבינסק, הולנד, איטליה, קייב, אמריקה הלטינית, מוסקבה, ניו יורק, אמריקה הצפונית, רחובות, ראשן לציון, סנטיאגו, טביליסי, טורונטו, טורקיה ושיקגו, תראו כמה קבוצות אנחנו, זו התכללות. אין יותר חשוב מזה, זו התכללות. זה נותן לנו כוח, הרחבת דעת, עומק הכלי.

שאלה: איך אנחנו יכולים להביא שמחה ותענוג אם אנחנו מקבלים הרגשה מרה מזה שאנחנו מנסים להשפיע?

מזה שמנסים להשפיע מקבלים הרגשה רעה? ממה בדיוק? לא מההשפעה עצמה. אולי כתגובה מהשפעה, או שאני לא רוצה להשפיע, או שאני משפיע ומקבל בחזרה דווקא דחייה. אבל סתם מהשפעה שאני אקבל הרגשה רעה? אני לא מבין.

קריין: קטע 28 מזוהר לעם, אחרי מות.

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה." ואינם נפרדים זה מזה, "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם."

(זוהר לעם. אחרי מות, 65)

זאת אומרת, אם יושבים יחד כחברים ורוצים להיות כאחד, הבורא נמצא איתם יחד. זה התנאי ליצירת הכלי הנכון. זה מה שאנחנו משתדלים ומנסים לעשות.

שאלה: בעה"ס כותב פה "בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה". אני מוצא שיש לנו הרבה מאוד ניסיון בלשבת ביחד ולעבוד על ההתנגדות, ולעבוד על אהבה, ולעבוד על הפירוד ועל החיבור. הרבה יותר קשה לי לעשות את זה בצורה וירטואלית. אין לי את אותה היכולת להרגיש את הדחייה והחיבור בצורה וירטואלית. איך עושים את זה?

אני לא יודע, אני אגיד לך אחרת. למה אנחנו נמצאים מפוזרים על פני כדור הארץ? למה אנחנו מרגישים את החברים שלנו פיזית כל כך רחוק? מנטאלית, בשפה, לא מבינים זה את זה, לא מעריכים זה את זה, לא מרגישים את האופי של זה וזה, למה זה קורה? למה הבורא עשה לנו דבר כזה, שבר את הכלי ופיזר אותו ועוד תראה לאיזה מרחקים? תראה איזה פיזור מהותי, לא סתם גיאוגרפי. למה הוא עשה את זה? כדי שנוכל להתקרב זה לזה, כי אחרת לא הינו יכולים להתקרב.

כשאני רואה קבוצה, ולא חשוב איזו, אז אני רואה שהם רוצים להגיע למטרה כמוני. אני מצייר אותם כמוני, ככה אני חושב עליהם, אמנם שאני רואה עכשיו את ספרד, פורטוגל טורקיה, מוסקבה, אפריקה קרמטורסק, כל מיני קבוצות. זה טוב מאוד שהם נמצאים רחוק, אם הם היו יותר קרובים לא הייתי יכול לסבול אותם, לא הייתי יכול להתקרב אליהם, לכן הבורא עושה את זה בצורה כזאת. ואם אנחנו נעבוד על זה אנחנו נתחיל להרגיש שאנחנו מתקרבים. מתקרבים, ולא חשוב לי עניין המרחק, מה רב"ש כותב? ואין פרסאות מפרידות ביני לבין החברים ואני מרגיש אותם ואני מריח אותם ואני שומע אותם ומחבק אותם והם כאילו נמצאים ממש כאן, עומדים בליבי.

קריין: קטע 30, מתוך כתבי רב"ש ב', אגרת ח'.

"ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידיים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."

(רב"ש ב', אגרת ח).

אז שוב. אנחנו מקבלים בכוונה מלמעלה כמה חברים לידינו, כמה שיהיו רחוקים מאתנו. גם רחוקים על ידי שפה, גם על ידי אופי, ועל ידי כל מיני אבחנות. זה הכול מחושב, זה הכול מחושב בדיוק עליון ואנחנו צריכים לעבוד מתוך זה.

ולכן זה שעכשיו יש לנו קשר עם כולם ואנחנו נכנסים לאיזשהו שלב חדש שהבורא כיוון אותו, כי זה לא שלי בא כך לעשות, למה לא לפני חצי שנה, שנה? אלא דווקא כאן ועכשיו. אז אנחנו צריכים להמשיך ללכת, זה הכול.

שאלה: כלפי הטקסט הקודם שקראנו, איך לשמר את האגו, את הקו שמאל, תחת שליטה ולעזור לחבר גם לעשות את העבודה הזאת? בעבודה עצמה איך לעזור לחבר?

רק דוגמה, לא קו שמאל, לא קו ימין ולא כלום, רק דוגמה. והדוגמה צריכה להיות חיבור ויכולה להיות אפילו אהבה. זה מה שאתה צריך להראות לו. גדלות המטרה זה שאתה מראה לו עד כמה אתה מוכן השקיע את עצמך בחיבור.

תלמיד: בוקר טוב כלי עולמי. הכנו בשבילכם את הלו"ז לכנס, נעבור עליו ואתם יכולים לראות אותו בסביבה טובה, בארבע שפות. אנגלית, רוסית, ספרדית ועברית.

הכנס מתחיל ביום שישי. בחמש בערב רישום ובופה עד שש. אחר כך מתחילה ישיבת חברים בשעה 18:00 והיא תימשך עד 19:00.

מי עושה את ישיבת החברים?

תלמיד: מי שמעביר את ישיבת החברים זה צוות מאוחד. ב 19:00 מתחיל השיעור הראשון עד 21:00. אחריו יש הפסקה של רבע שעה. ולאחר ההפסקה סעודה ב 21:15 שתמשך 45 דקות. ובזאת נסיים את היום הראשון של הכנס.

היום השני מתחיל בשעה 8:00 בבוקר מרישום ובופה שימשך 45 דקות. ב 8:45 תתחיל הכנה לשיעור מספר 2 וב 9:00 יתחיל שיעור מספר 2 עד 11.00.

מה זה רישום ובופה? בכל הקבוצות שבעולם עושים רישום ובופה? אני לא מבין את זה, אם זה כנס פיזי אז ברור, אבל זה כנס וירטואלי?

תלמיד: הרישום והבופה זאת פעולה חדשה שעוד אף פעם לא הייתה, שנספר עליה היום אחרי הצגת הלו"ז.

בסדר, זאת אומרת זו הפעלה חדשה, וכך זה נקרא.

תלמיד: שיעור מספר 2 מסתיים ב 11:00. אחר כך הפסקה מ 11:00 עד 11:20. ב 11:20 מתחילה סעודה מספר 2, עד השעה 12:00. לאחריה יש הפסקה עד 12:15 ולאחר ההפסקה, הכנה לשיעור מ 12:15 עד 12:30. לאחר מכן שיעור מספר 3 מ 12:30 עד 14:30. ב 14:30 יש לנו הפסקה של חצי שעה עד 15:00. ב 15:00 הכנה לשיעור מספר 4 עד 15:15. ב 15:15 מתחיל שיעור מספר 4 עד 17:15. ב17:15 הפסקה עד 17:30. אחרי ההפסקה, ב 17:30, תהיה סעודה עד 18:10. ב 18:10 הפסקה עד 18:30 וב 18:30 יש שיחה בין הקבוצות עד 20:00 בערב. לאחר מכן יש הפסקה של חצי שעה מ 20:00 עד 20:30, וב 20:30 יש ישיבת חברים מספר 2, עד 21:30. בזאת הסתיים היום השני של הכנס.

אני לא מבין איך אתם מסדרים את השירים, את הצגת הקבוצות בזמן הסעודה או בהפסקות, איך אנחנו ממלאים אותן? איך אנחנו עושים כל הדברים האלה? מה זה נקרא הכנה לשיעור בצורה וירטואלית, איך נעשה זאת?

כמו כן אני רואה שיש הרבה מאוד הפסקות בין השיעורים לסעודות. ומה זה נקרא שיחה בין הקבוצות? איך מעבירים את ישיבת חברים? כמו שאצלנו כאן ביום ראשון? איך זה קורה? ומה זה האירוע המקומי, מה אתם רוצים להציג שם?

תלמיד: לגבי ההכנה לשיעור. כל הכנה לשיעור זאת פעולה מאוד גדולה ומתוכננת שתעבור לפי "ליין אפ" מיוחד שהכין צוות בינלאומי. גם על כל שיעור יש קבוצה אחראית מאחד האזורים של הכלי העולמי, ויהיה חיבור של קבוצות שונות וחברים שונים, יש צוות שמטפל בזה. מחר בשיעור ניתן להם את זכות הדיבור והם יציגו את זה ביתר פירוט.

גם הסעודות. יש לנו חמש סעודות במהלך הכנס ועל כל סעודה אחראי אזור אחר. דרום אמריקה, צפון אמריקה, אירופה, רוסיה וכן הלאה, מחר הם ידברו ויספרו על הסעודות. אבל הפורמט של הכנס הזה יותר מעניין ונבדל מהכנסים הקודמים, בכך שאנחנו הופכים את הסעודה לפעולה שמתחילה ומסתיימת ביחד.

דבר נוסף, ההפסקות, למה הן כאלה? כי ברוב הקבוצות של הכלי העולמי גם השיעור וגם הסעודה יהיו באותו מתחם, ויש מגבלה של מקום. לכן אנחנו נותנים זמן כדי לעבור מפעולה לפעולה, לאוורר את המתחם וכן הלאה. לעשות את הדברים שבלעדיהם לא ניתן להעביר את האירוע בצורה שלמה.

אנחנו מכינים את ההפסקות בצורה מיוחדת בכנס, ואנחנו רוצים אחרינו להעביר את זכות הדיבור לצוות האחראי כדי שהם יספרו על איך יהיו ההפסקות בכנס. לגבי "הבלוק הלוקאלי" אנחנו נבקש מחר מראשי השפות לספר לנו מה יהיה.

דבר חדש נוסף, אנחנו מכניסים פעולה של שיחה בין הקבוצות, זו צורה חדשה. אנחנו עכשיו דנים עליה בצורה פעילה כל החברים, ואולי מחר בערב תהיה לנו הבנה איך נעשה את זה בכנס.

תודה רבה.

תלמיד: לגבי השירים, הרכבנו רשימה של שירים עם כמה שיותר שפות כדי לעשות את זה נח ובינלאומי. הרשימה נמצאת באתר של הכנס, אפשר להקשיב, להתרשם, כבר יש שם כמה תרגומים שהספקנו להכין.

מבחינה טכנית, פה למעלה בשידור, אפשר לשים תשעה שירים בכל שיעור. האם אתה רוצה כל שיעור גם רשימה של מה שיש עכשיו במיקסר, או שאנחנו נפעיל זאת לפי ההרגשה?

אני רוצה שתהיה לי אפשרות בזמן השיעור ללחוץ על שם השיר המתאים וכך להפעיל את השיר.

תלמיד: לפני כל שיעור נביא לך רשימה של השירים.

רק שהם יהיו מתאימים לנושא, אבל הנושא הוא כללי.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-10-17_lesson_achana-le-kenes_n1_p1_tf2iCPk1

---

1. 4 טיפוסי אישיות sanguine, choleric, melancholic, phlegmatic↩