שיעור בוקר 03.04.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "מהו השכר בעבודה דלהשפיע"

אנחנו שמענו מאמר מכרך ה' "שלבי הסולם", "מהו השכר בעבודה דלהשפיע".

הבעיה שלנו שאנחנו לא יכולים לזכור, לא יכולים להיות מודעים כל הזמן לכך שלא חסרים לנו אורות, אלא חסרים לנו כלים. נגיד אני רוצה, לא רוצה אלא בעלמא כביכול, אין לי רצון, אבל אני רוצה להיות נגיד איזה מומחה במקצוע מסוים לא פשוט, שצריכים ללמוד הרבה, לדעת הרבה, ממש לטרוח, לקבל ניסיון לדוגמה רופא כמו היום, אני רוצה להיות ראש מחלקה.

להיות היום ראש מחלקה זה לעבוד קשה, עשרים שנה לפחות. זה התמחות, זה כל מיני דברים שיש להם שם. לפחות עשרים שנה. מה יש להם שם אני לא יודע, איזה תענוג יש בזה? אבל ככה זה. להגיע למעמד כזה חייבים המון כוח וסבלנות. אני צריך רצון.

מאיפה אני אקח רצון? אם אני הולך לאלה שיושבים בגן ומשחקים שש-בש, אז שם אני לא אקבל את הרצון הזה, להיות ראש מחלקה. או שאלך לאיזשהו מקום ששם שמתעסקים בכל מקצוע אחר.

אבל אני צריך ללכת לאנשי מקצוע, או למי שרוצה להשיג אותו המקצוע וממש לשמוע ולהתכלל מהם, ולהרגיש את חשיבות המעמד הזה והמקצוע הזה. וכל הזמן אני צריך ממש להתפעל מאיך שהם מעוניינים, ואיך הדבר הזה הוא גדול. וחוץ מזה אני לא רוצה לשמוע כלום על עוד מקצועות, כי אז אני לא אצליח בזה, אני אלך. אסור לי, זה יחליש אותי. ואם יהיה לי רצון חזק, אז ודאי שאני אנקה את השטח, אני אמצא את הדרך, אני אגיע למה שצריך.

ככה זה ביגיעה בעולם הזה וכך זה גם ברוחניות, אין בזה שום הבדל. אנחנו צריכים להיכנס בין האנשים שיכולים לתת לנו רצון, חשק, הכרת החשיבות, הכרת המטרה, שאין יותר חשוב ממנה, שכל יתר הדברים הבהמיים לא שווים כלום וכולי, ורק להתפעל מהם ולעשות כל מיני פעולות כדי שאני אתפעל מהם חזק ככל האפשר.

נניח שהם סטודנטים שלומדים ובעוד שלושים שנה יגיעו להיות משהו. אבל אם אני מעריך אותם, כי באמת יש להם רצון טוב, ו"תראה כמה הם מיוחדים, ולאנשים כאלה מיוחדים יש רק רצון דווקא לזה", בקיצור, כל הזמן אני צריך להכין את עצמי ולכוון את עצמי כמו מקלט רדיו. אתה מכוון בדיוק כדי לשמוע את הגל הנכון. אותו דבר כאן. אתה חייב מכל הבחינות לכוון את עצמך, לשמוע כל הזמן מהסביבה, מהחברה. אלף ואחת הכנות יכולות להיות כאן, לא חשוב, אבל אלו כבר המאמצים כדי לבנות את הכלי. וכשיהיה לנו הכלי הזה, אומר הרב'ה, אז אנחנו צריכים לפנות לבורא.

אין מה לפנות, אנחנו לא אחראים על הלב שלנו, אלא ברגע שיש בלב רצון, אז הלב פונה. כמו שבעל הסולם אמר על קיבוצניקים בנגב, הם סוציאליסטים, אין להם שום קשר לבורא, הם לא מזלזלים ולא אכפת להם, אבל יש להם רצון שיהיה גשם. גמרנו, התפילה הזאת היא פועלת. זאת אומרת, מה שיש בלב האדם, הבורא שומע ולא חשוב מה הוא מבקש. זה נכלל במערכת, וכך המערכת עובדת.

הרצון של הבורא הוא לא לשמוע יותר, לשמוע פחות, אלא המערכת מכוונת כך שהרצון נשמע. אז אין לי שום דבר בעצם לעשות חוץ מהרצון. אם אני מכין רצון, אחרי הרצון הכול כבר מופעל בצורה שכבר נקבעה מראש בבניית המערכת. לכן בעל הסולם אומר שאין במה עוד להתרכז, רק שיהיה לנו רצון לבנות את הרצון, רצון לכלי.

בעולם הזה אחרי שיש לי רצון, אני צריך עם הרצון הזה עוד לעבוד ולהשיג, וממש עשרים, שלושים שנה כדי לעבוד ולרכוש את המעמד, המקצוע והכול, זה קורה גם בתהליך הרוחני כביכול, אבל שם הדגש הוא יותר על הרצון בלבד.

זאת אומרת, ההשגה בתוך הכלי אצלנו תלויה גם ביגיעה במילוי, וברוחניות, מפני שהמילוי מוכן, האור ממלא כל המציאות, העבודה היא רק על הכלים, רק על הרצון. אחרי הרצון אין לי למה לדאוג. אני צריך ללמד את עצמי לא להסתכל על שום דבר חוץ מהרצון, לבקר את הרצון שלי, לדאוג רק לרצון שלי. זה הכול. רק זה צריך להיות לפניי כדבר היחיד שבו אני תלוי - ברצון שבלב.

ואם זה יהיה כל הזמן מול עיניי, אז אני אבקר את הרצון, אני כל הזמן אדאג לבקר אותו, לעשות אותו כל פעם יותר מטרתי, יותר עדין, יותר מכוון, אז כבר באמת הרצון עצמו יעבוד בצורה יותר סלקטיבית, יותר מועילה. רק בזה האדם צריך באמת לרכז את תשומת הלב. אנחנו בדרך כלל מסתכלים על מה שיש לנו ביד, אנחנו לא מבינים שהיד לא מוכנה, ואז היד לא יכולה לקבל.

תלמיד: למה לא לבנות את המסגרת הזאת סביבנו 20 שעות ביממה, וכל הזמן להיות בתוכה וכל הזמן לקבל ממנה?

כדי להתפעל מהמסגרת שלנו אני לא צריך להיות כאן 24 שעות. אני יכול להיות כאן ולנסוע אחר כך לכמה חודשים למקום אחר ולהתפעל גם מרחוק. ההתפעלות שלי לא תלויה בכמה אני בפנים, יש כאן אנשים שנמצאים עשר שנים בפנים, אז מה?

ההתפעלות שלי תלויה באופן שאני מסדר את היחס שלי לסביבה, האם אני מזלזל בה או לא, האם אני מסדר כך את ההתפעלות שלי, שלכל פרט קטן אני שם לב. אני מרגיל את עצמי כל הזמן להיות בהתפעלות מהחברה, אני מצדיק את החברים במה שהם לא מסוגלים, ואז מה שהם לא מסוגלים את זה אני הופך לשבח - הוא לא מסוגל בגלל שהוא אנוס, אין לו כוחות, הוא כבר בזבז אותם. ואז כל דבר שלילי או חיובי הופך להיות מועיל להתפעלות שלי.

זה שוב נובע מהכרת המטרה, שחוץ מכלים אין לי מה להכין. המטרה שלי היא הכלים, אני כלי הקיבול שהיום לא מסוגל שום דבר לקלוט. נתאר את עצמנו בצורה פשוטה, יש שפע, השפע לא מתגלה מפני שאני לא ראוי. איך לעשות את עצמי ראוי? תעשה. איך? רצון.

תלמיד: מצד אחד אתה אומר להצדיק את החברים, אבל מצד שני יש את המפעל.

מפעל שייך למפעל, וקבוצה שייכת לקבוצה. במפעל אני מתייחס לכל אחד בהתאם לכמה הוא יכול להועיל ליצור, לפסי היצור שלנו, ובקבוצה אני מסתכל לפי ההשקעה שלו, כמה הוא משתדל וכמה הוא יכול, בצורה אחרת.

יש כמה דוגמאות. נניח שלקחנו מישהו מהקבוצה וצריכים לתת לו תפקיד במפעל. נותנים לו תפקיד אחד, תפקיד שני, והוא לא מסוגל לכלום, אז מה אני אעשה? אם הוא לא בסדר באיזה תפקיד, אז אני צריך להוריד אותו מזה. כמו פועל במפעל, הוא לא בסדר, אז מורידים אותו מזה ונותנים לו עבודה אחרת, עד שנותנים לו לעסוק בניקיון, אולי בזה הוא לפחות יהיה משהו. ככה זה במפעל. אבל בזה הוא לא צריך לרדת בעיניי, כי התכונות האלה הן לא תכונות שבכלל שייכות לשבח או לגנאי, בן אדם נולד איתן.

היחס שלי אל חבר הוא לפי הרצון שלו, הוא רוצה להשקיע, הוא רוצה להיות יחד איתי. היחס שלי אליו כעובד במפעל הוא לפי היכולת שלו, היכולת הטבעית, האם יש לו תכונות כאלה מלכתחילה או לא, האם הוא יודע משהו או לא, ולפי זה אני פועל. הוא יכול להיות הגדול בחברה בהתקדמות הרוחנית, ובמפעל הוא בדרגה הנמוכה ביותר. מגיע אלינו עכשיו מישהו שהוא מומחה במחשבים או רואה חשבון, מכל מיני מקצועות שאנחנו צריכים, אנחנו שמים אותו מיד מעלינו, אבל זה מקצועי, זה בכלל לא שייך לרוחניות.

יש אנשים שמשקיעים יותר, יש אנשים שמשקיעים פחות, אז לצורך זה אני צריך להסתכל עליהם. נגיד שאני לוקח רק קבוצה, בלי קשר למפעל, ואני מסתכל על הקבוצה, אז יש לי שתי גישות, גישה חיובית וגישה שלילית. הגישה השלילית היא שאני בא אליהם ואומר "חבר'ה אנחנו לא בסדר, למה אתם ככה?", ואני מתחיל לנענע אותם. אני באמת עושה ביקורת על כל אחד ואחד, ולפעמים צריכים לעשות הרבה מאורעות כאלה ורעשים, אבל ברצון לתקן את המצב מלכתחילה.

אחרי שעשיתי ביקורת, עכשיו אני מתייחס אליהם בצורה אחרת, אני צריך להתפעל מהם. אני מתפעל מזה שהבורא נתן להם רצון והם עובדים, מתפעל מכמה הם מסוגלים, ומזה שהם משקיעים עוד יותר ממה שהם מסוגלים. מה שהם מסוגלים, זו הנקודה שבלב שהבורא נותן. במה שהם לא מסוגלים, הם משתדלים בכל כוחם קצת יותר לעורר את החברה ולהוציא מהחברה, ואת זה הם גם עושים.

באה אליי אימא עם הילד שלה, והיא אומרת כך, "הילד הוא חכם, הוא טוב, הוא כזה חתיך, הוא כזה יפה, הוא ממש פרח, ממש מלאך". ואני אומר לה, "אימא, אני צריך לשמוע בעיות. מה את מספרת לי שהוא טוב, אם הוא טוב, אז אל תביאי אלי אותו. את מביאה אותו אלי כי הוא לא בסדר". והיא עונה "נכון. הוא קצת מפגר, הוא קצת היפראקטיבי, בבית הוא קצת לא בסדר". אתה רואה מיד גם את זה וגם את זה. הדברים האלה הם טבעיים, זה מה שאני רוצה להגיד, הם טבעיים אצלנו. אנחנו רואים גם את השלילה וגם את החיוב, ואחד לא צריך למחוק את השני. אלו שתי גישות שאת שתיהן אנחנו צריכים לפתח. אחר כך זה יהיה אצלנו קו ימין וקו שמאל, לכל דבר. לא שאחד יטשטש את השני, אחרת זה יהיה משהו באמצע, ולא יהיה לא זה ולא זה.

תלמיד: זה משהו לא מעל הטבע?

לא, זה לא מעל הטבע. אתה רואה שהאימא הבהמית באמת מתייחסת ככה לילד שלה. מצד אחד היא אוהבת אותו, ומצד שני היא חייבת לראות בו גם את הדברים שצריכים תיקון. אבל מלכתחילה, למה היא מביאה אותו אלי? כי היא אוהבת אותו ורוצה לתקן.

כך אנחנו צריכים להתייחס לחברה. לפני שאני בא לחברה, אני אוהב אותם, אני לא הולך אליהם כדי לשבור אותם, אלא להעלות אותם לדרגה יותר חשובה. אני חייב שהם יהיו בדרגה יותר חשובה, ושאנחנו נעלה יחד, כי אי אפשר בלעדיהם. בצורה מאוד מאוד פשוטה. לזה לא צריך להיות מתוקן, אלא ההכרחיות צריכה להיות מורגשת בנו.

אני לא רואה כאן דברים שהם מעל הטבע. אלא אם בעל הסולם כותב שבאמת זו הבחירה החופשית היחידה שנמצאת לרשותנו, אז היא נמצאת לרשותנו. אתה לא צריך בשביל זה שום כוחות נוספים. אלא הגישה היא ברורה, פשוטה, עניינית, וממש כל בן אנוש יכול לפתח אותה. אנחנו רואים את זה בחיים שלנו.

תלמיד: בשעת הלימוד, מה זו ההשתוקקות הזאת לרצון להשפיע?

בשעת הלימוד זה משהו אחר, אבל אני מדבר על החברה. אחרי שיש לך רצון מהחברה, נניח שאתה רוצה להיות ראש מחלקה, ממש בכל הכוח אתה מרגיש כך, ואם לא, אז לא טוב לך, והחיים לא כדאיים לך. אז אתה בא לספרייה, לכל מיני מקומות, ומתחיל ללמוד.

מה אתה רוצה מהלימוד? האם אתה רוצה מהלימוד את המטרה או סתם מה שכתוב בספר? נניח שאתה רוצה ללמוד רפואה, אז אכפת לך רק לדעת כמה עצמות יש בתוך האדם, כמה כלי דם, כל מיני דברים, או שאתה רוצה על ידי זה להשיג משהו? להשיג משהו. אז המטרה צריכה להיות מול עיניך, אחרת לא תשיג אותה. אתה יכול סתם ללמוד איך בנוי הגוף, ואם אין בזה שום מטרה, אז אתה לא מתקדם בדרך לרכישת המקצוע, אלא אתה לומד מדע לשם ידע. כמעט ואין אנשים כאלה, בכל זאת כל בן אדם רוצה משהו. אבל ההתקדמות שלנו בכלל לא תלויה בלימוד, אלא במה אתה רוצה להשיג על ידי לימוד.

נניח שבראש שלי יש 100% מקום, אני יכול ב 1% לחשוב על המטרה, וב-99% לחשוב על מה שאני לומד. ואז אני ממלא את עצמי ב- 99% עם ידע, וב-1% שאת הידע הזה אני צריך למטרה. כך אני מתקדם למטרה ב 1%, וב-99% אני רוכש את הידע.

ואני יכול לחשוב אחרת, שאני 99% צריך בשביל המטרה, ורק כלפיה אני צריך, ולא אכפת לי בדרך אם הלימוד הזה כן או לא, ומי יודע אם אחר כך אני אצטרך אותו או לא, אלא אמרו לי שזו סגולה וצריכים אותו, וב- 1% אני רוכש את הידע. זאת אומרת הכול תלוי ביחס, בפרופורציה, מה אתה נותן בלימוד, ולשם מה אתה לומד.

אצל בעל הסולם היה תימני אחד שלא ידע יידיש, והייתה תקופה שהוא היה מלמד ביידיש, ואז הוא אמר, "לא חשוב, שיישב, הוא לא צריך לדעת את השפה", ובאמת זה כך. הייתה לי רשימה, ואולי יש לי בבית צילום של רשימת האנשים שהיו אצלו, והוא היה בין התלמידים המובהקים שלו.

זאת אומרת לא מדברים על הידע, ואפילו אם האדם יושב כאן ולא מבין כלום, ומהטבע קשה לו לתפוס את החומר, אז לא צריכים את זה בכלל, אלא רק את כיוון המטרה, מה אתה רוצה מזה. אז אתה בא לאוניברסיטה, ואתה רוצה להגיע למטרה שלך, כך אתה בא ללמוד כאן.

תלמיד: נניח תלמיד שמתחיל ללמוד להיות רופא, אז הוא רואה את הרופאים הוותיקים, רואה מה הם עושים, לפעמים הוא נכנס איתם לחדר ניתוח. ופה, אנחנו לא רואים מה זה להיות מקובל, לא רואים מה זה כוחות דלהשפיע. מחפשים כאילו משהו בעלמא, ולא רואים דוגמה. רואים את הפעולות שאנשים עושים, שאפשר לחקות, אבל לא רואים באמת מה עומד מאחורי זה. רופא מתחיל, הוא רואה מה הרופא הוותיק שנמצא כבר חמש עשרה שנה במקצוע עושה, הוא רואה הכול.

כן, אתה אומר נכון. אני זוכר שכל דבר שהיינו לומדים, היינו גם רואים, ואיכשהו משערים מהו המקצוע, ומה עושה האדם שרכש את המקצוע, נגיד רופא, זה נכון. וגם כשמלמדים אותם, לוקחים אותם לבתי חולים, למעבדות, הכול נכון, ואצלנו לא. אתה אומר שזה היה עוזר לך לתפוס מה אתה צריך להיות.

כאן זו הבעיה. הבעיה היא לא להראות לנו מה זה נקרא להיות מקובל, הבעיה היא איך להראות מה זה להיות מקובל. האם מקובל הוא מי שיושב על הר או ביער או במערה או על עץ? תגיד לי מי זה. מה זה מקובל? אני שואל אותך. הרופא הולך עם חלוק לבן ויש לו סטטוסקופ על הצוואר, בלי זה שיש לו סטטוסקופ על הצוואר הוא לא נקרא רופא, אצלם זה קודם כל, זה הסימן. יש לו אף למעלה, הם כולם בגאווה כזאת טיפשית, כל הרופאים, אצלם זה חולני, וגם אתה רוצה להיות ככה. מה אתה מבין בלהיות רופא? הוא בא לאדם, בודק את הנשימות שלו, את הדופק. מה זה נקרא להיות רופא? לפחות לפי זה אתה תופס. מה אתה רוצה לראות במקובל, מה היית יכול לתפוס ממנו?

תלמיד: זה שכבר..

מכל מקצוע אתה תופס דברים חיצוניים. למשל פסנתרן, הוא יושב, הוא מקיש על הקלידים, כולם מסתכלים איך הוא מנגן. מה אתה יודע מהמקצוע בצורה חיצונית? באיזו צורה חיצונית אתה רוצה לראות את המקובל?

תלמיד: זאת חכמת הנסתר, מה יש לנו לראות?

אני לא רוצה לדבר על חכמת הנסתר, כי אז בכלל אין לנו שאלה. אלא במה אנחנו יכולים להתפעל מהמקובל? כי אתה בכל זאת צריך לבנות לעצמך. אני לא רוצה לומר שזה למעלה מהדעת, ולא שאם יתנו לך לראות את זה אז תהיה כבר כמו גנב, לא תוכל להיפטר מהרצון לקבל שלך, תרצה את זה בעל מנת לקבל ובגלל זה הוא נסתר, אני לא רוצה ללכת על זה, הכול נכון.

אני רוצה ללכת מהצד השני, שבכל זאת אנחנו צריכים בצורה כלשהי לצייר לפנינו דמות. אז מה זה נקרא להיות מקובל? על מנת שזה ימשוך אותך לזה, אתה צריך את זה. נאמר שאתה מספר לילד שלך. מה זה? הוא רואה מסוף העולם עד סופו? איך תתאר מה זה להיות מקובל? אולי ניקח מישהו והוא ישחק לנו דמות כזו.

תלמיד: אבל אתה רואה שהוא כנראה יכול לעבוד מול הבורא.

אני רואה שהוא עובד מול הבורא? איך אני רואה את זה? זאת אומרת אנחנו צריכים בצורה כלשהי לדבר אולי על חשיבות המעמד להיות מקובל. אתה באמת אומר נכון, הוא עובד מול הבורא.

מי עוד יכול להגיד, מה זה להיות מקובל? אתה רואה, הם אפילו לא חושבים. זה נקרא שהם רוצים לרכוש את המקצוע? אין להם תמונה כלשהי, "אני אהיה כך". אין להם דבר כזה בראש, אז בשביל מה הם יושבים כאן בלי לרצות להיות ככה?

תלמיד: זה מישהו שנמצא בעולם האמת, שרואה את כלל המציאות.

מישהו שרואה את הכול. אני אדבר פשוט. עולם האמת אומרים על מישהו שכבר נמצא בעולם האמת. מה אתם חושבים עוד? מה זה להיות מקובל?

תלמיד: לא לחשוב על עצמי.

לא לחשוב על עצמו. כשהוא חושב על עצמו, רע לו. אז יהיה לו טוב.

כן, עוד. יש לנו מדען, הוא תיכף יגיד משהו.

תלמיד: להסתכל קדימה.

נגיד להסתכל, אני הייתי חושב שהוא כבר נמצא בעתיד, מה יש לו עוד להסתכל?

תלמיד: יש בכל זאת.

יש בכל זאת. הוא צודק, הוא מדבר גם בתור מדען. זה אדם שגם רואה קדימה, לא מסתכל אלא ממש רואה למרחקים. מסוף העולם עד סופו.

תלמיד: הרגשה של חופש.

הרגשת החופש. זה בסדר, הוא מרגיש את עצמו ממש בצינוק. זאת אומרת חופשי. חופשי במה? כל מה שבא לי?

תלמיד: שליטה על החיים שלי.

זאת אומרת אני אשלוט על החיים שלי ואף אחד אחר לא ישלוט. צריכים להסביר את זה עד הסוף, מה יש בתוך המילים האלה, חופשי. מה זה חופשי? הכול אני יכול, אף אחד לא יכול לגעת בי ולעשות משהו עלי, אלא רק אני על עצמי, לפחות אני על עצמי, זה מספיק. גם על כל העולם אולי, או שזה לא אכפת לי. גם זה בסדר.

תלמיד: השילוב מאוד חשוב, אם אני בטוח במה שיש, אז אני כן יכול להסתכל קדימה. אם אני לא בטוח, אז אני ככה וככה.

זאת אומרת יש לי ביטחון. ביטחון שאני מרגיש ומשיג ונמצא באמת. שמה שאני יודע זה אמת, זה נקרא ביטחון. זה ביטחון חלקי מאוד, רק ביטחון בידיעה. יש עוד ביטחון באפשרויות.

תלמיד: אם אני בטוח בבסיס, אז אני יכול כן להסתכל קדימה, אם אני לא בטוח בבסיס, אז אני מתקן.

בסדר.

תלמיד: אני יכול לדבר על מילה או נושא מסוים בלי סוף, לחזור עוד ועוד.

העיקר שתהיה לו אפשרות לדבר, אפילו על מילה אחת בלי סוף. טוב, כל דבר ודבר הוא לגיטימי כי בני האדם מדברים מתוך הכלי שלהם, מה הם באמת חושבים על האפשרויות שנפתחות. אז אין פה אחד יותר ואחד פחות, אלא תראו כמה יש.

תלמיד: כל מילה ומילה שהוא מוציא, אתה מרגיש שהיא לא מהעולם הזה.

כל מילה שמקובל מוציא, יש לה אין סוף עומק שממנו אפשר ממש לשתות.

תלמיד: הוא מנסה בכל הזדמנות להעביר את החכמה הזו לאנשים אחרים, לא מתעייף מזה.

אתה כבר מדבר איך מקובל משרת את ההמון או את האנושות, שהוא כל הזמן נמצא בשרות האנושות לקרב גם אותם לבורא.

תלמיד: הרגשה מעל זמן ומקום.

לא רק חופשי, סתם כך חופשי, אלא נמצא מעל חיים ומוות. אין בשבילו בכלל ענין של חילוף הזמן במובן שלנו. הוא נמצא בהרגשת אינסוף, נצחית.

תלמיד: אני חושב איך מקובל צריך לתפוס את התענוג ולתת אותו בחזרה לרב.

לרב חסר תענוגים? בסדר. מקובל יכול למלא את עצמו בכל התענוגים שרק יכולים להיות וגם יכול לספק אותם לכולם ללא שום הגבלה.

תלמיד: אם אני מקובל, אוכל לשלוט בכל העולם.

לשלוט בכל העולם.

תלמיד: כל העולם בתוכי.

לשלוט בכל העולם. מה נותנת לאדם השליטה הזו? מה זה נותן לי שאני אשלוט בכל העולם?

אני נגיד נכנס כמו שהרב'ה אומר ללול של תרנגולים. אני רוצה שכולם יעמדו בשורה, וכל תרנגול ככה יסתכל עלי. יש לי רצון כזה או לא? ואם מישהו ככה לא מביט אלי, אני מתרגז עליו.

הכוונה לשלוט על העולם תלויה בדרגה שלנו. אם דבר מה חשוב לי, אני רוצה לשלוט עליו, אם הדבר הזה בעיני לא חשוב, יכול להיות שהוא אמצעי חשוב להשיג משהו, אבל אם הוא בעצמו לא חשוב בעיניי, מה זה חשוב לשלוט או לא לשלוט?

האם באמת בא לי עכשיו רצון לשלוט בכל הג'וקים שבעולם או בכל מיני דברים כאלה? זה אפילו נעלם ממני, אני לא מרגיש בזה שום דבר. אני לא חושב שהרצון של המקובל הוא לשלוט על העולם. כי הוא רואה את העולם הזה באופן שאין במי לשלוט, אין על מה לשלוט.

חוץ מזה, הוא מגלה שבעולם הזה הבורא שולט במלואו. אם היינו יודעים שבעולם הזה לא אנשים שולטים, כפי שנראה לנו שההוא שולט, או ההוא, זה יותר, ההוא פחות, אלא הבורא שולט, לא הייתה לנו בכלל תביעה "אני רוצה לשלוט". יש אחד ששולט.

אבל מפני שנראה לנו שכל אחד כאילו עצמאי, אז אני רוצה לשלוט על העצמאות שלו. אבל זה עוד מעט ייעלם. אם תראו את כולם כאילו מופעלים מלמעלה, אז בכלל, על מי לשלוט? הם גם כך נשלטים.

בכל זאת, מה עוד? זה הכול?

תלמיד: הוא מפרסם את גדלות הבורא.

מקובל זה מי שמפרסם את גדלות הבורא. טוב.

תלמיד: אני חושב שזה מי שמגיע להרגשה אמיתית מבחינה זו ששום דבר לא נחוץ לו יותר בחיים.

זאת אומרת, הוא מגיע להרגשה אמיתית שחוץ מעבודת ה' שום דבר לא נחוץ לו. זו הדרגה הגבוהה ביותר. נכון.

תלמיד: השגת הסיבות למאורעות בעולם הזה.

בכל זאת הוא רוצה לשלוט בעולם הזה. זאת אומרת, הוא רוצה להשיג את הסיבות לכל דבר שנעשה כאן. בוא נגיד, שלא עד כדי כך הוא רוצה את העולם, הוא פשוט רוצה לראות מסוף העולם ועד סופו. מאין סוף עד העולם הזה ובחזרה, איך כל המערכת מתנהלת, לדעת את הסיבות.

תלמיד: דברים ספציפיים כאלה.

עד כל הפרטים. אין שום בעיה.

תלמיד: הוא רוצה להשיג תענוג ממה שכותבים מקובלים בתוך הספרים.

הוא פשוט רוצה לקרוא ספר ולהשיג את התענוג שיש בתוך הספר. נגיד כמו ספר בישול. קוראים, ונגיד מרגישים את כל הטעמים. כמו ספר קוסמים, אתה פותח ואתה בתוך זה. כך אתה רוצה. אני קורא, ומיד נמצא בזה.

תלמיד: מיד להרגיש.

נמצא בזה, זה נקרא להרגיש.

תלמיד: הדאגה של המקובל היא שכל האנושות תהיה לפחות בדרגה שלו.

זאת אומרת, לדאוג שכל האנושות תהיה לפחות בדרגה שלי או יותר ממני.

תלמיד: הוא רואה איך בעולם הזה מסתתרים כלים שצריכים להידבק בבורא.

המקובל מרגיש שבעולם הזה, ובכלל, בכל הבריאה, אלו כלים שזועמים להידבק אליו, להידבק בבורא.

תלמיד: אולי בריחה משעמום ואפסות החיים.

המקובל זה מי שהצליח לברוח משעמום ואפסיות החיים, מייאוש. יופי, זה טוב.

מה אתה צוחק? הוא מדבר מתוך הלב.

תלמיד: מקובל זה מי שמרגיש תלות בבורא.

מקובל זה עבד של הבורא, הוא מרגיש תלות בבורא. כנראה שזה חיובי.

תלמיד: חיובי.

חיובי, כן.

תלמיד: מקובל זה אחד מהאנשים שקיבלו אישור מהבורא מתוך כמה מקובלים לספר לאדם שנמצא מאחורי הסורגים איך לצאת.

עוד, משהו פשוט.

תלמיד: כל מה שעובר על המקובל..

זאת אומרת, מקובל זה מי שיכול להצדיק את הבורא במאה אחוז, לא חשוב מה עובר עליו ומה על האחרים. הוא מקבל את כל הדברים האלה, גם שעוברים על האחרים וגם שעוברים עליו בשווה, ומצטער על כולם מצד אחד, ומצד אחר, מצדיק את הבורא במאה אחוז.

נאסוף את כל ההתרשמויות האלו, נסדר אותן טוב ויפה, ועוד נזכור כמה התרשמויות ששמענו מהספרים. מהספרים, אומרים שהם חכמולוגים, אבל לְמָה אנחנו מצפים? אם כל הזמן נדבר על זה, נראה שכל אחד שומע בצורה אחרת. ההוא רוצה לברוח משעמום וההוא רוצה להיות עובד ה', אחד רוצה תענוגים, ואחד רוצה ידע, כל מיני דברים כאלה.

השאלה היא כך, אם נעשה אולי כזה קליפ של פרסום, "מה זה להיות מקובל?" "מי זה מקובל?", נעבוד עליו חזק, נתרשם ממנו, זה ייתן קצת פוש קדימה או לא? אם כן, אז את זה צריכים לעשות.

אז כל אחד ישתדל להכין בבית תסריט, "מה זה להיות מקובל?" או "מי זה מקובל?", כאילו שגיליתם מקובל באיזה מקום ואתם מספרים עליו. ואחר כך נאסוף את כל הדברים האלה, את ההתרשמויות, נקרא אותם, ונתחיל באמת לבנות את הדמות הזאת שהיא תהיה כמטרה שלנו. שלהגיע למצב כזה, זה יהיה השכר.

(סוף השיעור)