שיעור בוקר 11.4.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תע"ס, כרך ג', חלק י', דף תתקנ"ו, הסתכלות פנימית, אותיות א'-ג'

heb_o_rav_bs-tes-10_2013-04-11_lesson_n29

1. אות א'

"הנה הרב מחלק את ז' המלכים שירדו לבריאה, על ג' בחינות שהם : אורות, ניצוצין, וכלים. גם מיחד להם ג' מקומות מיוחדים לתיקונם : שביסוד התבונה, מתקנים הכלים, ובמקום החתך, מתקנים הניצוצין וביסוד בינה עלאה, מתקנים האורות. (דף תתקמ"ז אות קנ"ב ע"ש) וצריכים להבין ענינם. ובעיקר צריכים להבין ענין הניצוצין, אשר כל ענין הבירורים, והעלאת מ"ן, ועבודת הצדיקים להעלות מ"ן, סובבים עליהם. וע"כ צריכים להבין אותם היטב, א' מה מהותם של אלו הניצוצין. ב' מה ענין מספרם. ומה גם שמוצאים לכאורה סתירות בדברי הרב בדבר המספר, כי לפעמים אומר שמתבררים ועולים ש"ך ניצוצין, ולפעמים אומר שהם רק שט"ו ניצוצין, ולפעמים שהם רפ"ח ניצוצין. שכל אלו המספרים המה עיקרים גדולים וצריכים להבינם במקורם."

אנחנו צריכים לדעת, שהיו לנו אור וכלי, אחר כך אור נתן השפעה לכלי, ומתוך כך בכלי נעשה צמצום, ומסך ואור חוזר. כי רצון לקבל שיש עליו צמצום, מסך ואור חוזר, הוא בדומה לאור. כשהוא במסך ובצמצום קודם כל, הוא לא מקבל לעצמו, שומר את עצמו, ועל ידי האור חוזר עוד עושה משהו מעצמו בדומה להאור, להשפיע. בכמה שהוא דומה להאור, אז יש לו קשר עם האור. קשר עם האור נקרא "זיווג". ומפני שהזיווג הזה נעשה מעל הרצון לקבל, אז נקרא "הכאה", "זיווג דהכאה". זה מה שאנחנו לומדים.

אם כן, היה לנו כלי, "כלי" הכוונה שזה כבר רצון לקבל עם הצמצום, עם המסך ועם האור חוזר, זה הכל נקרא "כלי", הראוי למגע, לקבלת האור והיה קשר עם האור. ואז הכלי נכנס או נכלל באיזה מצב שרצה יותר מדי להיות דומה לאור, מעל כוחו, ולא יצא לו. הוא לא בדיוק ידע לשקול את הכוחות שלו, חשב שהוא יכול לקבל על מנת להשפיע "מאה קילו", והמסך שלו היה רק על "חמישים קילו" ולכן נשבר.

זאת אומרת, עכשיו כוח ההתנגדות, כוח השיקול, המדידה, כל המנגנון הזה, איך אני שומר על עצמי כדי לא לקבל על מנת לקבל אלא רק בעל מנת להשפיע, כל הדברים הללו נשברו. ועכשיו טעמתי את האור פעם ראשונה בעל מנת לקבל, את הטעם הזה אף פעם לא הרגשתי, איך שהאור נכנס לתוך הרצון. זה תענוג שאני לא יכול לשכוח ממנו, אני כל הזמן רק חושב עליו.

לפני כן היה צמצום והייתי מקבל אור במלכות דאין סוף, אבל לא קיבלתי מרצון שלי, אלא ככה מרצון שהתפתח. על ידי השבירה, רציתי לקבל אותו על מנת להשפיע וקיבלתי אותו על מנת לקבל. זאת אומרת, הכלים שלי היו מורחבים, כל כך גדולים, שרציתי להשפיע הכל לבורא, ובכלים האלה הרגשתי תענוג ישיר. זה היה תענוג שאני השתגעתי, אני עכשיו לא יכול. אדם שמשתגע, זהו, אין מה לעשות. אפילו בעולם שלנו, כתוצאה מזה, של ענף ושורש, זה דבר בלתי הפיך. אנחנו יכולים איכשהו להרגיע, איכשהו בצעדים קטנים אולי. וזה גם לא לתקן, אלא לחפות.

אחרי שטעמתי את האור בכלי בצורה ישירה, הכלי שלי התפרק לשלושה חלקים, לאורות, ניצוצין וכלים. ה"אורות", זה אלה שהיו בתוך הכלי, אור. ה"כלים" זה הרצונות, ו"הניצוצים" זה כל הכוח ההגנתי, מסך ואור חוזר. באור ובכלי אין לי מה לעשות איתם כל כך. האור הוא למעלה, והכלי הוא למטה. אלא לְמה אני צריך לדאוג? לשיקום הכלים. שיקום הכלי תלוי במסך ואור חוזר. זה נקרא "ניצוץ", "ניצוצין". זאת אומרת הניצוצין הם עיקר התיקון, כוח ההתנגדות, שהוא גם כוח המקשר בין האור למעלה, לבין הכלי למטה.

מה היה לנו לפני הכל? אור עליון יש מיש והוא ברא את הרצון לקבל יש מאין, הוא עבד על הרצון לקבל על ד' בחינות והביא את הרצון לקבל למילוי. הרצון לקבל שהתמלא הרגיש בושה, עשה על עצמו צמצום ואחר כך עשה החלטה, "אני רוצה להיות כמו בעל הבית". "אני לדודי ודודי לי".

זאת אומרת, מה יש בקשר למלכות אחר הצמצום, שהיא התנתקה מהאור ואמרה, "לא, אני לא אקבל", איזה קשר יכול להיות? רק על ידי המסך ואור חוזר. לכן אנחנו צריכים מסך ואור חוזר. כי האורות הם גם כך יש מיש, והרצון לקבל הוא כבר גם נברא על ידי האור יש מאין. אין מה לעשות, שתי ההבחנות האלה קיימות בבריאה.

ה"אדם" נקרא אותו חלק שמאזן בין שניהם, שמביא אותם לחיבור, לאיזון, להרמוניה, להדדיות. מסך ואור חוזר, זו מהות האדם, הדומה, שעושה דמי, כלי להאור. אז אנחנו צריכים לעשות זאת אחרי השבירה, כשיש לנו את כל הנתונים. אז לעשות זאת נקרא "לתקן את הניצוצין".

שאלה: למה דווקא ניצוצין יכולים להציל פה את המצב?

כי זה מה שנשאר ממסך ואור חוזר. יש אור מלמעלה, רצון מלמטה וביניהם מסך ואור חוזר שעומד בפה דראש, וזה נעלם. אז אנחנו צריכים את זה לשקם. את האורות אנחנו לא צריכים לתקן. את הרצון לקבל, אנחנו לא צריכים לתקן. רק את הקשר ביניהם, רק מסך ואור חוזר. וזה מה שנשאר מהכלי השלם שהיה בעולם הניקודים לפני השבירה, האורות פרחו לאצילות, והכלים ירדו למטה לבי"ע עם הניצוצין שבהם. אז אנחנו צריכים לשקם את הניצוצין, לתקן אותם, לתקן מסך ואור חוזר.

שאלה: אם אנחנו מדברים על בורא ונברא, שיש בורא שהוא בעצם מייצג את האור, והנברא מייצג לפי אותו הסבר את הכלי, אז איך דווקא האדם נחשב מסך ואור חוזר, ולא הכלי ?

איזה כלי? הרצון לקבל לא נקרא "כלי". "כלי" נקרא, מה שמסוגל לקבל. למשל אם במקום כוס בלי תחתית, יהיה צינור, האם זה יהיה כלי?

רצון לקבל לא מיועד לקבל. אחרי צמצום א' רצון לקבל לא יכול לקבל אור. כמו שאנחנו רואים בשבירת הכלים, הוא רצה לקבל. אפילו שהתגלה לרגע אחד, הוא לא היה מסוגל. אחרי צמצום א' יש תנאי. ה"כלי" זה נקרא שיכול לקבל אור, והתנאי לקבלת האור זה להיות דומה להאור. במידה שאתה דומה לבורא, אתה יכול להרגיש אותו. זה נקרא "לקבל אור". "להרגיש אותו" זה נקרא שאתה מרגיש את תכונת ההשפעה.

תלמיד: אבל מבחינת מטרת הבריאה, כשאנחנו מדברים על אור מול כלי?

אני לא רוצה להיכנס עכשיו לפילוסופיה. מכאן אפשר לשאול, לאלפי כיוונים. אלא אני אומר שיש אורות, ניצוצין וכלים. כלים הם רצון לקבל, אבל הוא לא יכול להיות כלי, הוא חייב גם מסך ואור חוזר. מסך ואור חוזר נשברו ונקראים עכשיו "ניצוצין", והאורות נמצאים למעלה באצילות. אנחנו מתקנים גם את האורות וגם את הכלים, אבל עיקר התיקון הוא, הניצוצין. מסך אנחנו צריכים.

. אות ב'

"ותחלה נבאר את מהותם של הניצוצין, שעליהם אומר הרב שנפלו עם הכלים הנשברים לבי"ע כדי להחיותם. והנה באמת כבר פירש אותם הרב היטב עוד בעולם עקודים (דף רכ"ט אות י') שאומר שם, שהרשימות והאור חוזר היורד, מכים זה בזה, ואז נולד מביניהם ניצוצות של אור, מבחינת אור חוזר, שהוא דין, והוא גרוע מאור הרשימו שהוא רחמים. עש"ה. ונתבאר שם באור פנימי, כי האור מניח אחריו רשימו בתוך הכלי אחר הסתלקותו משם, למשל אם הוא קומת כתר, מניח הוא רשימו בתוך הכלי מן בחי"ד, שהיא קומת כתר, והנה אח"כ כשנעשה הזווג על העביות הנשארת בהמסך שהוא בחי"ג, ויוצא עליו קומת חכמה, הנה אותה הקומה שיצאה עתה כיון שהיא חשובה הרבה מן הרשימו, מבחינת מה שבאה מהארת זווג, משא"כ הרשימו, הגם שמדת קומתה גבוה מן קומת חכמה שבאה עתה, אמנם כבר נסתלק הארת הזווג שלה, ואין בה אלא הארה מועטת, ע"כ האור דקומת חכמה מכה בהרשימו, כלומר, שנכנס ומאיר בכלי שלה, שמכח זה מוכרחת הרשימו להסתלק מהכלי, ולעלות ממעל לכלי בסוד תגין החופפים על האותיות, ואז נופלים ניצוצות מן הרשימו, כי הרשימו כוללת ב' מיני אורות : אור זך, ואור עב. כי כמו שכללות האור כולל אור ישר, ואו"ח. דהיינו בחי' או"ח המתהפך ממעלה למטה ונעשה כלי ומלביש האו"י, כן הרשימו שנשאר מאור הזה, כלולה ג"כ מאו"י ואו"ח, שהאו"י נקרא אור הזך, והאו"ח נקרא אור העב, כדברי הרב (דף רכ"ב אות י') אמנם אור העב הזה, הנעשה לבחינת כלי ומלביש על או"י, הנה עדיין אינו כלי גמור, כדברי הרב (דף רמ"ו אות ב') כל עוד שהוא מחובר עם האור ישר. אלא אחר הסתלקות אור הזך למעלה, ונשאר אור העב למטה. כי אור העב, שהוא או"ח אינו יכול לעלות לעולם, אלא שנשאר למטה, ואז נעשה אור העב בחינת כלי. עש"ה. והנה זה אמור, בכללות אור העב שהלביש לכללות האור ישר. אמנם זה החלק של אור העב שנפרש מהרשימו ונשאר בכלי, מחמת הכאת הקומה של אחורים בו, כנ"ל. הנה הוא עדיין לא נחשב לכלי ממש, כמו אור העב של כללות, והוא, משום שיציאת הרשימות לחוץ מן הכלי בסוד תגין, אינו נחשב ליציאה גמורה ולהסתלקות, כי זה הכלל, שרשימו אינה מסתלקת לעולם, אלא אע"פ שיצאה ממעל לכלי, הרי היא עוד מאירה לבחינת אור העב שלה, כי ע"כ נבחן בסוד תגין על האותיות, כלומר שמחוברת בו ומאירה אותו, וע"כ אין אור העב של הרשימו נעשה עוד לבחינת כלי ע"י יציאת הרשימו מן הכלי, ונחשב עוד לאור גם עתה. וזה שמדייק הרב לכנותם תמיד בשם ניצוצות של אור, להורות שאין עליהם שם כלי כמו על האור העב של כללות הנ"ל, כי האו"י של כללות הקומה נסתלק לגמרי ועלה לשורשו, ונשאר אור העב למטה בלבדו בלי שום הארה ממנו. מה שאין כן אור העב שנפרש מהרשימו מחמת ההכאה הנ"ל, ונשאר לבדו בכלי, הנה אור הרשימו עדיין דבוק בו, וכיון שהוא דבוק בו, הוא נחשב עוד לבחינת מעורב עמו, כנ"ל (דף רמ"ו אות ב') כי כל זמן שהאור חוזר דבוק עם אור הישר, מטרם שנסתלק, הנה האו"ח מעורב עם או"י בלי שום הכר ביניהם. עש"ה."

נניח, הייתי אתמול במסעדה ואכלתי חמש מנות על חשבון בעל הבית, מסטייקים על האש ועד עוגה עם קצפת, וכל מה שיש באמצע. היום, אני נכנס למסעדה אבל כבר לא על חשבון בעל הבית, אלא אני כבר עושה חשבון. יש לי רשימו מאתמול, ויש לי נכונות מהיום.

איך אני בונה כלים? אין כלים מלמעלה, את הכלים אנחנו בונים מעצמנו. כשאני כל פעם טועם את זה לעומת זה, וזה לעומת זה, מתוך זה יש לי ניסיון בחיים. כך ילד גדל, כל פעם הוא יודע את זה, מבין את זה, מרגיש את זה. לכן הם כל הזמן רוצים לדעת, לנגוע ולנסות, ואסור לעצור אותם, רק לבנות סביבה שתהיה בטוחה, לא מזיקה.

אני ניסיתי דרגה מסוימת, ועכשיו אני מנסה דרגה אחרת, הפער בין הדרגות, הוא מה שנותן לי בעצם את הכרת המצב. כל דרגה בפני עצמה לא אומרת לי כלום, כי אני בודק ומודד ומרגיש רק בין מצבים, בין זה לזה, וזה לזה. זה כמו שאומרים לך, "דבר כזה עוד לא טעמת", זאת אומרת, אתה עוד לא יכול לדמיין או להבחין או למדוד אותו לעומת משהו. אחרי שתטעם אתה תדע מה זה באמת טוב. אנחנו מודדים תמיד משהו אחד לעומת משהו אחר.

כשמסך עולה מטבור לפה, אז בכל דרגה, כשהוא עושה פרצופים חדשים שנקראים "נקודות", הפרצופים האלה יורדים וממלאים את הכלים הריקניים הקודמים. נניח, אתמול אכלתי חמש מנות ועכשיו אני אוכל חמש מנות חדשות, פחותות מקודם. אז את כל ההתרשמות מחמש המנות הנוכחיות, אני משווה לחמש המנות של אתמול, והפער ביניהן הופך להיות אצלי כלי. הפער ולא שום דבר אחר. כי אז אני מבין מה ההבדל בין דרגת כתר לדרגת חכמה, בין דרגת חכמה לבין דרגת בינה. לכן אנחנו צריכים לרדת מ"האין סוף" עד העולם שלנו, כדי שהפערים בין כל הדרגות, בין כל הדברים, ייכנסו בנו כרשימות. ואז מתוך הבדל בין זה לזה, אני אבנה את היכולת שלי לדעת מה הבדל בין אור לחושך, בין טוב לרע.

יש כאן לימוד נוסף והוא החשוב שעליו בעל הסולם כותב לנו, כשאני אוכל היום איזו קציצה לעומת סטייק העגל מאתמול, אז הרשימו מסטייק העגל, רשימו מקומת כתר, הוא רשימו. הרשימו מהקציצה הוא לא רשימו, כי מהקציצה יש לי אור, ומהסטייק יש לי רשימו. מה יותר חשוב? הקציצה, אבל אני מודד אותה לעומת סטייק העגל. איזו התרשמות יש לך, איזה מאבק. מה ההבדל במדידה הזאת בין האור הנוכחי לבין הרשימו מאתמול?

תלמיד: אני מצטער על אתמול.

על מה אתה מצטער? אתה לא מצטער על אתמול.

תלמיד: כי אני בכל זאת מרגיש שהיה לי יותר.

אתה מצטער על מה שהיה אתמול?

תלמיד: קודם כל אני נהנה ממה שיש לי עכשיו.

איך אתה יכול ליהנות ממה שיש לך עכשיו, אם אתה מרגיש עד כמה שאתמול היה טעים לעומת הקציצה של היום?

תלמיד: כי יש לי יותר חשיבות למה שהרגשתי אתמול, על פני התענוג שאני מרגיש כביכול עכשיו.

כאן אנחנו מגיעים בדיוק לזה, כאן אנחנו מודדים התרשמויות מהתענוגים, התרשמויות מהקומות והתרשמויות מהמעשה.

אם אני מסוגל עכשיו להשפיע בקציצה, בשבילי זה יותר חשוב מהטעם של העגל מאתמול. אני צריך להוסיף כאן את מידת ההשפעה שלי, ואת היכולת להשפיע לבעל הבית. ההתרשמות מאתמול גם הייתה מלהשפיע לבעל הבית, זאת לא התרשמות כמו שאצלנו, "אה, אכלתי!", זו התרשמות מהשפעה, אבל השפעת הכתר. מה ההבדל בין השפעת הכתר לבין השפעת החכמה? שהיום אני יותר מבין, יותר מרגיש, היום אני עושה יותר מאמץ.

אם באגו, ברצון לקבל אני נכנס למסעדה, אז אני משלם פחות ממה ששילמתי אתמול. אבל אם אנחנו מדברים על קומת כתר, נניח, בירידה מגלגלתא לע"ב ולקומת חכמה, אז קומת חכמה משלמת יותר. יש לה בעיה, הכלי שלה יותר עבה. כי מה שהיא עשתה בגלגלתא, היא עשתה בעביות דשורש, ובע"ב מתגלה עכשיו עביות א', הרשימות היו מהדרגה הקודמת.

בין הרשימות האלה יש הרבה חשבונות. בעל הסולם נוגע רק לחשבון אחד, שהאור הנוכחי שהוא ג', יותר חשוב מאור שהיה קודם, ועכשיו הוא כרשימו מבחינה ד'. ולכן האור שיורד לכלי מגרש משם את הרשימו מבחינה ד', הופך להיות תגין על האותיות, והאור נמצא בכלי במקום הרשימו.

שאלה: מה זה רשימו שמסתלק מהכלי ועולה מעל הכלי בתור תגין?

הוא נעשה לאור מקיף, זה נקרא "תגין".

שאלה: למה כשאור ישר מסתלק, אור חוזר לא דבק בו ומסתלק יחד איתו, או עולה יחד איתו?

כי הוא נשבר.

תלמיד: אבל בעל הסולם אומר שהוא נשאר עב, שהוא נשאר במקומו, שהעביות שלו נשארת, הוא לא אומר שהוא נשבר.

הוא נעלם, הוא לא שייך לאותה המדרגה. מה זה אור חוזר? האם מידת ההשפעה של תחתון לעליון נשארה אותו דבר? מה זה נקרא כלי שבור?

תלמיד: בעל הסולם אומר שברגע שאור ישר מתלבש על אור חוזר, אין הבדל ביניהם, אין היכר ביניהם.

אתה מדבר על הזדככות הפרצוף. אור חוזר לא יכול לעלות לראש, כי הוא תוצאה מהמסך ומטה. ולכן הוא עומד תחת מסך דראש בכתר דגוף. כל האור חוזר מכל הגוף מגיע לשם ועומד.

תלמיד: איפה ההקבלה בין כלים לאורות? כי פה מדובר על אורות, אור ישר, אור חוזר.

כל הפרצופים שעכשיו מתבארים בהזדככות המסך מטבור לפה, הם מדברים עד כמה שהכלי היה דומה לאור. מזה יש לך את כל הטעמים, את כל הטנת"א. אפילו הכלים שאיתם אתה בונה אחר כך את הפרצוף הבא, הם באים מתוך צורות ההתקשרות שהיתה קודם בין כלי ואור.

מאיפה אתה בא עם ניסיון החיים למדרגה הבאה? מתוך מה שרכשת בדרגה הקודמת.

תלמיד: יש כאן את העניין של הארת רשימו, שנאמר שהיא לא מסתלקת יחד עם אור ישר. האם זה מה שעוזר בכלים לגלגלתא ועיניים דתחתון להידבק באח"פ דעליון? האם זה שהאורות דרשימו לא מסתלקים לגמרי, זו תוספת כלשהי שיש באור על הכלים?

לא תוכל לברר את הדבר הזה עכשיו, גם לא תוכל להבין אותו. אתה מדלג על הרבה דברים. קודם כל אנחנו מדברים כאן על הא"ק. בעל הסולם מסביר לך על ידי דוגמת הא"ק, זה לא שייך לא לצמצום ב', ולא לקשר גלגלתא עיניים עם אח"פ.

תלמיד: מה אפשר ללמוד מזה שהתלבשות אור ישר על אור חוזר כוללת גם הארת רשימו, והארת רשימו נשארת על אור חוזר אחרי שאור ישר מסתלק?

אף פעם לא נפסק הקשר בין אורות, ניצוצין וכלים, והם נמצאים בקשר ביניהם. הקשר ביניהם, רשת הקשר, נקראת "העולמות". האם העולמות היו קודם? לא היו. מאיפה הם באו? מזה שהתחילו להתקשר אור וכלי, אור וכלי ונעשתה הרשת, כמו קורי עכביש.

מזה נעשו העולמות. זה לא משהו מלאכותי, אלא מסוגי ההתקשרויות בין האורות לכלים, בכל מיני סיטואציות, מזה נעשתה רשת שנקראת "העולמות". ובכל העולמות האלה יש אין סוף זרמים בין האורות לכלים. ואם באיזה מקום יש שינוי כלשהו, כל המערכת משתנה.

כאן אנחנו לומדים איך המערכת הזאת משתנה מלמעלה למטה כדי שאחר כך ייצא אדם. ומה זה אדם? שהכלי, שלגמרי יהיה בניתוק מהאור, הוא יתחיל להתעורר. ודאי שלא מעצמו, אבל יתחיל להתעורר וכביכול יתקן את הרשת השבורה, המקולקלת הזאת. זאת אומרת, בכל דבר ודבר שברשת הוא יבדוק ויראה, "כאן זה לא נכון, וכאן לא נכון, וכאן אני אעשה כך וכך", ולאט לאט יתקן.

על ידי זה שהוא מתקן את הרשת, זאת אומרת הוא לומד את הצורה המקולקלת שלה בכל מיני אופנים ולומד איך לתקן אותה מכל מיני אופנים רק לצורה אחת המאפשרת תיקון, בזה הוא מגלה את האופי, את הטבע, את העוצמה, את בעל הבית עצמו ממש. זאת אומרת, דרך האורות וכלים, פעולות התיקון, הוא מגלה את מי שעומד אחרי זה, אחריהם. זה כל העניין.

שאלה: אני רוצה לשאול על הפער בין מה שאכלתי אתמול לבין מה שאני אוכל מחר.

מה יהיה מחר אני לא יודע. רק בין היום לאתמול, כי היום זה אורות, אתמול זה רשימות.

תלמיד: אז האם הפער בין שאכלתי אתמול לבין מה שאני אוכל היום, זו הרגשת האור שעוברת למצב הבא? לפרצוף הבא?

לא, אין לי הרגשה למצב הבא, יש לי הרגשה רק למצב הנוכחי.

תלמיד: אז מה זה האור הזה שעובר לפרצוף הבא?

אני עכשיו עושה חשבון, מה אני עושה עם מה שיש לי לעומת מה שהיה לי אתמול. בלי למדוד את עצמי כלפי אתמול אני לא אדע מה לעשות עכשיו.

תלמיד: אז ככל שיורדים בעולמות, ככל שהפער גדל, היכולת שלי להשפיע גדלה?

נכון. כשיורדים בעולמות, עד כמה שאתה נמצא יותר רחוק, אתה בפעולה הקטנה שלך, פועל בכל העולמות. אבל כשאתה מתחיל לעלות ממטה למעלה, זה ההיפך. כי הרצונות שלך ממטה למעלה גדלים. נלמד את זה, את הקשר בין אורות לכלים.

אות ג'

והנה שם בעקודים היה ב' מיני ניצוצין: א' בחינת אור העב מהרשימו, שנשאר בכלי אחר יציאת הרשימו משם, מפאת הארתה של הקומה החדשה דאחורים הנמוכה ממנו. כנ"ל, ועוד יש שם בחינת ניצוצין מן אור העב שנשאר אחר הסתלקות הארה דקומה החדשה מן הכלי, אשר בחינת אור העב של הקומה החדשה אינו יכול לעלות עם האור המסתלק, ונשאר גם הוא בכלי בסוד ניצוצין. כמ"ש שם, אשר מניצוצין שנשארו מבחינת הרשימו, נעשה אח"כ הכלים דזכרים, ומניצוצין שנשארו מהקומה החדשה נעשו אח"כ כלים דנקבות, ע"ש. אמנם כאן בנקודים, לא היה אלא בחינת הניצוצין שנשארו אחר יציאת אור הרשימו מן הכלי, בעת שנשבר ונפל לבי"ע, אמנם בחינת הניצוצין דהסתלקות הקומה דאחורים אין כאן, משום, כי אחר הסתלקות האור של הכלי, הנה תכף נפל לבי"ע, ולא היה לו זמן שיקבל ההארה של הקומה השניה של אחורים, שיצאה אחריו. ונמצא שיש כאן, רק בחינת אור העב שאינו יכול להסתלק ולעלות עם אור הרשימו, כנ"ל, אלא שהוא נשאר בכלי, וע"כ האור הזה ירד יחד עם הכלי לבי"ע."

שאלה: מה זה אומר שאור העב נעשה לכלי? שהאור חוזר שהסתלק נעשה לכלי?

מה זה נקרא "בעל ניסיון"? נניח שאתה עובד איתי יחד. פעם אחר פעם אתה מתייחס אלי, שומע, רואה את התגובה, וכך שוב ושוב אתה פונה אלי ואני אליך וכן הלאה. ואז אתה נעשה בעל ניסיון בעבודה איתי. זאת אומרת, יש לך מספיק התרשמויות שמהן אתה כבר יכול לבנות איזה מודל לעתיד.

כך אנחנו פועלים בחיים. אם לא היתה לי אפשרות לאגור בתוכי את ההתרשמויות הקודמות, הרשימות, אם לא היתה לי אפשרות לזהות במצב שעכשיו עומד לפניי משהו דומה מהארכיון שלי ולעשות השוואה בין מה שעומד לפניי לבין הצורות שכבר עברתי ונמצאות בארכיון, אז הייתי כל פעם המום, לא יודע מה לעשות.

כך אנחנו כל הזמן עובדים. כל הזמן אני פונה לארכיון, במחשב זה נקרא שאני פונה ל-ROM שזה זיכרון לקריאה בלבד, ואני מוציא משם, מהספרייה שלי, משהו דומה ולפי זה אני כל הזמן בודק ומודד – זה לבן וזה כחול וזה צהוב. זה אדם, וזו בהמה. כך כל הזמן. בלי זה אני לא רואה כלום לפניי. אם אני רואה משהו סתם כך, אז לא מובן לי מה זה. אלא רק בהתקשרות לצורה הדומה לדבר.

זאת אומרת, המוח שלי מיד פונה לארכיון, מיד מחפש עם מה אפשר להשוות את זה, עובר אולי על מיליוני צורות, ואז מוציא את הדבר ואומר לי, "זה הדבר". מה זה נקרא אדם סנילי? שהוא לא יכול לפנות לארכיון, הוא לא יכול להוציא משם את התמונה הדומה, להשוות אותה ולזהות.

איך אנחנו מזהים משהו? איך אני מזהה אותך? רק לפי ההשוואה עם מה שיש לי בזיכרון. לפעמים לא יכולים לזהות, לפעמים לא זוכרים, לפעמים אנחנו צריכים עוד כל מיני אמצעים נוספים כדי לזהות. ממש כך אנחנו גם בונים כל מיני תוכנות.

ואיך האור חוזר הופך לכלי? כי האור חוזר, מידת ההשפעה שלי, לאחר שגמרתי עכשיו להשפיע והכנסתי אותה לתוך הארכיון ועכשיו אני עומד במצב החדש, אז בשבילי ההשוואה הזאת בין הישן לעומת החדש, היא בונה לי את הכלי.

(סוף השיעור)