שיעור בוקר 3.10.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', חלק מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 377

מאמר "הכנה לסליחות מהו"

"ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:

א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.

ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.

וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.

נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.

והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.

אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.

אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.

זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'." בכל אדם ואדם. אמונה זה כוח השפעה. במי שיש כוח השפעה, נקרא "ישר א-ל". במי שאין לו כוח השפעה, הוא נקרא "גוי".

"ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר."

זאת אומרת, איך הבורא בודק?

עד כמה שהאדם מוכן לוותר על הפגיעה ברצון לקבל שלו, לעומת כבוד ה'. לעומת האמונה, לעומת על מנת להשפיע. נניח, מעמיד בן אדם לפני דילמה כזאת: מעמידים אותך, איש מכובד.

מן הסתם רוצים לבזות אותך בעבודה שלך, לפני כולם. פתאום שולחים מהמשטרה הזמנה לחקירה. יש איזו תלונה שעשית לפני חמש שנים או עשרים שנה, ועכשיו זה התגלה, המעשה לא כל כך יפה וטוב, וכולי. הבורא יסדר לך את זה אחרי עשרים שנה בקלות, זה לא חשוב לו. הזמן כאן לא משחק, אנחנו רואים. הוא מכין את דברים האלה מראש, לגלות לך בעוד שלושים, ארבעים שנה. כך זה.

אז השאלה היא כך: עד כמה אתה, עם כל הדברים האלה, אתה מוכן לקבל את ההזמנה הזאת בנשיקה. יש לך עכשיו הזדמנות להתעלות מעל זה, בדבקות בבורא שעשה לך את זה. שעוזר לך על ידי זה להתעלות מעל האגו שלך.

זה לא כל כך נעים. לא כל כך קל, אתה מסכים או לא? לא. למה לא? כי זה לא בצדק.

תלמיד: לא. קראו לי כאלה דברים, אבל זה דבר נורא ואיום. אם האדם לא חזק מבחינה נפשית פנימית.

לא נותנים לאדם סתם מכשול. "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", אני אומר לך.

תלמיד: מה זאת אומרת?

"אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי". אני לא מדבר על אדם פשוט, על אולמרט ועל כל אלה. אני מדבר על עובד ה', שאם מגיע אליו מכשול סימן שהוא יכול להתמודד עם זה ולהגיד, אני מקבל את זה כי אין עוד מלבדו, והוא שולט על זה והוא מביא לי את זה, ואני כן מסוגל. אני רק צריך להידבק אליו יותר. זה מה שהוא רוצה בעצם, שבדבקות אליו אני אוכל להתקרב מעל כל מה שעובר. ואני הולך למשטרה, ואני עושה את הכל, או שזה יתבטל, או שזה ימשיך זה לא חשוב, אני משתמש בכל הדברים האלה כדי להידבק יותר. אני רואה שזה האמצעי להעלאת הדרגה עד הדבקות.

תלמיד: אז כל פעם כדי להתקדם בסולם, כל אחד צריך כביכול שתבוא עליו צרה יותר גדולה? מה הוא צריך לעשות?

זה נקרא אהבת ה'.

תלמיד: זה אהבת ה', מעלה במדרגות במכה יותר גדולה?

זו לא מכה. זה מכה לרצון לקבל שלך אבל לא עליך, אתה כבר מזדהה עם השפעה.

לא נכון?

תלמיד: אבל הוא מרגיש את המכה הפנימית.

כן, אבל זה עוזר לו להתנזר, לתלוש את עצמו מהאגו שלו, להתעלות מעליו ולהידבק בבורא.

תלמיד: זאת הדרך היחידה שאני יכול להתקדם בסולם?

לא יודע, אבל למה לא? מה אכפת לך, העיקר שתוכל להתקדם.

תלמיד: אני חשבתי שצדיק, מקובל, עולה בסולם בכיף. עם האור המחזיר למוטב, לומד עם לייטמן, עם חברים, הוא מתקדם.

וזה כבר מתקדם?

תלמיד: ברור. בשביל מה אני צריך כל פעם מכות ?

אבל איך אתה תתעלה מעל האגו שלך? איך פרעה ייתן לך לצאת ממנו? איך אתה תתנתק ממנו? הוא צריך לקבל מכות ואז על ידי המכות אתה מתנזר ממנו. אתה ממש מתקלף, מקלף את עצמך ממנו, ממש בכוח. תרגישו את הפעולה עצמה שצריכה לעבור עלינו. רק כך. שאם הרצון לקבל שלי מקבל מכות אז אני לא רוצה להיות עימו. אחרת אני דבוק אליו, אחרת אני עימו.

אני לוקח סיגריה, נהנה. ואם אני עושה, אוי, אוי, אוי, כואב לי משהו, לב נניח, אז עוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם, אני כבר רואה בזה את האויב שלי, את השונא שלי, הסיגריה עצמה במקום מקור התענוג.

נכון או לא? הבורא, כדי לעזור לך להתנתק מהאגו שלך, שולח לך איזו מכה. לך, זאת אומרת לאותו חלק בך שדבוק בהאגו. וזה הכל מחושב, שאתה מסוגל להתנתק מהאגו שלך על איזה גודל הרצון. ולכן המכה מחושבת שאם אתה מבין שהיא באה מ"אין עוד מלבדו" כדי שתתנתק מהאגו ואתה תידבק לנותן לך, לא את המכה, הוא שולח את האור, אלא האור הזה כלפי האגו שלך מורגש כמכה. אבל אם אתה מזדהה עם האור, אתה מנשק את המקל. זה כבר הופך להיות לא מקל אלא זר פרחים. במקום מקל זר פרחים.

תלמיד: זו המכה האיכותית שאתה מדבר? אתה לימדת אותנו שלא צריך לעבור מכות גשמיות.

זה לא מכות, זה זר פרחים. אתה צריך להבחין בזה, או כך או כך.

או מטה או נחש. איך אחרת?

תלמיד: אתה אומר שאתה עושה עבודה, מה שנקרא מכה איכותית או מכה גשמית זה הבדל גדול מאוד. אם זה משהו פנימי שצריך לעבור אותו, עם אשתי, עם הילדים, עם המשפחה, לא משנה, לעומת זה שאני מקבל הזמנה לחקירה במשטרת ישראל.

מה זה משטרת ישראל, תראה את ההיסטוריה של עם ישראל. מה אתה צריך משטרת ישראל, תראה את כל ההיסטוריה שלנו. אנחנו לא יודעים לקבל מכות בצורה נכונה, אחרת מזמן היו לומדים את זה, היינו מתנתקים מהאגו שלנו, היו כבר נמצאים בעולם שכולו טוב. אני מסביר לך על פעולה פשוטה.

בעזרת ה'. אם אתה תהיה מוצלח, זאת אומרת אם תגיע לך באמת עלייה.

אתם לא רואים איך אנחנו כל הזמן מקבלים איזה יחס מלמעלה? ואנחנו לא יודעים לפרש את זה נכון, לא יכולים לקבל את זה נכון. זו הבעיה. אנחנו כל הזמן רואים בזה מכות. לא יודעים להשתמש נכון בזה, ולכן אנחנו לא מקלפים את עצמנו מהרצון לקבל, כאילו דבוקים. כשאתה מקלף אותו, כמו נייר דבק שאני צריך לקלף את עצמי עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר.

על ידי כל מכה ומכה רק לייחס את המכה אליו, ואני מעליה. ואז אני מרגיש במקום תורת מוות, תורת החיים. אתה מגיע לכאן, אתה אומר "שמרגע שבאתי ללמוד, נעשה לי יותר גרוע, יותר רע".

ולכן אתם צריכים רק להבין איזה יחס לתת לעניין. פשוט מאוד. אז אין שום בעיה, רק להתמיד להתקדם בצורה עקבית, ולקבל כל דבר בדרך כברכה. זאת הברכה. זו כל התורה. אחרת אם אתה נמצא בתוך האגו, איך אתה מתעלה כל פעם מעליו, עוד חלק ועוד חלק ועוד חלק, על ידי עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה.

אם אתה מזדהה עם הפרעה, איך אתה יכול להתנתק ממנו, לברוח ממנו, בלי עשר מכות?

תלמיד: זה גבוה מאוד מה שאתה אומר.

איזה גבוה מאוד, כולם עוברים את זה. בכל ההיסטוריה העם שלנו עובר על זה, על איזה גבוה? על המקום אתה מקבל, אתה לא צריך לעלות. כל עקרת בית מרגישה את זה במשפחה שלה. לא מספיק טילים קיבלת?

תלמיד: זה נכון לגבי האנשים שיודעים מה קורה להם. מה עם אותם אנשים שלא יודעים למה זה קורה להם?

צריכים להסביר. אתם צריכים לבוא לעם ולהסביר. זה העניין. הגישה שלנו למה שאנחנו מקבלים מאין עוד מלבדו היא לא נכונה. אנחנו צריכים לקבל אותו כטוב ומיטיב ולמה בזה הוא מכוון אותנו, על ידי הצגת הצרות האלה. שאנחנו צריכים להשתנות בפנים עד כדי שאנחנו נרגיש את הצרות האלה כהבעת אהבה שלו.

ואז אתה תראה עד כמה השוט הופך להיות לזר פרחים.

שאלה: כל המאמר שהרב"ש כותב הוא למעשה על היכולת ועל הכוח שאדם צריך שיהיה לו על מנת להיות באמונה, איך להיות באמונה. אתה עכשיו הסברת איך צריך האדם להיות. זה דבר שהוא בלתי אפשרי, איך אני צריך להיות כך, להתנתק מהאגו שלי, לצאת מפרעה על מנת להיות באמונה. איך לעשות את זה?

על ידי הסביבה.

תלמיד: אבל הסביבה עצמה תוהה בזה.

יחד כולם, "איש את רעהו יעזורו". אני נמצא, וגם לימוד נמצא. יחד המורה, הלימוד, הסביבה, כולם יחד. אם אתם רוצים להתנתק מהפרעה, זה רק על ידי ערבות. אחרת תמשיכו לקבל מכות, כל עוד לא תחכימו. כל עוד לא תבינו שהמכות האלה באות כדי לעזור לך להתנתק מהאגו, ולא באות כדי סתם להכאיב לך. שאתה מסכן צריך סתם להרגיש מכות. אין דבר כזה. אתה נמצא תחת השגחה. כל אחד בעולם נמצא תחת ההשגחה, רק אנחנו לומדים איך לקבל אותה בצורה נכונה.

תלמיד: כי לבנות ערבות זה לא נראה לי דבר כל כך פשוט. אנחנו רוצים, מדברים על זה, אפילו חותמים.

מה רוצים? אם אתה רוצה לברוח ממכות, בינתיים ב"לא לשמה". אתה רוצה שיהיה לך טוב, אני לא מדבר על דברים גבוהים, שאתה עושה את זה למען השפעה, למען הבורא, לשמח אותו, איך אתה רוצה להידמות לו, כבן כלפי אבא, לא מדברים על זה. אפילו סתם, לברוח מהמכות, שאתה נמצא בדרגת העם, לא נמצא בדרגת לויים, כוהנים, משה וכן הלאה, לא, מדברים פשוט, לברוח מהמכה. אתה רוצה לברוח ממצרים? בקשה, יש לך הזדמנות על ידי זה שתתחבר עם כולם.

אז עם המורה, עם הלימוד, עם החברים, תעשו יחד כולם השפעה כזאת על האדם, שהוא לא יוכל לברוח. על כל אחד ואחד. שלא יכול לברוח מהשפעת התורה, מהמאור המחזיר למוטב. אז אתה תבין שאותו מאור המחזיר למוטב שמשפיע עליך, לא מביא לך מכה אלא מביא מכה לרצון לקבל, שעוזר לך על ידי זה להיפטר ממנו, לברוח ממנו.

אם הפרעה היה כל הזמן טוב, שלא בא מלך חדש על מצרים, אלא פרעה הטוב, שבע שנות שובע, אתה היית יוצא משם? לעולם לא. אתה היית כמו מלך. אתה מנהל את מצרים בשבע שנות שובע. מה קורה בשבע שנות רעב? "קם מלך חדש במצרים שלא ידע את יוסף". אז בתחילה ההקדמה, ההכנה לגאולה.

שאלה: לא ברור לי למה צריך לבקש סליחה על משהו שאנחנו לא אחראים עליו. אני לא יצרתי את עצמי, לא עשיתי כלום, ואז אני גם צריך לבקש סליחה. אז אם אני רואה על הנייר, זה הבורא שצריך לבקש סליחה.

נכון, אתה בעצמך צודק. לא שאני מצדיק אותך, אבל אתה לפי איך שאתה, כן צודק.

תלמיד: אז למה צריך לבקש סליחה? אני לא מבין את הטקסט.

ילד עשה איזה דבר רע, אבל הוא לא מבין שעשה דבר רע. כדי ללמד אותו לא לעשות את זה עוד פעם, אתה צריך להראות לו שזה לא טוב. זאת אומרת לעשות איזה סימן בתוך הרצון האגואיסטי שלו, שהוא עשה דבר לא טוב. שבתוך הרצון האגואיסטי הזה נרשם הדבר הזה כלא טוב.

על ידי מה אתה תעשה את זה? אתה צריך לתת לרצון לקבל הזה סבל, לסבול, איזו התרשמות רעה. נניח, אני גרמתי לאיזה כלי להישבר. ילד קטן, מה הוא עושה? לא ידע שום דבר, גרם, כך קרה. אבל אם אני רוצה ללמד אותו שזה מעשה לא טוב, שהוא צריך להיות יותר זהיר, שלא יכול לעשות את זה, ודאי שעשה בלי כוונות, ילד, אבל אני רוצה שילמד מזה משהו, אני חייב לרשום בתוך הרצון לקבל שלו, שלא היה זהיר, עכשיו רושם שאסור כך להתייחס לדברים. שצריך קודם לחשוב, שצריכים קודם להיות בכוונה הנכונה כלפי אם אתה עושה איזו תנועה. כמו שאנחנו בכוונת הלימוד.

זאת אומרת, אני צריך לתת לו איזה רושם רע, כמו שהוא עשה את הפעולה. אז אני עושה לו את זה. אני אומר לו "אתה לא בסדר, לא צריכים לעשות כך", אני מזכיר לו את זה כמה פעמים. בצורה יפה, נוחה, בעדינות, אבל אני חייב את זה לעשות, אחרת זה לא נקרא שאני מחנך אותו, מתקן אותו.

זאת אומרת, אני חייב כנגד אותו רצון לקבל, לתת משהו מר, רע. אם הילד לא לומד את הדברים האלה ממני, אבל אחר כך לפחות הוא מרגיש שלא למד. הוא מגלה את זה, על ידי כל מיני פעולות. נניח אני מזכיר לו את זה פעם שנייה, ואז הוא אומר "נכון, אני לא זוכר, אני לא שמתי לב, שכחתי מה שאמרת לי. סליחה." זה נקרא סליחות. זאת אומרת, סליחות אנחנו מבקשים על זה שלא היינו מספיק רגישים לְסימנים שהבורא נתן לנו.

כמו שעכשיו אני מסביר, שהוא מקבל הזמנה ממשטרה. בהתחלה אוי, מה יהיה, ואיך זה, ומה, ואוי, וכולי, "טוב לי מותי מחיי". אחר כך הוא אומר, לא, איזה חיים טובים, הבורא עכשיו התחיל לקדם אותי, הוא עכשיו מתחיל להעלות אותי, תראה מה שהוא רוצה, שאני על ידי זה דווקא אהיה דבוק אליו, במקום דבוק לכל המשטרה הזאת ולרצון לקבל שלי ולכל הקרובים והרחוקים.

זאת סליחה. מה זה סליחה? שקודם כל קיללתי את הבורא על זה שעשה לי את זה, אחר כך הבנתי שהוא עושה לי דבר טוב, שבמקום מקל זה זר פרחים. ועל זה אני מבקש סליחה.

"נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם."

זאת אומרת, סך הכל על הרגישות שלנו כלפי מה שהבורא עושה איתנו. על זה כל העבודה, על זה כל הסליחות, על זה כל הדברים. להיות רגישים. מקבלים את זה ממנו, אין עוד מלבדו. ותמיד טוב ומטיב, תמיד. ובמידה שאתה מוכן אז מכינים לך, מה שנקרא מכות, ואתה צריך להראות על ידי המכות האלה שאתה נמצא למעלה מהן. זה נקרא "בוא אל פרעה".

שאלה: אני מרגיש שאין טעם ליום כיפור, זה כאילו איזה מנהג שכבר אין טעם בו.

למה?

תלמיד: כך אני מרגיש, כאילו זה לא קשור אלי.

במה לא קשור? למה אתה לא יכול לעשות כל היום כיפור לפי מה שכתוב, וחוץ מזה להיות בכוונה שאתה עושה את זה יחד עם כולם, כדי להיות למעלה מהאגו שלך? כי מה שאתה מחליט עכשיו "אין לי טעם ביום כיפור", אתה אומר מתוך הבטן שלך, מתוך האגו. תעשה למעלה מהאגו. מה הבעיה?

תלמיד: כאילו הסיבה היחידה שהייתי רוצה לעשות, זה כי כולם עושים. לא שזה עושה לי משהו, אז אני לא אוכל, לא שותה יום שלם.

אז אתה עדיין לא רואה מה זה עושה, בסדר. אבל זה עושה דבר טוב, לפחות לפי זה שהחברים שלך עושים ואתה עושה איתם. גם זה טוב, זה נקרא הזדהות עם הקבוצה.

תלמיד: חוץ מזה, יש איזו משמעות ליום כיפור, היום שכולם צמים?

חוץ מזה שאתה תהיה איתנו ואתה לא תחשוב על הגוף שלך, למרות שאתה לא אוכל ולא שותה וכולי, אתה תחשוב רק על ההתעלות הרוחנית. מה יש? אתה חושב על ההתעלות הרוחנית רק כשאתה אוכל איזה רבע עוף עם אורז? אז עכשיו אתה תחשוב בצורה אחרת.

תלמיד: לא רואה קשר בין זה שלא אוכל ולא שותה, להתעלות רוחנית. זה לא קשור.

איך לא קשור? אתה רואה שזה משפיע עליך בכל זאת. משפיע או לא?

תלמיד: משפיע שכולם עושים ביחד, זה מה שמשפיע.

לא. גם משפיע זה שאתה לא אוכל. אדם, זה טבעי. אז דווקא שהרצון לקבל מקבל איזו מכה, תתעלה מעל המכה הזאת. תראה עד כמה שאתה מסוגל, לא מסוגל, טוב או לא, עד כמה שהרצונות שלך נמצאים בבטן או למעלה מהפופיק.

עכשיו אתה כאפוטרופוס, אתה כעורך דין על הבטן שלך, "אני לא מרגיש כלום, אני לא רוצה, אני לא צריך, אני לא חייב," זה הבטן שלך אומרת. תעבוד מחוצה לה ותראה. תהיה אובייקטיבי, תעשה פעם כך.

תלמיד: יש בזה מאור?

יש בזה מאור, שאתה כל הזמן אוכל?

תלמיד: לא, זה לא קשור לאוכל.

מה זה "לא קשור"? אז למה אתה שואל?

תלמיד: מפני שזה כאילו יום מיוחד, אנחנו עושים הכנה מיוחדת ליום הזה, ונותנים לזה גדלות, אבל זה הרי מנהג, זה בסך הכול איזה מנהג שאנחנו עושים אותו.

לא, לא בלבד, לא מנהג בלבד. לכל דבר בעולם שלנו, לכל ענף גשמי יש שורש רוחני, ולכן אנחנו שומרים על זה.

תלמיד: האם יש ליום הזה כוח מיוחד? יש דבר כזה?

יש כוח מיוחד לאדם שמקיים. זהו. היום עצמו, אני לא יודע מה זה, האם "יום" זה השמש שמסתובבת סביב כדור הארץ? "יום" זה מושג, אתה לא יודע מה זה, אני לא יכול לדבר איתך על זה. זה סיבוב מיוחד של כדור הארץ? אני לא רוצה להיכנס לכל הדברים האלה איתך, זה מאוד מורכב.

שאלה: אנחנו עכשיו בהכנה לכנס אירופה, ומקבלים הרבה מכות, ממש אגרופים לבטן. אנחנו רוצים לדעת איך אפשר לפרש את התהליך הזה בצורה הנכונה, איך להיות רגישים לסימנים, איך לראות בצורה נכונה את כל התהליך שאנחנו עוברים?

מגיע להם לתת יותר יגיעה, ולקבל מכות, לקבל התעוררות. רוצים לבדוק, רוצים להעלות אותם קצת. אני לא מבין. מה אתם חושבים? נניח הקבוצה שלנו של אירופה המאוחדת, שלושים מדינות, בבל ממש, הם עכשיו רוצים לעשות איזה איסוף, כנס, במילאנו למשל לפי המתוכנן, וקשה להם לבצע את זה, מכל מיני סיבות. למה הם חושבים שזה יהיה קל? אני לא מבין את זה. מאיפה הגישה הילדותית הזאת, הפרימיטיבית, שצריך להיות קל? "אני עושה דבר קדוש, אני עושה אסיפה לכל אירופה, כולם צריכים לבוא, אז איך הבורא עוזר לנו?". למה בצורה כזאת הוא צריך לעזור ולא בצורה הפוכה?

תלמיד: אז איך אנחנו יכולים באירופה להתבגר רוחנית?

על ידי הקושי, כמו בכל מקום. האם זה שייך לאירופה, או לדרום אמריקה, או לישראל, או לרוסיה? לכולם אותו דבר. להתעלות מעל הרצון לקבל, זאת אומרת שאתה תרגיש תמיד ברצון לקבל קושי, וזה עוזר לך להתעלות, וזאת העזרה, "כל אשר אוהב ה' יוכיח", זה עזרה.

איך אתה תתעלה מעל הרצון לקבל אם יהיה לך בו כל הזמן טוב? אתה רואה איך התלמיד שאל קודם? "למה צריך את יום כיפור, אני לא רוצה", יש לו אלף טענות צודקות, הוא ממש יכול להביא לך כאן רומנים שלמים, דינים והכול, טיעונים נגד, ופתק מהרופא, כמו שאומרים בצבא, "יש לי פתק מהרופא".

דווקא על ידי הקושי שהבורא מעורר בארגון הכנס, אנחנו מגיעים למצב שיכולים לעשות אותו בדרגה יותר גדולה ממה שיכל היה בלי זה. לכן אני חושב שצריכים לעשות עוד מאמצים, ונצליח לעשות כנס טוב באמת. וכל אירופאי צריך לראות בזה הזדמנות להתעלות, אפילו שהוא לא יכול לבוא לכנס, אבל להשתתף בזה ולפחות לתת אילו כוחות פנימיים, שזה יצליח.

ובאמת, אירופה זה מקום קשה. כולם נבדלים זה מזה, כולם רחוקים זה מזה מאוד, הרבה מדינות, עם הרבה היסטוריה, עם הרבה שנאה הדדית, עם ריחוק, דחייה הדדית. באמת קשה מאוד לגשת לזה. גם בדרום אמריקה, אפילו צפון אמריקה, הכול מתחיל להיות מעורבב. אירופה היא מקום מאוד מאוד בעייתי לתיקון.

לכן אנחנו צריכים דווקא שם להשקיע יותר, וצריכים להסביר עוד ועוד לחברים האירופאים שלנו, להיות איתם צמודים בטיפול, להסביר שהם צריכים לחשוב על העתיד שלהם. היום סביב כדור הארץ, כולנו תלויים זה בזה, אבל אם זה ימשיך ככה, אני לא רואה שם התפתחות טובה.

נותנים להם הזדמנויות, והם לא משתמשים בהן נכון. נותנים הזדמנויות, אז מה אפשר לעשות? נתנו הזדמנות להתחבר, התחברו רק הבנקים. נתנו להם הזדמנות לבטל את הגבולות, אז מה נעשה על ידי זה? רק יותר פריצות, גניבות וכל מיני דברים. אנחנו צריכים לחשוב, לדאוג לאירופה, זה באמת מצב לא טוב.

שאלה: אתמול בערב, אחרי כל הקשיים האלה, התאספו כל החברים מאירופה, ואנחנו גם היינו איתם. והרגשנו בפעם הראשונה שבאמת יושבת קבוצה אחת ומבינים שהמצב הזה הוא לא רגיל, ממש קשיים מכל כיוון, בכל דרך אפשרית. ממש כולם הרגישו שזה מלמעלה וזה מכוון עכשיו רק לאיחוד של החברים. ובאמת ישבו האיטלקים והאירופאים וכולם, וקבעו שכך יהיה כל יום, ממש כל יום עושים הכנה, לא משנה מה התוצאות, אבל עושים הכנה.

הרגשנו כיוון חדש ממש טוב. והשאלה שלי היא, מה הפעולה האקטיבית של החברים באירופה כדי להפוך את המקל הזה לאותו זר פרחים שאתה מדבר עליו? כי זה לא סתם לראות, זו פעולה אקטיבית, אתה דיברת על ערבות.

כמו ילדים קטנים, להידבק לאבא, אין יותר מה לעשות. ומתוך הדבקות הזאת לעשות את הפעולות שמוטלות עלינו.

תלמיד: מה זה אומר, להידבק לאבא כמו ילדים קטנים?

להידבק לאבא, זאת אומרת שאני הולך ומבצע, למרות כל הקשיים, עם פחות שכל ורגש, אני מבצע מה שצריך כדי לקיים את הכנס הזה. אני צריך לעשות אותו על הצד הטוב ביותר, כדי שיהיה חיבור, כדי שנשב בעשיריות, כדי שנקבע לעצמנו מהו האיחוד, כדי שנגלה בינינו לפחות את תחילת כוח החיבור בינינו, תחילת גילוי הבורא, שזה יהיה במשהו בינינו.

אנחנו חייבים להשיג את זה, כדי שסוף סוף נתחיל לממש את חכמת הקבלה למעשה. לגלות את הכוח הרוחני, כוח שמחזיק את כל המציאות. בואו נתחיל לנהל את החיים שלנו. המכות האלה הן רק כדי לעורר אותנו, כדי שתחפשו את כוח החיים, תחפשו את האמצעי. אז בואו נעשה את זה, שנתעורר בצורה הנכונה, ולא נברח כמו ילדים קטנים, כמו בהמות מוכות שרצות לכל מיני כיוונים, רק לברוח.

בואו נתמודד נגד זה, נבין שזה מגיע אלינו בצורה מכוונת. זה נקרא שאתה לומד את התנהגות הבורא איתך, שאתה לומד על ההנהגה וההשגחה העליונה, שמכוונת כנגד האגו שלך ולא אליך אישית כאדם, לא כנגד הנקודה שבלב, היא עוזרת לנקודה שבלב להפטר מהאגו, לצאת ממנו, להיוולד.

את זה הם צריכים לדעת, האירופאים, כך הם צריכים להתחיל להתנהג, אז הם יראו שזה ממש עזרה. אף פעם לא בא מכשול אמיתי, רק "שים עיניך ויהיו לגל של עצמות".

שאלה: מכל הכלי העולמי שואלים, אנחנו נכנסים ליום כיפור ולא יהיו שידורים, רוצים לדעת בעצם, איך הם יכולים להתכלל איתנו?

אין שידורים, אין שידור אוטומטי בערוץ, אין כלום, ודאי. אנחנו שומרים על כל הדברים האלה כמו שזה נהוג. ממליצים גם לכל החברים שלנו ששייכים לזה, או לא שייכים לזה, איך שכל אחד לוקח, אנחנו לא קובעים בגשמיות שום דבר. אנחנו כאן נמצאים בתפילות, בלימוד, ובשמירת כל חוקי יום הכיפורים.

נתראה במוצאי יום כיפור, בסעודת יארצייט של בעל הסולם. ולמחרת לא יהיה שיעור, כי אנחנו נוסעים להר המנוחות.

תלמיד: שואלים מהכלי העולמי, איך להתכלל בזמן הזה איתנו.

רק האינטרנט קושר בינינו? אין לנו קשרים אחרים, פנימיים? אז זה הזמן, זה היום שאנו צריכים לחפש את הקשרים היותר פנימיים.

תלמיד: לגבי מי שכן צם, האם להתייחס לצום לפי זמן ישראל?

לא, מה פתאום. כל אחד חייב לעשות לפי הזמן במדינה שלו. כי "יום" נקבע משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, וכן הלאה. הכול לפי השעון האסטרונומי.

תלמיד: האם יישלח חומר הלימוד?

אנחנו נשלח. נבקש שישלחו לכולנו, לכל הקבוצות, את מה שאנחנו נלמד ביום הכיפורים.

(סוף השיעור)