כנס "קבלה לעם" העולמי – חיים בעשירייה
ינואר 2024
סדר ישיבת העשירייה
שיעור 2
שיעור עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.01.24 – אחרי עריכה
קריין: כנס הקבלה העולמי "חיים בעשירייה", שיעור מספר 2 בנושא - "סדר ישיבת העשירייה". נקרא את המאמר "סדר ישיבת התועדות" של הרב"ש.
סדר ישיבת התועדות
תשמ"ו - מאמר י"ז
1985/86 - מאמר 17
"חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) וזה לשונם "דריש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב. ואתחנן". ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא, שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת:
א. אם יש בידו לתת לו, מה שהוא מבקש ממנו. כי אם אין בידו, מה היא התועלת שמבקש.
ב. שיהיה לו לב טוב לתת. שיכול להיות, שיש לו לתת, מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.
ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש. וגם שהקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.
ולפי זה יוצא לעיננו, כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.
ויש לפעמים, שבעת הישיבת חברים, כל אחד מרגיש טעם בהישיבה. ואז לא עולה על מחשבתו, לחשוב, במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה. זאת אומרת, מה יש לי ביד, שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה. אז הוא רואה, שאין לו בידו מאומה.
וזה דומה כמו שכתוב (דברים כ"ג, פסוק כ"ה) "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ויש לפרש זה, כי בזמן שמתאספים החברים, שזה מכונה "כרם רעך", כשיושבים, ואוכלים, ושותים ביחד, ומדברים על תהו ובהו, בשעת מעשה, הגוף נהנה. וזה נקרא בדומה "ואכלת ענבים כנפשך שבעך".
אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים, בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל, מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים "וכליך לא תיתן", אין שום דבר בהכלים, שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.
אולם האדם צריך לראות, בעת שהוא נותן איזו יגיעה, שלא יהיה בלי שכר. כמו שאנו אומרים בתפלת "ובא לציון", "למען לא ניגע לריק". אלא כשהאדם הולך להתועדות, הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה, שתהיה לו היכולת להסתכל, אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים. ואז יהיה לו מזונות להזין את עצמו עד לפגישה שניה, ועד אז יהיה לו מן המוכן, ממה שרכש בעת אסיפת החברים.
אי לזאת, צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות. ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כנ"ל בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.
ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בלבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.
ובענין שבח החברה עיין בספר "מתן תורה" (דף קל"ז), מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים, הוא יכול להגיע לידי רוממות ה'. היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה, שהיא כמו שנאמר "רצונו להטיב לנבראיו".
וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא "שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", הוא מכח שיש בטבע ההשפעה, שנותנים לאדם חשוב, האדם נהנה מזה. נמצא, שבלי הנאה אין בידי האדם לעשות שום מעשה, משום שזהו נגד הטבע.
אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה", שאנו צריכים לומר, כמו שיש הנאה להבורא, בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן צריכה להיות לנו הנאה, בזה שאנו משפיעים להבורא.
אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא, אין לנו שמחה והנאה, אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).
אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.
ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.
והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.
וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.
ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.
וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.
ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".
כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.
אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.
ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.
היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.
וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".
ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.
עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה."
זה כל המאמר הקטן הזה, "סדר ישיבת התועדות".
שאלה: הוא כותב במאמר שצריך לבוא לידי הרגשה של שמחה בזה שאנחנו משפיעים לבורא, וכמו שהוא נהנה מזה שהוא משפיע, כך גם אנחנו צריכים להרגיש הנאה מזה שאנחנו משפיעים אליו. אני יכול להתחבר לרגשות כמו מחויבות, אני מרגיש שאני מחויב, אני מרגיש שאני תלוי בחברים, שאני מתאמץ, שאני מתגבר, שאני עושה בתוכי מלחמה, כל מיני רגשות קשים כאלה שקושרים אותי לחברים. מאיפה אני מוליד רגש של שמחה?
כלפי הבורא. מאיפה יש לך כוח לדרוש ממנו משהו לעצמך? נולדת, יש לך חלק בעולם הזה, הורים, עבודה, לימודים, כל מיני דברים, אולי כבר משפחה, אבל איך יכול להיות שאתה תבוא בדרישה לאיזשהו כוח עליון?
תלמיד: כי אני מחובר לחברים ואני מבקש בשבילם.
אל תגזים.
תלמיד: כי יש לי חסרון, יש לי רצון.
כן, אתה רוצה לקבל כמו ילד שדורש מההורים.
תלמיד: כן.
בסדר.
תלמיד: איך אני יכול להיות שמח?
זה שהבורא נותן לך עכשיו אפשרות לפנות אליו, מזה אתה לא שמח, כי אתה לא מקבל בינתיים כלום.
תלמיד: אני אולי יכול להרגיש איזו יראה מהמעמד, אני עוד לא מצליח לזהות את השמחה.
הבנתי, צריכים לחשוב. יכול להיות שהטענות שלך הן צודקות והבורא חייב לך, אבל בינתיים לא רואים שהוא מקבל את הטענות האלה.
תלמיד: האם זו אולי שמחה מסוג שאני לא מצליח לתפוס, וזו לא סתם שמחה כמו שאני מכיר מהחיים?
זה שיש לי בורא ואני יכול לפנות אליו, ואפילו יכול להיכנס עימו בדו שיח, זה צריך לשמח את האדם, ואצלך זה הפוך. אתה קיבלת הזדמנות לחשוב שיש בורא והוא איתך, אתה יכול לפנות אליו ולדבר ואולי לקבל תשובה, ואתה לא מרוצה.
תלמיד: אני מתבייש מהמקום הזה, אני מכבד מאוד את המקום הזה.
הבנתי. נחשוב איך לעשות קשר בינך לבורא.
שאלה: ממי אני מבקש, האם ממי שיש לו או ממי שאין לו? ממי שיש לו מה לבקש ממנו?
הבורא כולל בתוכו את כל העולם, וודאי שמה שתבקש בטוח יש לו.
תלמיד: אבל מי שיש לו נראה לי יש לו הרבה יותר ממי שאין לו?
בסדר.
תלמיד: אז ממי לבקש ממי שאין לו או ממי שיש לו?
אני לא מבין על מה מדבר. אתה פונה לבורא?
תלמיד: יש לו הכול.
אז אתה יכול לבקש.
תלמיד: אבל אין פה חסרון, אני רוצה לבקש ממי שאין לו. מה אני אעשה עם בקשה למי שיש לו הכול, אני רוצה לבקש ממי שאין לו, אני רוצה להשתייך למישהו שאין לו.
אתה מבקש לקבל?
תלמיד: לתת.
לתת. אם לתת, אז בבקשה יש לך הרבה חברות בעולם שישמחו שתעזור להן.
שאלה: כשמדברים עם החברים בעשירייה, אז לאחרונה באמת אפשר להרגיש שמחה מזה שאפשר לדבר איתם, שיש את החברים. האם לאותה הרגשה אנחנו צריכים להגיע עם הבורא?
פי כמה. אתה פונה למישהו שבכוחות שלו אפשר לעשות הכול. אין כוח גדול יותר, אין כוח טוב יותר מהבורא. אם אתה יודע איך לבקש, זאת אומרת שיש לך על סמך מה, אז אתה בטוח תקבל.
תלמיד: האם לומדים את זה מהחברים או לומדים את זה דרך הבורא?
אנחנו לומדים את זה מהמקובלים שעברו את הדרך וגילו את הדברים האלה, לכן הם כתבו על זה ומלמדים אותנו איך להגיע לבקשה נכונה לבורא כדי לקבל הכול.
שאלה: הבורא סידר לנו עולמות שמשתלשלים עד המקום שבו אנחנו יושבים, אפילו את יצר הרע שיבלע את הכול. בעל הסולם אמר "סדרתי לכם סדרים כדי להרים את הרוחניות חזרה עד למקומה". ורב"ש אומר, שכל אחד צריך כל הזמן לסדר סדרים של היחס שלו לחברה ואיך ממנה הוא מסדר את הפעולות שלו. מה זה השכל המיוחד הזה של לסדר? כי זה קצת חסר בעבודה בתוך העשירייה, אנחנו לא הכי מסודרים.
אני צריך להיכנס עם הבורא ליחס מיוחד. שאני כנברא והוא כבורא, ואני פונה אליו והוא מקבל אותי כנברא הקטן, אבל שיכול לדרוש מהבורא שלו. לכן אני שמח שיש לי הזדמנות, אפשרות, ואני פונה ומקבל. הכול מסודר נכון וטוב, רק צריכים לדעת איך לפנות, מה קורה לנו עם העשירייה, האם אנחנו צריכים להשתמש בה ואיך להשתמש בה. אבל בעצם הכול מסודר לפנינו ממש בצורה ישירה.
שאלה: איך להתכונן לפני הכניסה לעשירייה? מה אני צריך להרגיש שקיבלתי מזה שהייתי בהתוועדות עם העשירייה שלי?
אתה מגיע להתוועדות עם החברים, עם העשירייה, כדי דרכם לקבל קשר עם הבורא, קשר לבורא. זה מה שאתה צריך לגלות בסוף, שאני הייתי בהתוועדות איתם, שאלתי אותם, הם הסבירו לי, פניתי לבורא, קיבלתי תשובה או לא קיבלתי תשובה, אבל אני יודע איך לפנות.
תלמיד: איך לקבל את ההשתוקקות לפגוש את החברים לפני הכניסה לעשירייה? איך לבנות את זה?
תבקש גם את זה. כל דבר שחסר לך, תִפנה לבורא ותקבל.
תלמיד: לבקש גם את ההנאה מההתוועדות?
אם תקבל מההתוועדות את מה שאתה רוצה, את מה שביקשת, אז וודאי שתקבל גם הנאה.
תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לבקש מה שאני רוצה בהתוועדות ולקבל את זה תוך כדי ההתוועדות.
כן.
תלמיד: ואיך להכין את עצמי לפני הכניסה?
על זה יש לך מלא חומר ואתה גם יכול לשאול את החברים. אין בעיה.
שאלה: יש לי המון כעס על הבורא. אני מרגישה שהכול בא ממנו, אני יודעת שהוא עושה לי את הדברים ואני גם יודעת שזה למען מטרה של חיבור. האם זה נקרא להצדיק? אני רוצה להצדיק אותו בתוך זה, האם מתוך הכעס הזה אני מגיעה להצדקה?
הכעס הזה זה הוא על הבורא או על עצמך?
תלמידה: אולי אני צריכה יותר לכעוס על עצמי מאשר עליו.
טוב, תמשיכי.
שאלה: האם כל מפגש של עשירייה הוא בגדר התוועדות כמו שהרב"ש מתכוון?
כן.
תלמידה: זה אמור להיות, נכון?
כן
תלמידה: הבעיה היא שבעשירייה שלי יש לפחות שלושה מפגשים ביום. אולי לנשים יש איזו הקלה? כי אנחנו לא מספיקות לעשות את כל הסדרים כהלכתם. אם אנחנו יוצרות כוונה משותפת בבוקר, זה יכול לבוא במקום הפרוצדורה של שבח החברים וכולי? זאת אומרת אם יש הסכמה שאנחנו עושות משהו ביחד וזה מקובל על כולן וזה למען הבורא?
את רוצה לקצר את הדרך. את אומרת, אנחנו נחתים אותן, ומספיק שיהיו לנו שתי נציגות מהחברה ונוכל לפנות לבורא ולקבל עבור כולן.
תלמידה: אם כך, מה עדיף? אולי להתכנס פעם אחת ביום ולעשות את זה כהלכה?
כהלכה, את קוראת מה שכתוב.
תלמידה: כמו שרב"ש מתכוון, לדבר בשבח החברים, לדבר בשבח הבורא.
כן. אדרבא, אם אתן יכולות לעשות את זה כמו שכותב רב"ש, פעם ביום זה מספיק.
שאלה: קראנו מתוך המאמר שאם אנחנו משפיעים לבורא אז אנחנו מרגישים תענוג, שמחה, וזה נקרא השתוות הצורה. ואם אני משפיע לחבר ומרגיש תענוג, זה גם נחשב להשתוות הצורה?
כן.
שאלה: רב"ש כותב במאמר "אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם."
בזמנו הייתה לי שאלה שעלתה בעשירייה. כשאני בא לחברה בכוונה לקבל מהם כוח השפעה, האם זו כוונה פסולה?
לא, היא לא פסולה.
תלמיד: אבל כביכול אני בא לקבל מהם.
כוח השפעה מותר לקבל מכל דבר, מכל מקום, מכל אדם, כמה שאתה יכול וכמה שהוא רוצה.
שאלה: בעל הסולם כותב, "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן", מה זה הכרם?
כרם זה המקום שמגדלים בו ענבים.
תלמיד: כן. אבל מה המשמעות של זה, למה דווקא הדוגמה הזאת?
אני לא יודע, למורים שלנו בפרט מהימים ההם היה סגנון כתיבה כזה.
שאלה: כל עבודת האדם היא לשנות את התכונה שלו מרצון לקבל לרצון להשפיע, ואנחנו לומדים ממך שהרגל הופך לטבע שני. זאת אומרת, אם נתרגל את זה יום יום בחברה הרוחנית שאנחנו נמצאים, נוכל להגיע לזה.
ודאי.
תלמיד: למה חבר לא יכול ולא מסוגל להעלות בקודש כל חבר וחבר? אני אתן דוגמה מהגשמיות, אני נכנס למעלית, ורואה שכולם מרכינים את הראש, אני אומר "שלום, ערב טוב חברים". הם מסתכלים עלי מופתעים ואז אומרים "ערב טוב". חשבתי שאולי הם יתעלמו ממני או יגיבו בכעס אבל להפתעתי הם מקבלים את זה מאוד יפה. אני חושב שפה המקום שלנו כחברה קדושה, לעשות את ההיפוך הזה שכולם משתוקקים אליו, ואני רואה שההרגל הופך לטבע שני, כמו שאתה אומר. זה דבר נפלא, תודה.
נשתדל, תודה לך.
שאלה: אני מבין שכשאני מבקש מהבורא אני צריך לבקש עבור החברים, שהחיסרון שלהם יתמלא.
אתה יכול לבקש לעצמך, שיהיה לך כוח להשפיע לחברים.
תלמיד: בשביל זה אני צריך להרגיש את החסרונות של החברים באיזו מידה, ואני מרגיש מאוד אטום. אפילו כלפי דברים פשוטים באמת, יכול להיות חבר חולה, אני לא יכול לקחת ממנו משהו מזה. פעם שמעתי אותך אומר שאם מישהו חולה מאוד והרבה אנשים מתחלקים במחלה, הוא בכלל לא ירגיש אותה. ופה יש אנשים שנפגעים, במאה אחוז חולים או דברים אחרים, ואנחנו לא מצליחים אפילו בדברים האלו להשתתף בחיסרון. איך אפשר להיות יותר שותפים בחיסרון של החברים, משהו פה סגור לפנינו.
זאת שאלה מאוד מאוד חשובה, גדולה ועיקרית, שאלה מספר 1, איך אני יכול להרגיש מה חסר לחבר ואיך אני יכול להתקרב לחבר, להתחבר עיממו וכך להמשיך הלאה, לבורא, מחבר לבורא, מ"אהבת הבריות לאהבת ה'", כמו שכתוב.
אני צריך לראות את זה כל פעם, שיש לפניי חברים ולכל אחד יש איזה חיסרון, איך אני קופץ על החיסרון הזה וממנו והלאה ממשיך לבורא. מה זאת אומרת? אני יכול מיד לפנות לבורא, לבקש ממנו בחיסרון הזה שצריך לחבר, שאני מקבל מהבורא ומעביר לחבר. ואז יש לי קשר עם הבורא וקשר עם החבר. וכך זכיתי לפעולה רוחנית.
שאלה: איך להיות באהבה ובחיבור למרות מה שקורה בחברה, במדינה האם יש לי יכולת להשפיע בנושא הזה?
ודאי שכן, לכל אחד יש יכולת. ודאי שלא כל אחד יכול לחשוב שהוא עושה מהפכות בעולם, אבל יכולת להשפיע בכל זאת יש לכולם, לכל אחד.
תלמיד: ואיך ליצור גם את השלום בתוכי, זאת אומרת מה שקורה בחברה, במדינה, אז אני מרגיש גם אצלי יש את השלום שאני צריך להילחם איתו, השאלה, איך אני עוצר את זה בתוכי ואז גם אני איך אני משפיע על זה בחברה כאילו?
לא יודע, כנראה שאתה כל הזמן מעורבב עם הבריות. אז צריכים להירגע, להתרחק מהם, לנקות את הראש, קצת את הלב ממה שמילאו שם לך את הלב ואולי בזבל, סליחה שאני כך אומר, ואחר כך תתחיל.
שאלה: כשאנחנו פותחים את המפגש עם החברים, אנחנו פותחים את המקור.
ספר או משהו?
תלמיד: כאילו, אנחנו צריכים מתוך הלב שלנו או מתוך המקור.
כן.
תלמיד: מה להעדיף?
אני לא יכול להגיד. אני חושב שמתוך הלב ודאי שזה יותר טוב אבל שזה לא ייקח אתכם לכל מיני צדדים ואתם תתפזרו ככה באוויר.
שאלה: אנחנו בעשירייה מעלים מ"ן, מבקשים בקשות ביחד ולעתים חברים אמרו, אלה בעיות גשמיות של חבר, אנחנו לא צריכים לדבר על זה. אם יש לחבר בעיה, חיסרון גשמי, האם זה נכון וזה נדרש שכל העשירייה תתפלל בעבורו?
אני לא יודע, לא יכול להגיד שזו חובה.
תלמיד: לא חובה, השאלה אם זה אפשרי, אם זה נכון.
לא, לא בטוח. את זה צריכים לבדוק.
תלמיד: אם לחבר אין לו אישה למשל, זה נכון שאנחנו נתפלל שימצא זיווג ויתחתן וימצא את כלתו?
בסדר, טוב שאנחנו יודעים על זה, אנחנו נחשוב על זה, כל אחד מתי שיש לו זמן.
שאלה: אם אנחנו מבקשים מהלב, מה מאפשר לנו לשמור על איזשהו עוגן, שנדע שאנחנו לא מתפזרים, אם אנחנו באמת מדברים מתוך הלב שלנו רק. מה מעגן אותנו, מדייק אותנו?
לא יכול להגיד, זה עניין חברתי. עד כמה שחברה היא מסוגלת לשמור על האיחוד שלה וגם מאפשרת לעצמה לדבר על כל מיני דברים, אפילו שהם יוצאים אולי קצת מהמעגל החברתי, זה הכול תלוי בחברה.
תלמיד: אז בסופו של דבר זה מגיע בשורה התחתונה לשאלה, איפה עובר הגבול בין האינדיבידואל או הקולקטיב.
הגבול הוא פשוט, זה מכוון למטרה או לא? בצורה קצרה וישרה.
תלמיד: בין אם זה באדם הפרטי או בקולקטיב החברתי מכוון למטרה, למטרת החיבור.
כן, גם וגם.
שאלה: במאמר כתוב שבהתוועדות אנחנו צריכים לקנות את המזונות וכביכול לשמור על המזונות האלה, על הטעם של האספה שלנו עד הפגישה הבאה. אבל מצד שני אנחנו אומרים שטוב להתחיל את היום הבא מחדש כדי להתאפס. באיזו מידה אנחנו באמת צריכים לשמור על הטעם הזה?
אתם צריכים לדבר על זה בעשירייה ולקבוע.
שאלה: איך אפשר להתקרב להרגשת העשירייה השלמה?
איך אני יכולה להתקרב לעשירייה אמיתית רוחנית שלי.
כל פעם אדם צריך לבדוק את עצמו, מאיפה הוא רוצה לענות, מהלב או מהמוח. קודם כל שיהיה מהלב.
שאלה: אני מעוטף עזה ובאופן כללי יש לי איזו שאלה כלפי זה שתמיד יש הרגשה שכאילו לא הספקתי, אני רוצה לבקש סליחה מהבורא שלא הספקתי, לא עשיתי מספיק. האם זאת הרגשה נכונה או הרגשה אגואיסטית?
אני חושב שבקשה נכונה.
שאלה: במאמר הוא מדבר על לדבר בשבח הבורא ובשבח החברות, זה נשמע לי דברים מאוד טובים לרצון לקבל. איך מזה, מגיעים לעשות את ההיפוך להשפעה?
אם אני קורא משהו שמדבר על שבח הבורא והחברות, אז אני כבר נמצא בחומר שמדבר על השבח. אני יכול לצרף לזה, לא צריך לעבור איזשהו מעבר, להפוך משהו, אלא אני יכול לצרף את עצמי לזה.
תלמידה: זה שמדברים בשבח הבורא, בשבח החברות, זה לא יכול להיות סוג של תמיכה ברצון לקבל?
לא, לא צריכים לעשות מזה כל מיני קומבינות. פשוט לשמוע.
שאלה: אנחנו אמורים להתקדם באהבת חברים. ואמרת שאנחנו נמצאים בים של אהבה. אמרת גם ש"ואהבת לרעך כמוך" זה גמר התיקון. מי זה רעך?
על זה אתה צריך לתת תשובה לעצמך.
תלמיד: התשובה שמצאתי ואני לא יודע אם היא נכונה, היא שרעך זה הרע שבי, שזה גילוי הרע. שהכול זה בורא מחוצה לי
אני לא יודע, זאת פילוסופיה.
תלמיד: אז מה זה רעך?
רעך זה מי שיכול ללכת אתך בדרך, להתחבר אתך כדי להגיע לחיבור עם הבורא.
שאלה: למרות שנשים אוהבות לדבר הרבה, פה בכנס כמה פעמים נשים בקשו דקות של שתיקה ותפילה.
כן.
תלמידה: באחד מהקליפים אמרת שרב"ש פתח תהילים, הצביע בעיניים עצומות בשורה אחת, וזו הייתה לו השורה ליום שלם. אתה יכול להסביר לנו איך להשתמש בשורה אחת לכל היום?
לא, אני לא יכול. זה צריך להיות ראוי לאדם גדול, שיכול ממשפט של כמה מילים בתהילים, להוציא כוח רוחני.
תלמידה: תהיה לנו סעודת מקובלים עוד מעט. האם אפשר לעשות את זה לפי המקובלים מדורי דורות, לא לדבר כמה דקות ולאכול בריכוז על החיבור?
נראה מי אחראי על הסעודה, שייקח את זה בחשבון.
שאלה: הכנס נקרא "חיים בעשירייה". מה זה לחיות חיים בעשירייה?
בחיים בעשירייה אנחנו מתחברים בינינו ומתחילים להרגיש את הבורא שממלא את העשירייה. ומתוך זה, אנחנו מתחילים עם הכלי שלנו ועם הבורא, לעלות בכל הספירות העליונות עוד ועוד, עד שמגיעים לגמר תיקון.
תלמיד: לא הבנתי, אני באמת מבקש לדעת מה זה חיים בעשירייה.
שאנחנו מחוברים בעשירייה. חיים בעשירייה זו הרוח הפנימית, האור שיכולים לגלות בתוך העשירייה ואז כשתופסים את האור הזה, מגלים אותו, יחד עמו יכולים לעלות כמו בכדור מעופף.
תלמיד: זה משהו שצריך לצאת ממני לחברים או מהחברים צריך לבוא אלי, להתלבש בי? איך זה עובד?
אתה רוצה להתחבר איתם, זהו. אין לך כלום חוץ מזה. אתה יודע ש"אם אני אתפוס אותם ויחד איתם אני רוצה להגיע לבורא, אין לי שום דבר חוץ מזה. לא קיים כל העולם, שום דבר לא קיים, רק זה".
תלמיד: איזה תרגיל אני יכול לעשות, כדי להזדהות עם הנקודה הזאת?
כמו שאמרתי, ככה לעשות.
תלמיד: איך אני יכול לבדוק את זה? למשל יש לי חבר בעשירייה שהוא דבוק בדרך, היום יש לו יום הולדת ואני רוצה לברך אותו מהלב, אני לא מרגיש שיוצא ממני משהו אליו שאני רוצה לברך אותו היום, אני לא מרגיש שאני יכול להעניק לו משהו.
אתה לא צריך להעניק לו שום דבר. אתה צריך רק לתת לו סימן שהלב שלך פתוח לקבל אותו, זה הכול. טוב שאתה לא בקבוצה הקבועה שלנו, אחרת היינו מלמדים אותך.
שאלה: איך מחשבים שכר, כי יש לנו כל רגע שינויים בחיבור בעשירייה, המצבים משתנים. איך מעצבים את השכר הזה?
שכר?
תלמיד: כן, שכר שצריכים מטרם שבאנו ומה קיבלנו?
איך אתה יכול לחשב שכר?
תלמיד: אני לא יודע, בצורה שהיא לא אגואיסטית או משהו כזה?
לא אגואיסטית כן אגואיסטית, אבל בכל זאת אתה צריך לספור?
תלמיד: כן.
זהו. הפעולות שאנחנו עושים, צריכות להיות פעולות מדויקות, ואנחנו יכולים לסדר עבורן שכר. ועכשיו השאלה, איך הוא מגיע לנו? השכר מגיע בזה שאנחנו עולים לדרגה יותר גבוהה ואנחנו מקבלים הזדמנות להשפיע. אם לא חשבת שזה השכר, נעשה לך יותר חושך.
תלמיד: זאת בעצם אפשרות של השפעה?
כן.
שאלה: האם קיים מצב שבו אני אוכל לעשות פעולה, ללא רצון קבלת תמורה כלשהי. האם מצב כזה אפשרי בכלל?
בחיים לא.
תלמיד: דיברת על הרמה שבה התמורה תהיה הרצון להשפיע, שזאת בקשה לתמורה כלשהי גם כן, כמובן.
כן.
תלמיד: הלוואי שהייתי יכול איכשהו להבהיר את הנקודה הזאת באיזה שהוא אופן רציונלי, רוחני, או כל דבר אחר.
אתה יודע מי פותר את הבעיה הזאת? האהבה, פשוט. אל תענה.
תלמיד: בערב הראשון שלי, במבוא לחכמת הקבלה לפני הרבה שנים, אמר המורה שאהבה זה רגש כדי להרגיש טוב.
אז מה השאלה?
תלמיד: כל פעולה שאני עושה היא בשביל קבלת תמורה. אני לא עושה שום פעולה ללא קבלת תמורה.
נכון.
תלמיד: המניע שלי אומר כך, אם אני נותן 100 ש״ח ומקבל 90 ש״ח, זאת אכזבה.
אני איתך, ברור, מה הלאה?
תלמיד: זהו בדיוק, מה הלאה? נמאס לי לפעול אך ורק לטובתי, נמאס לי לפעול אך ורק כדי לקבל תמורה. כל פעולה שאני עושה, היא במחשבה מה אני אקבל בתמורה, ולפי זה אני פועל.
נגיד שהתמורה הזאת, היא תהיה להשפיע לחבר.
תלמיד: זה מונח זר בעיניי, אני לא מבין, זאת אומרת, אני לא אקבל בתמורה?
אתה תקבל תמורה שהיא הזדמנות להשפיע לחבר.
תלמיד: זה ירגיש לי טוב?
אני לא יכול להגיד. אבל לָמה זה לא טוב?
תלמיד: כי צריך מניע לפעולה הזאת.
המניע הוא שאתה רוצה לבצע את רצון ה'.
תלמיד: זה כבר זר לי לחלוטין.
זה שזה זר לך, זאת כבר השגה, סימן שאתה יכול להתקדם ולהגיע.
שאלה: באיחוד שלנו אנחנו מושכים אור, נכון?
כן.
תלמידה: אנחנו יכולים לתרום את האור הזה לעם שלנו, לעולם הזה. ואיך אנחנו עושים כך שזה לא יהיה מכה אלא לתרומה, שזה יהיה מחולק ככה שהכול יסתדר בסוף?
כן. על זה כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שאנחנו יכולים לחשוב שכל הסיכום מהפעולות הנכונות שלנו, יגיע לכל העם.
שאלה: כששאלו אותנו לפני שהתחיל השיעור, עם איזה חיסרון אנחנו נכנסים לשיעור, אז היה כל כך טוב וכיף שלרגע נבהלתי. אמרתי רגע, איך זה יכול להיות שהכול טוב ואין לי שום חיסרון? ואז הבנתי שהחיסרון שאיתו אני רוצה להיכנס לשיעור, זה שלא נפספס את הרגע הזה. והמאמר הזה הוא מדהים, יש בו כך כל הרבה חכמה ויופי. וכל השיעור יש תחושה שלא ברור איפה אנחנו.
אנחנו מבררים איך לשבת יחד.
תלמידה: זהו, אז אני ממש מבקשת, משתוקקת, דורשת, שנברר באמת רגע בפנים את המקום הזה בתוכנו בזמן שיש לנו, ונבוא עם זה אליך, לבורא. נתכנס רגע ונבקש את זה, כי אלה זמנים כל כך חשובים, זה זמן כל כך קריטי. אני בהודיה ענקית, אנחנו בעשירייה בהודיה ענקית על הרגע הזה. והכלי היום כולו נראה כל כך אחרת, וכל כך מוכן. וכשנכנסתי לפה בצהריים הכול היה כל כך חד, אז אני מבקשת שנמצא את זה בתוכנו.
תודה לך.
שאלה: הרבה זמן אני מרגיש שלנו, לכלי הישראלי, יש איזו עביות כזאת שהיא שונה מהכלי העולמי.
נכון.
תלמיד: אנחנו יושבים פה, הבורא סידר לנו הכול באמת הכול. אני מחפש משהו שחסר ואין, סידר הכול. ואני מנסה להחזיק את החברים בלב, מנסה להחזיק את העשירייה לא ללכת רחוק, את העשירייה שלי בלב, לא מצליח. ואני רואה את החברים מהכלי העולמי כל פעם שהם היו פה בכנס, והם נותנים כזה כוח שאתה נמצא על איזשהו ענן באמת כשהם נמצאים פה. ובלי חס וחלילה להוריד מאף חבר מהכלי הישראלי אבל בהרגשה שלי יש פה איזו עביות, ועכשיו צריך איזה כוח מיוחד שיפרוץ אותה. מה עושים?
התשובה הכללית, הרגילה והנכונה היא מתפללים, מבקשים שהבורא יסדר הכול. אבל אנחנו צריכים את החיסרון הזה, להעלות אליו ולהידבק בו בצורה קבועה. ולא שפעם אחת עכשיו אני שומע, אני כאילו עושה את זה וזהו. חייבים לחיות עם החיסרון הזה. תנסו ותראו עד כמה זה עוזר.
תלמיד: אבל מה זה החיסרון, מה זה העביות הזאת שלנו, של הכלי הישראלי בשונה מהעביות של הכלי העולמי?
את זה תגלה אחר כך. יש הבדל גדול מאוד.
שאלה: הרב"ש מתחיל את המאמר הזה בשני תנאים שאני מרגיש שלפעמים כאילו מובנים מאליהם, אבל עוברים. הוא אומר ראשית כל, שאנחנו צריכים לדעת שאנחנו עומדים לפני הבורא, שהוא כל יכול והוא נותן לנו הכול. והתנאי השני זה שהוא באמת רוצה לתת לנו, יש לו את הנכונות לתת לנו את זה.
כן.
תלמיד: אנחנו עומדים פה כולנו עם אותה כוונה, עם אותה השתוקקות, איך אנחנו יכולים לתת אחד לחברו עכשיו? איך אנחנו באמת יכולים להאמין שהבורא יכול לעשות את זה עכשיו? הוא כינס אותנו, נתן לנו, הביא לנו, באמת האכיל אותנו בכפית. איך מכניסים את האמונה הזאת בכל הקהל הקדוש הזה שבא, שאנחנו יכולים לדרוש עכשיו ביחד, והוא פה והוא ייתן?
אם אתם תחשבו כך, אז על בטוח כך זה יקרה.
תלמיד: אז חברים, בבקשה, בואו נעשה את זה. בואו נהיה שם.
כן.
שאלה: עכשיו אנחנו כמה שעות כבר יושבות יחד בעשירייה, וכבר הרגשנו שאנחנו ממש מרגישות זו את הפנימיות של זו, ויש לנו חיבור מבפנים. מה השלב הבא, כי כל יום אנחנו מתחברות כמה פעמים, ופעם אחת שכמעט כולן נמצאות וכמו עכשיו. מה השלב הבא שמפה אנחנו צריכות להמשיך? לפנות לבורא סביב המאמר?
לפנות לבורא.
תלמידה: עם מה?
עם כל מה שיש לך.
תלמידה: ביחד, אבל?
רצוי. אבל לפחות אחד.
תלמידה: כל אחת בפנים. בטוח שאנחנו עושות את זה, אני בטוחה, וגם החברות שלי.
בסדר.
תלמידה: אבל האם נדרש מהעשירייה ליצור משהו מתוך מודעות שאנחנו עושות את זה יחד?
כן, זה נדרש.
שאלה: בכל התהליך הרוחני, יש כל פעם את התסכול הזה שהבורא לא שומע, וכל פעם יש כעס, מלחמה פנימית, וכל פעם אני מגלה מחדש שאני מבקשת עבור עצמי, ואז אני שמחה לרגע, כי הנה, הבורא מראה לי שאני חושבת על עצמי, ואז אני מכוונת את עצמי יותר נכון. זה מין תהליך כזה.
האם המושג הזה, "טוב לי מותי מחיי" הוא בעצם תסכול שאני לא מצליחה לחשוב רק עבור החברות ורק עבור הבורא?
אני לא יכול להבטיח לך. אני לא יכול להגיד לך, כן או לא. את צריכה לקבל תשובה על זה.
שאלה: אנחנו שומעים כל הזמן שיש שני דברים חשובים, להתחבר ולהתפלל. אני מרגיש שבתוך המאמץ לחיבור כן מגיעים לאיזו רמה של חיבור. בתוך העשירייה מרגישים איזו תחושה חדשה אצל כל אחד, מה שאולי נקרא "אהבה".
עושים כל הזמן מאמצים ותחבולות של סדנאות, שמיעת שיעור ביחד, טיולים ביחד, סעודות. אבל איך מתפללים? יש לי תחושה שאני לא יודע להתפלל. אומרים "תתפללו מעומק הלב, תחפשו בתוך הלב עם החברים", אבל איך מתפללים נכון?
איך מתפללים? שעשרה יחד יחברו לעצמם טקסט של תפילה וידונו על זה. אם הם מקבלים את הסדר הזה שהם כתבו, כמה משפטים שיהיו שם, כדבר הנכון שאיתו הם צריכים לפנות לבורא, אז אחרי שהם כותבים את זה, שיפנו עם זה יחד לבורא.
שאלה: כתוב במאמר שהמלך קורא לנו ורוצה לדבר איתנו. איך אנחנו יכולים להזמין אותו לשיחה?
הוא מוכן. אל תחשבו שאתם צריכים להזמין אותו לשיחה. תדברו אליו, אין שום בעיה שהוא ישמע.
שאלה: קודם כל, יש רק הודיה, כי יש הרגשה שאנחנו מתקרבות לחיבור. איך אפשר לדעת מה החיסרון של החברה? האם אפשר להתפלל שהבורא יראה את החיסרון של החברה?
אם החברה לא מדברת על החיסרון שלה, לא מגלה אותו, אז את צריכה לחשוב שיש לה אותו חיסרון שעליו קוראים במאמר ומתכוונים להתחבר ולבוא לעליית המדרגה.
שאלה: אני רוצה לבקש בכנס "חיים בעשירייה" לצאת היום עם עשירייה. אני בלי עשירייה ואני רוצה עוד היום לצאת עם עשירייה. אני רוצה לבקש עוד בקשה מהבורא. אם הוא יכול לתת לצוות נשים חברתי בכלי הישראלי עוד קצת כוח בכדי שיוכלו לעזור לפרט, כי עכשיו נראה שהרבה מאוד חברות וחברים בדרך התהפכו ונמצאים בכל מיני מצבים.
כן.
שאלה: אני מבינה שכל מה שקורה פה במדינה ובעולם בכלל, הכול תלוי בי, בעבודה שלי, בעבודה של כל אחד. אני מבינה שזה תלוי בחיבור, זה תלוי בתיקון שלי, זה תלוי בהרבה דברים שצריך לעשות, אבל צריך לתקן עכשיו. עכשיו, כרגע, אין זמן. יש הרגשה כזאת שאני לא מספיקה, שבכלל לא מספיקים, ויש דאגה שלא נפספס את הזמן.
את צודקת, צריכים להתפלל לבורא, זה מה שאנחנו צריכים להבין מזה. לברר את החיסרון ולהעלות אותו לבורא.
תלמידה: גם את זה אני מבינה, ואנחנו מתפללים, אבל אין לנו כלי כדי בכלל לבנות את התפילה הנכונה.
את הכלי אתם עושים מהחיבור שלכם.
תלמידה: זה דורש הרבה מאמץ וזמן, אבל אין אותו.
אם אין אז אין, אבל אין דרך אחרת.
שאלה: אני רוצה להמשיך את השאלה של החבר ששאל בקשר לכנס הזה של הכלי הישראלי. הכנס באמת מאוד שונה, האנרגיה, העביות מאוד שונה מכנסים עם הכלי העולמי, ועם זאת אני מרגישה מאוד מאוד חזק את התלות בכלי העולמי, ברצון שלהם, כמו שעם ישראל תלוי באומות העולם, ברצון שלהם לרוחניות. האם ההרגשה הזו נכונה והאם אפשר לבקש מהכלי העולמי שילחצו על הבורא או עלינו כדי שהשריון שיש לנו קצת יישבר, שהבורא ישבור אותו, ונפּתח לכל העולם?
נבקש.
שאלה: כשהיינו בהכנות לכנס הזה הייתה ציפייה לכנס מאוד עמוק, מאוד מברר, אולי אפילו קצת כבד כי אנחנו בסך הכול מבררים דבר מאוד חשוב, את החיים בעשירייה, ואצלי לפחות נוצרת ההרגשה שהכנס הזה הוא מאוד קל, מאוד אוורירי כזה.
אני רואה אותך בשיעורים, אתה ממש משתוקק לשמוע את השאלות של החברים, יש דו שיח כזה בין כל חבר לרב, והשאלה היא, מה עוד אנחנו צריכים להוסיף לפי ההרגשה שלך? איפה עוד אנחנו יכולים לתת עוד משהו? מה עוד חסר?
חסר לנו להרגיש כל אחד את חברו. ויחד עם החבר שאני מרגיש לעלות לבורא, לפְנות לבורא. זה מה שחסר. אבל הדבר הזה הוא לא רחוק מאיתנו וכבר קיים במשהו בינינו, רק צריכים עוד קצת מאמץ יותר פנימי. לא כמו שהיה, אלא עוד יותר פנימי, כל פעם יותר ויותר פנימי, ואז נרגיש איך אנחנו מתחברים ואיך אנחנו ניגשים לחיבור עם הבורא.
שאלה: אני רוצה לתת שבח והודיה על ההתכנסות המיוחדת הזו שקוראים לה "חיים בעשירייה". אנחנו נמצאים במצב מאוד מתקדם. יש לנו פה אנשים הכי מיוחדים בעולם. נמצאות איתנו קבוצות בכל העולם, ואנחנו מכסים את כל הגלובוס. עכשיו העת לקבל את כוח הקדושה מעל פני כוח הקבלה. אנחנו רוצים להתאחד כולנו כאיש אחד בלב אחד, ולמשוך את כוח הבורא, "קראוהו בהיותו קרוב", הבורא קרוב אלינו. כשאנחנו מדברים בשבח הבורא, הבורא קרוב אלינו. בואו נבקש, נדרוש, ונתפלל לבורא שייתן את הכוח של ההשפעה הזה לכל הבריאה.
"יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", הבורא רוצה לתת לנו, יש לו צער גדול על הכלים השבורים שלו, והוא רוצה למלא אותם בשפע, באהבה, בכל טוב. אנחנו נעשה עלינו צמצום, מסך, אור חוזר, ונשפיע בחזרה את אור הבורא מאיתנו לבורא, כדי שנוכל להיות בהשתוות הצורה ולהעביר את הכוח הזה לכל הבריאה אשר ברא הבורא.
תודה על החברה הקדושה והגדולה הזו. תודה למורה הגדול שלנו, ולכל שרשרת המקובלים, מהרב"ש, בעל הסולם, האר"י, ועד אברהם אבינו. אנחנו מחויבים עכשיו לקבל את הכוח הזה. הכוח הזה חסר בעולם, ואנחנו נדרוש ונקבל אותו. תודה רבה לכולם.
"לחיים!".
שאלה: איך לעבוד נכון עם מחשבות? עשיתי בירורים לבד, הכנסתי פילטר, מסננת בראש, שהכול בא מהבורא, ומשהו בא לא בסדר בעיניים שלי, אני מבקשת סליחה. אבל אני רואה שגם הפילטר לא עוזר. איך לעבוד עם מחשבות, כך שהן יהיו יותר חזקות? להרגיש את העשירייה, ולתת את המחשבה שלי, את הנטייה שלי לחברה הרוחנית. איך לעבוד עם זה?
מתוך הלב. אין יותר חוץ מזה.
תלמידה: תודה. אני עושה את זה, ומוסיפה גם תפילה.
זה מורגש. תודה לך.
תלמידה: נגיע יחד לגילוי הבורא בינינו, ונכין כלי שהבורא יתלבש בנו.
תודה לך.
שאלה: אנחנו כבר לקראת סיום השיעור, ואמרת שיש כאן הרבה נשים, ויש עוצמה גדולה בכוח הזה. מה כל כך מיוחד דווקא בכנס הזה, ובכלל בעוצמה של הנשים?
כן, בכנס הזה יש לנו הרבה יותר נשים מגברים.
תלמיד: כרגיל, תמיד יש שבעים אחוז נשים, גם היום זה כך, ומחר יהיו אפילו יותר.
כן, אני מאוד שמח בזה, זו הבטחה לעתיד, שאנחנו נתקרב, ונגדל. מה יש להגיד, כל היתר יתגלה בהמשך.
שאלה: בזמן האחרון אמרת שאנחנו כבר ראויים למטרה, וקרובים לשם. איך מרגע זה אנחנו יכולים לעשות עוד צעד פנימה, ולעלות מדרגה?
לעשות צעד פנימה, להתחבר יחד עוד יותר פנימה, ואז לעלות מדרגה. בדיוק כמו שאמרת.
שאלה: אני מבינה שאין עוד מלבדו בכל מצב, ושכל מצב שהבורא שם אותנו הוא מדויק. יוצא שכל מה שקורה, זה מה שיש, ואז אין כבר חיסרון. אז מה נשאר בעצם?
מה נשאר? אם אין חיסרון זו בעיה. אנחנו צריכים לברר עוד ועוד חסרונות מהמדרגות הבאות, המתקרבות אלינו בדרך.
תלמידה: ככל שעובר הזמן המשאלות מתגשמות, החיבור הולך וגדל בעשירייה שלי, והלב נפתח וגדל, ויש פחות שאלות, יש יותר קבלה.
בסדר. סימן שאנחנו צריכים לעשות יותר מעשים.
תלמידה: איזה מעשים, כמו מה?
השפעה, השפעה, וחיבור, זה מה שצריכים.
תלמידה: עוד? זאת אומרת להתאמץ יותר בעשירייה?
כן. השפעה וחיבור.
שאלה: השבת זו פרשת "ושלח", שבת שירה. זו השבת שבה פרעה משלח את עם ישראל ממצרים. משלח את העברים לעבור את ים סוף, להשאיר מאחור את פרעה, ואת כל החלק הצר שבנו. זו באמת השעה, ואולי הכוח של הנשים שהן אלה שמעלות את החיסרון, וגם אלה שיכולות להתמלא בשמחה כשאנחנו מצליחים לעבור יחד את ים סוף. לשים סוף לעבדות, ליצר הרע שמשעבד אותנו, ולצאת לחירות שלנו. כשנשים שמחות הן מעלות שירה. וממש עוד מעט יוצאת השבת, אז אולי לפני כן נצליח להתכלל עם הכוח הכול כך מיוחד של שבת שירה, ולשיר באמת מעומק החיסרון הגדול כמו שאמר קודם חבר מאוד יקר על כל הבריאה שלנו.
בימים אלה שיש לנו כזו עביות, כזו התגלות הרע, יש לנו את האפשרות להתכלל יחד בתפילה אחת עבור כל ישראל, עבור כל העולם. לרכז בקשה אחת, למלא אותה בשמחה, ולכוון שהיא מתמלאת עבורנו, וכולנו יוצאים ממצרים, קופצים את קפיצת נחשון, ויותר לא חוזרים לשם.
תודה רבה, תודה.
(סוף השיעור)