שיעור צהריים 20.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 763, אגרת נ"ז

אגרת נ"ז

שנת תרצ"ב (1932)

"ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה. .. נ"י.

מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול. ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה. ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב.

ובשאלת חבר שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה.

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה.

יהודה ליב"

שאלה: הוא כותב "כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה". ואחר כך הוא כותב "והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק". איך אנחנו יודעות בעשירייה מתי אנחנו מוסיפות פעולות שהן מיותרות, מעמיסות ואולי אפילו מזיקות, ומתי דווקא התוספת הזאת חשובה ליגיעה הפנימית שלנו? האם יש לנו דרך להבחין?

שאלה טובה. שאלה קשה. האדם צריך להרגיש בליבו מתי הלב שלו הוא בנטייה לדבר עם הבורא, הוא מרגיש מה שיש בבורא ומוסיף אליו יתברך, ובצורה כזאת הוא משלים. זה עניין של עבודה שבלב. לאט לאט אנחנו מגלים את היחסים. זה כמו שמשוחחים עם בני אדם, לאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש אותם, להיכנס איתם בדו שיח, ואז אנחנו מבינים איך אנחנו צריכים לענות ולשאול, לשוחח איתם, וכך להתקבל אצל הבורא.

שאלה: הוא כותב שכל מה שפעל אתמול בטהרת הנפש נשרף מחר, למה?

כי במה שאנחנו פונים לבורא, זה עובד, פועל, אקטואלי, רק באותו רגע. אין מזה פעולה שמושכת את זה לאורך הזמן.

תלמידה: איך האדם ישתנה אם כל מה שהוא עשה נשרף?

הוא צריך לשמור את עצמו כך שכל הפעולות שלו יהיו בזמן, כלומר מתי שהבורא נמצא במצב שיכול לשמוע את מה שהאדם רוצה להעביר לו.

תלמידה: מתי הבורא רוצה לשמוע?

מתי הבורא רוצה לשמוע את זה האדם צריך לראות, להרגיש.

תלמידה: היגיעה הזאת שתמיד משאירה את האדם כאילו באפס, כאילו הוא עוד לא התחיל, איך היא יוצרת כלי מוכשר שהבורא פתאום נותן לו ב"ידו הרחבה"? איך זה קורה פתאום?

חיסרון, זה מה שהבורא צריך לברוא באדם.

תלמידה: אבל מה משתנה באדם שהוא פתאום נעשה מוכשר? האם הוא רק פותח את החיסרון?

האם זה כלום לפתוח את החיסרון?

תלמידה: אבל צריכה להיות איזו חותמת, משהו צריך להשתנות בי כדי שהבורא יגיד "עכשיו מגיע לך".

כן.

תלמידה: מה בדיוק התכונה הזאת שצריכה להשתנות בי?

חסרון.

תלמידה: מה זה חיסרון?

חסר לך מה שהבורא רוצה לתת.

תלמידה: מה הוא רוצה לתת?

כשתרגישי מה הוא רוצה לתת ושאת רוצה את זה, אז יהיה קשר ביניכם והוא יענה לך.

תלמידה: האם הוא רוצה לתת לכל אחד פה את אותו דבר?

לא, לכל אחד משלו.

תלמידה: האם כל אחד מאיתנו צריך להגיע למצב שהוא ממש מרגיש מה הבורא רוצה ספציפית ממנו?

כן.

תלמידה: האם זה רק על ידי תפילה?

זה מספיק.

תלמידה: אז כל היום לדרוש את זה ממנו.

לא יודע אם כל היום, אבל רוב הזמן.

שאלה: האם להגדיש את הסאה זה בתוך העשירייה, כלומר עלינו יחד להגיע לסאה משותפת ולזעקה כזו שהבורא עונה עליה?

כן.

תלמידה: הוא כתב, "וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש", וכך אני מרגישה, שאנחנו כל יום מתחילות מחדש. וגם אם יש אולי חברה או שתיים שמידי פעם מגיעות לייאוש וזעקה, אבל יש עוד הרבה חברות אחרות שמחדשות את העבודה. אנחנו כל הזמן מחדשות, לא מגיעות לאיזו זעקה כזאת "ותעל שוועתם" שגורמת לו לענות לנו.

אבל מה יש לכן כל כך לחדש ולחדש?

תלמידה: כל יום אנחנו אומרות, "היום נתפלל יותר, היום נתעקש, היום כל היום נבקש", וזה כל יום מחדש במאמצים, אבל זה לא נגמר, כל הזמן אנחנו ממשיכות לחדש. מתי נצעק יחד כך שהוא יענה? מה חסר כדי שזה יקרה, אם אנחנו כל הזמן רוצות לחדש ומצליחות כביכול?

מצליחות זה נקרא שאתן מקבלות תשובה.

תלמידה: אבל לא יצאנו ממצרים.

אז מה עושים?

תלמידה: אני לא יודעת, אנחנו באמת מתאמצות ומחדשות. העניין של החידוש לא מסתדר עם הייאוש והצעקה.

מה אתן מחדשות?

תלמידה: את התפילה, את הרצון. למרות שאנחנו מגיעות לאיזה ייאוש, אנחנו אומרות "לא, אנחנו נתעקש, היום נשיג את זה, היום נעשה לו נצחוני בני, זה יקרה", וככה כל רגע מחדש כמה פעמים ביום. יכול להיות שזה כמו שכתוב פה שהתפילה עוד לא שלמה. אז האם להמשיך או מה עוד צריך?

כן, יש עניין להמשיך, ולעומת זאת אתן צריכות בכל זאת לנענע את הבורא, למה הוא לא נותן לכן את מה שאתן צריכות.

תלמידה: ההרגשה היא שזה לא ייאוש משותף, כל פעם יש חלק שאולי מתייאש וזועק, אבל זה לא מגיע לתפילה שבה אנחנו צועקות יחד שהוא חייב לענות. איך מגיעים לזה?

לזה צריכים זמן.

תלמידה: האם יכול להיות שזה יקרה בפסח הזה, או שזה לא קשור לזמן? אני מרגישה שזה זמן מיוחד.

אני לא יכול להגיד לך. זה תלוי ברצון, עד כמה הרצון מוכן, סופי ושלם. כי תנאים שונים צריכים להתחבר ואז תקבלו תשובה.

תלמידה: בעבר אמרת שאי אפשר להיות כל הזמן במצב התקפה, אבל אנחנו כבר תקופה ארוכה נמצאים במצב של התקפה. האם להמשיך בהתקפה עד שזה יקרה, או אי אפשר להיות במצב התקפה כל הזמן?

תמשיכו כולכן.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב שהבורא עומד ומצפה שאנחנו נעשה ריבוי יגיעה, לעומת זאת כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם". יש פה כביכול משחק מכור. אנחנו מתייגעים עוד ועוד, ויודעים שאנחנו צריכים להגיע לנקודה שבה לא יצמח כלום מכל היגיעה, חוץ מתפילה לבורא. והוא כותב, "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", ואנחנו ממשיכים ויש לנו כוחות. מה נותן לכל הקבוצה הענקית הזאת את הכוח לא לוותר?

הכוחות באים מזה שהבורא מצפה לתפילה, לבקשה כזאת שהוא חייב לענות עליה.

שאלה: לפעמים נדמה שהדרך היחידה להגיע לצעקה הגדולה ש"מיואש מכוחותיו" היא רק אם אני יכולה לקבל שעל צרות רבות שבאות על אנשים בעולם האחריות היא שלי, ולא רק שלי אלא של העשירייה שלי, כי כנראה לא עשינו מספיק. ומעבר לזה, צריך גם להאמין שאם נתפלל, אז זה יתקן את המצב וכל אחד יקבל מה שהוא רוצה. אבל להסתובב עם התחושה שכל העולם וכל כאב קטן הם על הכתפיים שלנו, זה קצת קשה.

מה את מציעה?

תלמידה: אם תגיד שזה מה שצריך לעשות, אז זה מה שנעשה, נעבוד. אבל האם צריך להסתובב כל היום בתחושה שהאחריות היא עלינו לכל כאב שיש בעולם ולהתפלל?

שומע.

שאלה: מהי התפילה הנכונה? מהי היגיעה הנכונה? כי יש אוסף של חסרונות ויש יגיעה בלתי פוסקת וכל הזמן מחדשים. אבל אם זו מערכת, אז יש הרגשה שאנחנו לא יודעים מה החיבור הנכון שצריך לעשות כדי לחבר את כל החסרונות, כדי לפתוח את מעברי השפע של הבורא. יש עבודה רבה, אבל חסר משהו שיעלה את הצעקה. איפה אנחנו יכולים לדייק את היגיעה בכדי שלא נעבוד לשווא?

אתן לא מרגישות איפה אתן צריכות להוסיף יגיעה, ובמה בדיוק?

שאלה: כן, בלפתוח את הלב, אני יודעת את זה בראש, יש לי גם איזו הרגשה, איזו תחושה שבעשירייה ובכלי היו מצבים כאלה, אבל פה נדרש משהו מיוחד שלא היינו בו וזה לא בכוחנו.

זה לא בכוחכם, ואתם צריכים לבקש מהבורא?

תלמידה: זה לא רק לבקש, זה לחייב אותו.

לחייב אותו, לדרוש, שהוא ייתן לכם תפילה.

תלמידה: לא רק תפילה, תפילה היא חלק אחד, שייתן לנו גם את הכוח לבצע.

כן. ומה חסר לנו כדי לדרוש כך?

תלמידה: חסר שנרצה את זה יחד ושלא נגיד "בסדר, בוא נמשיך לעבוד", כי אז זה כמו ויתור, כאילו אתה עובד בלי לחכות לתוצאה. אבל גם לרצות להשפיע את התוצאה באהבה, לתת לחברים, למלא את החברים, לעזור לחברים, לגדל את החברים, אני לא יודעת מה, כי לכל אחד יש את החלק שלו, אבל שייתן לנו את החיבור הנכון.

את מדברת יפה ונכון.

תלמידה: ומה זה עוזר?

למה זה לא עוזר? מפני שעדיין התפילה שלך לא שלמה.

תלמידה: מה חסר? כדי שלבורא תהיה נחת רוח גם זה נמצא בראש, אבל מה זו נחת רוח, האם שנשפיע את זה החוצה? הרי אנחנו מתרכזים בתוך הכלי שלנו.

כן.

תלמידה: שנשפיע החוצה?

לא, מספיק בינינו.

תלמידה: אז מה הבעיה, אנחנו יכולים לבקש וזה יכול לקרות, למה צריך לחכות?

בבקשה. אני אתכם.

שאלה: מורגש שאנחנו צריכים להתפלל אחד עבור האחר. האם בעשירייה אנחנו צריכות להגיע לזה שכל אחת מגיעה לתפילה עבור כל אחת בעשירייה, או שכל העשירייה צריכה להגיע יחד כאחת לתפילה עבור כלל בני ברוך? מה זו תפילה שלמה?

תפילה שלמה זו תפילה על חיסרון שלם.

תלמידה: האם זה גם כשאני רוצה שכל אחת מהחברות שלי תצא ממצרים, וגם שכולנו יחד צריכות לרצות שכל בני ברוך ייצאו ממצרים, כדי שהבורא יוכל להתגלות בעולם?

כן.

שאלה: האם יכול להיות שהחצי השני של החיסרון זו ההכרה עד כמה הבורא נותן לי בשפע, ועל הרקע הזה אני מרגישה את השפלות שלי ואת הבושה? ואז מתוך מצב הבושה אני מתחילה להעלות תפילה, כלומר מצב הייאוש הוא מצב הבושה על השפלות שלי.

אני לא חושב. למה את מתביישת?

תלמידה: אני מרגישה שפלות כי אני מתפעלת מכמה הבורא נותן לי, ואני לא מרגישה את זה כקבלה בחיים הרגילים.

ומה הלאה?

תלמידה: באותו רגע אני מבינה שהדבר היחיד שאני יכולה לתת לו זה הודיה.

כן.

תלמידה: כדי להגיע לנקודת הייאוש, "וייאנחו".

זה הייאוש.

תלמידה: זה מצב הבושה עמוקה. למה אנחנו מתייאשים?

כאשר הם לא מסוגלים להשיג מצב כזה שהבורא דורש.

תלמידה: זה מצב של הודיה תמידית, הודיה עמוקה.

כן, כולל גם את זה.

שאלה: בעשירייה אנחנו מחולקות לזוגות, בכל יום יש זוג תורניות חיבור, מה שהיה פעם ש"ץ וגבאי. אנחנו משתדלות ביום התורנות שלנו להוציא משימה, או משהו שאמרת בשיעור או משימה שאנחנו חושבות שתיתן רוח שתלווה את החברות, לפעמים זה משהו ממש פרקטי, לשוחח עם חברה או לכתוב בעשירייה, לפעמים יותר פנימי. יש הרגשה שזה מעמיס ואולי קצת מזיק, כמו שרב"ש כתב, ולפעמים אנחנו אולי זקוקות לעומס הזה כדי להוציא את החברות מתוך עצמן ולהיות ברוח הזאת.

האם תוכל לתת עצה כדי שנוכל להבחין מה נכון, מה לא, אולי לעשות רק עבודה פנימית. כי באמת מורגש שרק תפילה זו העבודה שלנו, ואולי בשביל התפילה צריך גם פעולות חיצוניות.

אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות פעולות חיצוניות, מספיק מה שיש לנו בתוך העשירייה. ובקהל של הקבוצה, כמו שכאן יושבים או במקום אחר, כמו שאנחנו בדרך כלל מרגישים את עצמנו, זה לא מספיק. מספיק שלא נצטרך לעוד הבחנות.

תלמידה: האם מספיק שנהיה בשיעורים ובסדנאות ולא צריך להוסיף כמו לקרוא משהו יחד או לשוחח עם חברה מחוץ לזמנים האלה?

אני לא יכול להגיד. יכול להיות שיש אנשים שחסר להם עוד להתפעל מכל מיני מקורות אחרים או ממשהו.

שאלה: הוא כתב כאן "וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש כמו שלא פעל כלום מימיו". איך מתחילים לפעול מחדש בזריזות?

בעוד יום הכוונה כל הזמן, כמה פעמים ביום, שאדם כל הזמן בעצם נמשך לזה.

תלמיד: איך מהמצב שהוא נפל, לצורך העניין, הוא מיד מרים את עצמו ולא מושך את ההתחדשות, את הקימה מהנפילה, אלא מיד קם ומתחיל?

זה לא מיד, הבורא דורש שזה יעבור דרך כל המערכות שלו.

תלמיד: האם אין מציאות כזאת, אין מצב שאפשר לעשות את זה מהר, אלא לאט, זה חשוב ככה?

לא לאט, אלא שהאדם ירגיש שזה מה שהוא צריך עכשיו.

תלמיד: מה הוא צריך להרגיש שיוציא אותו מהמצב הזה, שהוא יתחיל מחדש?

שיפעיל את עצמו מחדש.

תלמיד: איך להתחיל להפעיל את עצמו מחדש מרגע שנפל? מרגע שקיבל את ההכבדה, איך הוא מתחיל עוד פעם מחדש, יוצא מזה מהר?

זה תלוי איזו נפילה, יכולה להיות נפילה שאחריה הוא חייב להיות בניתוק. והכרת הניתוק, החזרה מהניתוק תבנה בו כלי חדש.

שאלה: אמרת קודם שהאדם צריך להרגיש בנטיית הלב שלו שהוא בדו שיח עם הבורא, להרגיש מה שיש בבורא ולהוסיף לו. מה החלק שלי בשיחה עם הבורא? מה יש לאדם להוסיף?

חיסרון.

שאלה: מה הן הדאגות המזיקות שהוא מתאר כאן?

כל דבר שממנו האדם נכנס לדאגה מנתק אותו במשהו מהבורא, כי אז האדם מקבל דאגה אישית במקום דאגה כללית.

תלמידה: ואיך זה מזיק?

כי האדם מטפל במשהו שלא לצורך.

תלמידה: איך להפוך את הדאגה המזיקה ליגיעה שהבורא כן מצפה לה?

להעלות את החיסרון הכללי על פני החיסרון הפרטי.

תלמידה: ואיך מוצאים כוח להתעלות הזאת?

להוסיף כוח זה רק על ידי חיבור עם החברים, לאדם אין יותר כוחות.

שאלה: איך להגיע למצב שדרישה לעזרה מהבורא לא תכבה את ההודיה וההסכמה, ולהיפך?

שאלה נכונה. איך לעשות זאת? לחלק את זה בדיוק לשניים, שמה שאני מבקש עבור שינוי המצב לא יכבה את הכלי שלי, את החיסרון שלי.

שאלה: האם כדאי לתפוס במשהו ספציפי שבו קשה לי לוותר על האגו? נגיד משהו שקשור בהפצה שאני צריכה לוותר. האם לתפוס את הדבר הזה ולבקש על זה?

אני לא חושב שאלו הנושאים שאנחנו צריכים לדאוג להם.

תלמידה: האם להתרכז בעשירייה?

כן.

תלמידה: האם לבקש על משהו ספציפי שקשור אליי?

אליך, לעשירייה שלך.

תלמידה: האם עם זה לבוא לעשירייה, בדיוק עם מה שלי קשה?

בעצם כן.

שאלה: מה שנותן לאימא כוח בלילה לקום לתינוק זו העובדה שהוא תלוי בה. בלעדיה אין לו אפשרות. אנחנו כל הזמן שואלים מאיפה הכוח. אז הכוח חייב לבוא מתחושת האחריות. אני לא רואה דרך אחרת לקבל כוח אם לא מהתחושה שיש אחריות, מזה שזה תלוי בנו. אז מקור הכוח הוא דווקא התחושה הזאת, היא מאוד קשה אבל היא גם זאת שנותנת כוח, נכון?

לא.

תלמידה: אז הכוח כן חייב לבוא מבחוץ.

הכוח חייב לבוא מהבורא.

תלמידה: כדי לקבל כוח מהבורא אני צריכה להרגיש מחוברת לאחרים. האם הוא נותן לי את הכוח, או הוא נותן את התחושה שאני מחוברת ואחראית לאחרים ומתוך זה אני מקבלת כוח, כלומר הוא נותן את החיבור והחיבור הזה נותן לי תחושת אחריות?

כן.

שאלה: איך להרגיש את הבורא?

רק בפתיחת הלב.

תלמידה: מה זה אומר לפתוח את הלב ולהרגיש את הבורא? לפתוח את הלב לחברות בעשירייה, אני מתאמצת, אני יודעת. אבל מה זה לפתוח את הלב לבורא?

זה שאני נמצא יחד עם החברים, פותח להם את לבי ורוצה שכולם ייכנסו לתוך הלב שלי, ושאני לא ארגיש בתוך הלב שלי שום הבדל ביני לבינם. זה בינתיים.

תלמידה: האם יש הבדל בין צעקה לבין תפילה?

תפילה היא תפילה, אנחנו בונים אותה בעזרת שכל, בעזרת רגש, אבל זו תפילה. ואילו צעקה יוצאת לא מתוך זה שאני מתכנן את זה, אלא היא יוצאת מאליה.

תלמידה: איך לצעוק נכון כך שנגיע לצעקה בצורה נכונה?

אני לא חושב שאפשר לעשות את זה לבד, זה צריך להיות משהו גדול מאוד. אלא יחד עם החברות, כשאתן מתרשמות זו מזו, אז כתוצאה מזה אתן מגיעות לצעקה, כי זה לוחץ עליכן כבר בצורה שלא יכולות להתאפק.

שאלה: אם כך, צעקה אי אפשר לתכנן. אנחנו לא יכולים להגיד, "בואו עכשיו נצעק יחד". אלא זה מגיע מתוך עבודה פנימית, מתוך בירורים עם עצמי.

כן.

תלמידה: מה היא ההגדרה של תפילה אמיתית? כי נראה לי שהמושג "תפילה" אצל כל אחד מאיתנו יכול להתפרש אחרת לגמרי?

"תפילה" זו עבודה שבלב. אנחנו מכינים פנייה לבורא שכוללת את המצב שלנו, את המצב הקודם, ואת המצב שאנחנו רוצים להגיע אליו, ואת כל זה אנחנו מסדרים כלפי הבורא בבקשה ממנו שייתן לנו עתיד כזה.

תלמידה: כתוב במאמר ובעוד הרבה מקומות שה' שומע תפילה. זאת אומרת, הוא לא יכול לא לשמוע. זה אומר שאנחנו יחד צריכות לעשות את התפילה הזאת בכוונה מיוחדת, ואנחנו יודעות שבמוקדם או במאוחר, לא מיד, צריך להיות המענה, ואנחנו צריכות להיות מוכנות מראש שזה תהליך ארוך. מה צריך להיות בדיוק כלול בתפילה, האם אני צריכה לשים בה מהבחירה שלי?

צריכים לברר, אני לא הולך להגיד לכן אחת, שתיים, שלוש, שכך וכך את צריכה לאסוף ואחר כך לבקש. אלא זו עבודה שבלב, ולכן כל עוד הלב לא מגיב ולא ברור לך דרך הלב מה שאת צריכה, אף אחד לא יכול לגלות לך.

שאלה: אני יושבת, מקשיבה לכל החברים, ואני מבינה שאני אפילו לא יכולה להבין מה זה אומר יגעת ומצאת או לא מצאת, אני לא מצליחה להבין מה עלי לחפש ואיך אני צריכה להבין האם מצאתי או לא מצאתי. על מה מדובר כאן?

מדובר על זה שעליך להתכלל בקבוצה, ובאותו כיוון שהקבוצה מתפתחת להיות יחד עם הקבוצה.

תלמידה: האם יש איזה סימן שייתן לי להבין האם מצאתי או לא מצאתי?

בהדרגה את תעמדי מול השאלה, מה את מחפשת.

תלמידה: אני כבר שואלת ואני לא מצליחה להבין.

האם את יודעת במדויק מה את מחפשת?

תלמידה: לא.

זה אומר שזה מוקדם מדי, עליך קודם כל להבין מה את מחפשת, ורק אחר כך את תוכלי לחפש ולמצוא.

שאלה: במאמר שקראנו, על מה מדובר יגעת ומצאת?

במאמר זה נאמר למי שמבין את המאמר.

שאלה: כתוב, "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא [בשעה] שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין". מה זה מאושר?

"מאושר" הכוונה היא, שאם הוא מגיע לחיסרון שיש עכשיו לפניו רק בעיה אחת, לצעוק לבורא שיקשור אותו למטרה, אז זה המצב הטוב ביותר שממנו הוא מאושר.

תלמידה: זאת הנקודה, פה במאמר כל מה שמורגש זה שצריך המון יגיעה ומאמץ. השאלה שלי, האם שמחה היא משהו שאנחנו גם צריכים לפתח כאן? כי הוא לא מדבר פה על שמחה, הוא מדבר על מצב מאושר.

על זה שהאדם מרגיש שהוא מלא, שהוא מאושר.

תלמידה: יש דבר כזה שמחה יתרה?

כן.

תלמידה: האם זה יכול להרע לנו בדרך, לגרום לזה שהבורא יטשטש לנו את הדברים?

לא. כל מה שהבורא עושה, הוא עושה לטובתנו.

שאלה: מה יעזור לנו להתכלל בזעקה זו של זו? כי מורגש שזה מה שחסר. כביכול כל אחת יכולה לבוא עם זעקה, ופעם אמרת לנו שכל אחד זועק לבד. אז מה יעזור לנו יחד עם זה שכל אחת מביאה את הזעקה שלה, להרגיש גם את הזעקה של כל אחת מהחברות?

זה לא חשוב. חשוב לי להרגיש את החיסרון שלי, ושהחיסרון שלי מתחבר ליתר החסרונות, אבל להרגיש את החיסרון של כל חברה וחברה אין צורך.

תלמידה: כלומר את החיסרון הכללי בעשירייה.

כן.

תלמידה: מה יעזור לנו בזה? כי כרגע אני מרגישה שהקושי הוא לחבר אליי את החיסרון הכללי, כי יש כל מיני מחשבות שמסיתות ומפריעות.

להתחבר, להגיע לחיסרון אחד, וזה יהיה החיסרון שהבורא רוצה למלא.

תלמידה: מה יעזור לנו להתמקד בזה חזק בזמן שאנחנו נפגשות, מתחברות, מעלות תפילה?

תפילה, זה מה שיכול לעזור, תפילה להיות כולנו בלב אחד.

תלמידה: אני אתן דוגמה, אתמול עשינו איזה בירור, ואני חוויתי את זה כך שהרגשנו בדברי החברות בלבולים וסתירות, ופה ממש העבודה שלנו. איך אנחנו לא נותנות לסתירות להפריע, ודווקא כן למצוא את החיסרון הכללי של העשירייה?

זה לא פשוט. אבל אנחנו צריכים לקבל את זה שזה קיים, זה ישנו ויהיה, והבורא בסופו של דבר הוא זה שבאור העליון שלו מחבר לנו את הרצונות, והכלים שלנו נעשים מאוחדים.

תלמידה: האם מעבר לזמן ולהמשיך יש עוד משהו שאנחנו יכולות לעשות מראש, אולי להכין את עצמנו שזה מה שהולך לקרות ואנחנו לא רוצות שזה יקרה?

אנחנו רוצים להגיע לרצון מאוחד. בתוך הרצון הזה אנחנו נגלה איך הבורא מתייחס אלינו, שהוא נהנה מאיתנו.

תלמידה: האם כל אחת ממש צריכה למחוק את המחשבות שלה מתוך עצמה ולחפש מה הבורא עושה איתנו באותו רגע?

כן.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו גומרים את הסאה של היגיעה, של המאמצים?

אנחנו עכשיו כבר יכולים להתעסק בתשובה לבורא, להחזיר לו.

שאלה: בכל יום האדם מתפלל, נמצא במצב של בחירה ומרגיש בפנים את המלחמה בין הטוב לרע, וכשהוא בוחר את הפעולות הטובות והנכונות, על ידי זה אנחנו מתקרבים אליו, ומתחילים להרגיש שאת הבחירה הזאת הבורא עצמו עזר לנו לעשות. על זה מדובר במאמר?

כן.

שאלה: אני מגיע לנקודת ייאוש כזאת שהכול בתוכי ריק.

יופי.

תלמיד: יש פחד שאני לא אהיה מסוגל להתאחד עם הבורא. איך אני חוצה את הגשר הזה, איך אני מתקדם מכאן?

יופי.

תלמיד: איך להתגבר על ההרגשה הזאת?

להודות. להודות על המצב שהבורא הביא אותך לכזה מצב שאתה מרגיש את עצמך ריק ולא מיועד ולא מסוגל לכלום ועכשיו אתה נמצא לגמרי, לגמרי במאה אחוז בכוח הבורא. אם תרגיש את הריקנות הזאת כלפי הבורא שנמצא, זה הכלי.

שאלה: אמרת להרגיש את יחס הבורא אלינו שהוא נהנה מהעבודה שלנו, מהחיבור בינינו. איך בכל זאת לאבחן ביחס שלו אלינו, מה להוסיף בעבודה כדי שנוכל לבדוק את העבודה?

תתאר לעצמך שאכן הבורא כך מתייחס אליך ומרוצה ממך, ומתוך ההרגשה הזו תפנה חזרה אליו.

שאלה: האם התייגעות בקדושה וטהרה של כלים דקבלה, זה ניסיון לבנות כוונה להשפיע?

כן.

תלמיד: וברגע שאני עושה ולא מצליח ומתייאש. האם מתוך ייאוש הפנייה לבורא נחשבת לשלמה?

הכול בסדר.

שאלה: פעם כשהרגשתי מיואש מכוחותיי, הרגשתי תלוי בין שמים וארץ. שאלתי אותך אם שהבורא מנהל אותי בין אם אני מרגיש שהוא מנהל אותי ובין שאני לא מרגיש שהוא מנהל אותי. אמרת לי – כן. זאת אומרת הידיעה הזאת שקיבלתי ממך נתנה לי המון כוח וזה שינה לי את התפיסה שהבורא מנהל אותנו גם אם אנחנו לא מרגישים.

כן.

שאלה: יש לאנשים את הדאגה בעולם הגשמי לעבודה, משפחה. יש הרגשה שאין אפשרות לתת את כל המאמצים לעבודה הרוחנית. איך להרגיש את הגבול שכל מה שאני יכולה לעשות בכוחי אני עושה? כי תמיד נשארת הרגשה שאני לא עושה מספיק ויש מקום לעוד עבודה.

זה יבוא.

שאלה: מה זה תפילה שלמה, זה יכול להיות משפט אחד או שצריך ממש לשפוך את הנשמה שלי לפני הבורא בכל הרגשות?

זה אומר להתחבר לבורא באופן שלם. להרגיש את כל הרצונות שלו, שאיתם תוכלי לנסח את התשובה שלך אליו.

תלמידה: האם כדי שתהיה לנו תפילה שלמה, כל העשירייה צריכה להגיע לייאוש, או שכל אחת בנפרד צריכה להגיע לייאוש?

כל חברה תגיע בעצמה כשהיא תצטרך.

שאלה: האם אנחנו לא מרגישים את רחמי הבורא מפני שהתכונה הזאת לא נמצאת בנו?

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים לשים את המיקוד על גילוי הסוד הזה בעשירייה?

לא, זה לא יעזור. רק אחרי גמר התיקון השלם.

שאלה: איך אנחנו מגלים בהרגשה הכללית בעשירייה שהמאמצים שלנו נכונים ובזמן?

עלינו להשתוקק לבצע את זה מהר ככל האפשר בצורה אינטנסיבית. כשזה יצליח, זה אומר שכך זה צריך להיות.

שאלה: מהו המצב שבו ארגיש שאין לי יותר כוחות? אין לי יותר כוחות למה?

אין כוחות של השפעה, כוחות התפילה.

תלמידה: ואם הגעתי למצב כזה ואני משתפת את החברות, איך להשתמש במצב הזה, מה לעשות הלאה בעשירייה?

שום דבר, רק לבקש.

שאלה: בשבילי האיגרת שקראנו עכשיו, זה המשך ממאמר רב"ש שקראנו הבוקר. אפשר לשאול לגבי המאמר הזה?

אני לא מבין איך אפשר לשאול על דברים כאלה, כשיש לפניך מאות, אולי אלפי אנשים שלא נמצאים אתך בכלל. מה המטרה שלך?

תלמיד: לברר.

מה זה לברר? על חשבון כולם?

שאלה: אנחנו צריכים ללמוד מראש להגיע למצב שאין לנו כוחות ושבלי כוח השפעה אין לנו חיים אמתיים, ולהיות כל הזמן בתפילה שנהיה בהשפעה לזולת?

כן.

תלמידה: איך להגיע לכלי הריק הזה כל הזמן?

באמצעות החברות להזכיר זו לזו.

תלמידה: אנחנו צריכים לחבר את הבקשות להשפעה זו לזו ולבורא, ואז הוא ייתן לנו את כוח ההשפעה?

כן.

שאלה: מה יכול לעזור לי להרגיש את רצון העשירייה בלב?

אני יכולה להרגיש את רצון העשירייה בלב רק בתנאי שאני קשורה איתן יחד עד כדי כך שאני באמת מרגישה את החיסרון שהן מעבירות לי. זה קשר טוב, אם על זה את שואלת.

שאלה: אנחנו מדברים על תפילה, כל העולם מתפלל, דתיים, חילונים, אפילו גנב במחתרת, אבל הבורא נותן מה שהוא רוצה לתת ולא את מה שאנחנו מבקשים. אנחנו מתפללים כבר שנים, מה הקוד, מה הסיסמה כדי שהבורא ייתן את מה שיש לנו בלב?

כנראה שמתפללים לא טוב ולכן הוא לא עונה.

תלמידה: פעם אמרת שאם אנחנו רוצים להגיע לגלים של הבורא, צריך לכוון את הלב כמו גלי רדיו. מה הגל שנכוון כדי להגיע לבורא, להרגיש אותו בלב?

מה את רוצה? נגיד שאת מקבלת פס קול או גל רדיו, לבורא, מה את מעבירה בפס הזה?

תלמידה: אני רוצה לראות את העולם הטוב שהוא רוצה לתת לנו, עולם שלם, שכולם ביחד יהיו ב"ואהבת לרעך כמוך". אני רוצה להרגיש את הבורא, את החום שלו, את האהבה שלו אלינו, כמו שאנחנו מרגישים את האהבה שלך אלינו.

טוב.

שאלה: אנחנו לומדים ואנחנו יכולים גם לדמיין לעצמנו שהעולם העליון, הבורא זו אהבה חלוטה, וכל מה שמתרחש, כל הפעולות וכל ההבחנות בעולם הזה, הן חדורות אהבה חלוטה, זו מהות העולם העליון. אם אנחנו רוצים לפנות לקדוש ברוך הוא, לאותה מערכת עליונה, אנחנו באמת צריכים להתאים את עצמנו. איך לשלב גם ייאוש וגם שמחה? זה קשה, כי איפה שיש אהבה חלוטה יש שמחה, אז אנחנו צריכים לכוון את עצמנו כך שהייאוש הזה יהיה תואם למערכת העליונה. האם קודם עלינו לבקש את השילוב הנכון בין שמחה וייאוש?

כן.

שאלה: האם תפילה נכונה זו הסכמה מלאה בלב עם הבורא, עם כל מה שהוא נותן לי ואז הודיה לו?

כן.

תלמידה: האם התיקון מתחיל מכך שאנחנו מסכימים בלב עם מה שהבורא נותן?

כן.

תלמידה: הבורא באמת עונה לנו לתפילה ונותן לנו את התיקון והאגו פשוט לא תמיד יכול לתפוס את זה, כי בשבילו זה כואב?

כן.

תלמידה: אז מה נכון, איך אני יכולה לדעת מה החברה צריכה?

על ידי חיבור.

תלמידה: לבקש מהבורא חיבור?

כן.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להרגיש את רצון הבורא, כדי לחזור אליו אחר כך עם תשובה. התשובה שאיתה אנחנו חוזרים אליו, זו אהבת הזולת?

כן.

תלמידה: וזו התשובה היחידה שהבורא מבקש מאתנו?

כן.

שאלה: מאיזה רגע בחיים הפיזיים שלנו, ההשפעה הופכת להיות לרוחנית?

ההשפעה בעצמה היא רוחנית.

תלמידה: האם היא יכולה להיות כבר בחיים שלנו, או שצריך להיות איזה מעבר?

שום מעבר, ההשפעה היא רוחנית.

תלמידה: כלומר היא יכולה להתקיים בחיים שלנו עכשיו?

כן.

שאלה: תכונות הבורא שהוא רחום וחנון. אבל שוב ושוב נותנים לנו מכות, כדי להראות לנו כמה רחוקים אנחנו מהתכונות האלה וזה גורם לי להרגיש כל כך עצובה כשאני רואה כמה אנחנו שונים מהבורא. מה צריכה להיות הכוונה שלנו בפסח הזה, כדי שנוכל להשתחרר מהאהבה העצמית, שמחזיקה בנו ומשאירה אותנו בכלא מחוץ לבורא?

אנחנו מתקרבים לנקודה כזאת שנרגיש מה הבורא חושב עלינו ונרגיש גם מה אנחנו משפיעים לו ואז זה יהיה מקום התיקון. עוד מעט. רק צריכים קצת יותר להיות מעודדים, מחובקים, מקושרים.

שאלה: יש לי מין הרגשה שחסרה תכיפות, כאילו חרב מונחת על צווארנו ואנחנו מתנהלים כרגיל, נפגשים, עושים סדנאות וכולי. איך להגיע להרגשה הזו ש"חרב מונחת על צווארו", שאנחנו צריכים עכשיו את התיקון לא בעוד שבועיים?

בעוד שבועיים אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים היום או לפחות מחר.

תלמיד: איך להגיע להרגשת התכיפות הזו כאילו חרב חדה מונחת על צווארנו?

לרצות שזה יקרה.

שאלה: איך היחס שלי לזולת, ולכל לחברה מגדיר את יחס הבורא אליי ואל התפילה שלי?

אני לא יכול לומר לך את זה אבל בטוח שזה כך.

תלמידה: כלומר אפשר לומר שאם אני אוהבת את החברה, ומתוך האהבה אני פונה אל הבורא עם אהבה לבורא, אז אהבת החברה ואהבת הבורא, יכולה לעשות כך שהתפילה שלי תישמע?

כן.

שאלה: אנחנו צריכים להרגיש את החסרונות של החברות ולהתקשר אליהן, וההרגשה הזאת תהיה ממש כמו מילים, או שיותר כמו כוח שמורגש, או הרגשה בלב?

זה אותו דבר. אני יכול להרגיש מה שאני רוצה למסור לחבר בלי מילים ואני יכול לדבר ולהעביר את זה דרך המילים.

שאלה: אם בעשירייה עדיין לא הגענו לדרישה, סימן שאנחנו עדיין לא עושים את המאמצים הנכונים ואיך לצאת מהמצב הזה?

מה שיכול להיות חסר לעשירייה קודם כל זה חיבור.

תלמידה: המאמר אומר, כי מי שלא זכה לאהבתו יתברך, כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול נמצא כמו נשרף כליל ביום המחר. כאשר אדם מוצא עצמו במצב כל כך נמוך וללא כוח, בייאוש כזה, אהבת הבורא מופיעה עם תחושה גדולה של כוח אמונה, על מנת שנוכל להמשיך להשפיע או לדרוש?

כן.

תלמיד: אני רוצה להודות לך מאוד, על מה שהמלצת לי בעבר לעשות לחיבור עם החברות, זה נתן תוצאה מאוד חיובית לכל החברות.

שאלה: אני אומרת לעצמי שאני מרגישה כל חברה, אני כאילו מדברת איתה, אבל מה זה אומר להרגיש את העשירייה, איך להיכנס למערכת הזאת שנקראת עשירייה?

זה תלוי רק באדם. את יכולה לבקש מהבורא, אבל בעיקרון זאת העבודה שלך.

תלמידה: אני צריכה לבקש ממנו שייתן לי הרגשה?

תבקשי כל מה שאת רוצה, בכל שפה. לאישה קל יותר לבקש מאשר לגבר.

שאלה: אהבת הזולת שהבורא מכוון אותנו אליה, היא לכל אדם ובכל מצב. אז מה לעשות עם לשון הרע שמתגלה בתוכנו ומחוצה לנו כלפי אדם זה או אחר. לעצום עיניים, אוזניים, מה לעשות כשזה מונע מאיתנו להגיע לאהבה?

להתנפל על מחשבה כזאת רעה עליו ולחנוק אותה.

שאלה: האם היגיעה זה לראות את הרע שבנו, מהי בדיוק היגיעה הנכונה?

יגיעה נכונה זה לראות במה אנחנו יכולים להיטיב לקשר בינינו. זה הכול.

שאלה: האם המצב של ייאוש מכוחותיו עצמו, זה כבר סיוע של הבורא כדי לעשות לנו צמצום? זה כבר הצעד לקראת היכולת להשפיע?

כן.

שאלה: המשפט "בכל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" וכו'. וחשבתי שזה כמו אימא שמתחננת על הבן שלה שהבורא יציל, ירחם. האם בסופו של דבר אנחנו אמורות להיות כלי אחד, חיסרון אחד, שמבקש ומתחנן לבורא לרחם על עמו?

כן.

שאלה: קודם אמרת שכל אחד צריך להרגיש מה הבורא רוצה ממנו אישית, זה לא משהו כללי. איך אני אדע מה הבורא רוצה ממני?

אני לא יודע. כרגיל זה חיבור במקום ניתוק, השפעה במקום נתינה וכן הלאה.

תלמידה: איך ממצב שאני מנותקת לגמרי מהבורא, לא מרגישה את החברות ולא את הבורא. איך אני אצור את המגע הזה, איך אני אבין מה הוא רוצה ממני, כדי להיכנס איתו לאיזשהו דו שיח?

לפנות אליו, לבקש ממנו בכל לשון של בקשה.

תלמידה: אפילו שזה חיצוני?

ודאי שמתחילים מחיצוני.

שאלה: אמרת שאנחנו עוסקים בתשובה לבורא ואנחנו צריכים לחלק את הצעקה שלנו לשני חלקים. בחלק הראשון אני מבקשת על שינוי המצב, אבל שזה לא יכבה את החיסרון שלי. ומה בחלק השני?

לא יודע. את אומרת שלא יכבה את החיסרון?

תלמידה: כן. הצעקה שלי מורכבת משני חלקים. הראשון, שלא יכבה את החיסרון, ומה בחלק השני, האם אני ממשיכה לצעוק?

אני לא יודע מה את רוצה. את שואלת אותי מה לרצות?

תלמידה: אני רוצה להישאר בדבקות, ועם זאת שזה לא יכבה את החיסרון שלי.

אז כך תבקשי, מה הבעיה?

שאלה: אמרת שבעשירייה צריך להיות ברצון אחד שפונה לבורא. מה זה אומר להיות ברצון אחד כלפי הבורא אם בעשירייה יש לכל אחת רצונות שונים, אחת לחיבור, אחת לפירוד?

אתן צריכות לדבר ביניכן כך שיהיה לכן מובן מה אתן צריכות.

תלמידה: מה זה אומר מה שצריך בעשירייה?

מה שאתן צריכות. אתן לא יודעות מה אתן צריכות? אם כך, עליכן להתחיל מהמאמר הראשון.

תלמידה: כולנו שואפות לדבקות בבורא מעל האגו, אבל כל אחת רואה את זה אחרת.

אז כל אחת מתפללת בצורה אחרת.

תלמידה: זה קורע את העשירייה, לא מחבר אותה.

למה? שואפים, משתוקקים לבורא אחד, בגדול עם אותו רצון, רק בביטוי שונה. אז מה?

תלמידה: אבל זה מחלק את העשירייה עצמה לחלקים.

לא.

תלמידה: אז איך להיות ברצון הזה של דבקות בבורא מעל האגו, מעל זה שחיצונית זה מפריד בינינו?

מה מפריד בינינו? אני באמת לא מבין אותך.

תלמידה: נתת לנו עצה שאם אנחנו 20 חברות, אז כדאי להתחלק לשתי עשיריות. יצא ש-12 בעד להישאר כפי שאנחנו עכשיו, ורק 6 בעד לצאת, וזה ממש מרעיל את העשירייה. איך להתעלות מעל זה בהשתוקקות לבורא?

תבקשו מהבורא, מה אתן רוצות ממני.

שאלה: אנחנו משתמשים בסדנאות בכלי של כללי הסדנה, והם תרגום של כללים רוחניים. האם אנחנו יכולים לעשות אותו דבר בבירור החסרונות שלנו בעשירייה כדי לברר רצון אחד?

אפשר.

שאלה: אני מרגישה שכל פנייה שלי בסופו של דבר היא ממקור מאוד אגואיסטי, או שכל הזמן אני שואלת משהו כדי לקבל תשובה, או שאני מודה על משהו, וכל הזמן זה חוזר לאגו שלי, ואז אני בייאוש. מה אני יכולה לבקש מהבורא כדי לתת באמת לו ולא לעצמי? האם זה הרגע המתאים לצעקה, הרצון לצאת מהטבע האגואיסטי שלי, או עדיין לא?

עוד לא.

(סוף השיעור)