שיעור צהריים 01.08.2022 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 714, אגרת כ"ה

אגרת כ"ה

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה יום ועש"ק וישלח תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידי"נ מה"ר. .. נ"י לנצח

... ומה שכתבת שאינך מבין את החדושי תורה שכתבתי לך, אמנם כן היו צריכים להיות מובנים לך, ובהיישיר דרך עבודתך בודאי תבין אותם, כי על כן כתבתים לך.

ומה שפירשת, על "זדונות נעשו לו כזכיות", אשר בעת תשובתו אל ה' רואה בעליל, שהשי"ת אנסו על עונותיו, ועם כל זה נותן נפשו על תקונם כמו שהיו עונותיו ברצון, שבזה נמצאים הזדונות כזכיות וכו'. עדיין לא קלעת למטרה, כי סוף סוף אתה עושה מאונסים זכיות, אבל לא מזדונות. ועוד ביותר נטית מהדרך, בפירוש חטאו של אדם הראשון, וחייבת את נשמתו גלות מצד אונס הנ"ל, ועשית האונס כשוגג. ומה שתירצת, שאין חילוק אם התינוק מתלכלך מעצמו או במעשי אביו, סוף סוף מלוכלך הוא, ומחויב לצאת לרחוץ. אתמהא, איך יצא לכלוך מטהור?

ודבריך האחרונים כנים הם, שהודות שנכנסת במקום שאינו שלך, ובשביל הרגלך להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לך, ועל כן לא הבנת דברי הקולעים בדיוק, רק אליך ולשמך לבדך. מי יתן והיו דברי אלו דים לך, שלא לרעות עוד בכרמים שאינם שלך. וכן איתא [מובא] בזוהר: "אסור ליה לברנש לאסתכלא באתר דלא אצטריך [אסור לו לאדם להסתכל במקום שאינו צריך]".

ומה שכתבת שאני מעלים דברי בין השורות וכו', ואיתא: "צרכי עמך ישראל מרובין" וכו'. כי אין לך שעה שהוא דומה לחברו, ומכל שכן "הני דמהדרא אפתחא רצין ושבין, ותרעין לא פתחין [אלו שֶׁמְחַזְרִים על הפתח, רצים ושבים והשערים לא נפתחים]". אין קץ לשנוי מצביהם. ובשעה שאני כותב ד"ת, או בע"פ, אני אומר אותם שיפרנסו לכל הפחות כמה חדשים, דהיינו שיהיו מובנים בעתים הטובות במשך הזמן, ומה אעשה אם העתים הטובות פחותות המה, או הפרוץ מרובה על העומד, ודברי נשכחים?

וזה ודאי, שבשכל האנושי העיוני, לא יתבוננו כלל דברי, כי המה נאמרין ונצרפין מאותיות דליבא [של הלב].

ובדבר הזה שדימת שנכנסת ולא ידעת לצאת, כי נלאית מלכלכל את הענין, אומר לך בדרך כלל, שהשב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.

לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. וכבר דברתי הרבה בענין זה.

ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". ודו"ק.

הא למה זה דומה: לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים. ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות. וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע.

ע"כ התחכם, והחליף את רכושו באבנים טובות ומרגליות ובזהב. וכן בנה מרתף גדול עמוק באדמה, והטמין בו את כל הזהבים והאבנים הטובות והמרגליות, וגם את בנו הכניס שם.

ויקרא לעבדיו הנאמנים לו, ופקד עליהם שישמרו את בנו שלא יצא מן המרתף, עד מלאות לו עשרים שנה. ובכל יום יורידו לו מכל מאכל ומשקה, אך בשום אופן לא יורידו לו אש ונרות. ושיבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפלו שם קרני השמש. ולמען בריאותו יוציאו אותו מן המרתף בכל יום למשך שעה אחת ויטיילו אתו בחוצות העיר, אבל בשמירה מעולה שלא יברח, וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.

מובן שצערו של הבן היה עד אין קץ, ומכ"ש בעת שטייל בחוץ, וראה שכל הנערים אוכלים ושותים ושמחים בחוצות, בלי שמירה ובלי זמן קצוב, והוא נתון בבית כלא, ורגעי אורה ספורים לו, ואם היה מנסה לברוח מכים אותו בלי חמלה. ויותר הוא נדאב ונדכא בשמעו שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה, כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו. כמובן שחושב, שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.

ביום שמלאו לו עשרים שנה, שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו, לקח הנער את הנר והתחיל להסתכל מסביבו, והנה מה הוא רואה, שקים מלאים זהב וכל סגולות מלכים.

רק אז הבין את אביו, שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ומיד הבין שבודאי העבדים יניחו לו לצאת חפשי מהמרתף, וכן עשה, יצא מהמרתף, וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר נעלה על כל עשירי ארץ.

והנה באמת אין כאן חדוש ולא כלום, כי איגלאי מילתא [מתגלה הענין] למפרע, שעשיר גדול היה כל ימיו, אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון, המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד התעשר בהון עצום, ועלה "מבירא עמיקתא לאיגרא רמה [מבור עמוק לגג גבוה]". ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר "הזדונות", הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם. ואתמהא, אם אתה מבין את זה.

ובזה פשוט הוא, שהמרתף והשמירה המעולה כל אלו המה "זכיות", ורחמי אב על בנו, שבלי זה לא היה לו מציאות כלל בשום פנים, שיהיה עשיר כאביו, אבל "הזדונות" המה "זדונות ממש". ולא "שוגגין". ולא "אונסין מפי הדבור". אלא, טרם ששב אל עשרו, שולט הרגש הנ"ל, בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו, רואה כל זה שרחמי אב הם, ולא כלל אכזריות ח"ו.

וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ"ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו.

גם בזהר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז.

וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים ונצלנו מהם. כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא [בבור עמוק] וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.

ואמת שטרם שנפגשו פנים אל פנים היה בזה הרגשי יסורים קשים ממות, אבל בסוד נגע מחמת שה"ע" בא לסוף הצרוף, אך בעת הספור מדברי הנחמה, אשר ה"ע" בתחילת הצרוף, ודאי ענג, אלא הם שתי נקודות שאינם מאירות רק אחר מציאת הויתם בעולם אחד. וסוב ודמה לך, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך.

יהודה ליב"

אנחנו רואים שהאיגרת מחולקת לשני חלקים, בחלק אחד הוא מדבר אולי יותר על עניינים פרטיים בינו לאדם שהוא כותב לו, ובחלק האחר הוא מסביר לו את עניין הגלות ואת המצבים הפרטיים שהאדם הזה ותלמידים אחרים עוברים.

שאלה: בסוף הוא מסכם ש"העיקר האהבה זה בתענוגים שניתנים כיד המלך". יוצא שאם אנחנו בבית הסוהר אין לנו אפשרות לבטא את האהבה לבורא?

לכן אתה נמצא בבית סוהר או בבור עמוק כך שאתה לא יכול לברר, לפתוח, לגלות את האהבה שלך לבורא, אם היית יכול אז לא היית נמצא במרתף.

תלמיד: איך אני יכול לגלות את זה? כתוב שעיקר האהבה זה בתענוגים?

אם אתה לא יכול לאהוב את הבורא, אתה נשאר במרתף. אם אתה כבר יכול לאהוב אותו, אז אתה יוצא מהמרתף, פשוט מאוד.

תלמיד: מה זה אומר לאהוב את הבורא כשאני נמצא במרתף הזה?

שאתה, לא חשוב איפה אתה נמצא, בתוך המרתף או מחוצה לו, עם הזהב והכסף המגולים או שאינם מגולים שיש שם, תפעל רק בעל מנת להשפיע, מפני שלאהוב את הבורא בשבילך זה כל ההון בעולם.

תלמיד: איך, על מה לבנות את האהבה במיוחד כשאתה נמצא באותו המרתף?

דווקא בגלל שאתה נמצא בחושך, בחוסר כל ואין לך שום דבר, אז אתה יכול להגיע למצב שאתה אוהב אותו באופן שלא תרצה שום תשלום. כי אם היו נותנים לך את כל מה שאתה רוצה אז ודאי שהיית אוהב את הבורא מפני שאתה מקבל ממנו כל מה שיש בעולם, ואז בלתי אפשרי להיפטר מאהבה שהיא תמורת כל הדברים שאתה מקבל ולהגיע ל"אהבה שאינה תלויה בדבר.

תלמיד: זה מובן, אבל לא ברור איך לבצע.

זו בעיה אחרת. כולם מבינים את זה לאט לאט, מי שלא מבין שישאל שוב, אבל ודאי שרק באופן בו האדם, כמו שהוא אומר, מגיע לגיל עשרים, לבגרות ונעשה עצמאי למעלה מהאגו שלו ויכול לאהוב את אביו, למרות שלגמרי לא קיבל ממנו מה שציפה כבן מלך. הוא רואה שהרחמנות של האבא היא דווקא בכך ששמר עליו לא ללכת אחרי הכסף, הכבוד והשליטה. שכל הדברים האלה לא יהיו לו עד שיבין שהם לא הדברים החשובים בחיים, אלא הדבקות בבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו צריכים להציב את הדבקות בבורא מעל הכול?

נכון.

שאלה: בתחילת האגרת כתוב "כבוד ידי"נ מה"ר. .. נ"י לנצח" למי בעל הסולם פונה במילים האלו?

אם הוא לא כותב זאת בצורה ברורה, אנחנו אף פעם לא מגלים ולא חשוב לנו למי, האנשים האלה כבר לא נמצאים בעולם. דרך אגב בעל הסולם כך מכנה כל אחד שנמצא לידו, וכך פונה אפילו לאנשים שידוע לנו שהם לא היו גדולים ומיוחדים, לכן לא כדאי לנו לתייחס לפי הכינויים "נרו יאיר" ו"גדול ומיוחד" וכן הלאה בהם הוא משתמש, לא לשים לב לזה.

תלמיד: למה כתוב פה "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד".

כי ככול שיש לנו יותר ויותר כתבים שמדברים על הבורא ועל ההנהגה שלו, זה מפני שאנחנו לא מספיקים קודם עם מה שיש לנו להגיע לגמר התיקון.

שאלה: כתוב פה שהעשיר נבהל, פחד שהבן שלו יבזבז את כל רכושו. האם אפשרי שהעשיר לא יפחד ושהבן יישאר עם הזהב ולא במרתף?

אם זה יהיה ככה מה הילד יוכל להרוויח, איך יגדל בצורה נכונה? אם יש לפניו את כל האפשרויות מהבוקר עד הלילה לשחק לצאת לטייל, לערוך נשפים, המון חברים ובחורים ובחורות, אתה חושב שבצורה כזאת הוא יוכל לגדול בצורה נכונה?

תלמיד: אז שהעשיר ילמד אותו להשתמש נכון בכסף.

זה בדיוק מה שהוא עשה. מלבד דברים הכרחיים לקיום הוא לא נותן לבן שלו שום דבר, וגם נותן לו לראות שלאנשים אחרים יש הרבה יותר ממה שיש לו.

שאלה: זה נשמע אכזרי.

לא. זה נכון מבחינה חינוכית. אי אפשר לפעול אחרת, אני אומר לך אפילו מהחיים הפרטיים שלי.

שאלה: למרות שהלב שלי מבין שאני עכשיו במרתף, האם הידיעה שמסר לנו בעל הסולם, שהבורא מאפשר לנו עכשיו לגלות, יכולה להיחשב כנר שמאיר?

כן, כי באמת העיקר שנבין שאנחנו נמצאים במרתף. אלה יכולים להיות חיים נורמאליים, טובים, אבל הם בכל זאת מרתף לעומת העולם הרוחני, אין לך בהם שום חופש, וגם אם אתה לא מודע לכך, בהכרח אתה עושה דברים המנהלים אותך מלמעלה. ומכאן ועד גמר התיקון אתה חיי באופן שאינך יכול לעשות דבר מלבד להסכים עם כל הדברים האלה, לקבל אותם בצורה יפה, נכונה, וכך תקדם את עצמך עוד יותר באותה דרך, באותו כיוון, באותו קו, ותשבח את הבורא שנתן לך הזדמנות כזאת.

שאלה: הרצון הכי בוער שלי זה להעלות לבורא את חסרונות החברים שלי. האם אני יכול לשאול אותם מה החסרונות שלהם כדי להתפלל עבורם?

לא. אם אתה לא מרגיש את החיסרון שלהם אז אתה גם לא יכול להעלות לבורא שום דבר, אין לך מה להעלות ואין לך מה לשאול. על זה לא מדברים. אם אנחנו נמצאים בקבוצה אנחנו מרגישים ומבינים מה נמצא בלב החבר.

שאלה: איך העשירייה שלנו יכולה להגיע לחיבור?

אתם צריכים להשתדל בכל יום לדבר על החיבור ביניכם, איך אתם יכולים להיות מחוברים יותר היום מאתמול, מה אתם משיגים בחיבור ביניכם, איך אתם חושבים שהבורא יכול להתגלות ביניכם וכך אתם מגיעים למצב שיום יום אתם עולים מהמרתף לאור.

שאלה: הרגשת החושך והמרתף זו כבר השגה. האם אנחנו מגיעים להשגה הזו דרך המאמצים שלנו או שזה מתנה שמקבלים מלמעלה?

אתה מדבר יפה מאוד, שהשגת המרתף זו צורה הפוכה מהרוחניות שאנחנו צריכים להשיג, ובלי שנשב במרתף כך וכך שנים ונרצה לצאת ממנו, ונבכה שנמצאים במרתף, אנחנו לא נגיע למצב שפעם המרתף יפתח ואנחנו נוכל לצאת. זאת העבודה שלנו. והרגשת המרתף היא שאני רוצה להשפיע, להתחבר לכולם, לאהוב את כולם ודרכם להגיע לאהבת הבורא ורק בזה אני רואה את החיים שלי ולא כלום חוץ מזה, זאת הרגשת המרתף. מחזיקים אותי בכוח ולא נותנים לי להביע אהבה. אם אני מגיע למצב של מרתף, שהוא בלתי נסבל ואני רוצה רק להשפיע, אז המרתף נפתח ומביאים אותי החוצה ואז אני משתמש נכון באותו האור הגדול שמחכה לי בחוץ.

שאלה: את ההרגשה הזאת אנחנו מקבלים דרך הסביבה הנכונה שבחרנו?

יחד עם הקבוצה. וודאי. במידה שאתה נכלל בה אתה מקבל הרגשת מרתף וגם הרגשה של האור העליון.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן שעוד לא הגעת למטרה ואתה עושה את הכול בכפייה ולא מתוך הזדונות.

יש שתי דרגות חזרה בתשובה, שתי דרגות של תיקון הרצון לקבל, כי מרצון לקבל עוברים ללהשפיע על מנת להשפיע, זו דרגת בינה, ממלכות לבינה, ואחר כך מבינה לכתר, ללקבל על מנת להשפיע. על זה מדובר. כאלו שאתם מעלים את עצמכם מרצון לקבל לרצון להשפיע בלבד, זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע, זה נקרא "צדיק שאינו גמור". ואלו שיכולים להעלות את עצמם אפילו ללקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת לדרגת כתר, מעלים את עצמם ממלכות דרך בינה לכתר, הם נקראים "צדיקים גמורים". אלה פשוט שתי מדרגות ראשונה ואחריה השנייה.

שאלה: 20 שנה השגת אור ישר ואור חוזר ואז אנחנו משיגים את כל השפע בעבודה שלנו של לקבל בעל מנת להשפיע?

כן. אתה צודק.

שאלה: הרגשה של האדם שהוא נמצא במרתף היא זאת שמביאה את החיסרון.

כן. נכון.

שאלה: מהי תשובה מאהבה?

שעברות נעשו לזכויות. מה שאנחנו עושים ברצון לקבל על מנת לקבל שאנחנו נמצא בגובה של מלכות, זאת אומרת למטה. וכשאנחנו עוברים, כמו שאמרתי, לדרגת הבינה, אז אנחנו עוברים ללהשפיע על מנת להשפיע. ואז הזדונות הופכים לשגגות. ואחר כך אנחנו מתקנים את השגגות ועולים לדרגת המצוות. שתי דרגות, ממלכות לבינה ומבינה אחר כך לכתר.

שאלה: אנחנו אומרים שהדרך שלנו צריכה להיות בשמחה ובאגרת מתואר הילד שבמרתף הוא עצוב, איך להסביר את זה?

כן. הוא נמצא במרתף כמו שאתם היום ואתם מגלים לאט לאט שאתם נמצאים במרתף, שכל העולם הוא חשוך ואין בנו שום מגע עם הכוח העליון, עם הרצון להשפיע. אנחנו לא יכולים לעשות שום פעולות השפעה ואהבת הזולת ואהבת חברים ועוד ועוד, וזה נקרא אצלנו שאנחנו נמצאים במרתף. ככל שאנחנו רוצים מהרצון על מנת לקבל להגיע לרצון על מנת להשפיע זה נקרא שאנחנו משתוקקים לצאת מהמרתף, ואז בהתאם לזה אנחנו מתקרבים למצב שבסופו של דבר היגיעה שלנו, המאמצים שלנו, מגיעים לסכום כזה שפותחים לנו יציאה מהמרתף ואנחנו יוצאים החוצה.

ואז כשאנחנו יוצאים החוצה, אנחנו יוצאים עם הרצונות שלנו על מנת להשפיע, תיקנו את הכוונות שלנו על מנת להשפיע ולכן אנחנו יכולים לעשות הכול. כל העולם כולל הגשמי והרוחני, הכול ברור, גלוי, שקוף, נמצא לפנינו.

שאלה: מה פירוש האלגוריה שמוציאים אדם לטיול שעה אחת ברחבי העיר?

שלפעמים אנחנו מקבלים איזו הרגשת התקרבות לרוחניות, לקשר בינינו, אבל אחר כך זה שוב נעלם. וכך בעליות וירידות אנחנו נמצאים. אבל לאט לאט כל העליות וכל הירידות באות לסכום נכון ואנחנו מקבלים אישור לצאת מהמרתף.

שאלה: מה המשמעות שהבן חירש ואילם בלי יכולת ליהנות עם האב בסופו של דבר?

כך אנחנו נמצאים במצב כזה כלפי הרוחניות, אבל אחרי שעושים כל מיני מאמצים, מתחילים להרגיש שמורידים אותנו למרתף ומוציאים אותנו מהמרתף. וככה אנחנו בעליות וירידות מתחילים להבדיל איפה ההשפעה, איפה הקבלה ואיך אנחנו נמצאים?

ועל ידי מה אנחנו יכולים בכל זאת להתקרב לרוחניות? על ידי העשירייה, החיבור בינינו וכן הלאה, עד שאנחנו מגיעים למצב שפותחים לנו דלת ואנחנו יוצאים. אבל לא לפני שאנחנו בטוח מקבלים יחס נכון לכלים דקבלה וכלים דהשפעה.

שאלה: למה זה מפחיד לצאת מהמרתף?

אני לא יכול להגיד. קורה לפעמים כך שאדם באמת מרגיש שהוא לא רוצה רוחניות, ולא בגלל שהוא לא רוצה, אלא שבאמת יש בזה איזה פחד מחידוש, פחד מהלא ידוע וכן הלאה. זה קורה לפעמים. אבל העיקר צריכים להמשיך. על זה כתוב, על כל העבודה שלנו, "כשור לעול וחמור למשא". שאם אנחנו ממשיכים בכל מקרה אנחנו מגיעים למטרה.

שאלה: האם האוצר במרתף הוא האוצר של חכמת הקבלה?

האוצר במרתף הוא האוצר של הקבלה. נראה לנו שהוא נמצא במרתף, בחושך, אבל באמת זה רק כדי שנהפוך את הכלים דעל מנת לקבל לכלים דעל מנת להשפיע.

שאלה: נראה כאילו לפי המשל אין אופציה לאחישנה.

לא. כך הוא כותב, כי לא את זה הוא מתכוון להראות לך. אבל אפילו אם הזמן כתוב וחתום מראש, מה זה חשוב לך? לך יש מטרה אחת, למסור את עצמך במסירות נפש לעל מנת להשפיע לבורא. ולכן אין כאן שאלה, "אחכה עד גיל עשרים ואז אני אצא". לא. וגם לא "אם אעשה את זה מהר אצא יותר מהר". לא צריך לשאול האם אצא יותר או פחות מהר, אלא "מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי"? מתי אגיע למצב בו אשפיע לבורא? וחוץ מזה לא חשוב לי כלום.

תלמיד: אז יכול להיות שעדיין בתוך התקופה שהוא במרתף הוא כבר נמצא בעצם במסירות, בהשפעה?

אבל כנראה שלא מספיק כדי לצאת.

תלמיד: אז במה הוא יכול לזרז את התהליך בזמן שהוא במרתף?

בזה שיהיה עוד יותר במסירות נפש, ולמרות שהוא נמצא במרתף הוא צריך לתאר לעצמו כאילו שכבר נמצא מחוץ למרתף. שהמרתף בעצמו לא יהיה לו כאיזה מין מחסום בדרך שהוא לא יכול להשפיע, לא יכול להתחבר לחברים, לא יכול להשפיע איתם יחד לבורא.

הכול תלוי במאמץ פנימי של האדם. הוא לא צריך שום תנאים מיוחדים אפילו אם יושב במרתף, אפילו כך. ברגע שהוא מסכים להישאר במרתף לעולם ועד, רק שתהיה לו אפשרות להשפיע לבורא וזהו בלבד, אז הוא מקבל יציאה מהמרתף.

שאלה: מה ההבדל בין גילוי שכינה לגילוי בורא?

אותו דבר.

תלמיד: אתה יכול לתת דוגמה מה זה זדון בעבודה בינינו?

העבודה לא נקייה בינתיים.

תלמיד: ביחס שלי כלפי החבר, כאילו זה עקום?

כן.

שאלה: מהן שגגות?

יש זדונות ויש שגגות. "שגגות" זה טעויות קטנות שאדם עושה מתוך זה שמבולבל, מתוך שעדיין לא מבין הכול, אלה דברים שאנחנו סולחים עליהם. זה "שגגות". ובדרך כלל שגגות מייחסים לעבירות שלא אדם יחיד עושה, אלא הרבה אנשים שנמצאים בבלבולים, זה נקרא "שגגות".

אבל "זדונות" זה כבר שהוא מתכנן להגיע למה שהוא רוצה אפילו בעבירה. למשל העבירה הכי גדולה היא כשהבורא מסדר לו כזה תרגיל, ש"אני לוקח אותך איתי לגמר התיקון. בוא נטייל יחד בגן עדן" וכן הלאה, כתוב על זה הרבה, "רק אתה. ללא החברים שלך". והאדם ודאי מסכים, איך יכול להיות שלא? וכאן הבעיה. זאת דוגמה. יש כל מיני כאלו תרגילים.

שאלה: מהו החידוש שצריך להיות בתפיסת התורה שלי, שאתחיל את העבודה מחדש, שכל ערב אני אשכח כל מה שידעתי ואני אשאר ריק?

כתוב, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". אני קם יום יום כאיש חדש ואין לי שום בעיה עם זה. זאת העבודה.

תלמיד: הנפילה היא עליה כי אותיות התפילה מתמלאות באור?

צריך להבין פשוט, הבורא נותן לאדם כל מיני ירידות, השפלות והכול כדי לעורר את האדם לפנות אליו, לשים לב אליו, וכך לקרב את האדם אליו. זה מין פלירט כזה, אני לא שם לב אליך, אבל אתה מרגיש שאני לא שם לב אליך, ואז אתה מתחיל להתעורר, "איך לא שמים לב אלי"? והבורא עושה זאת בכוונה כדי למשוך את האדם.

שאלה: כולנו הגענו ללמוד קבלה בשביל לצאת מהאגו. מה זה להשלים עם זה שאתה נמצא במרתף לנצח?

אתה מגלה איפה אתה נמצא, המרתף הזה הוא בדיוק הפנימיות שלך.

תלמיד: האם האדם צריך להשלים ולהסכים עם זה שהוא במרתף?

המרתף הוא רק דוגמה. הוא לא צריך להסכים לא לצאת, אלא אפילו בחושך הוא רוצה לקיים את מצוות ה'. הוא מוכן לא לצאת מהמרתף רק שייתנו לו אפשרות לעשות כל מה שרק אפשר למען הבורא.

אפשר לסובב את המרתף בכמה אופנים - אם האדם לא יכול לפעול במרתף על מנת להשפיע, אז הוא רוצה לצאת ממנו. יתכן שהוא מקבל במרתף את היכולת על מנת להשפיע, לכן לא חשוב לו אם הוא ייצא ממנו או לא ומצידו שכל העולם יהיה חשוך, העיקר שהוא יהיה מסוגל לעשות את כל מה שרק אפשר עבור הבורא. תסובב זאת איך שאתה רוצה.

תלמיד: על מה לבסס את האהבה לאב כשאתה נמצא במרתף הזה בחושך ואפילו לא יודע שיש לך אפשרות לאיזו יציאה בסוף?

על מה לבסס את האהבה? על כך שיש לך אמונת חכמים, אתה קורא שהבורא הוא טוב ומיטיב, אתה מצדיק אותו למעלה מהדעת שלך, וכך אתה מתקדם. יש לי בן ושלחתי אותו ממני כי הרב"ש אמר ש"יש לו נקודה טובה שבלב, שלח אותו", אז שלחתי אותו רחוק ממני כמו שהרב"ש אמר, אבל אני בעצמי לא הייתי שולח.

שאלה: האם אנחנו צריכים להסכים עם הרגשת המרתף שלנו או לדרוש כל הזמן לצאת? איפה האיזון בין "אני מסכים עם כל מצב שקורה" לבין לבוא כאילו בטענה "אני דורש לצאת, תוציא אותי, תגלה לי"?

יש שני אופנים, אם במצב שבו אני נמצא אני לא מסוגל לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אני מבקש "תן לי תנאים כאלה שאוכל לעבוד בעל מנת להשפיע". או שאני מבקש "תן לי להתקיים בעולם הזה בלי לשנות שום דבר בחיי, רק שאוכל להשפיע לך נחת רוח". יותר מזה, יכול להיות שאני רוצה להשפיע לבורא אפילו בלי לדעת שאני עושה זאת, כי אם אני יודע שאני משפיע נחת רוח לבורא, אז זה כבר תשלום, ומה צריך עוד?

אם אני אומר שאני רוצה לגלות עולמות עליונים, אז זו כבר צורה אגואיסטית, ואילו להשפיע זה רק להשפיע, רק לתת. לכן, או שאני נותן ולא יודע שאני נותן, או שאני נותן ואני יודע שאני נותן, ויש עוד כמה אופנים.

תלמיד: האם בעיני הבורא זה טוב שאני לא אדע שאני משפיע?

בעיני הבורא טוב שהאדם יגלה את עומק ההשפעה, עד כמה יש בה כל מיני דרגות, מדרגות ואופנים - אלו דרגות האהבה.

תלמיד: אני לא לבד במרתף הזה אלא אנחנו עשירייה. אם אנחנו פועלים מתוך חיבור, מתוך העשירייה, אז לאיזה שינויים זה גורם בתוך הרגשת המרתף?

אתם מתחילים להרגיש שאתם בונים במרתף את העולם העליון כי כולו נמצא בקשר ביניכם. גם עכשיו אנחנו נמצאים במרתף, האם העולם הזה הוא לא מרתף? אם אני מתחבר עם החברים שלי, אז אני בונה מערכת שהיא מערכת של העולם העליון שבה אני מגלה את הכוח העליון, את האור העליון ואת הבורא.

תלמיד: בעל הסולם נתן דוגמה מרגשת של אימא ובן שנפגשים ורואים את הייסורים שעברו עליהם כל הדרך. איך למצוא נחמה גם ברגעים החשוכים ולא להסתכל אחורה ולהגיד "איזה יופי היה לנו פעם", אלא איך עכשיו למצוא רגעי נחמה?

למה? זה יקטין לך את הצער על כך שאתה נמצא במרתף ויקטין לך את כוחות הדחייה כדי לצאת מהמרתף, לא כדאי לך. לא כדאי גם סתם לשבת ולהצטער, אבל אתה יכול להמתיק את המצב רק בתנאי שאתה עושה בזה נחת רוח לבורא ולא הרגשה יותר מתוקה של עצמך.

תלמיד: מה קורה בזמן שהאדם מרגיש מצב בלתי נסבל, שהוא סובל מהמרתף?

הרב"ש אמר על עצמו "שיסבול", כך הוא היה מתייחס.

תלמיד: האם החלק שאומר "שיסבול" נהנה מזה?

הוא סובל.

תלמיד: אני מחפש איזו אחיזה.

האחיזה היא בזה שהוא סובל ואתה נהנה.

(סוף השיעור)