שיעור בוקר 31.07.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ליקוטי מקובלים בנושא: חורבן כהזדמנות לתיקון

קריין: שיעור בנושא: בין המֶצָרים. אנחנו בתקופת בין המצרים, יומיים לפני תשעה באב. נקרא קטעים נבחרים מן המקורות. קטע מספר 55 מתוך "פרי צדיק".

בין המֵצָרים

"בג' שבועות אלו, הנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובט' באב חרב הבית בראשונה, ובשנייה גלו ישראל. אבל באמת כל זה היה הכנה, שיזכו על ידי זה לאור גדול אחר כך. על שבירת הלוחות אמרו "יישר כחך ששברת" (שבת פ"ז), שעל ידי שבירת הלוחות זכו לאור תורה, ובט' באב נולד תיכף משיח, כמ"ש במדרש איכה, והיה חורבן הבית הכנה לבניין השלישי שיהיה, ואז יהיה גאולה שלימה, שלא יהיה אחריו גלות."

("פרי צדיק". פרשת פנחס)

בעצם הוא מסביר לנו על כל התהליך.

תלמיד: איך אפשר לתאר מצב שמתקדמים לא על ידי שבירות וקלקולים?

אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא, ללמוד מהי הגלות ומהי התקופה, על מי עוברת התקופה הזאת, ואיך עם ישראל חייב לקבל את זה, להכין את עצמו, כדי שכל השלבים שהוא עובר לא ירחיקו בינו לבורא. אלא ההיפך, הם יתנו לעם כולו להבין איזה תקופות הוא עובר, שכל תקופה ותקופה מסבירה יותר לעומק את טבע העם, את טבע הבורא, את הגלות בינינו, וכך יתקדמו.

קריין: קטע מספר 56.

"עם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

אותו הקשר שהיה אצלם בזמן הגלות עבר עליהם וקלקל את כל הקשרים שביניהם, עד שהם לא רואים את החיבור ביניהם. זה נקרא "בית המקדש חרוב".

תלמיד: איך דווקא משבירה מתקדמים?

כשמרגישים את השבירה, נמצאים בה, ולומדים שזו לא התוצאה מהתקופה שעברנו, אז מתחילים לאסוף כוחות ולהתקרב, לתקן את המצב השבור שיש בין כולם, וכך מתקרבים לתיקון ולגאולה.

תלמיד: מהי הרגשת השבירה באדם? מה הוא מרגיש?

הרגשת השבירה היא קודם כל בכך שהוא לא מרגיש שיש לו קשר עם האחרים, שנחרב הקשר בין כולם. יש כאן מקצה לקצה, יש כאלו שלא מרגישים שבירה, יש כאלו שמרגישים במקצת, וכאלו שמרגישים שממש נחרב הכול.

תלמיד: איך מגיעים להרגשה האמיתית הזאת של שבירה שתדחוף אותנו לתיקון?

אני חושב שאנחנו צריכים להבין מה זה נקרא איחוד, קשר, ישר אל, איך במקרה כזה אנחנו צריכים להתנהג, מאיזה עומק נצטרך לעלות, מה צריך לחדש אצלנו, ועל מה הן תפילותינו. כול זה קורה לנו, הבירורים האלה, דווקא בזמן הגלות.

תלמיד: בקטע מספר 55 מדובר על בניין. באיזה שלב של הבניין אנחנו נמצאים עכשיו?

אנחנו נמצאים אחרי החורבנות שעברו עלינו. אנחנו נמצאים בזמן שיכולים כן להיתקן, ולהביא את עצמנו למצב שהכלי שלנו ירגיש עד כמה הוא רחוק מהמצב הנכון, הטוב.

תלמיד: הבניין של בית המקדש נבנה מאהבה, עד כמה אנחנו מתקדמים בבניין בית המקדש של האהבה הזאת?

עד כמה אנחנו רחוקים? רחוקים מאוד. אבל זה לא אומר לא על התקופה, לא על הזמן שאני צריך לזה, ולא על הכוחות לתקן את זה, אלא הכול תלוי בנו. .

תלמיד: נראה שהגלות נוצרה על ידי הבורא בכוונה. מה הסיבה לכך? מהי המטרה של הגלות?

הבורא רוצה להראות לנו את המצב האמיתי שלנו כלפי מטרתו, שזה המצב המתוקן בינינו בקשר גדול ואמיץ. כך אנחנו צריכים להשתדל להבין איפה זה פועל עלינו, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לתקן. אנחנו קרובים לזה, אין הרבה פעולות שעלינו לבצע על עצמנו, אני חושב שזה ממש בקרוב.

תלמיד: האם אפשר להאיץ את התהליך כדי שהגלות תהיה יותר קצרה?

זה מה שאנחנו לומדים. בבקשה, תלמדו ממה שכתוב ובזה תקרבו את הגאולה.

תלמיד: נאמר כאן שעם ישראל לא הרגישו טעם בתורה ומצוות, והלב שלהם שהיה מקום להרגשת הקדושה המכונה בית המקדש, המקום הזה נחרב. למה מדובר כאן ספציפית על תורה ומצוות? מה זה אומר שהם לא מרגישים טעם בתורה ומצוות, ואיך זה קשור לקדושה ולחורבן?

יש לנו שני מצבים. מצב אחד הוא שאנחנו כולנו קשורים בינינו ולבורא, ומצב הפוך, שאנחנו מנותקים בינינו וכך מנותקים גם מהבורא. לכן אין עלינו הרבה מה לעשות, העבודה היא ברורה, המצב ברור, אנחנו צריכים רק לחשוב על האיחוד שלנו, על החיבור שלנו, ורק לזה לכוון את עצמנו.

תלמיד: כדי לזרז ולהתקדם לכיוון הגאולה, האם ביגיעה שלנו חסרה יראת שמים, כמו שלמדנו בשיעור הראשון, שיראת שמים היא אוצרו?

כן. גם זה חסר.

תלמיד: האם לדבר בגדלות ורוממות ה' זה מוסיף ביראה?

כן, רק שלא תטעה.

תלמיד: חלילה, ביחד בעשירייה.

גם יחד זה לא אומר כלום. צריכים קודם ללמוד במה אנחנו קשורים, במה אנחנו יכולים להיות מנותקים, במה הלימוד בכל צעד יכול לעזור לנו להתקרב, מה אנחנו מגלים על עצמנו מתוך הריחוק שמתגלה, וכך נתקרב ונגיע למצב הטוב. זה לפנינו.

תלמיד: להתייגע באהבת חברים ולהוסיף, האם זה יקרב אותנו להשתוות עימו?

כן.

תלמיד: כתוב בקטע שעם ישראל אינו מרגיש טעם בתורה ומצוות. יש חברים שכל הזמן מרגישים טעם בתורה ומצוות, נמצאים כל הזמן בשיעורים, ויש כאלה שהטעם נעלם להם, האינטנסיביות שלהם, ההשתוקקות שלהם יורדת. איך עלינו לשמור על רמה משותפת של טעם לכולם, או לשקם את הטעם הזה כל פעם מחדש שהוא יהיה לכולם?

השתוקקות לבורא ובדיקה את עצמנו חייבים לעורר אותנו להתעורר ולדחוף אותנו לחיבור השלם.

תלמיד: אנחנו לומדים שיש כמה סוגי שבירות. יש שבר שקרה בעולמות, יש שבר בחטא עץ הדעת, יש שבר שקרה בחורבן הבית. איך התופעות האלה קורות בנו? מה ההבדל בין השבירות האלה? האם יש כלפינו הבדל ביניהן או איזשהו טעם שמאפשר להבדיל ביניהן?

ודאי שיש הבדל בין השבירות, כמו שבעליות אנחנו לומדים, שכל פרט ופרט משנה את המצב. צריכים ללמוד ונרגיש בעצמנו שאנחנו נמצאים בכל המצבים האלו למיניהם ועל ידי מה אנחנו יכולים להיטיב, לשנות אותם.

תלמיד: כשאנחנו משתדלים להרגיש את הקשר בינינו ומתוכו מרגישים איזשהו שבר בינינו, האם אנחנו צריכים לייחס את זה למה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" על השבירות האלה, או שזה יותר קשור למצבים שעברו לפני אלפיים שנה? איפה השבירה שלנו מורגשת יותר בנו?

השבירה שלנו מורגשת באותו מקום נוכחי שבו אנחנו נמצאים. השבירות שלנו רק מסבירות לנו על הפגיעה בקשר בינינו ובזה אנחנו צריכים להתרכז.

תלמיד: האם יש טעם או צורך ללמוד על סוגי השבירות השונים? האם זה יכול להועיל לנו אם ננסה להבין?

לא. אנחנו נרגיש את זה מתוך הרגשות שלנו.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לבנות את בית המקדש בליבנו, בהרגשה, מהר ככל האפשר?

רק על ידי זה שאנחנו מתקדמים נגד הקלקול, בעד התיקון וכולנו נמשכים לזה.

תלמיד: שמעתי שאמרת שמה שנשבר זה הקשר בינינו.

כן.

תלמיד: ומאז שנשבר הקשר בינינו האדם והאנושות מרגישים רע כל הזמן, יש להם כל הזמן צרות.

כן.

תלמיד: מה חסר כדי שנתחיל לקשר את חוסר המילוי, את הסבל לקשר בינינו?

אנחנו צריכים לתקן את השבירה. בזמן שמתקנים את השבירה אנחנו גם בודקים איך היא פועלת עלינו, עד כמה היא מרחיקה בינינו וכנגד זה אנחנו מבקשים תיקונים. זה מה שאנחנו צריכים. הכול כבר פרוס לפנינו, אנחנו יכולים להרגיש את הריחוק בינינו בכל מיני צורות וכנגד זה לעשות מאמצים להתקשר מלמעלה מזה.

תלמיד: מתי האדם יתחיל לקשור את כל הבלגן שהוא מרגיש בחיים שלו לחוסר הקשר בינינו? חוסר הקשר מורגש, השאלה היא מתי אני אבין שזה המקור לצרות ולא משהו אחר?

זה כבר שלב מתקדם. אני חושב שאם נתאמץ ונשים דגש רק על זה, אז באמת נגיע למצב שמספרים לנו עליו, שבירת בית המקדש.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להרגיש את עומק השבירה בינינו כדי להגיע לרצון הנכון, לכלי מספיק גדול?

כן. ודאי שזה תלוי בזה. אנחנו לא לומדים סתם על העולם, או על המציאות, על הנשמות. אנחנו לומדים איך זה פועל בינינו ואיך אנחנו מרוחקים זה מזה, איך אנחנו לא רוצים להתחבר, לא מסוגלים להתחבר, לא מחפשים את החיבור. השבירה הזאת עוברת עלינו בכל מיני רמות.

תלמיד: אם אני מבין נכון, יש את הרגשת השבירה, את הפירוד בינינו, ויש את עומק השבירה, ההרגשה שאנחנו ממש מרוחקים זה מזה ומהבורא.

כן.

תלמיד: אפשר לסבול את זה, אנחנו סובלים את זה, אז חיים בפירוד, חיים באינדיווידואליות. איפה הנקודה שבה כבר לא יכולים לסבול את זה וחייבים לעשות שינוי?

זה תלוי בנו. אנחנו יכולים להמשיך להתקיים כך ולא כל כך לשים לב למה שפעולת השבירה עושה עלינו, עד שאומרים, "די, דיינו" וחייבים לקום. לי נראה שבכללות כל אותם האנשים שאני רואה עכשיו מישראל ומחו"ל כבר מוכנים לזה. צריכים רק לרצות בדיוק את מה שאנחנו חייבים לבקש, ולבקש.

תלמיד: מוכנים למה?

מוכנים לסוף הגלות, לתיקון.

תלמיד: ומה הבקשה בסוף הגלות?

הבקשה היא שנוכל להתחבר למעלה מכוחות הפירוד.

תלמיד: אמרת שחלק מרגישים את השבירה יותר, וחלק מרגישים אותה פחות. איך להרגיש את השבירה יותר?

ככל שנלמד יותר, ככל שנרצה להתקרב זה אל זה, ככל שנרצה לגלות את המצב המתוקן, כך נרגיש את מצבנו בעצמנו, עד כמה אנחנו נמצאים בכוח הרע ויכולים להמשיך כך, "לא נורא, לא היום, יהיה מחר, מחרתיים, מי יודע מתי" וכך אנחנו מסכימים וסובלים והזמן נמשך. לכן כדאי לנו להיות יותר קרובים זה אל זה ולשמוע וללמוד מהחברים על גבול הטיפול שלהם, גבול הסבל שלהם, שאנחנו חייבים בהחלט לעלות לפסגת הקיום שלנו.

תלמיד: האם החורבנות שעברנו הביאו אותנו תמיד להתקדמות רוחנית? כלומר, האם כל השגה רוחנית שאנחנו משיגים צריכה לעבור חורבן כדי שנגיע אחרי זה להשגה רוחנית גבוהה יותר?

כן, אנחנו צריכים לעבור דרך גילוי החורבנות כי רק מתוך זה אנחנו מקבלים אותם הכלים שבהם אנחנו יכולים לעשות מאמץ להתעלות למעלה מהם ולהתקשר בינינו.

תלמיד: מה היחס בין מצבים של הרס וחורבן והפירוש שלהם כהזדמנות להתפתחות רוחנית, וכיצד העשירייה יכולה לגשת לזה על מנת שזה ישמש להתפתחות הרוחנית שלה?

העשירייה חייבת להשתוקק למצב החיבור בכל הפעולות שלה, בכל ההזדמנויות, והמצב הזה של החיבור שהם רוצים להשיג, חייב להראות את עצמו ממש כנמצא לפניהם. לכן בואו נתקרב לזהות אותו ולראות שהוא נמצא ולא מסתתר. זה מה שחשוב לנו.

קריין: כן, תכף נמשיך עם עוד שאלות. בוא נקרא עוד קטע יפה שיש לנו, קטע 57, כותב מהרח"ו, תלמידו של האר"י, ב"הקדמה לשער ההקדמות".

"אמר הצעיר מֵעִיר. הַדַּל בְּאַלְפֵי, חיים ויטאל. בהיותי בן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ, תָשָׁשׁ כֹּחִי, ישבתי משתומם. ומחשבותי תְּמֵהִים. כי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ. רפואה לא עלתה לְמַחֲלָתֵינוּ. אין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ. ולא עלתה אֲרוּכָה [מַרְפֵּא] לְמַכָּתֵינוּ, לְחֻרְבָּן בית מקדשינו. הנחרב זה היום 1504 שנים. אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה [נגמר] הַיּוֹם, יום אחד של הקב"ה, שהוא אֶלֶף שָׁנִים, וגם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, שהם 504 שנים יותר מחצי היום השני. וְכַלּוּ כֹּל הַקִּצִין, ועדיין בן דָּוִד לא בא. ונודע את אשר אמרו רבותינו: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. וָאֶתְּנָה את פָּנַי לחקור ולדעת מה זה, ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי."

(הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות)"

כן. כך כותב מהרח"ו ב"הקדמה לשער ההקדמות" שלו. מה לעשות, אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים בין המצב שהיה קודם ובין המצב שיש לפנינו, וככל שניתן יותר כוחות כך נתקרב לראות את המצב הרצוי בעיני הכוח העליון וכך כולנו נתקרב.

תלמיד: למה לא בא בן ישי?

כנראה שיש עוד כמה תנאים שאנחנו לא מביאים בחשבון. חיסרון, חסר חיסרון.

תלמיד: אלפיים שנה אנחנו כבר מתגלגלים, ומה בדיוק חסר? מה זה החיסרון שחסר ומאיפה ייוולד?

מה שחסר לנו זה רק להבין מי הוא הבורא שנסתר מאיתנו ועד כמה אנחנו יכולים למשוך אותו, להזמין אותו להתקרב אלינו ולהתגלות בינינו. עד כמה אנחנו יכולים להכין כלי לגילוי שלו. וזהו, אין יותר. במקרה שלנו, במצבנו אנחנו צריכים רק לגלות במה ובשביל מה אנחנו צריכים את הבורא.

תלמיד: ומי הוא הבורא שנסתר מאיתנו?

מי הוא הבורא שנחסר? זה אותו כוח העליון שמחזיק בתוכו את כל העולם.

תלמידה: מהי התפילה השלמה בעשירייה שתביא לבניית בית המקדש השלישי?

התפילה השלמה זאת תפילה שאנחנו לא מתפללים על עצמנו, על האגו, על הרצון לקבל שלנו, אלא אנחנו מתפללים על איחוד שחסר בינינו, ובמידה שאנחנו נרגיש חוסר בזה ונתפלל על זה, במידה הזאת נתקרב לכך שזה יאיר עלינו, וישפיע, ויתקיים בינינו.

תלמידה: לגבי המצב הרצוי, מה יגרום לנו להתקרב, להתחבר?

אנחנו צריכים ללמוד כמו שלומדים עכשיו מה הם הקלקולים שבנו, ומה הם התיקונים שאנחנו? צריכים לעורר את זה במערכת שבינינו, בין כולם, וכך אנחנו בטוח נתקרב למצב המתוקן.

תלמידה: שמעתי שאמרת שכדאי לנו להיות יותר קרובים זה אל זה ולשמוע וללמוד מהחברים מהו גבול הטיפול שלהם, גבול הסבל שלהם. איך עושים את זה ומהו הגבול שאליו התכוונת?

אני התכוונתי שאנחנו עברנו כבר הרבה מצבים, ויש עוד מצבים שאנחנו צריכים לאתר אותם בינינו, ונקווה שאנחנו מתקרבים לזה.

תלמיד: שמתי לב שהיום אמרת כמה פעמים שאנחנו צריכים ללמוד. מה הכוונה ללמוד? מה אנחנו צריכים ללמוד? או איך לומדים?

מה שכתוב בספרים שלנו, זהו.

תלמידה: איך נוכל להגיע לאהבה אמיתית לחברות ודרך זה לבניית בית המקדש השלישי?

אנחנו צריכים לתאר לעצמנו עד כמה כל אחד מוכן לעזוב את עצמו, ולהתקשר ללב הכללי של כל החברים, שבו אנחנו רוצים לגלות את הבורא.

תלמידה: אנחנו מגיעות לשיעור כל יום, לפעמים אנחנו אפילו מכריחות את עצמנו להגיע לשיעור ועושות הרבה יגיעה. מה ישתנה כשאנחנו נתחיל להרגיש את הטעם בתורה? האם יהיה בנו רצון יותר חזק שימשוך אותנו למטרה? איך נרגיש?

באותו הרצון שאנחנו רוצים להפעיל מכולנו, יתגלה המילוי שלו, שהוא נקרא "אור עליון", "הבורא", לזה אנחנו צריכים להגיע.

תלמיד: האם מה שאנחנו צריכים כדי לבנות את המקדש, זה לגדל את היראה מיכולת להעריך, ולהיות אסירי תודה על הקשר שלנו עם המקובלים והאהבה לחברים?

כן.

תלמידה: כתוב שהגלות היא הכנה לקבלת האור, אבל אם בנקודה הזאת אין לי אפילו צעקה שיוצאת מהלב, האם גם השתיקה הזאת יכולה להיות בצורה של ביטול עצמי, ואם כן, אז איך להחזיק בנקודה הזאת?

כל מה שאמרת זה הכול לא נכון. צריך להיות קשובים למה שהבורא מעורר בנו.

תלמידה: לפי מה שכתוב שכל דור שלא נבנה בו בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, כיצד עלינו לקחת אחריות על החורבן הזה כיום?

אנחנו צריכים לקחת אחריות, ודאי שיש מישהו מלמעלה שמסדר אותנו, מתקן, מחבר אותנו, ואנחנו משתדלים להיות תחת הפקודות שלו, תחת הרצון שלו, לכן אנחנו גם נקראים "ישראל". "ישר" זה ישר, ו"אל" זה בורא - ישר לבורא, לזה אנחנו מכוונים את עצמנו וכך זה יקרה.

תלמידה: שמעתי שאמרת "אני חושב שאנחנו צריכים להבין מה זה נקרא איחוד, קשר ישר אל". מה המשמעות של איחוד?

איחוד זה שאנחנו מתקבצים כולנו בקשר בינינו בנקודה אחת, ובצורה כזאת אנחנו מגישים את עצמנו לבורא.

תלמיד: אתה תמיד מלמד אותנו שעל כל הפשעים מכסים באהבה, בעשיריות, בקשר בינינו. איך אנחנו מכסים את כל הפשעים באהבה כשמתגלה, כשמתפרץ הזעם, שמתגלה השבירה בינינו בעשירייה, איך אנחנו מכסים באהבה?

אנחנו לא יודעים, אפילו לא יודעים מה זה "אהבה". זה הכול מגיע לנו מהחיבור שלנו.

קריין: נקרא עוד קטע בהמשך לנושא שאנחנו מדברים עליו.

כותב בעל הסולם בציטוט 58 מתוך אגרת ס'.

היה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ועל מה נחרב? ואמרו בשביל שנאת חינם. יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה, שהוא "ואהבת לרעך כמוך".

(בעל הסולם. אגרת ס')

תלמיד: איך להגיע לחיבור בעשירייה, לאהבה בתוך העשירייה כשאני מרגיש שהעביות היא ביני לבין הבורא, איפה העבודה שלי בדיוק, ואיך אנחנו מגיעים לאהבה אמיתית ולחיבור בתוך העשירייה?

האהבה בחיבור בתוך העשירייה נבנית מתוך התקרבות בין חברי העשירייה, שאותם החברים הופכים להיות יחד, מצמצמים את המרחק שביניהם להיות כאיש אחד בלב אחד. ואז בצורה כזאת הם ירגישו עד כמה שהלב שלהם הופך להיות ללב אחד.

תלמיד: איך אני יכול לחבר בין המצבים הגשמיים החומריים שאני רואה, לא תמיד הם מחוברים למטרה, אבל הם מורגשים, אני מרגיש איתם לא בנוח, אני רוצה לעבוד עם העשירייה, אני לא רוצה לסבול, אבל איך אני מחבר בין השניים ומשתמש במצבים הגשמיים שאני מקבל ביום יום ודרכם מגיע לאהבה בעשירייה? איך לעשות את החיבור בין שני הדברים שכרגע נראים לי לא קשורים?

לא קשורים וצריכים להמשיך.

תלמיד: בקטע מספר 57 אומר המרח"ו, "כי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ", מה ההרגשה הזאת, למה הכוונה פה בדברי המרח"ו?

שהם עשו הכול כדי להגיע להשפעה, לכלים הנכונים, לרצון לקבל שעובד נכון עם האור העליון, ולא רואה עדיין שכך זה קורה, בן דוד לא בא, ולכן הם נמצאים במבוכה, אז מה לעשות? עם השאלה הזאת - מדוע לא בא בן ישי, הוא נשאר כלפי הבורא.

תלמיד: איך אנחנו לא הולכים לפי חוקי השבירה, אלא ממש נותנים לזה אגרוף ופועלים בחוקים אחרים, לפי חוקי התיקון? לא מחכים עד שיהיה לנו רצון לצאת מהשבירה, נחיצות לצאת מהשבירה, אלא הבנו את הקטע ועכשיו לתת אגרוף, לבעוט, כמו שאתה אומר לפעמים.

אנחנו רוצים לזרז את המצבים אלו על אלו, אתה צודק. אבל זה שאנחנו לא מוכנים, אף פעם לא נהיה מוכנים, אף פעם, אלא תמיד אנחנו נאחר ונאחר. העיקר בשבילנו הוא שאנחנו רוצים לקדם את עצמנו. תמיד דורשים משהו שלא היה וכן צריך להיות, ולפי הכתבים של מקובלים זה חייב להתקיים בנו אבל עוד לא התקיים. לכן עלינו עוד לראות את עצמנו עומדים כולנו יחד ומבקשים מתוך הלב המשותף בינינו.

תלמיד: איך נאזור אומץ לא לפחד מהשבירה, ללכת נגד השבירה, נגד דעת העולם?

איך לעשות? אתה שואל כבר על הרצון שצריך להתעורר באדם, והאדם חייב לענות עליו.

תלמיד: אני שואל על לעשות בלי רצון, הרי זו הסגולה של העולם הזה, אפשר לעשות גם בלי רצון ולגרום לתהליך להתחיל.

איך, אם אין לך רצון? אני לא מבין את זה. כל חכמת הקבלה מדברת על איך הרצון משתנה, ועל כך שאנחנו מגלים בהדרגה רצונות נכונים מאיתנו לבורא, יותר ויותר, עד שהבורא נענה על זה ופועל עלינו.

תלמיד: נגיד שעוד לא בשל הרצון, אבל יש כבר ניצוץ ראשוני, יש חבורה של אנשים שכבר נדלקו מהרעיון הזה.

זה לא מספיק. נדלקו, זה כמו ילד קטן שנדלק.

תלמיד: איך אנחנו כן מזרזים את הזמנים, כמו שאמרת, ולא צריכים להיות בהמתנה?

אנחנו צריכים להתחבר בינינו, לגלות את הרצון שנמצא בכולנו, יותר או פחות, בכל אחד לפי איך שהוא. את אותו רצון להעלות למעלה מכל הרצונות, להשתדל להיות מחוברים אליו, וכך להשאיר את עצמנו ולחכות עד שהבורא ייענה לנו.

תלמיד: אבל אנחנו צריכים להתנגד, להתגבר על משהו, לעשות משהו נגד מה שאנחנו עושים עכשיו, זה מה שאני מחפש, כדי לפרוץ את המחסום הזה שיש בינינו. כי אחרת אני אלמד על שבירה ועוד שבירה, ואני אקרא את מרח"ו ואצטער יחד איתו עוד 500 שנה. האם עכשיו לפרוץ זה אפשרי?

כאן אני צריך לשאול, בשביל מה לך את זה?

תלמיד: זו כבר באמת נחיצות פנימית שמתחילה כבר להתבשל.

אז לפי הנחיצות הזאת תעשה.

תלמיד: אבל זה ללכת נגד דעת העולם, נגד דעת החברה.

זה לא חשוב. באף מקום לא כתוב שאתה צריך להיכנע כלפי העולם.

תלמיד: אז אולי זו עצה גם בשבילנו, לכל החברה, שגם אם אנחנו הולכים נגד דעת העולם, לא לפחד וללכת נגד.

זה מה שאנחנו לומדים כל בוקר, איך אנחנו פונים לבורא ומראים לכולנו, לעצמנו ולו, עד כמה אנחנו רוצים להיות מחוברים בינינו כאיש אחד בלב אחד ועימו, עם הבורא.

תלמיד: נגד דעתנו הנוכחית.

מה זה דעתנו, אני לא יודע. מיום ליום, מרגע לרגע, אתה משנה את דעתך. לכן כך צריכים ללכת.

קריין: נסיים את השיעור בקטע ואחר כך נמשיך.

נסיים את השיעור בקטע, ובאמת ניקח משהו איתנו.

קריין: קטע מספר 59.

"היות ובבית שני היתה שנאת חינם, כלומר שהם היו שונאים את הבחינת "חינם", שהכוונה הוא לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אלא שלא עמ"נ לקבל פרס, לכן אפילו שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מכל מקום, כיון שלא היתה להם הכוונה דעמ"נ להשפיע, אין אז מקום להקדושה, שתוכל להתיישב שם, מטעם הופכיות הצורה שיש ביניהם. ומשום זה היה המקדש מוכרח להיחרב.

אלא סדר העבודה הוא, שאנו צריכים לתורה ומצות ולגמילות חסדים, בכדי שזה יביא לנו כח לעבוד בחינם, שזהו רק בחינת אמצעי להגיע להמטרה. והמטרה היא להגיע לידי דביקות בה', שהיא השתוות הצורה, כמו שכתוב "ולדבקה בו". וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום"."

(הרב"ש. מאמר 24 "שנאת חינם בעבודה מהו" 1987)

(סוף השיעור)