שיעור בוקר 14.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בצפון אמריקה,

שיעור 3: "ביטול כתנאי למדרגה הרוחנית הראשונה",

קריין: אנחנו קוראים את חומר הלימוד של שיעור מספר 3 מתוך כנס "קבלה לעם" העולמי שייערך באמריקה בשבוע הקרוב.

הנושא של שיעור מספר 3 הוא "ביטול כתנאי למדרגה הרוחנית הראשונה". אמנם שזו תהיה המדרגה הרוחנית הראשונה, אבל שאנשים שומעים "ביטול" זה מבלבל מאוד, כי לא כל כך קל למיין ולתפוס מה אנחנו צריכים לברר, מה אנחנו צריכים לבטל.

מבטלים רק את הכוונה שלנו על מנת לקבל, שנקראת "רע". אבל את היצר עצמו, הרצון עצמו אנחנו לא יכולים לבטל, אלא אנחנו מבטלים את השימוש בו במידה ששורה עליו כוונה על מנת לקבל. ועושים מאמצים כדי לאחוז רק בניצוץ הזה הקטן שיש לנו, שנוכל סביבו לבדוק, לבנות את עצמנו כדי להעביר את עצמנו למדרגה הרוחנית הראשונה, דרך המחסום דרך חור קטן.

כמו שאנחנו גם אתמול דברנו על הסיפור הזה של בעל הסולם, שהמלך רוצה להעביר את האוצר שלו ממקום למקום, ואז נתן לכל אחד פרוטה מהאוצר, וכך כל אחד, שיכול לשמור על הפרוטה ולא יותר, כך המלך מסוגל להעביר את הפרוטות האלו דרך כל העבדים, העובדים שלו ממקום למקום. כך אנחנו מעבירים את עצמנו.

היצר הרע הוא גדול מאוד בכל אחד ואחד, אבל כשאנחנו קודם כל מעבירים את הניצוץ, השייכות שלנו למלך, נכונות שלנו למלך, דבקות שלנו במלך שהוא בנקודה אחת, והיא יכולה, בכל זאת, כבר להיות מורגשת בנו, כי אנחנו כבר משכנו את המאור המחזיר למוטב, אנחנו התארגנו בעשירייה, אנחנו מבינים איך אנחנו יכולים איכשהו להרגיש מה זה נקרא "להתבטל" כלפי הקבוצה, כלפי החברים. וכך זה כלפי הבורא, אז כשאנחנו יכולים לתאר לעצמנו איך אנחנו מעבירים את הנקודה מעולם לעולם, שמוכנים להיות נאמנים בנקודה אחת לפחות, אז אחרי זה אנחנו כבר מתחילים דרך אותו הנתיב, אותו הצינור הדק, להעביר עוד ועוד רצונות שלנו שאנחנו מנקים אותם, לעל מנת לקבל, ומתחילים להרכיב עליהם כוונה על מנת להשפיע וכך עוברים מעולם לעולם, ממדרגה שנמצאת למטה מהמחסום בלא לשמה למדרגה שלמעלה מהמחסום, ללשמה.

זאת העבודה שאנחנו צריכים עכשיו להתרגל אליה, להשתדל לראות בה את העיסוק שלנו. תרשמו את כל השאלות במשך הימים האלו שישנם לפנינו. אנחנו אחר כך נברר אותן. תעשו סדר מהשאלות האלה. תדונו בהם. הכול סביב נקודת המעבר.

קריין: מתוך שיעור מספר 3, בנושא "ביטול כתנאי למדרגה הרוחנית ראשונה". קטע מספר 1, מתוך מאמר רב"ש, "ענין יניקה ועיבור".

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור( 1986 "

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר את אותה האימא, אותו המקום, או אותם התנאים שאליהם אנחנו צריכים לשייך את עצמנו כדי להיכנס לעיבור? מהם אותם התנאים, רחם, אימא, קבוצה, עשירייה, שבדבקות למושג הזה אני נכנס לעיבור? איך אני מבטל את כל מה שיש לי, חוץ ממה שאני יכול לשייך לעליון הזה, לעיבור?

*

האם אני יכול לחלק את עצמי מסך כל הרצונות והמחשבות, להבדיל מהם נקודה אחת שאותה אני כן יכול להדביק לעליון, למידת ההשפעה, הנאמנות שלי לכוח העליון, לעומת כל היתר שעדיין נשאר ואני לא משתמש בו? האם אני יכול לתאר לעצמי כזאת חלוקה בי, שאני ממיין את הכול, מוציא נקודה אחת, אותה שהיא נאמנה לעליון, יכולה להיות דבוקה בו, כל היתר לא נוגע בו? דברו על זה. תנסו לתאר, לאתר.

*

איך בתוך העשירייה ממיין את עצמי, מחלק את עצמי לנקודה ולכל יתר התשעים ותשע שאיתם אני עדיין לא יכול לשייך את עצמי לרוחניות? איך אני עובד בעשירייה כדי להבדיל את הניצוץ הזה, הנקודה הזאת שיכולה להיות שייכת לרוחניות וכל היתר לא? בפועל, איך אני עובד על זה? ומה שיוצא לי זה ממש נקודת הדבקות שלי. אני נמצא איתה במרכז העשירייה. כל היתר נשאר מחוצה לזה. וכך כל אחד מהחברים.

*

קריין: קטע מספר 2, מתוך רב"ש א', מאמר "מטרת החברה ב'".

"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

(רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה – ב" 1984)

איזו עבודה אנחנו צריכים לעשות בחברה, כדי לנתק מעצמנו את היצר הרע שעדיין נשאר, כדי לשייך את עצמנו, את האני לניצוץ הזה שיכול להידבק לאחרים? איך אנחנו מרחיקים זה מזה, ואחרי המיון, איך מרגישים את עצמנו שאנחנו כלולים מכולם ביצר הטוב? איך אנחנו מבודדים מכולם ביצר הרע, וכך אנחנו כבר בונים פרצוף, בתחילתו, השלב ראשוני של הפרצוף, טיפת זרע מכל הניצוצין האלו, שכל אחד נכלל מכולם?

איך עושים את זה? איך עושים את זה בפועל בעשירייה? אתם יכולים יחד לדבר. זה לא חשוב שכל אחד מדבר סתם באוויר, אלא העיקר להגיע לאיזו תוצאה, סיכום משותף.

*

קריין: קטע מספר 3, מתוך "מאור ושמש", פרשת "עקב".

"העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברה הקדושה, רק שידאג, שלא יפגום החברה על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- אין בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר ל- אין ועקב."

(מאור ושמש. פרשת עֶקֵב)

איך אני מתאר לעצמי שאני לגמרי מבוטל כלפי החברה? באיזה אופנים אני יכול לתאר לעצמי את הביטול השלם שלי כלפי החברה, כלפי העשירייה?

*

איזה דוגמאות אנחנו יכולים לתת שאני רואה את עצמי והחברה ומחליף את החברה, שם אותה במקום ששמתי את עצמי? איך אני רואה, אני והחברה, ומחליף אותם בחשיבות, עד כמה שזה הראשון וזה השני, זה חשוב יותר וזה חשוב פחות? איך אני עושה את זה בפועל, בצורה ברורה כלפי כל מיני פעולות, מחשבות, או שזה כלפי השיעור, כלפי כל מיני פעולות בתוך החברה, כלפי מה שאנחנו עושים יחד, איך שאני מחליט על שעכשיו החברה היא עומדת במקומי, שיהיה לי ברור שאני מעדיף אותם במקום עצמי? דוגמאות כאלה, בבקשה.

*

כמה כאלה נקודות במשך היום אני מגלה ששם את החברה במקום האני וכך אני מתקדם, זה נקרא בעצם שאני מעביר את האני שלי לצד השני. תנו דוגמא אחד לשני, שנוכל במשך היום לעבוד על זה, לשים לב שהיה לי חשוב את זה לעשות ולא, אני עושה אותו דבר כלפי החברה.

*

מה נקרא "אהבת חברים" לעומת כל מיני יחסים אחרים כלפי החברים? אני יכול להתייחס אליהם בטוב, בכבוד, בתמיכה, במה לא, אבל למה זה נקרא שאני צריך להגיע ל"אהבת חברים", מהי המהות הזאת של המילה "אהבה"?

*

קריין: קטע מספר 4 מתוך רב"ש א' "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'. אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

העולם שלנו הוא עולם מדומה, כי הכול זו ממש הפנימיות שלי שנראית לי כך. וכשאני מתעלה מעל האני לאהבה לכל מה שיש מחוצה לי, בזה בעצם אני מתקן את כול ההבחנות שבי לעל מנת להשפיע, לאהבה.

יוצא לנו שלא מן הסתם העולם נברא, אלא כל אחד רואה אותו כצורה הפנימית שלו בצורה הפוכה. לא מן הסתם אני צריך לאהוב את כל העולם "אהבת עולם אהבתיך"¹ ורק בזה אני מגיע לאהבת ה' שלמה. כי כל מה שקורה בי זה מה שאני רואה מחוצה לי, ולכן אני צריך להעדיף את כל מה שמחוצה לי על מה שנראה לי שזה אני. בצורה כזאת אני מעביר את כל הפרטים שלי, הנקודות שלי מהרשות האגואיסטית שלי לרשות הרוחנית.

קריין: שוב קטע מספר 4 מתוך רב"ש א' "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו. התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'. אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

שאלה: בקטע שקראנו עכשיו נאמר שהשכל רואה שחברו שונא אותו, השכל רואה כל מיני דברים על החבר, ביקורת, הוא דן את החבר. איזה פעולות הוא יכול לעשות לטובת חברו בה בעת שהוא מרגיש וחושב מחשבות לא טובות על החבר, מה העבודה פה?

העבודה, להבין שזה הבורא נותן כאלה מחשבות.

תלמיד: מבין את זה.

מבין, יופי, כדי שאני דווקא אעשה ההיפך.

תלמיד: מה נקרא לעשות ההיפך?

באותה המידה אני צריך להתגבר ולהעביר את עצמי משנאה לאהבה.

תלמיד: חוץ מלבקש שהבורא יעשה את זה עלי, יש עוד משהו שאפשר לעשות?

לא, הכול זו עבודה פנימית, עד שזה משתנה בעיניי.

שאלה: האם הנקודה שבתוך העשירייה, הנקודה שלי שיכולה להיות דבוקה בבורא, זו דווקא מלכות?

אותה נקודה שאני יכול להדביק לקבוצה, שהקבוצה חשובה לי יותר מהנקודה הזאת. אין לי נקודה, אני לא יודע מה, אלא כל התכונות, כל המחשבות שאני יכול להגיע למצב שהקבוצה חשובה יותר מהן, כל התכונות האלה שיכולות כך להתבטל כלפי העשירייה, הן הופכות להיות לנקודה שאיתה אני עובר דרך המחסום.

תלמיד: מה מאפיין את כל התכונות האלה?

שאיתן אני אוהב את החברה יותר מעצמי. מעדיף את החברה במקומי.

תלמיד: בצורה אגואיסטית?

במה שאני.

תלמיד: יכול להיות לי איתן איזה קשר שאני יכול להגיד לעצמי לפחות, שבזה אני מרגיש שאני מחשיב אותן יותר מעצמי.

מחשיב, מעדיף, אוהב. מחשיב, כן.

שאלה: אני מוצא את עצמי, שפעם אני אוהב את החברים יותר, פעם לא, פעם אדיש כלפיהם, כל מיני מצבים. איך בתוך כל מצב לברר, כמו שאתה אומר, נקודה ספציפית ולחזק אותה ואת שאר הנקודות לא?

הנקודה הזאת היא נקודה במאזניים מה חשוב יותר, האם החבר חשוב יותר, החברה חשובה יותר ממני או לא. בכול המצבים האלו שאני שוקל, אני בזה מברר את הנקודות. עד כדי כך שאני כבר לא חושב על עצמי אלא החלפתי את ההבחנות האלה מעצמי לחברה, מעצמי לחבר.

תלמיד: ברורים לי המצבים שאני עובר, לא ברור לי איך בכל מצב להבדיל בנקודה ספציפית.

תנסה לשים לב ותראה איך יש לך הזדמנות כזאת. ישנם מצבים שזה ברור מאוד, או לעשות לי טוב או לעשות לחבר טוב, או להגיש לחבר משהו טוב יותר ממה שלהגיש לעצמי טוב יותר, כאן זה ברור. אבל אין לנו כאלו מצבים ברורים כל הזמן, אלא צריכים יותר ויותר להשתדל לאתר אותם.

זה יכול להיות בהגעה לשיעור, בקבוצה, בעבודה כאן במשהו ובמחשבות שלך במה שאתה עוסק. כי במחשבות שלנו אנחנו כל הזמן מעדיפים את זה על זה וכך על כך. אני מתעסק כל הזמן בעצמי במחשבות, זאת אומרת, אני חשוב יותר מהחברה. כמעט כל 24 השעות, חוץ מכמה שניות, אני עוסק בעצמי, אז איזה בירור יכול להיות כאן אם אני עוסק כך? תאר לעצמך את האימא שיש לה תינוק, עד כמה כל הזמן המחשבות שלה נמצאות בו.

תלמיד: האם אפשר להחליף את הנקודה למילה בירור? זאת אומרת, אני כל הזמן צריך להיות בתשומת לב למצב שאני עובר, זו נקראת נקודה, הבירור של המצב?

כן. בירור של המצב שבו בסופו של דבר אתה קובע שהחברה, הקבוצה, החברים, חשובים יותר ממני עד כדי כך שהחלפתי בשטח הזה אותם במקום עצמי. על עצמי אני כבר לא חושב, איבדתי בזה את החשיבות לעצמי.

שאלה: מהצד החיובי דווקא הדוגמה הזאת של המחשבות היא די ברורה. אבל איך אני מנטרל, ולא מתעסק עם ה-99, אלא מתעסק רק בנקודה אחת זה לא ברור, אין לי את הכוח לזה. ברור לי שאני מתעסק כל הזמן בעצמי ואני יכול לזהות את הנקודה הזאת, ויכול דווקא מתוך זה לראות את גדלות החברים, להתכלל בהם, אבל לא להתעסק עם כל ה-99 זה לא ברור.

כל הזמן שאתה רוצה לברר את הנקודה הזאת, מתוך 100% נקודה אחת, להעדיף את חשיבות הקבוצה, חשיבות החברים במקום "אני", זה נקרא שאתה מתעסק באותה הנקודה.

תלמיד: ה-99 בולעים אותי.

זאת העבודה, איך אני על ידי החברה, על ידי הלימוד ועל ידי זה שאני מעורר את עצמי, כל הזמן מעלה את החשיבות שלהם למעלה מהחשיבות שלי. למשל יש לפניך משהו, אז למי לתת, או לעצמי או להם?

תלמיד: ברור לעצמי.

ברור לעצמי. זה טוב.

תלמיד: זה יותר חזק ממני.

אבל אתה תופס את הנקודה הזאת?

תלמיד: כן, אני רואה תמיד.

יופי. אתה מסוגל במקום לתת לעצמך, לתת להם?

תלמיד: לא.

בצורה פיסית, חומרית.

תלמיד: לא רוצה.

זה שאתה לא רוצה זה ברור. זה למעלה מהרצון, לכן זה נקרא "למעלה מהדעת".

תלמיד: אני מקבל את כל הסיבות לא להיכנס, חושב על עצמי כ"צדיק מעונה", ומכול הפחדים, מכל הכיוונים אני לא רוצה להיכנס לזה, לא רוצה לעשות "דיאטות".

למרות שאתה לא רוצה, אבל יש לך הבחנות שאתה לא רוצה.

תלמיד: זה ברור.

עכשיו, תנסה בכל זאת לתת להם במקום לעצמך. תנסה בכוח לעשות את זה.

תלמיד: מפחד מזה.

ממה אתה מפחד?

תלמיד: אני לא מספק את עצמי, זו הכרחיות, אפשר לכתוב ספרים על זה. וגם אתה אומר שלא צריכים לבטל.

"חי בהם ולא ימות בהם"?

תלמיד: כן, כל הסיבות. אבל בסופו של דבר אני לא רוצה.

לא מדברים על זה שאתה רוצה, אם היית רוצה אז היית מלאך. זה שאתה לא רוצה אתה אדם. אנחנו מדברים על האדם רק מתוקן, שיש לו מעל הרצון לקבל כוונה על מנת להשפיע. אז חייבים להשתדל להעדיף את החברים, להעדיף חבר, להעדיף את הזולת מעצמי.

זה כל העניין. כי אתה לא רואה חברים, אתה לא רואה זולת, אתה לא רואה את העולם. אתה רואה את עצמך בצורה הפוכה. ואם אתה תעביר כך את החשיבות מ"האני" להם, אתה בעצם נכנס לרוחניות. הם לא קיימים, זה אתה רק מהצד השני.

שאלה: כל פעם שאני מברר מה התועלת לאחרים, לחברה, לעשירייה, לחבר, אני מתחיל לפעול בכיוון הזה, והגאווה לוקחת את הפעולה והופכת את כל הסיטואציה, ואני חושב שאני כל כך גדול.

זה חוסר הכנה. כי לא חשבת לפני הפעולה מה אתה צריך לעשות, איך לבצע אותה. הכוונה שלך עדיין לא מספיק ברורה, בשלה, לכן כך זה קורה. אתה חייב להגיד, "אני עכשיו עושה פעולה מהתחלה ועד הסוף, לא חשוב לי מה יקרה באמצע, מספיק סבלתי, מספיק בכיתי, מספיק עשיתי כל כך דברים כך והפוך, אני חייב לסיים את הפעולה הזאת", ולא שבאמצע אתה מתנתק.

תלמיד: איך לסיים את הכוונה כדי לסיים את הפעולה?

כשאתה רואה שהחבר או החברים ממלאים את המקום שלך, שזה אני. היה קודם "אני", ועכשיו במקום זה קבוצה או חבר. אין לי יותר מה להגיד, כל היתר צריכים להשתדל כך לבצע.

קריין: קטע מס' 5 מתוך רב"ש כרך ב', אגרת מ"ב.

"כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאין כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד."

(רב"ש - ב'. אגרת מ"ב)

זאת אומרת, בסופו של דבר לכל אחד נשארה רק נקודה פרטית משלו וכולה עובדת כלפי כל יתר הנקודות שמחוצה לה, כדי להתחבר אליהם, לשרת אותם, לאהוב אותם, וכך אדם מחליף את היחס שלו מעצמו, מלמשוך את כולם אליו, אל למשוך את עצמו אליהם, זה בעצם התיקון.

שאלה: האם אפשר לתת סימן ברור לפעולת הביטול?

ודאי. מה יותר חשוב. מי או מה יותר חשוב.

תלמיד: אני לא רוצה להתבלבל, יש את החשבון בין פרה וחמור, חבל לי סתם לעשות ביטול שהוא לא ביטול.

מה זאת אומרת, או החבר או אני.

תלמיד: מה ההבדל בין ביטול לבין שאתה מחליף פרה בחמור? אתה מעדיף זה על זה.

גם ככה אני מחליף זה בזה.

תלמיד: איך לא לעשות? זאת אומרת אני מבין שיש הבדל בין ההבחנות האלו בין להעדיף פרה על חמור.

לא, אני מחליף את חשיבות החברים על פני חשיבות עצמי. תגיד שזה פרה וחמור.

תלמיד: המטרה היא לא לעשות סתם מאמץ. פעם הייתי עושה הרבה מאמצים בהפצה, בקשר שלי עם חברים איכשהו להצדיק אותם, להתבטל. היום, אחרי שאמרת שזה לא שייך בכלל, אז אני מתייחס אליהם כמו אל סתם אנשים, כמו שאני מתייחס בעבודה רגילה.

זה להפצה, זה למשהו. אבל אנחנו מדברים על החיבור, על הקבוצה, או שאתה מתייחס להפצה כמו אמצעי לחיבור.

תלמיד: עשיתי מאמצים להתייחס ככה וראיתי שסתם הלכו המאמצים. אז אני לא רוצה עכשיו סתם להתאמץ, אני רוצה לעשות מאמצים לביטול ממש ולא סתם.

מאמץ לביטול, זה תלוי איך אתה מקבל את זה, איך אתה מסתכל על זה. זה הופך בשבילך אמצעי או סתם מפעל? זה העניין. אתה רוצה על ידי היחס שלך עם החברים להגיע לחיבור, אז אתה מתייחס אליהם כבר לא כמו אל עובדי מפעל אלא כמו לחברים שלך.

תלמיד: אז כן אפשר ככה להתייחס?

זה הכול תלוי בך, ביחס שלך. מה זאת אומרת? או שבשבילי הם סתם סטודנטים או שאני מתייחס אליהם כמו ללומדי חכמת הקבלה, לחברים בקבוצה שצריכים להתחבר, לגלות בתוכם את הבורא. יש הבדל.

תלמיד: אבל שמעתי ממך הרבה פעמים שתתייחס אליהם כמו לפועלים רגילים אחרת תתבלבל.

אני מדבר על התפקיד שלך במפעל, זה משהו אחר.

תלמיד: לא מפעל, אני עובד עם אנשים בתורנויות בעוד כל מיני דברים.

תורנויות זה משהו אחר. צריך להבדיל איפה אני נמצא במפעל, איפה אני נמצא באיזה מקום עבודה ואיפה אני נמצא בעבודה רוחנית. ויכול להיות שכדאי להבדיל את זה טוב טוב ולא להתבלבל, אחרת לא יצא לנו טוב בזה ולא טוב בזה.

תלמיד: אבל יש אפשרות להתייחס לכל הפעולות, בכל מצב שאני פוגש חבר, כאפשרות לביטול?

כן.

תלמיד: הערב אני הולך לחלק עיתונים, זה לא מפעל ולא כלום, הולך לחלק עם חברים.

מה זה ולא כלום?

תלמיד: אני יכול שם גם להתבטל?

כן, ודאי. מה זאת אומרת. אתה יכול בכל רגע בחיים שלך להתבטל, בכל רגע, תלוי איך אתה מסדר את כול החיים שלך.

תלמיד: מה ההבדל בין ביטול ובין להעדיף פרה על חמור או שאין הבדל, זה אותו דבר?

אני לא מבין מה זה פרה וחמור אצלך, באמת.

תלמיד: גם אני לא, אני שואל, אני לא יודע, זה להעדיף משהו אחד על פני השני.

אני צריך בכל מקרה, בכל מקום להשתדל לראות איך אני מעדיף את האני על משהו שמחוצה לי. מחוצה לי נמצא הבורא, השכינה, אני צריך להעדיף את מה שמחוצה לי על האני. זה יכול להיות קבוצה, זה דבר הכי קרוב שאיתם אני עובד וכך אני עושה.

יכול להיות שזה לא קבוצה אלא מעגל יותר חיצון, הכלי העולמי שלנו. זה יכול להיות מעגל עוד יותר חיצון, כול האנושות. יכול להיות שזה בכלל כל המציאות. הכול תלוי איך אני מתייחס לכל זה. אבל האם אני מחליף את האני על מה שמחוצה לי, על זה מדובר.

תלמיד: תשומת הלב לעצמי לעומת לחבר.

חשיבות, חשיבות. מה יותר חשוב אני או העשירייה. ואני צריך להתחיל לנסות להרגיש שאני ממש פתאום מתנתק מהאני כאילו האני לא קיים, אני חי בתוכם, זה נקרא שאני נכנס לעיבור בעליון.

שאלה: בקטע השני שקראנו היום נאמר, "נמצא שכל אחד מתבסס על רצון גדול יותר להשיג את המטרה על מנת שתהיה התכללות זה מזה כל אחד מחויב לבטל את עצמו בפני אחרים, הדבר מושג על ידי כך שהוא רואה את מעלות החברים ולא את חסרונם". איזה מעלות של החבר אני צריך לראות ומאלו חסרונות אני צריך להתעלם, לא לשים לב אליהם?

אני צריך להשתדל לא לראות בחבר שלי שום חיסרון אלא רק דברים טובים, עד כמה הוא מסור לעשירייה, עד כמה הוא מסור למטרה, ולעומתי עד כמה הוא גבוה בזה, מיוחד, את זה אני צריך לראות.

תלמיד: כבר כמה ימים אנחנו לומדים באיזו דרך אנחנו יכולים לעבור את המחסום. מה זה מחסום, מה זה הגבול הזה?

המחסום זו נקודת הדבקות שלי בעשירייה. אם אני מסוגל להיות דבוק בהם, להעביר חשיבות אליהם, להיכנס בהם, לאבד את האני שלי בלהיות בהם, זה נקרא שאני עובר מחסום.

זאת אומרת ניתוק מהאני, שאני נכלל בתוך העשירייה זה נקרא שאני עובר מחסום. ואני אז מתחיל להרגיש מה זה נקרא תכונת ההשפעה וביחס הזה אני מתחיל להרגיש את העולם העליון, העולם הרוחני כבר.

אני אומר דברים מאוד רציניים, לוקח הרבה זמן עד שאדם מתחיל איכשהו לאתר את זה. זה לא לקרוע את המחסום, זה קצת אחרת. אני צריך לקרוע את עצמי.

שאלה: אמרת שברגע מסוים אני מתנתק מעצמי ונכנס לעיבור דעליון, דרך כניסה לעשירייה ולחברים, זה באמת דבר שאפשר לעשות בכוח?

עשירייה וחברים זה העליון. אם אני נכנס בהם, אם אני נבלע שם, זה נקרא שאני נכנס לעיבור.

תלמיד: זאת תחושה מאוד חדה כזאת, שיש או הרגשה של עצמי או של העשירייה. האם זה יתקיים כך כל הזמן או שזה יהיה כמשהו מקביל? היום זה מאוד חד, יש הבחנה, חיתוך מאוד ברור ביני לבין העשירייה.

אז זה טוב מאוד שיש חיתוך, זאת אומרת שיש לך יכולת להבדיל מתי אתה כן תיכנס בהם ותיטבע שם.

תלמיד: האם בעתיד זה הולך להיות כמשהו מקביל שכבר נהיה פחות חד, או שזה חד עדיין?

בעתיד זה יהיה עוד יותר, יותר ויותר חד, יותר מוחשי, יותר ממשי. כי כמה שאתה יותר ויותר תיכנס לתוך העשירייה זה נקרא שאתה תעלה במדרגות רוחניות, כל הרוחניות היא שם. מֵעֵבֶר לכניסה שלך, להתבטלות שלך כלפי העשירייה, אחרי זה.

את מידת הביטול כלפי העשירייה אתה תצטרך לגלות, באיזה אופנים אתה יכול שם להתבטל, ויש לפניך המון, עולם שלם. איך שאתה תתבטל, תתבטל, זאת מידת העלייה שלך ברוחניות. ואז אתה מתחיל לגלות בתוך ההתבטלות שלך בתוכם, ש"בתוך עמי אנוכי יושבת", אתה מרגיש שם שהבורא ממלא את השדה הזה שאתה מתבטל בו.

אני שמח שאנחנו יכולים לדבר על זה, איכשהו לבטא במילים, ולפחות איכשהו לשמוע.

שאלה: נקודת הביטול המוחלטת, האבסולוטית הזאת, וכניסה לעשירייה זה אותו דבר?

כן.

תלמיד: ומי נותן אישור להיכנס לשם החברים או הבורא?

הבורא.

תלמיד: אז מה אדם צריך לעשות כדי שהבורא ייתן לו את האישור?

נכונות, נכונות להתבטל, לחפש לזה כל מיני דרכים, כל מיני ברורים, כדי לשייך את עצמו לזה.

תלמיד: במה זה תלוי, במאמץ של האדם?

זה תלוי בנקודה שהוא יגיד לעצמו, טוב לי מותי מחיי. שאם אני לא משיג את זה כל החיים שלי לא שווים.

תלמיד: אז זה ממאמץ?

מאמץ, וכאן "איש את רעהו יעזורו", הוא רואה שאחרים עושים את זה ומשתדלים בזה והוא לא, ועכשיו יש לו הזדמנות כן לעשות.

תלמיד: ומה הכי חשוב פה, בקשה לבורא או בקשה לעזרה מהחברים?

דוגמה מהחברים ועזרה מהבורא, זהו, תחשוב.

שאלה: לנקודה השחורה יש טעמים שונים, או שהיא מופיעה רק במקום שבו יש התנגדות מתוך הרצון שלי?

כשיש בי התנגדות להתכלל בחברה אבל אני מאתר את ההתנגדות הזאת, זה נקרא "נקודה שחורה". כשאני כבר נכלל בהם בנקודה הזאת, כאילו נכנס לתוכם, קופץ לתוכם, נכלל, אז היא הופכת להיות ללבנה.

שאלה: כדי להרגיש יותר, יכול להיות שאדם אוכל למען החברים, מתרחץ למען החברים, מתגלח, יוצא לעבודה?

כן, הכול עושה למען החברים, כל פעולה וכל מחשבה.

תלמיד: למה?

למה? כדי להיות שייך להם, כדי לעשות את הכול, כדי להיות דבוק בהם. שכל רצון ורצון לא חשוב איזה, הוא עושה את זה למענם.

קריין: קטע מספר 6 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור. ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור", שהוא מלשון "עברה ודינין". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

שאלה: מה צריכה להיות הכוונה בכל פעולה למען החברים, למה לדאוג?

לזה שאני מתבטל.

תלמיד: שאני משתדל להתבטל זה ברור, אבל במה לדאוג לחברים?

שאני מתבטל כלפיהם. זאת אומרת, כל מה שהם רוצים אני יכול לעשות. אני מוכן לעשות בצורה הכי טובה להם, איך שהם היו רוצים, זה נקרא "ביטול". תחשוב איך היית רוצה שיתבטלו אליך בצורה אגואיסטית ותעשה הפוך, פשוט מאוד.

קריין: קטע מספר 8 מתוך כתבי רב"ש כרך ב' "אגרת ס"ה".

"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."

(רב"ש - ב'. אגרת ס"ה)

שאלה: יש אפשרות להתבטל בצורה ישירה כלפי הבורא?

לא, איפה הוא? תראה לי אותו.

תלמיד: הוא שולח לי כל מיני מצבים.

הוא שולח לך מצבים דרך החברה, דרך החברה אתה יכול להתבטל אליו.

תלמיד: לא תמיד.

אבל הוא לא קיים אחרת, אין דבר כזה.

תלמיד: אז מי שולח מצבים שלא קשורים לחברה?

אני לא יודע, תתחיל לעסוק בחשמל, תגיד לי איפה יש חשמל? אז יש אלקטרונים באוויר, יש אלקטרונים שהם זורמים בתוך המוליך, צריך להיות משהו, משהו שמתגלה. יש איזה כוח מחוצה לזה אבל הוא נקרא "עצמותו", אותו אנחנו לא משיגים. איפה יש לי פגישה עם הבורא, רק בתוך הנבראים, רק בתוך החומר. איך אני יכול להתייחס אליו? חוץ מזה מה זה נקרא "לעשות לו משהו", הוא לא צריך שום דבר.

תלמיד: להתבטל, נגיד להצדיק אותו זה להתבטל.

במה אתה מצדיק אותו, איך אתה יכול להתייחס אליו? "אני רוצה להצדיק אותו", מה זאת אומרת להצדיק אותו? שהוא עשה משהו שאת זה אני מצדיק.

תלמיד: כן, נגיד שאני חושב שזה לטובתי, יש מטרת את הבריאה, כנראה שמקדמים אותי.

אז תיכנס לבריאה ותתחיל לעשות את זה שם. תתחיל לבדוק את זה ותתחיל לשנות את היחס שלך לזה. אין [אפשרות] אחרת, אחרת זה לא יכול להיות.

תלמיד: מצד אחד אני מבין. מצד שני לדוגמה מה הבריאות קשורה לחברה? הוא שלח מצב בריאותי כזה ואני צריך להצדיק אותו, בזה אני כאילו מתבטל.

איך אתה יכול להתפלל לבורא על בריאות? אתה נכנס לחברה, קושר את עצמך איתם ואז פונה לאותו שדה, מגלה ביניכם שדה של השפעה ומבקש משהו. מה אתה מבקש? תוספת השראת השפעה, נתינה, כי זה העניין. כל הפגמים האלה, נניח בריאות ועוד כל מיני דברים זה הכול חוסר השפעה, חוסר אור, וזה מה שאתה מבקש.

אז תיכנס למקום שבו אתה יכול לממש את זה ושם תעשה. מה זה נקרא לבקש בריאות? בריאות זה נקרא פגם בקשר בינינו באיזו צורה. איך אני יכול לתקן את הפגם הזה כמו את כל הפגמים, כמו את כל העבירות? רק בהתקשרות בינינו. ואז ככול שאני מתקשר יותר, מבקש, מתפלל, המקום הזה יותר מתקדש, והמצב שנקרא חולי עובר.

תלמיד: אז איפה פה הביטול? חשבתי שביטול זה כשקיבלתי משהו, ואני מתבטל, כי כנראה שככה מגיע לי, וצריך להסכים ולהצדיק.

לא, למה?

תלמיד: חשבתי שביטול זה שאני רוצה להישאר אפס, כנראה שזה לטובתי כי הוא טוב ומיטיב.

ככה עמך חושב, אבל לא עובדי ה'. מה שאנחנו מקבלים, בשבילנו זה סימן לתיקון. אני עכשיו צריך לבוא עם המצב המיוחד שלי בתוך הקבוצה ולתקן. אלא בשביל מה הבורא מראה לי את זה?

תלמיד: אז קיבלתי איזו הפרעה, ואני מגיע איתה לחברה.

כן.

תלמיד: אני מבין שזה סימן לתיקון.

כן.

תלמיד: למרות שאני כמובן מרגיש אחרת, ולא רוצה את זה, זה נקרא ביטול? כל התהליך הזה נקרא ביטול, שבכל זאת אני מתבטל?

לא, כלפי מה אתה מתבטל? כלפי זה שקיבלת את זה מהבורא?

זה לא נכון.

תלמיד: אז מה בכל התהליך הזה נקרא ביטול?

אני מבטל את האגו שלי. כי הבורא מראה לי בתוך האגו שלי איפה אני לא בסדר, ושהגיע הזמן לתקן, ואת הסימן הזה הוא מראה לי כחולי. אז אני מגיע לחברה, אני נכלל בה יותר ופונה למאור המחזיר למוטב שייתן לי כוח להתקשר יותר לחברה ובצורה כזאת אני מבריא. כל דבר שבא, לא חשוב אם זו מחלה, סתם אובדן בריאות כמו שאתה אומר, או כסף, לא חשוב מה, אני תמיד מתקן אותו בתוך החברה. כי אין יותר מאשר לתקן את החברה, לתקן את כלי דאדם הראשון משם זה נובע, אין יותר מזה. אל תצא מהמסגרת הזאת.

זאת אומרת עלינו לתקן, כמו שכתוב "על כל הפשעים תכסה האהבה". למה על כל הפשעים? עלינו להשלים על כל החסרונות. אין לך יותר מאשר לסגור את הפער בין החברים בעשירייה. עד גמר התיקון, אין לך מקום אחר של עבודה, אין לך מקום אחר לגילוי הקלקולים ותיקון הקלקולים.

שאלה: איך להתחבר כל החברים כאחד?

זו כבר פעולה אחרת מזו שעליה דברנו עכשיו. עכשיו אנחנו מדברים על איך כל אחד ואחד נכנס לעיבור, לנקודה, מבטל את עצמו כלפי העשירייה. אחרי שנגלה פחות או יותר את היחסים שלנו, את היכולת שלנו להתכלל כך, אז כבר ניכנס לחיבור בינינו, לחיבור של נקודות הביטול ואז נמשיך הלאה. בינתיים אנחנו עושים רק את עבודת הביטול.

תלמיד: כשאני מתבטל, איך להיכנס באני שלי לכל אחד בעשירייה?

אתה צריך לחפש איך אתה נכנס לעשירייה ומתבטל כלפיהם.

תלמיד: איך, על מה אני חושב? אני לא רוצה להיות בתוכי, אני רוצה להיות בתוך החבר שלי.

יופי. כך תמשיך, תמשיך כך עם הרצון שלך, ותחפש איך. יפה, לא יותר מזה.

שאלה: התהליך הזה של לשייך לבורא כל מה שקורה לי זה סוג של שכנוע שאני צריך למכור לעצמי בכל רגע ולשכנע את עצמי שזה נכון?

כן, אתה איש מכירות אתה יודע את זה.

שאלה: לפני שאני מתחיל בפעולת הביטול הפנימית, האם אני צריך קודם להרגיש ולהגיע להרגשה שיש חיבור בעשירייה, האם זה תנאי מקדים לפני שאני עושה את הפעולה עצמה?

לא. מספיק לי לתאר שהם עושים את זה, וגם אני רוצה לשייך את עצמי לזה.

תלמיד: אז בלי חיבור, אבל אני צריך להרגיש שכל החברים נמצאים ביגיעה או במאמץ לפעולה הזאת וגם אני עושה אותה.

כן, זה בינתיים מספיק.

שאלה: האם התפילה צריכה להיות שהמצב יתחלף במקום שאני אבקש על הבריאות?

שום מצב לא יתחלף, אלא שאני אתחלף.

שאלה: שמתי לב שכלפי עצמי אני עובד כמו במלחמה, כמו חייל שנמצא בקרב. ואני לא רוצה לעבוד כלפי העשירייה בצורה כזאת אגרסיבית אלא כמו לילדה קטנה מבוהלת כשאני ניגש אליה, ואני רך ועדין.

ברור.

תלמיד: מאיפה אני שואב את הכוח להפוך את זה?

מהבורא. תתפלל, תבקש. אין יותר ממה.

שאלה: אמרת לחבר שברגע שהוא עושה פעולה במפעל זה כבר סיפור אחר, שם כבר אין בורא.

סתם אמרתי. כל אחד איך שהוא משתדל להתבטל שיתבטל. פשוט בעבודה שלו כמנהל המפעל, הוא צריך להחליט בצורה אדמיניסטרטיבית. אז שם יש בעיה, אני מפחד שיתחיל שם להתבטל כלפיכם ואז מה יהיה.

תלמיד: פה בדיוק השאלה שלי.

אין לך שאלה. אתה חייב להתבטל, נקודה. כלפי כולם, כלפי המנהל. ברצינות.

תלמיד: אני לא שואל בקשר למפעל, אני שואל אם בחיים באופן כללי יש מצבים שאנחנו לא צריכים להתבטל בהם, כמו בדוגמה של המנהל.

יכול להיות שבעבודה שלך אתה לא צריך להתבטל, מאיפה אני יודע. איפה שיש עניין של חברים, להתבטל. ביתר הדברים לא.

תלמיד: וכשאני לא מתבטל שם הבורא לא קיים מבחינתי באותו רגע. זה עדיין עם אותם חברים.

אתה רואה איזה בלבולים.

תלמיד: נכון, זה בלבול באמת.

אני צריך כלפי כל אחד ברחוב להתבטל?

תלמיד: לא, מי שאיתי בעבודה פה, החברים בקהילה.

מה זה עבודה?

תלמיד: אצלי העבודה הרוחנית היא כל הזמן.

אל תבלבל אותי, על איזו עבודה אתה מדבר?

תלמיד: על העבודה הרוחנית.

כשאתה נמצא בעבודה הרוחנית נטו?

תלמיד: כן.

זה לא שייך למשכורת, זה לא שייך לדרגה שלך כלפי האחרים, שאתה מנהל פתאום עבודה במשהו.

תלמיד: במצבים האלה זה לא רוחני?

אני לא יכול לדבר איתך. כשאני שואל אתה שואל אותי בחזרה.

תלמיד: כי אני לא מבין באמת את הנקודה.

אתה לא מבין אז אין לי תשובה. אין לי תשובה, אני אמרתי.

תלמיד: אז מתי זה רוחני?

רק במקום שכולם צריכים להיות שווים, שכולם חברים, שכולם עובדים כדי להתכלל ולהתבטל, שם העבודה הרוחנית. נקודה. נגיד יש שניים שלושה עובדי מפעל, יש ביניהם מנהל ופחות ופחות, אז לפי הסולם הזה כך הם מתייחסים זה לזה. אז יש כאן עניין של ביטול? יש עניין של ביטול כל אחד לפי המשרה שלו, מהמקום שלו כלפי האחרים, את זה צריכים ללמוד. אבל קודם כל אנחנו מדברים על החברים. חבר זה נקרא שווה, זהו, ואל תתבלבלו.

(סוף השיעור)

---

1. "מרחוק יהוה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" (ירמיהו ל"א, ב')↩