שיעור ערב 26.03.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר פסח, "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה" עמ' 211, אגרת ג עמ' 254,

כן, אנחנו נקרא מספר פסח עמ' 211, מאמר "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה".

אנחנו יודעים שהתורה מדברת רק על בני אדם, על נשמות בני אדם. ולכן שהיא מחלקת את סוגי הנשמות לעשו, ישמעאל, לכל מיני אומות העולם, זה סוגי הנשמות האלה בסך הכול שקיימים בנשמת אדם הראשון. ואז מעניין למה הסוגים האלה כן, והסוגים האלה לא. האם יש כאן איזה מין גזענות, על מה מדובר. בואו נראה מה שרב"ש רוצה לספר לנו.

קריין: אז אנחנו קוראים מספר פסח עמ' 211 מאמר "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה". אפשר למצוא גם את המאמר בספר כתבי רב"ש - ב' עמ' 1138.

מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה

"[...] ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר על מה שכתוב אצל אברהם (לך לך חמישי) "ויאמר אליו, אני ה', לתת לך את הארץ הזאת, לרשתה. ויאמר, במה אדע כי ארשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל על התשובה, מה שה' נתן לו על השאלה "במה אדע", שעם ישראל יהיה בגלות מצרים, כלומר, שזהו הבטיחות שאברהם יכול לדעת, שאחרי הפעולה הזו, שהם יהיו בארץ לא להם, מזה כבר ידע אברהם בבטיחות גמורה, שהם ירשו את הארץ. ושאל, מהי התשובה, שמשמע, שאברהם הבין שזו תשובה נכונה." כשאברהם ביקש שכל הצאצאים שלו, היינו התלמידים שלו שהוא לוקח אותם מבבל, הוא רוצה להביא אותם. מבבל זה נקרא מ"הרצון לקבל שיש בבבל", שהוא יעלה אותם לדרגה רוחנית. ובמקום זה הבורא אומר לו, אל תדאג, אני מבטיח לך שהם יהיו בעבדות אצל פרעה במצרים. מה קורה כאן? זה כאילו שאני מגיע למורה בחוכמת הקבלה ללמוד איך לעלות לדרגות העליונות של הבורא, והוא אומר, אל תדאג תוך שנה הוא יהיה כזה עבריין יותר מכל העבריינים שבעולם. איך אני יכול להיות שמח שהבורא אומר לי ככה על הבן שלי? אז השאלה היא מאוד כזאת מסובכת. "כמו שאנו רואים, שאברהם היה יכול להתווכח עם הבורא בסדום, שאברהם שאל כל פעם "אולי". וכאן משמע, שהוא כן הבין שהיא תשובה נכונה, ולא שאל יותר."

זאת אומרת, בתורה כתוב שאברהם היה מתווכח הרבה פעמים עם הבורא, אולי לא ככה, אולי לא ככה, אולי פחות, אולי יותר. אבל כאן כשהוא שמע שהתלמידים שלו, הילדים שלו כאילו במקום שהם יעלו לרוחניות, הם ירדו עוד יותר לגשמיות, לפרעה, לכאלו מחשבות, לכאלו רצונות שממש אין יותר גרוע מזה, הוא שמח ושתק. ואז הוא הבין שהוא יכול להיות בטוח ושקט שבאמת הם יגיעו לרוחניות, כי הבורא מבטיח שהם יהיו אצל פרעה.

"ואמר, שהתשובה היתה על השאלה מה ששאל אברהם. כי לכאורה קשה, שמקשים העולם, שאברהם, שכתוב אצלו "והאמין בה'", מה פתאום שאל שאלה כזו "במה אדע כי ארשנה". ואמר, שאברהם ראה איזה ירושה הבורא רוצה לתת לו, שהיא ירושת הארץ, שכל מטרת הבריאה נכללה בהארץ הזאת. והלא יש כלל "אין אור בלי כלי", כלומר "אין מילוי בלי חסרון", לכן שאל, אם כן איך אפשר שהם ירשו את הארץ, בו בזמן שאין להם חסרון לזה."

זאת אומרת, אם המטרה להגיע לרוחניות שזה למעלה מגשמיות, למרות כל הרצונות הגשמיים, אז מאיפה לוקחים את זה? מאיפה לוקחים כל מיני תאוות הגשמיות של אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שנמצאים לפנינו, שאנחנו מכורים להם. ואם בא איזה רצון קטן לרוחניות, הוא צריך להיות הרצון הכי גדול מכל הרצונות של העולם הזה, כדי שאני ארוץ אחריו, ואני אשקיע את כל הכוחות, את כל החיים כדי לממש אותו. אין לי דבר כזה, מאיפה אני אקח חיסרון כזה לרוחניות? אז הבורא מבטיח לאברהם, הם יקבלו חיסרון גדול הזה לרוחניות מתוך זה שהם יהיו אצל פרעה, זאת אומרת בעבדות ברצון לקבל.

"כי בזמן שיקבלו קצת הארה רוחניות, כבר יהיה להם סיפוק, והם יעבדו את ה' בשמחה ולא ידאגו על שום דבר, היות שלא צריכים יותר. אם כן לא יהיה להם שום צורך לירושת הארץ הזאת, שהיא בחינת מטרת הבריאה, כנ"ל. אם כן השאלה היתה, שהוא לא רואה, שיהיה להם שום צורך. ובלי צורך לא נותנים שום דבר, בפרט דבר רציני, שהוא ירושת הארץ."

זאת אומרת, איך יכול להיות שעם רצון קטן לרוחניות שיש לנו, אנחנו הולכים שנים כדי לרכוש את הרצון לקבל על מנת להשפיע, ולהתעלות למעלה מכל הרצונות של העולם הזה? אני לא רואה שזה אפשר. מאיפה אנחנו כל הזמן נחדש את הרצון לקבל, מאיפה אנחנו כל הזמן נחמם את עצמנו יותר ויותר להיות רק למטרה אחת מכוונים?

"על זה השיב הקב"ה "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". כי "ארץ" פירושו רצון. כלומר, שהם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה לא שייך לעם ישראל, אלא הרצון הזה שייך למצריים, שזה נקרא "ארץ לא להם". וענו אותם ארבע מאות שנה. כי ארבע היא מדרגה שלימה, שהם ד' בחינות של הוי"ה, שהם מבחינת בינה, שהיא בחינת כלים דהשפעה. נמצא, שענו, בזה שהמצרים לא נתנו לעבוד בבחינת כלים דהשפעה. "ועבדום וענו אותם". במה, ב"ארבע מאות שנה", היינו בספירות הבינה."

זאת אומרת, מלכות, שזה הרצון לקבל שלנו צריכה לקבל תוספת של תכונות הבינה, תכונות להשפיע, ואז בצורה כזאת הם יכולים לעבוד יחד. מלכות, רצון לקבל, עם בינה, רצון להשפיע, יוכלו להתקדם דרך מצרים ליציאה ממצרים, ולהשגת כל העולם העליון.

"ידוע מספר הספירות, שמלכות נקראת יחידות, ז"א עשרות, בינה מאות. וזהו חשבון ארבע מאות, שלא נתנו להם לעבוד. ומתי שהתגברו ועבדו בבחינת בינה, שהם כלים דהשפעה, היתה להם מלחמה גדולה עם המצרים. נמצא, שמצרים היו מעבידום את ישראל, בעת שעם ישראל עבדו בבחינת השפעה, אז הרגישו שהם בגלות. מה שאין כן כשלא עובדים בכלים דהשפעה, לא יודעים שהמצרים הם מתנגדים לעבודה זו."

זאת אומרת, הם צריכים, כל אדם ואדם להרגיש כמה שהוא נמצא ברצון לקבל, וכמה שהרצון לקבל הוא השונא שלו, כמה שהוא אוחז בו, עוצר אותו מלהתקדם בהתפתחות הרוחנית, בלהיות שייך לרמה גבוהה, לכוח הגבוה, אלא שמכניס אותו לכל הזבל, לכל הסירחון הזה של העולם הזה, וכך אדם צריך להרגיש אותו כשונא שלו. ורק בתנאי שהוא משיג את השנאה לרצון לקבל, אז בצורה כזאת יהיה לו כוחות לברוח ממצרים, מהרצון לקבל הזה הגדול ולהגיע לעל מנת להשפיע, לארץ ישראל.

"וזה שאומר (שמות שלישי) "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". כלומר, שעל ידי זה שביקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמו שאומר בזה"ק, שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, היא בחינת "נשמתא קדישא", וע"י זה יהיה להם צורך, לעם ישראל, להאורות הגדולים, מטעם שאחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים.

נמצא, שהתשובה של הקב"ה היתה, שהקב"ה יתן להם צורך לבקש עזרה. שהוא, שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד לבקש עזרה יותר גדולה. וע"י זה יתגלה להם האור של מטרת הבריאה, הנקראת "ארץ הזאת לרשתה". נמצא, אם היו מקבלים מלמעלה, בזמן שביקשו את הרצון להשפיע, את מבוקשם, אז היה להם כבר סיפוק, וממילא אין להם צורך לירושת הארץ. מה שאין כן שנתן להם את הרצון לקבל ולא הרצון להשפיע, ממילא קבלו צורך לעזרת ה'. וע"י זה יהיה בטיחות, שלא יקבלו סיפוק, אלא יקבלו את ירושת הארץ."

זאת אומרת, לא חסר לנו בעצם שום דבר חוץ מחיסרון, חוץ מחיסרון להשפעה, לארץ ישראל, לקשר עם הבורא, כי חוץ מזה לא צריכים כלום. וזה מה שאנחנו מקבלים כשמתגלה לנו באיזה שליטת הרצון לקבל האגואיסטי, המסריח, שקובר אותנו ממש, שלא נותן לנו להתפתח אנחנו נמצאים.

"היוצא מזה, שדוקא ע"י זה שהיו בשפל המצב, זה גרם להם שיקבלו את האורות הגדולים. ובזה יתורץ, מדוע בזמן שביקשו רצון להשפיע, נתנו להם רצון לקבל, כלומר, שהרצון לקבל הוא מוסיף והולך, במקום שהרצון להשפיע היה צריך להתקבל אצל התחתונים, בזמן שהם מבקשים. לכן, אין להאדם לומר, כי הוא רואה, שחס ושלום לא שומעים למעלה את תפלתו, והראיה לזה, שלא נותנים לו את הרצון להשפיע, אלא הוא צריך לדעת, כי כן מתחשבים עם תפלתו. והראיה לזה, שעונים לו מלמעלה ונותנים לו מה שעכשיו טוב בשבילו, כי עתה יהיה לו צורך לשלימות, כנ"ל."

זאת אומרת, שהעיקר זה שאנחנו נרגיש את שפל המצב שלנו, עד כמה שאנחנו נמצאים במצב גרוע, אנוש, מסריח, לא טוב, שנרצה לצאת ממנו, ואז אנחנו נוכל לבקש, והבורא ישמח לעזור. זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא רק לגלות הרע שבמצבנו.

שאלה: האם ניתן להגיד שבעצם כל המצב שאנחנו מרגישים היום עם הקורונה מיועד בעצם בשבילנו, בשביל בני ברוך, בשביל להראות לנו שמבינים את המצב? אחרת כל האנושות בעצם סובלת ולא יודעת למה.

אין דבר כזה, החשבון הוא לכולם, כל האנושות סובלת וגם אנחנו. רק כל אחד ואחד סובל במידה שהוא יכול לקשור את כל מה שקורה לו למטרת הבריאה, ואז הוא מבין בשביל מה זה מיועד.

שאלה: מה זה הדבר הרציני הזה שנקרא לרשת את הארץ?

לרשת את הארץ, ארץ זה נקרא רצון, הרצון שלנו הוא רצון אגואיסטי, וכשאנחנו מביאים על פני הרצון האגואיסטי הזה כוונה על מנת להשפיע, אז יש לנו רצון לקבל בעל מנת להשפיע, זה נקרא שאנחנו בונים במקום ארץ, את ארץ ישראל שמכוונת ישר א-ל. וזה נקרא לרשת את הארץ.

שאלה: האם החיסרון היחיד שאנחנו צריכים מגיע יחד עם יראה?

כן ולא. מתי שאנחנו צריכים אנחנו מקבלים.

שאלה: אם אנחנו עושים את העבודה שלנו נכון, האם אנחנו מקבלים עוד רע מהבורא?

ודאי, כמה שאתה רוצה. אתה צריך לקבל את כל הרע שמגיע לך מתוך שורש הנשמה שלך כדי שאתה תתקן אותו ותגיע לשורש הנשמה המתוקן, הטוב. מה? חשבת שכבר יש לך את כל הרע שאתה צריך? זו רק ההתחלה, אתה צריך לקבל יותר ויותר כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כך אתה תתקדם.

שאלה: האם יש איזשהו מצב ביניים? כי אנחנו מגיעים למצב של ריקנות, מבינים כמה האגו מגעיל ודוחה, אבל התפילה היא עוד לא תפילה שלמה שהבורא יוכל לענות עליה. אז אנחנו נמצאים באיזה מצב שאי אפשר להתקדם, אין כוח. האם יש מצב שהוא מצב ביניים, ומה קורה באותו מצב הביניים?

אני לא מבין על איזה מצב ביניים אתה מדבר.

תלמיד: אני מרגיש רע, אני מרגיש נמוך, ושהתפילה לא שלמה, אז איפה אני?

אני מבין. אבל אתה עדיין לא הגעת למצב שאתה לא יכול לסבול את הרע. זאת אומרת אתה עדיין נמצא במצרים, אבל אתה מסכים עם החיים האלו. אנחנו צריכים כמה שיותר להשתדל לצאת ממצרים. ואז אנחנו נרגיש כמה שמצרים מחזיק אותנו, שהאגו שלנו מחזיק אותנו. אנחנו רוצים לצאת, והוא מחזיק, רוצים לצאת, והוא מחזיק. עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו צועקים שהבורא יציל אותנו. וזה יכול להיות רק בתנאי שאנחנו מגיעים ממש לקצה השני של המאמץ, ואז אנחנו יוצאים, אחרת לא.

תלמיד: הבעיה היא שכמה שאנחנו נכנסים יותר לעומק של המצב הזה, יש פחות כוח.

נכון. יפה, כך צריך להיות. כדי שאתה תבקש את הכוחות האלה מהקבוצה, ודרך הקבוצה מהבורא. כדי שתוכל לבנות את המערכת הזאת, אתה, קבוצה, בורא, ולקבל מהבורא דרך הקבוצה כוחות.

תלמיד: אני מפחד שלא אוכל לבקש נכון, כאילו אני בתוך איזה ענן שחור.

אל תפחד. זה כמו תינוק שצועק, ובוכה, אימא יודעת למה הוא בוכה. הוא לא מסביר לה למה הוא בוכה, היא יודעת. גם הבורא יודע, כי הוא מזמין בך את הבכי הזה, וכשאתה בוכה זה מספיק לו. העיקר שאתה תרגיש את הצורך.

שאלה: האם יהיה הבחן ברור של העבודה של הראש והגוף? שהגוף פונה לראש באופן ברור, וההבחן של העבודה הוא של הראש.

כן.

תנתק את הרמקול לא שומעים שום דבר. עם רשלנות כזאת אני לא מוכן לעבוד. מי שלא יודע לכבות את הרמקול ומי שלא יודע לסדר את המיקרופון שלו נכון, שלא יעלה יותר לשאול, פשוט מאוד. עד שכולם יהיו ממושמעים כמו שצריך.

שאלה: כשאדם נכנס לדרך יש הרגשה שהוא מלא בכוחות, מלא ברצון, הכול ממש מאיר לו. ואז פתאום הוא מגלה כמה הוא לא רוצה, ויותר ויותר הוא מרגיש כמה ממש הוא לא רוצה את הדבר הזה. האם זה השלב של כניסה לגלות מצרים?

יחסית כן. בגלות מצרים יש לנו שבע שנות שובע, שבע שנות רעב, יש כל מיני מצבים. בעצם ברגע שאדם מתחיל לקבל ירידות בעבודה שלו זה כבר נקרא שהוא נמצא יחסית בגלות מצרים.

קריין: אנחנו קוראים באגרת ג', עמוד 254 בספר פסח, פסקה שלישית, שלוש שורות למטה, דבר המתחיל, "על הפסוק".

"על הפסוק: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עָלֹה" ... וכמו כן הפסוק: "ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" - איזה קשר יש לאהיה, אנכי וההר?

ובספר אותיות דרבי עקיבא אות ה' כתב: "אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה, במדת טוב בראתי את העולם ובמדת הטוב אני מנהיגו ועתיד לחדשו במדת הטוב. דבר אחר: אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה, במדת אמונה בראתי את העולם ובמדת אמונה אני מנהיגו ובמדת אמונה אני עתיד לחדשו". וצריכים להבין, איזו משמעות יש בפסוק "אהיה אשר אהיה" למדת טוב ולמדת אמונה. ורז"ל דרשו על פסוק "אהיה אשר אהיה - אהיה בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות"."

"ולהבין את כל הנ"ל צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מתחיל בקיום תורה ומצוות על הקו של לשמה, אזי האדם מרגיש שנמצא בצרה, הנקרא מצרים, היינו שמלך מצרים שואל תמיד: "מי ה' אשר אשמע בקולו". אזי באים לידי יגיעות המוח, שהמחשבות מתחילות בזיווגי הכאה שרוצצין את מוחו. פעמים אדם חושב שכל המחשבות הזרות הם רק בחינת מרגלים, שרק "לראות את ערות הארץ באתם", היינו להסתכל בארובות ולא יותר, ואין לו שום קשר בין המחשבות האלו לעבדות ה'; ופעמים האדם חושב ש"כנים אנחנו בני איש אחד", היינו שכל מחשבותינו רק להיות דבוקים בה' אחד ומתחזקים ומתגברים על כל המחשבות של "מי ה' אשר אשמע בקולו" ועל "מה העבודה הזאת לכם". שזה נק' בחי' גלות מצרים.

שענין אהיה הוא בחי' "ממך ולהלאה", שהוא בחינת למעלה מהדעת, וזמן הזה נקרא: "אנכי ארד עמך מצרימה", ש"אנכי ה' אלקיך" שהוא בחינת עול האמונה, הוא אצלו בבחינת ירדו, על ידי גלות מצרים. וכשרוצים להרגיע את הגוף ולהבטיח לו הבטחות של שכר בבחינת רצון לקבל, אזי אומרים לו: "ואנכי אעלך גם עלה" - שגם אח"כ תשאר בבחינת "אנכי" שהוא בחינת אמונה.

וזה הוא "אשר אהיה" - שגם אח"כ ישאר בבחינת אהיה, שגם "בהוציאך את העם ממצרים - תעבדון את האלקים על ההר הזה". הר מלשון הרהורים. שגם אח"כ יהיה בנוי על יסוד ההר, שהוא בחינת "כהררים התלוים בשערה", שהוא בחינת "תולה ארץ על בלימה""

אנחנו לא נצא מהאיגרת הזאת, זו אגרת קשה, היא לתלמידים שמבינים את עמקות הלשון. אין בה שום דבר רגיל שאפשר ללמוד.

(סוף השיעור)