שיעור ערב 28.09.19 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

חגי ראש השנה

קריין: "כתבי בעל הסולם" עמ' 621 "שמעתי" קכ"ב "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך".

"להבין מה שמבואר בשולחן ערוך, שהדין, שהאדם צריך לחזור ולעיין בהתפילות של ימים נוראים, מסיבת, כשיבוא זמן התפילה, אזי כבר יהיה זקן ורגיל בתפילה.

והענין הוא, שתפילה צריך להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב. היינו, שהלב יסכים למה שהאדם מדבר בפה (ואם לאו, נקרא זה רמאות. היינו, שאין פיו ולבו שוים). לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בהעבודה העצומה. והעיקר הוא, שיכול לומר "כתבנו לחיים". היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים, שגם הלב יסכים (שלא יהא כחונף), שיהיו פיו ולבו שוים, "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב".

ולפי זה, בזמן שהאדם צועק "כתבנו לחיים", שפירוש "חיים" הוא בחינת להתדבק בחיי החיים, שהוא דוקא על ידי זה, שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור.

ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו.

לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים. וזה יכולין לבוא שהלב יסכים ע"י ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים, שהוא סוד השפעה. ותמיד מוכרחים להשתדל בעבודת המלכות, הנקראת בחינת "כתיבה", שהוא בחינת דיו ושחרית. היינו, שלא ירצה שעבודתו יהיה דוקא בבחינת "לבני ושמעי". כנ"ל, שרק בזמן הלבנונית הוא ישמע לתורה ומצות, אלא ללא תנאים, בין בלבן ובין בשחור. תמיד יהיה שוה אצלו, שבכל אופנים הוא צריך להשמע להפקודות של התו"מ."

זאת אומרת, יש עניין של הרגל. הרגל זה לא כמו בעולם שלנו, אמנם שזה עובד במישורים המקבילים. "הרגל" זה נקרא, שבכל זאת על ידי פעולות שונות אנחנו מזמינים עלינו המאור המחזיר למוטב והוא פועל ומסדר לנו בעליות, בירידות יותר הערכה, פחות הערכה למצבים הרוחניים, עד שאנחנו מסכימים לאבד את הכול שלא יישאר לי כלום, שום דבר לא רוצה, חוץ מממש להתנתק מכל הערכים שאני בהם חי, ומכבד, ומעריך, ורוצה לקבל הערכים החדשים. רק ההשפעה, רק יציאה מעל עצמי מחוצה לעיגול שלי, זה מה שאני רוצה. כך אני לאט לאט מכין את עצמי, מסכים לרצות אפילו להתפלל, ואפילו פשוט לרצות רק להגיע לזה. אז זה נקרא שהוא יכול להגיע "לראש שנה", "לתחילה חדשה", "לדרגה חדשה", ורוצה את זה. "רוצה אני" מה שנקרא.

שאלה: הוא כותב שם, "אדם צריך להרגיל את עצמו בעבודת המלכות".

כן.

שאלה: מה זו עבודת המלכות?

עבודת המלכות, זה שאני רוצה לקבל את הבורא שהוא השולט, שהוא המבין, והיודע, והקובע, וחוץ ממנו אין כוח ואין פועל שנמצא בכל המציאות, ואני רוצה רק להתכלל בו. וכדי להתכלל בו ניתנה לי מערכת שזה קבוצה, חברים, העולם הזה. שכל מה שיש סך הכול קיים, כדי שאני אוכל להכין את עצמי להתבטל כלפי הבורא.

שאלה: ולמה זו עבודה של שחרית ודיו תמיד, וכמו שהוא כותב?

כי בהתחלה זה נראה לי כשחור, ואחר כך נראה לי כאור חדש.

שאלה: איזה פעולות בונות הרגל כזה? זה רק ההשתתפות במסגרות שלנו, או מה?

כן. שום דבר חוץ מזה. סך הכול מה שאנחנו עוברים אם אדם משתתף, אם הוא לא לגמרי, וכאילו נמצא כך בצורה פסיבית. גם זה לא פשוט. גם זה טוב. אבל אם הוא משתתף במסגרת שלנו, ומשתדל להיות בכל הפעולות שלנו, ודאי שתוך כמה שנים הוא מגיע למצב שהוא מוכן למצב חדש, לשנה חדשה, לשינוי חדש.

שאלה: אני בחיצוניות משתתף כבר כמה שנים, ואני לא רואה שהלב שלי מתחיל להסכים.

תשאל את עצמך למה הלב שלך לא מסכים. תשאל את עצמך, מה אתה רוצה ממני? אני רק מעביר לכם את הכללים שבבריאה שבהם אתם צריכים להשתמש, כדי להגיע למטרת הבריאה. אני כמורה מעביר לכם כללים, זהו. כמו שמורה בבית ספר הוא מלמד אותך קרוא וכתוב, חשבון, כל מיני דברים, ואתה אחר כך צריך להשתמש בזה. אז כמה אתה סופג חומר, אני לא יודע. כמה אתה משתמש בו בפועל, גם אני לא יודע. את זה אתה צריך לדעת, זו צריכה להיות הדאגה שלך.

אתה יכול להגיד, אני מגיע אליך כבר עשרים שנה, ומה יש לי מזה? קודם כל מה שאני נותן, זה מה שאני נותן, אני לא יכול לתת יותר. ואת הקצב אני לא קובע. אלא עד כמה שאני יודע, ועד כמה שהאנשים שנמצאים לפניי הם מוכנים לפי דעתי לספוג. בכל היתר, אני כאן נמצא בהגבלות מלמעלה מהבורא, ומלמטה מהתלמידים.

תלמיד: אין לי שום תלונות, בטח לא אליך.

לא, אני רוצה שיהיו לך טענות. אני דווקא מעוניין בטענות של כל אחד ואחד. רק אחרי הכול צריכים לבדוק אותם, ולכוון אותם נכון לקבלת התוצאה הטובה.

תלמיד: והשינוי הזה שהלב מתחיל להסכים, זה קורה על ידי האור בלבד?

נגיד.

תלמיד: אמרת להשתמש בחומר בצורה נכונה או מעשית? אמרת אני נותן חומר, או משהו כזה, ואתה צריך להשתמש בו? למה הכוונה?

אני נותן כללים. את מה שכותבים המקובלים אני מסביר, ומשתדל להחדיר אותם לתוך קבוצת התלמידים. וכל תלמיד ולתלמיד עד כמה שהוא מבין את הדברים, תופס אותם, שומע, הוא משתמש בזה, מבצע. ישנם כאלה שיושבים אולי עשר שנים ראשונות והם לא שומעים, זאת אומרת הם נמצאים בזה ובאים לכל מיני סדרים והכול, אבל לא שומעים. וזה לא תלוי בהם, עדיין יש איזה מחסום. הם משתתפים בלימוד ובכל מיני אספות, אבל עדיין בפנים הלב לא מגיב, ואין מה לעשות. זה לא אומר על האדם, שאין לו נקודה שבלב, שהוא לא רגיש, או שיש לו נשמה עכורה? זה לא נכון. הוא יכול להיות אחר כך גדול מאוד, פשוט עוד לא הגיע הזמן.

אתה יודע, זה כמו שאמרו בבית הספר על איינשטיין שהוא ככה אחד, איך מהתלמידים הנכשלים. זה דווקא אופייני לאנשים מיוחדים. ואצלנו גם כן. אלו שיש להם התנגדות, קושי תפיסה במושגים רוחניים, הם אחר כך דווקא יכולים פתאום לתת זינוק. לכן "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". זה בטוח. לכן כתוב, "חוץ מצא". אין מה לעשות. אין יותר מה לעשות בחיים, ולכן ממשיכים, מוסרים את עצמם לתהליך ולבורא, ומה שיקרה יקרה.

תלמיד: מה זה נקרא, למסור את עצמך לתהליך ולבורא?

זה פשוט. אני משתדל לעשות את המקסימום שתלוי בי, שאני מסוגל. אני מבין את ההגבלות שלי, אני גם מסתכל על עצמי מהצד ורואה כמה שאני עצלן, כמה שאני בורח, כמה שאני כל הזמן רוצה כך לגנוב משהו לנוחיות שלי, וכך אני רואה את המצבים האלו. אבל יחד עם זה אני מבין שאין לי ברירה, וזה הטבע שבורא ברא. ואם אני הולך יחד עם כולם, אז פעם אני אעזור להם, פעם הם יעזרו לי, וככה העיקר להתבטל במקצת, בכמה שמסוגל לתהליך הכללי, ואיתם יחד אני בזרם הכללי אגיע למשהו.

זה שאדם מכניע את עצמו, זה כבר נותן לו התקדמות מאוד טובה. זאת אומרת, הוא בזה לא כמו בשנים הראשונות שהוא רוצה להיות כמו רבי שמעון ועוד יותר. אלא אחר כך הוא רואה שגם לא זה, וגם לא זה, וגם לא זה, ולא אכפת לי, רק שאני אהיה הכי פשוט, הכי קטן, הכי נכשל. אבל בכל זאת, אם אני אשתמש בכוחות שלי כמה שהבורא נותן לי, אני אהיה מרוצה. זו כבר דרגה גדולה מאוד. האמת שהיא הכי גדולה.

תלמיד: מה זה נקרא, "לעשות את המקסימום שלי"? אני לא יודע מה המקסימום שלי.

כמה שאתה מסוגל, וגם כמה שאתה לא מסוגל ואתה רואה שאתה גונב פה ושם, ובורח, ולא רוצה, ולא כל כך מצליח להשתתף עם החברים, וכן הלאה. אבל אתה רואה את הדברים האלה, ולמרות זאת אתה ממשיך. בתהליך שלנו מאוד מאוד חשובה פעולת ההכנעה. זה נקרא "המלך".

שאלה: אם אני ועוד חברים מהעשירייה שומעים איזה עצה מהרב, ורוצים לממש אותה. אבל כאילו המערכת, הבירוקרטיה שיש מסורבלת לפעמים להוציא עצות. אז מה לעשות? לחכות, להיות עם כל הכלל או להאיץ?

זה לא בירוקרטיה, זה מבנה שאנחנו כך מסודרים על ידי כוח עליון שהוא כך קושר אותנו, שעד שאנחנו לא פותרים את הקשר הזה המורכב, המסובך עם חוטים סבוכים, אז אנחנו לא יכולים להגיע לכלום. את זה בכוונה כך הבורא מסדר לנו, כדי שאנחנו נבין איך שהוא מסבך אותנו, ונלמד את העבודה שלו. זה עבודת ה' במיוחד. שבירה, ירידה, נפילה, בלבולים, זה הכול העבודה שלו. כי המצב הטוב האידיאלי הוא מלכתחילה נמצא, וכל מה שקורה אחר כך זה הירידה, השבירה וההתכללות של הכלים השבורים, וכן הלאה. זה נקרא "לסבך את החוטים האלה", כן? עד שאנחנו פותרים אותם.

והעניין שכאן העיקר הוא קודם כל זה הכנעה. "יחסו של ה' הכול טובה", ואני מוכן להמשיך, ואני לא עושה חשבון, אלא הכול רק כדי להכניע את עצמי. ברגע שהבורא מביא את האדם לקבוצה, אז כבר יש לו מה לעשות. בתוך קבוצה הוא מתחיל לפתוח את החוטים האלה הסבוכים, ולהגיע לפתרון.

תלמיד: עצות הרב, הן המלצה או פקודה?

אני לא יודע מה אתם חושבים כעצות, מתחשבים כעצות. אני אומר הרבה דברים שאפשר לממש אותם, שאי אפשר לממש אותם, לנסות לממש וכן הלאה. זה דברים שאני גם לא יכול להגיד למה זה עצה. זה שעכשיו אנחנו נמצאים בנטייה לחיבור של הכלי העולמי, אני לא חושב שזה עצה, אני רואה בזה פקודה מלמעלה. ואני בצורה כזאת רוצה להביא אתכם לזה שאתם תראו את זה כפקודה מלמעלה, ולא שאני מייעץ לכם לעשות. עצה זה תעשה, לא תעשה, יהיה לך ככה, יהיה לך ככה. לא, כאן זה חובתנו לבצע.

תלמיד: אז כל מה שאני שומע ממך, חובתנו לשאוף לבצע, לעשות כל מה שבכוחנו.

כן, רק לא בצורה כמו שאתה אומר כי אני כבר מפחד שאתה כבר מתחיל עכשיו לקחת איזה תת מקלע ולסדר את הכול.

תלמיד: תלוי מה אמרת.

מה שחשוב בעיניך יותר או מה חשוב פחות. איך שנראה לך. אני הייתי יותר חם ממך ויותר קשוח אבל, כבר הזדקנתי. אין מה לעשות.

תלמיד: אני לא מבין פה עכשיו את המילה הכנעה. להמתין, לחכות או להאיץ, לדחוף?

גם. אבל בכל זאת, תלוי כלפי מה אתה מתייחס. אי אפשר כל דבר לקחת עם הסכין ועם הרובה להתחיל להילחם. אתה לא יכול. נניח עכשיו אנחנו רוצים לחבר את כל הכלי העולמי יחד. אנחנו רוצים, הם רוצים וכולם רוצים, לכולם יש, ולכל אחד יש הבנה ואיזה ציור מעצמו מה זה נקרא להיות מחוברים.

אז אתה צריך כאן לתת מקום לכולם להיות באיזו נטייה משותפת ודווקא בזה נראה אנחנו את ההצלחה. לכן צריכים באהבה לעשות, "על כל פשעים תכסה אהבה". אם תעשה את זה באהבה, תן מקום כל קבוצה, לכל מדינה, לכל יבשת ויבשת, לעשות כמו שצריך לפי איך שהם מבינים, להתייחס אליהם כמו לילדים אהובים, אז זה יקרה.

שאלה: הוא מדבר פה על הרגל שעושים אותו עד שזה הופך לתפילה. האם אפשר לקחת לדוגמה שעכשיו אנחנו כעשיריות רוצים להתכלל עם כל הכלי העולמי למען איחוד אירופה. אנחנו עכשיו מתחילים פשוט ללוש בזה, לעסוק בזה, לדון בזה עד שזה יהפוך באמת לתפילה, עד שזה באמת יורגש אצל כולם.

כן אבל נראה לנו הרגל שאנחנו עושים את זה סתם. הרגל שאתה חוזר על הפעולות ועל ידי זה אתה ממשיך שוב ושוב הארה קטנה, כמו שאומר רב"ש, כדור ראשון לא עושה כלום וכדור שני כבר עושה איזה נקב ואחר כך חור ואחר כך מרחיב עד שיהיה חלל. אז זה נקרא הרגל.

תלמיד: זה בדיוק הפוך ממה שנתפסת המילה "הרגל". אנחנו חושבים איך ליזום משהו, איך לעשות את זה בצורה שונה, איך להתחבר כעשיריות זוגות, אולי להתחבר כולנו כאחד, אולי לכל עשירייה תהיה בת זוג מאירופה.

פעולות שונות ומתקדמות.

תלמיד: כן.

וגם אפילו פעולות שהן לא שונות ונראה לנו שלא מתקדמות, אם אתה חוזר עליהן, הן גם ממש מקדמות אותנו.

תלמיד: זאת אומרת, העיקר שהנטייה תהיה לכיוון הזה שנאמר במקרה הזה אתה מראה לנו את הכיוון ואנחנו לוקחים את זה והולכים לכיוון הזה.

כן. חוץ מזה אתם בעצמכם רואים שזה לאותה המטרה וזו פעולה הגיונית שאנחנו מפתחים את עצמנו.

תלמיד: מתי זה הופך לתפילה? מתי זה באמת מגיע למצב שבו מורגש שזה הדבר היחיד והכי חשוב ואין שום דבר אחר מעבר לו? באמת בלב אצל כולם.

זה כרגיל, כמו כל תופעה רוחנית, צריך לעבור ארבעה שלבים. בהתחלה אתה עושה, אתה לא יודע. אחר כך אתה עושה את זה מטעם הרגל מכני שצריך להיות, שאתה לא מבין איך שזה עובד. אחר כך שאתה יודע איך שזה עובד אבל אין לך בזה עדיין שום טעם. אחר כך אתה מתחיל לעבוד מפני שאתה מבין שאין לך שום ברירה ולכן אתה גם מעריך מפני שאין לך בזה שום עניין, דווקא את זה אתה מחשיב. אם אני רואה שאין לי מזה שום דבר, כנראה שזאת פעולה קרובה לרוחניות. ומתוך זה כבר מתקדם ליישום הנכון. ארבעה שלבים.

שאלה: יש פה משפט "והעניין הוא שהתפילה צריכה להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב, היינו שהלב יסכים למה שאדם מדבר בפה." מה זאת אומרת שמה שיוצא מהפה, זה בלב, מה שבלב יוצא מהפה?

אנחנו עושים הרבה פעולות כמו שאני מגיע לישיבת חברים או אני פותח ספר ואין לי בזה משהו אלא אמרו לי, כמו ילד קטן. או שאני מבין שכאן זו התרופה וההצלה ולאט לאט מגיעים למצב שאני מחבר לפעולות שלי בקבוצה, שזה ממש מקור של מים חיים. ובלי זה אני לא יכול. ולא שאני מרגיש את זה אלא אני מאמין, כמו שאמרו מקובלים, ואין לי ברירה ואני עושה את זה ואז יוצא שאני מוכן להיות בתכונת ההשפעה, רק להיות בפעולות האלה. זה שוב הוא, המאור פועל.

שאלה: מה זו תפילה? אמרת ארבעה שלבים, ובסוף ברור לך שאין לך רווח מזה ובכל זאת עושה. מה פה תפילה?

"תפילה" זה נקרא חיסרון שאני מעביר לבורא ואני רוצה שהוא יפרמט אותו, יסדר אותו וימלא אותו וישתמש בו. אני מוסר לו את זה. אני מוסר את עצמי לו. זאת התפילה. זאת אומרת, מה נשאר לי? כלום, חוץ מזה שאני רוצה להגיד מהנקודה שבלב, זה מה שאני אומר.

תלמיד: ולא אכפת לך התוצאה. אתה נתת את זה ומה שיהיה כבר, זה מה שיהיה.

לא, אני רוצה בזה לעשות נחת רוח. מה זה, למסור את עצמי. יש כאן גם שלבים. האם אני רוצה לדעת שאני מוסר את עצמי, שאני באמת עושה לו נחת רוח? או שאני עושה את זה ממש לגמרי ללא שום חשבון. יש כאן שלבים. כאן אני עובר כבר למצב שאני מתחיל לעבוד לא רק עם ראש הפרצוף אלא גם עם תוך הפרצוף. לקבל בעל מנת להשפיע. אני רוצה להיות קשור לבורא בפועל ולמלא אותו בכמה שאפשר בפעולות שלי. זה כבר.. אבל זה מעבר לביטול השלם.

תלמיד: אנחנו מתבקשים עכשיו במהלך הזה לפעול כעשירייה, להתכלל בכלי העולמי.

כן.

תלמיד :כעשירייה לדאוג לאירופה. ואין פה אני שדואג.

אני לא יכול לדאוג לבד. על זה אנחנו כבר דברנו, שאני ברוחניות לא נמצא, לא פועל. לפחות איזה קשר הכי קטן בינינו בעשירייה שאני מתאר, שאני פועל מתוך העשירייה, אז כבר זאת פעולה רוחנית.

תלמיד: אז אפשר לתאר את הדבר הזה שנקרא "אני, עשירייה" אירופה" או "אני, עשירייה, כלי עולמי ובורא בפנים"?

אתה יכול לתאר את זה, בבקשה. כמה שזה נמצא בך בצורה אמיתית אבל נתקדם לזה, אנחנו מדברים על המקום הריק.

שאלה: לפני שבועיים התחלנו לדבר על אירופה וכמה חשוב לעזור להם בחיבור. ואני התחלתי אולי ממקום שלא כל כך מכיר את קבוצת צ'כוסלובקיה, אין לי שום יחס אליהם, לא הרגשתי איזה חיסרון לעזור להם. אבל דיברנו על זה, התפללנו על זה, חשבנו על זה.

עבר שבוע, עברו שבועיים יש לי כבר יחס לקבוצות האלה ואז כשאני מתפלל או כשאני מבקש עליהם אני מרוויח מזה משהו, כאילו לפני כן לא הייתי מרוויח כלום, השלב הראשון שהתחלתי ממנו אם הייתי עושה שם תפילה אולי זה המקום הנכון שאמרת. אבל אני רואה שככל שהזמן עובר זה נהיה יותר חשוב לי ואז אני מרוויח מזה שמשהו קורה.

זה תמיד ככה.

תלמיד: אבל אתה אמרת שצריך להגיע לשלב בסוף שאני לא ארגיש כלום?

לא תעזוב, כי אז אתה מתבלבל, עזוב, אל תתעמק בזה.

תמיד במה שאתה עוסק ודאי שהדבר הזה נעשה לך חשוב, אלא מתוך שהדבר נעשה לך חשוב הוא חשוב לרצון לקבל שלך או לרצון להשפיע, כאן אתה עוד תצטרך למיין את הדברים.

שאלה: הוא כותב "וזה יכולים לבוא שהלב יסכים על ידי הרגל שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד".

כן.

תלמיד מה זה "בחינת קבלה נקרא פירוד"?

שאני מגיע למצב שבאמת אני רואה שבחיים שלי הייתי מוותר על כל הכלים דקבלה, הייתי מבטל אותם, הייתי מסכים לחיות ללא שום קבלה לעצמי. ומוכן לעבוד בחיבור.

תלמיד: שכל הכלים של האדם הם כאילו מפרידים אותו מהבורא? מכל מה שיש לו בחיים.

בורא, לא בורא, את זה אנחנו לא יודעים, בינתיים אלה סתם מילים ריקות. אלא מדברים על קבלה והשפעה, על חיבור וניתוק, על דברים שנמצאים ברגש שלנו, על זה מדובר, את הבורא מי מכיר אותו.

תלמיד: אז קבלה זה פירוד?

אני רוצה להתנתק מעניין הקבלה לעצמי, לא להיות קשור לשום פעולת קבלה, שאני יכול לתאר לעצמי אני לא רוצה כבר ליהנות משום דבר בצורה כמו שאני נהנה בחיים, אני כבר הגעתי למצב שלא נמצא בזה, אני רוצה לעבור באמת ולהיות בצורת השפעה.

תלמיד: קשה להבין את זה. איפה שאני כבר לא רוצה לקבל. איפה המקום הזה שאני צריך להבין שאני כבר לא מקבל יותר לעצמי?

כן.

תלמיד: איפה זה נמצא, באיזה מקומות?

איפה זה נמצא? בין החברים, הכי קל להשיג את זה בין החברים.

תלמיד: בגוף יש המון מערכות קשר, כל התאים מקושרים, כל האיברים מקושרים בזכות מערכות הדם, הלימפה, העצבים ועוד מיליוני כל מיני רצפטורים. בכלי העולמי יש את אותה מערכת קשר?

הרבה יותר. הרבה יותר ממה שידוע לנו שיש בגוף האדם.

תלמיד: ויש חוקים שאנחנו אולי צריכים לדעת עליהם כדי להתקשר נכון?

מה שאנחנו צריכים לדעת, אנחנו נדע, ומה שלא צריכים לדעת, אז לא נדע, כמו על גוף האדם.

קריין: כתבי רב"ש כרך ב', עמוד 1461, אגרת כ"ג.

"לכבוד החברים שיחיו לנצח

אני רוצה להתקרב לחברה לעת בא שנה חדשה, שאנחנו צריכין להתחזק בבטחון חזק שנזכה להיושע בישועה כללית, שיתגלה שם כבוד מלכותו על כל הארץ, וישמעו רחוקים ויבואו, היינו שהרגישו שהיו מרוחקים מעבודה על טהרת הקודש, יזכו לבחינת שמיעה, ואז יש יחוד עשייה ושמיעה, וזה שכתוב "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון".

זה ידוע שיש ב' בחינות כלליות:

א. בחינת מוחא,

ב. בחינת ליבא.

ובזמן שהאדם טועם בעבודתו בחינת עפר על דרך "נחש, כל מאכלו עפר", שיש טעם בתורה ומצוות רק טעם של עפר, והסיבה הוא מטעם שהוא דל, שחסר לו בחינת אמונה. וכמו כן, הוא נופל לבחינת ליבא שהרצון לקבל הוא על תאוות עולם הזה שנקרא אשפה, ואז הוא "אביון".

וכשהוא מצטער על זה, היינו שנותן על זה תפלה וצועק לה' שיעזור לו ממצוקתו, ומהו צועק - "מקימי מעפר דל", מאחר שאני דל וטועם טעם עפר, ואני אביון ומוטל באשפה, והכל מטעם ההסתרה פנים ששורה בעולם, אזי מבקשים לה' שיוציא אותנו מעבדות לחרות.

וזה ענין שבעל תפלה מתפלל על יד העמוד. ובהסולם מפרש, שענין העמוד היינו אח"פ דעליון שנפלו לגו"ע דתחתון. ובזמן שהעליון מעלה את האח"פ שלו, אז גם הגו"ע דתחתון עולים. וכמו שכתוב, שלכן דווקא על ידי העמוד עולים הנשמות מעולם לעולם, וזהו הקשר שבין עליון לתחתון.

ועל דרכנו אפשר לפרש על דרך הנ"ל, היינו, שעל ידי זה שהכלים דעליון נפלו למקום התחתון, כוונתו, אם קטנותו של העליון התחתון מרגיש. שזה ענין "ישראל שגלו שכינה עמהם". היינו שגם השכינה אצלם בגלות, הנקרא שכינתא בעפרא כנ"ל, שמרגיש בתורה ועבודה טעם עפר.

וכשהאדם מצטער על גלות השכינה, היינו שאין חס ושלום השכינה בגלות, אלא שהשכינה מסתתרת בשביל ישראל, ומסכימה שהתחתון ידבר על העליון כל דבר האמור לדבר. והתחתון מדבר כך, משום שמרגיש כך.

וכשמצטער על זה, ומתפלל בכל לשון של בקשה לאוקמא שכינתא מעפרא, על ידי זה העליון מתגלה את עצמו להתחתון עם כל גדולתו, אזי גם ממילא גם התחתון מתעלה. נמצא, שזה כל העמוד כנ"ל, היינו דווקא על ידי העמוד הזה, עולים התפלות מעולם לעולם, היינו מהתגלות ליותר בהירות, ולכן דווקא ליד העמוד הזה צריך להתפלל.

ועל זה נבין את ראש השנה ויום הכיפורים למה נקרא בחינת יום טוב, אף על פי שהוא דין. שעיקר הדין הוא מצד השלימות שמתגלה בזמנים הללו, ויש חשש לחיצונים, היינו שלא יבוא לקבלה עצמית בבחינת מוחא וליבא, לכן צריכים להרבות בהתעוררות לתשובה.

שענין תשובה הוא השבת את רצון לקבל לרצון להשפיע, שעל ידי זה חוזרים ומתדבקים במקורם העליון, וזוכין לדביקות הנצחי. ואזי יכולים לקבל את השלימות המתגלה בימים הנוראים, מפני שמזונותיו קצובים בראש השנה, היינו שמתגלה את אור החכמה והשלימות והבהירות.

אלא שצריכין להכין כלים שיהיו מוכשרין לקבל, היינו את בחינת אור דחסדים שצריכים להמשיך, שזהו בחינת תשובה והתעוררות הרחמים, בסוד "מה הוא רחום אף אתה רחום". שכן אזי נוכל לקבל את כל השלימות על צד הטהרה.

וזה ענין שנקרא יום טוב מסיבת התגלות השלימות. וזה ענין "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", שענין שופר מלשון "שפרו מעשיכם", מפני שיש עכשיו כסא להלבנה, היינו בחינת הסתרה."

שאלה: מה הצער הזה, איך מגיעים לצער על גלות השכינה?

שאין לך הערכה לתכונת ההשפעה, שאתה מזלזל בה. שאין לך יחס לאהבת חברים, להשפיע לבורא. כל התכונות האלו נקראות תכונות השכינה, וכשאתה לא רוצה בהן זה נקרא צער השכינה.

תלמיד: אבל איך מגיעים להצטער על זה שמזלזלים ולא רוצים את אותה תכונה?

על ידי העבודה בקבוצה, האדם לבד כמעט ולא מסוגל.

תלמיד: אז כאילו שמצד אחד אתה מזלזל ולא רוצה, ומצד שני זה מתגלה דווקא כשמשקיע וכן רוצה?

כשאתה רואה שהחברים משחקים לפניך, לא משחקים, לא חשוב איך אתה מקבל את זה. כשאתה רואה שזה חשוב להם ולך לא, מזה אתה כבר מתחיל להתייחס אחרת לפעולות ההשפעה. כך זה מגיע.

תלמיד: על מה יושב העניין הזה שיכולות להיות לי שתי צורות יחס כאלה באותה נקודה, שמצד אחד יש לי הערכה לחברים ובגלל זה אני רואה שהם כן עושים ואני מתחיל לקנא בהם.

אין לך הערכה לחברים, יש לך קנאה ולא יותר מזה. זה מספיק.

שאלה: כתוב "מקימי מעפר דל". מה זה תפילה זה עבור כלל, עבור פרט? איך זה עובד?

זה עובד על זה שאדם מתפלל עבור החברה, לא עבור עצמו, והוא מבקש כשליח הציבור, מתפלל כלפי הבורא, הכוח העליון, שהבורא יתן להם כוחות לעלות, להתעלות מעל הדלות הזאת, מהזלזול בכוח ההשפעה. זה כשהעפר מכסה על כל פעולות השפעה, על כל הרוחניות, והאדם מסתפק בו.

(סוף השיעור)