שיעור בוקר 10.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/9lyjvIDi?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', "מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב"

קראנו את המאמר, "מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב", מפרשת "אמור". מחשבת הבריאה היא לברוא את הנברא כך שתהיה בו שלימות כמו לבורא, זהו רצונו להיטיב לנבראיו, במידה שלמה, נצחית והחלטית. כדי להגיע למצב הזה, הנברא חייב לעבור את כל הדרך מהקצה של חוסר השלמות עד השלמות האמיתית שהיא דרגת הבורא. לכן טבע הנברא הוא רע, יצר רע, ההיפך מטבע הבורא. האמצעי לעבור מקצה לקצה הוא כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורת תבלין". היינו, לא ניתנה תורה אלא כדי לזכות בה את הבריות, לאפשר להם לראות את הרע שבהם, ולפי מידת הרע שהם מגלים בכל פעם לתקן אותו ולהתקרב לטוב. הבורא נקרא טוב ומיטיב, ואדם יכול להתקרב לבורא רק לאחר שרכש את תכונת הטוב ופעולת המיטיב כמו הבורא.

מאיפה אדם ייקח את הרצון הזה? הבורא נתן לאדם בחירה. מה זו "בחירה"? מעשה אחד שבו האדם חופשי, זה נקרא לבחור מה ישפיע עליו, דברים טובים או דברים רעים, ובכך הוא קובע את העצמאות, העצמיות שלו. או שהוא מכניס עצמו לחברה שכל עניינה הוא התקדמות לבורא, או לחברה אחרת המתקדמת לכל מיני מטרות אחרות. זו הבחירה היחידה. וכתוב שהבורא מלכתחילה לא זורק את האדם כך שלא יידע מה לעשות, אלא מביא אותו למקום הטוב, לחברה טובה ואומר, "קח לך". זאת אומרת, אף אחד לא יוכל להגיד, "לא נתת לי הזדמנות לבחירה". הבורא מביא את האדם לחברה ואומר לו קח לך את זה, תתחזק ותחזק את החברה כפי שאתה רוצה שהחברה תשפיע עליך וכן הלאה. שתהיה ממש עבודה הדדית ובזה תגיע למטרה.

כלומר, הנקודה הראשונה שהיא ההיפך מהשלמות, הכרחית. בה אנחנו נולדים, אבל מגלים אותה יותר ויותר בצורתה האמיתית, כמה היא הפוכה מהשלמות, בהתאם לרצון להשיג את השלמות. והסוף גם ברור, מוחלט ומוכן. והדרך גם תלויה במבנה הנשמה שקבוע מראש, במבנה הכללי של אדם הראשון. רק הדרך תלויה בנו, היינו, האם ניקח את מה שהבורא בחר בנו, להביא אותנו לקבוצה שנבנה אותה יותר ויותר מכוונת למטרה. ולפי מידת המומים שיתגלו בנו, יהיה לנו צורך לשפר את עצמנו.

אתמול היה אצלי יהודי מהמגזר החרדי, זו לא הפנייה הראשונה שלהם אליי, הוא לא שאל למה אני לא פותח קבוצה עבורם, הם מבינים שאני לא יכול להרשות זאת לעצמי, אלא למה אני לא מקבל אחד אחד מהם בחשאי ונותן להם קצת הכוונה. אמרתי לו, אין לי מה לתת, איזו הכוונה? נניח, תבוא אליי ותשאל שאלות ואני אענה לך, אלה אותן שאלות ששואלים אותי בקבוצה ואני עונה להם. תאמין לי, לא מגיעים אליי תלמידים בנפרד לניהול כל מיני שיחות או הכוונות. הוא שאל, "אז מאיפה הם יודעים את עבודת ה'?", עניתי, הם יודעים ממה שהם שומעים. הוא אמר, "גם אני שומע אותך כבר כמה שנים, קורא ויודע מה כתוב, מאיפה ההתקדמות שלכם?". ובאמת הוא מכיר את החומר טוב מאוד ואין לחברים האלה בעיה לשבת חמש עשרה שעות וללמוד, אתה אומר לו נניח עמוד 70 באגרות או סעיף קנ"ה, והוא יודע מה כתוב באותו דף, אין שום בעיה. רק דבר אחד לא היה מובן לו, איך מתקדמים. בסופו של דבר הוא הבין שכל העבודה היא עבודה בחברה, בקבוצה.

הוא חשב שיש עוד עבודה שאני עושה באופן אישי ופרטי עם כל תלמיד ותלמיד. לא מובן לאנשים שהמעשה שאנחנו עושים בארגון ובהפצה, בשבתות ובסעודות מקדם את האדם. זאת אומרת, לא המעשה עצמו אלא הפעילות להתרחבות וחיזוק החברה גם ברוחב וגם בגובה. זה כל האמצעי. אבל באמת זו בעיה. הוא ארגן קבוצה ויש לו כבר כמה אנשים. זה באמת היה חידוש גדול עבורו, הוא שאל בטלפון כל הזמן, "מתי הרב יתחיל לקבל אותי ביחידות, לדבר איתי?", לא הבנתי מה הוא רוצה בדיוק. אמרתי לו בסדר, תבוא. עכשיו הוא מבין שדיבורים לא יעזרו, שצריכים להיות כמה תנאים שבלעדיהם אין מה לעשות. קבוצה, חברה, עבודה פנימית בהתחברות בין החברים כדי לקנות מהם רצון חזק, "קנה לך חבר", בהשקעה. זה לא כל כך פשוט. אבל לאט לאט זה עובד. זו הבחירה היחידה לפיה מתגלים ומיתקנים המומים.

יש שאלות? החבר'ה מאחור כבר לא שואלים. הם כבר נהיו ותיקים, צריך להביא חדשים. האמת שיש תקופות מתות בהן אדם לא יכול לעשות כלום מלבד לבוא, לשבת, כך גם בעבודה ובבית. הוא קם והולך כגולם, כסהרורי, בדומה לאלה הקמים בלילה ומטיילים, כך האדם בחיים. יש תקופות כאלה, לפעמים זה נמאס ואתה לא יכול לצאת מזה, וזה נמשך כך עד שזה מייבש אותך טוב. צריך להיות מוכן לזה, ובאמת כל פעם להכין לעצמו מצבים, שאם יבוא הזמן הזה אז אני אתנהג כך, אם יבוא אז אני אתנהג כך. ואז לא יבואו הזמנים האלה, או יבואו, אבל אתה כבר תהיה מוכן לעבור אותם, להרגיש בהם הכול בתקופה קצרה.

תלמיד: מה זה להיות מוכן?

לי אין סבלנות, אני מתחיל משהו וזורק, מתחיל משהו וזורק. הטבע שלי הוא בכלל כזה טבע, שלא מאפשר להגיע אי פעם למשהו בחיים, באמת. ועוד לפני שהגעתי לקבלה, עוד כשהייתה לי מרפאה גדולה מאוד עם הרבה רופאים, ממש קופת חולים קטנה כזו, למדתי שלהתגבר על התכונה הזאת שאין לי סבלנות, אני יכול רק אם אני מראש מכין את עצמי.

אני מדבר עם עצמי שאני צריך להיות כאן בסבלנות, להקשיב, לענות, לחשוב ולחקור. וככה אני עוד פעם ועוד פעם חוזר ומתכנן לעצמי איך אני אהיה בזה. אז במקום דקה, אני יכול להחזיק שעה. אם אני אשכנע את עצמי עוד יותר, אז יום. ממש ככה.

ואחר כך גיליתי, שאותה צורה, אותה גישה יש בקבלה. וכנראה גם בכלל בחיים שלנו, הכול תלוי בהכנה. וגם הזמן שלנו לא סתם נקרא זמן ההכנה. אחר כך אין בעיה, אדם שנכנס לרוחניות, הרוחניות פועלת עליו, שם כל הטבע שלך וכל האופי שלך, זה כבר לא חשוב. אתה נשאר בזה, בחוסר סבלנות במשהו, אבל זה כבר לא כלפי רוחניות, זה כלפי הגשמיות הכללית.

והזמן שלנו לא סתם נקרא זמן ההכנה, זאת אומרת, הכול תלוי בהכנה. אז בהחלט כשאדם נמצא במצב טוב, עליו להתרכז ככל האפשר בלימוד ובקריאה, וגם לחשוב על המצבים הרעים, אם יבואו, לא חס ושלום להתחיל לשקוע בהם, אלא פשוט לתכנן מראש עד כמה אני רוצה שאם תבוא איזו נפילה קטנה, אני מיד אצמיד אותה למצב שלי, לעלייה, אז אני אעלה עוד יותר. מאיפה באות העליות? מזה שאתה מצרף את הירידות למצב הקבוע. אז מראש ממש כך להכין את עצמו.

תלמיד: למדנו שלחזק את הקבוצה אני צריך במידה שאני רוצה שהקבוצה תשפיע עליי.

לחזק את הקבוצה צריך במידה שאני רוצה שהקבוצה תשפיע עליי. אלא באיזו מידה אני רוצה לחזק אותה אם לא במידה הזאת? ככל שאני רואה בהם נחיצות בשבילי, כך אני בא לחזק אותם.

תלמיד: אם נראה לי שצריכים לדרוש ממני, גם אם אני יודע שאני חלש ואין לי כוח לעשות דברים, אז גם אני צריך לצעוק ולדרוש מהחברים שיעשו מה שאני חושב שהם צריכים לעשות.

תבררו הכול בקבוצה. טוב לדרוש, תדרוש, תראה איך הם מגיבים. שלא ירביצו לך, תדרוש. יותר טוב לעשות רעש מאשר לשבת בשקט, בטוח. אנחנו לא מפחדים מבלגן, זה יותר טוב. זה שהמיטה הכללית הזאת רדומה, אין גרוע מזה. יותר טוב אם אדם קופץ, צועק, לא מסכים, מזה באים שינויים. והאופי של הקבוצה, שהיא רוצה ככה להכניס כל אחד למקומו, זה לא טוב. לא טוב. צריכה להיות סבלנות כללית לשגרה, ולדעת שזו הדרך, ואנחנו צריכים עד שנקבל את כל ההבחנות להחזיק בזה, וללכת ככה מצעד לצעד, בעקביות, אבל יחד עם זה צריכה להיות התפרצות. לא לפחד.

תלמיד: מה זה כוונה? איך בכלל אפשר להבין כוונה?

מה זה כוונה? שאני בא אליך ואומר, "איזה איש יפה אתה, איזה איש טוב, אני לא ראיתי עוד כמוך". אבל בינתיים אני מסדר מהצד שייתנו לך, יכניסו בך כאלה דברים, שאתה לא תדע איפה אתה נמצא. זה נקרא "כוונה". זאת אומרת, יש מעשה ויש כוונה.

מעשה זה שאני בא אליך ואומר, "פה פה פה פה פה..", והכוונה שלי נגיד להזיק לך, חס ושלום. הכול תלוי בכוונה ולא במעשה. המעשה יכול להיראות, לא חשוב איך, אבל העיקר הכוונה. אתה רואה בן אדם שתוקע סכין במישהו אחר. זה יכול להיות כירורג, זה יכול להיות רוצח. מה ההבדל ביניהם? איזה מעשה? המעשה הוא אותו דבר, הם פותחים גופה, אבל הכול תלוי בכוונה.

הייתה לי פעם נפיחות מאוד כואבת, ואני באתי לחבר אחד, הוא היה טבעוני, רופא, והוא הסתכל עלי ורצה לנגוע. אמרתי, "לא לא לא". אז הוא אמר, "בסדר. רק תראה מה אני עושה. הוא לקח ספר רפואה, אתה יודע, זה נשק קר כזה, כמה קילו, והוא אמר, "עכשיו אני נותן לך מכה, אבל אחר כך זה ייעלם". זו הייתה הרגשה נוראית. הסכמתי. אבל אם מישהו היה רואה את זה מבחוץ? אני זוכר את זה, לא יכולתי לנגוע, זה היה ממש נפוח, והוא נתן מכה והכול נעלם. אבל איך זה נראה מבחוץ? אני לא יודע, הכול אצלנו תלוי בכוונה.

תראה את הפוליטיקאים, לפעמים אני נתקל בהם. מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו קוראים בעיתונות, מה שמראים לנו בטלוויזיה, זה מעשה. הכוונות הן אחרי המסך, ושם זה משהו אחר לגמרי. החשיבה שלהם, גם איך שהם מדברים בפנים, ביניהם, ואיך שהם חושבים עוד יותר פנימית. את הכול קובעת הכוונה, לא המעשה. מעשה וכוונה הולכים יחד רק אצל חיות, בהמות, דומם, צומח, חי. למדבר כבר יש כוונה ויש מעשה, אפילו בצורה בהמית בחיים שלנו. חיות ובהמות, לפעמים הן כאילו משקרות כשהן רוצות לתפוס, הן עושות מעצמן כאילו הן ישנות, מתקרבות ואז תופסות. יש משהו כזה, אבל זה טבע, זה לא תכנון. אבל אצל בני אדם כבר מתחילים להיות שני דברים נפרדים לגמרי, ואצל עובד ה' זה כבר הנשק שלו. אין שום דבר אחר חוץ מכוונה.

יכול לבוא בן אדם ולעבוד כאן בחברה שלנו, במטבח, בהפצה ובכל מה שאתה רואה שאנחנו כאן מסתובבים ועושים, ויהיה הכי טוב, והכוונה שלו תהיה להיות מנהל. אז הוא יהיה מנהל, אולי בסופו של דבר נראה שהוא באמת בחור טוב, שיהיה מנהל, אבל לא יהיה לו שום דבר ברוחניות מזה. יהיה בסופו של דבר, מפני שהוא נכלל איתנו, נשפיע עליו גם והוא ישתנה, אבל ישתנה זה שתשתנה לו הכוונה, ואז הוא ישתנה. אבל לא יכול להיות אחרת, ההתקדמות היא רק בכוונה, לא במשהו אחר.

כוונה זה יחס פנימי מהלב שלי, זאת אומרת מהנקודה הכי פנימית שלי למשהו או למישהו. זה נקרא כוונה, יחס. אולי המילה עצמה מבלבלת.

תלמיד: איך אני יודע?

איך אתה בודק את הכוונה שלך? אתה לא יודע. אתה לא יודע מה יש בלב שלך. באמת לא יודע. בן אדם לא יודע, ובדרך כלל הוא לא שואל את עצמו.

תלמיד: אז איך לעשות את ההבחנות שאיתן אני מתקדם?

לאט לאט. קודם כל, איך אתה יכול להתייחס? אם אנחנו מדברים על כך שכל הכוונה שלנו צריכה להיות כלפי הבורא, וכלפי כל הדברים חוץ מהבורא לא אכפת לי איזו כוונה יש לי. אני בכלל לא מתייחס לשום דבר. קודם אני צריך לקשור את הנקודה הפנימית שלי לבורא, אליו. שהיחס שלי יהיה אליו כך הלב שלי, הנקודה הפנימית, תהיה קשורה איתו. זאת אומרת שהוא יהיה שם. אני מכניס כביכול אותו, לתוך הלב שלי. אחרי זה, עם הלב שלי, אני פונה ועושה כל מיני דברים מסביבי. חברה, חיים, משפחה, עבודה, לא חשוב מה, אבל קודם את זה. ואז זה נקרא שהיחס שלי אליו, קובע לי את כל החיים.

בצורה כזו אני בטוח שאני נמצא בדרך הנכונה. שכל העולם הזה, וכל החיים שיש לי כאן יבואו אלי כאמצעי. כי ככל שהם יפריעו לי להחזיק את הבורא בתוך ליבי ואני אתנגד לכך, ואחזק את הקשר הזה בתוך ליבי, זה נקרא ש"כל העולם כדאי לי", וזו תהיה ההתקדמות. לא צריך יותר, רק את זה. תחזיק בזה, גמרנו. זה נקרא "כל התורה על רגל אחת". מתוך היחס שלך להכול, כבר ייקבע הקשר עמו.

תלמיד: אומרים שהעיקר הכוונה, אבל בלי מעשה?

העיקר הכוונה. למה העיקר הכוונה? כי היא קובעת את טיב המעשה. אבל כוונה ללא מעשה, הוא אומר, זה כמו מלאך. זה לא בן אדם. הוא לא משתנה, הוא לא משפר את עצמו, הוא לא מתקדם.

מהי כוונה? זה שמצאתי את הקשר שלי עם הבורא בתוך הלב שלי, הכנסתי את הבורא לתוך הלב שלי, זה נקרא שעשיתי את הכוונה. ועכשיו, מה הלאה? אם אני לא אתן על זה שום הפרעות, אז אני לא אחזק את הכוונה ואז לא אתקדם אליו, שהוא ימלא את כל הלב שלי, לא רק את הנקודה הפנימית.

אז מה אני צריך? הכנסתי אותו לתוך הלב שלי, עכשיו אני צריך לצאת לחיים, כמו שאומרים. לעבודה, למשפחה, לחברים, ללימוד, לכל מיני דברים, יחד עם הנקודה הזו. הנקודה הזאת עכשיו, תתחיל לקבל הפרעות. ומתוך ההפרעות הללו, אם אני מתגבר עליהן ושומר בכל זאת, למרות שאני מתעסק בהן, על אותה נקודת הקשר עם הבורא, אז הנקודה הזו גדלה, וזה נקרא שאני עושה מעשה, בלהגדיל את הנקודה. אז הנקודה גדלה לעשר ספירות. זה נקרא "כוונה ומעשה".

את זה אנחנו לומדים אחר כך בפרצוף. קודם יש ראש, תופסים קשר עם הבורא, כמה יכולים לקבל, להשפיע, ואחר כך מעשה. אחר כך אני מצרף לזה גם את הרצונות האחרים שלי, איך אני יכול לעבוד עם זה. אחר כך זה ממש הופך לעשר ספירות, לפרצוף.

תלמיד: אפשר לומר שמעשה בסופו של דבר הוא תוצאה מכוונה?

מעשה הוא לא תוצאה מכוונה. מעשה חייב להיות אחרי הכוונה. אבל מעשה יכול להיות לגמרי לא קשור לכוונה.

לדוגמה, אני עכשיו הולך לחתוך בשר במטבח לשבת. מה זה תוצאה? אתה רוצה לומר שאם לא הכוונה, לא הייתי עושה שום מעשה בחיים? טוב מאוד, זה נקרא שאתה עושה צמצום ומנתק את עצמך מהכול, מוצא קשר עם הבורא, ואחר כך מתוך זה פועל. נכון. זה נקרא שכך באמת עובדים. כך אנחנו לומדים מהפעולות, מהלימוד.

תלמיד: מה הקשר בין כוונה למטרה?

הקשר בין כוונה למטרה הוא שקודם צריכה להיות מטרה ברורה, מתוך זה הכוונה, ואחרי זה המעשה. הכוונה היא כבר פעולה, זה כבר קביעת הקשר. אבל מאין הגעת לכוונה הזו, לזה שאתה רוצה למצוא קשר בינך לבין הבורא? מזה שאתה מתחיל להכיר קודם את המטרה.

תלמיד: כתוב "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה". איך אני יכול לדבר במושגים של חיים ומוות, כשאני לא יודע מה זה חיים או לפחות כלפי העבודה?

"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה", זה נקרא שאור התורה, האור הפנימי שנכנס לתוך הפרצוף, מתקיים במי שממית את עצמו עליה. מי שהמית את הרצון לקבל שלו על מנת לקבל. ועליה, על התורה, נעשה בהתאם לתורה ברצון להשפיע, כמו האור, אז התורה מתקיימת בו, הוא הופך להיות ממש אור בעצמו. זה נקרא מיתה, מיתה לכוונה על מנת לקבל.

תלמיד: האם זה מתקשר למושג מסירות נפש בעבודה?

כן, זה נקרא מסירות נפש. מה זה מסירות נפש? שהאני שלי, שנקרא נפש, הבהמי, נפש האדם, אני מוסר אותו, זאת אומרת אני עושה עליו צמצום. תעבירו את הדברים האלה למושגים שאתם לומדים ב"פתיחה", ב"תלמוד עשר הספירות", אז לא תתבלבלו.

חוץ מזה, "אין התורה מתקיימת אלא במ"י, "מ"י" נקרא בינה, זאת אומרת מלכות שעלתה לבינה. יש בזה פירוש יותר פנימי.

תלמיד: אם אני שם את האני שלי עכשיו באותה נקודה שלא מסתכלת על עצמה, אלא מנסה להסתכל מהצד, ואני לא מכניס את האני שלי לתוך הרצונות שלי וטובע בתוך אותו קו שמאל, אז איך אני יכול באמת להמית את עצמי?

אם אתה לא יכול לקחת מהדוגמה הזאת קשר לדוגמה אחרת, תזרוק אחת מהם. פשוט מאוד. אנחנו לוקחים איזה דוגמאות מהחיים שלנו כאילו, תתרחק מהנקודה הזאת, תתאר לעצמך שאתה נמצא מחוצה או בפנים או משהו. אני נותן לך איזו המחשה למקרה מסוים. אתה לא יכול למשוך אותו לכל האלף ואחד אופנים, מצבים שיש.

לפעמים מדברים בקו אחד, לפעמים בג' קווים, לפעמים מדברים לאדם שנמצא סתם בתוך הרצון הבהמי, איך לצאת מרצון בהמי לראות אותו מבחוץ. אז אתה צריך קצת הרגשת האלוהות, כאילו, טיפה, מה זה לראות את עצמו מבחוץ וכן הלאה. לפעמים גם פסיכולוגים מדברים על דברים כאלה. אלה דברים בדרגות נמוכות, זה עדיין מובן לכל אדם.

אל תיקח את הדוגמה לכל מקום. רק איפה שאמרתי, שם תשתמש בה. ואם אתה רוצה לא להתבלבל, אז תמיד תמצא אותו סיפור בשפת הקבלה. תעביר אותו לשפת הקבלה מכל שפה. שפת דינים וההלכות, שפת המדרש, שפת האגדה, שפת החומש, תנ״ך, לא חשוב באיזו שפה, סתם שפה מדוברת בחיים, לא חשוב. תעביר את זה לספירות, פרצופים, בחינות, עביות, זכות וכל הדברים האלה.

אם אתה מביא לשפה אחת את כל הדברים, בשפה אחת אתה יכול איכשהו להשוות ביניהם ולעשות מהם איזה מדע או גישה אחידה. אחרת יוצא לך בלבול. צריך להיות איזה בסיס משותף לכל אלו.

תלמיד: רב"ש כותב פה במאמר שכשבאים ללמוד תורה הבעיה היא שאין כוונה אמיתית בלב ושכוונה אמיתית בלב אפשר לרכוש רק מגדלות המטרה, מגדלות הבורא. מה קורה במצב כמו שתיארת שאדם נמצא במצב סהרורי? כי גם אם הוא פונה לחברה, אפילו אם יש לו כוח לפנות לחברה, החברה מדברת איתו וזה סתם עובר לידו, הוא לא מצליח להיכנס פנימה. אין את ההרגשה של הגדלות, יש לו איזה חושך גם כשהחברה אומרת לו כל מיני דברים.

החברה שלנו, בכלל כל קבוצת "בני ברוך" מה שנקרא, כשאתה רואה מהצד אתה רואה תמונה לא כל כך. כתוב בנביא, ב"דברי הימים" נדמה לי, שבא פתחיה אל העיר, וליקט בכל העיר אנשים פשוטים וריקניים, ריקים, הוא לקח אותם למדבר והם הלכו ונעלמו. הרב'ה פירש את זה כך, שבא פתחיה, זאת אומרת זה היה איש גדול שבעצם היה פותח את צינורות השפע, ליקט מכל העיר אנשים שהרגישו את עצמם ריקניים ולקח אותם למדבר, למקום שהרגישו את עצמם עוד יותר גרוע, כדי אחר כך לפתוח, למלא אותם. לכן ככל שאדם מתקרב לבורא, מפני שהוא משווה את עצמו לבורא, אז הוא תמיד רואה את עצמו יותר גרוע ויותר כלום.

אני זוכר שגרתי ברחובות והתחלתי לחזור בתשובה, חשבתי שיש בהם משהו, אז שאלתי והם אמרו "שב תלמד גמרא". בסדר, אני אלמד גמרא, אבל מה הלאה?

מה הלאה? זהו זה. צריך ללמוד תורה וגמרנו, לימוד תורה כנגד כולם. ביקשתי, תראו לי איזה מקובל. אמרו לי, אם אתה תראה מקובל אתה פשוט תרעד לידו, כך אמרו. באמת, אני לא משקר. חשבתי באמת, איזו עוצמה צריכה להיות לאדם. אבל אני מאוד טכנאי לפי האופי, וחשבתי, מה זה, זו מכונה שככה עושה לי ויברציות, מה צריך להיות?

עד שהתחלתי להכיר קצת אנשים שקשורים לקבלה, לפני הרב'ה שלי, אנשים מאוד פשוטים. וכשאתה מכיר אותם ובא אליהם ללמוד, אתה רואה עד כמה הם בכלל ללא שום לבוש חיצוני. ממש הרגשתי את זה בהם, ואחר כך הבנתי, שבן אדם שמתקדם, מה קורה לו? כשהוא מתקדם הוא כל הזמן מגלה יותר את הפנימיות שלו, עוד יותר פנימיות, עוד יותר פנימיות, אז את החיצוניות הוא כאילו זורק. כל פעם הפנימיות של היום תהיה החיצוניות שלי מחר, אז אני זורק אותה. וכך עם הפנימיות של מחרתיים, כל פעם החיצון הופך להיות מלבוש, בכלל למיותר.

מה שאין כן אנשים שכל הזמן משתוקקים לחיצוניות, אז הם באים ומלבישים על עצמם יותר, וצריכים להראות את עצמם יותר, זה כל העניין של האופנה, של האיפור, של כל מיני דברים. כל הזמן חייבים להשתנות. ובאמת נדהמתי, אני בא, אני לומד, באוזן אני שומע דברים נפלאים, אני מסתכל על האדם, והוא נראה כמו מן השוק ממש, זה פלא. ככה זה. אז החברה שלנו לא יכולה להיות יותר ממה שעכשיו.

לא יכול להיות שאדם יימשך לחיצוניות אם הוא נמשך בפנים לפנימיות, זה כנגד זה. אנחנו רואים את זה גם על עצמנו, לא יעזור. אותו חברי מירושלים שכולנו מכירים, אני זוכר שהיו לו ימים שלא הניח תפילין. איך יכול להיות איש חרדי, חסיד סאטמר, אני לא יודע איך להגיד בכלל, אין יותר חרדי, נטורי קרתא, שכך נולד, איך יכול להיות שיקרה לו דבר כזה, כזה משבר? והוא לא היחידי, אני מכיר כאלו שמגיעים אליי עם אותה שאלה. איך אנחנו יכולים להישמר מהחברה שלנו, כי רואים, אם אני לא רוצה או כן רוצה, אני לא יכול כל רגע להשגיח על עצמי, רואים שקורה לי משהו.

את זה אומר בן אדם חרדי ששקוע כבר בפנימיות ומתחיל לאבד את הרגישות לחיצוניות, מתחיל לאבד רגישות. אני זוכר שהתחלתי ללמוד אצל הרב'ה, מיד עזבתי את העסק שלי ברחובות של השיניים. נאבדה לי הרגישות לעבוד בטכניקה עדינה, במכניקה עדינה, ובכלל לחיצוניות.

לכן אנחנו שמסתכלים אחד על האחר מסתכלים על פנימיות, במידה שהאדם באמת שייך לפנימיות אז הוא לא מתפעל מחיצוניות. אבל נגיד אם ניקח אותך עכשיו לאנשים חשובים שנראים יפה, אז אתה תתפעל מזה עדיין, כי עוד אין לך קשר חזק לפנימיות, אתה עוד לא שקוע בזה כך שכל הזמן אתה מרוכז בזה, אז אתה תתפעל. ואם ניקח אותך אחר כך, אחרי כמה שנים, אז אתה כבר תתפעל פחות.

תלמיד: אדם נמצא בחושך, אין כלום, לא רואה כלום, ריקנות, והוא יודע שהוא במצב כזה ומחפש התפעלות מהחברה, אבל גם ההתפעלות שהחברה נותנת לו, עוברת לידו, זה לא נכנס פנימה.

אדם שנמצא במצב הנפילה, נמצא בחברה כמו פגר ממש, כמו גופה סוחב את עצמו, נמצא בה, הוא מעצמו לא יכול לעשות כלום. מעצמו הוא מרגיש שהוא מת, ולא מרגיש שזה פועל עליו, אבל זה פועל. לכן נקרא שאתה מת, שאתה לא מרגיש שזה פועל, אבל בכל זאת בינתיים עושים לו החייאה, מחיים אותו.

צריכים להאמין בזה ולהמשיך באמת עוד חצי יום, עוד יום יומיים וזה עובר. העניין הוא, עד כמה אתה תמסור את עצמך לאלו שמטפלים בך, לחברה. זאת אומרת תנתק את הראש, תעשה עם הגוף שלך כל מה שהם רוצים, כאילו אין לך ראש בכלל. כך אנחנו לומדים גם מהקבלה, מה זה נקרא קטן, שהגדול כל הזמן עושה את כל החשבונות והקטן מבצע. ברוחניות זה ככה, לא כמו אצלנו בחיים, שלקטן יש ראש והוא מסובב את הגדול, כמו ילד שמסובב את אימא. לא, ברוחניות זה שאתה מוסר את עצמך לעליון, אתה מקבל את הראש שלו, ממש במסירות. ואחר כך אתה מגדל את הראש שלך אבל מסתכל עליו, כמו שיש לו. תמיד כל הזמן בלימוד ממנו.

(סוף השיעור)