שיעור בוקר 26.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 620,

מאמר "מהו הד' מידות בהולכי בית המדרש, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 67. מאמר "ענין ענף ושורש".

מהו הד' מידות בהולכי בית המדרש, בעבודה

תשמ"ח - מאמר י'
1987/88 - מאמר 10

"הנה חז"ל אמרו (אבות פרק ה', י"ז) "ארבע מידות בהולכי בית המדרש. הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע". ויש להבין:

א. מדוע ב"הולך ועושה" לא אומר שיש לו שכר הליכה ועשיה, אלא סתם שנקרא "חסיד".

ב. הוא אומר "ארבע מידות בהולכי בית המדרש". וחושב מי ש"לא הולך ולא עושה" לאחד מהמידות שהולכים לבית המדרש. הלא הוא לא עושה שום מעשה, ומדוע הוא חושב אותו לארבע מידות.

ומקודם צריכים להבין במה שאומר "שכר הליכה" ו"שכר עשיה". הלא ידוע, שאסור לעבוד בשביל שכר, כמו שאמרו חז"ל "הוו משמשים את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס". אולם יש להבין מה שכתוב (אבות ק', ב') "והוי מחשב הפסד מצוה נגד שכרה". הרי שכן צריכים לעבוד בשביל שכר. וכמו שכתוב "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה, ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך".

אנו רואים, שכל העולם עובדים בשביל שכר. אבל שכר אין הפירוש דוקא כסף, שהוא תמורה עבור היגיעה, אלא כל דבר שהאדם יקבל תמורת עבודתו, דבר הנחוץ לו, שזה יביא לחיים מאושרים, זה נקרא "שכר". לכן אנו רואים, שהאדם עובד ונותן יגיעה, בכדי להשיג כסף. וכמו כן יש שאדם נותן כסף בכדי להשיג כבוד. ויש לפעמים, שהאדם נותן כסף וכבוד, בכדי להשיג חיים. זאת אומרת, ששכר נקרא את הדבר שנחוץ להאדם, כמו שכתוב "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו".

ובהאמור יוצא, מהו השכר, שאפשר לומר, שיכולים להשיג תמורת קיום תורה ומצות. הוי אומר "זהו דביקות בה'", כמו שכתוב "מה ה' אלקיך, ולדבקה בו". וכמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קכ"ה) וזה לשונו "נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ומצות, היא להידבק בה' יתברך, כמו שכתוב, ולדבקה בו".

וענין דביקות נקראת "תשובה". היות שהאדם מצד הטבע נברא עם רצון לקבל לעצמו. וזה כידוע נקרא "פירוד", מטעם שינוי צורה. כלומר, שהאדם מסיבה זו נתרחק ממנו יתברך. ובכדי להגיע לידי השתוות הצורה, הנקרא "דביקות", עליו לתת יגיעה גדולה, בכדי להילחם עם הטבע שלו, שהוא רצון לקבל לעצמו ולא להשפיע. ושיעור של השפעה, שהאדם צריך להגיע, הוא "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך". ולא להשאיר לעצמו שום מציאות לעצמו. עד כדי כך, שאין בידו של אדם להגיע לידי השתוות הצורה בכוחות של עצמו.

ומה שמוטל על האדם לעשות, הוא רק שיהיה בבחינת "הבא לטהר". כלומר, שהאדם צריך להכין כלי וצורך, שה' יעזור לו. כידוע, ש"אין אור בלי כלי". ולפי זה יוצא, שיעור היגיעה הוא, שהאדם צריך להכניס לעצמו חסרון, שחסר לו השתוות הצורה, הנקרא "תשובה". והוא משתוקק לעשות תשובה, אבל הוא לא יכול בכוחות עצמו להגיע לזה.

נמצא, על מה הוא מתפלל ונותן יגיעה, בכדי להשיג שכר תמורת היגיעה שלו. הוא רק השתוקקות לתשובה. כי על ידי היגיעה שהוא נותן, בכדי להגיע לתשובה, זה מכניס בו לאט לאט חסרון וצורך, שע"י זה האדם רואה, שהוא זקוק לעזרת ה'. ואז יקוים "הבא לטהר מסייעין אותו". במה מסייעין אותו, שואל הזה"ק. ואומר "בנשמתא קדישא". שאז הוא זוכה שמקבל נשמה, בסוד "נשמת אדם תלמדנו".

ובזה נבין מה ששאלנו, וכי מותר לעבוד ולתת יגיעה, בכדי שהקב"ה יתן לו שכר, הלא אמרו "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס". אבל יש להבין, מדוע אסור לקבל פרס. והוא מטעם, שהאדם צריך לעבוד להגיע לידי השתוות הצורה. נמצא, אם הוא מבקש שכר על העבודה שלו, נמצא, שהוא מונח תחת שליטה דקבלה עצמית. וזה הוא ההיפך מהשתוות הצורה. והוא הטעם, שאסור לעבוד בשביל שכר.

מה שאין כן, מי שעובד ונותן יגיעה ומתפלל, שה' יתן לו שכר תמורת היגיעה. לאיזה שכר הוא מתכוון. בטח השכר שלו, שהוא דורש, הוא שה' יתן לו הכוח, שכל מחשבותיו וכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע להקב"ה, ולא לתועלת עצמו. אם כן, השכר הזה שהוא דורש, הוא מביא לו לידי השתוות הצורה, המכונה "תשובה", שהוא חוזר להיות דבוק בה', שמשם נפרד.

וזהו כמו שאומר בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ד) וזה לשונו "סוד הנשמה. נודע, שהיא חלק אלקי ממעל. שמטרם ביאתה בגוף, היא דבוקה כענף בשורש". עוד שם "כי תכלית הנשמה בבואה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף, לשוב לשורשה ולהידבק בו יתברך".

ובהאמור אנו רואים, שהאדם צריך להשתדל לזכות תמורת עבודתו לשכר, שהשכר שלו הוא תשובה. זאת אומרת, שאין אומרים, שהאדם צריך לכוון בעבודתו בתו"מ, שהוא עובד בלי כוונה על שכר. אלא להיפך, שהאדם צריך תמיד שתהיה מטרתו ברורה לפניו. כמו שכתוב בזה"ק "תפלתו של אדם צריכה להיות מפורשת וברורה כראוי". כלומר, שהאדם צריך לדעת מה שחסר לו. ועל זה ישתדל להשיג, ע"י יגיעה ותפלה.

אבל ידוע, שתפלה צריכה להיות מעומק הלב. כלומר, שהאדם בא לידי ידיעה ברורה, שאין הוא מצד עצמו מסוגל להגיע ולזכות לתשובה, שהוא להיות דבוק בה' בבחינת השתוות הצורה. והידיעה הזו האדם יכול לבוא רק בזמן, שכל מה שהיה בכוחו לעשות, הוא כבר עשה. אז שייך לומר, שעכשיו הוא יודע בבירור, שאין זה בידו, אלא רק הקב"ה יכול לעזור לו.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל "ארבע מידות בהולכי בית המדרש":

א. "הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו". ועל דרך עבודה יהיה הפירוש, שהוא הולך בדרך להגיע לדביקות ה', הנקרא "בדרך של השפעה". אבל הוא רואה, שאינו עושה שום דבר, שיהיה על כוונה דלהשפיע. "שכר הליכה בידו". כלומר, זה שרוצה ללכת בדרך האמת, זה כבר נחשב לשכר. כלומר, שהוא צריך לתת תודה לה', בזה שזיכה אותו, שיהיה לו רצון ללכת בדרך האמת. מה שאין כן לאחרים, שהם עוסקים בתורה ומצות, אין להם הרצון הזה, אלא שמסתפקים ללכת בעבודה סתם, ולא מסתכלים על הכוונה, שהם מכוונים בעת התעסקותם בתו"מ בחינת "כלל ישראל".

ב. "עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו". פירוש, שהוא עוסק בתו"מ, בכל מה שאפשר לו לקיים, בכל פרטיה ודקדוקיה. אבל אינו הולך לדרך המובילה ישר לדביקות ה', כנ"ל. אלא שמספיק לו במה שהוא עושה לבד בלי כוונה. "שכר מעשה בידו". אף על פי שאינו הולך, כנ"ל, השכר שלו, שהוא צריך להיות שבע רצון, בזה שהקב"ה נתן לו רצון וחשק לקיים תו"מ. והוא לא רואה בעצמו שום יתרון בין שאר אנשים, שה' לא נתן הרצון והחשק הזה, והוא כן קבל מה' הרצון הזה. והוא מאמין, שהכל הוא בהשגחה פרטית.

ולכן הוא נותן רב תודות לה', בזה שהוא כן יכול להיות חלק בתו"מ. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם זכיה כזאת. וזה נקרא "שכר עשיה בידו", שנותן תודה לה'. אכן דרגה זו נוהגת בין בהכלל ובין בהפרט. כלומר, שגם מי שהולך באופן פרט, יש לו גם כן זמנים, שלא רוצה להיות "הולך", אז הוא צריך לשמוח עם בחינת "המעשה", כנ"ל.

ג. "הולך ועושה, חסיד". ושאלנו, מדוע בב' בחינות הקודמות כתוב "שכר בידו", וכאן בבחינה ג' לא כתוב "שכר בידו", אלא כתוב "חסיד". יש לפרש, שצריכים לדעת, בין שהוא "הולך ואינו עושה" או שהוא "עושה ואינו הולך", עדיין יש להאדם רשות בפני עצמו. כלומר, שעדיין לא זכה לביטול הרשות של עצמו, ונכלל בה', הנקרא "תשובה". שהוא, כמו שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". שפירשנו, שביטל רשות של עצמו. ואין לו אז אלא רשות היחיד, שהוא רשותו של הקב"ה. והוא לא מופיע בכלל במציאות.

לכן במצב שהוא "הולך ועושה", אינו שייך לומר "שכר בידו", כיון שאין לו יד. כלומר, שאין לו רשות בפני עצמו, שנגיד, שיש לו מציאות שיקבל. לכן אומרו "חסיד". כלומר שהוא נמצא במצב האומר "שלי שלך, ושלך שלך". כי ענין שכר שייך לומר בשתי רשויות. וזה דומה, כשפועל עובד אצל בעל הבית, אז הבעל הבית נותן לו שכר תמורת עבודתו.

מה שאין כן אם בן עובד אצל אביו, והבן סמוך על שולחן אביו, כלומר שעדיין נמצא בבית אביו, ואין לו רשות בפני עצמו, אז אין הבן מקבל משכורת מאביו. אלא בזמן שהבן מתחיל לחשוב, שהוא רוצה להיות עצמאי, ולא יהיה תלוי ברשות אביו, אז אביו מתחיל לתת לו משכורת תמורת עבודתו.

אותו דבר נוהג כאן בעבודה, בזמן שהאדם זכה להיות "הולך ועושה הכל לשם שמים", ואין לו אז רשות בפני עצמו, אלא הוא מבטל עצמו להקב"ה, שזה נקרא "דביקות והשתוות הצורה". וזה נקרא "תשובה". אז אינו שייך לומר "שכר בידו", כי אין לו יד לקנות, המכונה "רשות עצמו". לכן לא אמרו "שכר בידו", אלא אמרו שהוא נקרא "חסיד", כנ"ל.

ועכשיו נבאר מה ששאלנו, כשהוא אומר "ד' מידות בהולכי בית המדרש". ואחד מהם הוא "לא הולך ולא עושה". אם כן כשלא עושה שום דבר, מדוע הוא חושב אותו בין ד' מידות, שבין הולכי בית המדרש.

אלא כידוע, בזמן שהאדם רוצה לעבוד בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא ענין השתוות הצורה, אז הגוף מתנגד לכל דבר. והוא יכול לבוא לידי מצב, שהוא מרגיש, שהוא בא לידי תכלית השפלות. דהיינו, הוא רואה ש"לא הולך", כלומר שהוא לא מתקדם בבחינה דלהשפיע. ו"לא עושה", כלומר, שאין בידו לעשות מעשים טובים. וכל מעשה ומעשה שהוא עושה, הוא צריך להתגברות יתירה.

זאת אומרת, שהוא רואה עכשיו, שהוא יותר גרוע מטרם שהתחיל לעבוד על דרך להשפיע. שמקודם זה היתה לו שמחה גדולה, בעת עשיית מצות ומעשים טובים, ובפרט, בעת התפלה. ועכשיו הוא בא לידי שפלות כזו, שממש פשוט קשה לו להתפלל. זאת אומרת, מכל הדברים שהיה עושה אותם בשמחה, מטרם שנכנס לעבוד דלהשפיע, הוא רואה אותם בצורה השפלה.

ועכשיו הוא מרגיש, מהו הפירוש "שכינתא בעפרא". כלומר, שכל דברים הקדושים יש לו צורה של עפר, שהוא טעם עפר. ועל כל דבר קטן, שהוא עושה אצלו, קשה קריעת ים סוף, מפני שאבד ערכו החשיבות. אז הוא רואה עכשיו, שהוא הלך אחורה. כלומר, "אינו הולך ואינו עושה". על זה אמרו חז"ל שהוא "רשע".

אולם נשאלת השאלה, מדוע הוא בא לידי מצב כזה, לאחר שהשקיע הרבה כוחות ויגיעות, בעבור שהוא היה רוצה ללכת על דרך האמת. לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, הזמן של עניית התפלה, שהאדם יקבל רשות כניסה, לכנס להיכל המלך, שה' יקרב אותו אליו ושיזכה לדביקות ה', הוא דוקא בזמן שאדם רואה, שמצד עצמו הוא אבוד, ואין בכוחו לעשות שום מעשה. אז האדם נותן תפלה אמיתית, היות שהאדם רואה פשוט שהוא רשע. כלומר, שאין לו אחיזה בקדושה.

ומשום יוצא, כשהאדם בא לידי ירידה, לא להתפעל, ולברוח מהמערכה. אלא אדרבה, אז הוא הזמן האמיתי לתת תפלה אמיתית מעומק הלב. ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין ז' ע"ב) וזה לשונם "ישראל קדושים הם. יש שרוצה ואין לו. ופירש רש"י, יש רוצה להנות אחרים משלו, ואין יכולת בידו, וממנו איני רוצה להנות. ויש שיש לו ואינו רוצה. ופירש רש"י, ויש שיש יכולת בידו, ואינו רוצה להנות אחרים. כך אמר רבי פנחס לרבי".

וקושית העולם הוא, מדוע זה ש"יש לו ואינו רוצה לתת לאחרים" נקרא "קדוש". ומתרץ תוספות וזה לשונו "ויש לו ואינו רוצה, ואפילו הכי איקרו קדושים, שמזמין את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת".

יש לפרש זה על דרך העבודה "ישראל קדושים הם". יש שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אבל אין לו. כשהוא מסתכל על מעשיו, שהוא עושה, ורואה שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בידו לעשות שום דבר בעמ"נ להשפיע. ונקרא "קדוש", היות שהוא הולך על דרך האמת. והגם שהוא רואה, שהוא הולך אחורה, מכל מקום הוא דבוק בדרך האמת. וסופו יהיה, שהוא יגע להאמת, שנקרא, שהוא דביקות בה' באמת. היות שעיקר הוא הכלים הנקרא "רצון". והיות שהוא רוצה להגיע לבחינת דביקות, הוא יזכה.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", ושאל "יהיב חכמתא לטפשין, היה צריך לומר. אלא חכם נקרא, מי שרוצה חכמה. אז יש לו כלי, שיכולים להשפיע שם. מה שאין כן טפשין, לא רוצים חכמה בכלל". כמו שכתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה".

נמצא, מי שרוצה ללכת בדרך הקדושה, נקרא "קדוש". ש"קדוש" כמו שכתוב "קדושים תהיו", שפירושו פרושים תהיו מקבלה עצמית. לכן הוא כבר קדוש. וזה שאומר "ישראל קדושים הם, יש שרוצה ואין לו". ויש, שיש לו ואינו רוצה. פירושו, יש לו מצות ומעשים טובים, אבל אין רוצה ללכת בדרך לבוא בעמ"נ להשפיע, אלא שהוא מסתפק בשלא לשמה. הוא גם כן נקרא "קדוש", משום שבבחינת המעשה הוא בסדר גמור, ואין לו מה להוסיף במעשים."

שאלה: איך הנשמה הקדושה עוזרת למי שבא להיטהר?

אם הוא נכלל עם יתר החברים שלו ככל שהוא מסוגל, אפילו רק מתבטל כלפיהם, בזה הוא זוכה להיות בנשמה, בחיבור ביניהם, בין כולם, ומקבל את המילוי שמגיע לכולם.

שאלה: האם ''לא לבקש פרס'' זאת פעולה שכלית? הרי אנחנו מקבלים כל הזמן מכל דבר.

כאן הכוונה בפרס להתקרבות לבורא לפי השתוות הצורה, שנעשה יותר ויותר דומה לבורא, הולך ומתקרב במנות קטנות, וזה נקרא ''עולה במדרגות''.

שאלה: מה פירוש "נשמת אדם תלמדנו", מה היא מלמדת אותנו?

"נשמת אדם תלמדנו" פירושו שהכול מתקבל בכלי דנשמה שהיא מלכות מבחינת עשר הספירות, ואדם שמכוון את עצמו לקבל בצורה כזאת קשר עם הבורא נקרא שנמצא בקשר עימו.

שאלה: מה ההבדל בין "הליכה" ו"מעשה"?

מעשים יש הרבה, ויכול להיות שהוא לא מתכוון אפילו ללכת קדימה. ''הליכה'' הכוונה שהוא עושה כל פעם צעד כלפי הבורא, מתקרב כלפי הבורא.

שאלה: מה זה במקרה הזה "הולך", רוצה להתקרב לבורא "אבל אינו עושה". מה הוא לא עושה במקרה כזה?

נניח שאדם נמצא בקשר עם העשירייה שלו, לומד, נמצא בכל מה שצריך להיות כדי להיות אחד מהחברים. איך הוא מודד האם הוא ''הולך'' או ''לא הולך''? הולך זה לפי כמה הוא נעשה רגיש לאותו כוח ששורה בתוך הסביבה הזאת ורואה אותו, מודד אותו, עד כמה הוא נמצא יחד עם החברים בחיבור, ועד כמה מפעם לפעם, ממצב למצב, הם מרגישים שכל אחד מקבל תוספת מילוי.

תלמיד: מה הוא לא עושה במקרה כזה? כתוב "הולך ולא עושה", האם הוא לא מוסיף כוונה? מה נקרא ''עשייה'' אם הוא כבר הולך ורואה שהוא מתקדם עם החברים?

בצורה פרטית הוא לא מקיים התקרבות לבורא.

שאלה: מדוע אדם שמסתפק בשלא לשמה גם נחשב ל''קדוש''?

מפני שזו לא סוף הדרך, ודאי שהוא יצטרך לקבל הלאה עוד מדרגות ולעלות עליהן, אבל בינתיים הוא רוצה להגיע לכך שתהיה לו השתוות הצורה עם הבורא בכוח השפעה פשוט, ומפני שדבוק בצורה כזאת הוא נקרא "קדוש".

תלמיד: רב"ש כותב על זה, "פירושו, יש לו מצות ומעשים טובים, אבל אין רוצה ללכת בדרך לבוא בעמ"נ להשפיע, אלא שהוא מסתפק בשלא לשמה. הוא גם כן נקרא "קדוש", משום שבבחינת המעשה הוא בסדר גמור, ואין לו מה להוסיף במעשים."

מה שמקבל הוא מקבל בעל מנת להשפיע, הוא לא מוכן למשל לבטל את עצמו יותר, ואז הוא נמצא כביכול כ''עומד''. האם אפשר להגיד שהוא הולך בדרך לקדושה? אני חושב שלא. כי ברגע שהוא מפסיק להשתוקק למדרגה הבאה הוא כבר נופל ממצבו הנוכחי.

שאלה: איך אדם עובר ממידה למידה? מה מוליך את האדם ממידה אחת למידה אחרת?

קושיות ובעיות בדרך. הוא צריך להיות יותר קרוב לחברים, יותר קרוב לבורא, על פני התנאים החדשים, והוא לא כל כך דואג לזה.

תלמיד: האם הקושיות מעבירות את האדם מ"הולך ואינו עושה" ל"עושה ואינו הולך", ולכל המידות האלה שיש פה?

כן.

תלמיד: מה זה "הולך" בחיבור בעשירייה?

"הולך" נקרא שאת כל הקושיות שיש לו בקשר עם החברים הוא משתדל לסדר ולתת להן תשובה נכונה, שחסרה לו דבקות בקבוצה.

תלמיד: ומה העניין של "עושה" או "לא עושה"?

זה נקרא שהוא מקבל את התנאים החדשים, שהבורא מראה לו עד כמה עדיין יש בחיבור שלו רצונות מקולקלים שצריכים לסדר אותם, ואז הוא עובד על זה.

שאלה: מבין ד' המידות בהולכי בית המדרש, מה המידה הנכונה של אדם בעשירייה?

שכולם מתחברים ברצון אחד משותף ותומכים זה בזה כדי להגיע לביצוע אחד.

שאלה: הראייה שישנם חברים שנמצאים במצבים שונים, במידות שונות בדרך, גורמת ליחס שונה כלפי החברים.

נגיד.

תלמיד: אומרים שצריך להיות יחס שווה כלפי החברים, כולם גדולים, כולם נמצאים באותה נטייה, ובכל זאת יש יחס שונה לחברים בהתאם ליחס שלהם לעשירייה. האם צריך לצאת מזה, האם לראות בזה דבר לא נכון? איך מסדרים את זה, האם צריך להצליח לראות את החברים באותו יחס או לפי מה שהמציאות מראה לי?

המציאות מראה לך, אבל מהי המציאות לא ידוע. אתה צריך לקבל את תגובת החברים על מה שקורה, שהם נמצאים בחיבור, בשלמות, בקשר יפה וישר עם הבורא, פנים אל פנים, ואתה רוצה להצטרף לזה. וכדי להצטרף לזה אתה מחפש במה אתה יכול להצטרף, מה עוד אתה אישית יכול להוסיף לאותו חיבור שיש לאחרים עם הבורא. ואז יש לך חסרונות, יש לך תפילות לעשות.

תלמיד: יש חברים שמאוד קל לי לראות שהם בחיבור, אני רוצה להצטרף אליהם, ללמוד מהם, הם נותנים לי דוגמה חיובית, ויש חברים שנותנים לי דוגמה לא טובה, אני לא רוצה לקבל מהם דוגמה.

אתה צריך להצדיק אותם בזה, ולהבין שאתה לא מצליח לראות את האמת, "עיניים להם ולא יראו" את האמת. זה אחד מהתיקונים.

שאלה: לאיזו מידה צריך להגיע אדם שהולך לבית המדרש?

לזה שהוא מתחבר עם העשירייה שלו, ודרך העשירייה שלו הוא מתחבר לכל הכלי החיצון, ומשתתף בו עד כדי כך שאין הבדל ביניהם.

שאלה: רב"ש מתאר ארבע מידות ונשמע שצריך להגיע ל''דרגת רשע''. האם זו תוצאה טובה לאדם שהולך יום יום לבית המדרש?

אני לא חושב שהתוצאה הזאת היא תוצאה טובה, אלא היא מתגלה בו בקו שמאל שהוא מיד הולך לתקן אותו.

תלמיד: רב"ש מתאר מצב שאדם משיג כתוצאה מעבודה טובה שהשקיע ''שכינתא בעפרא''. מה ההבדל בין להיות דבוק בדרך לבין להיות דבוק בבורא?

דבוק בדרך זה לפי איך שהוא מגדיר את הדרך, לפי ההגדרה שהוא נותן לדרך ולהתקדמות בדרך מפעם לפעם, מצד לצד. העיקר זו הדבקות.

תלמיד: מה זה בשבילנו דבקות בבורא, למה אנחנו צריכים לשאוף?

כוח השפעה בלתי גבולי.

תלמיד: האם משיגים את זה בגמר התיקון?

משיגים את זה בגמר התיקון, עד אז עובדים בצורה חלקית במה שמתגלה.

שאלה: רב"ש מדבר פה על ארבע דרגות של הודיה. הוא אומר שבכל רגע צריך להודות. אפילו אם רק רוצה ללכת בדרך ואין לו עדיין תכונת השפעה, צריך להודות. אם הוא רוצה וכבר מקיים משהו אבל שכח שהוא בדרך ללכת, עדיין צריך להודות. אם הוא חסיד, בטח צריך להודות כי הוא כבר בתכונת ההשפעה. אפילו אם הוא במצב שלא זה ולא זה, שהוא בנפילה ונראה לו שנפל אחורה גם צריך להודות. מאיפה לוקחים את הכוח הזה כל הזמן להיות בהודיה?

כי בכל מצב ומצב אתה מקבל מהבורא אמצעים להתקדמות.

תלמיד: כן, זה הגיוני וכשאדם נמצא בזה, אז נמצא, אבל מאיפה לוקחים את הרגשת ההודיה בכל רגע בחיים ביחס לעבודה?

כי בכל רגע בחיים אתה מקבל מהבורא אמצעים להגיע בסופו של דבר לגמר תיקון.

תלמיד: אבל איך לראות את זה ככזה, שלהיות באמת בהודיה כל הזמן?

זה דווקא על ידי החסרונות, הקלקולים שמתגלים בדרך. ואם אתה עובד בהם אז אתה מגלה את העביות שלהם, את החסרונות וזה מה שמעורר אותך להכיר בחשיבותה של אותה מדרגה שבה אתה נמצא וייחודיות הבורא שמביא אותך לזה. וכך אתה מתקדם.

תלמיד: אבל צריך לברך, להודות באמת מבפנים על הקלקולים האלה.

כן. דווקא בזה שיש תוצאות שליליות זה עוזר לנו להתקדם, אנחנו יכולים לבנות עליהן את היחס הנכון הטוב, להתגבר עליהן וכך לעלות ממדרגה למדרגה. זאת אומרת, זה שאנחנו רואים לפנינו מכשולים, זה נכון וטבעי שכך יהיה.

תלמיד: כן. אם המכשול לא מפיל את האדם והוא שוכח להודות.

אף מכשול לא יכול להפיל את האדם. הוא לא מיועד לזה. זה מקרים מיוחדים מאוד. אבל בדרך כלל אין כאלה מכשולים. ואסור לאדם להגיד ש"יש לפניי מכשול שאני עכשיו הולך ונופל, ומה שיהיה יהיה". לא. אסור.

תלמיד: איך שומרים בעשירייה על תכונת ההודיה הזאת, להיות בהודיה?

לא צריכים לברוח, לסמוך על הגדולים, על התורה, לא להתנתק מהבורא והעיקר להיות ככל היותר צמוד לעשירייה וצמוד לבורא.

שאלה: איך האדם זוכה לביטול הרשות של עצמו?

עם החברים הוא מתקדם ומתקרב לגילוי הבורא שכולל את הכול, ואז מתוך זה יש לו אפשרות לבטל את עצמו.

תלמיד: זה העניין, שהדוגמה צריכה לבוא דרך החברים ולא תמיד זה כך.

בלי דוגמה אתה לא יכול לראות כלום, בלי חיבור עם חברים.

תלמיד: והדוגמה של הביטול היא כבר קיימת בתוך העשירייה?

לא יכול להיות שהעשירייה יכולה להתקיים, והיא מתקיימת בביטול ואילו האנשים בתוך העשירייה מחפשים את הביטול.

תלמיד: אז איך אני מוצא את הדוגמה הזאת בחברים?

איך אני מוצא דוגמה בחברים שצריכים להתבטל? אני רואה עד כמה הם נמצאים בדרך, ולא מפספסים שום דבר, ועוזרים זה לזה וכן הלאה.

תלמיד: אז אני חייב לראות את זה פרקטית, לעבוד על זה.

נכון.

שאלה: לדמיין?

לא. לכן צריכים להיכנס לתוך החברה ושם כבר החברה תעזור. יש לחברה גם כאלה פעולות על האדם שבלעדיהן האדם לא מגיע לתיקונים. לכן זה לא שהוא נכנס לעשירייה כדי שיוכל לתקן את עצמו ביחס לבורא וכן הלאה, אלא הוא נכנס גם כדי שהחברה תעבוד עליו.

שאלה: כתוב. "כלומר, שכל דברים הקדושים יש לו צורה של עפר, שהוא טעם עפר. ועל כל דבר קטן, שהוא עושה אצלו, קשה קריעת ים סוף,". מה המשמעות של הדוגמה עם ים סוף פה?

כי אין לנו מכשול יותר גדול מים סוף בדרך, שהבורא פתח את הים ובני ישראל עברו בו כביבשה. לכן אנחנו צריכים להיות באמונה שלימה שאנחנו, בזה שנמצאים יחד וכולנו כן מוכנים להיכנס לים, זאת אומרת, לטבוע, בזה אנחנו כן פותחים את הים.

תלמיד: איך אנחנו עושים את מעבר ים סוף הזה? מה אנחנו צריכים לעשות?

אנחנו צריכים בזה אמונה בבורא, אמונה שלימה, גדולה שאנחנו כן הולכים לקראת ארץ ישראל, ורק אחרי המכשול הזה, אם אנחנו עוברים, אנחנו נכנסים לשטחי ארץ ישראל.

שאלה: מה זה להיות עצמאי בדרך?

עצמאי לפי הרצון, עצמאי לפי התיקונים, עצמאי לפי המטרה, לפי ההשפעה על החברים. לכל הבחנה והבחנה יש מושג מה זה להיות עצמאי.

תלמיד: למה אני שואל? כי הוא נתן פה דוגמה, שאם בן עובד אצל אבא, והוא עדיין אצל אבא, לא עצמאי, הוא לא יכול לדרוש שכר.

כן.

תלמיד: אז אני אומר שאנחנו הרי פה בדרך, אנחנו כל הזמן מבקשים מהבורא כל מיני דברים על חסרונות. השאלה, אם אני מבקש ממנו, אני באמת מקיים את הדרך בצורה נכונה, שהוא באמת יכול למלא לי את החסרונות האלה? כי אם אני עדיין לא מרגיש שאני בכוונה נכונה מולו, ועושה את העבודה הנכונה, זו באמת תפילה נכונה? האם זה נועד לכישלון מלכתחילה שאני בא ולא פונה בצורה נכונה לבורא?

לא כל כך חשוב, אפילו אם אתה פונה בצורה לא נכונה, הבורא מפרש אותך נכון. הוא מבין אותך, מכיר את ליבך ומפרש את זה נכון.

תלמיד מקודם נתת לאחד החברים פה תשובה ואמרת שבקשר בינינו בעשיריות ממצב למצב אנחנו צריכים להרגיש את המילוי של הבורא. מה זה אמור להתבטא שאני מרגיש את המילוי מהבורא בדרך, בקשר בינינו?

שאנחנו יותר ויותר מרגישים שאנחנו קרובים זה לזה בלבבות, במטרה ובלימוד, בכל הדברים הרוחניים ששייכים להגדרת המטרה. לזה אנחנו מתקרבים יותר ויותר.

שאלה: אז איך אני מקבל את המילוי הזה כשאני רואה שיש חברים בסביבה שלא מתנהגים כמו שאנחנו היינו רוצים. כמעט לא נמצאים, באים פעם בכמה זמן, איך אני צריך לראות את היחס של הבורא כלפי החברים האלה, שזה מילוי? או שאני צריך להתייחס רק לחברים שאיתי צמודים כל הזמן?

כשהגעתי לרב"ש היו שם ארבעה אנשים שבאו יום יום. יצחק מילר, אברהם למברגר והילל ליפשטיין. זה מה שנשאר. אני מדבר על שיעורי בוקר וזה היה בשנת - 79. וזה מה שנקרא שהקבוצה הייתה קיימת. לפעמים היו מגיעים אנשים מרחוב, לא שנכנסו חופשי אבל בכל זאת. לפעמים, לעיתים רחוקות, היו מגיעים אנשים שהיו בעבר ואחר כך יצאו, וידוע אותו מעשה מיוחד שפתאום הגיע ראשון, אחריו שני, שלישי, וככה זה. בוקר אחד הגיעו, נדמה לי, ארבעה ותיקים. אז יש ויש, לא צריכים לעשות על זה חשבונות. ככל שהבורא נותן לך תמיכה על ידי סביבה, תשתמש בה.

תלמיד: זאת אומרת להסתכל על הסביבה כמכלול אחד?

כן.

תלמיד: לא להיכנס פרטני לכל חבר וחבר ולעשות את החשבונאות הזאת?

גם נכון.

תלמיד: כל עוד העשירייה הולכת קדימה כאחת בדרך זה בסדר.

כן. העיקר שאתה ממשיך. מה תעשה?

תלמיד: לפעמים זה לא קל. אתה רואה חברים שאתה מאוד משתוקק, אתה רוצה להרגיש אותם יותר קרוב, אתה רוצה לעבוד איתם יותר על חיבור ואתה לא יכול לעבוד איתם. אז אתה אומר - בסדר, יש לי 14 חברים בעשירייה, אבל למעשה זה לא 14, זה הרבה פחות. אבל אני אומר, נכון אני צריך לעבוד עם מה שיש ולהסתכל על זה כאחד. אבל זה לא תמיד קל להסתכל על זה בצורה כזאת.

אין מה לעשות. צריכים להתחזק עם מי שיש ולהמשיך. ולהתפלל לבורא, והבורא כבר יסדר לך סביבה אחרת.

שאלה: כותב הרב"ש "בזמן שהאדם רוצה לעבוד בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא ענין השתוות הצורה, אז הגוף מתנגד לכל דבר". והוא ממשיך שהאדם "רואה ש"לא הולך", כלומר שהוא לא מתקדם בבחינה דלהשפיע". "וכל מעשה... והוא צריך להתגברות", ו"קשה לו להתפלל." וכולי. ואז הוא שואל - אחרי שהאדם השקיע כל כך הרבה כוחות ויגיעות כי רוצה ללכת על דרך האמת, למה הוא מקבל מצב כזה? והוא עונה, שבעצם זו הצורה שהבורא רוצה לקרב אותו, לתת לו הזדמנות¹.

בצומת הזו שאדם כאילו משקיע על דרך האמת, כמה שהוא מבין, בעצם מקבל מצב שהוא רואה שהוא לא מתקדם, לא משפיע, קשה לו לעשות כל דבר שקשור להשפעה, הוא לא רוצה. למה כשהאדם מתפלל פשוט ילך אחורה, יפסיק להגיע, ייראה לפחות בחיצוניות כאילו הוא מזלזל יותר. בצומת הזו מה מכריע שאדם בכל זאת יתפלל, כמו שהבורא מצפה ורוצה ולכן נותן לו, או שהאדם ילך אחורה?

האדם לא רוצה לעזוב את הדרך לתיקון והוא ממשיך ומתפלל לבורא ולחברים. וכך הוא מקווה שיהיו לו כוחות.

תלמיד: תפילה זה רצון. האדם צריך להגיע למצב שהוא רוצה להשפיע והוא לא מצליח.

הוא רוצה להתחבר עם החברים.

תלמיד: להתחבר עם החברים והוא לא מצליח.

אז שיבקש מהבורא יותר ויותר.

תלמיד: אבל הרב"ש כותב שהוא רואה שיש לו בזה טעם עפר, הוא לא רוצה את זה. איפה התפילה?

זה שהוא לא רוצה מחוסר טעם בחיבור, זה לא אומר שהוא לא רוצה את החיבור. הוא מבין שעכשיו הוא נמצא במצב שאין לו טעם בחיבור. אז מה?

תלמיד: אז מאיפה ייקח תפילה, מאיפה הרצון להתחבר?

למעלה מהרצון. מתי אנחנו רוצים להתחבר, כשמגיעים להרגשת המתוק?

תלמיד: מאיפה אדם לוקח רצון כזה? כשאתה אומר רצון, מה שיש לי בכלים שלי שאני רוצה משהו, משתוקק למשהו, אני יכול לתאר אותו. אבל רצון להשפיע, מאיפה אדם רוצה דבר כזה?

עכשיו, כלפי החברים, יש לו הזדמנות להראות את הרצון להשפיע שיש לו אליהם. יש לו הזדמנות והוא מבקש מהבורא שיהיה לו כוח להשפיע להם.

תלמיד: אני אחשוב.

אבל אין ברירה.

תלמיד: זה שאין ברירה אני מבין, זה מה שמחזיק אותי בדרך כי אין ברירה. אבל תפילה, רצון?

כן, רצון , שיהיה לי רצון.

תלמיד: עכשיו כשאני נמצא פה וקורא את המאמר ושואל ומתכלל עם החברים. אני מרגיש שעכשיו התעורר בי רצון. אני רוצה מה שאני קורא, אני רוצה לדעת, לברר.

זה מפני שהסביבה פועלת עליך, משפיעה עליך רצון. קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם.

תלמיד: האם זה נקרא שאני רוצה במשהו?

החברים רוצים, אבל אתה קיבלת את הרצון מהם.

תלמיד: כן, זה אני מבין. איך אני שומר על השתוקקות ועל רצון כזה, ורק מגביר אותם?

עכשיו קח את השפעת הסביבה הזאת ותשתדל להתחבר אליהם ויחד איתם גם לפנות לבורא וכך אתה תרגיש שיש לך כבר כוח, גב ותבקש. אתה רואה לפי כל הכתבים שזה המצב הנכון.

שאלה: יש מצבים שלאחר תקופה מסוימת חברים מרגישים רצון להתקדם אבל מרגישים שהם לא מתקדמים והם גם רואים שהחברה לא מתקדמת.

הם מעוררים את החברה לעשות בירור, ביקורת?

תלמיד: כן.

ותיקון?

תלמיד: לגבי תיקון אני לא יודע, אבל הם משתדלים ורוצים להכניס את החיסרון שלהם לתוך החברה ומחפשים לעשות פעולה של התקדמות, מעשים נוספים שצריך לעשות, אבל הם מרגישים שהם לא מצליחים להתקדם עוד.

במה תלויה ההצלחה שלהם?

תלמיד: כנראה הרגשה שיש איזו התקרבות אל תכלית הבריאה, אל מטרת הבריאה. וזאת באמת שאלה, מה זו התקדמות. אבל מצטייר בקרב החברים שאין התקדמות מספקת. יש חברים שרוצים להוסיף במעשים, כלומר לקחת חלק במעשים שאולי אנחנו לא מוכנים אליהם עדיין, או מנסים כל מיני דברים אחרים והעשירייה לא משתפת פעולה, והחברים יכולים להיות מתוסכלים מזה. אז מה לעשות עם הרצון הזה כאשר החבר רוצה להגביר במעשים אבל אין את הסכמת העשירייה לזה? איך מתמודדים עם המצב הזה?

הוא מתפלל לבורא על כך שהוא רוצה להתקרב לתיקון הכללי שלו בתוך הקבוצה הזאת, ויחד איתה להיכנס לדבקות בבורא, וזו הבקשה שלו.

שאלה: ומבחינת המעשים שהוא מחפש לעשות, הוא בוער כביכול לעשות עוד דברים, האם צריך לנתב את זה לבחינת פנימיות כמו שיעצת עכשיו?

ודאי, מה אנחנו נעשה בחיצוניות?

תלמיד: זו השאלה, כי אדם מרגיש שהוא רוצה לעשות יותר, הוא מרגיש כאילו הוא לא נותן מספיק יגיעה נכונה או שהחברה לא מתייגעת. הוא מרגיש את כל הסביבה שהיא לא פועלת באופן מספק.

מה חסר לזה לפעול?

תלמיד: יש חבר שיגיד שצריך לעשות פעולה כזו או אחרת, יש חברים שיגידו שצריך לעשות פעולות אחרות.

דברו ביניכם. אדרבה, תעשה רשימת המלצות ואחרי שתבדקו את הרשימה הזאת, תצביעו במה אתם יכולים להוסיף במעשים.

שאלה: עשינו ברור כזה, אבל העשירייה לא ממש משתפת פעולה. שומעים כל חבר אבל כעשירייה אנחנו לא נרתמים לאף אחת מהפעולות האלה באופן שאנחנו ממש לא עומדים לעשות את זה. מה החברים יכולים לעשות עם זה במשך הזמן?

אז יש בעשירייה כמה חברים שהם מנהלים טכנית את העשירייה והם יקבעו שהעשירייה תתאסף בזמן שיוחלט, כדי לדבר על הדברים שיש על הפרק וצריכים לקבוע משהו בנוגע לעשירייה. תדונו על זה ותשתדלו להתחבר סביב זה.

שאלה: האם המאמץ הזה של לדון בדברים ולהתחבר יכול לגרום לאיזה סיפוק לחברים שמחפשים לעשות עוד פעולות, זה יספק להם הרגשת קירבה, ירגיע את הרצון הזה?

כן, להרגיע את רצון זה אולי לא טוב, אבל זה יביא אותם לקשר חדש.

שאלה: הבורא לא מביא רע לאדם ולא שם מכשול לפניו, ובכל זאת אנו רואים שהאנושות סובלת מאין סוף תחלואים וסבל רב. ידוע שהכול בא מהבורא ש"אין עוד מלבדו", אז מאיפה מגיע הסבל לאדם, וגם לאותו אדם הלומד תורה שמאמין ונותן יגיעה רבה, ואולי דווקא לו הסבל גדול יותר. למה זה קורה?

כדי לזרז את האדם לפעולות הנכונות לתיקון.

שאלה: אז מי נותן את זה?

ודאי שהבורא, אין עוד מלבדו.

תלמיד: אבל נאמר שהוא לא עושה רע לאדם ולא שם מכשול.

זה לא רע.

שאלה: אלא מה?

הבורא לוחץ על האדם ומחייב אותו להתקרב לתיקון.

שאלה: בזה שהוא גורם לו סבל, לאדם?

כן, כן, האדם לא מבין אחרת.

שאלה: הבורא לא יכול להביא את האדם שיעשה משהו, בטוב? רק בזה שהוא גורם לו סבל הוא חושב שהוא צריך לתקן את עצמו?

כן.

שאלה: למה על דרך השלילה? הרי הוא טוב ומטיב?

כי יש רק שני כוחות, חיובי ושלילי, והאדם לא יכול להבין התקדמות מכוח חיובי, רק מהכוח השלילי.

תלמיד: זה קצת מוזר.

תסתכל על היחס שלך כלפי הילדים.

תלמיד: כן לפעמים זה קורה אצלי עם הילדים.

נכון.

שאלה: יש בעשירייה חברים שנוטים למעשים ויש חברים שנוטים יותר לכוונות. האם היחס שלי כלפי אלה ואלה ואל העבודה של כל אחד מהם צריך לעורר איזון מכך שצריך את שניהם?

אין לי כלים למדוד את האיזון ולבדוק אותו ובכלל להתייחס לזה כך, למיין חברים לפי זה.

תלמיד: אין לי כלים לזה?

לא.

תלמיד: האם חבר שנוטה לכיוון מסוים צריך לעשות יותר עבודה לדבר הנוסף שחסר לו?

לאו דווקא. שינהג לפי "אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ".

שאלה: האם חוץ מהבורא אף אדם לא פטור מלבקש להיות אדם?

כן.

שאלה: במסגרת ארבע המידות, למה הכוונה, זה שאינו הולך לבית המדרש אלא עושה?

זו בכל זאת עשייה, אבל נשאלת השאלה איך הוא יכול לעשות פעולות כשהוא לא נכנס לבית המדרש? זה מפני שהוא מזלזל בפעולות המזומנות בפניו בצורה גשמית.

שאלה: מדוע הבורא צריך את התפילה האמתית שלנו, אם הוא בכלל לא שואל, לא מתחשב בדעה שלנו? למה חשוב שנעלה תפילה אמתית?

כי זה מעיד על המידות שאנחנו גדלים בעזרתן. דרגות שאנחנו מתעלים על ידן, לכן מאוד חשובה לו התגובה שלנו.

שאלה: למי ש"לא עושה ולא הולך", אין שום דבר ביד והוא מרגיש אבוד, איך הוא מתפלל באותו רגע? אם הוא מבקש מהבורא להציל אותו, הוא מבקש עבור עצמו ולא כדי להישאר בהשפעה, אז איך הוא מבקש שהבורא יציל אותו וגם להישאר בהשפעה?

אבל הוא לא עשה כלום אז איך הוא מבקש בכלל? יש לו בעיה, בקיצור. הוא צריך לעצום עיניים, להיכנס לקבוצה, להיות ביניהם הכי קטן ולשמוע מה נמצא בהם.

שאלה: כשאדם מבטל את עצמו בפני הבורא, הוא לא עושה מעשים בעצמו אלא הבורא מתחיל לפעול דרכו. איך אני יכול לבטל את עצמי כי אז לא יישארו לי שום מעשים?

זה נעשה באופן הדרגתי ועל ידי הבורא בעצמו.

תלמיד: אני רוצה לבטל את עצמי כלפי הבורא עד כדי כך שלפעמים, אני אפילו לא יכול להזיז אצבע כי אני מרגיש שזה מעשה שבא מעצמי. איך להעביר את השליטה לבורא ולהמשיך להתקדם, לנוע?

זה אומר להשתוות בצורה עם הבורא ברצונות ובמעשים.

שאלה: הבנתי שאנחנו צריכים להגיע ממצב של רשע גמור למצב של צדיק גמור. איפה במעבר, אנחנו הולכים למעלה מהדעת?

בכל המצבים האלה. במיוחד במעברים בין המצבים, אנחנו הולכים באמונה מעל הדעת.

תלמיד: גם במצב של "הולך ואינו עושה" ו"עושה ואינו הולך"?

כן. צריך פשוט לתת הגדרה נכונה לכל מצב.

שאלה: היום היו שני בירורים על מכשולים והפרעות, ואנחנו שומעים שהבורא לא נותן הפרעות כדי לשבור את האדם אלא רק כדי לקרב אותו יותר אליו. אז המכשולים האלה הם חיסרון עבור העשירייה כדי להעלות תפילה לבורא?

בעיקרון כן.

תלמיד: ומה העשירייה צריכה לבקש?

העשירייה צריכה לבקש קודם כל חיבור, כדי שהם ירגישו במקום כל אחד את עצמו, את הכלי הכללי ואז את האופן שבו הכלי הכללי הזה מתייחס לבורא, איך הוא יכול להציע את עצמו לבורא.

תלמיד: וכלפי החבר, הם רוצים שהוא יתגבר על המכשול הזה.

זה הכרחי. זה עוד בשלב מקדים.

שאלה: בהמשך למה שענית על היחס בעשירייה לחברים, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל חבר עושה את המקסימום ולראות אותו כגדול. יחד עם זאת, מה היחס המינימלי שהעשירייה צריכה לדרוש מהחברים?

יחס פשוט, להיות בקבוצה, כמה שאפשר להיות דבוק במטרת העשירייה ולהשתתף בכל הפעולות שמחזקות את הקשר בין העשרה, על מנת להיות כאחד.

תלמיד: אני רוצה לעשות את העבודה עם החברים, אבל רואה שיש חבר שלא מסוגל להגיע לשיעורים, אני מרגיש שהוא עושה את המקסימום, כי זה מה שסידרו לו. השאלה האם אני צריך לדרוש יחס, שיגיד לפחות מה הוא לא יכול לעשות, או שלא צריך לדרוש ממנו, שיעשה מה שבא לו, מתי ואיך שהוא רוצה? איפה עובר הגבול?

אנחנו צריכים להשתדל לתת לו דוגמה, כל אחד במה שהוא עוסק בחברה ובמה שהוא יכול באמת להוות דוגמה.

תלמיד: נותנים דוגמא. אבל אני נניח עובד משרה מלאה במקום העבודה, השני עובד חצי משרה, השלישי עובד רבע משרה, כל אחד עובד לפי מה שהוא מסוגל לעבוד.

כל אחד לפי יכולתו.

תלמיד: אבל אם אני עובד נניח יום בשבוע וקורה שאני לא מגיע, אני מדווח, כי זה קצת מפריע בעבודה. האם זה יחס שאני יכול לבקש מאדם? לא מה לעשות, אלא יחס, אתה מגיע, לא מגיע, תגיד. דברים בסיסיים כאלה.

לא. מה בכך שתדרוש, אתה דורש אבל זה לא גורם לתיקון. אתה חייב לתת דוגמה טובה ואז מתוכה החבר שלך יבין מה אתה צריך.

(סוף השיעור)

---

1. "הזמן של עניית התפלה, שהאדם יקבל רשות כניסה, לכנס להיכל המלך, שה' יקרב אותו אליו ושיזכה לדביקות ה',".↩