שיעור בוקר 11.08.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1150,

מאמר "מהו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה"

כרך ג', עמ' 1899, מאמר "להפעיל זרעם בגוים"

קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 150 מאמר "מהו, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה".

מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה

"חז"ל (תענית דף ל', ע"ב) אמרו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". הנה בפשטות קשה להבין, בטח שהיה הרבה צדיקים, שהיו מתאבלים על ירושלים, והלא ירושלים עדיין לא נבנה, ואיך הם זכו לראות ירושלים בשמחתה. בטח על דרך הפשט יש על זה תירוצים. ויש לפרש זה על דרך עבודה.

ידוע, שמלכות נקראת "ירושלים". לכן כשאנו אומרים "חורבן ירושלים", הפירוש יהיה על בית המקדש, שנחרבה. היינו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהאמין שהקב"ה הוא מנהיג את העולם בהשגחה של בחינת טוב ומטיב. היות שזה נסתר מהאדם.

מלכות, היא המשפעת לנשמות ולבי"ע. שכל השפעות שבאות מלמעלה להנבראים, הן בחינת מלכות. נמצא לפי זה, שהמלכות אינה מכובדת אצל הנבראים, בגלל שלא רואים את חשיבותה, מה שהיא משפעת אלינו. וזה נקרא "ירושלים בחורבנה". היינו כלומר, במקום שהיא היתה צריכה להשפיע טוב ועונג להנבראים, שכולם יראו את מעלתה, רואים שהכל אצלה חרב ואין לה מה לתת. כמו שנאמר (בתפלת "נחם" של תשעה באב) וזה לשונו "ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה, וזה והחרבה, והבזויה, והשוממה". היינו, שהכל חרב ונחרב, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". לכן בזמן שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, יש התנגדות גדולה מצד הגוף.

לכן אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על פי שלא רואה שום חשיבות, והוא מתאבל על זה, מדוע הוא כך, היינו למה כל כך נסתר מאתנו את חשיבותה של ירושלים, ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה', שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב"ה ישמע את תפלתו.

והאדם זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שהיא כן משפיע לו טוב ועונג. נמצא, שהפירוש יהיה, אותו אדם המצטער ומתאבל על ירושלים, מדוע היא שכינתא בעפרא, האדם הזה הוא הזוכה לראות בשמחתה. "כי אין אור בלי כלי" והיות שיש לו הכלי, היינו החסרון, מדוע ששכינתא היא בעפרא, ומצטער על זה, לכן הוא זוכה ורואה בנחמת ירושלים.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ישעיה א') "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". ויש להבין, מהו ההבדל בין שור לחמור בעבודה. וכמו כן מהו ההבדל בין ישראל לעמי, בעבודה. אאמו"ר זצ"ל אמר, ההבדל בין שור לחמור הוא, ש"שור" נקרא בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזהו "ידע שור קנהו". ו"חמור" הוא בחינת ליבא, היינו הרצון לקבל, שזהו "וחמור אבוס בעליו". ולפי זה יש כאן להבחין ב' בחינות:

א. אלו שעובדים בשביל שכר, היינו שמקיימים תו"מ הוא בכדי לקבל שכר. נמצא, עיקר שאלתם היא, כמה שכר אני אקבל, ומה יהיה השכר, אם הוא כדאיות לתת עבור השכר הזה את היגיעה בתו"מ.

ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם כמו שכתוב בזה"ק "בגין דאיהו רב ושליט". זאת אומרת, שעובד רק מטעם גדלות ה'. היינו שיש לו זכיה גדולה, שהוא משמש מלך גדול. נמצא, באלו שעובדים בעל מנת להשפיע, הם כבר צריכים לדעת את מי הם עובדים, היינו אם הוא באמת מלך גדול וחשוב, שכדאי לעבוד בשבילו.

אולם בזמן שמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, וכל הסיבה שיש להם כח לעבודה, היא מטעם חשיבות הבורא, אז מתחילה העבודה להיות בבחינת "שכינתא בעפרא". כלומר, במקום שהרוחניות, היינו לעבוד לתועלת ה', היה צריך להיות כל פעם יותר חשוב, באות לאדם מחשבות כאלו, שמראות להיפך. והאדם, במקום שהוא היה צריך ללכת כל פעם קדימה, ולעבוד ביותר שמחה, היות שהוא משמש מלך גדול וחשוב, בא לו ציורים בלתי חשובים. היינו, שהוא לא מרגיש את גדלותו יתברך. וזה גורם לו ירידות כל פעם.

זאת אומרת, אפילו שהוא מתגבר על הירידות, מכל מקום לא תמיד הוא יכול להחזיק מעמד ולהילחם עם המחשבות האלו. ומה המחשבות מראים לו, בחינת "שכינתא בעפרא". זה שהוא רוצה לעבוד בשמחה, בזה שהוא משמש מלך גדול וחשוב, שזה צריך להביא לו שמחה, הוא מרגיש ממש להיפך, היינו בחינת דחיה. כלומר, כאילו דוחים אותו מעבודה.

וזה נקרא "שכינתא בעפרא". זה שהוא מרגיש עתה, כאילו דוחים אותו החוצה. כלומר, שהוא מרגיש, בעת שהוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו אז "השאלות של פרעה", ששאל "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזה נקרא שהמלכות, היינו השכינה, היא בגלות אצל פרעה מלך מצרים, שהם מראים את שפלות של המלכות שמים.

ואז אין להאדם רק לבקש שיבנה את המלכות, היינו שהמלכות לא תשאר בהצורה של שפלות. שמהשפלות הזו אין האדם יכול לקבל שמחה, בזמן שהוא רואה, שאין לה שום חשיבות. וזה נקרא, שהאדם צריך להתפלל על "חורבן בית המקדש". כלומר, מדוע כל העולם לא יכולים לראות את קבלת מלכות שמים לדבר טוב. היינו, לעבוד לתועלת ה', שתהיה בכבוד. היינו, שתהיה עבודה מכובדת.

ולכן כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על מה שרק שאצלו היא בעפרא. אלא האדם צריך להתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים בכלל על רוחניות. והוא מתפלל עבור כל העולם, כמו שאנו מתפללים "ובנה ירושלים במהרה בימינו". שזה יהיה לכבוד לכל העולם, כמו שנאמר בתפלת ראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". והיות שאין הכלל מרגיש את החסרון, איך הם יכולים להתפלל.

אלא האדם הזה, שהוא זכה להשיג על כל פנים בחינת חסרון, היינו שהוא השיג את הגלות, לכן הוא יכול לבקש על גאולה. מה שאין כן אלו אנשים, שהם לא מרגישים שיש גלות, איך הם יכולים לבקש שיוציאם מהגלות. נמצא, זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בגלות, כבר נקרא "עליה בדרגה". ועליו מוטל לבקש מילוי עבור הכלל כולו.

וזהו כנ"ל "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". כלומר זה שהוא מרגיש את גלות השכינה, ומתאבל, הוא זוכה ורואה בשמחתה. היות שמבחינת הכלים רק לו יש הכלים המוכשרים לגאולה. כי ענין כלים פירושו חסרון למילוי.

לכן כשהוא מתאבל, בזה שהוא מרגיש, איך שהשכינה הוא בגלות, שלא רואים את גדלותה, אלא מי שרוצה לקבל עליו מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", בא לו מחשבות וציורים, שהמחשבות האלו דוחים אותו לחוץ מקדושה, ורק על ידי התגברות וכפיה למעלה מהדעת, הוא יכול להחזיק מעמד, וכל פעם כשהוא רוצה להאמין, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, באות לו מחשבות, שמדברות לשון הרע על ה', וכואב לו, מדוע הוא מוכרח לשמוע לשון הרע, והוא מאמין שזהו רק מטעם, שהאומות העולם שולטים על הקדושה, היינו שיש הסתרה, שמי שרוצה להכנס לעבוד עבודת הקודש, אז הסטרא אחרא מסתירה את החשיבות של הקדושה. נמצא, שדוקא האדם המתאבל, הוא זקוק לרחמי שמים, שתהיה יכולת בידו להתגבר על הרע שבו, והוא מתאבל ובוכה שה' יעזור לו.

אבל בטח הוא צריך להתפלל עבור כל הכלל. אחרת נקרא זה, שהוא מתפלל רק לתועלת עצמו. כלומר, שרק הוא יצא מהגלות. ואם באמת האדם מבקש לתועלת ה', שיהיה כבוד שמים מגולה בעולם, איך הוא מבקש רק עבור עצמו. לכן האדם צריך לבקש, שיתגלה כבוד שמים על כל העולם. וזה כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה".

ובבחינת עבודה יש להבין, אם האדם מבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, נראה זה, כאילו מה שהוא מבקש רחמים, אין זה מטעם, שיש לו ענין לעורר רחמים על חבירו, אלא זהו כמו רמאות. היות שחז"ל אמרו, שהוא נענה תחילה, לכן הוא מבקש רחמים על חבירו. ועוד יותר מזה יש להבין, מדוע הוא נענה תחילה. האם משמים לא יכולים לתת להם, שיקבלו את עניית התפלה שניהם ביחד, אלא מוכרח להיות כאילו זה אחר זה, ולא שניהם ביחד. ויש להבין, מה יש בזה שהוא נענה תחילה.

אלא כנ"ל, זה שהאדם מבקש רחמים על חבירו בענין עבודה, יש לפרש, כשהאדם מתחיל ללכת על דרך, שיגיע על ידי הקיום בתו"מ לדביקות ה', הנקרא "שכל מעשיו יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". אז הזמן שהגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, ומביא לו מחשבות, איך שהעבודה זו אינה בשבילו. מטעם, שהיות שטבע הגוף הוא לתועלת עצמו, והוא רוצה לעבוד עתה לתועלת ה', לכן הגוף, הנקרא "רצון לקבל", מראה לו תמיד שאינו כדאי לעבוד לתועלת ה'. והיות בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום תנועה, שכך הוא הטבע של הבריאה, וזה נובע מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו סיבת הבריאה, לכן אם אין להאדם תענוג מהעבודה, הוא לא יכול לעבוד.

לכן כל מה שהאדם עושה, הוא רק בכדי להנות, היינו שהוא מקבל תמורה עבור היגיעה שהוא נותן. לכן בשלא לשמה, היינו כשהאדם מאמין בשכר ועונש, יש חומרי דלק להאדם בזמן עבודה, היות שהוא מסתכל על השכר, מה שהוא יקבל אחר כך. מה שאין כן כשהאדם עובד בכדי להשפיע, היינו שלא רוצה לקבל שום תמורה עבור היגיעה, איך הוא יכול לעבוד בלי הנאה.

ועל זה אומר הזה"ק, שצריכים לעבוד מסיבת שהבורא הוא רב ושליט, שפירושו, מטעם גדלות ה'. היות שאנו רואים מה שנמצא בהטבע, שיש הנאה להקטן בזמן שהוא משמש להגדול. כי מדרך העולם הוא, שיש באדם כח לשמש אדם חשוב. ובפרט לשמש מלך גדול יש להאדם תענוג גדול. ועל זה אין האדם צריך לעבודה, אלא זה נמצא בטבע הבריאה. אלא על מה יש להאדם לעבוד, שיהיה הידיעה והרגשה שהוא אדם חשוב, אז כבר האדם מסוגל לשמש אותו.

לכן, דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד מטעם גדלות ה', אז באות לו מחשבות רעות, שלא נותנים לו להרגיש את גדלות ה', אלא ממש מראים לו להיפך. ובאמת הסתרה זו שולטת על הכלל כולו. אלא, אצל אלו אנשים, שלא עובדים מטעם גדלות ה', אין להגוף צורך להסתיר ממנו את גדלות ה'. וזהו מטעם, שכל עוד שלא נותנים הסיבה להעבודה "מטעם גדלות ה'", הגוף לא עובד בחינם, היות שהוא מסתכל על השכר, ולא על הנותן השכר.

נמצא לפי זה, דוקא אצל אנשים שרוצים לעבוד רק מטעם גדלות ה', אז יש התנגדות, ומכסים, ומסתירים אומות העולם על בחינת ישראל שבאדם. וממילא אצל מי נמצא עיקר לשון הרע על גדלות ה', דוקא באלו אנשים שהם רוצים להגיע לדביקות ה'. ואלו אנשים, שמרגישים את בחינה זו, הנקראת "שכינתא בעפרא", להם יש צורך לבקש מה', שיוציא אותה מהגלות, שהיא נמצאת בין העמים. היינו, שהעמים שולטים עליה, שמסתירים את גדלותה וחשיבותה של השכינה הקדושה.

לכן אלו אנשים שמרגישים ששכינתא בעפרא, צריכים להתפלל על כבוד שמים, שיתגלה לכל העולם. אלא שלא כל העולם צריכים לזה, היינו לאקמא שכינתא מעפרא. לכן הוא "נענה תחילה", מטעם שהוא צריך לאותו דבר. אולם אח"כ מביא זה גם הגילוי לכל הדור. אולם כל זמן שאין להם הכלים המוכשרים לזה, לא יכול להיות אצלם כל כך בגלוי. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות".

לכן רק האדם הזה, שהוא מרגיש את ההסתרה על הרוחניות, היינו על הרצון להשפיע מטעם גדלות ה', לכן מוטל עליו לבקש רחמים על הדור כולו, כנ"ל. והיות שהוא צריך לאותו דבר, לכן הוא נענה תחילה. לכן עליו נאמר "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". והטעם הוא כנ"ל, מפני שהוא צריך לאותו דבר, ולא הכלל. לכן המבקש רחמים על חבירו, לא יכולים לקבל שניהם בבת אחת את העניית התפלה, מטעם שרק הוא צריך לאותו דבר, היינו להישועה הזו, שהוא להרגיש את גדלותה של הקדושה, הנקראת "לאקמא שכינתא מעפרא".

מה שאין כן אלו העובדים, שבבחינה הא' הנ"ל, היינו שעובדים בשביל שכר, לכן הם מסתכלים על השכר. ויש כלל, מי שנותן הוא חשוב. נמצא, שזה שמאמינים שהם יקבלו שכר, שה' ישלם שכרם, כבר הוא חשוב אצלם. מה שאין כן אלו, שלא עובדים בשביל שכר, אז הם צריכים להרגיש עתה את גדלותו יתברך. ועל זה בא ההסתר, מה שמונח על הקדושה, שלא רואים את גדלותה. ועל זה ניתן לנו לבקש מה', שהוא יסיר את ההסתר, כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממנו".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ישראל לא ידע", ומהו "עמי לא התבונן". כי הנה "ישראל" הוא אלו אנשים שעובדים על הכוונה להגיע לדביקות ה', שיזכו להגיע לדרגת ישר-אל ולא לתועלת עצמו. והם שייכים לבחינת כוונה, הנקראת "ידיעה", שהם צריכים להגיע לידי ידיעה ברורה, שצריכים להגיע להשיג את גדלות ה'. וידיעה זו באה דוקא על ידי אמונה למעלה מהדעת. כי על הדעת יש שליטת אומות העולם, שמסתירים את גדלותה של הקדושה, ומשפילים את מלכות שמים עד העפר.

ודוקא על ידי התגברות באמונה למעלה מהדעת, והאדם עושה מעשיו בכפיה, בזמן שבאות לו מחשבות רעות של הס"א, שמדברים לשון הרע ואומרים, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה', שסיבת רצון עבודה זו, תהיה רק מטעם גדלות ה', אז אין להאדם לעשות שום דבר, רק להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שדוקא מעבודה זו, שהאדם עובד למעלה מהדעת, יש הנאה להבורא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי עיקר עבודה הוא, מה שהאדם נותן משהו להבורא, וזהו דוקא בזמן שהוא הולך למעלה מהדעת.

פירוש, שהדעת אומר לו, שלא כדאי לך לעשות מעשים בעל מנת להשפיע, והאדם מתגבר, ועושה למעלה מהדעת. זה נבחן שהאדם נותן משהו להבורא. מה שאין כן בזמן שהבורא נותן לו התעוררות מלמעלה, אז אין להאדם לעשות שום מעשה, שתהא אפשר לומר, שהוא נותן משהו להבורא. משום שהאדם מתבטל אז כלפי הבורא "כנר בפני אבוקה", בלי שום בחירה. אם כן במצב הזה, אין האדם נותן שום דבר, מטעם שאין לו בחירה. אלא דוקא בזמן שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת, היות שהדעת אומר אחרת, אז שייך לומר, שנותן משהו להבורא. ואמר, שצריכים להאמין, שעבודה זו חשובה לפני הקב"ה יותר משאר עבודות.

ואמר הנביא "ידע שור קנהו", שזה שייך לבחינת ישראל, שהם בחינת ראשי העם. כי ישראל מראה לי-ראש. להם שייך ידיעה, כנ"ל. לכן אמר "ישראל לא ידע". הם לא עסקו לתת עבודה בכדי להגיע לידיעת ה', כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא אלקים".

ואמר הנביא, שהם לא עסקו בזה. וגם הנביא דיבר להכלל, היינו עמך, שעבודתם הוא רק בכדי לקבל שכר, שבגלל זה הם עוסקים בתו"מ, שהם לא התבוננו בענין "חמור אבוס בעליו". שענין "חמור", דיברנו לעיל, שהיא בחינת רצון לקבל, הנקרא "רק אהבה עצמית". אז הנביא אמר להם, החמור, היינו זה שמסתכל על "אבוס בעליו", היינו על השכר, לא התבונן שהבורא נותן להם את השכר, היינו שעל ידי התבוננות הם יקבלו אהבת ה', כדרך שיש אהבה למי שהוא נותן מתנות לאנשים. והם לא שמו לב להנותן, רק חשבו שיהיה להם שכר.

נמצא, שהמעשים, מה שהם עשו בגלל שכר, היו בלי אהבה ויראה. כלומר, שלא חשבו כלל על "אבוס בעליו", היינו לחשוב על בעל הבית, שהבורא הוא הנותן. והם חתכו הן המצות מן הנותן את התורה ומצות, שלא חשבו בעת העבודה על נותן עבודה. וגם מתי שחשבו על השכר, גם כן לא חשבו, מי הוא הנותן את השכר.

זאת אומרת, שהנביא עומד ומזהיר, הן לבחינת ישראל, שעובדין על הכוונה, לא עושים תשומת לב כמו שצריכים, להגיע לדבקות בהבורא. והן לאלו שעובדים רק בבחינת המעשה, והכוונה שלהם היא רק בכדי לקבל שכר, לא שמים לב לחשוב מי הוא הנותן את השכר. לכן "עמי לא התבונן". וממילא חסר להם אהבת ה'.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לתת חשבון לעצמו טרם שהוא הולך להתפלל, על מה להתפלל. לכן אמר אאמו"ר זצ"ל, שיש להאדם להתפלל דבר אחד, וזה כולל הרבה דברים. והיא, שהוא מבקש מה', שיתן לו רצון לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. היות בכדי שיהיה לו רצון להשפיע, מוכרח הוא שתהיה לו אמונה בה', ושיאמין בגדלות ה'. אולם תפלתו, מה שהוא רוצה שה' יתן לו את הרצון להשפיע, שפירושו הוא, שהאדם אומר להבורא, אני רוצה, בזמן שאני עוסק בתו"מ, שתהיה הכוונה, שיאמין, שיש הנאה להבורא מהמעשים שלי.

כלומר, אף על פי שהאדם לא מרגיש שום טעם והרגשה בעת היגיעה שלו, שיהיה כח בידו לומר להגוף שלו, בזמן שהגוף טוען, הלא אתה רואה, שאין לך שום טעם בלימוד התורה, וכמו כן בתפלה, אז האדם רוצה, שיהיה לו הכח לומר להגוף, היות שאני עובד רק שה' יהנה, מה חשוב אם אני מרגיש טעם בזה או לא. אם אני הייתי עובד לתועלת עצמי, אתה צודק במה שאתה אומר לי, שאין אתה מרגיש שום טעם, מדוע אתה עובד, כדוגמת מאכל שאין האדם נהנה ממנו, אינו אוכל. אבל אני עובד לתועלת ה'. אם כן מה חשוב איזה טעם אני טועם. את זה הוא מבקש מה'. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי"."

שאלה: לא ברור על מה בדיוק האדם מתפלל?

שיהיו לו כלים שבהם הוא יוכל לגלות את הבורא כדי לגרום לו נחת רוח.

תלמיד: אבל הוא אומר בהתחלה שהוא לא מתפלל על עצמו, אלא מתפלל על הכלל. אבל לכלל אין רצון כזה בכלל. אז מה הוא מבקש עבורם?

כל הרצונות שיש בכלל זה רצונות של האדם המיועד לעבודה הזאת. הרצון לא נמצא באותו מקום שבו נמצאת הנשמה, הכוונה, אלא הרצון הוא "בתוך עמי אנוכי יושבת", ואת הכוונה ההיא האדם צריך לפתח, שזה כבר שני דברים נבדלים.

יש לך רצון, עביות, בראש הפרצוף, ויש עליו צמצום, מסך, אור חוזר, כל מיני פעולות שהרצון הזה מתחיל להסתדר כך שהדרגות שלו, התכונות שלו, המבנה שלו, הכול משתנה לעומת מה שהכוונה רוצה להשתמש בו.

"כוונה" זה נקרא ראש. ה"רצון" נקרא גוף. אנחנו עובדים על הראש, על הכוונה, שהיא תהיה מתאימה לגוף ואז משתמשים. אם אין התאמה ביניהם אז יש בעיה. אם הייתה התאמה ונעלמה, זה חורבן. אם לא הייתה התאמה ועכשיו יש איזו התאמה בין הכוונה לרצון, אז יש כבר לידת הפרצוף, בניית הפרצוף.

תלמיד: אז מה זה נקרא "לבקש כלי"?

כלי זה כוונה. כוונה על מנת להשפיע. אנחנו אומרים "אבל אין רצון". ישנם רצונות, רק הרצונות לא מסודרים נכון. לא עומדים תחת הכוונה. אין רצונות חדשים. בהתאם לזה, למה יש שבירת כלים, צמצומים, והסתרה? כדי שאנחנו נתחיל למיין את הכלים, ולפי היכולת שלנו נוכל לחבר אותם כמו תינוק שנולד, גדל וגדל וגדל. כך אנחנו מתקנים את השבירה.

שאלה: כתוב במאמר שהאדם שמתפלל על כל העולם הוא נענה תחילה. אבל כתוב שם גם שלא כל העולם צריכים לזה. זאת אומרת, שגם אם הוא נענה תחילה הוא לא נענה לגמרי. זה נכון?

אנחנו מתקנים רצונות על ידי הכוונות. "כוונות" זה נקרא ישראל, ישר א-ל. "רצונות" זה נקרא אומות העולם שאין להם כוונה. אלא כל העבודה שלהם זה להיות בהכנעה תחת הכוונה.

תלמיד: כתוב "אלא שלא כל העולם צריכים לזה, היינו לאקמא שכינתא מעפרא. לכן הוא "נענה תחילה", מטעם שהוא צריך לאותו דבר. אולם אח"כ מביא זה גם הגילוי לכל הדור." זאת אומרת, שהוא נענה תחילה, אבל מהסיבה שלא כל העולם צריכים לזה עדיין, הוא לא נענה לגמרי. כי רק אחרי שכל העולם יצטרכו את זה הוא ייענה.

אנחנו עובדים על הכוונות. פשוט שזה יהיה מכוון לבורא לעל מנת להשפיע לו. כדי להשפיע לבורא אני צריך לרכז כוונה לבחור מהרצונות השבורים, כאלו רצונות שהם יכולים לעמוד תחת הכוונה הנכונה, ואז מזה לבנות פרצוף, וכל פרצוף הוא מידת ההשפעה שלי.

לכן, יש שבירות, הכנות שבהן לא שואלים את התחתון. אין שם כל כך עבודת התחתון. אתה יכול להגיד, איך זה יכול להיות? "האבות", "דור דעה" שהם עברו את כל גלות מצרים והמדבר, בית המקדש הראשון שנחרב, גלות בבל, בית המקדש השני שנחרב והגלות הזאת האחרונה, הרביעית, איך יכול להיות? פשוט מאוד. זה הכול הכנה מלמעלה.

שאלתי אתמול בסוף השיעור מה קורה עם כל ההיסטוריה הזאת, אנחנו צריכים לעבור אותה? אנחנו צריכים לעבור את בתי המקדש האלו, החורבן, איך שזה קרה? העניין הוא שעלינו רק לעשות את התיקון האחרון. הוא נחשב לעבודת האדם. כל היתר זו הכנה.

תלמיד: הוא כותב בתחילת המאמר "מלכות, היא המשפעת לנשמות ולבי"ע. שכל השפעות שבאות מלמעלה להנבראים, הן בחינת מלכות."

מלכות דראש, עוסקת בכוונה ממטה למעלה באור חוזר, שוקלת איך היא יכולה לייחס את העביות שבגוף ממטה למעלה, לחבר לה, וכל העביות שבגוף הופכת להיות לכוח של אור חוזר שאז עולה מפה ולמעלה ומלביש את האור ישר, את הבורא. הנברא כאילו מחבק את הבורא, עוטף את הבורא, רוצה להשפיע לו. אבל כדי להשפיע לו הוא צריך אחר כך לבנות את דמות הבורא בתוך עצמו. ואז מניה וביה בונה מהראש, מהכוונה, מהפגישה עם הבורא, מהתלבשות, אור חוזר על אור ישר, כי יש שם קשר ביניהם, דמות רוחנית, הוא מלביש את זה בדמות הגשמית. "גשמית" נקרא של הרצונות שלו כבר גם בגוף מפה ולמטה מתחילות לקבל צורת הבורא. ואז הצורה הזאת היא נקראת "אדם", הדומה לבורא.

ובצורה כזאת, יש לנו עיבור, יניקה, מוחין. כל מיני צורות עד כל הדרגות, עד מאה עשרים וחמש מדרגות. זה נקרא "חמישה עולמות", חמש כפול חמש כפול חמש עד שאנחנו בונים את כל הרצונות שלנו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: בהמשך הוא כותב, "ודוקא על ידי התגברות באמונה למעלה מהדעת, והאדם עושה מעשיו בכפיה, בזמן שבאות לו מחשבות רעות של הס"א," ושני משפטים אחרי זה הוא ממשיך, "שדוקא מעבודה זו, שהאדם עובד למעלה מהדעת, יש הנאה להבורא,".

כן.

תלמיד: כשבאות לו מחשבות רעות של הסיטרא אחרא, מאיזה כוח האדם עושה מעשיו בכפיה, ומה זה לעשות מעשיו, איזה מעשים הוא עושה?

מעשים בכפיה, זאת אומרת, הוא עושה למעלה מהרצון שלו על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: הוא אומר, האדם עושה מעשיו בכפיה בזמן שבאות לו מחשבות רעות מהסיטרא אחרא.

בלי מחשבות רעות הוא לא יכול לעשות שום דבר. אין לו על מה לעבוד. המחשבות הרעות האלה זה כמו חושך. ופניה לבורא וגילוי, קצת כבוד ההשפעה זה כמו לבן, כמו האור, ואז יש לו ציורים למיניהם ושהוא כבר מצייר, או בונה מתוך הרצונות המקולקלים אילו דמויות נכונות הדומות לבורא.

תלמיד: האם הוא מבקש לבנות את הדמויות האלה, או שזה הוא מעצמו בונה?

הוא מבקש שהבורא ייתן לו כוחות, וייתן לו שכל, ובסופו של דבר, ה' יגמור בעדי, כי הבורא עושה את זה. האדם לא יודע לעשות שום דבר כזה. איך אני יכול לדעת איך לבנות פרצוף דקדושה? בתוכו יש רצונות לקבל. אני צריך לעשות עליהם צמצום. אני צריך לשלוט עליהם. אני צריך לסדר אותם נכון לפי הצורה שאני לא מכיר.

איך לעשות מעצמי דמות הבורא? יש לזה דחף פנימי שזה ניצוץ, נקודה שבלב, אבל איך לממש את זה ממש? זה לא ניתן. וגם זה טוב שלא ניתן. כי אז אני, כביכול, לא הייתי זקוק לבורא. כך אני כל הזמן זקוק. אני כל הזמן פונה, מנדנד לו, כל הזמן עוד ועוד ועוד לוחץ ולא עוזב. עד ש"אם ה' לא יבנה בית שוא"¹, זאת כל העבודה.

שאלה: מה ההבדל בין גדלות, לחשיבות הבורא, ולגילוי הבורא? כשאנחנו צריכים לעבוד מטעם גדלות וחשיבות.

אנחנו חושבים שגילוי הבורא זה משהו נעים ויפה וטוב. אנחנו לא כל כך מודעים לזה שגילוי הבורא זה האני שעושה פעולת השפעה על פני כל ההתנגדות שהרצון לקבל מביא לי. ואני בזה מכופף את עצמי וכובש את עצמי וממש עובד בכמה שניתן.

אז פעולת השפעה היא לא משהו קל וטוב, ובתוך הפעולה הזאת אני צריך עוד להגיע לכוונה כזאת שבהחלט כולי, כולי, להשפעה לבורא, לפי השתוות הצורה.

תלמיד: השאלה היא האם זו גדלות וחשיבות הבורא? מטעם זה אנחנו עובדים? כמו שכיוונת?

גדלות וחשיבות הבורא זה גדלות וחשיבות תכונת ההשפעה והאהבה שמחוצה לי. לא שאני אוהב משהו, אלא שאני רוצה לאהוב משהו שהוא הפוך ממני והפוך ממני זה רק בורא. לכן אני צריך לעבוד בקבוצה, שכל כך לא נעים לי ולא נוח לי איתה. יש אנשים שחושבים שזה יפה וטוב, כי הם בנויים כך שיש להם נטייה כזאת להיות בחברה, להיות מחוברים עם האחרים. אבל זה לגמרי לא שייך לחיבור הרוחני.

מי שמגיע לחכמת הקבלה ומתחיל לבנות את הכלי רואה שזה לא כמו שהיה לו בילדות, כשהיה תמיד קשור עם החברים שלו, והיה אוהב לשחק איתם, כאן זה לגמרי [לא זה]. פשוט הביאו אותו לכאלה אנשים, לכזאת קבוצה שהוא לא רוצה להיות איתם. הוא מגלה יותר ויותר עד כמה הוא שונא אותם, בחברה כזאת הוא לא היה בוחר, אף פעם. מפעם לפעם מתגלה לו יותר ויותר שהם לא יכולים להיות החברים שלו.

וכאן זו עבודה, למרות שזה כך, מכל מיני סיבות, הוא רואה שעם זה לא מסתדר לו כך ועם אחר לא מסתדר כך, ועם כל אחד לא מסתדר בצורה אחרת, וכאילו יש ליד זה אנשים שנראה לו שאיתם כן היה מסתדר. אבל כשמתקדם ומבין קצת יותר, הוא מבין שזה לא עניין של האנשים האלה. שהתכונות שלו, ההפוכות, הן מתלבשות באנשים האלו, והוא חייב לראות כך את ההדגמה הזאת של עצמו. זאת אומרת, החברים האלה מראים לו את התכונות האמיתיות שלו.

ועד כמה שמשתדל להתגבר עליהן ולהיות איתם בכל זאת ביחסים טובים, לפי הכלל "על כל פשעים תכסה אהבה", הוא הופך אותם לדמות הבורא. כי ביחס הנכון שלו אליהם, למעלה מהאגו שלו, כשמתייחס אליהם כך, הוא ממש בונה בעצמו את דמות הבורא, השנוא, הרחוק, הדוחה, אבל בונה אותו בכוח. רוצה להרוג אותם, ורוצה עוד לעשות, וככה בונה.

ובתוכם הוא מבין שזה בית המקדש, שזה בית של קדושה, כלי של "על מנת להשפיע", שהוא בונה. ודאי שעם כל הכוחות, עם כל העזרה מלמעלה, אבל ברצון שלו שהוא משתדל לאסוף. ואז יוצא שהקבוצה הזאת שהופכת להיות לעשירייה, היא בית המקדש, והבורא כוח ההשפעה והאהבה, ממלא את הכלי הזה.

אבל כל עוד הוא לא מגיע לגילוי הרע, לראות את כל החברים האלה כרעים, הוא לא גומר את הבניין. תתארו לעצמכם אנשים שכל אחד מאיתנו היה פוגש בחייו, שאנחנו לא יכולים אפילו להיזכר בהם בלי בחילה, בלי דחייה, בלי שנאה, מאנשים כאלו אני אצטרך לבנות את הבניין.

ומה שעכשיו נראה לי שזו הקבוצה, כפי שאתם מתלוננים בזמן האחרון ש"כבר זהו, נמאס לנו מהעשירייה וכולי" זו התחלת הדרך. אם נעצור בזה, אפילו לא נכנס לדרך. הדרך היא תמיד שמאל ימין, כך מתגלים החברים ועניין העשירייה כדבר בזוי, ובהתגברות, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו צריכים לתת דוגמה, גם ללמוד זה מזה. ורק על ידי זה שכל אחד מושך את האחרים בחבל להוציא אותם, מהחבל הזה יוצא שאנחנו אחר כך נקשרים ויש לנו כלי.

שאלה: להשפיע לבורא זה מצד אחד להשפיע נגד הרצון שלי, בכפייה.

כן.

תלמיד: ומצד שני זה משהו שאני צריך ליהנות ממנו.

כן.

תלמיד: איך זה עובד ביחד?

אתה נהנה מזה שאתה כופה על עצמך ובונה יחס לבורא למעלה מההתנגדות שלך.

מה הבעיה?

תלמיד: שאתה נהנה ממשהו שאתה לא רוצה לעשות, בכפייה.

זה בינתיים, אבל אחר כך אתה משתנה. אתה בכל זאת רוכש את הכלים ויש לך הנאה מזה שאתה מתגבר על ההתנגדות שלך, על הרצון שלך לא לעשות.

האגו לא נעלם, אתה לא מתקן אותו, התיקון שלו הוא בזה שאתה משתמש בו ועליו אתה עובד. אנחנו צריכים להבין שלא צמצום, לא מסך, ולא העביות שלו מזדככת, גם לא הכוונה שחייבת להיות, כל הדברים האלה כולם חייבים לתפקד בכל כוחם ובהתנגדות שביניהם, בהופכיות הכיוונים, אחרת זה לא יהיה בניין של הנברא. זו אולי תהיה שליטה של הבורא אבל לא את זה אנחנו צריכים.

הבורא מעוניין שאנחנו נבנה בניין, תיקון, אדם, אותו אדם הראשון שיהיה מתוקן פי תר"ך פעמים וכולי, שהוא כולו יהיה בנוי מתכונות שונות, תרי"ג תכונות מנוגדות לבורא וקשורות מעל השנאה שביניהם בכוחות בעל מנת להשפיע ואהבה ביניהם, עד שהגוף הזה יתפקד בשלמות, בשלום.

כל תא ותא אגואיסטי, כל איבר ואיבר אגואיסטי שונא את האחרים, רוצה לאכול את האחרים, רוצה להיות כמו סרטן, לאכול את כולם. כך הם חלקי הגוף כי יש בהם אגו גדול מאוד שהוא שבירת האור העליון שנכנס בשבירה בחטא עץ הדעת לרצון לקבל, ונתן לרצון לקבל את התוקף הזה של השנאה ההדדית בכל החלקים שבגוף השבור. ואנחנו צריכים לנסות לקרב את החלקים האלה וכשאתה מנסה לקרב אותם אז כמו בחלקים של שנאה הדדית אתה מגלה עוד יותר דחייה ביניהם. אז בהתחלה אפשר להתחבר, נשב, נלמד, נעשה פעולות, לא נורא, אבל כשאתה בפועל מתחיל לקרב את החלקים האלה ביניהם אתה פתאום מגלה מה זה. כמו תלמידי רבי שמעון שרצו באמת להרוג זה את זה, וכפי שידוע, ברוחניות הכוונה היא המעשה.

תלמיד: מה זה נקרא שהבורא נהנה?

הבורא נהנה נקרא שאותו הגוף שאני חייב להרכיב קם בשלמות ואז אני מגלה את החיים שלו, החיות שבו ככוח עליון, כבורא. אני מכיר את הבורא דרך חיות של האדם הראשון. שאור נרנח"י ממלא את כל תר"ך החלקים של גוף דאדם הראשון. או נאמר שזה האור העליון ממלא את ד' הבחינות עם המלכות דאין סוף. זה התיקון.

שאלה: לא ברור עדיין למה כשאדם מתפלל על חבריו הוא זוכה תחילה ולא שהם זוכים בבת אחת? למה הצורה הזו היא הנכונה?

כל אחד שמתקן את עצמו, מתקן את עצמו בזה שהוא מתקן את הזולת ולא את עצמו. אני לא יכול לתקן את עצמי, אני יכול לתקן את היחס שלי לזולת. או יותר נכון, מה זה היחס שלי לזולת? שאני משפיע לזולת. זאת אומרת, שאני מגלה חסרונות בזולת ומתפלל עבורם, שהבורא ייתן לי כוח ויתקן אותם וייתן לי כוח גם לעזור ולמלאות וכן הלאה.

זאת אומרת, אף אחד לא מתקן את עצמו. וגם אף אחד לא רואה את עצמו. תנסה לתאר לעצמך איך האחרים רואים אותך, אתה לא יודע. אתה לא יודע איך אתה נראה מבחוץ. כמה שתסתכל במראה, כמה שתעשה כל מיני טסטים אתה לא יודע איך אתה נראה מבחוץ. אתה לא יכול להתרשם מעצמך. כתוב "אין אדם שמשיג את עצמו". אלא מה שאנחנו עושים, אנחנו מתקנים את האחרים כביכול ובזה מתקנים את עצמנו, זה נקרא תיקון. וזה הגיוני כי אני לא צריך לתקן בעצם אף חלק חוץ מהקשרים בינינו. הרצון שלו נשאר הרצון שלו, רק הקשרים, מעל מנת לקבל שיהיו בעל מנת להשפיע, אותם אני צריך לתקן. גם הקשרים האלה נמצאים, רק אנחנו אומרים שהם קרועים, אבל הם קיימים. רק לתת להם כיוון נכון או לפתוח צינורות, אבל הכול קיים.

לכן מה שאנחנו אומרים בחכמת הקבלה שאסור לחשוב על עצמו, זה מפני שאתה לא מתקן את עצמך. כל התיקון הוא ביחס שלך לחלקי הגוף הכללי הזה איך שאתה מתקן את היחס, אבל את הרצון של עצמו לא מתקנים. מתקנים כוונה שעל פני הרצון וזה נקרא שזה כלפי הזולת.

שאלה: איך נהפוך את ההשתוקקות לחומר דלק מזוקק בכוונה לקבל על מנת להשפיע?

אם ההשתוקקות של האנשים מתחברת כך שהיא הופכת להיות לבקשה שהיא מתאימה לבורא אז אנחנו יכולים לקבל ממנו כוח השפעה. לעניינינו, אנחנו לומדים שיש סדר פרצופים עליון ותחתון. הפרצוף התחתון, מתי הוא זוכה לקבל קשר עם העליון, שעליון זה הבורא? מתי שהוא פונה אליו.

איך פונה? פונה לקבל כוח השפעה. כדי לקבל כוח השפעה הוא צריך להעלות מ"ן. מ"ן עבור כוח השפעה שהוא רוצה לקבל כדי לממש משהו. עבור מה? אז הוא צריך קודם להיות מקושר עם הפרצוף התחתון, לקבל מהפרצוף התחתון חיסרון ולהעלות את החיסרון המעובד הזה לפרצוף העליון ממנו, לקבל משם כוח השפעה ועם כוח ההשפעה הזה לבוא לתחתון ולהתחיל לטפל בו.

זה נקרא ג' מדרגות, תחתון, עליון ועלי עליון שכך אנחנו עובדים. מהתחתון מקבלים חיסרון, מעבירים את זה לעליון, מקבלים מהעליון עניית התפילה, מ"ד, ומטפלים בתחתון. וכך כל אדם ואדם צריך תמיד להרגיש את עצמו הנמצא בין שניים, בין התחתון ובין העליון, ואם הוא עובד בצורה כזאת, אז הוא נקרא "שליח ה'", הוא נקרא "ישר א-ל", "בנים אתם" וכן הלאה, כך אנחנו צריכים לסדר. לכן אם אין לך תחתון ועליון, שאתה נמצא ביניהם ואתה מבצע שליחות, אז תסתובב, תצעק, זה לא יעזור.

שאלה: האם יש בתוכנו את כל ההכנות בכדי לקבל בעל מנת להשפיע, והן מתגלות רק כשהבורא מופיע ולפני שהוא מופיע הן לא מתגלות?

כן, בכללות זה כך.

תלמיד: אפילו אם הוא מפריע? לפעמים הוא גם מפריע, הוא לא רק מתגלה, גם בתורה.

אני חושב שהוא רק מפריע, לא לפעמים.

תלמיד: אז יש בתוכנו את כל ההכנות לקבל גם את הרע וגם את הטוב?

כן, הכול נמצא.

תלמיד: אמרת עכשיו שהאדם צריך להיות כל הזמן בין עליון לתחתון.

כן, אחרת איך זה יהיה על מנת להשפיע אם אין לך תחתון? ואיך תשפיע אם אין לך עליון לקבל ממנו כוחות?

תלמיד: זה ברור. השאלה, מה המילוי הנכון שאני כעליון מעביר לתחתון? אני יכול לקבל כוח מעלי עליון ואיך אני מעביר את זה לתחתון, מה זה המילוי הזה?

אתה לא יכול להעלות מ"ן אם אין לך את ההרגשה הזאת, אם אין לך את ההכנה הזאת. אתה לא יכול לפנות, העליון לא ישמע אותך אם אתה לא תעביר לו את התבנית הנכונה, איך אתה קיבלת חיסרון מעליון, איך אתה קלטת אותו, איך בנית ממנו חיסרון שלך. זאת אומרת, אתה מעלה את הגלגלתא עיניים דתחתון בך ואיך מזה אתה פונה אליו, לעליון. זו שרשרת שחייבת להיות מובנת, שהחיסרון של התחתון הוא הופך להיות כחיסרון שלך ואתה עובד כצינור, ואז עם זה אתה פונה לעליון ומבקש מהעליון עבור התחתון, ואתה כמעבר בלבד. ואין לך לזה שום דבר, אתה נשאר בחסדים, אין לך מה לתקן חוץ מלהיות צינור, "צינור" זה נקרא חסדים, ואז העליון שומע ונותן לך אפשרות.

שאלה: יכול להיות שאצלי יש איזשהו בלבול, אני רוצה פשוט לברר איזו נקודה. נגיד אנחנו ביחס לעם, אנחנו מגלים שנכון לעכשיו מה שעם ישראל רוצה זה איזה צעצועים, ממש דמיוניים, מילויים דמיוניים בלבד, הוא לא רוצה רוחנית.

ברור, הלאה.

תלמיד: איך מעבדים את זה?

אבל אני לא קולט מהם את הדברים האלה.

תלמיד: אז מה החיסרון שאתה קולט מהתחתון? זו השאלה, מה החיסרון הזה?

יש לך ילדים?

תלמיד: כן.

ברוך ה', יופי. אתה מרגיש מה אתה צריך לתת להם?

תלמיד: כן.

לפי הבקשה שלהם או לפי מה שאתה רואה שהם צריכים?

תלמיד: זהו, זה מה שהם צריכים.

מה זהו? אם אתה תיתן מה שהם רוצים, אז חוץ מממתקים הם לא רוצים כלום.

תלמיד: נכון.

אלא אתה צריך לדעת, אני צריך לתת להם את זה ואת זה, דברים בריאים, דברים שהם צריכים לפי המצב שלהם. אתה בודק את זה.

תלמיד: יופי, זה נכון, אבל דברים בריאים הם לא רוצים. זה מה שמתגלה, גם כשאתה רוצה להביא להם משהו נכון, מתוקן, הם פשוט לא מקבלים את זה. "אנחנו רוצים ממתקים, עזוב אותנו..".

זה נקרא שאתה צריך להתאים את עצמך גם לתחתון וגם לעליון, זו עבודת הצינור, עבודת המעבר. בטח, אתה צריך להשתנות בהתאם לשניהם, בהתאם לתחתון ועליון. ואתה בעצמך, ממך לא נשאר כלום חוץ משליש אמצעי דתפארת, כלום.

תלמיד: אבל עדיין נשארת השאלה, מה זה המילוי הנכון שהוא גם מתאים לתחתון ואני גם מעביר אותו בצורה מתוקנת?

מתוך זה שאני מטפל בתחתונים אני מעביר להם את הידיעה מה צריך להיות, וזה עניין ההפצה, שלאט לאט יש איזה קשר ביני לתחתון מה צריך להיות, למרות שזה אולי נגד, אבל במידה שהם סובלים, לא בכל מה שאני רוצה לתקן, אלא במידה שהם סובלים, אני יכול להסביר להם שכאן אפשר להביא מילוי שהוא יעזור להם והם לא יסבלו. את כל היתר הם לא מבינים, כל הרצונות האחרים. נגיד יש להם 100% רצון, אבל ב-20% מהרצון הזה הם סובלים, אז אני צריך דווקא לפנות לחלק הזה ולהראות להם שאפשר לתקן את זה. אמנם זה לא נוח ולא טוב וכך וכך, אבל בכל זאת זה ירַאה.

נגיד סמים, אונס, כל מיני בעיות אחרות בחברה, אני אומר שכדאי לנו בזה לעשות איזה פעולות חיבור, ואז הם יכולים להבין אותי שזה כדאי, מאין ברירה, כי בזה הם סובלים. בשבילם זה כאילו לא היו רוצים את זה, אבל במקום סבל טוב שזה ילך. אז אני לוקח מהם את החסרונות המקולקלים שלהם עם הכוונות שלי לטיפול ומעלה את הדברים האלה יחד, חיסרון בתוך חיסרון, מעלה את זה לעליון, העליון רואה שאני מבין את הבעיות של התחתון ואני רוצה לתקן אותן בעל מנת להשפיע, שהתחתון רק יקבל ממני טיפול שכבר מוכן.

התחתון לא צריך להסכים לעבודה, את העבודה אני מבצע, אבל הוא צריך להסכים לשינויים האלה בלבד, שבמקום שהוא היה נהנה נגיד מסמים, אז עכשיו הוא יפסיק להשתמש בסמים ובמקום זה ישחק בכדורגל, באיזה ספורט נגיד. במקום לעשן יחד בעיגול, אז יעשו בעיגול ישיבת חברים. זאת אומרת, הוא לא יעשה מאמצים, כמעט ולא יעשה מאמצים, הוא רק צריך להראות נכונות שאני אעשה עליו את כל העבודה. כך אומות העולם לעומת ישראל, לכן הם עד כדי כך ללא כוח, בתלות טוטלית.

תלמיד: מה זה הערכים החדשים שאנחנו מביאים להם? אנחנו כל פעם מנסים למצוא את זה.

אנחנו צריכים לפנות בדיוק לאותם המקרים ששם הם סובלים. תראה באיזה מקרים הם סובלים ואז איך אנחנו יכולים להסביר להם שהחיבור, בצורה מסוימת, יכול לתקן את המקומות האלה. זאת אומרת, המקרים האלה, שאנחנו בזה ממתיקים את הסבל.

תלמיד: כל פעם מנסים למצוא את זה. גם בהפצה, גם כשאתה מסביר לאנשים, אתה מנסה להראות להם עד כמה האגו כבר מקלקל אותו.

כי אתה מדבר על האגו, עד כמה האגו מפריע. אתה לא צריך את זה לעשות. אתה צריך להגיד בואו נעשה במקום, את זה וזה, ותראו עד כמה יהיה טוב ואתם נפטרים מהרע. זאת אומרת, אתה צריך דוגמאות. אתה לא צריך להביא להם פילוסופיה של העניין, "בואו, אנחנו כוח הטבע, שהוא הרע והוא שולט על כולם, אנחנו צריכים להוציא אותו מעצמנו או לשלוט עליו". את זה לא מבינים, זה לא ראש, זה לא העניין שלהם, הם מבינים רק תוצאות, מה יש לי מזה. עכשיו אני סובל, אתה מבטיח לי שבמקום שאני סובל אני איהנה, יפה, תביא. אז הוא יגיד, "אני מבין שהם התחילו לעשות עבודה", "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עמנו".

תלמיד: איך האנשים ירגישו שאנחנו משהו מיוחד, לא סתם איזה מאמנים שבאים בצורה פסיכולוגית ונותנים עצות?

אם אתה מביא להם כל מיני אירועים פרקטיים, שהם יכולים להתקיים ולפחות במשהו להראות להם המתקה במקרים שזה כואב להם. כמו חולה שיש לו פצע וכואב, אתה בא אליו ואתה אומר אני אטפל, תן לי. תראה, אני קצת אנסה ואתה תגיד אם יותר טוב או לא. ואתה עושה לו משהו קצת בחלק מהפצע, הוא אומר "כן, יפה". "אז אתה מרשה לי להמשיך"? כן. לאט לאט ככה. אבל בלי להסביר את הפעולות לעומק עם האגו, את זה הם לא מבינים, מזה הם מתרחקים, לא צריך את זה.

תלמיד: ברור שהם מבינים רק את המילוי.

כן, ואנחנו צריכים לא להתייחס אליהם כמו שאנחנו מבינים איך זה עובד, רשימות, ג' מדרגות, לא.

תלמיד: זה פשוט תהליך שצריכים לבנות. זו תמיד הבעיה, לבנות תהליך נכון, איך אתה מעביר את האדם עד המילוי הנכון, עד שהערכים האלה מתפתחים אצלו.

הם מוכנים לזה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, הם מוכנים.

תלמיד: הם מוכנים, זה נכון.

אנחנו זו בעיה. אתה אומר איך אנחנו מכינים את האדם, אתה מתכוון ל"בני ברוך"?

תלמיד: כן.

זה משהו אחר, כן. לא יודע איך אנחנו מכינים, אני נמצא בעצמי בשאלה כזאת.

שאלה: לא ברור מה שאמרת עכשיו. כי אנחנו ארגון שהוא גוף של הסברה, של אידיאולוגיה. ואתה אומר לא, אנחנו צריכים להיכנס, לצורך העניין, למעגל של חבר'ה שמעשנים ולהעביר אותם תהליך של ספורט? לא מבין את זה. אלה דוגמאות מעשיות שאנחנו פחות מטפלים בהן. אנחנו יותר מטווים קו, מראים מה שורש הבעיה, מציגים מה הפיתרון.

איך אתה רוצה לגשת לתיקון הקהל שרע לו, אתה מסביר לו שרע לו? זאת אומרת, אתה רוצה לבנות בו ראש, כן?

תלמיד: כבר רע לו.

רע לו, כן.

תלמיד: אני מסביר לו מה שורש הבעיה.

בסדר, זה נקרא שאתה בונה לו ראש.

תלמיד: כן.

החלק שמברר, חלק אנליטי. אז הוא מברר את הדברים האלה, הוא מבין את זה, הוא מרגיש את זה. ומה הוא עושה? מבצע.

תלמיד: מכיר, מודע, מכיר ברע יותר ממה שהוא חשב קודם. הוא חשב שזה רע בגלל זה או זה, עכשיו אני אומר לו זה הטבע שלנו, הפירוד בינינו, זה שורש הבעיה, קודם כל.

אתה חושב שהם יעשו את זה לבד?

תלמיד: לא.

באיזה התקשרות אתך?

תלמיד: בזה שאני מפיץ להם וסופג את הבעיות שלהם וכולי. זה אני מבין. מפה והלאה לשיעור, בסדר. אבל הצד המעשי, לרדת בצורה מעשית אליהם, פה התבלבלתי.

הצד המעשי, אתה חייב להיות בהם ולארגן בהם את הדברים. הם לא יוכלו לארגן את זה בעצמם, הם לא יוכלו. אתם רואים עד כמה אנחנו בעצמנו מתקשים לבנות איזה מערכות השפעה, התחברות. יש כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה התנגדות מהרצון שלנו. אפילו שהם יסכימו בעלמא, כמונו נגיד, יסכימו בעלמא, בלי ממש טיפול נמרץ מאיתנו, זה לא יקרה. אבל זה טיפול שאתה לא צריך להיות שם נוכח פיזית, היום זה כבר בצורות אחרות, אבל חייב. הראש שלהם, השכל שיש להם, זה רק כדי לקבל ממך ויחד אתך לבצע. לא שהם סתם גוף ללא שום שכל ורגש, חתיכת בשר, לא. אבל שוב, מה שיש בהם זה רק כדי לממש.

תלמיד: אתה רואה את הארגון שלנו ממש בפועל יושב איתם, עובד איתם.

דרך האינטרנט, דרך טלוויזיה, דרך כל מיני צורות מדיה, אני בטוח שלזה הם מתפתחים ולזה יהיו מוכנים להפעלה.

תלמיד: וזה יהיה יותר מהסברה, אלא ממש כמו גננת, נגיד.

אז מה? הסברה. אתם לא מקבלים את זה? רק בדרגה פחותה יותר. אתם מקבלים הסברה איך בחיבור ביניכם להתחבר לבורא. הם יקבלו הסברה איך בחיבור ביניהם להרגיש את עצמם יותר טוב.

שאלה: לנו יש נכונות או קיבלנו נכונות מינימאלית לבוא לכאן, אבל אם בעם אין נכונות, מה זה אומר?

אני לא חושב שאין בהם נכונות. העניין הוא שלא מדברים על היכולת לרפא משהו, אם אין ריפוי, אם אין תרופה. יש הרבה דברים כאלו שאנחנו אומרים, מה אפשר לעשות, לא יכולים. אבל אם יש לך תרופה, אתה מיד רואה איך להשתמש בה לנכון. מה, האנשים לא סובלים? האנושות לא סובלת? הילדים לא סובלים? הגדולים לא סובלים? הכול בסדר ברחוב, בפקקים, בגן הילדים, בכל מקום, בבתי הספר, בגיל הצעיר, בגיל הזהב?

אני חושב שהעניין הוא רק התרופה. ברגע שיתגלה שיש במה לרפא את האגו שמפריע לנו בכל רגע, בכל מקום, כשהאנשים באמת יתחילו לגלות שאנחנו מפעילים רק את האגו, הוא מפעיל אותנו, ובואו נראה איפה אנחנו יכולים קצת להמתיק אותו. ככה אני חושב. את השאר נראה, זה יתגלה. אבל הכללים האלה, איך אנחנו מתקשרים אליהם, על זה דובר כאן.

קריין: רב"ש ג', עמוד 1899, מאמר "להפיל זרעם בגוים".

להפיל זרעם בגוים

"ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאומר הכתוב, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואים... אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכן הכתוב אומר, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות, נשיאות יד כנגד נשיאות קול" (מדרש רבה שלח ט"ז)."

אלו כתבי יד של רב"ש, הוא לא הכין אותם לדפוס, הוא רוצה להסביר כאן מה ההכרחיות בחורבן. שצריך שאותם הכלים שהם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, כמו שאנחנו לומדים בשבירת הכלים בעולם הנקודים, יתפזרו ויכנסו לכל הכלים דאח"פ, כך שבכל הכלים דקבלה יהיו חלקים קטנים של כלים דהשפעה.

כך יהיה קשר ביניהם, והם יתכללו זה מזה, כלים דקבלה יקבלו ניצוצי השפעה וכלים דהשפעה יתפעלו מהעביות שבכלים דקבלה, ויוכלו לעבוד בצורה הדדית זה עם זה. אחרת לא תהיה התכללות הדדית ולא תהיה התקשרות. ההתקשרות הזאת היא הכרחית, בגלל שהבורא רוצה שהנברא יגיע לצורה שדומה לבורא. לכן התכללות של תכונות הבורא והנברא היא הכרחית.

הוא רוצה להסביר לנו את הצורך בחורבן, את הצורך בחורבן בית המקדש, גם ראשון וגם שני. שכל הכלים חייבים, כמו שאנחנו לומדים בעולם הנקודים, שבירת מלכי דחג"ת, אחר כך שבירת מלכי תנהי"ם, אלו שני בתי המקדש שצריכים להישבר. ואז כלים דקבלה מתערבבים כולם כולם, עם כלים דהשפעה עד בלי די, בכאלו התכללויות שאי אפשר לתאר בכלל, עד כדי כך הם מגיעים להתקשרות ביניהם.

אבל אחר כך דווקא בזכות זה, בהשפעת המאור המחזיר למוטב הכללי, יש בירורים בין כל הכלים השבורים, המעורבים. ומגיעים, קודם מהקל לכבד, כל התיקונים. ואז בכל רצון לקבל יש גם ניצוצי השפעה, ועל ידי ניצוצי ההשפעה הרצון לקבל מקבל את הכוונה על מנת להשפיע וכך הוא מיתקן.

"להבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש ענין בית המקדש. הנה בזמן, שהאדם זוכה לשעתו להארה דקדושה, נקרא זה שנכנס לבית המקדש." בכל פעם שמקבל איזו התרוממות, הארה, רצון להשפיע, לתת, להתחבר, משהו למעלה מהאגו שלו, זה נקרא שהוא נכנס לבית המקדש.

"וחורבן בית המקדש הוא בזמן שלוקחים ממנו בחזרה את ההארה." זה הפוך, באה הארה, הוא מרגיש התרוממות, רוצה להשפיע, לאהוב, להתקשר, לדאוג לאחרים. וכשזה עובר, זה נקרא שנחרב. "והחורבן בא בזמן שהאדם חוטא, היינו בזמן שמשתמש עם הארה זו עבור שיהנה ממנה בליבא, או שמקבל ממנה סמיכה במוחא, אזי היא מסתלקת ממנו." זאת אומרת, יש שתי צורות של חטא, במוחא ובליבא. או שאני נהנה ברצון לקבל שלי, או שאני מחפש איזו הצדקה לרצון להשפיע שלי. שתי הצורות האלה מובנות?

"יש קול ה' ויש קול של תחתון, הנקרא, קולה, או קולם. "קול ה'" הוא בזמן שהוא מדבר, רק כדי שיהיה מזה נחת רוח למעלה. קול התחתון הוא, שהדבור הוא בשביל שיהיה נחת רוח לאדם. וזה שכתוב, "ויתנו את קולם". כמו כן, "נתנה עלי בקולה", זהו שגרם את כל החורבן."

נקרא שוב.

"וחורבן בית המקדש הוא בזמן שלוקחים ממנו בחזרה את ההארה. והחורבן בא בזמן שהאדם חוטא, היינו בזמן שמשתמש עם הארה זו עבור שיהנה ממנה בליבא, או שמקבל ממנה סמיכה במוחא, אזי היא מסתלקת ממנו."

זאת אומרת, לנו אסור לנו להשתמש לא בליבא ולא במוחא עם מה שאנחנו מקבלים מלמעלה, מהבורא. בכלי שלנו יש שתי צורות כאלה ואסור לנו להשתמש בהן לעצמנו.

"יש קול ה' ויש קול של תחתון, הנקרא, קולה, או קולם. "קול ה'" הוא בזמן שהוא מדבר, רק כדי שיהיה מזה נחת רוח למעלה. קול התחתון הוא, שהדבור הוא בשביל שיהיה נחת רוח לאדם. וזה שכתוב, "ויתנו את קולם". כמו כן, "נתנה עלי בקולה", זהו שגרם את כל החורבן." הקול של התחתון היה בעל מנת לקבל.

"ובזמן החורבן, בית המקדש אינו נשאר על מקומו, היינו כמו המצב, שהיה לו לפני שזכה לבית המקדש, אלא יותר גרוע, כי יש כלל, אם האדם אינו עולה אז הוא יורד.

לכן מחמת החטא, חוץ מזה שלוקחים ממנו מה שנתנו לו, אלא מענישים אותו גם כן, שזה נקרא, שגלו לבין האומות, שנופלים תחת התאוות ורצוניות של האומות העולם. וזה פירוש, וישא ידו להפיל אותם במדבר, שאין שם מקום ישוב הדעת של קדושה.

"ולהפיל זרעם בגוים", הכוחות, שנקרא זרעם, הוא עבור התאוות הגוים, שלא יכול לעשות שום עבודה, אלא בשביל שיהיה מזה הנאה לגוף, שהוא בחינת גוים." כמו שלמדנו בהתחלה, בשביל מה החורבנות האלה? כדי שהכלים דהשפעה השבורים יכנסו בתוך הכלים דקבלה ובכך ייתנו להם את הרצון להיות בעל מנת לקבל.

""ולזרותם בארצות", שכל מחשבותיהם הוא מפוזר לחשוב מה שעמי הארץ חושבים. וזה שאמרו, "נשיאות יד כנגד נשיאות קול", שהם חטאו רק בקול, שהיה להם מחשבה לטובה עצמם. אבל היה להם החשק להיות בקדושה.

אבל כנגד זה היה נשיאות יד, היינו שנפלו יותר למטה, שאין להם חשק רק לדברים גשמיים. אבל זהו לצורך תיקון, כי אחרת לא היו מרגישים את החסרון, שצריכים לתקן המעשים, אלא שהיו מסתפקים במיעוט, היינו במצב שהיה לפני שזכו להארה, היו מסכימים להישאר כך.

אבל כשנופלים יותר למטה, אז יש תקווה, שסוף כל סוף, החי יתן אל לבו ולעשות תשובה ויבנה בחזרה את בנין בית המקדש."

זה כתב יד, הוא לא מפרש, הוא לא כותב למישהו.

להפיל זרעם בגוים

""ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאומר הכתוב, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואים... אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכן הכתוב אומר, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות, נשיאות יד כנגד נשיאות קול" (מדרש רבה שלח ט"ז).

זאת אומרת רב"ש רוצה, אלה כתבי היד שלו, זה לא שהוא הכין את זה לדפוס. הוא רוצה להסביר כאן מה ההכרחיות בחורבן. שאנחנו צריכים שאותם הכלים שהם כלים דהשפעה גלגלתא ועיניים כמו שאנחנו לומדים בשבירת הכלים בעולם הנקודים, שהם התפזרו ונכנסו לכל הכלים דאח"פ ובכל הכלים דקבלה היו חלקים קטנים של כלים דהשפעה ואז יהיה קשר ביניהם כך שהתכללו זה מזה.

שהכלים דקבלה יקבלו ניצוצי השפעה והכלים דהשפעה יתפעלו מהעביות שבכלים דקבלה. ואז יוכלו לעבוד בצורה הדדית זה עם זה. אחרת לא תהיה התכללות הדדית ולא תהיה התקשרות.

וההתקשרות הזאת היא הכרחית בגלל שהבורא רוצה שהנברא יגיע לצורה שדומה לבורא.

לכן התכללות התכונות בורא ונברא היא הכרחית.

לכן הוא רוצה להסביר לנו את הצורך בחורבן בית המקדש. גם הראשון וגם השני. שכל הכלים חייבים כל הכלים כמו שלומדים בעולם הניקודים, שבירת מלכי דחג"ת ואחר כך שבירת מלכי תנהי"ם אלה שני בתי המקדש שצריכים להישבר אז כלים דקבלה מתערבבים כולם בכולם עם כלים דהשפעה עד בלי די.

כאלו התכללויות שאי אפשר לתאר בכלל עד כדי כך הם מגיעים להתקשרות ביניהם אבל אחר כך דווקא בזכות זה בהשפעת המאור המחזיר למוטב הכללי יש בירורים בין כל הכלים השבורים המעורבים והם מגיעים מקל לכבד כל התיקונים ובכל רצון לקבל יש גם ניצוצי השפעה אז על ידי ניצוצי השפעה הרצון לקבל מקבל את הכוונה על מנת להשפיע וכך מתקן.

להבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש ענין בית המקדש. הנה בזמן, שהאדם זוכה לשעתו להארה דקדושה, נקרא זה שנכנס לבית המקדש.

כל פעם שמקבל איזו התרוממות, הארה, רצון להשפיע, לתת, להתחבר, משהו למעלה מהאגו שלו, אז נקרא שנכנס לבית המקדש.

וחורבן בית המקדש הוא בזמן שלוקחים ממנו בחזרה את ההארה. זאת אומרת הפוך. באה הארה מרגיש התרוממות רוצה להשפיע, לאהוב להתקשר, לדאוג לאחרים זה עובר, זה נקרא שנחרב. והחורבן בא בזמן שהאדם חוטא, היינו בזמן שמשתמש עם הארה זו עבור שיהנה ממנה בליבא, או שמקבל ממנה סמיכה במוחא, אזי היא מסתלקת ממנו.

זאת אומרת יש שתי צורות של החטא במוחא ובליבא. או אני נהנה ברצון לקבל שלי או אני מחפש איזו הצדקה לרצון להשפיע שלי.

תסבירו אחד לשני מה הסגנון של השבירה הראשונה לעומת הסגנון של השבירה השנייה?

תקרא שוב,

יש קול ה' ויש קול של תחתון, הנקרא, קולה, או קולם. "קול ה'" הוא בזמן שהוא מדבר, רק כדי שיהיה מזה נחת רוח למעלה. קול התחתון הוא, שהדבור הוא בשביל שיהיה נחת רוח לאדם. וזה שכתוב, "ויתנו את קולם". כמו כן, "נתנה עלי בקולה", זהו שגרם את כל החורבן.

תקרא שוב,

וחורבן בית המקדש הוא בזמן שלוקחים ממנו בחזרה את ההארה. והחורבן בא בזמן שהאדם חוטא, היינו בזמן שמשתמש עם הארה זו עבור שיהנה ממנה בליבא, או שמקבל ממנה סמיכה במוחא, אזי היא מסתלקת ממנו.

זאת אומרת לנו אסור להשתמש לא בליבא ולא במוחא, עם מה שאנחנו מקבלים מלמעלה מהבורא. יש לנו שתי צורות כאלה בכלי שלנו. אסור בזה להשתמש לעצמנו.

יש קול ה' ויש קול של תחתון, הנקרא, קולה, או קולם. "קול ה'" הוא בזמן שהוא מדבר, רק כדי שיהיה מזה נחת רוח למעלה. קול התחתון הוא, שהדבור הוא בשביל שיהיה נחת רוח לאדם. וזה שכתוב, "ויתנו את קולם". כמו כן, "נתנה עלי בקולה", זהו שגרם את כל החורבן.

היה בעל מנת לקבל הקול של תחתון.

ובזמן החורבן, בית המקדש אינו נשאר על מקומו, היינו כמו המצב, שהיה לו לפני שזכה לבית המקדש, אלא יותר גרוע, כי יש כלל, אם האדם אינו עולה אז הוא יורד.

לכן מחמת החטא, חוץ מזה שלוקחים ממנו מה שנתנו לו, אלא מענישים אותו גם כן, שזה נקרא, שגלו לבין האומות, שנופלים תחת התאוות ורצוניות של האומות העולם. וזה פירוש, וישא ידו להפיל אותם במדבר, שאין שם מקום ישוב הדעת של קדושה.

"ולהפיל זרעם בגוים", הכוחות, שנקרא זרעם, הוא עבור התאוות הגוים, שלא יכול לעשות שום עבודה, אלא בשביל שיהיה מזה הנאה לגוף, שהוא בחינת גוים.

זה כמו שלמדנו בהתחלה. בשביל מה החורבנות האלה? כדי שיכנסו הכלים דהשפעה השבורים בתוך כלים דקבלה. ויתנו להם בזה את הרצון להיות בעל מנת לקבל.

"ולזרותם בארצות", שכל מחשבותיהם הוא מפוזר לחשוב מה שעמי הארץ חושבים. וזה שאמרו, "נשיאות יד כנגד נשיאות קול", שהם חטאו רק בקול, שהיה להם מחשבה לטובה עצמם. אבל היה להם החשק להיות בקדושה.

אבל כנגד זה היה נשיאות יד, היינו שנפלו יותר למטה, שאין להם חשק רק לדברים גשמיים. אבל זהו לצורך תיקון, כי אחרת לא היו מרגישים את החסרון, שצריכים לתקן המעשים, אלא שהיו מסתפקים במיעוט, היינו במצב שהיה לפני שזכו להארה, היו מסכימים להישאר כך.

אבל כשנופלים יותר למטה, אז יש תקווה, שסוף כל סוף, החי יתן אל לבו ולעשות תשובה ויבנה בחזרה את בנין בית המקדש."

מה לעשות? זה כתב יד הוא לא מפרש, הוא לא כותב למישהו.

נקרא שוב.

להפיל זרעם בגוים

""ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאומר הכתוב, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואים... אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכן הכתוב אומר, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות, נשיאות יד כנגד נשיאות קול" (מדרש רבה שלח ט"ז).

להבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש ענין בית המקדש. הנה בזמן, שהאדם זוכה לשעתו להארה דקדושה, נקרא זה שנכנס לבית המקדש.

וחורבן בית המקדש הוא בזמן שלוקחים ממנו בחזרה את ההארה. והחורבן בא בזמן שהאדם חוטא, היינו בזמן שמשתמש עם הארה זו עבור שיהנה ממנה בליבא, או שמקבל ממנה סמיכה במוחא, אזי היא מסתלקת ממנו.

יש קול ה' ויש קול של תחתון, הנקרא, קולה, או קולם. "קול ה'" הוא בזמן שהוא מדבר, רק כדי שיהיה מזה נחת רוח למעלה. קול התחתון הוא, שהדבור הוא בשביל שיהיה נחת רוח לאדם. וזה שכתוב, "ויתנו את קולם". כמו כן, "נתנה עלי בקולה", זהו שגרם את כל החורבן.

ובזמן החורבן, בית המקדש אינו נשאר על מקומו, היינו כמו המצב, שהיה לו לפני שזכה לבית המקדש, אלא יותר גרוע, כי יש כלל, אם האדם אינו עולה אז הוא יורד.

לכן מחמת החטא, חוץ מזה שלוקחים ממנו מה שנתנו לו, אלא מענישים אותו גם כן, שזה נקרא, שגלו לבין האומות, שנופלים תחת התאוות ורצוניות של האומות העולם. וזה פירוש, וישא ידו להפיל אותם במדבר, שאין שם מקום ישוב הדעת של קדושה.

"ולהפיל זרעם בגוים", הכוחות, שנקרא זרעם, הוא עבור התאוות הגוים, שלא יכול לעשות שום עבודה, אלא בשביל שיהיה מזה הנאה לגוף, שהוא בחינת גוים.

"ולזרותם בארצות", שכל מחשבותיהם הוא מפוזר לחשוב מה שעמי הארץ חושבים. וזה שאמרו, "נשיאות יד כנגד נשיאות קול", שהם חטאו רק בקול, שהיה להם מחשבה לטובה עצמם. אבל היה להם החשק להיות בקדושה.

אבל כנגד זה היה נשיאות יד, היינו שנפלו יותר למטה, שאין להם חשק רק לדברים גשמיים. אבל זהו לצורך תיקון, כי אחרת לא היו מרגישים את החסרון, שצריכים לתקן המעשים, אלא שהיו מסתפקים במיעוט, היינו במצב שהיה לפני שזכו להארה, היו מסכימים להישאר כך.

אבל כשנופלים יותר למטה, אז יש תקווה, שסוף כל סוף, החי יתן אל לבו ולעשות תשובה ויבנה בחזרה את בנין בית המקדש."

לכן הנפילות חייבות להיות. מצד אחד בגודל שלא יקבור ממש את הנברא, שיוכל איכשהו להתרומם, אבל צריך לראות את השבירה, צריך לראות את הנפילה, איפה שהוא נמצא, אחרת לא יהיה לו שום דחף לצאת מהמצב.

שאלה: הרב"ש כותב פה "והחורבן בא בזמן שהאדם חוטא". במה הוא חוטא?

בזה שהוא מרגיש שהוא נמצא בחורבן.

תלמיד: אבל מה החטא?

מה אני עשיתי כדי להרגיש שאני עכשיו נמצא בחורבן. אולי מה אני עשיתי טוב כדי להרגיש שאני נמצא בחורבן. זכיתי לגלות שאני בחורבן.

תלמיד: עצם ההכרה בחורבן.

זה כבר טריגר, דחף לתיקון.

תלמיד: ציינת כמה פעמים שזה כתב יד של הרב"ש, אבל הרב"ש נראה לי הכי רלוונטי להסביר את הדברים. כי העם חוגג יום היסטוריה כביכול.

כן.

תלמיד: ולמעשה הרב"ש מביא לנו מצב של כאילו כל רגע, כל יום, כל פעם שאנחנו נמצאים ברצון לקבל לעצמנו זה חורבן.

כן.

תלמיד: למה זה לא מפורסם הדבר הזה?

אתה צריך לפנות לחלק העם שעוסק בתורה, בהוראה. הם נמצאים שם במשרד החינוך, בכל מיני משרדים, ולשאול אותם. הם מעוניינים בזה, כי אז בצורה כזאת עמך יודע שהוא צריך לקיים היום אבל, להיות בצום, בכל סימנים חיצוניים. בצורה כזאת לעמך מתייחסים. לא מבינים שהוא כבר צריך להיות בדרגה אחרת, קצת בהרגשה, בהבנה.

תראה איך אנחנו מתקדמים לפתוח את העולם. העולם גדול, העולם גלובלי, הכוכבים, המדע, כל מיני קשרים באינטרנט, והחיים ביחס לעם כמו לפני אלפיים, שלושת אלפים שנה, שאין כלום, מה יש לך. לא מבינים שאנשים היום התפתחו כדי לספוג יותר ולהתקדם. בגלל שבעצמם הם כך.

תלמיד: מאוד מפריע לי שגם חוגים שמתעסקים עם בעל הסולם, הרב"ש לא נמצא אצלם, הוא הכי קרוב אלינו, לדור שלנו ואני לא מבין למה לא.

האמת, אני לא יודע מה לומדים שם. את מי שאני מכיר מבעל הסולם זה ה"אור הגנוז", שהייתי אצלם בתחילת 1992, אולי שנה שהרב"ש נפטר. אז נסענו כמה חבר'ה שלנו, יוסי גמפל ז"ל ודני גולן וג'רמי, נסענו לשם, רצינו לעשות שבת, מחוצה לבית, מחוצה לכל. אז נסענו אליהם, היו להם קרוואנים, אני לא יודע מה היום, וגם רצינו להכיר קצת אותם כי הם בכל זאת לומדים בעל הסולם.

אני לא יודע מה קורה היום. אבל הם היו באים אלי, שכפלתי להם קלטות, נתתי להם כל מה שהיה לי, כרגיל כמו לכולם, גם קלטות, גם צילומים מ"שמעתי" והכול. אני חס ושלום לא הסתרתי שום דבר מאף אחד.

מאז אני לא מכיר, אבל ראיתי שאלה משפחות של חלק חוזרים בתשובה, חלק כאלה כיפות סרוגות, מחפשים להתפרנס, זה עיקר הבעיה, והיה להם כנראה קשר, עכשיו גם יש קשר עם המשרדים, משרדי ממשלה, שנברגר כנראה יודע לספק להם קשרים האלה. רק אותם אני מכיר.

מי עוד? את גוטליב. גם עם אלה אני לא נמצא בשום קשר. אני לא יודע מה הם לומדים, לפי איזה ספרים, באיזה קצב, עם איזה קהל. אני רק יודע שהם נותנים הרצאות בתל אביב, ה"אור גנוז", אבל חוץ מזה לא יודע כלום.

אני חושב שזה טוב. לא מחפשים את הקשרים זה גם טוב, כדי לא לגלות עד כמה שאנחנו שונים. אם מלמעלה לא בא הקשר אז כנראה שיהיה כך. הם מפחדים להראות, אפילו שאולי הם חושבים שכן צריכים לפרסם את חכמת הקבלה בין כל אומות העולם אבל לא עושים את זה, מפחדים, אחרת הם לא יהיו מקובלים, כמונו, אצל החרדים. הם כולם מדייקים על הקיום הגשמי של התורה ומצוות, לא כמונו. ודאי שהם לא מקבלים לתוכם אם אין אדם מסכים להיות ממש חרדי.

איך אנחנו יכולים להיות קרובים? זה כבר לא צורה חיצונה, אלא זה גם אידיאולוגיה. אצלנו יש מקום לכולם. למה? כי גמר תיקון זה גמר תיקון, אתה חוזר לבבל, לתקן את בבל, ככה אתה מסתכל על העולם.

נמשיך, אחר כך נראה מה יקרה. אני מוכן להיות קשור עם כולם, אין לי שום בעיה, אבל בתנאי שאנחנו לא מגבילים את הפעילות שלנו. ומצד שני אני גם לא רוצה להכניס את כולם ל"עול תורה ומצוות" מה שנקרא, שאז אתה נכנס תחת השפעת חוג מסוים והם כבר מכתיבים לך ולא לי, לי זה לא חשוב, הם לא יכולים, אלא לאלה שבאים אלינו, אז הם מתחילים מיד להרגיש שהם שייכים כבר לחלק מסוים של החברה הישראלית. וחלק מסוים הזה של החברה הישראלית הוא לגמרי מנוגד להתקשר עם כל מיני חוגים אחרים לא אוהב ודוחה ושונא את כולם. גם בעם ישראל, מכל שכן מחוץ לעם ישראל. אז יש כאן עניינים שאם אתה עושה צעד אחד לכיוון זה, אתה כבר לא תמצא את עצמך איפה שאתה.

לכן אני מאוד נזהר לעמוד על שלנו אבל זה אך ורק לפי העיקרון שנמצאים בדור האחרון. בעל הסולם נסע לפולניה, הרב"ש ידע שאני כתבתי שלושת הספרים שלי ברוסית ופיזרתי אותם ברוסיה, זה היה עוד בשנת 84, 50,000 ספרים. זה עלה לי 5,000 דולר סך הכול, 50,000 ספרים אז הם היו ככה, 10 סנט לספר.

אז הוא היה יודע, איפה נתתי כל מיני הרצאות, לחילונים, בתל אביב, בכל מיני מקומות. והספרים האלה ועוד כל מיני דברים, את זה הוא היה יודע. הוא לא היה מתנגד אבל ככה, בשקט, זאת אומרת, אתה תעשה, זה היה ככה.

תלמיד: מההתרשמות שלי, כאחד שהיה פה לפני איזה שמונה שנים והוא עבר לאחד החוגים האלה ועכשיו הוא כבר לא שם, וכששאלתי אותו אם מדברים על הכרת הרע, הוא אמר, ממש לא, שום דבר בהכרת הרע. אולי זו הסיבה שרב"ש לא נמצא שם כי הרב"ש הוא ממש נמצא בעבודה פנימית, הוא מראה לנו את הדרך בהכרת הרע.

אז איך אפשר לא לדבר על הכרת הרע, אז בשביל מה כל הקבלה?

תלמיד: הוא אמר שממש, חס ושלום, לא לדבר.

אז מה, רק לימוד?

תלמיד: רק לימוד. אולי זו הסיבה שרב"ש לא נמצא שם, אולי הם נתקלים בזה, אבל לא רוצים לנגוע בזה. אז מה מתקנים, איך באים לקבל תרופה, אני לא מבין את השיטות.

אני לא יודע. אני אומר לך, אני לא יודע מה קורה. אני מקווה שאני הולך נכון לפי הקו של הרב"ש, שהוא ממש הכניס לי את זה. זה נראה כך.

אבל שוב אני אגיד לך, בכל זאת אלפי שעות שאתה נמצא ליד האדם ואתה סופג את זה בצורה לא יודע מה להגיד, דרך הכול. דרך זה שאתה מטפל בו, ודרך זה שאתה נמצא לידו ואוכל ושותה ומטייל, ופה ושם שומע כמה מילים ומתחיל להרגיש אותו מבפנים כך. בצורה כזאת זה נכנס. התורה היא לא דרך השכל באה.

ואחר כך בכל זאת אתה נמצא בקשר עם הבורא דרך אותו קשר שהוא בנה רק דרכו.

(סוף השיעור)

---

1. "שיר המעלות לשלמה אם יהוה לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" (תהילים, קכ"ז, א')↩