שיעור בוקר 16.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך ו',

חלק ט"ו, דף א' תרצ"ו, עמ' 1696, אותיות י"א – ט"ז,

חלק ט"ז, דף א' תתקי"ב, עמ' 1823, אותיות מ"ב – נ"ט

רציתי לשאול, האם אנחנו רוצים לנסות ללמוד את החומר הזה עם הרב"ש יחד כמו שהוא היה נותן את השיעור? כי יש לנו את זה בקלטות. בארכיון יש לנו את כל הקלטות, צריכים לסדר את זה היטב, הכול נמצא בזיכרון במחשב. רק הבעיה היא שאולי צריכים להקליד את זה כדי שיהיה לנו כאן טקסט, לא של תע"ס אלא של הדיבור שלו. כי אחרת לא תופסים אולי מהקול שלו מה שהוא אומר. מה אתם חושבים?

תלמידים: כן.

אני הייתי מנסה לעשות את זה, כי יש הרבה רוח פנימי, כוח פנימי, רוחני ממש, מאוד מיוחד בלשמוע אותו ולקבל כך, כמו שכתוב "השכינה מדברת מתוך גרונו".

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', דף 1696, א' תרצ"ו, אות י"א למלעלה.

אות י"א

"הב' הוא, שהה' ראשונות של ז"א האירו בה מלמעלה, אבל עדיין הוא מחזה ולמטה, ואז הוא יורד בנצח שלו, והיא עולה בהוד שלו, בבחינת שם בוכ"ו, והוא כופף קומתו ומזדווג שם עמה"

קריין: אות י"א. אור פנימי בדף א' תרצ"ה 1695 טור ב' "ואין להקשות".

"ואין להקשות, למה צריכה הנוקבא לעלות להוד שלו כדי לקבל המוחין דגדלות מיעקב, כיון שגם בעת המוחין דו"ק שלה נמצאת ג"כ עומדת שם מחזה ולמטה כנ"ל," זעיר אנפין בקטנות נקרא יעקב, ובגדלות נקרא ישראל. "וע"כ למה אומר הרב שהיא עולה בהוד שלו. והענין הוא, כי באמת נה"י אלו הם נה"י הישנים דז"א, שעתה בזמן המוחין הם נעשו לחג"ת דז"א, וע"כ נחשב זה לנוקבא עליה, כי מעיקרא היו נה"י אלו רק בחינת נה"י דז"א, אבל עתה בעת ביאת המוחין דישסו"ת לז"א, מתעלים אלו נה"י ונעשים חג"ת, ונמצאת הנוקבא עומדת בגבורה דז"א. וע"כ אומר והיא עולה בהוד שלו. דהיינו בהוד שמקודם לכן, שעתה הוא גבורה. וכבר נתבאר לעיל שגם עליה זו דנה"י לחג"ת, אינה חשובה בשביל ז"א עצמו, ובערכו עדיין נחשבים לנה"י. אלא כלפי יעקב ורחל נחשבים לחג"ת ממש."

קריין: אות י"ב דברי האר"י.

אות י"ב

"הג' הוא שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ," זאת אומרת שמלכות תהיה ממש שווה לזעיר אנפין, "ותקבל האורות של ה"ר בהיותה שם למעלה עמהם". למעלה מחזה דזעיר אנפין. זעיר אנפין נקרא "הקדוש ברוך הוא". זאת אומרת, מלכות עולה בדבקות שלה ומשתווה יותר ויותר עם הבורא עד שנעשית כמוהו. זה נקרא "דבקות השלם". "ואמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א, והכתר שלו יהיה גדול מכתרה, כי הוא יותר גדול וגבוה למעלה מכתרה." לכן כתר שלו גדול מכתרה. "לכן הכתר שלו יהיה גדול מכתרה, כי הוא יותר גדול וגבוה למעלה מכתרה."

קריין: שוב אות י"ב.

אות י"ב

"הג' הוא, שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה' ראשונות בהיותה שם למעלה עמהם. ואמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א, והכתר שלו יהיה גדול מכתרה, כי הוא יותר גדול וגבוה למעלה מכתרה."

זה מצב הג'.

קריין: אות י"ב בשורה לפני האחרונה בטור ב' בעמוד הקודם.

"הג' הוא, שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה' ראשונות בהיותה שם למעלה עמהם. והיינו ג"כ פרצוף דגדלות, כמו בחי' הב' הנ"ל, וכל ההפרש הוא שכאן מדבר מפרצוף הגדלות דמוחין דאו"א, המספיקים גם למוחין דחיה בשביל ז"א, שאז ז"א אינו כופף ראשו אלא מזדווג עם הנוקבא פב"פ בקומתו עצמו, ונמצאת הנוקבא מקבלת ג"ר בהיותה עמהם למעלה פב"פ.

ומה שהרב מכנה אל הג"ר בשם ה' ספירות ראשונות: כח"ב ח"ג, הוא משום שהג"ר הוא פרצוף שלם של ע"ס, והוא מתלבש תוך פרצוף היניקה מחזה ולמטה שלו, באופן שכח"ב ח"ג עם ש"ע דת"ת הם למעלה מכל פרצוף היניקה, וע"כ נבחן ערך ההפרש מפרצוף היניקה לפרצוף הגדלות בה"ס שלמות כח"ב ח"ג, שהם חסרים מפרצוף היניקה, כי אינו יכול להלביש אותם.

והנה כל המדובר שבכאן באלו הד' בחינות דאחור ופנים דאו"א וישסו"ת, הוא מבחינת התכללות הנצח בהוד דא"א, וכן דאו"א, שאז אין הנוקבא יכולה לקבל רק מבחינת נצח, שהוא בחינת ז"א בעלה, ואינה מגעת לבחי' ת"ת דאמא, שהיא כתר ז"א, כי נצח דאמא נבחן לעליון שלה, כמ"ש לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה שניהם. עש"ה.

וזה אמרו ''אמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א והכתר שלו יהיה גדול מכתרה" דהיינו כנ"ל, משום דהשואת הקומה הגיעה לנוקבא על ידי התכללות הנצח בהוד, וע"כ מחויבת לקבל הימנו, ואינה יכולה לינק מכתר שלו, שהוא בחינת ת"ת דאמא, והיא אינה מגעת אלא לנצח דאמא. כנ"ל. ומטעם זה נמצא שאפילו בשבת במוסף, אינה יכולה לינק מכתר שלו ממש, משום דהשואת הקומה מכל המוחין דשבת, הוא ע"י התכללות הנצח בהוד, וע"כ היא מחויבת לקבל ע"י ז"א בעלה, וע"כ אין שניהם משתמשים בכתר אחד. וכ"ז היא רק מבחינת המוחין דאו"א אבל מבחינת המוחין דישסו"ת, שהמה מגיעים אל הנוקבא ע"י כפיפת ראש דז"א למקום יעקב, יש שם בחינת השתמשות שניהם בכתר אחד, דהיינו שהתכללות דנו"ה נעשה במקום ספירת הנצח, ונמצאת הנוקבא שעולה לבחינת נצח דאמא בשוה עם יעקב, ושניהם יונקים בשוה מת"ת דאמא, ונמצאים משתמשים בכתר אחד. ודבר זה נוהג רק בראש חודש ויו"ט, אבל אינו נוהג בשאר ימות השנה, ואפילו בשבתות. כמ"ש במקומו."

את זה אנחנו עוד נלמד. יש הרבה תנאים, הבחנות בכל המדרגות, ולכן יש כאן ערבוביה של התנאים האלו. לא סתם כך מקבלים מלמעלה אור, על ידי זה מיתקנים ועולים. אלא אנחנו צריכים לראות איך המערכת אוספת את עצמה להיות, אפילו לא עגולה, אלא כדורית, והרבה יותר מזה, אבל נגיד, איך מצורה לינארית היא מתחילה להתפתח לכל מיני כיוונים. כביכול אין כאן יותר מעשר ספירות, פחות או יותר, אבל יש כאן עוד ועוד התכללות של הרבה מאוד פרטים, והפרטים החיצוניים הם קובעים התפתחות של החלקים הפנימיים. יש קשר בין כל חלקי המערכת.

לכן, יש כאן ענין של ימות השבוע וחגים, ועוד הרבה הרבה פרטים.

קריין: אות י"ג, דברי האר"י.

אות י"ג

"נמצא, שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר, כי היא למטה מן היסוד שלו, לכן היא צריכה לו שהמלכיות שבה היא למטה מכל שיעור קומתו, ואז צריכה הוא לקבל ע"י, ואז המלכות שלה אין לה בן זוג, ונתעלה עד היסוד שבה עצמה, ונכללין יחד שם בסוד הכללות, כנודע אצלינו, ואז תוכל לקבל מן היסוד של ז"א. ונמצא כי בבחי' זו יש בה פרצוף ט"ס עליונות שבה לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה, ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה."

אני ציירתי כאן את ז"א לעומת המלכות, כי הכתר שלו גבוה מכתרה, מכתר של מלכות ואז המלכות דמלכות נמצאת למטה מז"א (ראו שרטוט).

שרטוט

קריין: אות י"ג, אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות י"ג

"שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר כי היא למטה מהיסוד שלו וכו' העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז הכתר שלו גבוה מכתרה. לעיל אמר הטעם, למה שהנוקבא חסרה מכתר דז"א, מבחינת התלבשות תנה"י דאמא בז"א, כי הת"ת דאמא שממנה הכתר דז"א, נמצא למעלה משורש הנוקבא, וכמ"ש לעיל, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ושורשה היא בנצח דאמא, ולא בת"ת, ע"ש. וכאן הרב מוסיף טעם על זה, מבחינת בנין פרצוף הנוקבא עצמה. כי בעת היותה צריכה לקבל מבחינת הז"א, אין לה קבלה לבחינת מלכות שלה, כי ז"א הוא ט"ס עד היסוד בלבד, וע"כ מוכרחת המלכות דנוקבא לעלות ולהתכלל ביסוד שלה כדי לקבל מיסוד דז"א, וע"כ נבחנת הנוקבא שהיא חסרה כלי דמלכות בעת שצריכה לקבל מן הז"א. ונודע, שבחוסר המלכות דכלים חסר הכתר דאורות, ומשום זה נבחנת לחסר הכתר דז"א. וזה אמרו "כי בבחינת זו יש בה פרצוף של ט"ס עליונות לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה" דהיינו כמבואר, שבבחינה זו שהיא צריכה לקבל מז"א נמצאת חסרה כלי דמלכות, וע"כ היא חסרה מכתר דאורות. כנודע בערך ההפוך מכלים לאורות. אמנם בעת שאינה צריכה לקבל מז"א, אלא שהיא יכולה לקבל מת"ת דאמא כמו הז"א, הנה אז גם המלכות שלה מקבלת הארה כמו שאר הספירות, וע"כ נשלמת אז גם באור הכתר."

קריין: אות י"ד, דברי האר"י.

אות י"ד

"הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר א' כמותו, ומקבלת אורותיה מאמא עצמה שלא ע"י ז"א, דמיון או"א, ותהיה שלימה בכל י"ס, וזהו תכלית הגידול שלה."

קריין: אות י"ד, אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות י"ד

"הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר אחד כמותו ומקבלת אורותיה מאמא. עצמה שלא ע"י ז"א דמיון או"א ותהיה שלמה בכל י"ס וזהו תכלית הגידול שלה. וכבר נתבאר, אשר בחי' זו הד' אינה נוהגת בזמן הזה בזו"ן הגדולים, אלא בזו"ן הקטנים בלבד, עש"ה. וכל עוד שהיא צריכה לקבל מז"א, היא חסרת המלכות שלה, כנ"ל. וז"ש, שרק ע"י קבלתה מאמא שלא ע"י ז"א היא נשלמת בי"ס. כי אז היא מקבלת האור גם אל המלכות שלה כנ"ל."

קריין: אות ט"ו, דברי האר"י.

אות ט"ו

* "ועתה נבאר ג' בחי' אלו, איך היו מתחלת בריאת העולם עד עתה. הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחי' נקודה א' כלולה מי', והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א."

* ע"ח ח"ב שער מיעוט הירח פ"ב.

קריין: אות ט"ז, דברי האר"י.

אות ט"ז

"וכאשר נברא העולם של אצילות, ונולדו זו"ן, התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית, ואז נגדלה כל ג' בחי' הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור, והוא עד שתהיה בחי' פרצוף גמור בי"ס באחור באחורי החזה, ושם היה שיעור קומתה משם ולמטה, וגם האורות של ה' ספירות ראשונות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א."

קריין: אות ט"ז, אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות ט"ז

"וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור: כלומר, שעד יום הד' הספיקה להתגדל בכל ג' הפרצופים: דעיבור, יניקה, מוחין, בבחינת האחור דז"א, דהיינו רק מבחינת השלמת כלים בלבד, כי ע"י התלבשות נה"י דאמא בנוקבא, ירדה הה"ת מעינים שלה והוחזרו אח"פ שלה למדרגה, והשיגה ע"ס חב"ד חג"ת נה"י דכלים, אבל מבחי' האורות עדיין אין בה אלא בחי' ו"ק דגדלות, וע"כ נבחן פרצוף המוחין הזה שהוא רק בחי' אחור, כי השלמת הכלים הוא השלמת אחורים בלבד. כי הכלים מכונים אחור, והאורות מכונים פנים.

גם השלמה זו דכלים לא היתה ע"י מוחין דאו"א, אלא ע"י מוחין דישסו"ת הנקרא לעיל, שה"ר מאירים אליה ממעלה למקום החזה ולמטה, ע"י כפיפת ראש דז"א, כמ"ש לעיל (בדף א' תרצ"ג ד"ה ד' בחינות). ע"ש. וזה אמרו "וגם האורות של הה' ספירות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א" דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל."

מי מצליח לעקוב אחרי הטקסט? לא הרבה. זה טבעי, גם אחרי שבת, גם חגים, גם חומר מיוחד. הכול יחד.

בואו נעבור לא' תתכ"ג, 823.

קריין: עמוד 1823, א' תתכ"ג, "לוח התשובות לפירוש המילות".

קריין: אות ו', "מהם ב' מלכים בכתר אחד".

"ו) מהם ב' מלכים בכתר אחד".

"מהם ב' מלכים בכתר אחד. ו) ת"ת דאמא הוא כתר של הז"א, וכששניהם עולים עד הת"ת דאמא, הרי הם משתמשים בכתר אחד מאמא, וזה נעשה ע"י התכללות ההוד דא"א בהנצח שלו. ולהבין זה צריכים לזכור מה שנתבאר בחלק י"ד בענין המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן, שאינם נמשכים מבחינת חכמה דא"א עצמו, כי אחר הראש הג' שהוא מו"ס נסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, דהיינו החכמה דא"א נסתמה בקרומא דלא לאתפתחא עוד, ואין אור החכמה מאירה לתחתונים אלא דרך השערות, הנקרא מזלין, בדומה לאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, כדברי הרב לעיל, דף אלף תקמ"ט אות צ"ה. עש"ה. והוא מכונה אור השמש, משום שחכמה זו המתגלה על המזלין, הנה ת"ת לבדו נבחן להנושא העיקרי המכונה תמיד בשם שמש, והוא מטעם שנתבאר שם, כי הג"ר דאו"א נאחזים בבינה דא"א שיצאה לבר מראשו, שהיא הכתר דאו"א, וטבעה תמיד בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בעת שז"א עולה למ"ן אליה, היא חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה, כדי להשפיע מוחין לז"א, וע"כ נבחן שגם עתה שהיא נעשית לחכמה, נמצא עיקר הנושא והמקיים אור החכמה בהבינה, הוא הז"א, הנקרא ת"ת, ולפיכך הוא מוכרח להשאיר שורשו בת"ת דבינה שבראש כדי לקיים אור החכמה בבינה, ולולא זה, תכף היתה חוזרת לבחינת עצמה שהוא חסדים מכוסים. ותדע שזה היה סבת הביטול ונפילת האחורים דאו"א בעת שביה"כ, כי מאחר שכל המוחין דשם יצאו על המ"ן דזו"ן, ובשבילם חזרה הבינה לחכמה ונעשה הסתכלות עיינין דאו"א, ע"כ היה המ"ן דזו"ן נשארים בהם בראשייהו דאו"א בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל, וכיון שנשברו הכלים דזו"ן, ולא היו צריכים יותר להארת חכמה, נמצא שנתבטל בחי' המ"ן דזו"ן שבראשייהו דאו"א, ונתבטלו המוחין דאו"א ג"כ, ונפלו לבחינת גוף, כמ"ש שם באורך. עי' בדף תקי"ג אות ל"ט.

והנך רואה, שעיקר הנושא לאור החכמה דהיינו לקומת ע"ב דמזלין, הוא רק הת"ת, וע"כ מדמה הרב קומת חכמה זו לאור השמש. גם נתבאר לעיל שמוחין דע"ב אלו נבחנים בג' חלוקות, שהם: בינה, ת"ת, ומלכות, והם אחסנתא וב' עטרין. כי בינה שחזרה להיות ע"ב וחכמה הם בחינת או"א עלאין, שמבחינת עצמם הם חסדים מכוסים, כנ"ל, אלא כל קומת חכמה שממשיכים הוא רק בשביל הזו"ן והם נבחנים לבחינת עצם האורות. ושורשי הזו"ן שנשאר בהם בבחינת מ"ן להעמדה וקיום דאור דע"ב, הם ב' העיטרין: ת"ת ויסוד שבחינת הת"ת משמש בהם לנושא להארת חכמה, כנ"ל. ובחינת היסוד, שהיא עטרא דגבורה משמש בהם לנושא לבחינת המסכים, שעליהם נעשה הזווג דהכאה. כמ"ש לעיל דף אלף תקע"ב ד"ה ולפיכך עש"ה. וע"כ נעשה הת"ת דאמא לכתר אל הז"א," זה העיקר, מהנקודה הזאת. "כי בהיות הז"א נשאר בראש דאמא בבחינת ת"ת המקיים והמעמיד לקומת ע"ב שלה, הנה תחת זה הוא נאחז ויונק מת"ת שלה את מוחין דע"ב שלו, כי זה הכלל, ששיעור המוחין שהתחתון גורם להיות בהעליון, נוטל אותם גם התחתון במקומו.

ותדע, שב' העטרין הנ"ל, שהם ת"ת ויסוד. יש להם יחס שוה אל נצח והוד דא"א. כי הת"ת שהוא עטרא דחסדים, הוא הז"א. והיסוד, שהוא עטרא דגבורה היא הנוקבא, כלומר, בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע."

זה מספיק, זה יותר מדי במנה אחת. כדי להמתיק את זה קצת, נעבור לדף א' תתקי"ב, 1912, אות מ"ב.

קריין: אנחנו קוראים באות מ"ב, בדף א' תתקי"ב¹.

אות מ"ב

"* בזהר קדושים בדפ''ג ע''א וז"ל בסתרי תורה אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, חד צדיק עבד שמושא בנוקביה, ואתעביד מההוא שמושא גופא חדא, דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחן לעילא כו'. בראשונה אבאר ענין אחד ששמעתי ממורי ז"ל בקיצור, ואח"כ ארחיב הביאור יותר כפי מה ששמעתי אח"כ.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת קדושים דף קע"ד ט"ב.

אות מ"ג

הנה אדם הראשון לא היה לו שום חלק מן האי עלמא, שהוא עולם העשיה כלל. אמנם גופו היה מעולם היצירה, ונפשו מעולם הבריאה, ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות, ונשמתו מן ז"א דאצילות, ונשמה, לנשמה מן אבא ואמא דאצילות.

אות מ"ד

"וטעם הדבר למה לא היה לו חלק בעולם העשיה, הוא במה שנבאר סדר העולם והתחלקותו," זאת אומרת, הוא היה מתחיל מעולם היצירה. ואז הוא היה מלביש את כל הפרצופים העליונים, מתלבש עליהם, עד אבא ואמא דאצילות, "כי הנה מקום החורבה שבו, הוא בחינת נגד הקליפּה. וישוב העולם מחולק לחלוקות רבות: ישוב חוצה לארץ הוא כנגד העשיה, וארץ ישראל כולה כנגד היצירה. וזמ"ש בפ' ויקהל בדר"ט ע"א, רקיעין דעשיה קיימי על ארעא דישראל למגנא כו'. ומקום בית המקדש כנגד הבריאה. ומקום קדש הקדשים הוא כנגד היכל קדש הקדשים העליון של הבריאה."

אות מ"ה

ונמצא, כי אדם הראשון לפי שממקום כפרתו נברא, לכן היה אז העולם תמיד בסוד בריאה, ואחר שחטא נתהווה ביומין דחול. וכבר ביארנו בפרשת פקודי דרנ"ד ע"ב, כי אדם הראשון נברא על ידי זווג ז"א ונוקביה שעלו למעלה בהיכל אבא ואמא, ושם נזדווגו פנים בפנים, והולידו לאדם וחוה."

זאת אומרת, זעיר אנפין ומלכות עולים לאבא ואמא, נעשים כאבא ואמא, מזדווגים ביניהם ומורידים עוד פרצוף מיוחד שנקרא "אדם וחוה". זה לא פרצוף ששייך לזעיר אנפין ונוקבא, או לכל פרצופי האצילות, זה פרצוף פנימי שקיים בתוך הפרצופים האלו, כמו האדם שקיים בעולם הזה.

קריין: אות מ"ו.

אות מ"ו

"ולכן היה אז הז"א בסוד נשמה, שהיא בינה, ונוקביה היתה בסוד רוח שהיא ז"א. ועל דבר זה נאמר שם בסבא המשפטים בדצ"ט ע"ב, בענין נר ה' נשמת אדם, כי נשמה היא דכורא מאילנא רברבא עלאה, ורוח נוק' מאילנא זעירא. זה כנגד זעיר אנפין וזה כנגד מלכות. בהתאם לזה אור הרוח ואור הנפש.

אות מ"ז

"והענין הוא, כי ז"א שהוא דכורא אילנא רברבא עלאה, משם היתה באה נשמת אדם הא'," מעולם היצירה. "ונקראת נשמה, על שם היות הז"א למעלה במקום בינה ורוחו של אדם מנוקבא דז''א אילנא זעירא, נוקבא, ונק' רוח, על שם שהיתה אז נוקביה במקום ז"א בעלה, כמבואר שם במקומו בסבא דמשפטים."

אות מ"ח

"ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה כנ''ל, וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה." השתמש בכלים שהם למטה מקומתו, ולכן חטא.

קריין: אות מ"ט.

אות מ"ט

ונמצא כי ארץ ישראל שהיתה כנגד היצירה, אינה מקבלת ממנה אלא ע"י העשיה, כיון שהיצירה מתלבשת בה. וכן הבריאה מתלבשת ביצירה," זאת אומרת, שכל העולמות היו בדרגה יותר עליונה, אחר כך ירדו, "ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריאה, וז"א נתלבש בנוקביה. וכן ע''''ד זה בכל העליונים ממנו, כולם ירדו ממדרגתם."

קריין: שוב מ"ט.

אות מ"ט

"ונמצא כי ארץ ישראל שהיתה כנגד היצירה, אינה מקבלת ממנה אלא ע"י העשיה, כיון שהיצירה מתלבשת בה. וכן הבריאה מתלבשת ביצירה, ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריאה, וז"א נתלבש בנוקביה. וכן ע''''ד זה בכל העליונים ממנו, כולם ירדו ממדרגתם."

והתלבשו במדרגה יותר תחתונה ממה שהייתה קודם.

אות נ'

"ועתה נפשו של אדם היתה מנוקבא דז"א שירדה במקום נפש בבריאה," זה אחרי החטא, "ורוחו היה מן ז"א שירד במקום נוקביה. ובזה יצדק המאמר האומר, כי נפש ורוח הם מלכות ות"ת, ולא יחלוק עם מאמר הסבא, המדבר אחר חטאו של אדם."

קריין: אות נ"א.

אות נ"א

"והנה עתה כמה מדרגות נפל אדם הראשון כי בתחילה היה גופו מן היצירה ועתה גופו מן עוה''ז, ונפשו מן העשיה, ורוחו מן היצירה, ממקום שהיה שם גופו בתחילה."

קריין: שוב נ"ב.

אות נ"ב

"ואל תתמה, אם בכמה מקומות בזוהר תמצא, כי עץ הדעת ביצירה, טוב מטטרון. ורע סמא''ל. כי עץ הדעת איננו רק בעשיה, אשר יש בה קליפות מעורבות בקדושה," בעשיה "אבל אחר שירדה היצירה ונתלבשה בעשיה," אחרי החטא. "נקראת גם היצירה עץ הדעת טוב ורע בשם העשיה." שהייתה שם מקודם. "והרי נתבאר היטב ציור עץ הדעת מה היה."

לאט לאט. צריכים להתרגל אפילו למילים, למשפטים, לבלבול הזה בראש, לחוסר התפיסה, לכל דבר צריך להתרגל.

קריין: אות נ"ג דברי האר"י.

אות נ"ג

"והנה בזה שביארנו יתישבו שני הפסוקים, אחד אומר ויברא אלהים את האדם ואחד אומר וייצר ה' אלהים את האדם." זאת אומרת, או שנעשה אדם הראשון מבריאה או מיצירה, ויברא זה מבריאה וייצר זה מיצירה. "כי האמת הוא: שגופו של אדם נוצר מן היצירה, וז"ש וייצר" מגופו זה רוח ויצירה זה רוח. "ואחר שירדה הבריאה ונתלבשה ביצירה נמצא כי הרי הוא כאלו נברא מן הבריאה, וזמ''ש ויברא וכו'."

אות נ"ד

"ועתה נבאר ענין הנזכר באורך, ואח"כ נבאר שטחיות לשון המאמר הנזכר ובתחילה נבאר ענין סדר מדרגת העולמות באיזה אופן היו עומדים בתחילה קודם שנברא אדם, ואיך ירדו ממדרגתם אחר שחטא. דע כי בחי' מספר העולמות עצמן לא נשתנה, כי תמיד הם בחי' ארבעה, שהם אצילות בריאה יצירה עשיה."

אות נ"ה

"אבל סדר מדרגתם היתה כך," הייתה, זאת אומרת לפני החטא. "כי כל מקום עשר ספירות דעולם העשיה של עכשיו, וגם מקום ארבע ספירות תחתונות של היצירה דעכשיו, היו אז טרם בריאת אדם, פנויים ורקנים. ושם במקום הזה היה מדור אל הקליפות." אבל גם הקליפות עוד לא היו בעצם.

קריין: שוב נ"ה.

אות נ"ה

"אבל סדר מדרגתם היתה כך, כי כל מקום עשר ספירות דעולם העשיה של עכשיו, וגם מקום ארבע ספירות תחתונות של היצירה דעכשיו, היו אז טרם בריאת אדם, פנויים ורקנים. ושם במקום הזה היה מדור אל הקליפות." ארבע עשרה ספירות כמו שאנחנו לומדים. מסיום הכללי ומעלה עד חזה דיצירה.

אות נ"ו

"וששה ספירות אחרונות של העשיה היו במקום שהם עתה ששה ראשונות של יצירה, וארבעה ראשונות דעשיה היו במקום שהם עתה ארבעה אחרונות של בריאה, וששה אחרונות של יצירה היו במקום שהם עתה שש ראשונות של בריא'. וארבעה ראשונות של יצירה היו במקום שהיא עתה נוקבא דז"א דאצילות, אשר כבר ידעת, כי אינה תופסת רק מקום ארבעה אחרונות דז"א, שהוא נצח הוד יסוד מלכות שבו, והיא עומדת כנגדם מאחוריהם, ולכן נקראת ד',". מפני שהיא תופסת נצח, הוד, יסוד, מלכות דזעיר אנפין, לכן היא נקראת ד'.

קריין: שוב אות נ"ו.

אות נ"ו

"וששה ספירות אחרונות של העשיה היו במקום שהם עתה ששה ראשונות של יצירה," עד החזה דיצירה, "וארבעה ראשונות דעשיה היו במקום שהם עתה ארבעה אחרונות של בריאה, וששה אחרונות של יצירה היו במקום שהם עתה שש ראשונות של בריא'. וארבעה ראשונות של יצירה היו במקום שהיא עתה נוקבא דז"א דאצילות, אשר כבר ידעת, כי אינה תופסת רק מקום ארבעה אחרונות דז"א," מתלבשת עליהם. מתלבשת על נצח, הוד, יסוד, מלכות דזעיר אנפין ולכן היא נקראת ד', "שהוא נצח הוד יסוד מלכות שבו, והיא עומדת כנגדם מאחוריהם, ולכן נקראת ד', לפי שאין מקומה, רק בארבעה ספירות הנזכר בלבד." של זעיר אנפין.

אות נ"ז

"ועשרה ספירות הבריאה כולה היתה דמקום שהוא עתה ז"א דאצילות בעשר ספירותיו. וז"א ונוקביה דאצילות היו אז במקום שהם עתה אבא ואימא דאצילות, וע"ד זה היו העולמות מאבא ואמא דאצילו' ולמעלה, עד רום המעלות, עד אין סוף, גבוהים ממדרגתם, אשר הם עתה, ואין להאריך בהם."

וכך כל סולם המדרגות.

אות נ"ח

"ואמנם יש בזה קושיא, והוא כי כבר נתבאר אצלנו כי המדרגה התחתונה שבכל האצילות מעולה מכל מה שלמטה ממנו עד סוף העשיה, וכן ע"ד זה בכל המדרגות, כי גם המדרגה תחתונה דבריאה גדולה מכל מה שלמטה ממנה, שהם יצירה ועשיה, ואם כן איך אמרנו לעיל, כי עולם היצירה היו ארבעה ראשונו' שלה בלבד למעלה במקום שעומדת עתה נוקבא דאצילות, ושאר ששה ספירות התחתונות דיצירה, נשארו למטה במקום שהוא עתה בריאה, והרי במדרגה התחתונה דנוקבא דאצילות, היתה יכולה לעמוד כל העולמות אשר תחתיה."

ברורה הקושיה? ספירה אחת של העליון היא יותר גדולה מכל התחתון, עשר ספירות דתחתון ובכלל מכל התחתונים שנמצאים. יש לנו איזה פרצוף, הספירה האחרונה שלו או לא האחרונה, לא חשוב איזו, היא גדולה מכל מה שיש למטה ממנו, כי דרכה היא מספקת כל מה שיש למטה לכל התיקונים וכל האורות, מילויים.

אות נ"ח

"ואמנם יש בזה קושיא, והוא כי כבר נתבאר אצלנו כי המדרגה התחתונה שבכל האצילות מעולה מכל מה שלמטה ממנו עד סוף העשיה, וכן ע"ד זה בכל המדרגות, כי גם המדרגה תחתונה דבריאה גדולה מכל מה שלמטה ממנה, שהם יצירה ועשיה, ואם כן איך אמרנו לעיל, כי עולם היצירה היו ארבעה ראשונו' שלה בלבד למעלה במקום שעומדת עתה נוקבא דאצילות, ושאר ששה ספירות התחתונות דיצירה, נשארו למטה במקום שהוא עתה בריאה, והרי במדרגה התחתונה דנוקבא דאצילות, היתה יכולה לעמוד כל העולמות אשר תחתיה."

אנחנו נשאר בזה שאתם תחשבו על הקושיה הזאת.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-16_lesson_bs-tes-15_n1_p2_sFTjY96W

---

1. חלק ט"ז↩