שיעור בוקר 18.05.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א',

חלק ד', דף רכ"ה, עמ' 225, פרק ג'. אותיות ג' – ה'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", חלק ד', עמוד רכ"ה או 225. אות ג' בדברי האר"י.

אות ג'

התפשטות הראשונה של עקודים היתה מאירה ממעלה למטה אל המקבלים,

והקומות שיצאו עם הסתלקותן האירו ממטה למעלה

"והנה נודע, כשבאו הספירות של עקודים, היו ד פניהם למטה, כי כוונת ביאתן היה להאיר למטה, לכן פניהן היו דרך המקבלים, אבל בחזרתן לעלות למעלה, אז ה הפכו פניהן למעלה נגד המאציל ואחוריהם למטה."

קריין: "אור פנימי" באות ה', מתייחסת לדברי האר"י, "אז ה הפכו פניהן למעלה נגד המאציל". "אור פנימי", אות ה'. אות ד' כבר למדנו, אנחנו באות ה'.

"ה) כבר נתבאר שבחינת השפעה מכונה פנים, וממנה מובן אשר בחינת ההסתלקות מהשפעה, מכונה אחורים. גם נתבאר, אשר "למטה" פירושו, בחינה העבה יותר אשר שם. "ואחוריהם למטה" פירושו, שהאורות מסתלקים ופורשים עצמם מהעביות, באופן, שבהבחינה שהעביות גדולה יותר תהיה שם הסתלקות גדולה יותר."

קריין: נמשיך לאות ד' בדברי האר"י.

אות ד'

בעלית כתר אל המאציל האיר דרך אחוריו אל הנאצלים

"והנה בעלות הכתר אל המאציל, אין ספק כי לעולם ו אין אור המאציל נפסק אפילו רגע אחד מן המקבלים הנאצלים, רק ההפרש הוא, כי בעת ההוא אשר הכתר עולה למעלה, אז האור ההוא היורד מהמאציל יורד ממנו אל הספירה דרך אחוריו, שהרי הוא הפך פניו למעלה ואחוריו לנאצלים והוא דינין, כנ"ל. ועל דרך זה בשאר ספירות, בעת שהיו חוזרין ועולין."

קריין: אות ו' ב"אור פנימי" מתייחסת לדברי האר"י, "לעולם ו אין אור המאציל נפסק".

פירוש אור פנימי לאות ד'

"ו) זה כלל גדול בהחכמה, אשר האור העליון הולך ושופע תמיד בלי הפסק או שינוי כל שהוא. בסוד הכתוב אני הויה לא שניתי וגו'. כמו שהארכנו בזה בחלק א' (באו"פ פרק ב' אות ב'). ולפיכך גם בעת הסתלקות, דהיינו בזמן שהמסך הולך ומזדכך, אע"פ שהסתלקות זו היתה בבת אחת וברגע אחת, עכ"ז, כיון שההזדככות עולה בהכרח בסדר המדרגות שבד' בחינות עביות, כי בהכרח שמזדכך מתחילה לבחי"ג ואח"כ לבחי"ב ואח"כ לבחי"א ואח"כ לבחינת הכתר, לפיכך נבחן לנו שאור המאציל שאינו נפסק מתפשט אליו ומזדווג עמו, בשעת עליתו וביאתו מבחינה לבחינה, שבכל בחינה מוציא קומה חדשה של ע"ס לפי ערך העביות שבו: שבביאתו לבחינה ג' מוציא קומת חכמה, ובביאתו לבחי"ב מוציא קומת בינה, וכו' עד שנזדכך כולו, ונפסק אור העליון מחמת חוסר או"ח להלבישו, כי אין גילוי לאור בלי כלי ולבוש."

קריין: אות ה' בדברי האר"י, כותרת.

אות ה'

אורות הפנים הם רחמים, ואחורים הם דינים ונקראים או"ח

"ונמצא, כי אפילו בעת עלית האורות למעלה, הם ממשיכים למטה אור היורד ז מהמאציל אל התחתונים על ידם ובאמצעיתם, כנזכר, אמנם הוא נמשך אז דרך אחורים שלהם, ונודע כי הפנים הם רחמים והאחורים הם דינים, והאור היורד עתה נקרא אור חוזר, לפי שיורד בזמן שהאורות העליונים חוזרים לעלות בשורשם ובמאצילם, ולכן האור הזה הוא דין."

שאלה: אם בזמן ההסתלקות האור ממלא את הכלים, למה זה נקרא דינים?

בזמן ההסתלקות זה נקרא "אור דין". הרחמים, זה [אור] שמתפשט, שהכלי מקבל אותו. וכשהכלי לא יכול לסבול אותו, הוא מסתלק, ואפילו שהכלי דוחה אותו, בכל זאת זה דינים. זה כמו האורח ובעל הבית, למרות שהאורח רוצה להשתוות עם בעל הבית, אבל הוא דוחה את האור ולכן זה דין. מתגלים כלים שטרם תוקנו, שעוד יש בהם חסרונות, בעיות. לכן האורות צריכים להסתלק ולגלות עוד חסרונות בכלים כדי להיתקן, הכול נקרא "דינים".

גם אור חוזר בעצמו נקרא דין, זה חוזר. אתה יכול להגיד, אבל הוא מחזיר את הנברא לבורא. נכון, אבל לפי הפעולה, לפי הטבע, מתוך זה שהנברא פועל בתוך הרצון לקבל המוגבל שלו, זה נקרא "דין".

תלמיד: מעבר לזה שזה נקרא דין, הרי סך הכול זה הרבה מאוד מילויים חדשים והבחנות.

הכול נכון, אבל בינתיים אנחנו קוראים למצב עצמו שבו נמצא הכלי. אור חוזר ודין, זה נגלה מתוך חיסרון של הנברא, ולכן זה נקרא דינים. אנחנו צריכים להבין שאין רע בזה שזה דין ומתגלים החסרונות, כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים שמתגלים"¹. מתגלים הרשעים, אבל הוא שמח. אין רע, אם אנחנו עוסקים בתיקונים, הכול לטובה.

שאלה: מה זה אומר שהאור יורד דרך האחוריים של העליון?

האור שיורד דרך האחוריים של העליון מראה לתחתון עד כמה חסרים לתחתון עוד תיקונים. התחתון מקבל מזה אחוריים של העליון, זאת אומרת דינים גדולים, אבל הוא יכול להפוך אותם לכלים משלו ואז לזכות לרחמים.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא אחוריים של העליון, זה בעצם יצירת אחוריים בתחתון.

זה אחוריים של העליון, שהעליון מגלה לו עד כמה הוא עדיין נמצא בהגבלות.

קריין: אנחנו ממשיכים באות ז', ב"אור פנימי", מתייחסת לדברי האר"י "אור היורד ז מהמאציל אל התחתונים". אות ז' ב"אור פנימי".

פירוש אור פנימי לאות ה'

"ז) כלומר שאור יורד מהמאציל אל הבחינות התחתונות שנעשו בכל ספירה וספירה בדרך עלית המסך והזדככותו, שבכל מקום שהמסך שבמלכות עלה לשם, נעשה המקום ההוא לבחינה תחתונה, שפירושו הוא, שמפסקת על אור המאציל ומעכבתו מלהתפשט ממנה ולמטה, ונמצא אור המאציל מסתיים במקום ההוא, ועל כן אנו מכנים את המקום שהמסך בא שם בשם בחינה תחתונה.

וזה שמדייק הרב, "אל התחתונים על ידם ובאמצעיתם". להשמיענו שהאור נמשך מהמאציל רק על ידם של בחינות התחתונות ובאמצעיתם של בחינות התחתונות, דהיינו באמצעות המסך המעלה או"ח, בדרך עליתו וביאתו בדרגות זיכוכו, שבביאתו לבחי"ג שהוא ז"א, הרי בחי"ג נעשה לבחינה תחתונה המכה באור העליון ומעכבו להתפשט ממנו ולמטה. ונמצא, כל שיעורו של האור שהיה ראוי להתקבל בו, נדחה בחזרה לאחוריו בסוד או"ח, וממשיך ע"ס בקומת חכמה כנ"ל וכו' עד"ז. והנך מוצא שהמשכת האור בא תמיד, מבחי' תחתונה שנתחדשה, שהאור שלא קבלה נעשה לאור חוזר כנ"ל."

שאלה: יש זיווג בפה דראש שכך נכנס האור לתוך הפרצוף, ויש גם זיווג דטבור. מה זה הזיווג הזה לפני שיש אור חוזר?

בוא נגיד שזו התנגשות. זיווג בראש הוא זיווג לחיבור וזיווג בגוף זה זיווג לניתוק. זיווג בראש הוא זיווג לקבל את האורות. זיווג בטבור זה לא זיווג, זה נקרא ביטוש פנים ומקיף, שהוא מחליט להזדכך. יש לו קשר עם האור, רק הקשר עם האור הוא שלילי. שהוא רואה שבצורה שקיבל, זה הביא אותו להגבלה. שלא יכול יותר לעבוד, אלא כמה שקיבל בעל מנת להשפיע, יותר מזה לא מסוגל. ולכן יש כאן אור חוזר ודין, מתגלים כלים מוגבלים, עד שמתפשט עוד פעם בפרצוף הבא.

גם בקשר להעלאת המסך מטבור, זו הפעם הראשונה שהוא נמצא שם בזיווג שלילי כביכול. אחר כך בזה שמעלה את עצמו מטבור ולמעלה, הוא גם נמצא בזיווגים, אבל זיווגים כאלו שהם רק לבדוק את עצמו עד כמה הוא לא מתאים להיות כלי קיבול לאור, ולעזוב את המצב. מתגלים כלים חדשים, חסרונות חדשים.

תלמיד: מצד אחד, ההסתלקות היא בבת אחת, זאת אומרת, אין בזה סיבה ומסובב. מצד שני, זה נשמע כאילו יש לנברא אפשרות להכיר ממה הוא באמת בנוי, את כל מה שיש בו.

זה תמיד כך ברוחניות, תמיד. יש לך החלטה להסתלק בטבור, אבל אתה לא יכול לצאת בבת אחת. כמו שרב"ש היה אומר, בעל הבית אומר לאורח "צא", והוא יוצא, אבל בדרך שהוא יוצא, הוא נכנס לכל מיני חדרים עד שלגמרי יוצא מביתו של בעל הבית. ככה זה.

תלמיד: וזה האופן שבו מתגלות כל התכונות האלה?

מפני ש"אין מקצת ברוחניות"², ההחלטה היא על כל הכלי. אבל הכלי בהכרח כלול מארבע דרגות ולכן מתגלה, כי הוא עובר את כל הדרגות האלה בהכרח. אם הוא החליט בטבור שהוא מסתלק, הוא כבר הסתלק בטוח עד הפה. אבל בכל דרגה ודרגה הוא מגלה עד כמה ההחלטה שלו היתה עמוקה, נחוצה, עד כמה הוא באמת לא נמצא בהתחברות הנכונה עם האור העליון. הוא מגלה כל פעם על פני ההחלטה שלו, עד כמה יש לו עוד חסרונות כדי לתקן. זה מה שהוא מגלה, ככל הכלים הנוספים האלה, תגין על אותיות, בוא נגיד.

שאלה: האורות האלה שמסתלקים, אם אני מבין נכון, זה הנקודות, זיווגים של קומות נקודות שעכשיו יוצאות. מה ההבדל בזיווג של בינה נניח, עביות ב', בין קומת טעמים וקומת נקודות? יש מסך, יש זיווג, אור מתפשט. מה ההבדל בהתפשטות?

אנחנו צריכים להבין שגם טעמים וגם נקודות, זה לא טעמים שאני טועם, אלא עד כמה אני משפיע על ידי זה שאני מקבל ונהנה ממה שאני מקבל מבעל הבית זה נקרא "טעמים", ו"נקודות" זה עד כמה אני מוגבל להשפיע לבעל הבית, למרות מה שקיבלתי. זאת אומרת, המגמה היא הפוכה. אבל בכל זאת הכול כלפי בעל הבית וכלפי השפעה לבעל הבית, גם טעמים וגם נקודות. לכן הפער בין טעמים ונקודות נותן לנו הבחנות גדולות, עד כמה יכולתי לקבל למען בעל הבית ועד כמה עכשיו נגלה שאני עוד לא יכול לקבל. הכול כלפי השפעה לבעל הבית.

שאלה: איך אפשר לדמות את המצב של האורח ובעל הבית למצב של ביטוש ומקיף? כי הרי במצב של האורח ובעל הבית, ככל שבעל הבית מפציר יותר, האורח יותר נעתר. ובביטוש פנים ומקיף, זה בדיוק מצב הפוך.

אתה צודק, אבל צריכים לברר את זה. אני לא יכול לברר את זה כרגע, יש גם פילוסופיה פנימית במה שאתה שואל. תרשום את השאלה, אנחנו נברר אותה.

(סוף השיעור)