שיעור ערב 05.10.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש - א', עמ' 158, מאמר "אין אדם משים עצמו רשע"

קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 158, מאמר "אין אדם משים עצמו רשע".

אין אדם משים עצמו רשע

"בענין "אין אדם משים עצמו רשע" כתוב בזהר (בלק דף ע"ג ובהסולם אות קצ"ג) וזה לשונו "דוד המלך השים עצמו בד' דרכים. השים עצמו עם העניים, השים עצמו עם החסידים, השים עצמו עם החסידים, שכתוב, שמרה נפשי כי חסיד אני. כי אדם צריך שלא ישים עצמו רשע. ואם תאמר, אם כן לא יתוודה על חטאיו לעולם, אינו כן. אלא כשיתוודה על חטאיו, אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה. ועתה התדבק בימין העליון, שהוא חסד, הפשוטה לקבל אותו. וכיון שנתדבק בחסד, נקרא חסיד. ואל תאמר, שהקב"ה אינו מקבלו, עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, או גם אלו שנסתרו ממנו. אינו כן, אלא שאינו צריך לפרש רק אלו החטאים שזוכר אותם, ואם משים רצונו בהם להתחרט בעת הווידוי, כל החטאים אחרים נמשכים אחריהם", עד כאן לשונו.

ויש להבין:

א. איך אדם אומר על עצמו שהוא חסיד, הלא זו כבר מדרגה של חשיבות, ואיך משבח עצמו לבדו.

ב. אומר, שאין לאדם להשים עצמו רשע, ומצד שני הוא אומר, שצריך לפרט חטאיו, אלא שאומר שלא צריך להיות פירוט על כל חטאיו מיום שבא לעולם, אלא צריך לפרט חטאיו אלו שהוא זוכר אותם. אם כן, כשמפרש חטאיו שחטא, כבר הוא רשע. ומדוע אומר, שאין לאדם להשים עצמו רשע. וכי יש הבדל שאומר, שעשה מעשים רעים, רק אינו אומר על עצמו שהוא רשע. הלא אם אומר שהוא עשה מעשים רעים, הלא הוא ממילא אומר על עצמו רשע. כמו שמצינו בדברי חז"ל (סנהדרין ט' ע"ב) וזה לשונם, ואמר רב יוסף, פלוני רבעו לאונסו, הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו רשע הוא, והתורה אמרה, אל תשת רשע עד. רבא אמר "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע".

אם כן משמע מכאן, אם הוא אומר שחטא, אינו נאמן על עצמו משום שהוא רשע. וכאן, כשהוא מתוודה על חטאיו, הלא צריכים לומר שבאמירה לבד הוא נקרא "רשע", הלא אתה אומר, אין אדם משים עצמו רשע. אם כן חזרה קושיא לדוכתא, איך הוא מפרט חטאיו בשעת וידוי.

ויש לדעת הטעם שאמרו, ש"אין אדם משים עצמו רשע", הוא משום ש"אדם קרוב אצל עצמו". יש לומר בזה, היות ש"על כל פשעים תכסה אהבה", ולכן את מי שאוהבים אין מקום לראות שום חסרון, משום שחסרון הוא דבר רע, ואין אדם יכול להרע את עצמו, כי הוא משוחד מחמת אהבה עצמית. לכן "אין אדם משים עצמו רשע", ואינו נאמן להעיד על עצמו דבר רע, כמו קרוב, שהוא פסול.

וזה צריכים לדעת, בזמן שהאדם בא לבקש מהקב"ה שרוצה לעשות תשובה, ומבקש מהקב"ה, שהוא יעזור לו, שיוכל לחזור בתשובה, ונשאלת השאלה, אם הוא רוצה לחזור בתשובה, מי מפריע לו, הלא הבחירה בידו לעשות תשובה. ובשביל מה צריך לבקש מה', שיעזור לו לעשות תשובה. ובתפלת שמונה עשרה אנו מתפללים "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", משמע, בלי עזרתו אין האדם מסוגל לחזור בתשובה. ויש להבין, למה הוא כך, שאין האדם בעצמו מסוגל לעשות תשובה.

ובמאמרים הקודמים הסברנו, מטעם, היות שהבורא ברא בנו טבע של רצון לקבל. ויצא, הרצון הזה מלכתחילה בעל מנת לקבל. רק אח"כ אנו לומדים שנעשה תיקון, שלא לקבל בעמ"נ לקבל אלא בעל מנת להשפיע. וזה נקרא "תיקון הצמצום", היינו שמטרם שהתחתון יהיה מוכשר בעל מנת להשפיע, יהיה המקום הזה חלל ופנוי מאור. ומתיקון הזה נמשך למטה לגבי הנבראים, שמטרם שיוצאים מאהבה עצמית, אין האדם מסוגל להרגיש את אור ה'. ומשום זה צריכים מקודם לצאת מאהבה עצמית, אחרת שורה עליו סוד הצמצום.

ובכדי לצאת מהטבע שהבורא ברא, אין האדם מסוגל לצאת, כי ה' ברא את הטבע הזה. אי לזאת, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יתן לו טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. וכל הבחירה שאנו מתייחסים להאדם, היא רק בבחינת התפלה, היינו שהאדם יבקש מה', שהוא יעזור לו, שיתן לו את הטבע השני. ומשום זה, כשהאדם רוצה לעשות תשובה, הוא צריך רק לבקש מה', שהוא יעזור לו, היינו לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. לכן אנו מבקשים מה', ואנו אומרים ומתפללים "השיבנו אבינו".

אבל מתי האדם מבקש לה' באמת, שה' יחזיר אותו בתשובה. יכול להיות רק בזמן שהוא מרגיש, שהוא צריך לחזור בתשובה. אבל מטרם שהוא בא לידי החלטה שהוא רשע, אין מקום לתפלה שיחזיר אותו למוטב, הלא הוא אינו רע כל כך, שיהא צריך לרחמים מאת ה'. והמשמעות של התפלות שצריכים להתקבל, משמע דוקא, שהאדם צריך לרחמים, כמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" "כי אתה שומע תפלת כל פה (משמע אבל מתי) עמך ישראל ברחמים".

משמע מכאן, מתי הקב"ה שומע תפלת כל פה, אם האדם מרגיש שהוא צריך לרחמים. וזה שייך לומר דוקא בזמן, שהוא מרגיש שהוא במצוקה גדולה, ואין מי שיכול לעזור לו, אז שייך לומר, שהוא בא לה' לבקש ממנו רחמים. מה שאין כן כשבא לה' ומבקש שיתן לו מותרות, היינו שבהמצב שהוא נמצא עוד לא נורא כל כך, שיש אנשים שהוא רואה שמצבם הוא עוד יותר גרוע ממצבו, נמצא, זה שהוא מתפלל לה', הוא לא מטעם שהוא זקוק לרחמי שמים, אלא הוא רוצה להיות במצב יותר טוב ויותר משובח מאנשים אחרים. זה נקרא, שהוא מבקש מה', שיתן לו לחיות חיי מותרות, היינו שהוא רוצה להיות יותר מאושר מאחרים.

אי לזאת, כשהאדם רוצה שהקב"ה יקבל תפלתו, אז קודם כל הוא צריך לראות את עצמו שהוא נצרך שיתנו לו חיים יותר מאחרים, היינו שהוא רואה, שכולם חיים בעולם, ולו אין שום חיים, מסיבת שהוא מרגיש את עצמו רשע, והוא רואה שהוא משוקע באהבה עצמית יותר מאחרים. אז הוא רואה, שהוא זקוק לרחמי שמים, לא מטעם שהוא רוצה לחיות חיי מותרות, אלא שאין לו שום חיים דקדושה.

נמצא, שאז הוא מבקש ממש רחמים, להיות משהו להחיות את נפשו, אז הוא צועק לה', היות ש"אתה נותן לחם לרעבים", "ה' מתיר אסורים", זאת אומרת, שפשוט שהוא רואה שחסרה לו בחינת אמונה, שנקראת "לחם". והוא רואה שהוא יושב בבית אסורים, הנקרא "אהבה עצמית", ולא יכול לצאת משם, כי רק ה' יכול לעזור לו. זה נקרא, שהוא נותן תפלה אמיתית.

שצריכים לדעת, שתפלה שייכת על חסרון. וחסרון לא נקרא מה שאין לו, אלא חסרון נקרא צורך. ולכן חסרון גדול נקרא, שיש לו צורך גדול להדבר שהוא מבקש. ואם אין לו צורך גדול, נקרא שאין לו חסרון גדול, וממילא אין תפלתו גדולה כל כך, משום שהוא לא נצרך כל כך לדבר שהוא מבקש, לכן גם הבקשה לא כל כך גדולה.

היוצא מכל הנ"ל, שאין אדם יכול לראות על עצמו דבר רע. ולפי זה יש לשאול, אם האדם יודע שהוא חולה, ובטח להיות חולה הוא דבר רע, והוא הולך לרופא, בכדי שירפא אותו ממחלתו. ואם הרופא אומר לו, שהוא לא רואה שום דבר רע בגוף שלו, בטח הוא לא סומך עליו, אלא שהוא הולך לרופא שהוא מומחה גדול. והוא אומר לו, שמצא איזה דבר רע בגופו, וצריכים לעשות לו נתוח. בטח שהאדם זה הוא שמח, שהוא מצא את הרע שלו, ומשלם לו עבור זה סכום הגון, עבור זה שהוא מצא את המחלה שלו, ויודעים איך לעשות לו גוף בריא, שיחיה ויוכל להנות מהחיים.

רואים אנו, אם במקרה מוצאים את הרע, הוא דבר טוב, כנ"ל בהמחלה, אין לומר אז שאין אדם רואה רע לעצמו, משום שבזמן הזה שהוא רוצה לתקן את הרע, אז הרע נקרא דבר טוב. נמצא, שאז האדם כן יכול למצוא אצלו רע.

ולפי זה יכולים להבין דברי הזהר, מה ששאלנו, שמצד אחד הוא אומר "אין משים עצמו רשע", ואח"כ אומר, שצריך לפרש חטאיו. הלא כשמפרש את חטאיו שעשה, הרי משים עצמו רשע, בזה שאומר, עשיתי עבירה זו וזו. יכולים לתרץ כאן, שאני, היינו בזמן שבא לבקש מהקב"ה, מקרב אותו משום שהוא משוקע ברע, היינו באהבה עצמית, ואם הוא רוצה שתפלתו תתקבל, אז הוא יודע שצריכים להתפלל להקב"ה מקרב הלב, היינו שהוא צריך לרחמים מרובים יותר משאר אנשים, משום שהוא מרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע מהם.

אז הוא צריך לראות בעצמו את הרע שיש לו יותר משאר אנשים, אחרת נקרא זה, שהוא אומר שקר שהוא גרוע מהם. וכתוב "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת". לכן, אם הוא מוציא בעצמו רע, שאז הוא יכול לראות בעצמו, שיש לו צורך גדול, שהקב"ה יעזור לו, נחשב לו דבר זה לדבר טוב. לכן כשמפרש חטאיו, לא נקרא זה "משים עצמו רשע", אלא להיפך, עכשיו הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שהקב"ה יקרב אותו אליו.

נמצא, שבזה שהוא מוצא רע בעצמו, הוא נעשה נצרך גדול לה'. וצורך נקרא "חסרון". וצריכה להיות התפלה שהוא מתפלל, שתהיה מעומקא דליבא. שענין עומק פירוש שהתפלה שהוא מתפלל על חסרון שלו אינו חסרון שטחי, אלא החסרון הזה נוגע לנקודת לבו, היינו שכל האברים מרגישים את חסרונו. ורק אז נקרא זה "תפלה".

ובזה נבין את השאלה ששאלנו, איך הוא אומר על עצמו שהוא חסיד, הלא חסיד זוהי כבר מדרגה, שלא כל אחד נקרא "חסיד". ואיך אמר על עצמו שהוא "חסיד". ולפי מה ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", הלא "יהיב חכמתא לטפשים" היה צריך לומר. ואמר על זה, ש"חכם" נקרא על שם העתיד, היינו מי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא "חכם".

אי לזאת, יוצא, כשאמר "חסיד אני", הכוונה שהוא רוצה להיות חסיד, שזה נקרא "אהבת הזולת". מקודם אמר "תפלה לעני", היינו שהוא נמצא באהבה עצמית, "ואני רוצה להיות חסיד". וזה שמסיים שם הזה"ק וזה לשונו "אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה, ועתה התדבק בימין העליון, שהוא חסד הפשוטה לקבל אותו, וכיון שנתדבק בחסד, נקרא חסיד". היינו שבא עכשיו להתדבק בחסד, לכן נקרא "חסיד", על שם העתיד.

ובזה נבין גם כן מה שאומר הזה"ק וזה לשונו "ואל תאמר שהקב"ה אינו מקבלו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, אינו כן, ואם משים רצונו בהם להתחרט עליהם בעת הווידוי, כל החטאים אחרים נמשכים אחריהם". צריכים לומר, אם הוא מתפלל על הכלל והשורש, שמשם באים כל החטאים, שהוא הרצון לקבל, ממילא כל החטאים נמשכים אחריהם, היינו אחר אהבה עצמית."

האדם צריך להגיע למצב שהוא באמת רואה שהוא אבוד, שהוא לא יכול לעשות שום דבר טוב, שהוא מבטל את כול העסק שלו בלימודים, בקבוצה ובכול. הוא נמצא בזה, הוא עושה את זה, אבל אין לו בזה שום דבר מעצמו, לא מוסיף, לא משקיע, ולכן ודאי שאין לו מה לצפות מכל העסק שלו הרוחני. אז הוא מגיע לתפילה, לצעקה, כשהוא בטוח שלא יצמח שום דבר מהעבודה שלו, הוא לא יכול להגיע להשפעה, והוא באמת רוצה להיות חסיד, רוצה להיות משפיע, לא שרוצה על ידי זה לקבל איזה תוצאות יפות, טובות, וכשהוא מגיע לזה הבורא באמת עוזר לו.

שאלה: ממה ששמעתי, זה כאילו אדם עובר תהליך שהוא גאוותן ואז הוא רואה את השפלות שלו, ואז הוא מבקש רחמים מהבורא. האם נכון שזה התהליך?

יכול להיות. למה שאני אפתור לך את הבעיות, אתה צריך לפתור אותן.

תלמיד: אני אשאל אחרת. יש דרך אחרת לעשות את התהליך שמתואר כאן או שחייבים לעבור את התהליך הזה?

לא, אלו חוקים שאנחנו חייבים לקיים אותם, ואז לאט לאט, ממצב למצב, מתנאי לתנאי אנחנו מגיעים לתיקון הסופי. אי אפשר לעקוף שום דבר ואי אפשר לקפוץ, ואי אפשר שלאחד יהיה משהו אחר מהשני. כל מה שמתואר במאמרים האלה הכול צריך להתקיים בכל אחד. רק יש עניין שבאחד זה מתרחש במשך חודשים, ובשני במשך שנים, כל דבר, דבר זה ודבר הפוך אצלו, וכך אצל כל אחד. כולם חייבים לעבור אותם השלבים, כולם. רק יכול להיות שאני עברתי משהו מסוים תוך חודשיים, ואתה תוך שנתיים, ומה שאתה עברת תוך חודשיים, אני עובר תוך שנתיים, זה תלוי בשורש נשמה. אבל ללא שום ספק שכולם צריכים לעבור את כל השלבים האלו.

תלמיד: אני לא יכול להאיץ את התהליך הזה?

להאיץ, בבקשה. זה על ידי השקעה בחברים.

תלמיד: ואם אני מזהה על חבר שהוא הרבה זמן לא מצליח להתקדם, יש לי משהו לעשות בשביל החבר, בשביל העשירייה, בשביל הקבוצה?

מאיפה אתה יודע שהוא מתקדם או לא? איך אתה יכול לראות על מישהו? סימן שיש לך לשבת בשקט וללמוד.

שאלה: רציתי להגיד שבאמת לקרוא מאמר שלם של רב"ש זה ממש מרגיש קרוב וטוב.

אם בן אדם משים את עצמו רשע, רב"ש אמר שזה חוק טבע, שאדם לא יכול לראות על עצמו דבר רע, אז איך בעצם בסוף אפשר להגיע לתפילה?

כנראה שהאור העליון כבר משפיע ומראה לו עד כמה הוא עדיין לא נמצא בעבודה הנכונה. כשאתה מגיע משיעורים, מישיבות חברים, כשאתה נמצא לבד בוא נגיד כך, אתה רוצה או לא רוצה מגיע לך לעשות חשבון. ואתה רואה שאתה לא מסוגל להשקיע, לא בחברים, לא בלימוד ולא בשום דבר, אלא אתה פשוט שורף את הזמן שלך ולא יכול לעשות כלום נגד זה. מראים לך את הטבע שלך, כמה אתה מבוזבז, מתבזבז וכן הלאה. וכך נראה לך שאם לא תהיה עזרה, כך זה יישאר עד סוף החיים. אז אדם עושה חשבון סופי, שהוא חייב, חייב לשנות את עצמו מהיום, ממחר, הוא מחליט. מה קורה מחר? אותו דבר כמו שאתמול, וכן הלאה.

עד שהוא בא למצב שפשוט "טוב לי מותי חיי.", וגם זה לא עוזר. עד שעושה את כל המאמצים, באמת את כל המאמצים. ומה התוצאה? התוצאה שהבורא עושה לו את המתנה, מביא לו "לשמה". מתי? הוא לא יודע מראש להגיד. יש רק דבר אחד, להשקיע יותר ויותר כמה שאפשר בחיבור, בחיבור בעשירייה. עכשיו יש לנו חיבור בעשירייה יותר גדולה, זה מקצר את הדרך בהרבה, ממש פי כמה וכמה. אבל, בכל זאת, יגיעה חייבים לתת.

שאלה: אתה יכול להסביר את המשפט האחרון, "אם הוא מתפלל על הכלל והשורש,", על מה מתפללים בסוף?

אם זה לא יוצא מהלב, מה זה יעזור להבין את המשפט? כלום לא יעזור. "צריכים לומר, אם הוא מתפלל על הכלל והשורש, שמשם באים כל החטאים, שהוא הרצון לקבל, ממילא כל החטאים נמשכים אחריהם, היינו אחר אהבה עצמית." הוא מרגיש מאיפה באה כל ההתנהגות שלו, ומתפלל שהבורא, כמו שהוא ברא את הרצון לקבל וסידר את כל המערכת, יעזור לו לצאת ולהתעלות ממנה בעל מנת להשפיע.

שאלה: מצד אחד, הבקשה צריכה להיות מחסרון וחוסר יכולת, דווקא מהפכיות הצורה מהבורא. ומצד שני, הבקשה מתקבלת אם יש השתוות הצורה.

איזו השתוות הצורה?

תלמיד: עם תכונת ההשפעה.

איך? אם אני כבר נמצא בתכונת ההשפעה אז מה יש לי לבקש?

תלמיד: לא. אם יש לי חסרון ואני מתפלל עליו.

איזה חסרון?

תלמיד: חוסר יכולת לשנות את הטבע שלי.

זאת אומרת, רוצה להגיע לתכונת ההשפעה.

תלמיד: כן. ואני לא שם.

לא בתכונת ההשפעה. ברור.

תלמיד: אז איך מתקבלת התפילה שלי אם התפילה מתקבלת רק אם יש לי השתוות צורה עם הבורא?

לא. לא מתוך זה שיש לי, אלא מתוך בקשה שיהיה לי. מי שכתב, הוא עדיין לא בשל.

שאלה: איך אנחנו יודעים שתפילתנו נענתה והתקדמנו?

יודעים מהתוצאה. אם אני ביקשתי נכון, אני מקבל. אם אני ביקשתי נכון, זאת אומרת אם אני מעלה את החיסרון הנכון, האמיתי שצריך להיות, אני מקבל עליו מיד את התשובה.

תלמיד: אני מזהה את זה?

אלא איך אני אקבל תשובה? מה זה "מזהה"? שאלות מעורפלות.

שאלה: אם הבורא ברא אותי ככה והוא היחיד שיכול לתקן אותי.

לפי הבקשה שלך.

תלמיד: רק אם אני מבקש, או שאני מגיע לגילוי שאני בעצם שבור ומבקש?

כן.

תלמיד: אז אם אני מבקש שהוא יתקן אותי ואני נמצא במין מבוי סתום כזה שאני מחכה שהוא יתקן אותי, מה אני לא עושה נכון?

אתה צריך לצעוק אם יש לך רצון להשתנות. יש רצוי ויש מצוי. רצוי, שאני אגיע לתכונת ההשפעה. מצוי, שאני רואה יותר ויותר עד כמה אני לא נמצא בתכונת ההשפעה. ואז מההבדל שבין שניהם יש לי חיסרון. את החיסרון הזה אני צריך להעלות, זה נקרא "העלאת מ"ן". ואם החיסרון הזה נכון גם בעוצמה וגם באופן, בטוח שאני מעורר דרגה יותר עליונה שהיא תמיד נקראת "בורא", ואז אני מקבל תשובה, מ"ד.

שאלה: עצם התפילה, זו לא כבר התגובה?

לא. תפילה היא בכל זאת העלאת מ"ן. חוץ מהודיה, מהכנה, כל מיני דברים, אבל תפילה זו העלאת מ"ן, זה לא מ"ד. אם אתה מפרט את תפילת שמונה עשרה נגיד, איך שמקבלים כבר בסוף, אז כבר התפילה מתחילה מהודיה, ואחר כך מהכנה להודיה, אחר כך מבקשה, אחר כך אדם מתאר לעצמו שהוא כבר קיבל את זה והולך עם הקבלה שלו, עם התגובה שלו. אבל זה לפי מה שסידרו לנו. אנחנו שמתפללים, אנחנו בבקשה שלנו לא צריכים להרגיש את התשובה. איך?

תלמיד: למה האדם עוד מצפה? יש לו כבר תפילה, הוא נמצא בקשר, הוא נמצא בבקשה.

באיזה קשר הוא נמצא?

תלמיד: אם הוא בתפילה נכונה, למי הוא פונה?

מה זה "תפילה נכונה"?

תלמיד: שהוא מעלה חסרון נכון. שהוא בירר את החיסרון הנכון שלו.

מאיפה הוא יודע?

תלמיד: מה זה תשובה לתפילה?

תשובה לתפילה זה שאני מקבל מה שאני רוצה, מה שאני מבקש. אין כאן חכמות, אני מבקש את זה ואת זה, אני צריך לקבל זה וזה. בתנאי שמה שאני מבקש זה הולך בדרך, זה לפי השלבים שאני צריך להתקדם. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו.". איך זה, סתם אם אני מבקש זה מספיק לי? מה פתאום זה מספיק?

תלמיד: לא סתם. איזו תפילה מעוררת מ"ד? מה זה תפילה מדויקת, מ"ן, שאתה אומר "זה"?

שאני מבקש מה שהבורא רוצה לתת.

תלמיד: ואם אדם בדיוק מבקש את מה שהבורא רוצה לתת?

אז הוא מקבל, כי יש לו כלי. זה "תעשה רצונך כרצונו.". ככה זה קורה.

תלמיד: מאז כנס מולדובה, גם תוך כדי הכנס, ומאז ועד היום, יש איזו מין תופעה כזאת שכל פעם שאנחנו מתחברים, התשובה לזה מיד אחר כך היא שבאה עוד הכבדה. וזה ממש כבר בולט. אתה עושה פעולת חיבור, ואתה מקבל את ההכבדה.

אל תתחברו.

שאלה: לא. האם זה אומר שהפעולה של החיבור שלנו היא פעולה לא טובה, כי מקבלים את ההכבדה אחר כך, או ההפך? אני לא מבין.

איך להבין, האם אני מקבל הכבדת הלב שזה בדרך, בגלל שאני הצלחתי, ואז מעלים אותי בקו שמאל, או שאני מקבל הכבדת הלב בגלל שלא הצלחתי, ואז אני כאילו נופל, כן? אז אם אנחנו לא מצליחים, אנחנו לא מקבלים הכבדת הלב.

למה, מאיפה מגיעה הכבדת הלב? מגיעות כל מיני בעיות, צרות, כל מיני דברים מכל מיני מקומות, אבל לא הכבדת הלב. אני לא מרגיש שקשה לי לבצע דברים טובים, בוא נגיד כך. לא. זה לא קורה.

אני גם לא מבין מאיפה תרגישו שבא לכם, אתם מרגישים שבאמת בא קושי בעבודה, קושי בחיבור, במה הקושי?

תלמיד: הקושי הוא שברגע שעושים איזו פעולה של חיבור, שלפחות אני מסתכל עליה ואומר "איזה יופי של פעולת חיבור הייתה", מיד אחר כך, ממש לפעמים דקות, לפעמים שעות אחר כך, מגיעה הפרעה שממש זורקת אותי הצידה. זה כל כך בולט שזה קורה אחד אחרי השני.

כי אתה סוטה מהדרך. אתה לא ממשיך בפעולה. אז מה אתה רוצה? אז כדי להחזיר אותך, לכוון אותך נכון, לכן מתעוררת בצורה ברורה הפרעה. אבל לא שזורקים. לא זורקים. ובכלל, יחס כזה למה שקורה לנו בדרך, יחס שלילי, אני לא מבין למה זה צריך להיות?

לא רואה שום דבר, לא עושים לנו שום בעיה בדרך, בכלל. אנחנו קיבלנו ממש אישור כניסה. הכול כבר ממש תלוי רק באיחוד בינינו. אם נעשה מאמצים כמו שהתחלנו לעשות ונמשיך אותם ממש, אבל מיום ליום יותר ויותר, ממש הכול יפתח.

שאלה: אנחנו ראינו בעשירייה שלנו כשאנחנו, לדוגמה, דואגים לכלי האירופאי, אז אחרי כל הסדנאות וההכנה ראינו שכל הבעיות בעשירייה הפרטית שלנו החלו להיעלם. כשאנחנו מדברים על תפילה עבור הקבוצות האירופאיות, מה היא באמת התפילה מהעשירייה שלנו, על מה מתפללים?

על החיבור של כולם, ובמיוחד של הכלי האירופאי שיתחבר, בשבילנו היום זו בעיה כללית כוללת, ואנחנו רוצים שהם יהיו מחוברים כדי שירגישו את זה. אנחנו נלחץ כמה שאפשר, נעזור בכמה שאפשר, נחמם אותם, נטפל בהם בכל מה שאפשר, כמו הורים שמטפלים בתינוק בכל מה שאפשר. ואז ודאי שבזה אנחנו לא נרגיש את הבעיות שלנו. אם אני קצת חולה ואני זקוק לתרופה או לרופא, אבל יש לי חס ושלום תינוק חולה, אז אני מטפל בו ושוכח את עצמי. לכן כך לא תרגישו בעיות בעשירייה הפרטית, אם תטפלו בכלי הכללי. ועוד יותר מזה, תתחילו להרגיש בזה התרחבות הדעת וההרגשה.

תלמיד: עכשיו אנחנו מדברים לדוגמה איך אנחנו ממזגים שתי עשיריות. איך אנחנו הופכים להיות כעשירייה אחת?

לא מדברים על זה ולא עושים את זה, לא. אני לא מוכן עכשיו ללמד את הדברים האלה, זה יהיה בלגן. רק לדאוג בכללות בכל מיני אופנים על החיבור של העשירייה הגדולה הזאת, על כנס יותר טוב, לחשוב בכלל על הכנס. כשמגיעים לכנס, איך אנחנו כולנו בכנס וסביבו מרגישים את כול הקבוצות שלנו מכל העולם, וכולנו ממש זה הכול בעצם עשירייה. ולא איך לחבר שתי עשיריות, אלה לא, ואלה כן, אין דבר כזה. ברגע שאני מתחיל לחבר משהו עם משהו ספציפי במיוחד, אז אני כבר עושה גם פירוד.

שאלה: מה זה "לפרש חטאיו", איך עושים את זה?

זה אדם שמבין בדיוק בפנים, בתוך עצמו, מה קורה לו, איך הוא מתנהג, איך הוא צריך להתנהג. מה הפער בין המצוי והרצוי שבו וכן הלאה. הוא צריך לפרש לעצמו.

שאלה: הרב"ש מזכיר במשל מחלה, שזה רע. אבל אם זה מביא את האדם לצעקה אולי בעצם מחלה זה טוב?

לא. אנחנו בכל זאת אומרים "לא הם ולא שכרם". אני רוצה להתקדם בדרך הטובה. זה לא מוצא חן בעיני הבורא שאדם מרגיש באיזה רגע במציאותו שזה רע, שלא מסכים עם הנהגת הבורא.

שאלה: אבל האם זה טוב שיש לאדם מחלה?

לא טוב, אני אמרתי עכשיו.

שאלה: שאלה הבאה. מאיפה לוקחים כוח להתקדמות כשאתה מגלה שאתה הכי גרוע מכולם?

אני גרוע מכולם, לכן אני פונה לבורא, פונה לבורא כדי שיעזור לי להתקדם. אבל בתנאי, מה אני רוצה? מה זה יותר גרוע מכולם. במה? במה שהם לומדים יותר, במה שהם עושים משהו, הם לא נשארים בבית אלא הולכים להקים סוכה או לעבוד במטבח. הם עוזרים אחד לשני בעשירייה, בכל מיני התקשרויות. לזה אני נמשך.

אני מרגיש בשאלות האלו טענות שהן אגואיסטיות נטו.

שאלה: אם יש השגה אין סופית, אז גם הרע בתוכנו הוא אין סופי, או שיש לו גבול?

אין סופי זה לא אין סופי בקילוגרמים, זה שאין לי אפשרות להכיל את זה.

שאלה: לאחר גילוי הרע, איך האדם מסוגל להסכים לקבל על מנת להשפיע?

כשיש לו מאור המחזיר למוטב אז כל הרע הזה הופך להיות לטוב, הוא משתמש אתו כטוב. במה אנחנו מסוגלים לעשות טוב, אם לא על ידי גילוי הרע?

שאלה: אם אני מחליט לשנות ולא מצליח, מחליט שוב ולא מצליח. איזו יגיעה לתת, איך לעשות עכשיו ביחד בזמן השיעור צעד ליגיעה?

תלוי מה אני מצליח ומה אני לא מצליח, מה אני רואה כמטרה. אם אני שם לפניי למטרה שאני רוצה להיות טוב בחברה, שאני רוצה לעזור לכולם להתחבר, ולא חשוב לי מה יהיה לי, מה יהיה איתי. אם אני מעמיד כך את התנאים שלי, אין לי שום בעיה.

שאלה: אם חבר פונה אלי עם חוסר האונים שלו מחוסר יכולת להשפיע. איך אוכל לעזור לו?

אם זה באמת נכון אז תעשו יחד. תתחברו יחד בכוח אחד ותעשו השפעה.

מכל השאלות האלה אני רואה שעדיין יש חוסר הבנה ממש.

שאלה: אם כל העבודה שלנו זה להתפלל נכון, אז למה זה קשה?

כי אדם יכול להתפלל רק עבור מה או למה שהוא זקוק, באמת זקוק. יש בזה גם דרגות, אבל זה לא סתם בכי כמו ילד שבוכה, מנדנד, אלא אם זה מעומק הלב שהוא באמת רוצה, אז תפילתו מתקבלת. בקיצור, אין לנו בזה שום בעיה. אלה החוקים, אנחנו לא נמצאים כאן "אם תקבל ואם לא תקבל, לא רוצה לקבל, כן רוצה לקבל". ככה דיברה התורה בלשון בני אדם, אבל בעצם זה הכול לפי החוקים. יש לך מדרגות, אתה חייב לבוא בדיוק לחיסרון בין המדרגות ואז אתה מתקבל במדרגה יותר עליונה.

שאלה: איך לא ליפול לחרטות על העבר ולהיכנס לכל מיני חשבונות ורגשות אשם, מאותם החטאים שזיהיתי ביחס השלילי שלי כלפי הזולת והבורא?

בכוונה נותנים לנו להרגיש כל מיני חטאים שאנחנו עשינו, כביכול שאנחנו עשינו ולא הבורא סידר לנו את זה. שאנחנו בכל זאת נייחס את זה לא אלינו אלא אליו שאין עוד מלבדו. עבירה יותר גדולה להגיד שאני חטאתי ולא שהבורא עשה לי את זה, ובעצם על זה אנחנו צריכים לבקש סליחה בסליחות וביום הכיפורים. כל הסליחות והווידויים על זה שלא הבורא הוא אין עוד מלבדו אלא אני משייך משהו לעצמי.

שאלה: האם על סדר העבודה, מתי נכון שאדם מעלה תפילה כאילו עבור עצמו?

ודאי עבור עצמו, כן.

תלמיד: מתי, רק כשזה הכרחי?

לא. אני מתפלל מפני שאני רוצה להיות צדיק, שאני רוצה להצדיק את הבורא, אני רוצה להצדיק את החברים. אני רוצה להתחבר איתם, אני רוצה לבקש עבורם. זה הכול תפילות לא עבור עצמו? במידה שאני קשור עם הכלי הכללי אז לבקש על הכלי או לבקש על עצמי זה היינו הך. זה רק המילים כך יוצא שאני עבורם מבקש, אבל איפה אני? אני נכלל שם. רק להביע את הרצון בצורה יותר נקייה, כך בשפה יוצא שאני מבקש עבורם. אני לא יכול לבקש אף פעם עבור מישהו, אלא במידה שאני רוצה להתכלל או נכלל עימו. כי כל מה שמעלה אדם, הוא מעלה מתוך החיסרון שלו.

אני לא יכול להתפלל עבורך. אני לא יכול לבקש מהבורא שיעשה לך משהו טוב. אני לא יכול. מה פתאום? איפה הכלי שאני מבקש, התיקון שלו, המילוי שלו? אני חייב להתכלל איתך, להשתדל להתחבר איתך, להרגיש את החיסרון ההדדי, חיבור ועוד משהו, ואז אני מתפלל. אבל לא שאני יכול כך לבקש עבור מישהו, איזו פרוטקציה, משהו? אי אפשר. אדם מעלה חיסרון, מ"ן, רק מתוך החיסרון שלו. אז "המתפלל עבור האחרים" הוא נכלל מהחיסרון שלהם, מתחבר איתם ואז יוצא שהתפילה שלו, ומה זה ש"המתפלל עבור חברו זוכה תחילה"? שקודם הוא מקבל בכלים שלו ואחר כך הוא מעביר את זה לחבר. צריכים לנסות בפועל ואז יהיה ברור. המילים מטשטשות את העניין.

שאלה: אמרת שאתם מאוד מזרזים את הזמן כשמשקיעים בחיבור. אם אני מגיע לשיעורים, מגיע לישיבות חברים, אם אנחנו בעשירייה עוסקים בלהעיר את העשיריות באירופה, ארגון ישיבת חברים באירופה, זה נקרא השקעה בחיבור?

השקעה בחיבור נקרא שאני במחשבה שלי כל הזמן דואג איך אנחנו כולנו נצליח להתחבר ממש לרצון אחד. זה נקרא השקעה שלי בכלי הכללי. אני דואג לזה. ולא רק דואג בפנים, שנמצא בחוסר שקט, אלא אני עושה כל מיני פעולות, מברר כל מיני דברים, אני נכלל בזה, נמצא בזה. אני מעלה חיסרון שזה יקרה.

תלמיד: זאת אומרת שאני מגיע לפעילויות משותפות שלנו, קבוצתיות, ומנסה להחזיק במחשבה הזאת?

נגיד ככה. אם אתה נמצא איתנו בזה אז אתה נמצא, אין כאן מילים, מה אני יכול להגיד, באיזה מילים עוד לפרט? אתה חייב לדאוג שהקשר בכלי האירופאי, ובכלל הכלי העולמי יתקיים יותר ויותר ויותר, שאנחנו נרגיש כמה אנחנו קשורים יחד.

תלמיד: השאלה, מה זה קשר?

קשר זה שאני מרגיש שאני תלוי בכולם וכולם תלויים בי. זה נקרא קשר.

תלמיד: ואם אני עדיין לא מרגיש שאני תלוי באחרים והם בי?

אז אתה לא נמצא בקשר.

תלמיד: אם אני עדיין לא מרגיש שאני תלוי בהם והם בי, אבל אני מבין שצריך לעשות פעולות, להיות במחשבה מסוימת, לדאוג לחברים, לדאוג לקבוצות באירופה, בעשיריות.

אז תעשה פעולות. תעשה משהו כדי להיכנס לקשר עם כולם. אני מתעניין מה קורה שם באירופה, איך הרישום לכנס, מה קורה עם אלו שלא רוצים לבוא, למה הם לא רוצים לבוא ובמה אני יכול לעורר אותם. מה כדאי לנו ללמוד כדי לחמם את עצמנו ולהגיע לפני הכנס כבר לכאלו דרגות של חיבור, שהכנס כבר יהיה מעבר לדרגה הראשונה של חיבור. שאנחנו כבר נתחיל להרגיש כמה אנחנו הופכים ממש לרצון אחד. זו תפיסה אחרת לגמרי. לזה אני רוצה להגיע.

תלמיד: אם אני אפילו עדיין לא מרגיש את התלות הזאת, אני צריך לעשות פעולות כאילו אני מרגיש אותם.

לפחות את זה, אבל בכלל גם לא "כאילו", אתה צריך לעשות פעולות. אתה צריך לעשות משהו עם עצמך, שאכפת לך. הבוקר אנחנו התחלנו כאן לדבר על הכנס והכלי הכללי והתכללות וכן הלאה, שעה דיברנו, ומה קרה אז במוסקבה, שמת לב?

תלמיד: כן, הייתה לנו התעוררות ענקית, כולם. גם אני השתתפתי עם העשירייה שלי, אנחנו חיברנו אחד עשרה משפטים ושלחנו לבורד וראינו את ההתעוררות הגדולה זאת, התעניינות, התכללות בהכול.

בסדר. יש כאן בעיה גדולה. נראה לי שהכלי הרוסי גם ברוסיה, הכלי של מוסקבה ובכלל דוברי רוסית גם בישראל ובאירופה, לא דואגים מספיק לעורר את דוברי הרוסית בכל העולם. יש כאן איזו שכבה מיוחדת מאוד, דבק מיוחד בכל הכלי שלנו בכל העולם, שדוברי רוסית הם בכל זאת איכשהו קשורים זה לזה. זה לא תלוי בנו שאנחנו קשורים, אלא זה תלוי מלמעלה שהבורא כך הכין את הדברים. ולכן אנחנו צריכים להשתמש בזה, בשפה משותפת ולהתעניין ולדבר על זה, שאנחנו כביכול אחראים גם על החיבור של כל הכלי יחד.

ואני לא רואה שכשמדברים על כנס אירופה שדוברי רוסית בכל העולם, וודאי אלו שחיים ברוסיה ובמדינות הסמוכות, מספיק מתעוררים, כאילו לא אכפת להם מאירופה. זה לא פוליטיקה אלא רק מדברים על החיבור בין החברים שלנו. אין לנו מחוצה לרוסיה וישראל עוד כלי גדול שאנחנו יכולים לעורר ולהעלות אותו, אלא אירופה. באמריקה הכוחות שלנו מאוד חלשים. גם בכל יתר המדינות, וגם מפוזרים. איפה שיש לנו כוח גדול זה ברוסיה ובישראל, ואירופה מספר 3. אז אנחנו צריכים לעורר אותם ולחזק אותם. ודווקא יש בכל המדינות האלה, בכל הקבוצות האירופאיות שלנו, גם דוברי רוסית. צריכים לעבוד איתם, צריכים לדבר איתם, לעורר אותם.

אני מקווה שיעבדו על זה נכון וטוב. בינתיים אני לא רואה את זה. גם המחלקה הרוסית שלנו, אני לא רואה שהם מבינים שהם יכולים לעורר כך את הכלי הכללי. חבל.

(סוף השיעור)